חובות הלבבות | שער עבודת האלקים פרק ג חלק א | הרב אמנון יצחק - שופר
טוען...

חובות הלבבות | שער עבודת האלקים פרק ג חלק א | הרב אמנון יצחק


 יביע אומר, בני ברק
 תאריך פרסום: 06.02.2012, שעה: 07:42


פרק שלישי עבודת האלוקים אך גדר העבודה וביאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה הוא: שגדר העבודה, כניעת מי שמטיבין לו למטיב, בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכולתו. אז הגדר של העבודה, עבודת אלוקים וביאור חלקיה ומעלות, כל חלק מהחלקים הוא: שגדר העבודה זה כניעה מי שמטיבין לו למטיב - אדם שהיטיב לו מישהו, צריך להיכנע בפני מי שמטיב לו. בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכולתו, והוא צריך לגמול לו על הטובה הזאת כפי יכולתו. 

והכניעה הזאת נחלקת לשני חלקים: שהיינו, מי שמיטיבין לו צריך להחזיר טובה בכל יכולתו מתוך כניעה למיטיב, וזה נחלק בשני חלקים: האחד: כניעת רהות ויחול בהכרח וחזקה. "רהות" פירושו פחד, "ויחול" זה לשונו זה תקוה לשכר. אז יש כניעה שהיא נובעת מפחד ויחול, דהיינו: שכר ועונש מה שנקרא, "בהכרח וחזקה" פחד זה בא לאדם - בהכרח, ויחול בא לאדם - בחוזקה, ברצון חזק. אז הכניעה נחלקת לשני חלקים: שאדם מפחד העונש או מהרצון לשכר הוא נכנע, זה צורה אחת. 

כניעה שניה: "כניעת חובה ודין לגדל ולרומם למי שנכנעים לו". כניעה שניה, זה שאדם מבין שזה חובה ודין, ושצריך לגדל ולרומם את מי שנכנעין לו, דהיינו מי שמיטיב לו וצריך להיכנע לפניו זה חובה בדין, בלי קשר לפחד בלי קשר לשכר, זה הדין, זה הנכון, זו האמת וזהו. אז שני סוגי כניעות יש: אחד מצד החשש והפחד ותקוות השכר. ואחד על פי האמת. כניעה שניה שהיא על פי האמת זה חובה ודין להיכנע למי שהטיב לנו. 

אך החלק הראשון הוא הכניעה לאל שתהיה מצד ההערה הקנויה אשר זכרנו, שחיובה מדרך הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא. אז הכניעה שאמרנו "כניעת הרהות ויחול בהכרח בחוזקה" בכניעה לאל, עכשיו אנחנו מדברים לא כלפי אדם, אלא כלפי הקב"ה שמטיב לנו כל הזמן. אז לפי הכניעה הראשונה, שהיא הכניעה של פחד, דהיינו שכר ועונש או עונש ושכר, שאדם נכנע ומחוייב להיכנע מצד זה - הכניעה לאל שתהיה מצד ההערה הקנויה אשר זכרנו, שחיובה מדרך הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא. 

זאת אומרת: מה זה מה הפחד? הפחד שיפסיד בעולם הזה יקבל עונש וגם בעולם הבא. ומזה יחול? שיקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. אז לפי הכניעה הזאת זה נובע משכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא. אבל החלק השני הוא: שאמרנו שזה כניעה של חובה בדין לגדל ולרומם לפי שנכנעים לו - הכניעה אשר תהיה מצד ההערה התקועה בשכל. שהשכל בעצמו מחייב, חובה ודין להיכנע לפני מי שהטיב לנו. והיא הנוצרת בטבע האדם בהיקשר נפשו עם גופו. מעצם בריאתנו השכל נברא ישר והוא מבין שהוא צריך להכיר טובה למי שהיטיב לנו. 

רק מה הבעיה: שהאדם נברא בתחילה, אז כוחות הטבע פועלים בו, ולא השכל שולט, עד שהוא מתבגר ומגיע לגיל 13 ואז בעצם להיות מושלם בדעתו. אז לכן, החלק השני שהכניעה תהיה מצד - ההערה התקועה בשכל, והנוצרת בטבע האדם בהיקשר נפשו עם גופו. ושתי הכניעות משובחות - בין אם נכנע בפני המיטיב מצד השכר ועונש שזה מכריחו, מאלצו להיכנע, ובין אם זה מחמת הבנת שכלו שזה חובה ודין להיכנע בפני בוראו. ושתי הכניעות משובחות, מביאות אל דרך ההצלה בעולם המנוחה. אלא שאחת מהנה גורמת לחברתה, ומעלה שעולים ממנה אליה, והיא הערת התורה. 

והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל ודרך הראיה, קרובה אל האלוהים ורצויה יותר לשבעה פנים. אז אמרנו: ששתיהן הן משובחות, אבל מי שמתעורר להיכנע לפני הקב"ה מחמת שכלו - זה משובח יותר וגורם קרבה אצל האלוקים יותר לשבעה פנים. עכשיו אנחנו נראה במה זה יותר טוב כשאדם מתעורר להיכנע לפני הקב"ה מחמת משכלו. אז דבר הראשון: שהעבודה שהיא תהיה מהערת התורה, שהיינו מעבודת האלוקים של האדם. 

אם היא נובעת מזה שהוא מתעורר על ידי התורה להיכנע לפני הבורא ולעבוד אותו, אם זה יהיה מחמת התורה בלבד - דהיינו לימודו אותו כמו אדם דתי, שהוא גדל אומרים התורה אומרת ככה וככה שכר ועונש וכו' וכו', אז הוא ואמר: אדם שגדל ככה - אפשר שיהיה האדם מכווין בה לשם שמים - אז באמת כמו שלימדו אותו, והוא עושה בלי שום שאלות עושה הכל טוב ויפה, והוא באמת מתכוון לשם שמים. ואפשר שתהיה כוונתו לחנופה ולשבח בני אדם וכבודם בעבורה. 

אבל יש אדם שהוא יקיים תורה ומצוות, אבל כל המטרה שלו זה בעצם להחניף לבריות, ולקבל שבח מהם וכבוד בעבור שהוא שומר את התורה. זאת אומרת: האינטרס שלו בעצמם והעשייה שלו זה בגלל צדדים אישיים ולא בגלל שהתורה צוותה וצריך לעשות לשם שמים, בלי שום צד שלו, אלא רק לצד מה שהתורה ציוותה וצריך לעשות. וזאת למה? למה אפשר שבן אדם באמת יקיים תורה ומצוות בשביל שבח ובשביל חנופה וכבוד - כיוון שאמרנו מי שנכנע מפני "הרהות והיחול" מפני הפחד והשכר - זה הסיבה, 

אצלו זה נובע מצד התוחלת שהוא מייחל לשכר, אז אם הוא רוצה שכר, הנה הוא רוצה שכר, הוא רוצה שיהיה לו כבוד, הוא רוצה שיהיה לו שבח מבני אדם, והוא רוצה והוא רוצה. והוא גם רוצה שכר לעולם הבא. הוא רוצה שכר והוא פוחד לעשות עבירות לכן הוא לא עושה, אז אצלו זה נובע לא לשם שמים, אפשר, אפשר ואפשר, אפשר שזה יהיה לשם שמים, אבל גם אפשר שזה לא יהיה לשם שמים. זה מי שמקיים את התורה ועובד את השם מצד מה? מצד הרהות והיחול. אך העבודה שהיא מצד הערת השכל, לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים. 

מי שעובד מצד שזה חובה ודין על פי השכל - ודאי שצריך לקיים את כל מצוות התורה בלי שום צד, אין שכר יש שכר, יש עונש אין עונש, השם ציווה צריכים לעשות. אז אדם שעושה את זה מצד הערת השכל –זה ודאי שיהיה מיוחד לשם שמים, לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה, למה? כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות. הוא לא ייסד את העבודה שלו בגלל שהוא מפחד או בגלל שהוא מבקש שכר, אלא היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה. 

זאת אומרת: החכמה והידיעה שלו והשכל שלו מחייבים אותו שהנברא חייב לבורא מן העבודה. אתה לא עושה טובה, אתה צריך לעשות את זה, אין שכר יש שכר, יש עונש אין עונש, השכל מחייב שזה חובה ודין. אז רואים שיש יתרון, מה היתרון? מי שמקיים את עבודת הבורא ונכנע לו בקיום המצוות, אם זה מצד שכר ועונש אז יכול להיות שהוא לא יעשה לשם שמים. אבל אם זה מצד השכל שהוא מבין שזה חובה ודין - אז זה רק לשם שמים, 

כי אין לו חשש מכלום והוא גם לא מחפש שום טובות, כי הוא לא עושה את זה מצד זה. מצד כבוד מצד זה, הוא עושה רק מצד אחד שהשכל שלו מחייב שחייבים לעשות את זה. אז אנחנו רואים מעלה אחת, של מי שנכנע מחמת שכלו, ולא מחמת שכר ועונש.

ש. ---

הרב: הרמב"ם אומר שגמילות חסדים זה מצוות עשה, אחרים אומרים שזה לא מצוות עשה אבל מכל מקום גם גמילות חסדים - זה מצווה שכלית. לגמול חסד עם הבריות, שהרי "עולם חסד יבנה", והקב"ה ברא את העולם בחסדו ובטובו בלי שום חובה. ואומר: "והלכת בדרכיו", מה הוא גומל חסדים - אף אתה היי גומל חסדים, אז זאת אומרת גם על פי שכל מה שטוב בעיני הבורא, ומה שחשוב בעיני הבורא, ומה שרוצה הבורא - השכל אומר שאני חייב לעשות מה שהבורא רוצה, הבורא ברא אותי, הוא רוצה ממני משהו הוא מצפה ממני משהו? 

אני ברוא ברור שאני עושה מה שהוא רוצה, אז הוא רוצה והוא אוהב את זה שעושים את זה? אז אני אעשה את זה. אז זה לא צריך להיות דוקא בשביל ובשביל עונש, זה הנכון לעשות. כשאתה תציל בן אדם שאתה רואה אותו עכשיו במצב מסוכן, אתה תשאל: "מה השכר שתקבל? ומה העונש אם אתה לא תעשה?" אתה ישר משתדל להצילו נכון? נו מה ההבדל בין זה לגמילות חסדים? שאתה מטיב לברוא - אז יש הטבה של הצלת נפשות, ויש הכלת נפשות, מה ההבדל?. 

דבר שני כי העבודה שהיא מהערת התורה, לא תהיה אלא אחר הייחול בגמול והרהות בעונש. עכשיו דבר שני, עבודה שאדם מתעורר: מזה שהוא למד תורה, אז מהתורה היא לא תהיה העבודה, אלא לאחר הייחול והגמול והרהות בעונש. כי כל התורה כולה מדברת משכר ועונש. כל התורה מדברת משכר ועונש, מצוות שיש בהן שכר או עבירות שיש בהן עונש, כל התורה מלאה מזה. אז מי שמתעורר לקיים את עבודת האלוקים ולהיכנע מפניו, אם הוא מתעורר מן התורה, ההערה באה לו, ההתעוררות באה לו מן התורה, היא לא תהיה אחר הייחול בגמול והרהות בעונש. 

זאת אומרת: כיוון שהוא רואה בתורה בכל זה שכר ועונש, כתוב פה, אם לא למד התורה שכר ועונש שבה - לא היה אדם מתעורר מעצמו לעבוד ולעשות את מצוות הכתובות בתורה, רק כיוון שהוא מייחל בגמול וירא מעונש. ואחר שנתעורר בתורה, ואינו עובד על מנת לקבל פרס, כמו שאמרנו בפנים הראשונים, זה ההפרש שבין הראשון לשני, שבשני הוא במדרגה ובמעלה יותר מהראשון, אבל אם הוא עובד את השם מחמת הערת השכל - אז הוא אינו צריך שייערוהו השכר והעונש, הוא רק מתנדב מעצמו ומרצונו ומשתדל בכל יכולתו בעבודת השם בהתלהבות גדולה. אז לכן, מי שמתעורר מהערת התורה - זה רק משכר ועונש. 

ומי שיהיה מהערת השכל, לא תהיה כי אם לנדיבות הנפש, והרצון להשתדל בכל יכולתה בעבודת אלוהים לשמו, מאחר ויש לו כבר ידיעה והבנה, כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה, אלא אחר שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו, והוא רצות האל אותה. זאת אומרת: אחר ידיעה והבנה, שזב הבנה עצמית וידיעה עצמית, לא על ידי שכר ועונש, שהיא מבינה שהיא תהיה לרצון לפני הקב"ה במעשיה. אז זאת אומרת הוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, "לריח ניחוח", מזה ריח ניחוח? שהקב"ה שמח שנעשה רצונו, זה נקרא ריח ניחוח. אני "אמרתי ונעשה רצוני". 

אז זאת אומרת אדם שעובד את הבורא ומתעורר לעבוד את עבודת הברוא מצד שכלו - זה עבודת נדיבות, והיא משתדלת בכל יכולת בעבודת אלוקים לשמו, לשמו, כיוון שזה נובע מידיעה והבנה. ואז הוא רוצה לעשות את מצוות הבורא, לא בגלל שכר ולא בגלל עונש, אז זה דבר שני.

ש. ---

הרב: על מה אתה חס על עצמך שאתה קופץ לנהר ואתה מסתכן ואתה יכול גם לתבוע, 

ש. ---

הרב: אתה שמעת על מה אני הבאתי לו את הדוגמה הזאת? 

ש. לגבי גמ"ח

הרב: לגבי גמ"ח אז מה הוא שאל? 

ש. אם זה מצות או לא מצווה

הרב: ואיך הוא הגדיר את זה? שגמילות חסדים מה זה? מה אמרת לו? הוא הלך, גמילות חסדים אמרנו זה בן אדם זה לא בגלל שהוא רוצה לקבל שכר זה שהוא עושה גמילות חסדים, אלא אדם יכול לקיים גמילות חסדים מצד בשכל שזה רצון הבורא שיגמלו חסדים, כמו שברור לנו שהקב"ה רוצה שיצילו אנשים, לא צריך שכר ועונש. אז מה אתה אומר, שאני פועל באון אינסטינקטיבי, מה זאת אומרת? השכל שלי מחייב שצריך להציל

ש. ---

הרב: זאת אומרת שלא בגלל שכר ועונש מצילים זה הכל, זה שאצלך זה פועל אינסטינקטיבית ולו, אז צריך לדעת שלא בכל מצב מצילים, אבל לא חשוב אני לא רוצה לפתח את זה פה, תלוי במה ומי, אז מי שרוצה לעשות כמו שהבורא רוצה ולא תמיד אינסטינקטיבי, כי לפעמים אסיסטנטית, כי אסיסטנטית אפשר לשבח אדם שיש לו קול לשירה, אבל בעצם הבן אדם הזה הוא רשע מרושע ואסור לשמוע אותו, אבל יש לו קול נעים אז אסיסטנטית אתה נהנה מזה, אז מה אם אתה נהנה מזה אסיסטנטית? 

אבל אתה עובר על רצון הבורא, אז מה אסיסטנטית זה דבר טוב? לא, אנחנו לא חיות לא פועלים לפי אינסטינקטים. אז אם יוצא פסק הלכה של הרב רצאבי מפורש ומוגדר כנגד ציון ג'יג'לן, שאומר שהאדם הזה לא יכולים לשמוע אותו, אסור לשמוע אותו, אסור לשמוע את השירים שלו, אסור שום דבר, אז מביאים ברדיו "קול בערמה" אותו ועושים לו תכנית במוצאי שבת, ומאהילים אותו עושים אותו כמו אלוהים לפני הציבור, ומעלים יעני אברכים שאומרים שהם שומעים אותו וזה חשוב ופה ושם וכל מיני קשקושים מבוימים, וזה לא אסיסטנטית ולא תורנית וכלום, 

זה עבריינות לשמה!, הרב עובדיה יוסף פסק שאסור להביא זמרים כאלה פסולים שמופיעים אפילו בנפרד, אפילו בנפרד אסור להביא אותם, ואסור להשמיע אותם ואסור להביא אותם בודאי לאולפן, ובפרט לאולפן שהוא שייך לשס, שהרי הרב עובדיה הוא הפטרון של המקום, ובכל אופן עוברים על דבריו, תמידים כסידרן, וכל העבריינים ששרים שירם אסורים על פי התורה - ועוברים על מצוות התורה, מביאים אותם שם.  אז מה אסיסטנטית אדם מרגיש שהוא מתחבר לשיר או לזמר או למוזיקה או לקול או למשהו, אז מה זה מותר? זה לא מותר.

אדם לא צריך לפעול אסיסטנטית, אדם צריך לפעול על פי השכל - זה רצון הבורא או לא רצון הבורא? אז אם יש פסק הלכה מגדולי הדור שפסקו שאסור - נקודה. אבל כיוון שהתחנה עובדת על בסיס של רווחים, ועל בסיס של פרסומות, ועל בסיס של כל מיני שיקולים זרים ומוזרים שלא על פי התורה, לכן הם עושים דברים כאלה, ולא מעניין אותם התורה, התורה "קרדום לחפור בה". הם היו מביאים גם זמרים שהיו שרים שירים חילוניים, רק מה בגלל שהתחנה מוגדרת "דתית" כאילו אז מביאים בינתיים את העבריינים שעוברים על התורה מחטיאי הרבים, הדתיים של להם כיפהל'ה, אז כל מי שיש לו כיפהל'ה אז נותנים לו שמה את הבסיס. 

אותו דבר גם בהצלת נפשות, רק אני לא רוצה להרחיב דווקא להצלת נפשות, כי לא כל אחד יכול לקלוט את זה. אבל מכל מקום לא עובדים אסיסטנטית, השכל, בשביל זה אומרים שמעלת השכל היא גדולה יותר משכר ועונש. שער ועונש פירושו אם יש שכר ועונש - אני עובד אבל אם לא אני גם לא הייתי עובד. השכל אומר לא, אין שכר אין עונש לא מעניין אותי, אני עובד את הבורא כיוון שאני צריך לעשות נחת רוח לאבי שבשמים וזה חובה ודין, על פי שכל לעשות את העבודה ולהיכנע בפני מי שהטיב לי, אבל על פי ההלכה כמובן, הכל על פי ההלכה על פי מה שהשם אומר. מעבר לזה אתה לא יכול לעשות, יכול להיות שאתה חורג ועושה נגד התורה הקדושה. 

ש. ---

הרב: נו אז מה? זה מדובר בילדים ונשים, ככה מתחילים כי אין להם עדיין שכל, אז לכן, "נשים דעתן קלה" אז הולכים אתם בדרך כזה, אבל בן אדם שיש לו שכל פירושו של דבר גובש אצלו כבר השכל צריך לפעול על פי שכלו. יש אנשים שלא נתקלים בשכל עד סוף ימיהם מה לעשות, אז התורה מחנכת אותם ואומרת להם מה לעשות, אבל אדם יכול להגיע להבנה גם בלי התורה, יש אנשים שמגיעים גם בלי ללמוד את התורה.

כשאני התחלתי לקיים תורה ומצוות - זה לא היה בגלל שהתורה למדה אותי בגלל שאני הבנתי רק את הפתיחה "שיויתי השם לנגדי תמיד", - זה כלל גדול של מעלות הצדיקים והחסידים ההולכים לפני השם, שאין הילוכו ודיבורו של אדם בתוך ביתו כמו דיבורו והילוכו לפני מלך בשר ודם", זה ברור! לא? בבית אני יכול ללכת את שאני רוצה לדבר מה שאני רוצה, וכשאני נמצא לפני מלך בשר ודם - לא אתנהג אותו דבר, זה דברים ששכל מחייב, נכון לא צריך עכשיו שהתורה תגיד לי את זה.

אז לכן כתוב שאם הקב"ה צופה בנו ורואה אותנו בכל מעשנו - שנאמר: "שאם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום השם הלו את כל הארץ אני מלא" אז מיד עליו היראה. אתה מצולם, אתה מתועד, יש מי שמסתכל עליך, ואם אתה לא מתנהג לפני מלך בשר ודם כמו שאתה מתנהג בבית - אז לפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה. אז זה השכל מיד מבין, וזה הבסיס לקיום כל השאר, לכן מתחיל השולחן ערוך עם זה, 

זה הבסיס שממנו אתה צריך להבין שאתה צריך לעשות הכל בגלל - שהשכל מחייב שאתה עובד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ולפניו צריך להתנהג הרבה יותר ראוי מלפני מלך בשר ודם, ולא בגלל פחד אלא בגלל יראת הרוממות, ולא עוד אלא כל מה שלמדנו, הוא מטיב לך, ונותן לך, ושומר לך, ומכין לך, ועושה לך וכו' וכו' וכו', אז אני צריך עוד לחכות עד שיהיה לי פחד, זאת אומרת: אם לא יהיה לי פחד אני יעבור על רצונו? כאילו מה? אני יערים עליו? אני משהו שהוא לא רוצה? איפה השכל מסכים עם דבר כזה? זה חסר שכל. שצריך אתה מבין לחכות עד שיהיה פחד, עד שיהיה לו פחד אלוקים, זה בעיה.

באחת העלונים של השבת היה כתוב: שבעיר אחת היה רב שניסה לקדם ענייני דת, לבנות בית כנסת, לבנות בית מדרש, לעשות כל מיני דברים חשובים וטובים. והיה שמה אפיקורוס אחד שכל דבר התנגד וסיקל ועשה הכל נגד נגד נגד. ולימים האפיקורוס הזה חלה במחלה שזהו אי אפשר להירפא ממנה, היה לו טיפוס במעיים, ואז באו לרב וסיפרו לו את הסיפור ואמרו לו: "ברוך השם שפטרנו עוד מעט הוא יסתלק מהעולם והכל יהיה בסדר". הרב שיקלל את הדברים והבין שיש בעיה, גם במות הוא יכול לעשות צרות, למה כי התפקיד של הרב להספיד את מי שנפטר בעיר שלו, ועכשיו הוא צריך לבוא להספיד ואוי לו, אם יספיד ואוי לו אם לא יספיד. ואז יהיה קיתונות של טענות מה---

אז הרב החכים בשביל להראות שאין פה משהו אישי וכו' וכו', אז הוא הקדים לבקר אותו טרם שימות, והלך לבקר אותו וכו' וכו', ואז ההוא אמר לו: "רבי אני סובל כאבים וזה ופה ושם, תתפלל עלי אני יודע שאני לא יכול להרפאות אבל שלא יהיה לי כאבים, תתפלל עלי". אז הרב לתפילה ואחרי התפילה הוא ביקש לקרוא מזמור תהילים שכולם יגידו בשביל הרשע האפיקורוס הזה, אז התרעמו כולם: "מה פתאום שאנחנו נגיד?, הוא יצא נגדנו, הוא לא נתן לנו לעשות שום דבר, הוא סיכל את כל התכניות עשרות שנים אנחנו סובלים ממנו, עכשיו עוד נתפלל עליו?!" 

אז הרב אמר: "תשמעו: הוא לא היחיד, הוא לא היחיד יש הרבה שאין להם יראת שמים והם כאלה והם כאלה וכאלה, רק בביקור הזה התברר לי דבר אחד, שלא יראת שמים חסר בדור הזה, רק טיפוס המעיים חסר, שאם היה טיפוס המעיים אז היה יראת שמים. למה? רק כשבא לו הטיפוס - אז פתאום הוא יודע מה זה רב, מה זה תתפלל עלי, ומה זה" זה.... 

זאת אומרת יש אנשים שמגיעים לזה רק אחרי העונש שהעונש מאיים, אבל בעל השכל לא צריך את זה, בעל השכל מבין שהוא צריך לעבוד את הבורא מחמת שהוא הבורא נקודה מה יש פה להבין יותר? אז לכן העבודה שהיא באה מצד ההערה, היא באה רק בגלל שכר ועונש, וזה מה שמחזיק את הבן אדם, לכן התורה מדברת משכר ועונש, שבן אדם שאין שכל - לפחות השכר ועונש יחזיקו אותו, אבל זה לא הדרגה, הדרגה זה שהוא יגיע להכרה עצמית בלתי תלויה שהוא יעשה לשם שמים. 

כמו סוף הדרגה שקראת בהרמב"ם שצריך לעשות האמת מחמת האמת, זה לא בגלל הסוכריה והאופניים והמכונית, בגלל שצריך לעשות, ולא כולם זוכים לזה אומר הרמב"ם,  וזה נקרא לעבוד את השם מאהבה, זה סוף הדרגה, וזה גם סוף "רבינו בחיי" "שער האהבה", וזה בעצם סוף הדרגה, אבל זה הדרגה לא זוכים לה אפילו כל הצדיקים, לא כל הצדיקים זוכים לדרגה הזאת, וזאת דרגת אברהם שהוא נקרא: "אברהם אוהבי" שהוא עשה את זה מחמת שכלו, שבגיל שלוש הכיר את בוראו, ועבד את הבורא מחמת שכלו, 

לא היה לו תורה שאמרה לו שכר ועונש לא אמרה לו, הוא הכיר את הבורא והבין שצריך לעבוד. כל עובדי עבודה זרה עובדים עבודה זרה למה? בגלל שכר ועונש, בגלל שהם מאמינים שאם הם ירבצו וינקו ויעשו לפני עבודה זרה ויביאו לה פירות וכל מיני קשקושים וישימו לה מנחה, אז היא תשפיע עליהם. ומי קנה את הפירות? אתה קנית את הפירות, ומי עשה את הפסל? אתה עשית את הפסל, אז איך הוא יעשה לך משהו, הרי אם אתה רוצה לוקח פטיש שובר לו את הראש מה הוא יכול לעשות לך, הוא לא יכול לשמור על עצמו? הוא לא יכול. 

אבל זה רוב אנשים טפשים, ורוב העולם מלא בזה, מלא מלא מלא מלא מלא מלא! מלא מלא מלא מלא מלא מלא! היום! עובדי עבודה זרה זה לא משתחווים רק, לא משתחווים רק לפסלים - משתחווים לציון גולם, אברכים זה עובדי עבודה זרה, כי עבודה זרה, להחניף לרשעים - זה עבודה זרה אומר רבינו בחיי, זה עבודה זרה, אדם שעובד את עצמו, מאליל את עצמו, הוא בעצמו עבודה זרה, "לא יהיה בך אל זר", אדם שעובד לעצמו ואת עצמו - הוא בעצמו עבודה זרה. 

ואמר ישעיה הנביא: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", אומר הזוהר הקדוש: "אל תקרי במה נחשב הוא אלא במה נחשב הוא" חדלו לכם זה עבודה זרה, מה אתה עובד אדם שנשמה באפו? אני סותם לו את האף והוא מת, מה אתה עובד אותו! מי הוא בכלל! "אל תפנו אל האלילים" זמרים נהיים אלילים! "אלילי הנוער, אלילי ג'דתי, אלילי הסבתות" מה זה? אנשים לא מבינים מה זה עבודה זרה, אנשים חושבים שעבודה זה רק פסלים ובודהא, זה לא עבודה זרה ובודהה זה אתה בעצמך. 

זאת אומרת: רק אם עובדים את הבורא בלבד, ועושים רק מה שהבורא אומר, זו העבודה הרצויה, וצריך לעשות לא רק בגלל שכר ועונש אלא בגלל שהשכל מחייב חובה ודין. 

ש. ---

הרב: דרך שכר ועונש? 

ש. ---

הרב: לכן התורה מדברת משכר ועונש, כי היא יודעת שזו הרמה הפחותה שהיא מחברת ומחייבת את כולם, כי כולם פוחדים מן המגלב, כל אחד אתה מבין פוחד שירימו עליו מקל, אז ממילא התורה ניתנה כרוכה, אתה מבין, גם עם מקל, הספר והמקל ירדו ביחד, 

ש. ---

הרב: מה אתה רוצה בסוף? 

ש. אני שמתי לב לזה שאני בתמימות---

הרב: "השלישי: כי העבודה שהיא מן התורה בלבד, יהיה הנראה ממנה על האיברים מן המעשים הטובים, יותר ממה שהוא צפון בלב מעבודת האלוקים.  והעבודה שתהיה מן השכל, הצפון בלב כפליים ממה שנראה ממנה על האברים, והם חובות הלבבות. דבר שלישי: זה המעלה שאמרנו יש שתי כניעות, זה כניעה אחת מחמת השכר ועונש וכניעה אחת מצד השכל, אמרנו שהעבודה את השם מצד השכל היא גבוה יותר וחשובה יותר, כי העבודה שהיא מן התורה בלבד דהיינו בגלל שכר ועונש - אז הנראה ממנה על האיברים והמעשים הטובים זה נראה יותר ממה שהוא צפון בלב מעבודת האלוקים.

כיוון שעושה שכר ועונש, הוא מחמת שכר וכעונש - אז המצוות שהם תלויות באיברים הם הרבה יותר מאשר אלה שצפונות בלב למה? כי מה שצריך לעשות הוא משתדל לעשות מחמת השכר והעונש. אבל בלבו, בלבו יש לו פחות פחות פחות ממה שהוא עושה באיברים, כי זה לא נובע מחמת שכלו, אלא עכשיו יש מצוה שחייבים לעשות - אז הוא עושה. עכשיו יש מצוה שחייבים לעשות - אז הוא עושה. עכשיו יש עבירה שחייבים להימנע - אז הוא נמנע, 

אז זאת אומרת מה שהוא נתקל בחיי היום יום, זה בעצם המחייב הגדול שלו כדי שלא ייענש ויקבל שכר, אבל בפנימיות שלו אין לו יותר ממה שיש לו בחוץ, שאם היה לו יותר בפנים - היינו רואים פעולות רבות הרבה יותר. העבודה שתהיה מן השכל, אז מה שצפון אצלו בלב זה כפליים ממה שנמצא אצלו על האיברים. כי על האיברים זה רק מה שמזדמן לפי המצוות היומיות, והאדם שמקיים מצוות יומיות הוא מקיים מחמת מה? מחמת - שהוא פוחד מהעונש או שהוא מחפש שכר. 

אבל פה האדם שעושה מצד השכל הוא מלא מלא ברצונות לקיים את מצוות הבורא, זאת אומרת הוא מחכה לכל רגע שהוא רק יוכל לפעול ולעשות ולא בגלל זה, לכן בפנים מצב הפנימיות שלו הוא מלא יותר משאיפותיו ורצונותיו לעשיה מאשר בחוץ. 

ש. ---

הרב: רגיל במה, נו זה מה שאמרנו בגלל שכר ועונש, זה בגלל שכר ועונש, ההרגל הזה הוא בגלל שכר ועונש. אז זה הדבר מורה על הדבר הזה. אני אתן לכם בשלב זה כדי שתבינו, שלמה המלך אומר: "טוב שמן משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו", טוב שמן משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו. אומר המדרש: מזה טוב שמן משמן טוב? מה ההשוויה שם טוב שזה עניין רוחני לשמן טוב שזה עניין גשמי חומרי? אפשר להשוות בכלל ביניהם? אז ארומר המדרש: ששמן טוב זה מקיטון לקיטון, הרח של השמן מקיטון לקיטון, או מקיטון לטרקלין. 

זאת אומרת: מחדר לחדר או מחדר לסלון, זה מה שהשמן נותן ריחו. אבל שם טוב זה מסוף העולם ועד סופו, שמן טוב שמים על המת - מבאיש. זאת אומרת: המטרה ששמים על המת שמן טוב זה בשביל לתת לו ריח טוב, אבל אחרי זה הוא מבאיש מהריח של הגופה של המת.  אבל שם טוב שמים על מת – לא מבאיש, כגון: אליהו הנביא שגער על המת, שהוא בעל שם טוב אליהו הנביא, גער על המת והחייה אותו, אז לא רק שהוא לא מבאיש הוא מחיי מתים. השם טוב, מי שיש לו שם טוב - שמים אותו על מה, לא רק שהוא לא מבאיש הוא מחיי את המת. 

טוב, שם טוב של חנניה מישאל ועזריה, שקפצו לכבשן האש ויצאו משם חיים, משמן הטוב שהיה על נדב ואביהו, שנכנסו לאוהל המועד ויצאו שרופים.  אלה שלוש דוגמאות שמביא המדרש. 

עכשיו נשאלת השאלה: מה היא ההשוויה? אז רואים ששמן שמדבר פה זה כמו שמן, שמן המשחה שמושכים את הכוהנים, שזה גם עניים רוחני, כמו נדב ואביהוא ואף על פי כן שם טוב הוא עדיף. חנניה מישאל ועזריה היה להם שם טוב, הם קידשו שם שמים, הם לא נכנעו לנבוכדנצאר הרשע, ולא השתחוו לצלם, וגם לא אכלו מפת בג המלך, וממילא הם זכו, ונצלו ויצאו מכבשן האש חיים.  אבל כל השמן המשחה שנמשכו נדב ואביהו - לא הועיל להם ונכנסו לאוהל מועד, "ובהקריבם אש זרה" - יצאו משם שרופים. 

אז אומרים חכמי המוסר: אומרים כשאומר המדרש "טוב שמן משמן טוב" הוא מדבר  בעצם בשני צדיקים. צדיק אחד, זה מצד השם טוב שלו שהוא בנה את השם שלו בעצמו, ושמן טוב - זה מי שיש לו שם מצד הייחוס שלו, שהוא מיוחס, הוא בן של כהן, הוא בן של אדמו"ר של תלמיד חכם, יש לו שם הוא הבן של, הבן של, זה נקרא שמן טוב כאילו הוא בא מייחוס. אז יש שם טוב: אחד בנה את עצמו, על פי שכלו והבנתו בנה את עצמו ונהיה בעל שם, ויש אחד שבא עם ייחוס. אומר שלמה המלך: "טוב שם טוב משמן טוב"

אם הוא עבד על עצמו והגיע לשם טוב - הוא עדיף ממי שהוא בעל ייחוס,  העולם לא מבין ככה, חושב זה פלוני אלמוני עד הבעל שם טוב יש כאלה עד דוד המלך, יש כאלה מגיעים אפילו עד אברהם אבינו. אבל ייחוס, "מי אתה אני הבן של..." - לא! לא שאלתי מי אתה, הבן של זה הוא, אתה מי? מה אתה נטפל לו? אז זאת אומרת טוב שם משמן טוב, מתי זה יתברר ויוכח מי יותר טוב? ששני הצדיקים הם שווים, שניהם עובדים את השם בשווה, זה בנה את שמו וזה יש לו ייחוס שם מצד אבותיו. 

אז עכשיו שניהם באותה מדרגה, מתי הם יבחנו? בשעת הניסיון, בשעת בניסיון אז היה המבחן, מה יהיה המבחן? איך הם יתנהגו? אז אומר המדרש: שמן טוב - זה מקיטון לטרקלין. שם טוב מסוף העולם ועד סופו. פירושו של דבר: זה שהוא נקרא שמן טוב שיש לו ייחוס - האדם הזה , השם שלו, הריח שלו - זה רק מקיטון לטרקלין, כל זמן שהוא נמצא בסביבה הטבעית שלו - אז הוא שומר על שמנו הטוב. אבל אם תוציא אותו חוץ למקומו - הוא לא יוכל לעמוד בזה, לא יוכל לעמוד בזה.

אבל בעל שם טוב, אם תעמיד אותו בניסיון, גם מחוץ למקומו - שמו נודף מסוף העולם ועד סופו, זה לא משנה איפה תשים אותו, כיוון שהוא הגיע להכרה לבד, והוא השיג את שמו בעצמו, והוא בנה את עצמו, עד שנהיה לו שם טוב, אז אם השם הטוב הזה איפה שהוא לא יהיה זה השם שלו, זה מציאותו זה מהותו, בכל מקום שהוא יהיה הוא לא ישתנה ולא יזיזו אותו מאומה.  אבל שמן טוב - זה רק במקומו. מקיטון לטרקלין בסביבה בשכונה כמו שאומרים, תוציא אותו לשיקאגו נראה מה יהיה אתו? אז צד אחד שאומר המדרש.

צד שני: זה שמן טוב שמים אותו על מת - מבאיש, אם אתה שם בעל ייחוס נגיד אדם חרדי דתי בעל שם בנן של, בנן של... ואתה שם אותו עם מת, עם אדם שהוא רשע, ורשעים קרויים מתים, אם אתה שם אותו עם מת - אז הוא מבאיש, למה? כיוון שהוא יקלקל אותו, אין לו חוסן עצמי, הוא לא בנה את עצמו הוא הבן של, רק מחמת שאבא שלו כזה וכזה אז הוא גם כזה, אבל הוא לא עבד על זה, אז כשהוא עומד מול מת, והמת מכניס לו שאלות אפיקורסיות וכל מיני שטויות וכל מיני דברים, הוא מדבר אתו דברי נבלות וכו', הוא לא יכול לסבול הוא מבאיש.

אבל אם שמים אדם מת עם שם טוב - אז לא רק שהוא לא מבאיש הוא מחזיר אותו בתשובה, הוא מחיה את המת! זאת אומרת: כיוון שיש לו שם טוב הוא יודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה, כי הוא השיג את זה בהכרה ובשכל, אז אי אפשר להפיל אותו, כי השכל הוא חזק מכל. אם זה על פי תורה - אז יכול להיות שיהיה חסר לך מידיעות התורה והוא יכול לשבש אותך, כי לא הקפת את כל התורה, אבל אם זה מחמת השכל שאתה מכיר ומעריך ומבין את כל הדברים - אז ממילא אתה יכול להחיות את המתים.

ודבר שלישי: שמי שיש לו ייחוס ואפילו שהוא נמשך בשמן המשחה, זה לא ערובה שהוא יכול להישאר חי, ומי לנו גדולים מנדב ואביהו, שכל מעלתם שהיו גדולים ממשה ואהרן - נכנסו לאוהל מועד ויצאו מתים. ואילו חנניה מישאל ועזריה שבנו את שמם בעצמם על ידי שהיו סריסים אצל נבוכדנצר ולא התכופפו, לא מחמת כבוד בבית המלכות, ולא מחמת יופי, כי האוכל שהם צריכים לאכול זה מיפה אותם, הם לא הסכימו לאכול רק קטניות, כי לא רצו לאכול מביתו של הרשע, וזה היה מחייב אותם מיתה, כי אם היו נתפסים שהם עשו עסק עם השומר, 

והוא נתן להם קטניות והוא נתן להם את האוכל שלהם - אז הן היו מתים. והם מסרו את נפשם והם קנו שם עולמי לבד, ולכן הם זכו, וגם כשאמרו להם שצריך לעבוד לצלם הם לא הסכימו - והם ניצלו. אז לכן רואים, שטוב שם משמן טוב, על כן נאמר: "ראו בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" ראו קרא השם בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ראו, קרא, השם, בשם , קודם קרב בשם, השם של בצלאל, שהוא בצל אל, אחר כך בן אורי בן חור למטה יהודה. השם קודם לייחוס.

אז מה אנחנו רואים פה? מי שמקיים את התורה בגלל שהוא דתי, בגלל שהוא נולד חרדי, בגלל שבתורה כתוב שכר ועונש, והוא יודע את זה והוא מקיים מחמת זה - זה הרבה פחות ממי שמקיים, מחיוב השכל, שהוא מבין לבד שחייבים לקיים את התורה והמצוות לא מחמת שכר ועונש, אלא מחמת שזו האמת וחובה בדין על פי כל שכל לקיים את התורה והמצוות. ולכן הוא יעמוד גם בכל הניסיונות, אדם שהוא חי רק מחמת שכר ועונש, אז כשיש מקל מעליו - אז הוא נזהר, אבל אם אין מנקל או שהוא לא רואה את המקל כרגע - אז הוא יכול לאפשר לעצמו לעשות דברים. 

לכן כתוב: "אם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו"? זאת אומרת: רוב האנשים שהם נמצאים בחוץ, כלפי חוץ הם שומרים הכל, אבל כשהם במסתרים הם חושבים "מי רואני"? אז השם מודיע: אני רואה, לא אראנו ואם ייסתר במתרים לא אראנו הלוא את כל הארץ אני מלא! אז לכן אנחנו רואים פה שיש שבע דרגות שמי שמקיים את התורה מחמת השכל - הוא בדרגה הרבה יותר גבוה ממי שמקיים את התורה מחמת שכר ועונש.

ש. --- 

הרב: אם יש לו שכל אז הוא ידע. מה אתה לא יודע למה אתה מקיים? "דבר רביעי: כי העבודה שהיא מן התורה, כמבוא אל העבודה אשר היא מן השכל. אז התורה היא שער שדרכו מגיעים אל השכל, והשכל זו העבודה המשובחת. והיא כמו גרגיר הזרוע, והתורה לה - כעבודה לאדמה, התורה מכשירה את הקרקע כמו שאומרים, כדי שהשכל יוכל לעשות את העבודה כראוי. אז התורה היא כמו עבודה לאדמה, כמו החרישה והניקיון, והעזר שהוא מן האלוקים, כמטר המשקה אותה. ואז העזר מן האלוקים שזה משקה אותה אדמה, 

דהיינו: זה השכל, ואז הקב"ה משקה ונותן באדם דעת יותר ויותר, ומה שהיא ממציאה ומצמחת - כמו שהאדמה מצמיחה ומצמחת אחרי החרישה והניקוי והזריעה וכו' - ככה השכל של האדם ברגע שבא עליו השפע האלוקי - שיתקיים בלבבות בעבודת האלוקים, כי מה שיתקיים בלבבות מעבודת האלוקים לשמו , ואז השכל עצמו יתחיל לעבוד את הבורא לשם שמים, ולא לייחול ולא לרהות. לא בגלל שכר ולא בגלל עונש. כמו שהזהירו חכמים זיכרונם לברכה עליו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם". 

זאת אומרת: התורה היא מבוא לעבודה השכלית, והיא עושה את החרישה והכל, למה? כי השכל צריך לדעת את הגדרים מה לעבוד, כי אם השכל מבין שצריך לעבוד את הבורא – זה עדיין לא אומר שאתה תדע לעבוד את הבורא. כמו בספר הכוזרים: שמלך כוזר הבין מעצמו שיש אלוקים, הוא רצה לעבוד אותו אבל לא ידע איך עובדים אותו, אז הוא התחיל להקריב קורבנות לפסלים. אז בא אליו מלאך בחלום ואמר לו מספר לילות: "שכוונותיך רצויות אבל מעשיך אינם רצויים!", אז מה הוא עשה? מה הוא עשה? הזמין חכמים, חכם נוצרי וחכם מוסלמי וחכם יהודי. ואמר שהוא רוצה לבדוק: מי צודק?. 

ואז הוא שאל את הנוצרי את כל השאלות ואחרי זה אמר לו: "תגיד לי: ואם הנצרות לא היתה נכונה והיה רק איסלם ויהדות, מה היית עושה?" אומר: "ודאי שהייתי עושה על פי היהדות!". אומר לו: "למה?" אומר לו: "מכיוון שהאיסלם יצא מן היהדות. הם למדו את הכל מהתורה של היהודים!". שאל את החכם המוסלמי את כל השאלות ואחרי זה אמר: "אם לא היה איסלם והיה נצרות ויהדות מה היית עושה?" אומר לו: "היהדות!", אמר לו: "למה?" אמר לו: "כי הנצרות יצאה מן היהדות, הם הולכים על פי תורה האלוקים!".

שאל את היהודי את כל השאלות ואחרי זה שאל אותו: "ואם לא היה יהדות מה היתה עושה? נצרות או איסלם?" אמר לו: "זה נבלה וזה טריפה!".  בסוף הוא הגיע למסקנה שהחכם היהודי צודק.  ואז הוא גייר שש מיליון בני כוזר ליהדות!!!.  זאת אומרת: על פי שכל הוא הבין שצריך לעבוד את הבורא אבל בלי תורה איך אפשר לעבוד? איך תדע איך לעבוד? אז הוא על פי שכל הוא רוצה לעבוד את האלוקים, אין לו מסורת, אין לו מקור שהוא יכול לעבוד איך עובדים? 

אם לא תתקל בספר תורה תדע לעבוד את האלוקים? רק אם תהיה אברהם אבינו אז אתה יכול להיות כזה, אבל אם אתה לא אברהם אבינו אז מה? אז לכן התורה היא מבוא לשכל, אבל עיקר העבודה צריכה להיות על פי השכל שמבין שחובה ודין לעבוד את הבורא, והתורה היא תגיד לו איך עובדים את הבורא בדיוק. 

"דבר חמישי: כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי"ג מצוות. אז בעצם אדם שמקיים את התורה, בגלל הרהות והייחול, השכר והעונש, אז הוא מקיים רק את התר"ג מצוות, כי זה מה שיש. כי למה הוא מקיים? כדי לקבל שכר, ועל מה מקבלים שכר על מה שכתוב, ועל מה מקבלים עונש? על מה שכתוב, ואם לא כתוב? אז אין לו בעיה לעשות. אז אדם מוגבל לתרי"ג מצוות על פי התורה. אבל מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי כל יום יוסיף האדם לדעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלוקים ועוצם יכולתו ומלכותו - יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו.

לכן בני אדם הדתיים מסתפקים רק בעבודה הכתובה בתורה, אבל מעבר לשה הם לא מרגישים שיש להם חיובים.

אבל מי שעובד את השם מחמת שכלו - אז כמובן שהוא מקיים את התורה, אבל היא רחבה מיני ים, ולכן הוא רוצה להפיץ אותה בכלל האנושות, כי השכל מחייב שהעבודה אינה מוגבלת לאלוקים, כיוון שהוא ללא תכלית גם העבודה שלפניו צריכה להיות ללא תכלית. ולכן הוא מסתפק במה שהוא צריך לעשות כלפי בוראו על פי התורה אלא, הוא רוצה להרחיב את גדולי הקדושה בכל אתר ואתר. 

זה נקרא בעל שכל. כי השכל מחייב שאפשר לעשות הרבה יותר מעבר למה שכתוב. הכתוב זה בעצם המינימום המחייב, והשכל אומר שמפה תשליך ותוסיף הלאה. השולחן ערוך של הגאון מוילנה לא נסתיים בארבעת החלקים, אלא הוא התפרס על הכל. יש ארבעה טורים ויש את הטו החמישי, והטור הזה אין לו גבולות, אבל צריך על פי התורה לעבוד את הבורא. "ועל כן אתה רואה דוד עליו השלום מתחנן אל האלוקים להעיר אותו עליהן, ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו. 

כמו שאמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", זאת אומרת: הוא רוצה עוד ועוד ועוד, ושהקב"ה יגלה עניו ושיביט עוד נפלאות מתורתך, לא רק בחלק, ברובד הפשטי של הפשט, הוא רוצה עוד עוד רבדים עמוקים יותר. "הורני השם דרך חקיך הדריכני בנתיב מצוותיך, הט לבי אל עדותך" ואומר: "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד" זאת אומרת: כל דבר ראיתי בעולם יש לו תכלית, סיום קצה, אבל מצוותך רחבה מאוד, זה לא מסתיים בתרי"ג, מי שמבין זה מתפרס,  רוצה לומר: כל מה שאנחנו חייבים בעבודתך - על התמדת טובותיך אין קץ לו, 

בגלל שאתה מתמיד לנו טובות כל הזמן ללא קץ - אז אנחנו חייבים מעבודתך, כפי מה שאתה מתמיד לנו טובות אין קץ, מפני שאין קץ טובותיך עלינו.  אז זאת אומרת: אדם יכול עוד ועוד ועוד ... ללא גבול. וכבר נאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה, בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלוקים בכל יום. וכנראה שהוא מכוון על רס"ג רבינו סעדיה גאון, שהם חיו פחות או יותר באותם תקופות, כי רבינו בחיי מיוחס לפני כאלף שנה, 

אז הוא אומר: ונאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה, איזה תשובה? מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה, עושים תשובה מחדש בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלוקים בכל יום. כל יום גילו יותר את הקב"ה, אז הם הבינו שאתמול הם קיצרו ומה שהיו חייבים לו מן העבודה בשעה שעבר, אתמול הם עבדו את השם פחות כי הכירו אותו פחות, כמו שכתב דוד עליו השלום: "יום ליום יביע אמר", איפה אנחנו יושבים? בבית כנסת "יביע אומר" ואנחנו יום ליום נמצאים פה, ליום ליום לומדים דבר חדש, 

יודעים כמה אתמול, ידענו פחות ועבדנו פחות, "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת" אנחנו לומדים גם ביום וגם בלילה, מחברים יום ולילה, אז יש לנו גם אומר ויש לנו גם דעת, ואומר: "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך".  אתם רואים שדוד המלך עליו השלום היה בוכה על אלה שלא שומרים את התורה, אבל אתה חייב במצוות שלך מה אכפת לך מה שאומרים? מה פתאום - השכל מחייב שכולם ישמרו! אז הוא בוכה כואב לו למה לא שומרים את התורה! 

הוא רוצה לפעול שכולם ישמרו את התורה! אין אוהב השם יותר ממזכה הרבים וזה בפרק שישי בשער האהבה "ברבינו בחיי" זה אוהב השם! מי שאוהב לא עומד מהצד ורואה איך מורדים בקב"ה ושותק, אז איזה מין אוהב זה? אם אתה אוהב את אבא שלך, ואתה רואה שפוגעים בו מעליבים אותו ומקללים אותו באמצע הרחוב - אתה יכול לשתוק? אם אתה שותק אפשר להגיד שאתה אוהב את אבא שלך? זה נקרא לא אוהב אתה מבין? שאומר: "מה אגיד לו תשמע שיפסיק לקלל? הוא חמור! הוא מקלל! מה אני יכול להגיד לו משהו?", --- צריך למחות! צריך למחוווווווווות! 

אם אבא שלך יגיד לך: "תגיד, אתה שומע אותו מקלל אותי ואתה שותק?" אז מה תגיד לו "אבא! מה זה יועיל"? זה חמור! מה אני אגיד לו מה אני אגיד לו דבר עם חמור וזה..." אז אומר: "טוב תמחה בו לפחות תגיד לו תתבייש לך תגיד לו משהו נו נראה אותך", אומר: "לא! אבא אני לא אוהב להסתכסך עם אלה אין להם שכל וזה..." נו...

ש. ...............................

הרב: נכון, עכשיו אתה תהיה האבא והבן שלך יגיד לך עכשיו ככה, אחד מקלל אותך והבן שלך ואומר "אבא אל תאמין לו זה סתם ... הוא לא.... אין לו שכל....!" ואתה לבן כמו סיד, וכולם מסתכלים איך הוא מבזה אותך ועושה ממך פורפרה, והבן שלך מרגיע אותך "אבא לא נורא זה סתם קללות זה לא פוגע כלום זה...!" על זה מדובר על רשעים שנקראים לצים, אז מחללי שבת בפרהסיה אין חיוב להוכיחם, אבל מצד החסידות אפשר להוכיח אותם כמו שאנחנו עושים.

אבל גם אמרו חכמים: "אל תוכח לץ, אל תאמר לו שהוא לץ הוכח לחכם" תגיד לו אתה חכם, למה אתה עושה ככה למה זה למה אתה פה למה אתה שם?... ואז יתקבלו הדברים ויאהבך, אם תוכיח אותו ותגיד לו שהוא לץ ישנאך, אז זאת אומרת זה דרך גישה כאילו איך לעשות. אבל כל זה מדובר בכאלה שאפשר להשפיע עליהם וגם מילים יכולות לעזור. אבל יש כאלה רשעים שהם כבר מפורסמים, הם רשעים בשביל כסף בשביל כבוד וכו', 

אז אלה לא יעזור שום דבר כי הם מתפרנסים מהרשעות, שאתה לא יכול להוכיח אותם אתה מבין רק בדרך שאומר הרמב"ם: שאם הם עוברים על מצוות הבורא יתברך, והם לא חוזרים בהם, למרות שאמרו להם - אז צריך לקלל אותם, לבזות אותם, להשפיל אותם, להכניע אותם ברבים לעיני כולם עד שישובו בתשובה, בלי הפסקה כל הזמן בכל מקום. 

ולכן אנחנו יוצאים נגד הזמרים הפסולים, הרשעים מחטאי הרבים שמפילים חללים בעם ישראל. מי שרוצה לראות עד כמה הדברים כואבים - ישמע את הרב מוצפי, שדיבר אתי והסביר את הדברים טוב מאוד, יש את זה בסרטון באתר, ותשמעו עד כמה הדברים, איך הוא מכנה אותם, מה הוא אומר עליהם איום ונורא. והם לא פוחדים ולא כלום - לבם הערל לא נותן להם לשוב בתשובה, הם לא מצטרפים למניין בכלל, לא מצטרפים למניין - אתם יודעים מה זה! אין להם חלק לעולם הבא, ככה גזרה עליהם התורה.

יש גם אתה יודע אנשים שעושים ברית מילה, יש רב בולגרי שנוסע בשבת ועושה ברית מילה, אז מה - צריך לחזור עוד פעם על המילה, הבנת? כן. מכל מקום, זה התפאורה אתה מבין, מלמדים תינוקות, פותחים עוד בית הכנסת תפאורה, יש תפאורה, אתה יודע כשהולכים עושים להם עשן ועושים להם אורות, ועושים להם... צריך תפאורה, למה כי הם לא שווים הרבה, רק התפאורה בונה אותם. הבנת? "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם!", אז יש אנשים שיש להם נזם זהב, אבל האף הוא של חזיר.

אז יש אנשים שמתייפים - עושים מצוות, חסד, שרים ליתומים, הולכים לבתי חולים, דואגים שיצלמו אותם כמובן בבית חולים שהם הלכו כאילו שהם עושים חסד, זה "קידום מכירות", זה הנזם זהב אבל באף של החזיר, אתה מבין, הוא חזיר ועושה מעשה של חזיר, הוא טמא אבל הוא צריך לקשט את עצמו במשהו, במה הוא יקשט? אז ודאי שהוא צריך הילה של תורה של מצוות לעשות וכו'. מה אתה מלמד תינוקות של בית רבן תורה כשאתה לא מקיים אותה בעצמך? "ויאמר לרשע מה לך לספר חוקי ותישא בריתי עלי פיך"? 

אתה בעצמך רשע מרושע! מחטיא הרבים, את המלמד תינוקות של רבן?"ויאמר לרשע מה לך לספר חוקי ותישא בריתי עלי פיך" אבל מה לעשות? העולם מסכן!, הם אוהבים אנשים שיש להם קולות נעימים וזהו. ומה אכפת להם מהקב"ה? בחור טוב, בבית כנסת, מלמד תינוקות של בית רבן, ונותן קצת צדקות, והולך בתי חולים וזה... והכל בסדר.  אבל מה לעשות? התורה אומרת שאין לו חלק לעולם הבא, והוא לא מצטרף למניין, ויש פסק הלכה של פוסקים! לא של הרחוב, לא של אברכים שעולים "לקול בערמה" "אברכים יעני", שעולים "בקול וערמה" ואומרים יא אינטה גלבי, אתה החיים שלי, אם זה החיים שלך - אתה תהיה איתו בגיהינום ביחד, 

ש. ---

הרב: אפילו רשע יכול להשפיע!, אז זה לא מועיל שום דבר, הרשע לא מתכוון להשפיע לטובה, הרשע מתכוון לאינטרס שלו, ממילא הוא לא יקבל ע"ז שכר, הכוונה שלו - זה לא להשפיע באמת, אם הוא באמת רוצה להשפיע - שישפיע קודם על עצמו ויפסיק להיות רשע, אבל אם הוא לא ורצה להשפיע על עצמו, הוא רוצה רק להשפיע על אחרים זה "קידום מכירות" נקרא.

ש. ---

הרב: יפה מאוד, הם יקבלו שכר על זה, ויהיו בגיהינום. 

ש. ---

הרב: יקבלו שכר בעולם הזה יתנו להם שכר, יתנו להם שכר, אם ישארו רשעים ככה - הם יהיו בגיהינום, אי אפשר לצאת מהגיהינום בלי שאתה תתנקה קודם כל, השכר מגיע לך, אי אפשר להכחיש שמגיע לך  שכר שנתת צדקה, 

ש. ---

הרב: תלוי, לפעמים הוא רשע כזה שיכול לצאת מהגיהינום, אז אם יכול לצאת מהגיהינום וישאר לו קצת שכר לעולם הבא - אז יתנו לו אחר כך לעלות לגן עדן למעלה כזאת שמתאימה לפי מה שנשאר לו שמה, זה אחרי שהוא יגמור את כל התיקון וזה יכול לקחת אלפי שנים, 

ש. ---

הרב: קורח - עד עכשיו אומר בגיהינום, עד עכשיו הוא אומר: "משה אמת ותורתו אמת ושהוא בדאי וכל אלה שהיו איתו יחד", עד עכשיו, ומה היתה טעות שלו? פעם אחת הוא יצא נגד משה רבינו, והזמרים כל יום יוצאים נגד גדולי התורה ומבזים אותם ואת התורה, כל יום! הוא רק פעם אחת נגד משה רבינו ומחלוקת אחת! ונגמר הסיפור. ומשה עד היום, הוא היה גאון ופיקח ובעל רוח הקודש והכל, לא עזר לו, לא עזר לו יצאת נגד גדול הדור - בגיהינום תצעק "משה אמת ותורתו אמת" כל הזמן עד עכשיו, אבל בסוף הוא יצא.

כתוב: "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קורח, אומר האר"י הקדוש - בסוף הוא יצא, אבל זה בגלל שהיו לו זכויות מקודם, אבל כדי לתקן מה שהוא עשה מחלוקת נגד גדול הדור - על זה עד ביום הוא. אז מי זה הזמרים הפסולים האלה, מי יוציא אותם בכלל משם! הרי כל שיר ושיר, כל שיר ושיר ששרים - זה רק משקיע אותם בגהיני גיהינום עוד יותר, 

ש. ---

הרב: יש מי שבא לבן שלו ואמר: "שיפסיקו להשמיע את השירים שלו, כי גורם לו צער גדול בגיהינום!", אז זאת אומרת זה







יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת