פרקי דרבי אליעזר - כ"ב | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח.

השיעור בעזרת השם יהיה להצלחת כל קהילות פז בכל מקום שהם בארץ ובעולם, וגם לרפואת

כל חולי עמו ישראל, ובכללם הילד בעזרת השם והאישה שצריכים בעזרת השם להתרפות

מן השמיים רפואת עולם, בעזרת השם.

כן,

גם להצלחת מורנו הרב.

אנחנו בפרק אחד וארבעים, בפרק ידע רבי אליעזר.

ירידה השישית שירד לסיני,

שנאמר וירד אדוני על הר סיני,

ובשישה בסיוון נגלה הקדוש ברוך הוא על ישראל בהר סיני,

וממקומו נתלש הר סיני,

ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בשמים.

הר סיני היה קטנצ'יק,

ופתאום נהיה גבוה מכל ההרים כולם שדיברו כשהר סיני שתק.

ונפתחו השמים ונכנס ראשו של ההר בשמים,

והערפל היה מכסה את ההר,

והקדוש ברוך הוא יושב על כיסאו ורגליו עומדות על הערפל, שנאמר

ויית שמים וירד וערפל תחת רגליו.

רבי טרפון אומר, זרח הקדוש ברוך הוא מהר שעיר ונגלה על בני עשיו,

שנאמר ויאמר אדוני מסיני בא וזרח

משעיר למו, ואין שעיר אלא בני עשיו,

שנאמר ויישב עשיו בהר שעיר.

אמר להם הקדוש ברוך הוא, מקבלים אתם את התורה?

אמרו לו, מה כתוב בה?

אמר להם, לא תרצח.

אמרו לו, לך, לך בעמנו, לך.

כי אין אנו יכולים לעזוב את הברכה שברך יצחק את עשיו אבינו, שאמר לו, ועל חרבך תחיה.

קיבלנו ברכה מהסבא, צריך להשתמש בה.

אי אפשר בלי הברכה.

ומשם חזר ונגלה על בני ישמעאל,

שנאמר, הופיע מהר פארן,

מדבר פארן, זוכרים?

עם ישמעאל.

אמר להם, מקבלים אתם את התורה?

אמרו לו, מה כתיב בה?

אמר להם,

לא תגנוב.

אמרו לו, אין אנו יכולים לעזוב את הדבר שעשו אבותינו.

לא יכולים בלי 450,000.

שגנבו את יוסף והורידו למצרים,

שנאמר, כי גנוב גונבתי מארץ העברים,

ומשם שלח לכל אומות העולם,

לכל שאר האומות,

ואמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתיב בה?

אמר להם, לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי.

אמרו לו, אין אנו יכולים להניח דת אבותינו שעבדו את האלילים. לא יכולים לעזוב.

עבודה זרה? מה לא נעבוד עבודה זרה? חייבים לעבוד עבודה זרה, ככה הם טענו.

אין אנו חפצים בתורה,

אלא תן תורתך לעמך, הם הסכימו כולם,

שנאמר בתהילים כט יא,

ה' עוז לעמו ייתן,

ה' יברך את עמו בשלום.

ומשם חזר ונגלה על בני ישראל, שנאמר, ועתה מרבבות קודש,

ואין רבבות אלא ישראל,

שנאמר, ומנוחו יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל,

ועמו אלפי שיענן ורכב רבותיי מלכי קודש,

וימינו אוחזת את התורה, שנאמר, מימינו אש דת למו.

ומכאן אתה למד

שדברי תורה כגחלי אש.

אתם רואים את הרב באיזה ריתחא דאורייתא אומר את הדברים,

אפילו שישאלו אותו אלף פעם,

עדיין,

גם באלף השישי,

הוא עדיין באותה ריתחא.

ונתן להם בלשון חיבה,

שנאמר, שנאמר, שמולו תחת לראשי, וימינו יחבקני,

ובלשון שבועה, שנאמר, נשבע ה' בימינו ובזרוע הוא זו,

ואין ימינו אלא

שבועה, שנאמר, נשבע ה' בימינו.

רבי אליעזר אומר, מיום שיצאו ישראל ממצרים היו נוסעים וחונים במחלוקת,

דהיינו, לשון אחר בחלקלקות,

שנאמר, ויסעו ויחנו, היה להם קל לנסוע, למצוא חניה.

למצוא, למצוא חניה. לא היה להם את ה... איך זה נקרא? הכרטיס הצהוב הזה?

לא רב-קו.

פנגו, פנגו. לא היה להם פנגו.

לא היה להם את ה-easy פארק.

הם יכלו לנסוע ולחנות בכיף.

עד שבאו כולם להר סיני וחנו כנגד ההר,

שנאמר, ויחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד דרשו רבותינו בלב אחד.

אמר להם, מקבלים אתם את התורה? גם אותם שאל הקדוש ברוך הוא.

שלא יגידו, לא, זה לא שאלו אותנו, לא אמרו, לא פה.

גם אותם שאל.

מקבלים אתם את התורה?

אמרו כולם פה אחד, עד שלא נשמע את התורה אנו שומרים ועושים כל המצוות הכתובים בתורה.

אנחנו לא צריכים לשמוע, אנחנו נקיים את הכול. מה אמרו לו? נעשה ונשמע. קודם כל אנחנו נקיים.

אחר כך גם נשמע.

שנאמר ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה ונשמע.

רבי אלעזר המודעי אומר מיום שנבראו שמים וארץ,

נקרא שם ההר חורב.

כמה שמות יש להר סיני? כתבנו את זה בספר שלנו.

כמה שמות.

אחד מהשמות זה חורב.

וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על משה מתוך הסנה,

על שם הסנה נקרא סיני,

והוא חורב. ומניין שקיבלו עליהם את התורה בהר חורב,

שנאמר יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב,

רבי פנחס אומר ערב שבת היה ועמדו ישראל בהר סיני ערוכים.

האנשים לבד

והנשים לבד. לא היה שם מעורב,

לא היה שם שום דבר אחר.

אני לא מרחיב

כדי שלא יעתיקו את החומר, זה חסוי.

כן? אז אתם תבינו.

האנשים לבד והנשים לבד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לבנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה שדרכם של הנשים הולכים אחר דעתן של נשים.

שנאמר, כה תאמר לבית יעקב דרשו רבותינו אלו הנשים ותגד לבני ישראל אלו האנשים זה אישה בונה, אישה הורסת.

יש אחת ששולחת את בעלה לשיעור.

יש אחת שמשאירה אותו מול המחשב.

מול הטמפלוויזיה, מול כל מיני דברים אחרים.

ויש אחת שברוך הוא גם שוברת את הטלוויזיה שהכניסה.

איש טבח שמולן.

ובעוד באיזה מלקחיים, זה נראה לי שלגלגל ספייר, לא?

וואי וואי וואי.

ויענו כולם פה אחד כל אשאר דיבר אדוני נעשה ונשמע.

ואומר ושרים כחוללים כל מעייניי בך.

רבי חיכנאי אומר בחודש השלישי היה כפול, היום כפול כלילה.

וישנו ישראל עוד שתי שעות ביום.

ששינת יום בעצרת ערבה.

אה, חג שבועות?

אחרי שאדם ישב, עסק בתורה כל הלילה, לא דיבר דברים בטלים.

איך השינה ערבה למחרת ביום?

אבל אי אפשר לישון הרבה. יש מעמדות לקרוא,

יש מגילת רות,

יש ללמוד תורה, למה הוא מברך ברכות התורה.

אחר כך בבוקר, על מה זה יחול, אם הוא הולך לישון כל היום?

הברכות התורה של יום לפני לא חלות על היום החדש.

אפילו שיושב ועוסק בתורה כל הלילה.

לכן בדרך כלל גם מובא בהלכה שצריך לברך ברכות התורה,

ומיד אחרי התפילה ללמוד משהו, לא ילך ישר לישון.

אבל אם יתגבר על האב יצר השינה,

והוא היה צריך לישון,

לאחר מכן יקום, ייטול את ידיו,

וישב יעסוק בתורה.

זה לא מספיק שהוא עשה כל הלילה ויגידי אני פטור, לא. גם ביום הוא צריך לשבת ולעסוק בתורה,

כדי להראות לקדוש ברוך הוא שאכן באמת הוא התחתן עם התורה.

הקדוש ברוך הוא זה השטחן,

התורה זה הכלה, אנחנו החתנים.

האם באמת התחתנת עם התורה, או שרק

אמרת שאתה מתחתן עם התורה?

וישנו ישראל עוד שתי שעות ביום ששינת יום בעצרת ערבה,

והלילה קצר,

ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם, קומו.

אמר להם,

עמדו משנתכם.

סיפר לי היום מישהו, הוא אומר, תראה מה זה,

אפילו יש ירידת הדורות בתרנגולים.

פעם התרנגולים היו,

פעם התרנגולים היו בארבע בבוקר קוקוריקו.

נכון?

משכימים.

הוא אומר, היום אנחנו קמים

קצת לפני הנץ, נכון?

מתארגנים, באים לבית הכנסת, התרנגול עוד יושן.

חוזרים מבית הכנסת, הוא עדיין יושן.

ואז מעירים אותו, הוא צועקו קוריקו.

הוא מעיר את הילדים, כאילו, משמרת שנייה.

הוא אומר, זה התרנגול התקלקל.

הוא אומר, זה מזכיר לי את אותו אחד שהיה הולך מדלת לדלת.

זה היה בזמן הסליחות, מספרים את זה. אז סליחות, סליחות, ככה הוא היה צועק ודופק בדלתות.

יום אחד איזה אחד שפך עליו דלי מים.

חיכה לו שם, כל בוקר הוא דופק את זה, גם גרן לא קם לסליחות.

מה הוא מעיר פה את כל הזה? לקח דמעיים, שפר עליו, הרטיב את כולנו.

זה מסכן, הבן אדם הזה נפגע,

מאותו זמן לא היה דופק אצלו בדלת.

ובאמת שהיה צריך לקום לסליחות,

דהיינו בעשרת ימי תשובה, ששם,

כן?

גם העצלן הכי גדול,

אז הוא כבר משתדל לקום, כי זה עשרת ימי תשובה.

בין ראש השנה לימיום הכיפורים,

כבר לא היה מי שיעיר אותו.

וגם את זה הפסיד.

אז הוא אומר, תראה מה זה ירידת הדורות. במקום להגיד תודה לאותו יהודי שהיה מאיר

ומשקים את כולם, היו לפעמים גם מבזים אותו, מקללים אותו והכול.

והתרנגול מנדכר שמה.

במקום שהוא יעיר אותנו, ברוך השם, היום אנחנו מעירים אותו. מצד אחד זה מעלה,

שאנחנו מעירים אותו,

אבל תלוי למי המעלה.

לחרוצים,

זה מעלה.

אבל להפך,

זה חיסרון.

ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותה משנתה, אמר להם עמדו משנתכם, כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה וממתין לה,

כדי ליתן להם את התורה.

בא השושבין והוציא את הכלה. מוישה רבנו היה השושבין של עם ישראל, הוא כבר קיבל את התורה למעלה בשמיים.

הוא לא צריך לקבל עוד פעם.

בשביל מי הוא דואג עכשיו?

הוא דואג עכשיו, בשביל עם ישראל, שגם הם יקבלו את התורה.

כאדם שעושה שושבין,

שושבינות לחברו,

שנאמר, ויוצא משה את העם לקראת האלוקים, והתייעצבו בתחתית העם.

וחתן יוצא לקראת הכלל, ייתן להם את התורה,

שנאמר, אלוהים בצאתך לפני עמך.

רבי יהושע בן קרחה אומר, משה היו רגליו עומדות בהר, וכולו בתוך השמיים.

כמה היה גובהו של משה? יש ספר שנקרא אוצר פלאות התורה.

הוא מביא שם שגובהו של משה היה,

יש מאן דאמר שאומר שבע אמות, יש מאן דאמר שאומר עשר אמות.

יש בזה כמה וכמה שיטות.

היה גבוה מאוד.

אז היות וההר גם נהיה גבוה, הר סיני,

רגליו של משה היו עומדות

בתחתית ההר, דהיינו על ההר עצמו,

ומשה רבנו כולו היה בשמיים.

כתנדס שהיא פרוסה, ובני אדם יושבים בתוכה, ורגליהם עומדות בארץ, וכולם בתוך האוהל.

כך היה משה רגליו עומדות בהר, וכולו בשמיים.

צופה ומביט כל מה שנעשה בשמיים באותו הזמן של קבלת התורה.

והקדוש ברוך הוא מדבר עמו כאדם שהוא מדבר עם חברו, שנאמר ודיבר אדוני אל משה פנים אל פנים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

לך וקדש את ישראל שני ימים,

שנאמר ויאמר אדוני אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר.

וכי מה הייתה קדושתן של ישראל במדבר?

הרי היו שם מלא ערלי לב.

ערלים אולי גם

בברית שלהם,

אחר כך יהושע בא,

הקדוש ברוך הוא מצווה אותו, עשה לך חרבות צורים ושומעו לדמי ישראל וכולי.

ואם תרצה לומר שהיו ערלי לב,

הרי ראו שם ניסים ונפלאות, ראתה שפחה עליהם, מה שלא ראה נביא,

וגם קיבלו מן,

והמן, לא כולם אהבו אותו.

למה?

הוא היה נופל בדיוק לפי הדרגה של הבן אדם. אם זה רשע,

היה מחוץ למחנה.

אם זה צדיק, בפתח ביתו.

חצי צדיק,

באמצע השכונה.

הוא צריך להתאמץ.

פחדו עם ישראל, אמרו, אנחנו עושים עבירה.

למחרת בבוקר כבר כולם יודעים מי עשה עבירה מי לא.

זה מתפרסם, צ'יק צ'אק, דבר המתפרסם, דבר טוב לא.

הראלי לב לא היו בתוכם, כי מנה יורד להם מן השמיים.

מים היו שותים עם בעירה של מרים, ענני כבודו מקיפים עליהם,

אלא על דברים שבינו לבינה.

אל תשמיש המיטה.

שלא ישמשו, זה מה שפחד משה רבנו, וקדשתם היום ומחר,

וכיבסו סמלותם. צריכים לפרוש.

גימל ימים.

ומשה, למה? כדי לקבל את התורה בקדושה ובטהרה.

ומשה, דן דין בינו לבין עצמו.

אמר משה,

ילך אדם אצל אשתו,

ונמצאו מתעכבים מלקבל את התורה.

הגיע זמנו של האדם לבקור את אשתו, עכשיו מצא שהוא טמא.

ממילא הקדוש ברוך הוא, עד שלא כולם יהיו טהורים,

לא יוכל לתת את התורה לכולם.

כי הוא לא נותן את זה לכל אחד בנפרד.

כמובן, כל אחד בנפרד קיבל את התורה.

קיבל שני כתרים וני מלאכים.

אבל קבלת מעמד הר סיני הייתה כללית עולמית ונצחית,

שגם הנשמות שעדיין נמצאים תחת כיסא הכבוד, גם הם קיבלו.

גם הם היו נוכחים במעמד הר סיני.

ולכן אמר משה, אם אדם ילך אצל אשתו ונמצאו מתעכבים לקבל את התורה,

מה עשה?

הוסיף להם יום אחד משלו.

הקדוש ברוך הוא אמר היום ומחר, רק שני ימים.

בא משה רבנו והוסיף להם עוד יום חומרה.

אבל זה לא חומרה כמו שחושבים חומרה,

אלא זו חומרה טובה כדי שיבואו לקראת קבלת התורה.

שאם ילך אדם אצל אשתו, נמצאו אותו הורים שני ימים.

לפיכך הוסיף להם משה יום אחד משלו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה היינו אומרים? מי אתה שאתה תוסיף, אה?

מי אתה שאתה תדבר? מי אתה שאתה תתקן תקנות?

מה, אתה חולק על הקדוש ברוך הוא?

אז מה אם אתה משה רבנו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה,

הרבה נפשות מישראל היו באות באותו הלילה.

הרי היו צריכים להתייחד.

והיו צריכים להביא נשמות לעולם. ואתה מנעת מהנפשות האלו, מהנשמות האלו, לרדת.

אלא מה שעשית יפה עשית.

ככה היה עולה במחשבה, להגיד משה רבנו, טעה, תראה כמה בזכותו,

כביכול,

לצד הלא טוב, לא ירדו לעולם, לא מתקנים, הנשמות מתעכבות.

איך עשית כזה דבר, וכו' וכו'.

לא, מה אומר לו הקדוש ברוך הוא? משה רבנו, יפה עשית.

הקדוש ברוך הוא מסכים איתו.

והודה לו הקדוש ברוך הוא שנאמר, והיו נכונים ליום השלישי.

מה ההמשך? אל תגשו אל אישה.

הקדוש ברוך הוא מסכים איתו בדבר הזה, להוסיף עוד יום אחד ממנו?

אמר הקדוש ברוך הוא,

ירד משה למחנה,

ואחר כך אני משמיע את תורתי לעם ישראל.

שלא יהיה אומר משה,

שלא יהיה אומר משה היה מדבר עמנו מתוך הענן.

הרי משה רבנו אמרנו, איפה נמצא?

נמצא למעלה.

ולעומת זה,

הקדוש ברוך הוא נמצא מעליו.

מה יאמרו כל האנשים?

אה, אתה יודע מי זה הקול שדיבר?

כנראה מהעננים נהיה ככה שינוי בכל,

והיות ונהיה שינוי בכל מהעננים,

זה היה משה רבנו, אז לכן חשבנו שזה השכינה,

אבל זה באמת לא השכינה.

ככה הם יחשבו כביכול.

מה עושה הקדוש ברוך הוא כדי שלא יהיו ספקות?

מי נותן את התורה?

מי מדבר?

מה אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו?

תוריד את עצמך מתחת לעננים.

מתחת לשמיים, תרד על הר סיני ממש.

ואז אני אדבר עם עם ישראל.

אמר לו, רד העד בעם.

משה היה רוצה להיות שם.

אמר לו, כבר העדותי בעם. נתתי עדות, אני רוצה לראות מה נעשה באותו זמן בשמיים.

אמר לו, קרא אל אהרון. ירד אל המחנה לקרוא את אהרון והקדוש ברוך הוא שמתורתו לישראל.

בא משה רבנו לרדת, מיד הגדוש ברוך הוא פתח.

שנאמר, ויאמר אליו השם לחרד.

וירד משה אל העם ויאמר עליהם, מה כתיב בתרי?

וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך.

לכן הקדוש ברוך הוא מייד מדבר.

יצא קול ראשון,

והשמיים והארץ רעשו מהקול הזה.

אתם יודעים מה זה?

אי אפשר לתאר את זה.

אי אפשר.

תודה שזה יקרה לנו בבוקר.

להעביר את כולם.

לא כל יום יש מעמד הר סיני, עיוני.

כן, וצריך לעשות איזה משהו, איזה קול שופר ענקי. כל הזמן קורה שזה קול שופר ענקי. זה כתוב, והיה ביום ההוא.

זה כתוב, והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול,

ובאו העובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים. אז יהיה את השופר הגדול.

מחכים אלו כבר.

מחכים?

יצא קול ראשון,

והשמיים והארץ רעשו ממנו,

והימים והנערות ברחו לאחוריהם.

אתם יודעים מה זה, הם בורחים?

וההרים והגבעות נתמוטטו,

וכל האילנות קרעו,

והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם.

כולם

קמו לתחייה.

שנאמר כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום,

ואת אשר איננו פה עמנו היום.

זאת אומרת, גם החיים וגם

וכל העתידים להיברות עד סוף כל הדורות שם, עמדו עמהם בהר סיני,

שנאמר, ואת אשר איננו פה עמנו היום.

וישראל שהם חיים נפלו על פניהם ומתו.

כל החיים התהפך.

מתו.

יצא קול שני וחיו ועמדו על רגליהם ואמרו למשה, משה רבנו,

אין אנו יכולים לשמוע קולו של הקדוש ברוך הוא.

ומתנו כשם שמתנו.

הם פחדו שלא יהיה כבר פעם שלישית גלידה.

פעם ראשונה ימותו, פעם שנייה ימות, פעם שלישית לא יקומו.

לא, לא, לא, לא, לא.

אנחנו כבר לא יכולים. פעמיים שמענו,

פרחה נשמתם, ככה. כתוב שהמלאכים באו ויחיו אותם.

נגמר, אנחנו לא יכולים יותר.

דבר אתה עמנו ונשמע,

ועל לדבר עמנו אלוקים פן עמות.

וזה מה שכתוב בשיר השירים, נפשי יצאה בדברו.

מתי הנפש יצאה?

מתי שהקדוש ברוך הוא דיבר.

וכתיב היום אמרו אל משה, דבר אתה עמנו ונשמע, ושמע הקדוש ברוך הוא קולן של ישראל וערב לו,

ושלח למיכאל ולגבריאל, ואחזו בידיו של משה שלא כרצונו,

והגישו אל הערפל, שנאמר, ומשה ניגש אל הערפל.

נוגש אין כתיב, אלא ניגש,

ושאר כל הדברים דיבר עם משה.

ועליו הכתוב אומר, כצינת שלג ביום, כציר ציר נאמן לשולחיו.

ויהי כשומעכם את הקול מתוך החושך,

ולמה השמיע הקדוש ברוך הוא את קולו מתוך החושך?

זה יותר יפה.

יותר מושך את הלב, יותר מעניין, מה זה?

והחושך,

מתוך האש והחושך, ולא מתוך האור, למה לא עשה אור? שכולם יראו.

יכולים בחושך להכחיש, להגיד, לא, לא שמענו טוב, לא יודעים מאיפה זה, מי זה היה, מה זה היה.

למה הדבר דומה למלך שהייתה לו אסתר לגוס,

והים עשי בנו אישה,

ותלה בחופת בנו פרחיות שחורות, ולא פרחיות לבנות.

אמרו לו בני הפלטין, אדוננו המלך, אין אדם תולה בחופת בנו אלא פרחיות לבנות. תולים, אה?

הכלה באיזה שמלה מתלבשת? שחורה.

צבעים אחרים? ירוק? צבע לא. מתלבשת שמלה לבנה.

אמנם אצל אחינו האשכנזים,

בנישואים שניים, באמת הכלה לובשת

שמלה בצבע בז'.

בצבע בז'.

בדרך כלל, בנישואים שניים, אצל האשכנזים זה ככה, אני ראיתי את זה פעם בחופה אצל חסידים.

ושאלתי מה

לדבר הזה?

למה לא היה שמלות לבנות בבני ברק?

נגמר, ברוך השם, כל זה התלקחו את השמלות.

לא, לא, בנישואים שניים, בדרך כלל, לובשים,

קרם.

עד עכשיו היה קצפת.

עכשיו שיהיה קרם.

יפה.

אז שאלו אותו, למה? למה, אדוני המלך, למה אתה שם פרוחיות שחורות? למה אתה שם פרוחות שחורות? שים פרוחות לבנות, פרוחות שחורה, זה מדכא, אה?

הכל שחור, זה מדכא.

שים פרוחת לבנה, רקע יפה, לבן.

אמר להם, יודע אני שאין בני ממתין את אשתו אלא ארבעים יום.

שלא יאמרו למחר,

אסתר לו גוס,

לא היה יודע מה עתיד להרה לבנור.

כך המלך זה הקדוש ברוך הוא,

והבן שלו אלו ישראל,

והכלה זו התורה.

והיה הקדוש ברוך הוא יודע שאין ישראל ממתינים בדברות,

אלא ארבעים יום.

לפיכך השמיע להם הקדוש ברוך הוא את קולו מתוך האש והחושך,

זה לא שהיה חושך,

אלא ש... הרי זה קבלת התורה, מתי היא הייתה?

ביום.

אלא זה הים נראה להם באש, כי אין חושך.

רבי יהודה אומר, מדבר אדם עם חברו הוא נראה וקולו לא נראה.

כשאנחנו מדברים,

כל אדם אחר שמדבר,

לא משנה, בן גוי, בן יהודי,

בעל חיים

וכן על זה הדרך, לא רואים את הקול שלו.

היום בתוכנה, יש תוכנה כזו באולפן,

ששמה...

זמר הכשר עושה אה,

ואז אתה רואה את הקבקובים שם עולים ויורדים.

אז שם באמת אתה רואה.

אבל סתם אדם שמדבר עם חברו, אתה יכול לראות?

יכול לראות את הקול שלו? לא.

ופה לעם ישראל היה נס.

מה כתוב? וכל העם רואים את הקולות.

את הלפידים בסדר,

את ההר עשן בסדר, אבל גם את הקול לראות?

זה חידוש עצום.

איך אפשר לראות כזה דבר?

זה לא סתם ראייה, שש-שש.

כי הרי כולם נרפאו, חיגר נתרפא, חירש נתרפא, אילם וכולי.

כולם היו בריאים, שלא יגידו, לא, קיבלנו את התורה,

זה היה בדיוק ביום שמחלקים את זה של הביטוח הלאומי.

אז הלכנו לשם, לא יכולנו להקשיב 100% טוב. לא, אתה בריא,

כולכם עמדתם פה,

הכול תקין, הכול טוב, ועכשיו דף חדש.

אין תירוצים.

מה תגיד?

לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי.

רבי יהודה אומר, מדבר אדם עם חברו, הוא נראה, וקולו לא נראה, וישראל שמעו קולו של הקדוש ברוך הוא וראו את הקול יוצא מפי הגבורה וברקים ורעמים.

שנאמר, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים.

כל מצוות שבתורה, 613 מצוות,

ושתיים שדיבר הקדוש ברוך הוא.

לפיכך נקראת תורה, ומניין תורה 611. ושתיים דיבר השם,

הרי זה 613. שנאמר, אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי.

הרי 613. רבי פנחס אומר, כל אותו הדור ששמעו את קולו של הקדוש ברוך הוא בהר סיני,

זכו למתנה.

מלבד שני הכתרים, זכו להיות כמלאכי השרת.

עד כדי כך למעלה גדולה הם הגיעו.

ולא ראו אותו דור טיפת קרי בימיהם.

מאותו זמן והלאה,

לא היה להם מושג של פגם בלי לפגום.

ולא משל בהם כל מיני קינים

ברכה שמעין.

ובמותם לא שלטה בהם רימה ותולעה.

אשריהם בעולם הזה ואשריהם בעולם הבא ועליהם הכתוב אומר אשרי העם שככה לא.

איזה עמוד אל טהרה לזכור כולנו?

פרק 42. פרק 42. כן.

אסופה.

כמה טובות עשו לנו בעלי אסופות רבות הקדושים אשר בכל דור ודור אשר זכו וזיכו את הרבים וזכות הרבים תלוי בהם.

שאלמלא הם נשתככה תורה מישראל ובפרט כגון ענן,

דור יתום יתמה דייתמה.

אשר תרדות הזמן רבו עלינו ואין פנאי מסכים איתנו כל כך ללמוד בשקידה,

כל כך כמו הראשונים, ודעתנו קצרה.

ואם נבוא ללמוד ספרים הרבה אין קץ, ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו על ידי האסופות,

נוכל לצאת מעט ידי חובתנו.

אה, אדם בכולל פותח שתי אברך,

פותח שתיים שלוש ספרים כבר מתחיל להתבלבל. רגע, איפה אני יחסי?

מה אמרנו פה? מה שם?

הראשונים היו שתים,

שתים

בכול ולא היו לרגע אחד מאבדים את הזיכרון.

ובכל דור צריכים האסופות,

כמו שעשה הרמב״ם,

בלשון איסוף הדברים.

והטור, שהם קיבצו את הכול.

והרב הבית יוסף,

והרב הכנסת הגדולה,

ורבים כמוהם שהיו לנו לעיניים, ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור.

כי כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת וספרים הרבה,

ישתדל להועיל לרבים בדברים הנצרכים מאוד.

כמאמרם הכל צריכים למראה חטיא.

ויעשו אסופות, כי יד ה' הטובה עליהם,

ממקיצורי דינים על ארבע טורים,

ממקללים, ממאהקדמות לדרושים,

ממתוכחת מוסר וכדומה.

כל אשר עושים חסד גדול יחשב להם.

ואין לך חסד גדול מזה אישור חסד בנפש.

ועושי אליהם מזכים את הרבים, וזכות הרבים תלוי בהם.

ואל יחושו ללעג השאננים שאומרים מה אתה עכשיו הוצאת ספר?

מה אתה חושב את עצמך?

מה אתה חידשת משהו?

בשביל מה הוצאת?

לא צריכים ללמוד. יש את זה, ויש את ההוא, ויש את ההוא, ויש את ההוא.

לא להתייחס.

ואל יחושו ללעג השאננים שאומרים מה הועילו אלו החכמים בתקנתם לשנות לנו את הידוע והמפורסם בספרים. חידשת משהו?

אה, אם לא חידשת זה לא מעניין.

מה, זה לא תורה? לא צריך ללמוד את זה.

הפוך בה והפוך בה דקולה בה.

כמה אתה צריך לחזור ולשנן?

כמה אתה צריך לחזור כדי לזכור

ולא כדי להשתמש בחס ושלום לדברים אחרים?

אין זה כי אם ללקט כסף וליטול את השם שיוציאו ספר.

שער אלהו מריאו למדברים כן

כי לא צדקו שוודאי הגמור יותר טובים לנו אלו הספרים של אסופות מכל חיבורי הפלפולים והחריפות.

אז עדיף שתעשה את הקיבוץ

של הדברים הללו מכל מיני פלפולים ודברים חריפים.

כי מה ייתן ומה יוסיף לנו אלו החיבורים?

רובם הם מתעפרים בעפר ואין דורש ואין מבקש בהם.

שכל חכם רוצה להיות מבין מדעתו כיצד נישא מתן ומתן בהלכה כפי השגתו.

אבל לא תמיד יבינו אותך מה כוונתך איתה.

ואם ירצה ללמוד אדם כל חיבורי הפלפולים והחריפות,

יוכלו שנותיו ולא ילמד אחד מיני אלף מהדברים שצריך ללמוד.

אם אתה

רוצה באמת לפלפל,

באמת ללמוד,

או-הו,

יכלו שנותיו ולא ילמד אחד מיני אלף מהדברים שצריך ללמוד.

מה זה פלפול אמיתי?

וכדאמרו בשס בעירובין,

מ״ח א׳

אי דאיכנא לא גרסנא.

מה ייתן ומה יוסיף לנו לידע הוויכוח שהיה בין שני תלמידי חכמים,

שזה אומר בכו וזה אומר בכו.

ואם כדאי ללמוד דרכי הפלפול והחריפות וחידוד השכל,

הלא, יש לנו די בתורתן של ראשונים.

אז מה אתה צריך עכשיו לבוא ולכתוב לי ולחדש לי?

תלמד את הראשונים, מה שהם כתבו וחידשו קודם.

מה שהם פלפלו, שהייתה כוונתם לאמיתה של תורה.

אשר ליבם פתוח כפתחו של עולם וחוכמתם ניכרת מתוך דבריהם.

אבל אלו הספרים של האסופות, תועלתם מרובה כאמור.

וכן כל תלמיד חכם ירדוף אחריהם כאשר ירדוף הקורא בהרים.

ויד קול ממשמשת בהם כל שעה.

כי בזמן הזה הקיצור הוא מטבע חריף אהוב ונחמד לכל.

ואומרים דרך צחות ויאמר לקוצרים השם עמכם.

אמנם שלא ילמד בזה בדרך קבע.

דהיינו שלא ילמד רק מקיצור.

צריך ללמוד את המקור מבפנים.

מתוך הבית יוסף, מתוך השולחן ערוך.

וכן על זה הדרך, מתוך הטור.

ולא ישר ילך לקיצורים.

זה לא טוב.

אבל אם באמת מדובר פה לא באדם שיושב או עוסק בתורה, עדיין הוא בעל בד, ושם קשה לו להעמיק ולפלפל ולהבין,

אז באמת שמה, כפי שאומר הרב,

הוא יכול להרוויח.

כי בזמן הקצור הוא מטבע חריף ואהוב בשבילו.

והוא נחמד לכל, זה יעשיר לו את הידע מהדברים.

אני מכיר איזה אחד

שהוא היום עשה דבר נפלא.

יש,

לא משנה,

איזה מקום כזה במחשב, כן?

באינטרנט.

ושמה מעלים כל מיני עלונים.

עלונים שבויים.

יש עלונים שבויים בלי עין הרע, כמו שהרב היה מוצאים, הרבה הרבה הרבה חומר.

לא דף אחד.

כמה וכמה דפים.

והוא עבד בדפוס.

הוא אמר, מה אני אעשה?

אין לי זמן לשבת ולעסוק בתורה,

אבל בין ארוחה לארוחה או בין נסיעה לנסיעה, ככה יש לי זמן.

הוא רוצה מאוד ללמוד.

ולא תמיד

הוא שם דיסקים.

אז הוא אמר, אני אעשה משהו נפלא,

אני אדפיס מהמקום הזה, מהמחשב, שם את כל הזה, וככה יהיה לי כל... זה גם חידושים יפים. בעלונים יש.

ומשם אני ככה אלמד. אמנם הלכה זה קשה ללמוד משם.

צריך לראות מתוך הספר דווקא.

כן? לא מתוך כל מיני עלונים. פעם מצאתי איזה עלון אחד שם שרשמו הלכה בשם מישהו, ולא היה ולא נברא הלכה כזאת.

טעו והטעו.

וזה באמת בעיה, כן?

לכן, מתוך המקור, מתוך הספר.

גם הלכות לא לומדים מסידורים.

יש בן אדם אומר, בוא, לחבר שלו, בואי, תראה, תראה, תראה מה כתוב פה בהלכה בסידור.

מסידור לא לומדים הלכות.

למה? זה העתק של ההעתק.

יכול להיות שגם שם הטעו.

אנחנו רואים כל שנה יוצא מהדורות חדשות בסידורים.

עוד תוספת פה, עוד תוספת שם, עוד שינוי בזה, עוד פה, עוד שם. יכול להיות שחס שלום יהיה תקלה,

והוא נמצא חס שלום טועה.

לכן, יש לך את המקור, את השולחן ערוך, יש לך משנה ברורה.

תפתח את המקור מבפנים, תראה שמה.

ואז

הוא עשה את הדבר הזה, הוא החליט לעשות חוברת.

היום התחילו למכור את החוברות הללו, זה נקרא כל העלונים.

זה עולה בין 8 ל-10 שקל, אולי 12 שקל בחגים.

שם יש עשרות עלונים עם תוכן נפלא.

לא קרה סתם.

עשרות עלונים עם תוכן נפלא.

והבן אדם שאין לו ספרי קודש בבית,

לצורך העניין, או שהוא לא נגיש,

הוא לא יכול לסחוב,

תהיינו.

אז הוא לוקח את החוברת הזו, 8 שקל, כל שבוע, יש לו חידושים דברים נפלאים.

כל מיני מאמרים של גדולי ישראל.

יש שם את העלון של רבי חיים קנייבסקי,

העלון של הרב שטיינמן.

דברים נפלאים, הרבי אלימלך בידרמן, וכן על זה הדרך. דברים ממש נפלאים.

ואדם יכול להשכיל שם ורק מהחידושים הללו, השתבח שמו בורא העולם.

יכול לשבת ולעסוק בתורה שעות על גבי שעות.

אז אני ככה קונה לי את זה,

ובשבת,

בין העלייה לעלייה, כשעולים לתורה, אז יש זמן.

אז אם חומש עם רשי למדנו קודם לכן, אז אפשר לחטוף עוד חידוש,

עוד וורט,

עוד זה.

וככה אני בין עלייה לעלייה, ככה שהחזן עושה, הקורא בתורה עושה את המי שבירך,

אני בינתיים חוטף עוד אה... זה, עוד פה, עוד שם. זה דברים נפלאים.

אדם עורר שם חידושים ממש נפלאים, מומלץ.

זה נמכר בקיוסקים, שמונה שקל.

שבת אחת לא קניתי, היה לי צער גדול.

היה לי עונג שבת, ממש עונג שבת.

כמובן,

שאדם רכש לעצמו ספרים בבית. יש אנשים רוכשים, רוכשים, רוכשים ספרים,

שמים הכול בבית, ולא פתחו אף פעם ספר.

הספר הזה,

אחרי מאה עשרים בשמיים,

בית דין של מעלה,

יעלה,

והוא יקטרג על האדם. הוא יגיד, הוא קנה אותי ולא פתח.

אבל אם ראש המשפחה מונע שיימגו לו בספרים שלו, מה זה?

אם ראש המשפחה מונע שלו, הוא ימכור בספרים שלו, אי פעם?

מה הוא מכביש שם? דולרים?

מה הוא מכביש שם?

משהו מסתובב באופן... אז זה, אז תרכוש לך ספרים משלך.

זה בעיה שלו, מה לעשות?

כן, זה בעיה שלו. אז תרכוש לך את הספרים משלך.

אין מה לעשות.

זה טוב, למה מרגילים את הבר-מצוות ובדרך כלל מביאים להם ספרים?

גם כש... זה לא רק בגלל שזה זול ולא רוצים להביא צ'ק.

אלה מרגילים אותם כדי שישבו ויעסקו בתורה. מביאים להם על התורה, ויהיו להם מדרשים, ויהיו להם דברים שיימשך ליבם אחר התורה, וישבו ויעסקו בתורה.

זה לא שיהיה לו עוד ספרייה בחדר, מה, אני צריך את ה...

עוד ספרייה עכשיו בחדר, ברוך השם יש עין הרע הרבה ספרים.

היום זה דור של ספרים וסופרים.

יש מלא סופרים?

לא, לאו דווקא סופרים שכותבים

דפילים ומזוזות. גם זה יש הרבה.

אבל סופרים, הכוונה, כל מיני סופרים.

השמות המפורסמים, כן?

ויש גם הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מוציאי ספרים. הרבה.

הרבה.

לכן זה אחד מהדברים שהנהיגו לעשות הסכמות בספרים.

דהיינו שבאמת,

רוב רובם של ההסכמות,

שלום בלי לקטרי,

רוב רובם של ההסכמות כמעט ולא, כותבים אותן כמעט ולא עוברות על הספר.

אבל יש מיעוט

שעוברים על הספר ובודקים ורואים.

אם זה מחבר, ברוך השם, שהוא חילו לאורייתא ונודע שמו,

אז בסדר, אז יכולים לתת לו הסכמה כמו שצריך.

אבל הם לא צריכים לעבור על הספר.

אני זוכר פעם אחת הבאתי לרב לאו פה בתל אביב ספר

של מישהו, לא שלנו.

והוא אמר, אמרתי לו, כבודו, הוא רוצה הסכמה בזריזות,

צריך להדפיס את זה, ותוך שבוע הוא אמר, אני לא יכול לתת הסכמה.

אז תיקח את זה בחזרה.

הוא אומר, אם אני לא אעבור על הספר לראות את התוכן,

אני לא יכול לתת הסכמה.

זה דבר נפלא.

זה דבר נפלא.

שזה שרושם כבר, אם אתה רושם, אז יש כאלה שרושמים מכתב ברכה.

אז זה באמת הוא לא משקר. הוא רושם מכתב ברכה, הוא לא רושם הסכמה.

הסכמה זה כשעברת על הספר וראית שזה כמו שצריך ולא הדפסת ככה ורשמת וחתמו למטה ושמת את החותמת שלך. לא.

מה זה זה? הסכמה,

אם עברת על הספר כמו שצריך מתחילה ועד הסוף אתה יכול לתת הסכמה.

אם לא, תכתוב כמו גדולי ישראל מכתב ברכה.

ותראו, גדולי ישראל רושמים מכתב ברכה בדרך כלל.

שיצליח פה הרב חיים כניף, סקייטור בספרים של הרב לוינשטיין.

עכשיו הם רושמים מכתב ברכה.

ואם הם עברו על הספר, אז גם אם יש להם הערות, אז גם הערות.

דבר נפלא.

ולכן אף מי שעושה ספר של שאלות ותשובות, שו״ת,

שהוא מועיל לרבים בהיותו מחדש דינים חדשים ופושט ספקי דינים,

לא ילך בארוכה וייצא מעניין לעניין ממלאכת השאלה למלאכת השיטה ופלפול בדברי האחרונים,

לנטוץ,

ולנטוש, לבנות ולנטוע,

ולומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה.

כי מה ייתן ומה יוסיף?

וחוששני מחטאת

ברוב דברים.

רק יכתוב הלכות קטנות

ומיצוי הדין הנצרך לעניין דינא דווקא,

וכן הרוצה לכתוב פשטים אשר חננו השם על תנ״ך ומאמרי רבותינו, זיכרונם לברכה,

אם רוצה שיהיה יד רבים ממשמשת בו, דהיינו שישבו וילמדו בספרים שלו, לא ילך בארוכה וייצא ממלאכת הדרוש למלאכת הפלפול,

אלא יכתוב פסקי פסקי פסקי על סדר התנ״ך והש״ס,

דברים מתוקים, מעורב עם דברי מוסר ויראת שמיים,

שהמוסר הנאמר על הפסוק הוא מתוק מדבש,

ועומד לזיכרון האדם בין העיניים,

ומתוך כך יהיו דבריו נקראים ונזכרים ונאמרים בבתי כנסיות של תלמידי חיים ובתי מדרשות.

ויש אצלנו הנהגה טובה בבוקר, בית הכנסת,

שנותנים

לאחד מהציבור להגיד וורט,

יום שישי זה.

כל השבוע אומרים שני הלכות,

אבל ביום שישי, נוסף לשני ההלכות, גם אומרים איזה חידוש לשבת.

למה יש אחד, כל השבוע, תראו, אין לו זמן אפילו לפתוח ספר.

אז שיהיה לו איזה וורט להגיד על שולחן שבת.

אתם יודעים, יש פרק שירה.

בפרק שירה יש שם כל מיני,

מהבריאה,

שאומרים שירה, אחד מהם זה הזבוב.

אני חושב שהזכרנו את זה פעם אצל הרב, בסעודה.

גם פה הזכרנו את זה.

אז נחזור על זה עוד פעם.

מה הזבוב אומר?

כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה.

יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום.

הזבוב בא כתחליף לדברי תורה אם בעל הבית לא אומר דברי תורה.

לאן הוא מגיע? הוא מגיע למקום שיש שם הסטייקים, אה?

בשר.

אוכל בשפע, שם הוא מגיע,

מה הוא אומר? איזה חידוש.

הוא אומר את הפסוק הזה.

כל הבשר שאתה אוכל בלי דברי תורה זה כמו חציר,

זה כמו הבהמה שאוכלת את החציר שלה.

וכל חסדו, כל החסד שיש ברור נתן לך את כל השפע הזה על השולחן,

כדי שיהיה לך את הכול כמו ציץ השדה, כמו שהוא נותן לעשבים.

עושה איתם חסד והם צומחים כל יום.

יבש חציר,

החציר הזה,

אם תשאיר אותו ככה,

שלא מחובר לאדמה,

לא מחובר לשורשיו, יתייבש, נכון?

נבל ציץ

גם העשבים הללו ינבלו,

אבל דבר אחד קם לעולם, זה הדברי תורה, ודבר אלוקינו יקום.

זאת אומרת, הדברי תורה שהאדם אומר,

זה לא רק פה, אלא גם זה מלווה אותו שם למעלה.

ודבר אלוקינו יקום.

לכן חכם

אומר דברי תורה,

ודברי תורה מברך את הזבובים.

לא צריך מדבקות צהובות,

לא צריך לשים מזגן על 16, לא צריך שום דבר.

הזבוב יברח לבד.

עוד לפני שהוא מגיע, חכם עיניו בראשו, לא מכניס אותו אפילו, ישר פותח בדברי תורה את הסעודה.

אז לכן הנהגנו דבר נפלא, שיגידו חידוש.

אומרים חידוש כל יום שישי,

ואז אנשים נהנים, או, הנה, יש לי, ככה, יצאתי.

והחידוש הזה, זה לא נגמר

בבית כנסת רק, כי כל מיני שהתלהב מהחידוש, מוסיף אותו ואומר אותו.

וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

כל המטרה היא לקרב את הגאולה.

ויהיו הדברים נזכרים ונאמרים בבתי כנסיות של תלמידי חיים ובתי מדרשות, ויהיה מזכה את הרבים, ותתענג בדשן נפשו בהיות שפתותיו דובבות בקבר של אותו צדיק.

וזהו דרך השערה לפי דעתי לחוברי חיבורים. אמנם בעלי האסופות שמאספים קיצורי דינים צריכים להיזהר הרבה שלא ייכנסו למלאכה זו,

אלא אם כן יכולים לעשות אותה על מתכונתא.

שמעתם?

אי אפשר לעשות קיצורים, קיצורים, קיצורים,

ולא לבדוק את הדברים הידק היטב וטבדק.

אם חס ושלום חסר היה לעשות את הקיצורים ויצא בזה מכשול,

נכשלת את הרבים במקום לזכות את הרבים.

כי היכי דלא תפוק מיני חורבה.

במקום שיצא מזה דבר טוב, יוצא מזה חורבן.

דהיינו שיהיה להם ספרים הרבה מהראשונים והאחרונים,

ותשלוט עיניהם בכולם בעיון יפה יפה.

גם כשהוצאת את הספר אתה צריך לשלוט במה שכתבת,

ולא להפך בדברים שלך, שפעם כתבת קרה ופעם אתה אומר ככה, הפוך ממה שכתבת.

ולא יסמכו על הכלל העולה,

כי יש פתח טועה,

ולא יטעו לרשום הפך ממה שכתוב בספר.

הוא ראה באיזה ספר כך והוא רושם להפך מכך.

כאשר נמצא לפעמים באלו הקיצורים, שיש כל מיני טעויות.

ולכן אמרו שאין ראוי לסמוך על הקיצורים להקל או להוציא ממון מיד המוחזק,

עד שילמד הדברים לעומק חיפוש מחיפוש ועד שיראה הדין בשורשו.

הדיין לא יכול לקחת פסקי דינים,

יש כאלה ספרים שיוצאים פסקי דינים בבית דין,

כן, שאבות בתי דין עושים,

ומזה לפסוק הלכות.

זה קיצורים, הוא צריך לעיין בדין, לראות. הוא לא יכול ללמוד משם לעשות היקש.

להביא דוגמה משם, אז ככה אני אעשה. הוא לא צריך לדון,

לראות מה המצב, מה פה, מה שם.

ועד שיראה הדין בשורשו, ושמעתי שאומרים שאף על פי שעריו,

בעל המעם לועז, רבי יעקב קולי, זכר צדיק לברכה,

עשה מלאכה גדולה וזכה וזיכה את הרבים,

לא היה רוח חכמים שבדורו נוחה אמנו על שכתב הלכות פסוקות.

ורבים מעמי הארץ שאין יודעים לקרות אלא ספרו,

המעם לועז,

שפעם אמר הרב לוינשטיין, מי שרוצה להתחיל לדרוש

בחידושי תורה חייב לעבור

ישר והפוך לדעת את המעם לועז, כי זה הבסיס לכל הדרשנים.

חייב לדעת את כל המעם לועז ישר והפוך.

אז זה לא עוד איזה ספר, מעם לועז.

מה?

מאוד.

עכשיו יצא אותו בהוצאה חדשה,

מנוקד

בעזרת השם, בעזרת השם,

בעזרת השם.

ורבים מעמי הארץ שאין יודעים לקרות אלא ספרו, מקבלים דבריו כנתינתם מסיני, והם חוזרים לשאול פי חכם וסומכים עליו,

בין להקל בין להחמיר, על פסקה להראות שכתבו פעמים יימצא איזה דין,

שנתחדשו כעת ספרים שחולקים על דבריו ומחמירים וכן ראוי להחמיר.

הוא הקל במשהו מסוים וספרים אחרים מחמירים כי ראוי להחמיר.

ולכן יש להעזיר ללועזים שלא יסמכו על ספרי הלועזים להקל באין שאלת חכם.

אתה לא יכול לראות וזהו, תבדוק שאלת חכם אם ככה הלכה או לא ככה הלכה.

תכוון לאמיתה של הלכה, לאמיתה של תורה.

לכן מאוד מומלץ למחברי הספרים בדרך כלל

או לומר את הדברים, דהיינו, בא יהודי, קנה את הסרט, ואם תמצא טעות,

תאיר את עיניי,

או לרשום בהקדמה או קודם להקדמה, בדרך כלל רושמים או אחר ההקדמה,

רושמים אין לה תבן, כמו שאין לה תבן בלא קש ואין לה מוץ בלא קליפה,

שגיאות מייבין וכו' וכו',

שאם תמצאו שגיאות ופה ושם תראו שאנחנו לא מלאכים,

ותאירו את עינינו כדי שבמהדורה הבאה נחדש,

כן, נתקן את הדברים הללו.

אבל הוא לא יכול להגיד לא, במהדורה הבאה נחדש, אז עכשיו אני יכול להוציא טעות תחת ידי.

אוי ואבוי, לא.

לכן מאוד צריך להקפיד בדבר הזה. אני בדרך כלל מקפיד לשלוח את זה, את הספרים שאנחנו מוציאים,

לרב שלי, ושיהיה בריא גם הרב עובר עליהם,

ובודקים את זה הדק היטב, היטב הדק, אחרי שאני עושה כמה בידוקים.

כל מהדורה שאני מוציא, כמה, כמה וכמה בידוקים,

כדי שחס ושלום לא יהיה שום תקלה.

לדוגמה, י״ז בתמוז הייתי צריך להוציא,

להתעכב,

גם מבחינת הדפוס וגם מבחינת תוספות, ולא הוצאתי.

כי לא עברתי על זה כמו שצריך.

עכשיו צריך לצאת תשעה באב,

חדש, יש כבר תורם, ברוך השם,

שהוא שם את מלוא הסכום לדבר הזה.

אז גם אם זה לא יצא the best עד הסוף, כמו שצריך, אי אפשר.

אי אפשר להוציא את זה. נגיד התורם, תחכה עם התרומה, מה אני אעשה?

לא אקח את התרומה ויגיד לו, רגע, אני ארצה.

אי אפשר, אם זה לא יצא מושלם

ויהיה טעויות חס ושלום, חס וחלילה. לא טוב הדבר הזה.

ויש את לבבי לכתוב ספר אספת דינים בקיצור, אך לא אכתוב אלא מהו אסור, ולא אזכיר את המותר.

למען לא תצא תקלה כזו, כך כותב

רבי אליעזר מפפו.

וגם ראוי לבעלי אסופות שיעשו טובה שלמה ולא יכתבו על דין פלוני עיין בספר פלוני.

ולא עוד אלא שלפעמים יש שנצרך לו אותו הדין מאוד,

ואותו הספר שציין אינו נמצא בעירו.

דוגמה, הוא לא מביא את לשון הספר, אלא הוא אומר, עיין ב.

עיין ב, ומה? אין לי את הספר הזה, זה ספר עתיק.

ספר ישן, אין להשיג אותו, אין אותו באוצר החוכמה,

בתוכנה או בשאר התוכנות.

תביא את המקור.

אם כבר אשמת, תביא את המקור.

והרי זה דומה למי שמביאים אותו אל המעיין,

ואומרים לו, תשתה מים.

לא, לא, אל תשתה, אל תשתה, לא נותנים לו לשתות.

תשתה, תשתה מים, לא, לא נותנים לו לשתות.

בא, רוצה לשתות, לא נותנים לו לשתות.

אתה מביא אותו כבר למעיין התורה.

אין תורה אלא, כן?

אין מים אלא תורה.

אתה מביא אותו כבר, אז תן לו כבר לשתות.

תן לו את הדברים, תעיר לו את הדברים, תפתח לו.

ולכן יכתוב גם מה שכתוב באותו ספר,

למען, ויביא את המקור, כמובן, בלשונו, למען ינוח הקורא בו,

כי ימצא תאוות ליבו.

אז כדי שאדם יוכל באמת

להבין את הדברים, לקרוא אותם מתוך הכתוב.

רבנו הגדול מרן, רבי יוסף קארו,

זכו זו יוגנו לייני.

אמן.

שהיה בעל הבית יוסף,

נבחר מן השמיים להוציא את ספרו הגדול על הטור,

ובו מביא את דעות הראשונים בכל נידון, והיה מפלפל בדבריהם ומכריע ביניהם להלכה.

והסיבה שהוא דווקא זה שנבחר להוציא ספר זה,

ולאחריו ספר שולחן ערוך,

שנתקבל בכל קהילות ישראל,

הייתה בענווה המופלגה בה היה ניחון.

כך העידו גדולי דורו.

למה זכה?

בגלל שהיה ענוותן גדול מאוד.

ובעת שכתב את ספרו, הבית יוסף נכנס יום אחד לבית המדרש

ושמע שהמגיד שיעור מסביר לנוכחים את ההלכה בטור.

על פי המסקנה אליה הגיע מרן לאחר טרחה מרובה.

הוא שומע את המלמד בבית מדרש, שהסביר להם את זה בקלות,

והוא עמל כל כך קשה כדי להבין ולהגיע לסברה הזאת.

והנה, מגיד שיעור זה אמר את הפשט מבלי שטרח כלל.

דעתו של מרן הבית יוסף חלשה.

הוא שמע שהוא הביא את זה ככה בקלות,

והוא כל כך קשה.

אמר הכיצד זה אני צריך לטרוח עבור ההסבר בסוגיה שכאן

נאמר ללא טורח ועמל. למה אני צריך לעמול כל כך הרבה שהוא הביא את זה בפשטות?

פעם סיפר לי

אחד מהאחים

במשפחת בן שמעון,

שהוא למד בישיבת קול תורה.

הוא אומר שהיה שם עילויים בישיבה.

הם ישבו ולמדו, וזה היה עילויים בישיבה שהיו מפרקים את הסוגיה תוך חמש עשר דקות ויוצאים לעשן סיגריה.

אז לא היה את ה...

וכל מעייני בך.

לא היה את זה.

היה את הסיגריה, אז הם יצאו ככה לעשן.

והם היו מצטערים על כל סוגיה ובוכים ובוכים,

עוד והולכים לראש שבעה, ולא מבינים, ועוד פעם תחזור והכל וזה.

ויום אחד הם באו, כל הקבוצה,

הם באו מפונוביץ' לשם,

כל הקבוצה של הבחורים האלו בא לראש שבעה, אמרה לו, רב שלמה זלמן,

שבעות כל תורה.

אמרו לו, כבוד הרב, קרה וקרה עניין, תראה איך הם ככה פירקו את הסוגיה בקלות. למה אותנו הרגש ברוך הוא לא חנן בשכל כזה,

שנגמור צ'יק צ'ק את הסוגיה כדי שנוכל להמשיך הלאה לסוגיה הבאה?

אמר להם רב שלמה זלמן, לא ירבך, זצ״ל,

אלה

לא יצאו בני תורה.

אבל אתם

יצאו ממכם מגידי שיעורים, ראשי ישיבות,

גדולי תורה אמיתיים.

מהם לא יצאו בני תורה.

הוא אומר, עברו שנים,

עברו שנים,

ואני פוגש יום אחד צריך לנסוע לחו״ל. הגעתי למשרד נסיעות בבני ברק,

אני רואה פרצוף מוכר.

הוא שואל אותו, מי כבודו? הוא אומר, מי אתה? אתה גם מוכר לי. הוא אומר לו, אני בן שמעון. הוא אומר לו, רגע, אתה אברהם בן יצחק? הוא אומר לו, כן, מה, אתה מהר הגעת להיות סוכן נסיעות?

הייתה עילוי בישיבה.

הוא אומר, אתה רואה? פתאום הוא נזכר בדברים של רב סלומו זלמן, לא ירבך.

למד מהר, אה? היה עילוי גדול, תראה מה יצא ממנו.

לקח את החוכמה שלו ושם אותה במקומות אחרים.

אבל הם שעמלו וטרחו ועמלו וטרחו, יצאו מהם ראשי ישיבות, ראשי כוללים,

מגידי שיעורים וכן הלאה. זה הדרך, כי העמל שלהם היה עמל כמו שצריך, לא בקלות.

כשדבר בא לא בקלות, יש לו הערכה גדולה.

ומנצלים כל פרט ופרט בו.

אבל אם הדברים באים בקלות,

הכל מהר, מהר, מהר, הכל הולך חלק בחיים,

אז גם החיים אחר כך.

מסתבכים חלק.

אבל אם הכל הולך,

ולפעמים יש קשיים,

ופה שוברים צלחת ושם הכוס, והכול, ויש קשיים,

אז הקשיים הללו בונים את האדם.

הם מכינים אותו להיות בניין איתן וחזק לכל דבר ועניין.

ולכן הוא ככה, חלשה דעתו של הבית יוסף. למה הוא צריך לעמל והנה פה ללא טורח ועמל?

והגיע למסקנה מזעזעת. מה הוא הגיע למסקנה?

שכנראה שהוא צריך להפסיק מלכתוב את ספרו הגדול.

להפסיק לכתוב.

ככל הנראה אין טעם להמשיך במלאכה.

כנראה הם שם, הם לא רוצים שאני...

כאשר אך יצאו יצא מבית המדרש, והנה למולו פסע האריזה לקדוש.

ושאל אותו האריזה,

למה החלטת במחשבתך לחדול מעבודתך הגדולה?

בכתיבת הספר החשוב על ארבעה טורים.

מרן,

רבי יוסף קארו, לא התפעל מהאריזל, כי הוא ידע שאריזל יודע בדיוק

דברים

מה שאחרים לא יודעים.

והוא גם ידע שהוא ידע את המסקנה שלו.

הוא כבר היטיב לדעת שמרבנו האריזל כל רז לא נעלם.

ואמר לו, הלא רואה כבוד תורתו, כי כל אשר טרחתי ויגדתי לחדש בספר,

כבר למדו מאליו בבית המדרש, ולכן לא צריך לעמול חינם על ספר זה.

ככה השיב לו מרן הבית יוסף.

לא ככה דבר, הסביר לו אריזל, אלא בשעה שעתה יגיע ויעמל לברר את ההלכה על בוריה,

ולהגיע לאמיתה של תורה, אתה גורם שימשוך שפע של תורה מלמעלה למטה.

וכך גם זכו חופשי בית המדרש, לומדי בית המדרש לשפע הזה, ליהנות

ממה שאתה ידעת ועמלת קודם.

ולכן אל תפסיק בעבודת הקודש שלך, כי אחרת גם הם לא יקבלו את השפע וייצרו לך שלום לרחובה של עיר.

וכשהוציא מרן את ספרו והדפיסו,

היו הרבה שהתנגדו לספר. זה היה ספר הקיצורים.

זה היה הליקוט,

זה שולחן ערוך.

כן?

זה היה הליקוט, התנגדו לו, אמרו, מה פתאום, צריך ללמוד באריכות, מה פתאום?

אותם המתנגדים שהיו גדולי ישראל חששו כי ספר זה יביא למעט בקיאות

ברגע שיוודע ללומדים שמקור ההלכה, כפי שכתוב,

ולכן לא ישננו אותה בעל פה.

הרי בזמנם היו משאילים ספר,

יושבים ועוסקים בתורה ולומדים אותו ישר והפוך, ועד שלא יודעים ישר והפוך, לא מחזירים אותו

לאוצר הספרים כדי לקחת כרך אחר.

ובראש המתנגדים למרן הבית יוסף, מי היה?

רבנו אמהרי בן-לב מסלוניקי.

יום אחד ניצב רבי יוסף בן-לב בפני תלמידיו ומסר להם שיעור עמוק על ההלכה שנכתבה בארבע טורים.

ולפתע השתתק

רבי יוסף בן-לב ומקורו של דין שאמר פרח מזיכרונו.

כל ניסיונותיו להיזכר במקור לא הצליחו, עלו לשווא.

זו הייתה הלכה ידועה,

והוא ידע אותה על בוריה, אחרת הוא לא היה מוסר שיעור.

איך שכחתי אותה, אמר בליבו.

והיה מרים הרב את ראשו וחיוך על שפתיו,

ואמר לתלמידים שלו, רואה אני בכך אות משמיים,

כי עלינו להשתמש בספרו של מרן הבית יוסף,

נראה כי הוא נחוץ לדור הזה.

ולכן פתר המרי בן-לב את ספר הבית יוסף,

ושם מצא בנקל את מקורה של ההלכה בה היה עסוק בשיעורו.

רבי יוסף קארו, קצת היסטוריה.

רבי יוסף קארו נולד בשנת רמ״ח לאביו רבי אפרים.

בהיותו בן ארבע שנים גורש מספרד בגירוש הידוע בשנת רנ״ב,

ולאחר נידודים הגיעו לקושטא,

שם למד תורה מפי אביו,

ולאחר פטירת אביו גדל בבית דודו רבי יצחק קארו.

בעיר אדרינופולי נשא לאישה את ביתו של רבי חיים בן אבלג,

ובה ייסד את בית המדרש.

זמנמה התגורר בצפון בולגריה,

ולבסוף עלה לארץ הקודש, בה קבע את מושבו בעיר צפת,

והיה חבר בבית דינו של רבי יעקב בעיריו.

ובצפת ייסד בית מדרש,

ובין תלמידיו היו רבי משה אלשך,

רבי משה גלנטי,

רבי משה קורדוברו,

ונחשב למארה דארה דישראל עד ימינו,

וכל ישראל הולכים לאורו עד ימינו.

ובשבתו בצפת פרסם את ספריו בית יוסף

שולחן ערוך, כסף משנה על הרמב״ם,

מגיד מישרים, בדק הבית ועוד.

הוא נפטר, מתי הוא נפטר?

בערב?

רבי יוסף קארו, מתי נפטר?

ערב פסח, יפה, יג בניסן,

שנת ש״ל ה׳

והוא נצמן בבית החיים בצפת,

בית הקברות העתיק בצפת,

שיורדים ממקווה הארי, שם הולכים קצת,

ושם המקום קבורתו.

ברוך ה׳ לעולם,

אמן ואמן. רבי חנניה בן הקשה אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיקר יבלע להם,

תורה ומצוות, שנאמר ה׳ חפש למען צדקו,

מגדיל תורה ויעדים.