שיעור מפי הרב עובדיה יוסף בנו של הרב יעקב חי יוסף זצ"ל

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

החלין? יאללה.

תרצ' סעיף יב.

בסדר?

אנחנו נתחיל להתקדם לאט, אבל אחר כך בסוף נצטרך להריץ הרבה הלכות, מה שנספיק, כי יש לנו רק שבוע ושבוע הבא, כן? לפורים, מה שנצליח.

סימן תרצ' סעיף יב.

קרא מתנמנם

הואיל ולא נרדם בשינה, יצא.

אבל אם שמען מתנמנם, לא יצא.

זה ההלכה הזאת, צריך מאוד מאוד להקפיד בה.

שיש דבר כזה, אדם קורא מתנמנם. זאת אומרת, הוא נרדם וממשיך מאיפה שהוא נרדם. איפה שהוא הפסק, הוא ממשיך. איפה שהוא הפסק, הוא ממשיך, זה לא נורא.

אבל אם שמע את המגילה מתנמנם, לא יצא.

למה? אני אומר שהוא הפסיד מילה אחת.

לכן, עצה יעוצה

לאדם ששומע את המגילה, כי אני איתך.

תתחיל, תתחיל.

כן.

כן. יש לנו דין כראה מתנמנם, יצא.

קרא את המגילה מתנמנם, יצא. שמע את המגילה מנמנם,

לא יצא.

כן.

אם שמע אותו מתנמנם, לא יצא. למה שמע אותו מתנמנם, לא יצא? אני אומר שהוא פספס מילה אחת והוא לא יצא ידי חובה.

צריך מאוד לזהר בהלכה הזאתי.

בבקשה, כן.

יש לנו עצה טובה בשביל החזנים.

זה לא טוב ולא ראוי לשבח שחזן מעריך בקריאה את המגילה.

זאת אומרת,

לכאורה הוא מעריך, זה דבר חיובי,

הוא עושה לך טעמים יפים והכול,

אבל זה גורם שאנשים נרדמים.

מגילה שלוקחת שלושת רבעי שעה זה גורם שאנשים נרדמים ומאבדים את הראש וזה חסרון גדול מאוד.

לכן המומלץ, החזן למומחה פירושו שהוא הכין את הקריאה טוב והוא מצליח להריץ אותו טוב,

לקרוא במהירות סבירה ולא להריך אפילו ולסרסל שאז זה יפה מאוד לשמוע את זה אבל אנשים נרדמים ולא תופסים ראש.

יש בפוסקים דיון מעדין אדם שחלם בקריאת המגילה,

שזה קורה, אפשר לומר, לרוב האנשים. הבעיה של הדור שלנו

זה בסדר, כן?

עצה היא עוצה לדור שלנו שצריך לקרוא את המגילה מה שיותר מהר,

בסביר, בזמן סביר, 30-35 דקות. אם זה מגיע ל-45 דקות זה קצת בעיה, אנשים לא תופסים ראש.

אם מתחילים לנמם זה הכי גרוע. הגרוע ביותר,

אם מנמנמים לא יוצאים ידי חובה. אבל יש מצב שהפוסקים, יש פה בעיה, סליחה, טוב?

יש פה, יש מצב שאדם לא תופס ראש.

זאת אומרת, הוא קורא את המגילה יחד עם החזן והוא תופס אצבע אבל הבן אדם לא זוכר מימינו, משמאלו,

לא ושתי, לא אהשוורוש, הוא חשב על משלוחי מנות בבית שלו ומה קורה שמה.

כאילו, הוא לא תפס ראש איפה הוא נמצא אבל הוא הקשיב לכל המגילה.

להלכה נפסק שהוא יצא ידי חובה,

וכמובן לא לכתחילה, זה לא מה שצריך להיות.

כן, אני איתכם.

אני לא יודע, לי אין לי תקלה רבי. אתה יודע מה, אני אכבד את המחשב האלה.

אה, הם עושים בעיות.

אנחנו נמשיך, מחילה.

בסדר?

אז זה הדין שיש לנו פה בעניין של קריאת המגילה. העצה יוצא שאדם ישים אצבע ויקרא יחד עם החזן לכל אורך המגילה.

יקרא איתו כל הזמן, ולתפוס ראש. וחזן שמריץ את זה, אז תופסים ראש ומבינים היטב.

עכשיו יש לנו כאן חידוש גדול.

אתה קורא, מרן,

אתה לא יודע מה ההלכה.

אתה, נראה לך שיש כאן איזו הלכה שמותרת,

ובאמת יש פה חידוש מאוד גדול בעניין הזה.

מרן אומר ככה, היה כותבה,

קורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה, וכותבה,

אם כיוון ליבו, יצא ידי חובתו.

והוא יש תהיה כתובה לפניו במגילה שהוא מעתיק ממנה,

וכן אם היה מגיעה,

וכן אם היה דורשה,

שקורא פסוק במגילה שלמה ודורשו, אם כיוון ליבו לצאת ידי חובתו, יצא.

כן?

הגמרא אומרת, אם היה כותבה ודורשה, או דורשה, יצא.

כן?

כותבה ודורשה, יצא ידי חובה.

מה הכוונה?

אם הוא כותב, אז זה לא מגילה כשר...

אתה רק מתחיל,

אז איך יכול להיות שכשרה?

דרך הסופרים להעתיק מגילה ממגילה אחרת.

גם ספר תורה, גם תפילין, כל דבר זה העתקה.

ואז הוא קורא בפה.

תמיד הסופר שכותב, הוא קורא בפה מה שהוא כותב.

שמע, שמע.

עכשיו, אם הוא כיוון לצאת ידי חובה במגילה שהוא קורא ממנה, שזה מגילה כשרה,

אז יצא ידי חובה.

כן? זה מה שאומר מרן.

היה כותבה שקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה וכותבה.

אם קיבל ליבו לצאת ידי חובה, יצא.

כן.

וכן, זה כותבה ומובן, נכון?

עכשיו, יש פה הלכה מעניינת. וכן, אם היה מגיע...

ברוך אתה, אדוני, אלוהינו, מלך העולם, שהכל נהייה בדברו.

וכן, אם היה דורשה.

כן?

וכן, אם הוא היה דורש את המגילה.

אני איתך, נו?

כן.

לא.

וכן, אם היה דורשה שקורא פסוק במגילה שלמה ודורשו.

אם קיבל ליבו לצאת ידי חובה, יצא. פה יש הלכה מעניינת.

משמע, מה שולחן ערוך?

רגע.

משמע, מה שולחן ערוך?

שיש מצב לקרוא מגילה ולעשות דרשות עכשיו. אני קורא פסוק, מתחיל להסביר חז'לם, מסביר, ויהיה במאה אחשורוש, כל דבר. לכתחילה, ככה, משמע, מה שולחן ערוך?

רק מה אומר השולחן ערוך?

ולא יפסיק בה בעניינים אחרים כשדורשה. למה?

שאסור להפסיק בה בעניינים אחרים.

זאת אומרת,

העיקר שאתה מתמקד בקריאה עצמה ולא מתפזר למקומות אחרים, אז אין בעיה. משמע, כאילו, לכתחילה.

אומר לי המשנה ברורה בשער הציון, בשם הראש,

ומשמע שם,

ובעניינו של יום לא חשיב הפסק כלל ואפילו לכתחילה שערי.

כן? זה חידוש גדול.

המשנה ברורה חוזר על הפסיקה הזאת, עוד לכמן,

במה שכותב הרמ״א, בדף הבא.

הרמ״א כותב על מה שנהגו התינוקות לכתוב שם המן על העצים והאבנים ולהכותם זה בזה כדי שימחה שמו.

על דרך מחו תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירכב.

אומר פה שער הציון בשם הרב הלבוש.

שהיה נוהג.

כל פעם שאומרים המן במגילה היה אומר, ושם רשעים ירכב. באמצע המגילה.

אומר המשנה ברורה, אין בזה בעיה של הפסק,

כיוון שמדובר פה בדבר שהוא מעניין המגילה.

לכתחילה אפשר להפסיק, לשיטתו. המשנה ברורה, לשיטתו, אומר שאפשר להפסיק, מובן?

זה כשאתה רואה את ההלכה הזאתי, אז ככה זה נשמע פשוט שכאילו זו הלכה ברורה.

אבי.

מה זה לחדד?

הוא דורש, מה אמרנו? הוא מפסיק אפילו להפסיק בעניין קריאת המגילה,

מותר אפילו לכתחילה.

יש לנו הלכה כזאתי, זו שאלה גדולה בנוגע לכל התורה כולה.

האם מותר להפסיק במצוות

מעניינו לכתחילה?

להפסיק לא בעניין, זה ודאי חיסרון גדול.

אבל אני מפסיק בעניינו. האם זה נקרא הפסק? לא נקרא הפסק.

יש לנו מרן בזה בהלכות ספירת העומר.

מרן אומר,

בסימן תלב בספירת העומר, ייזהר שלא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה. זה ברור.

וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה.

למה?

כדי שישימה ליבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ.

מה אומר?

טוב שלא לדבר בדברים אחרים.

דברים אחרים, לא לדבר.

למה?

שישים ליבו.

לכן צריך לדעת, בבדיקת חמץ, כבר עוד מעט יש לנו את ההלכות האלה.

צריך לנתק את הפלאפון ואת הטלפון, ואפילו שלא תהיה לו שיחה שלא נענתה, שאז הוא יחשוב באמצע הבדיקה מה הוא רצה ומה עניינו. אפילו אתה לא מדבר איתו.

אתה מסיח דעתך, ואז לא תבדוק טוב.

וזה אומר מרן, טוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור, כדי שישים ליבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ, נכון?

עכשיו, משמע מדברי מרן,

שאם זה דברים שבאמת נוגעים לבדיקה,

לכתחילה אתה יכול להפסיק.

דברים אחרים, טוב שלא יפסיק.

לא איסור, טוב.

אבל בדברים נוגעים לבדיקה, משמע, לכתחילה מותר, כמו בהלכות של מגילה.

אבל האמת היא שיש הבדל גדול בין בדיקת חמץ למגילה.

כמו שמביא הרב שלום עזם הנוער בחלב השלום,

וככה הוא היה נוהג.

הוא אומר, עניין שבדיקת חמץ זה,

הרי האישה, כל אחד נוהג לבדוק את הבית ולנקות אותו לפני בדיקת חמץ.

כתוב בשולחן עורך מפורש שנוהגים לכבד את הבית ולנקות אותו.

יש את השטיפה האחרונה לפני בדיקת חמץ.

זה דבר שהוא הלכה.

אז מה זה הבדיקת חמץ? אם ניקו את כל הבית, מה הבדיקת חמץ? זה איחוד דברים יש בזה. ברעיון העקרוני, זה הביקורת האחרונה.

ביקורת האחרונה לפני בדיקת חמץ, זה הבדיקה.

למשל, דוגמה, להגיד לכם מה שקרה ל...

התלמידים שהיה לו מקרה מעניין

הוא עשה בדיקת חמץ וניקה את הבית והכל היה בסדר

מה שהיה לו טעות, הוא שם במקפיא פיתות בניילון שחור

כשהוא הגיע בבדיקת חמץ לזה, הוא ראה את זה

הוא היה בטוח שזה הבשר שהוא קנה לפסח

בניילון שחור

ובא בפסח להוציא את הבשר, רואה לא בשר אלא פיתות

זה עושה לי הבדיקת חמץ. בבדיקת חמץ אתה עושה את הפיניש האחרון

ביקורת האחרונה, כמו שאומרים, על מה שהמצב פה.

עכשיו, זה צריך לדבר. אתה שואל את אשתך,

מה פה המצב? ניקת פה, גמרת לנקות.

ועוד דבר שיש לנו היום, יש מכירת חמץ,

יש לך ארונות שאתה סוגר אותן,

יש לך מקומות במקרר שאתה מכסה אותן,

זה צריך להיעשות בבדיקת חמץ, אין אחרי זה.

מתי אחרי זה כבר?

בבדיקת חמץ אתה בודק שהכל מכוסה, מה שצריך לך לעשות, אז יש מקום לדיבורים מלכתחילה, וזה חלק ממצוות הבדיקה.

ופה אתה תחמיר ולא תדבר,

זה לא בדיקה טובה תצא לך.

הבדיקה פה זה לדבר.

אבל פה, בקריאת מגילה, יש חידוש מאוד מאוד מעניין של איגרות משה.

הוא שואל פה שאלה יפה.

הרי מה הגמרא פה אומרת, שאם כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא? במה מדובר?

מדובר פה שהוא בירך, או מדובר פה שהוא לא בירך?

אומר איגרות משה, אל כל כך לומר שמדובר פה שהוא לא בירך.

כי אם מדובר פה שהוא בירך,

אין לך כוונה גדולה מזו, הוא דורש, נכון? מה אם מדובר פה בדורש?

הוא מברך לפני הדרשה, אשר קידושנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה, ומתחיל לדרוש דרשה.

אז מה המגמרא אומרת לי?

אם כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא.

הוא בירך על מקרא מגילה, מה פירוש אם כיוון ליבו? אין לך כוונה גדולה מזו.

אל כרוך אך לומר שהוא לא בירך.

ועל זה נאמר אם כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא.

עכשיו, אם הוא לא בירך, אז ההפסק הוא לכתחילה.

למה יש בעיות של הפסק במגילה?

בגלל הברכה, שלא יהיה הפסק בין הברכה למצווה, ותוך כדי המצווה.

אבל ברגע שהוא לא מברך, מה החסרון?

במובן, זו טענה יפה מאוד של אגרות משה.

לכן הוא אומר שלהלכלה מעשה,

לא לעשות כמו הלבוש, ולא כמו המשנה ברורה,

ולא להפסיק, ולא לומר שם ראשי מרכב באמצע המגילה.

ולא מפסיקים אפילו מעניין המגילה באמצע קריאת המגילה.

במובן?

אלו הם דברי אגרות משה. זה הסבר מדהים ביותר להסביר את השולחן הערוך.

כן.

אחר כך ממשיך מרן ואומר לנו,

הקורא את המגילה צריך שיכוון להוציא את השומע,

ויצריך השומע לכוון לצאת.

ואם הקורא שליח ציבור,

מסתמא דעתו על כל השומעים,

אפילו הם אחורי בית הכנסת.

עדין מיוחד, הגמרא עומד ומנסה את ראש שנה דווקא ט', כט'. יש לנו מחלוקת מצוות צריכות כוונה ומצוות אינן צריכות כוונה.

עומדת הגמרא, כולי עלמא מודים בשליח ציבור שמצוות אינן צריכות כוונה.

זאת אומרת, שליח ציבור

אפילו לא כיוון להוציא ידי חובה, מוציא ידי חובה.

זה דין מיוחד.

הוא על התקן של חזל. מה פתאום הוא שליח ציבור? מה הוא עושה פה?

חזל שמו אותו פה.

ממילא לא צריך את הכוונה שלו. אפילו אם הוא לא כיוון, הוא מוציא ידי חובה.

זו מחלוקת, יש מי שטוען נגד זה, זה בספר עוד יוסף חי לבן איש חי. הוא מיוחס לבן איש חי.

יש טענה בשו״ת יהיה נטוף של הרב יצחק ניסים, הראשון לציון, שהוא טוען ששלטו שם ידיים זרות, לפי מה שהוא יודע.

ובאמת יש שם דברים כמה תמוהים.

וזה אחד ההלכות התמוהות לכאורה, שזה נגד גמרא מפורשת כל ההלכה הזאת.

שבאמת, ההלכה היא ששליח ציבור אפילו לא כיוון להוציא ידי חובה, מוציא ידי חובה.

זה נפקא מינה גדולה בעניין חזרת השץ. אנחנו מתפללים בשמונה עשרה, לפעמים אתה מאריך בתפילה,

אז השולחן הערוך אומר שיקשיב לעניית קדושה וקדיש,

ישתוק ויקשיב.

אז על זה באים ואומרים לך, על זה אומר שם עוד יוסף חי,

שאם החזן לא מכוון, אל תעצור, תמשיך.

מילא הוא לא מוציא אותך ידי חובה, לא מכוון להוציא אותך.

לפי מה שאנחנו אומרים, לא, הוא מוציא אותך אפילו שאתה לא מכוון. למה?

בגלל ששליח ציבור הוא על התקן של חזל.

כולי עלמא מודים שמצוות אינן צריכות כוונה בשליח הציבור.

הבן איש חי בעצמו, ברב פעלים,

כתב את זה בתשובה,

שזה ככה הדין, שאפילו לא מכוון, הוא יצא ידי חובה.

ויש בזה עוד הרבה מקומות שמדובר בזה, אבל זה ככה נראה להלכה למעשה.

מי שעוד כותב בזה, זה החידה, בסימן רש צדיקי בברכי יוסף.

מעריך בזה,

אומר שזה דבר מופרך לומר ששליח ציבור שלא כיוון, לא מוציא ידי חובה.

ודאי שזה חסרון גדול, שליח ציבור שלא מכוון.

אבל להגיד שלא יוצאים ידי חובה, אין מקום לומר. זה מה שאומר פה,

מסתמה דעתו על כל השומעים, אפילו הם אחורי בית הכנסת.

גם עוד פעם, אחורי בית הכנסת כתבו הפוסקים שזה נידון גם כן מוזר.

מה מדובר? אדם עבר ליד בית הכנסת ושמע מגילה שלמה? איך יכול להיות?

אלא מה? הוא נעמד לשמוע.

הוא ראה, שמע שיש פה מגילה, הוא נעמד לשמוע.

אם הוא נעמד,

אין לך כוונה גדולה מזו. בשביל מה הוא נעמד?

מה, הוא שומע פה מנגינות יפות? מה הוא נעמד?

הוא נעמד לצאת ידי חובה.

הפוסקים כתבו את זה בהלכות שופר, אותו הלכה יש בשופר שעובר אחרי בית הכנסת, ששמע שופר יצא, אם קיוון ליבו יצא.

מדובר שהוא לא נעמד. בשופר יכול להיות שהוא לא נעמד. שמע כמה תקיעות ועבר.

אבל אם הוא נעמד,

המעמד עצמו, אין לך כוונה גדולה מזה.

ממשיך יש חנוך ואומר, אין מדקדקין בטעויות.

מה פירוש? אם יש טעויות במגילה,

אדם שקורא את המגילה, השליח ציבור שאמר מילים לא נכונות,

אין מדקדקין. פירושו, יצא ידי חובה. למה?

כי זה נקרא איגרת, וזה לא נורא.

אומר מרן, ויש אומרים,

דווקא בטעות שהלשון והעניין אחד, קראו הוודד יתרת המדי לבריאת יתקמדי רב. חד קרא יהודים וחד קרא יהודים ולא הדר חד מנה היו. אבל טעות אחר, לא.

הוא אומר,

תלוי אם זו טעות שיש בו משמעות,

הוא טעות שאין בו משמעות.

יש לנו מחלוקת גדולה להלכה למעשה, מה דעת מרן.

יש לנו ספר לב מבין,

אחד מגדולי הפוסקים, הוא טוען שדעת מרן להקל בזה.

ואפילו בטעות,

שזה משנה את המשמעות,

לא חוזר. וזה סתם ויש. הרי מרן כתב לי בסתם,

אין מדקדקים בטעויותיה. רק אמר ויש אומרים, סתם ויש הלכה, כי סתם. ככה דעת הרב מבין בדעת מרן.

אבל האמת היא, נראה יותר שדעת מרן להחמיר לזה.

למה? יש לנו כלל, שאם הסתם לא חולק על היש אומרים,

היש אומרים, אז הם לא אומרים שזה סתם ויש.

הדין הזה שאין מדקדקים בטעויותיה זה דברי הירושלמי שכולי עלמא מסכימים אליו.

באים הראשונים ואומרים, ויש אומרים, דווקא בדבר שטעות שהלשון והעניין אחד.

אבל אם זה טעות שיש בזה משמעות אחרת, אז לא.

אז אם כן, אתה רואה שהחילוק הזה הוא לא סותר לדברי הסתם.

מקרה כזה לא אומרים סתם ויש הלכה כי סתם,

אלא מקרה כזה הלכה כי שומרים. ככה הלכה, אנחנו מחמירים בזה מאוד,

שאם אדם טעה בטעות שמשתמעת לעניין אחר, חוזר.

אבל צריך לדעת

שאם חוזר, לעניין ברכה לא חוזר.

זאת אומרת, אני החמרתי להלכה, אנחנו מחמירים, אבל זה לא יצא מידי ספק.

יש לנו דעות שאומרים שאפילו טעה בטעויות שמשנים את המשמעות לא חוזר.

לכן לעניין ברכה אנחנו רואים סופג ברכות להקל ולא יחזור בה. אפילו בדעת מרן יש טוענים שזה סתם ויש בזה דעת מרן אפילו.

חוץ מזה הביאור הלכה פה מביא שיש שיטת הריאז מאותו שפוטריד

שהוא אומר שאפילו דילג מילים ברורות,

דילג ממש מילים מהמגילה, יצא

לקולה גדולה מאוד.

לכן להלכה אנחנו רואים שיחזור ויקרא אבל לא חוזר. מאיפה חוזר וקורא?

מהמקום שפסק.

הרי הוא קרא מגילה עד האמצע נגיד,

מהאמצע שם דילגו מילה,

אז הוא חייב להשלים מאותו מקום והלאה.

הוא צריך לחזור מההתחלה.

ואפילו הוא הלך לבית שלו ולא ידע מזה, אחר כך באו, אמרו לו, שמעו את ההקלטה של המגילה וחסר מילה,

בוא, צריך להשלים.

אז הוא אומר, בסדר, הוא ישלים משם והלאה.

יש בזה מחלוקת גדולה על דעת הרב אלישיב,

שצריך לחזור ולברך אפילו על חצי מגילה.

זה חידוש גדול.

הוא מדייק מהלכות ארבעת המינים,

שיש מושג כזה,

לברך על חצי מצווה.

זאת אומרת, גם פה, אפילו שהוא קרא חצי מגילה,

אפילו אחי,

חצי השני, בכלל עליו הבכר, חצי השני חוזר ומברך כהיות שהסיח דעתו.

הוא הלך הבית, חשב יותר שאין לו יותר קריאת מגילה, הוא יצא ידי חובה,

עכשיו מתברר שהוא צריך לקרוא את ההמשך.

אז במקרה כזה, עזוב ולברך. הלכה למעשה, אנחנו פוסקים ספק ברכות להקל,

וקשה מאוד להקל, להגיד את זה.

בפרט שהיה חסר לו מילה,

אמרנו שהריה אז אומר שבמילה אחת זה לא מעכב.

אז אפילו שההלכה לא ככה, אבל עניין ברכות אנחנו נחשוש.

צריך לומר, עשרת בני המן ועשרת הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונטלו כאחד.

כן, זה דילת גמרא, זה לא מעכב, אבל זה לכתחילה.

אם השליח ציבור לא יודע לקרוא עשרת בני המן בנשימה אחת,

אז השומעים, הציבור, צריכים לקרוא את זה בנשימה אחת.

כן, שייתן לציבור לקרוא.

או שמישהו אחר יקרא בשבילו.

אפשר שחלק מהמגילה, מישהו אחר יקרא את זה. לא חייב להיות אותו חזן הכל.

הרעיון הוא פה שכולם יקראו את זה בנשימה אחת, יש בזה חשיבות גדולה.

היה מנהג קדמון שמביא אותו חיי אדם, מביא את המשנה ברורה סעיף קטן נב,

כתב חיי אדם.

מה שנוהגים בקצת מקומות, שכל הקהל אומרים עשה את בני העמל,

אין לו מנהג.

היה מנהג כזה שכל הקהל קורא את עשה את בני העמל יחד עם החזן.

הוא אומר, מה זה הדבר הזה? זה לא מנהג טוב.

אלא קורא יאמרם לבדו, והשאר ישמעו כמו כל המגילה.

הוא אומר שרק החזן יאמר את זה וכולם ישמעו.

מה הטעם של המנהג הזה? ארגון הריגוצ'ובר בצפנת פעניח כותב שהטעם הוא

שאף הפי שקיים עלינו שומע כעונה,

אבל זה רק לצאת ידי חובה.

אבל זה לא ממש כאילו אתה אמרת את הרגילה.

מה נפקא מינה?

הוא אומר, כאן יש דין שצריך לקרוא בנשימה אחת.

בנשימה אחת החזן לא מוציא אותי.

הוא מוציא אותי בקריאה, שומע כעונה,

אבל כאילו קראתי בנשימה אחת, זה לא שמענו.

ולכן הציבור היה קורא יחד איתו,

כדי שיהיה לזה דין של נשימה אחת.

אבל הלכה למעשה, הרב פרנק מביא שאנחנו פוסקים להלכה, שומע כעונה ממש, ואין חשש בזה.

כן?

אז למעשה אנחנו שותקים ולא קורא ביחד עם החזן, וברוך השם יש חזנים טובים. לכתחילה צריך לומר מ-500 איש בנשימה אחת. זו תוספת של האחרונים, זו לא גמרא, זו תוספת.

המעריל מוסיף את זה.

המעריל אומר לי שאת המילים 500 איש גם להגיד בנשימה אחת. למה?

נרמוז לי שכל אחד מעשרת בני האמן הזה היה שר של 50. וכפול 10 זה 500. אז יוצא שהם נהרגו המפקדים שזה עשרת בני האמן, יחד עם הבנים, עם כל החיילים שלהם, כל אחד היה חייל 50. סך הכל 500. אם החזן קשה לו ב-500 אז מתירים מהעשרת.

צריך לשים לב שהחזן יש תקלה גדולה בעניין הזה שהוא לא שם לב למילים ועט.

זאת אומרת, הוא קורא, עשרת בני האמן ככה, הוא צריך לשים לב שהוא ישים שהוועט השייך לו.

זאת אומרת שהוא חייב לעמוד ככה עם האצבע אחת למטה, אחת למעלה, בצורה של מדרגות,

ולקרוא ועט ועט ועט ועט.

אבל לא שהוא תופס ככה, מסתכל רק ויזיתא ופרשנדא, אתה מסתכל עליהם, ואת הוועט לא מסתכל.

זה נקרא שהוא קורא חלק מהמילים בעל פה.

בדיעבד יצא.

אבל בכל זאת, לכתחילה, למה לעשות דבר שכזה?

כן? צריך להקפיד בזה.

יש לנו בעיות של כשרות במגילות.

מגילה צריכה להיות כשרה.

יש לנו תקלה מאוד מאוד גדולה בעניין של המגילות,

שמעיר את זה כבר מנחת יצחק, יש תשובה בזה,

וגם בישכיל עבדי, ובפסקי תשובות גם הביא דיון בזה,

על השרטוט.

הסופרים שכותבים את המגילה,

צריך שיהיה להם שרטוט מיוחד לעניין עשרת בני האמן.

ובדרך כלל זה לא ככה,

אלא הם לא מסודרים,

הם מזמינים יריעה מסורטטת.

זה לא משנה, כמו כל העיריות.

ואז הם כותבים עשרת בני האמן על שרטוט רגיל,

ונוצר מצב שבין המילים יש שרטוט.

בין הוועט לפרשן דאטה לבין ועט לוויזאתה יש שרטוט אחד קו באמצע.

בזה לדעת רוב הפוסקים, וככה נראה יותר, זה פוסל את המגילה.

ולמה?

כי זה נקרא שיש פה פרשה בין המילה לעט

לפרשן דאטה, לבין ועט לוויזאתה.

השרטוט הזה עושה אותו פרשה.

הרי השרטוט הזה, בכל המגילה, הוא כן שורה.

הרי יש שורות, וזו שורה שכותבים עליה.

רק פה, בגלל שיש לך אותיות גדולות,

אתה מדלג ולא רושם על זה.

זה נקרא שיש פרשה ביניהם.

זה מחלוקת רמב״ם וראש אם זה סתומה או פתוחה,

אבל זה עושה פרשה,

ופה לא צריך להיות פרשה בכלל. בין המילה ועזרתא לבית פרשן דאטה צריך שיהיה פרשה.

זה אחד הדברים שפוסלים את המגילה.

מה הפתרון לבעיה הזאתי? צריך להתעורר על זה.

צריך לדאוג לבטל את השרטוט הזה.

אפשר לעשות את זה. אתה הופך את המגילה ואתה לוקח כמו איזה דבר עבה, כמו ידית של המזלג,

כן? את הצד העבה שבו,

ואז אתה עובר חזק מהצד השני על השרטוט הזה, ואז אתה מבטל אותו,

כן?

אתה מועך את זה, קלף זה דבר נמעט.

או אחר כך, לטשטש אותו עם מוחק. לעבור טוב טוב עם מוחק, זה גם כן מטשטש את העקבות של השרטוט, וזה מכשיר אותו.

ואפילו שזה בשעת הכתיבה היה פסול,

יש לנו דין שאין תעשה ולא מן העשוי בספרי תורה, תפילין ומזוזות.

אין תעשה ולא מן העשוי. אפשר למחוק גם אחרי הכתיבה. זה לא פוסל אותו.

אז לכן גם פה, יסדר את השרטוט, את זה אחר כך, וזה יהיה בסדר.

זה דבר שהוא מאוד מצוי. כמעט כל מגילה שתראה לי, יש את הבעיה הזאת.

מה?

זה שונה עניינים כמה?

שונה.

זה... מה שאני אומר לך דברים שונים.

לא פה יש דברים שונים.

כן.

צריך להבין. טוב.

אתה רוצה שבוע הבא תביא את המגילה שלך,

אני אראה ואגיד לך אם זה טוב.

טוב?

יש עוד בעיה במגילות, בעיה קשה.

יש לנו גם שבת זכור השבת הזאת,

ואחר כך פרה.

זה בעיה של, לא שבת הזאת, שבת הבאה, כן.

זה בעיה של הגירוד של הספרי תורה והמגילות.

שיש לנו שערורייה גדולה בעניין הזה,

וכל, כמעט כל המגילות והספרי תורה,

הם לא מגורדים בשנים האחרונות.

וזה ממש פוסל אותם.

אלא צריך...

זה לא סטנדרט.

סטנדרט לחיסרון. היום יש סטנדרט לחיסרון,

שכולם לא מגרדים מהצד השני,

וזה חיסרון גדול, צריך לדעת לגרד אותו

מהצד של השיער,

ואז להכשיר אותו.

כל אחד שיפתח את התפילין שלו,

יראה שחלק מהפרשיות מגורדות,

חלק לא. מה המסחרה הזאתי? מה הדבר הזה?

זה חיסרון גדול.

לכן, אדם צריך לדעת שצריך לגרד אותו.

שילך למומחה לגרד. לא הרבה יודעים את זה.

יש הרב יוסף כהן בירושלים,

הוא מומחה גדול בעניין הזה, ועוד יש לו כמה תלמידים שהוא הסמיך אותם בעניין הזה.

וגם אבא, הרי ניקה פרת משכבו, היום ה-11 חודש שלו.

כן, היה מאוד מאוד מקפיד בעניין הזה. לא אמר שזה פסול, דבר כזה שהוא לא מגורד מאחורה.

בקצרה, אני אסביר את העניין ככה.

יש לנו את העניין של האור,

אור של הספרי תורה.

הלכה למשה מסיני,

קלף

כותבים אותו במקום בשר, גביל בצד שיער.

כן?

גביל זה שעור שלם שלא נגעו בו, לא עשו בו כלום.

כותבים בו על השיערות. ממש הוא שעיר.

הוא שעיר בצד של השיער, ממש שעיר, שם כותבים. מורידים את השיערות כמובן וכותבים, שם עושים.

אבל קלף כותבים בצד בשר.

להלכה למעשה אנחנו פוסקים כתבי הרמב״ם, לא כתבי השולחן העורך,

בהשפעת הקבלה כנראה.

וגם פרקטיקה זה מה שעובד.

שכותבים בצורה כזאתי, שתמיד כותבים פה בצד בשר.

לא כותבים בכלל בצד שיער. אנחנו, אין לנו גבילים, אנחנו, יש לנו בעיה עם הגבילים כבר, קשה לנו להסתדר עם זה.

מה שכן יש לנו, אנחנו כותבים בצד בשר.

עכשיו, כדי שזה לא יהיה גביל,

גביל בצד בשר, הלכה למשה מסיני פסול.

אומר הרמב״ם, תוריד מפה שכבה,

תוריד מהצד שיער, תגרד מצד שיער, רבע.

למה רבע? מאיפה אנחנו יודעים?

כשאתה לוקח אור סטנדרט, אתה פותח אותו, אתה רואה שלושת רבע ורבע.

אתה רואה את המקום החלוקה, זה נפתח לשתיים.

את החלק הזה צריך להוריד,

ואז זה כשר,

וזה הופך להיות קלף וכשר בצד בשר.

מה שקרה בארבעים שנה האחרונות,

בלי לשאול אף אחד, והם מודים בזה שהם לא שאלו אף אחד,

הם לקחו את העור, להבדיל, כמו שעושים נעליים,

הם לקחו ועשו את זה לספרי תורה.

לקחו מכונה,

שהיא מורידה לך, במקום לעבוד קשה עם סכין, ללכת ולגרד,

הם עושים את זה לפי מילימטרים.

אומרים למכונה אפילו מילימטר, תורידי כך וכך שכבה.

עכשיו, מה שקורה, בצד של הזנב ובצד של הצוואר,

העור עבה וזה מוריד טוב.

האמצע זה יותר דק, ואז נשאר שכבה.

וזה אתה רואה בספרי תורה האחרונים, אתה רואה כסף, צבע כסף בספר תורה מאחורה,

זה החלק שנשאר עדיין מהגביל.

וזה נקרא עדיין גביל, וזה פוסל את הספר.

מה שצריך לעשות זה לקחת נייר זכוכית ולהוריד את השכבה הזאת,

וזה מכשיר את הספר תורה במתכונתו.

לכן, כשאתה פותח תפילין, אתה רואה

פרשיה אחת מגורדת, פרשה אחת לא. למה?

כי אם זה מצד הזנב או הצוואר, אז זה מגורד. אתה רואה לבן, לא רואה שום כסף מאחורה, צבע לבן.

אבל אם זה מהאמצע,

אתה רואה שהוא שחרורי כזה כסף.

וזה חסרון גדול. מה זה המשחק הזה, חצי לגרד, חצי לא?

פעם, בספרי תורה יותר ישנים, עד 400 שנה, מה שיש לנו מעקב בעניין הזה,

אפילו ספרי תורה אשכנזים, ברובם ככולם,

היו מגרדים גם כן בצד שיער כמו שצריך.

מאז שהתחילו המכונות התחיל הבעיות.

לכן צריך לדעת מאוד להקפיד בזה.

ללכת ולגרד גם את המגילה וגם ספרי תורה, זה לא עולה הרבה. בקלות אפשר לעשות דברים כאלה,

וככה אפשר לצאת ידי חובה למהדרין,

כמו שצריך,

כן?

כן, אפשר.

צריך שיאמר

ארור המן, ברוך מרדכי.

ארורה זרש ברוך אסתר. ארורים כל עובדי כוכבים ברוכים כל ישראל,

וגם שיאמר גם חרבונה זכור לטוב. זה דברי הגמרא,

שאנחנו אומרים שצריך לומר בסיום מקרא המגילה, ארור המן, ברוך מרדכי.

מרן אומר עוד, מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאיגרת,

להראות את הנס,

וכשיגמור חוזר בכורך קולה וקולה ומברך.

כאן יש לנו שלוש שיטות, מה צריכים לעשות פה. ההלכה למעשה,

קודם כל מדובר פה דווקא בשליח ציבור.

זה לא פשוט שמדובר דווקא בשליח ציבור. מה כתוב בשולחן ערוך?

מנהג כל ישראל שהקורא, קורא ופושט.

מפושקו.

מי שקורא את המגילה,

לאפוקה ממי ששומע. מי ששומע לא צריך לפשוט כאיגרת,

רק הקורא צריך לפשוט אותו כמו איגרת, נכון?

עכשיו,

יש כפר חיים כותב, הוא עדין מי שקורא לאשתו בבית,

גם חייב לפשוט כאיגרת.

לאו דווקא קורא שליח ציבור,

אלא הוא עדין קורא בבית, גם נחשב קורא.

מי שקורא צריך לפשוט כאיגרת.

אבל מעירים על זה הרב אוירבך כותב,

וגם הוא נהג בעצמו, שהקוראת המגילה לנשים לא היה פושט את זה.

וככה כתבו כל האחרונים האשכנזים, שהמנהג הוא גמר ולהשיב, שלא פושטים כאיגרת הקורא בעצמו.

בסדר? אבל כפר חיים זה מעניין, כי הוא פוסק אחרון קדמון קצת,

והוא אומר לנו שכל אחד שקורא, לאו דווקא שליח ציבור, אלא עצם הקריאה מחייבת אותך לפשוט כאיגרת.

זה שלב ראשון.

שלב שני, איך צריך לפשוט את המגילה?

אז יש לנו שיטת מהריל, שמרן לא פסק אותו.

הטור כתב, הטור והמהריל כותבים ככה,

פושט וקורא.

פירושו פושט וקורא,

קודם כל פותח את כל המגילה,

לפני הקריאה, ואז מתחיל לקרוא.

זה חומרה גדולה מאוד.

מרן לא פסק את זה. מרן פסק גם שליח ציבור שצריך לפשוט כאיגרת. מה הפירוש?

הוא אומר, קורא ופושט, קורא ופושט.

מה הכוונה קורא ופושט?

כשאני קורא את המגילה,

אז אני קורא עמוד אחד, שתיים.

מה עושים עם זה?

אז בדרך כלל מגלגלים את זה מהצד השני.

אומר שליח ציבור שקורא,

לא יגלגל אותו בצד השני,

ישאיר אותו פתוח,

עד סיום המגילה.

זאת אומרת, לפתוח את המגילה מההתחלה כולה, לא צריך.

לפתוח את המגילה מההתחלה, לא צריך.

אבל מה שכן צריך,

לא לגלגל אותו בשעת הקריאה בכיוון השני.

זה מה שמרן פסק.

אבל הטור והמערין החמירו.

אמרו שצריך לפתוח אותה מההתחלה. טוב, בסדר, חומרות אין סוף, למה לא?

אז השיטה המחמירה, שזה לא דעת מרן,

לפתוח אותה לפני הקריאה.

שיטה אמצעית של מרן, שאתה לא צריך לפתוח,

אבל כשאתה עובר עמוד, לא לגלגל בצד השני,

להשאיר אותו פתוח,

כן?

זה עיקר הדין של הדבר הזה של הקורא ופושט.

עכשיו, אומרים לי פה המשנה ברורה, בשער הציון,

סעיף קטן נ',

שמשם הפרי מגדים,

שכל הציבור נהגו לפשוט אותה כאיגרת.

לא רק השליח ציבור, אלא כל הציבור נוהגים לעשות ככה.

האמת היא שכבר העירו פה, גם הרב אהרבך וגם הרב אליאשיב, גם מעירים את זה,

שהיום המנהג פשוט שלא עושים ככה.

כאילו, מה שכותב לי המשנה ברורה, המנהג פשוט שכן,

היום אף אחד לא עושה ככה.

אלא בעיקרון השליח ציבור עושה את זה ולא צריך יותר.

אבל אם אדם רוצה להחמיר, בהחלט שיש מקום לזה ויש בזה הידור מצווה.

זה צריך להעיר הערה אחת בנוגע לעניין של קריאת המגילה.

ברוך השם אשר עם ישראל, היום כל אחד יש לו מגילה כשרה.

בכמעט כל בית הכנסת,

כמעט אין מי שאין לו מגילה כשרה.

ואפילו מי שאין לו, מצטרף,

מסתכל למישהו שיש לו מגילה כשרה, וככה הוא שומע מגילה.

במה החסרון? החסרון הוא שהשליח ציבור הרבה פעמים טועה ואין מי שיתקן אותו.

כי אף אחד לא תופס חומש מדוקדק לתקן אותו.

לכן אני מדייק דווקא לעמוד ליד השליח ציבור עם חומש,

ולא לקרוא מגילה.

כדי לתקן אותו, הוא בסך הכל בן אדם, הוא יכול לטעות,

אז אנחנו בכוונה עומדים עם חומש ליד. העומד ליד החזן צריך שיהיה עם חומש מדויק

של עוד יוסף חי או איש מצליח, מדויקים, עם מילי אל מילרי, לדעת לתקן אותו כמו שצריך.

עוד אומר לנו מרן בסימן תרצ״ב,

הקורא את המגילה מברך לפניה שלושה ברכות,

על מקרה המגילה, שעשה ניסים ושהחיינו.

אבל ביום לא חוזר ומברך שהחיינו.

ביום לא מברכים שהחיינו,

אשכנזים כן מברכים, אנחנו לא מברכים.

אומרים כאן, המגן אברהם אומר בשם השלע הקדוש,

צריך לכוון בברכת שהחיינו בלילה,

גם לפתור את משלוח מנות וסעודת פורים שנעשה למחרת.

צריך לכוון, לפתור אותם, גם לכוון שהחיינו על הדבר הזה.

כי כאן דנו אחרונים,

למה לא נפתור גם את מתנות לאביונים?

למה הוא כתב לי פה רק משלוח מנות וסעודת פורים?

אז יש מתרצים שמתנות לאביונים,

יש את זה כל השנה.

צדקה, למה על זה שהחיינו?

אז זה קשה להגיד, כי כאן יש מצווה מיוחדת של צדקה, זה לא צדקה של כל השנה.

באמת, זה שכתבו,

שדין של מתנות לאביונים, צריך לעשות אותו לפני התפילה.

אם לפי האשכנזים שמברכים בשחרית,

אז הוא אומר לך, כבר לפני התפילה צריך לתת צדקה.

מרן בשביל הלכות צדקה פסק, תגמורי הגמרא,

מסכת בבא בתרא דף ט',

רבי אליעזר יאהיב צדקה, יהיה נותן צדקה לעני לפני התפילה, ואחר כך היה מתפלל.

או בעל התניא עושה מזה איגרות שלמות בספר התניא,

כמה זה חשוב לתת צדקה לפני התפילה וכו'.

אז לכן, לא אמרו לי לפתור בשכיין תנאונים. להלכה, פרי מגדים ועוד פוסקים כתבו,

גם לכוון לפתור את מתנות לאביונים.

זה פלפולים בעלמא, באמת, לכוון גם על זה.

מכוונים לפתור את כל הדברים.

עכשיו אומר, ולאחריה נוהגים לברך הרב את ריבנו.

ברכה הזאת היא הרב את ריבנו.

יש לנו פה דברי הרמה שצריך אין לברך אחריה אלא בציבור.

זאת אומרת, צריך לברך את הברכה הזאת, הרב את ריבנו, רק אם יש עשר אנשים.

אם עשר אנשים לא מברכים הרב את ריבנו.

אני גם מבין המפקפק בזה,

וזה אורחות חיים בשם הירושלמי, והרבה מפקפקים בזה,

ולמעשה אנחנו מחבירים. הבן אישך יקהיל בזה מאוד,

וכתב

שמנהגם בבגדד, אפילו יחיד קורא את המגילה, מברך הרב את ריבנו.

ולמה?

מפרש הרב באור לציון חלק א',

אומר בגלל שבברכת הרב ואת ריבנו יש בו כוונות גדולות וסוד גדול,

ורבינו ארי את כל הדרושים על פורים התחיל בברכת הרב ואת ריבנו,

לכן נדחק מאוד כדי לא להפסיד את הברכה הזאת.

ככה מביא באור לציון להסביר את הבן אישך.

למעשה אנחנו פוסקים ספק בחוט להקל, אפילו הרב מלכה אליהו שייך כמו אבן אישךי לא פוסק ככה.

פוסקים, צריך שיהיה דווקא מניין לרב ואת ריבנו.

אם אין מניין, לא מברכים הרב ואת ריבנו.

אבל מה? יש לנו מחלוקת גדולה בנוגע לנשים.

מה הדין אם יש קריאת מגילה לנשים?

יש עשר נשים שקוראים להן מגילה.

האם יברכו להם הרב ואת ריבנו,

או לא יברכו להם הרב ואת ריבנו?

אז יש לנו דברי הרמה.

הרמה למעלה בסימן תרצ' בסופו אומר לי בלשון הזה

יש להסתפק

אם נשים מצטרפות לעשרה.

מילים ברורות.

הגאות אשרי בשם האוזרוע. מה הוא אומר?

יש להסתפק האם נשים יכולות להצטרף

לקריאת, לעשרה, למניין של הרב ואת ריבנו, לעניין שלנו זה הרב ואת ריבנו.

משמע אם זה ספק, אז לא יברך, ספק ברחות להקל.

ככה אבא, הריני כפרט משכבו, היה מורה.

היה אומר שאפילו יש עשר נשים שלא יברכו.

ואני חקרתי את זה השנה, ברוך השם, אלא עשי אתא דשמיע בעניין.

מצאתי שיש בזה דבר מעניין.

יש שתי חזון עובדי שמדברים בזה.

אחד משלים את השני. אחד, בכל מקום חסר, משלים את השני.

יש אחד בהלכות חנוכה,

יש לנו דין גם הדלקת

חנוכיה בבית הכנסת, צריך שיהיה עשרה.

מה הדין אם יש עשרה נשים? האם אפשר להדליק או אי אפשר להדליק? הוא מדבר בזה שם.

ויש עוד מקום פה אצלנו. תחבר את שתי המקרים ביחד, ואם תמצא, תשלים את ההסר.

באמת יש לנו דברי אליה רבה.

אליה רבה אומר דבר מעניין.

אומר, מה המקור של הרמה הזו?

יש להסתפק כי נשים מצטרפות לעשרה. הגעות תשרי בשם אור זרוע.

אתה פותח את האור זרוע בפנים. אור זרוע זה ספר שנתפס לפני כ-120 שנה, סך הכול. עד אז זה היה כתב יד.

למרן לא היה את הספר הזה.

האור זרוע שם כותב דבר מעניין.

הוא שואל את השאלה הזאתי,

והוא פושט שאפשר שנשים מצטרפות לעשרה.

אז מה שהרגעות תשרי אומר לספק, הוא פשט שכן.

אז הספק נפשט שאי אפשר, דבר ראשון.

דבר שני, זה דבר מעניין.

לא כתוב שם נשים בכלל.

כתוב,

יש להסתפק אם אדם שהוא לא בר-חיוב יכול להצטרף לעשרה.

מדובר על קטנים.

לא בר-חיוב זה קטן, למה אישה?

אישה חייבת במקרה מגילה, למה לא?

מובן?

לא מדובר בכלל על קטנים ולא על נשים.

אז יש שתי פריחות חזקות מאוד, זה לא מתחיל כמו שאומרים. כשאתה מסתכל באור זרוע, שזה המקור הדברים, אתה רואה שזה לא מתחיל.

אלא מה?

אלא מה?

יש לנו בעיה אחרת, מה שהרמה לא מביא.

יש ספר בעל העיטור, הוא אומר,

שכמו שראינו בזימון שנשים לא מצטרפות,

אפשר לעשות זימון,

גברים לבד.

אבל אם יש שתי גברים באישה אחת לא מצטרפים,

אבל אפשר ששלושה נשים יעשו זימון לבד. הן לא חייבות, אבל מותר.

שלושה נשים שאכלו יכולים לעשות זימון, והגברים עונים גם כן על הזימון הזה.

הוא אומר,

למה? מה הסיבה ששם לא מצטרפות? משום פריצות.

אפילו שזה בעל עם אשתו,

עם אבא עם הבן שלה, שאין פה פריצות,

חכמים תיקנו שלא יהיה מצב של זימון שיצטרפו גברים ונשים ביחד,

מחשש לפריצות.

זו תקנה, תקנה שעשו חכמים.

יוצא, שגם, אומר לי העיטור, גם פה

אם יש לך מניין

פחות אחד

של קריאת מגילה,

יש פה אישה לא מצטרפת משום פריצות,

משמע מזה שאם יש עשר נשים בנפרד,

שאין פה בעיה שפריצות, כמו בזימון, אפשר, אז גם פה אפשר.

ככה נראה להלכה.

שמעיקר הדין, המברכות יש להם עם לסמוך.

השליח ציבור לא צריך לברך להם, הם יברכו לבד.

שאנשים יברכו לבד, הרב את ריבנו, אם הם נשאו עשר נשים, בסדר?

אבל זה לא יצא מדי מחלוקת.

זה מעניין, ההסבר בזה, מה זה הרב את ריבנו והדן את דיננו. מה סודו?

אומר רבינו הרי, יש לנו חמש פעמים נו.

הרב את ריבנו, דן את דיננו,

הנוקם את נקמתנו, אף לנו מצרנו,

היינו מצרנו, היינו משיח, כן? חמש פעמים נו יש שם.

רב את רבנו, דן את דיננו, לוקם את נקמתנו,

שלם גמול לכל שונאינו,

אף עלנו מצרנו. חמש פעמים נו, נו.

נו, גימט ריאה שלו 56. 56 כפול 5, גימט ריאה שלו פר,

280. זה רומז על חמש גבורות מנצפח,

שסך הכל זה 280. ועל ידי הברכה הזאת אנחנו מכילים

ומפילים על כל אויבינו ושונאינו,

על כל השונאים שלנו, חמש גבורות מנצפח.

זה הברכה.

וזה דבר מדהים, שחל השנה פורים במוצאי שבת.

כשחל פורים במוצאי שבת, יש בזה סוד גדול ומשהו מיוחד. למה?

רבנו אריה אומר גם כן, במוצאי שבת יש לנו ויהי נועם.

בויהי נועם יש לנו חמש פעמים נו גם כן.

ויהי נועם השם אלוקנו, עלינו.

מעשי ידי נו,

כוננה עלינו,

נכון?

מעשי ידי נו, חמש פעמים נו.

וכאן רבנו אריה אומר שכאן צריך למתק את החמש גבורות מנצפח,

ממתקים אותן לעם ישראל.

יוצא שבמוצאי שבת אנחנו מתחילים את המגילה, קוראים אחרי 18,

אומרים קדיש,

אומרים שובה,

אומרים ויהי נועם, ממתקים לעם ישראל את החמש גבורות,

ומפילים על האויבים שלנו אחרי המגילה חמש פעמים

נו, בערב את ריבנו ועדן את דיננו.

יש בזה פיור מפליט ביותר מהרב הגדול,

רבי ישראל מרוז'ין, הרב הצדיק.

הוא אמר, וזה פירוש בדברי הגמרא במסכת סרטה דף מ״ז.

הגמרא אומרת בנוגע לאלישע,

שיצאו ארבעים ושתיים נערים,

ואמרו לו עלה קרח, עלה קרח,

יצאו שניים דובים מן היער ויאכלו את הנערים.

הגמרא אומרת, אחד אמר שהיה דובים ולא יער, ואחד אמר לא דובים ולא יער.

אז יש בזה פירושים, כפשוטו, לא היה והם באו עכשיו.

אבל הוא מפרש ככה.

הוא אומר, לא היה לו דובים ולא יער.

שום דבר לא היה שם.

לא היה שום דוב שם. לא בהתחלה ולא בסוף. אז איך מתו הנערים? הוא אומר ככה.

דובים, איך כתוב שם בפסוק?

דבים, בלי ון.

דבים, גימטריה שלו, 56. יער, גימטריה שלו, 280.

הוא אומר, כדי אלישע להרוג את הנערים,

אולי צריך חמש גבורות מנצפה.

הוא לקח רק שניים דבים, רק צריך שתי פעמים 56. שתי נו הוא לקח, ובזה הם מתו.

אבל לא היה שם לא דובים ולא יער.

כלום לא היה שם, היה אזור שקט.

לא באו לדובים ולא כלום.

אז איך הם מתו?

הוא לקח שני גבורות מנצפה, שניים פעמים נו,

ונתן על הנערים האלה, ונגמר.

כיוון עליהם את השתיים פעמים, נו, ומתו על כולם.

ובאמת כיבשו אותו, לא דובים ולא יער.

פירוש מפליא ביותר זה. כן.

נחזור לעניין שלנו.

עכשיו עוד פה יש לנו השנה, ברוך השם, מגילה במוצאי שבת.

מגילה במוצאי שבת.

יש לנו אחרונים שכתבו שצריך לברך מאורי האש לפני המגילה.

למה?

בגלל שאנחנו נהנים מהאש.

לפני שאתה קורא את המגילה, אתה נהנה מהאש.

אתה קורא את המגילה לאור החשמל.

אז איך אתה יכול ליהנות מהאש ולא לברך מאורי האש?

לכן כתב החידה, בעיקר זה, כותב את זה,

שצריך לברך מאורי האש לפני המגילה, וככה נוהגים להלכה למעשה,

ואחר כך מתחילים לקרוא את המגילה.

מי שפקפק במנהג הזה,

עליו השלום, זה הרב משה לוי. יש לו תשובה יפה בזה, ברשות תפילה למשה.

הוא כותב שתי טעמים לומר שהיום אנו לא נברך על מאורי האש לפני המגילה.

ומה הסיבה?

אומר משתי סיבות. סיבה אחת,

בזמנם לא היה חשמל,

אז במוצא שבת היה חשוך. היו מחכים לצאת שבת,

מדליקים נרות, מתחילים לקרוא את המגילה.

אומר, אתה מדליק נרות ולא מברך מאורי האש.

אבל היום החשמל דולק כבר משבת.

שום אף אחד לא מדליק נרות וחשמל במוצא שבת.

החשמל דלוק ועומד כבר מערב שבת.

ומאז אנחנו כבר ממשיכים.

הוא אומר, ואיך התפללת ערבית עם חשמל?

זה לא בעיה, כי לא הדלקתי, זה דלוק ועומד. זו טענה אחת שאומר שהיום לא צריך.

טענה שנייה,

הרי יש לנו דין בהלכות

ברכת של האש במוצא שבת, בהלכות אבדלה, ברשת הדיגימל.

מרן אומר, אש מכוסה, לא מברכים עליו ברכת מאורי האש.

אש גלויה, מברכים עליו ברכת מאורי האש.

אש מכוסה, לא מברכים עליו ברכת מאורי האש. למה?

אדם הראשון הוא בירך ברכת מאורי האש על אש גלויה, לא מכוסה. איך אם אתה לוקח אש ושם אותו בתוך למפה,

זה חסרון, ואסור לברך על זה ברכת מאורי האש.

כן?

הדברי מרן, הוא אומר עכשיו חשמל, מה הדין חשמל?

האם אפשר על החשמל לברך מאורי האש?

אז יש ביבי העומר תשובה יפה בזה בחלק ד', אני חושב.

אז הוא אומר שלא, הוא אומר שאי אפשר, זה נקרא אש מכוסה.

אז אומר הרב משה לוי,

אם זה אש מכוסה,

אז לא יוצאים בזה ידי חובה של מאורי האש.

אז מה הבעיה לקרוא עם זה מגילה?

אתה אומר לי, איך אתה נהנה מהאש ולא מברך מאורי האש? הוא אומר, אסור לברך על חשמל מאורי האש, מה הבעיה שלך?

אם הייתי מדליק נרות פה, אתה מחייב אותי לברך מאורי האש, מה אתה עושה?

אבל ברגע שאתה פה מדליק לי חשמל שלא יוצאים בו ידי חובה מאורי האש, זה אש מכוסה,

אז למה צריך לברך מאורי האש?

שתי טענות יפות ביותר, כן? זה דברי מי?

הרב משה לוי.

יפה. בכניסת שבת,

בכניסת שבת,

שם אין דין של אש מכוסה, לא, אי אפשר.

רק למה? מה הטעם של הדלקת נרות שבת?

שלום בית, חשמל, שלום בית שאין כדוגמתו, למה לא?

מה שאין כן, בצאת שבת אנחנו רוצים אש כמו הדם הראשון.

הדם הראשון לא היה לו אש מכוסה.

אז אש מכוסה, הלמפה, להדליק בו בליל שבת,

מצווה מידע מובחר, ככה תמיד נהגו עם הנפט.

אבל להדליק במוצאי שבת זה חסרון,

זה הטענה, זה כאילו החילוק שיש פה.

האמת היא שאני חשבתי לתרץ את זה, כי למה?

מסופר על רב חיים עוזר,

הרב של וילנה, ממש לפני השואה הוא נפטר, הוא היה גאון עצום, בעל שוט אחיעזר,

הוא היה מברך בכוונה מאורי האש רק על החשמל.

ולמה?

להוציא מלב הטוענים שהיו רוצים לומר שמותר להדליק חשמל בשבת. אומרים, זה לא אש, אתה רואה פה אש.

אז הוא היה מברך בכוונה, מוצא שבת, מאורי האש, דווקא על החשמל.

נשאלת השאלה, איך הוא לא ידע הלכה פשוטה בשכון ערוך?

אש מכוסה, לא יוצאים בו ידי חובה? איך אפשר לעשות דבר כזה? גאון כזה גדול לעבור על הלכה פשוטה כזאת?

אלא ההסבר הוא ככה.

חשמל, אם אתה עושה לו חור,

בזכוכית שלו,

זה נשרף, זה לא יכול לדלוק.

יוצא שהזכוכית שלו זה חלק מהבעירה שלו.

בלי הזכוכית הוא לא דולק בכלל.

אם יש אש דולקת ואתה מחסה אותה עם זכוכית, זה אש מכוסה, לא מועיל.

אבל חשמל זה חפץ אחד, חפץ אחד.

הסליל והמכסה זה דבר אחד.

לכן זה לא נקרא אש מכוסה, זה האש.

לכן באמת יוצאים בזה ידי חובה,

כתחילה לא נעשה דברים כאלה,

אבל באמת מעיקר הדין לכאורה אפשר לברך על זה מעורי אש.

אז הטענה של הרב משה לוי פה ירדה.

אז באמת אנחנו נהנים מהאש לפני קריאת המגילה.

ולכן להלכה למעשה כדאי באמת לברך מעורי אש לפני המגילה.

אבא עליו השלום,

היה לו פה חידוש גדול, שזה לא כתוב בפוסקים,

אבל זה פרקטיקה.

הוא היה מאוד מאוד, היה לו את המעלה הגדולה להיות פרקטי בשטח.

הוא טען ככה,

הוא אומר שפרקטי בשטח צריך לעשות מגילה, הבדלה קודם קראת המגילה.

ולמה?

השולחן העורך כותב לנו סימן שלם בהלכות הבדלה,

צריך לעשות הבדלה בבית הכנסת.

למה?

להוציא ידי חובה את מי שאין לו יין וכדומה.

עוד בזמן מרן לא היה אנשים שלא היו עושים הבדלה, תקרא לזה כך, כן?

היה אנשים שלא היה להם יין,

בעדינות.

היום, לצערנו, יש אנשים שלא עושים הבדלה בכלל.

בפורים הם מצויים הרבה.

ברוך השם, אך שיעור דרא, בליל פורים מגיעים לבית הכנסת כל המי ומי.

אנשים שלא יודעים אם שומרים שבת ומה לא,

אבל המן קורא להם, באים לקראת מגילה לשמוח בפרסום מניסא.

בליל פורים בדרך כלל,

רוב, בהרבה מקומות, רוב המקומות יש שם אנשים שלא עושים הבדלה, שנמצאים בבית הכנסת.

עכשיו, אם אתה תחכה ותעשה כמו שכתוב בהלכה,

אף הוא כיום העדיף, להוציא את היום כמה שיותר מאוחר, יותר טוב.

ואתה תחכה עד אחרי עלינו.

או אחרי קריאת המגילה ותעשה הבדלה,

האנשים האלה לא יחכו לך.

ובפרט אחרי המגילה יש אהור המן, יש רעש גדול.

אז אם יש רעש גדול, מי ישמע אותך מגיל הבדלה? עד כמה שתצעק שקט וזה, זה לא הולך כל כך.

פרקטיקה בשטח,

אתה תרוויח מאוד אם אתה תעשה את ההבדלה קודם קריאת המגילה ולא אחר כך.

לכן אבא עליו שלום, הענקה פרט משכבו, היה אומר,

לא רק לעשות מאורי האש קודם המגילה,

לעשות את כל ההבדלה קודם המגילה. למרות שזה לא הלכה,

אבל במציאות, אם מרן היה היום,

היה אומר לך, תעשה את כל ההבדלה.

למה?

כי אחרי המגילה, אין לך עם מי לדבר, הם כבר הלכו.

וזו מעלה חשובה.

רבנו הארי היה משלם שתי דינרי זהב לגבאי,

שבמשך כל השנה כולה יקנו את היין להבדלה מכספו דווקא.

כל כך מעלתו חשובה, היה מאוד נאדר במצווה הזאת להוציא ידי חובת מי שאין לו. זה זיכוי גדול.

אז היום בדור שלנו יש לך זיכוי כזה גדול, לכן צריך להפיץ את זה ולהגיד שלמרות שההלכה אומרת שלא עושים הבדלה קודם המגילה,

אנחנו כן נעשה בכוונה לפתור ולהוציא ידי חובה את אלה שלא עושים מגילה,

לא עושים הבדלה,

כדי לזכות אותם במצווה החשובה הזאת. זה מה שכדאי לעשות וזה מה שכדאי לנהוג.

רק מה, יש בעיה עם מעורי האש.

אין מברכים על הנה עד שאותו לאורו.

כדי לברך על מעורי האש אתה צריך ליהנות מעורו.

וזה קצת בעיה אם אנשים יושבים לך רחוק מבית הכנסת ולא רואים את האש.

מה לדבר על עזרת נשים?

בכלל לא מגיעה אליהם האש.

אז זה קצת בעיה הנושא הזה.

אז ככה, בואו נסכם.

אם אדם יש לו בבית אישה וילדים שהוא צריך לעשות להם הבדלה,

אנחנו מקפידים,

לכתחילה, על כל פנים, שאישה לא תעשה הבדלה.

זה מובא בדברי השלול הקדוש, מביא אותו מגן אברהם,

שנשים, יש קפידה שהן לא יעשו הבדלה.

וזה יהיה להן קושי בלידה. אם הן ישתו מההבדלה,

יהיה להן קושי צער בלידה יותר.

זה מה שכתוב.

שזה סוד שזה נגרם ממיעוט הירח בגלל האישה, לא משנה עכשיו ההסברים בדבר. זה סתם קבלי יש בעניין.

אז איך שיהיה,

הנשים לא כדאי שיעשו הבדלה, הן חייבות בהבדלה.

ואם אין מי שיעשה להן הבדלה, הן צריכות לעשות.

אבל לפחות לשתות את היין, אם לא ישתו,

הן נותנים לילד. אפילו קוראים לילד של שכן, בוא, בוא, רגע, תשתה אתה את היין.

כן? יין, לשתות זה יותר המור.

בדרך כלל מקפידים שהבעל יבוא לבית לעשות הבדלה.

עכשיו, אם הוא יצא ידו חובה מבית הכנסת,

אז הוא לא יכול לעשות הבדלה לשתות.

כי יש לנו דין אף אפי שיצא, מוציא,

רק את האין או בקיא. מרן כותב את זה בסימן רשע עין בית.

אבל את הבקיא,

אין דבר כזה להוציא. היום כל נשים בקיאות.

כל אישה יודעת קורא וכתוב, תגיד לה, תפתחי פה, תקראי הבדלה, תעשי הבדלה לבד.

אז זה בעיה.

לכן, מי שצריך להוציא את אשתו ואת בני ביתו בבית,

שיכוון לא לצאת ידי חובה בבית הכנסת, לא מאורע אש, לא הבדלה,

וככה היא צריכה להיות אותו.

ואם הוא טעה וכיוון לצאת ידי חובה, היא צריכה לעשות הבדלה.

ואם הוא כיוון רק על מאורע אש לצאת.

אז מקרה כזה, יש באבי עומר בחלק ד' תשובה יפה בזה.

הוא אומר שהוא יברך הגפם וישתוק,

היא תברך על הבשמים והאש, כי זה ברכות הנהנים. קשה להגיד שהוא יכול לברך בשבילה שוב פעם.

ואחר כך הוא לא היה נאמן, כי הוא באמצע,

ואחר כך ימשיך לעשות את ההבדלה. זה מסורבל.

לכן, אם לאדם יש לו בבית אישה ובני בית שצריך להוציא אותה מדי חובה, שיכוון לא לצאת לבית החובה בבית הכנסת.

וגם החזן, לפעמים החזן בעצמו צריך לעשות בבית שלו.

אז הוא מכוון בעצמו לא לצאת. הוא עושה הבדלה ומכוון לא לצאת בזה עד החובה.

ככה סבא עליו השלום היה נוהג,

היה חזן, היה עושה בבית הכנסת הבדלה קבוע,

והיה בבית מוציא אחרים.

למה הוא מוציא אחרים?

כי זה דין ערבות.

זה לא יצא מוציא, אני מכוון לא לצאת ואני מוציא.

יש דבר כזה,

זה מצוי אצל נשים אלמנות או זקנות. פעם זה היה בדור הקודם מצוי הרבה.

לא היה מי שיעשה להם קידוש. אם לא ידעו כרוך טוב,

ולא היה מי שיעשה להם קידוש,

אז היה צריך מישהו לבוא, גבר, לעשות להם קידוש והולך. עכשיו, הוא לא יושב אוכל איתה,

קידוש במקום סעודה, הוא לא יוצא ידי חובה.

יכול.

למה? הוא חייב,

והוא עוד לא יצא ידי חובה, זה הכי חלק.

הוא עוד לא יצא ידי חובה,

אפשר לעשות קידוש לאלף אנשים, למאה אנשים, אין בעיה בזה.

אחרי שיצאת כבר,

פה זה ירד לך מעלה.

יצא מוציא, רק בעין או בקיא.

אז תלוי אם הוא יודע שני או לא יודע. פה ירדנו במעלה, פה זה בעיה.

אז חזן שמכוון לא לצאת ידי חובה בברכות,

אז זה גם בסדר.

זה גם בסדר. אבל זה לא כדאי לכתחילה, לא מומלץ.

זה מומלץ לתפוס חזן שאין לו בעיה בבית,

לא צריך להוציא בני בית,

אז זה יותר טוב. שבהבדלה, שהוא יעשה הבדלה.

עזכו לשנים רבות, נעימות את אורות.

נגיד לקדיש?

רבי חנין אומר לה קשה אומר.

עשה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.

אשלח לבעליהם תורה מכותו מזר ונחפש למען צפתו יגדיל תורה ויאדיר יתגדל ויתקדש שמאיר הבא.

ועל מה דיברה קירותי וימליך מלכותי ויצמח וקנה ויקרב משיחי.