ט"ו באב בגמרא ובאגדה | הרב יהודה דוד שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

היום נדבר על ט׳ באב.

המשנה במסכת תענית דף כ״ו עמוד א'

מביאה שמה

חמישה דברים יראו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז

וחמישה בתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז

נשתברו הלוחות

ובוטל התמיד

והובקעה העיר

ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

אלו חמישה דברים שהיו קרו בשבעה עשר בתמוז.

בתשעה באב מה קרה?

נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ

וחרב הבית בראשונה ובשנייה

ונלכדה ביתר ונחרשי העיר.

מי שנכנס שאה ומעטים בשמחה.

המשנה פה מביאה מה שקרה בשבעה עשר בתמוז ומה שקרה בתשעה באב

ולכן משנכנס אב ממעטים בשמחה.

ממשיכה המשנה כמה שעות אחרי כן.

אמר רבן שמעון בן גמליאל

לא היו ימים טובים לישראל

כחמישה עשר באב

וכיום הכיפורים.

חמישה עשר באב זה עכשיו,

יום הכיפורים,

זה עוד בי' בתשריין.

שבהן, מה היה מיוחד בימים האלו?

שבהן

בנות ירושלים,

יש כאלה שגורסים בנות ישראל,

יוצאות בכלי לבן שאולין.

הן היו יוצאות בבגדים לבנים שאולים.

הן היו, כל אחת שואלת מחברתה,

שלא לבאש את מי שאין לו.

הבגדים האלו היו בגדים יקרים, בגדי משי.

לא לכל אחת הייתה.

לא לכל אחת הייתה את הבגדים האלו.

אז היו לוקחים אחת מהשנייה.

אומרת המשנה, כל הכלים טעונים טבילה.

יכול להיות שהבגד הזה של פלונית,

שלקחה מחברתה, יכול להיות שהיא לבשה את זה כשהיא לא הייתה טהורה.

אז בגלל זה היו צריכים להטביל את זה כדין לתאר אותם.

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.

מה הן היו עושות?

הולכות לכרמים.

כרם זה מקום מוסתר, מקום מסתור,

ששם היו הבנות תמיד יכולות לצאת ולחול, לרקוד.

ומה היו אומרות? בחור,

שענה עיניך, הוא ראה,

מה אתה בורר לך?

אל תיתן עיניך בנוי,

תן עיניך במשפחה.

שקר החן והבל היופי, שיערת השם ותתעלל,

ואומר, תנו להם פרי ידיה,

ויעלוה בשרים מעשיה.

וכן הוא אומר, צנע הורא לבנות ציון, והמלך שלמה,

בעטרה שהתארה ליבו ובכוחותינו ולשמחת ליבו.

ויום חותנתו זה מתן תורה ומשפחת יום יום בית המקדש,

שייבנה במהרה בימינו.

זו המשנה, פה כתוב במשנה קצת מה היה.

אז דבר ראשון, הסדר של המשנה, כמו שהבאנו בהתחלה,

כתוב שמה מה היה ב-17 בתמוז,

ומה היה בתשעה באב.

ממשיכה המשנה,

משנכנסה ומעטים לשמחה.

ההמשך של המשנה,

לא היו ימים טובים לישראל,

כתוב באב.

כותב המאירי,

הוא בא להגיד לך שאפילו כשבן אדם נמצא באב,

הבן אדם נמצא בצרות,

בחורבן הבית,

בשרפות התורה, בטל התמיד,

צלם בהיכל, כל הדברים הכי קשים.

מה הבן אדם אמור להגיע למצב של ייאוש?

כמו שהיו בשוער, הרבה אנשים שהתייאשו,

חכמלה לצלם וכפרו, אומרת המשנה פה, לא.

תדע לך שמתוך כל החושך,

מתוך כל ההסתר,

לא היו ימים טובים לישראל, כתוב באב.

זה לא כמו יום הכיפורים שהגמרא תגיד עוד מעט מה הסיבה שהיה יום מיוחד מאוד, יום סליחה ומכילה.

ט׳ באב, לכאורה זה סתם יום באמצע השגרה,

ובאמצע שגרה מאוד לא נעימה ולא קלה.

אבל לא יהיו ימים טובים לישראל כמו היום הגדול הזה.

לצפות תמיד לימים הטובים שהגיעו לנו.

כך כותב המאירי.

הכל בו כותב,

שלכאורה המסע הזה הוא לא כל כך בדרך כלל צניעות, לכאורה.

בנות יוצאות, ומסתכלים, וזה שי עיני חיי, וכולו.

אז הוא אומר שזה היה בשביל

לעודד את אלה שהאבא שלהם לא יצליח ויסיעו אותם בגיל קטן.

בזמנם היו נישואים בגיל קטן מאוד, 14, 13, 15 וכולו.

אבל כשהם מגיעים לגיל שכבר ראו שגמרנו,

הדרך הנורמלית והסטנדרטית

שאבא מחתן לא צלחה,

לאבא לא היה מספיק כסף לחתן אותם,

אז היו יוצאים להתחתן בצורה כזו, כדי שלא ילבין שערות רושם של הבנות האלו.

כך כותב הכל בו.

טוב, זו המשנה.

זה היה בדף כו עמוד ב'.

אפשר לקפוץ כמה דפים.

הגמרא מאריכה בזה

בסוף מסכת תענית,

בדף ל' עמוד ב'.

אומרת הגמרא,

אמר רבן שמעון בגמליאל,

לא היו ימים טובים לישראל,

כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים.

שואלת הגמרא,

בי ישלמה יום הכיפורים,

מובן למה זה יום טוב.

למה זה יום טוב?

דאיתבה סליחה ומכילה.

זה הטעם הראשון.

כי יש בזה סליחה ומכילה.

איפה אנחנו יודעים, איפה אנחנו רואים שיש בזה סליחה ומכילה ביום הכיפורים?

כי ביום הזה יכפר עליכם. כי ביום הזה יכפר עליכם,

לתאר אתכם מכל חטאתכם לפני השם תתארו.

סיבה גדולה לשמוח.

אנחנו נתארים, ומי מתאר אותנו?

הקדוש ברוך הוא מתאר אותנו.

מה, מיקווה מתאר את עצמי?

אף הקדוש ברוך הוא מתאר את ישראל? אנחנו עוברים טהרה.

זה עצמו סיבה גדולה לשמוח ולעשות יום טוב.

עוד סיבה כתוב פה,

יום שניתנו בו לוחות אחרונות.

כן, כמו שכבר קראנו במשנה שב-17 בתמוז נשתברו הלוחות.

ומשה רבנו הגיע, ירד מהר וראה שעם ישראל חטאו בעגל,

יושב הראשת הלוחות.

למחרת הוא טחן את העגל ועלה לשמיים.

איזה יום זה היה למחרת?

18 בתמוז.

80 יום היו עד יום הכיפורים. איך היה 80 יום? בואו נחשבן. היה לנו, בתמוז אומר רשי פה, 12 ימים, מיוחי תמוז עד סוף תמוז,

זה 12 ימים.

חודש אב הוא מלא, זה 30 ימים.

חודש אלול זה תמיד חסר,

אמנם יש שני ראש חודש אלול, אבל ראש חודש אלול הראשון זה קשור עדיין לאב.

אז חודש אלול הוא תמיד נגמר בכ״ט אלול וישר זה ראש השנה.

אז 29 יום באלול,

ועוד תשע ימים בתשרי עד י' בתשרי,

זה סך הכול 80 יום.

12 ועוד 30 של אב,

זה 42. ועוד 29 של אלול,

71, ועוד 9 של תשרי, זה ביחד 80.

יש לנו 80 ימים. 40 הימים הראשונים משה רבנו התחנן,

התפלל לקדוש ברוך הוא שיסלח להם על חטא העגל,

וה40 הימים השניים זה שהוא קיבל את הלוחות, הוא ירד להר,

והגבי ברוך הוא הביא לו את הלוחות.

יוצא שביום הכיפורים ניתנו הלוחות האחרונות,

הלוחות שבזה אנחנו עד עכשיו

לומדים ועמלים בתורה.

אז יש שני סיבות.

הסיבה הראשונה זה היה יום סליחה ומחילה.

לא, אבל גם על לוחות זה סימן לקבלת הימים. או,

או, או, או. כבר אני רוצה לגעת בנקודה שאתה אומר.

אני קודם כל רוצה להקדים,

הגמרא במסכת עירובין דף נד״א אומרת

אלמלא

אילו לא נשתברו לוחות הראשונים,

לא נשתכחה תורה מישראל.

זאת אומרת, שאם

הלוחות הראשונים לא היו נשברים,

משה רבנו לא היה שובר את הלוחות הראשונים,

לא הייתה משתכחת תורה מישראל.

שואל רב שמעון שקופ, בהקדמה בספר שערי יושר,

למה משה רבינו שבר אותם?

מה הוא היה צריך לעשות?

להניח אותם בצד,

לחנך את עם ישראל,

מי שמגיע לו מיטה ימית אותו, כמו שהוא עשה,

בלי לשבור את הלוחות.

מדוע הוא שבר את הלוחות?

לכאורה נגרם לנו נזק עצום מזה. מה הנזק?

לא נשתכחה תורה מישראל. מה הפירוש לא נשתכחה תורה מישראל?

הייתי לומד משהו פעם אחת,

והייתי זוכר את זה, לנצח.

לא הייתה לנו שכחה.

הלוחות הראשונות הם היו לוחות הרבה הרבה הרבה יותר סגוליות מהלוחות השניות.

היה בהם הרבה סגולות. בין הסגולות שהיה בהם,

שהתורה לא משתכחת מישראל.

מדוע משה רבינו שבר אותם?

נגרם לנו נזק גדול.

עכשיו, מה היית שאלה?

כתוב בגמרא בעירובין,

אני חוזר, מיכאל,

כתוב בגמרא בעירובין שאלמלא נשתברו הלוחות הראשונים,

לא נשתכחה תורה מישראל.

היית לומד את התורה, היית זוכר את זה לנצח.

לא היה מצב של שכרחה.

כל מי שהיית לומד, היה נתפס במחשב, במוח,

ונגמר הסיפור.

משה רבינו שבר את ההלוחות הראשונים והביא לוחות שניים, והלוחות השניים כבר לא הייתה סגולה הזו.

שואל רב שמשנשקו בשערי ישר,

מדוע משה רבינו שבר אותם? הוא היה צריך להניח אותם בצד,

לחנך את מי שצריך לחנך, להעניש את מי שצריך להעניש,

ולהחזיר את התורה, את הלוחות הראשונים.

עוד יותר הוא שואל, מי אמר שבכלל היו מקבלים הלוחות שניים?

ברגע שהוא שבר, הוא איבד את ה...

מי אמר שהגדוש ברוך הוא משתחרר? הוא לא ידע.

שהגדוש ברוך הוא ייתן לו הלוחות שניים.

אומר רב שמשנשקו בשערי ישר,

שכשהוא ראה שעם ישראל מרום הדרגה שהם הגיעו שמה,

קיבלו את התורה בסיני. הם היו ב...

אתה הורת לדת כי השם הוא האלוקים, הגיעו לדרגות הכי גבוהות שיכול להיות.

הם היו גם כן כמה ימים קודם בים.

ראטה שפחה על הים,

מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

הם היו בדרגות מאוד גבוהות.

והם הגיעו פתאום...

דרגות נמוכות לחטא העגל.

אז הוא אומר,

כשהוא ראה שעם ישראל הגיעו לחטא העגל, הם יכולים להגיע לחטא העגל, הם אמרו, אמרנו שאר בנו אני אשבר את הלוחות.

הלוחות לא קשורות לעם ישראל במצב הזה.

אם הם ילמדו,

יזכרו את התורה, עכשיו פתאום מישהו יתקלקל, יראה עגל ויחטא.

אז הוא יזכור את התורה,

והוא יהיה רב גדול,

והוא ידע את כל התורה,

ומצד שני הוא חוטא בעגל. יגיעו אנשים, יגידו, או, קצת נמיד חכם, חוטא בעגל.

במיטתם, בשרפם, בזכות העגל. בזכות העגל וכולו, הם יתקלקלו.

זה מה שאומר רב שמן שקופ. אמר משה רבנו, את הלוחות האלה אני שובר. לא אכפת לי שלא יהיה לעם ישראל תורה,

אבל תורה עם עבודה זרה, ודאי שלא ילך ביחד.

כעת הוא שבר את הלוחות הראשונים,

הגיעו הלוחות השניים,

והלוחות השניים כבר לא הייתה סגולה של זכירת התורה.

כבר בן אדם שלא לומד כמה ימים הוא שוכח אם תעזבני יום יומיים אעזבקה, תעזבני יומיים ארבעה ימים.

אז כשבן אדם עוזב את התורה והולך רחמנא ניצלן לעגל,

הוא שוכח את התורה.

זה ככה הטבע של הבריאה.

אז זו הסיבה שמשה רבנו שבר.

ראיתי בעוד ספר שהוא אומר שהלוחות זה היה כמו אירוסין,

זה היה כמו טבעת שחתן נותן לקהלה, זה היה כמו האירוסין.

שמשה רבנו הביא מהקדוש ברוך הוא את הלוחות לעם ישראל,

ובאותו יום עם ישראל היו צריכים להתארס עם הקדוש ברוך הוא. כמו שכתוב,

תורה ציווה לנו משה ממורשה, אל תקרא ממורשה אלא מאורסה.

זה בעצם גרם, זה עשה אירוסין בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.

הגיע משה רבנו בשליחות הקדוש ברוך הוא,

הקדוש ברוך הוא רצה להתחתן עם עם ישראל,

וכשהוא ראה שעם ישראל חוטאים בעגל,

אז הוא אמר,

אם

הם יהיו מאורסים ויחטאו בעגל,

אז כתוב, מה הדין של נערה מאורסה?

אז זה הרבה יותר גרוע מנערה פנויה שזינתה.

אז הוא אמר,

אני לא מביא את הטבעת, לא מביא את הלוחות לעם ישראל, שובר אותם,

ושעם ישראל, כשהם חטאו בעגל, זה יקרה שהם עדיין פנויים.

פנויים. אישה פנויה,

כשהיא מזנה, זה החטא שלה פחות.

טוב,

זה מה שכותב בבני ישכר.

וזה מה שכתוב בגמרא,

אשר שיברת,

אומרים חז״ל, דרשו חז״ל, מה זה אשר שיברת?

יישר כוחך ששיברת.

הקב' הודה לו, טוב ששיברת.

עכשיו, הלוחות השניים, מתי היה? מה ראינו מקודם?

ביום הכיפורים.

יום הכיפורים מגיעו לוחות השניים, ואז עם ישראל התהרסו.

אז היה שידוך בין הקב' ברוך הוא לעם ישראל.

אז הוא אומר שזו הסיבה שעם ישראל, ביום הכיפורים,

יום הכי גדול,

מה היו עושות בנות ישראל?

יוצאות לחול בכרמים ולחפש שידוכים.

איפה היה זמן?

זה כל היום בתפילה, הגברים גם כן בתפילה כל היום. בקושי יש לנו כמה שעות הפסקה,

ירצים לכרמים כמה דקות בשביל למצוא שידוכים.

אז כך כתוב בני ישכר.

אז מה הוא כותב?

שזה הזמן שעם ישראל התהרסו עם הקב' ברוך הוא התהרס איתנו.

היה אירוסין, אז גם כן אנחנו יכולים בזמן הזה להשתדך ולהתחתן,

להתהרס,

כי זה מעורר גם את ה... זה מזכיר את הזיווג העליון בין ישראל לקב' ברוך הוא.

הבן יהוידע כותב,

ש... מה שאתה אמרת,

שביום הכיפורים נשלם המחילה,

אז נגמר המחילה של עם ישראל. כשהקב' ברוך הוא הביא את הלוחות השניים,

אז נגמר המחילה וה... על מה? על חטא העגל.

וכתוב שהנושא אישה נמחלים לו כל עוונותיו.

לכן ביום הכיפורים גם כן זה הזמן.

שבמקום נמחל לנו עוונות, אנחנו יכולים גם כן להתהרס ביום הזה.

טוב.

אדוני יום של הסליחות.

של הסליחות.

זה הזמן, עם הרבה משל הסליחות, כן.

אומרת הגמרא הלאה, אנחנו ממשיכים את הגמרא, הגמרא שאלה

מדוע יש ביום טו באב יום טוב.

בי ישלם היום הכיפורים, משום דעית בסליחה ומחילה.

כמו שאמרנו, זה טעם אחד.

טעם שני, הם שניתנו בלוחות האחרונות.

אלא טו באב מאי.

מה קרה בטו באב

שיש בו יום טוב?

אומרת הגמרא שש ביאורים, שש טעמים.

אומרת הגמרא טעם ראשון, אמר רבי יהודה עמר שמואל,

יום שאותרו שבטים לבוא זה בזה.

זה היום שבו אותרו שבטים לבוא זה בזה. מה הפירוש?

מביא רשי את הפסוק שכתוב בתורה.

וכל בת יורשת נחלה לא תסתוב נחלה ממטה למטה, אחר כי בנחתו ידבקו.

מה היה לך? כשבנות נפחת באו להתחתן,

אז אמר להם משה רבנו,

הם רצו ירושה, הם קיבלו,

אז הוא אמר להם, אתם תתחתנו רק

עם השבט שלכם.

לא תתחתנו עם שבט אחר. מדוע?

כי משה רבנו חילק

את הנחלות לפי שבטים. חילקו שם, כל שבט קיבל את החלק שלו.

ואם בת יורשת,

בת יורשת, אם, לדוגמה, יש בת

או בנות שאין להן אחים,

ולאבא שלהם היה הרבה קרקעות,

מי יורש את הקרקעות האלה? הבת.

סתם ככה לבת אין ירושה מהתורה.

מי יורש הבנים?

אבל כשאין בנים ויש רק בנות, אז הבנות יורשות.

הבת קיבלה, בואו נגיד שהבת היא משבט ראובן,

והיא התחתנה עם אחד משבט שמעון,

והאבא השאיר להם הרבה קרקעות, בתים, פרדסות וכולו.

עכשיו, ברגע שהאישה מתה, למי זה הולך? אם היא מתה בלי ילדים, למי זה הולך?

לשבט בעלה, שזה שבט שמעון.

אז הגיעה האישה,

לקחה קרקע משבט ראובן, מאיפה שהיא מגיעה,

ומביאה את זה לבעלה,

משבט שמעון.

אז בעצם יש בחלק של שמעון,

סליחה, בחלק של ראובן יש גם שמעון ששולט בחלקים האלו, בקרקעות האלו.

אז בעצם עשו תקנה.

אז בסדר, זה נשאר אצל האישה.

ואז זה חוזר חזרה למשפחה שלה.

אבל אם האישה מתה לפני, אז מי יורש? הבעל יורש.

זה יוצא שהבעל משבט שמעון יורש קרקע משבט ראובן,

והתורה לא רוצה שיעברו חלקים משבט לשבט.

בשביל זה מה עשו?

כל בת

שאין לה אחים נישאת דווקא לשבט שלה,

כי היא ירשה קרקע.

באותו יום,

אומרת הגמרא,

באותו ט״ו באב,

הם דרשו דרשה,

ואז הם התירו להינשא שבטים אלו באלו. אומרת הגמרא, מה הדרשה?

אמר רב יהודה, אמר שמואל,

יום שאותרו שבטים לבוא זה בזה, מה ידרוש?

זה הדבר אשר ציווה לבנות שלופחד.

דבר זה לא יהיה נוהג, אלא בדור זה.

אז דווקא בדור של משה רבנו היה אסור לישא משבט אחר.

לכשנפטרו, כבר היה מותר.

יום ט״ו באב.

אבל מה עם הקרקעות?

אז התורה לא אסרה. כל האיסור של התורה זה היה דווקא בתקופה ההיא.

כשנגמרה התקופה ההיא, אז כבר היה מותר.

מאז להתערבב.

מאז להתערבב. ברוך אתה ה' אלוהים לעולם שהכל נהיה בדברו.

במכירה, זה לא בירושה.

ככה אני חושב.

במכירה, אם היה מוכר

או דברים כאלה, זה היה חוזר.

ככה נדמה לי.

טוב,

זה בעצם הטעם הראשון, הביאור הראשון שהגמרה מביאה, מדוע בט״ו באב

היה יום טוב.

הביאור השני, אומרת הגמרה,

אמר רבי יוסף,

אמר רב נחמן, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל,

שנאמר,

ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור,

איש ממנו לא ייתן ביתו לבנימין לאישה.

כבר נסביר מה היה שם.

היה אסור לקחת בנות משבט בנימין.

ובאותו יום ט״ו באב הם התירו את זה. מה ידרוש?

אמר רב ממנו ולא מבנינו.

כתוב איש ממנו לא ייתן ביתו לבנימין.

אז בט״ו באב התירו.

מה היה בט״ו באב?

מה הייתה הסיבה של האיסור בוא נקדים קודם?

היה מעשה של פילגש בגבעה.

המעשה הידוע

שמופיע בנביא שופטים,

שהיה איש לוי מהר אפרים שחזר מבית לחם.

והוא חזר עם הפילגש שלו.

בדרך הוא נכנס ללון באיזה גבעה, בנחלת בנימין.

אנשי העיר היו שם קבוצה של בני בליעל,

שהם צרו על הבית.

והם רצו, אני יודע, להרוג אותו.

אז כתוב שם שהוא הוציא להם את הפילגש שלו.

ואז, באותו לילה הם קלקלו איתה הרבה פעמים וכולו.

התעללו בה עד הבוקר.

בעל הבית הוציא את הפילגש שלו. כן?

אה?

אם אני לא טועה ש... אבל בעל הבית הוציא את הפילגש שלו.

לא, בעל הבית הוציא את הפילגש של האורח. של האורח, כן, נכון, נכון. בבוקר שבה לבית בעלה

ומתה שם בפתח הבית.

אז כשהבעל ראה את זה,

אז הוא חתך אותה ל-12 נתחים,

פיזר אותה אצל כל השבטים,

כדי לעורר את כל עם ישראל בשביל לראות מה הם עושים, מה שבט בנימין עשו.

ואז כולם באו להילחם בבנימין, ניצחו אותם,

והם קיבלו על עצמם לא להתחתן עם שבט בנימין.

אז זה מה שהיה עד טו באב.

בטו באב מת האחרון מאותו דור, ואז התירו לשבט בנימין להינשא.

זה היה סיבה ליום טוב.

הביאור השלישי, אומרת הגמרא,

אמר רבא בר בר חנן, אמר רב יוחנן,

יום שכלו בו מתי מדבר.

בטו באב כלו מתי מדבר.

דאמר מר,

עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דיבור עם משה,

אומר רש בייחוד ובחיבה.

שנאמר, ויקשרתם כול עד שהיה מלחמה למות,

וידבר השם אליי.

אליי הדיבור.

כותב פה, כותבת פה הגמרא,

שבי... ב...

באב, כלו מתי מדבר. מה היה?

אז מביא התוספות.

כל תשעה באב

היה יוצא כרוז.

משה רבנו אמר, צאו וחפרו.

כל אחד שילך ויחפור לעצמו קבר.

והם היו חופרים קברים לעצמם.

אם הם לא היו חופרים כותבים הראשונים,

אז הייתה עבודה קשה מאוד לקבור כל כך הרבה ביום אחד.

וחוץ מזה גם כן הם היו אוכלים הרבה קודשים,

והם לא יכלו להיטמע כולם, היו צריכים להיטמע רק חלק קטן,

זה היה לוקח להם הרבה ימים לקבור אותם. בשביל זה ביקשו שכל אחד יקבור לעצמו קבר.

טוב,

אז כל תשעה באב היו עושים קברים ושוכבים בתוכם.

ולמחר הכרוז יוצא, ייבדלו החיים מן המתים.

טוב, זה מה שהיה. כל שנה מי שהיה חי היה שומע את הכרוז והיה יוצא והיה מבין שעליו לא נגזרה הגזירה באותה שנה.

ואותה שנה, זו שנת המ״ם, שנת ה-40 שהיו במדבר,

שקלטה הגזירה,

קמו כולם,

לא היה אחד שמת.

והיו סבורים שמטעו בחודש.

אולי באמת לא היה תשעה באב עדיין.

אולי זה רק ח' באב, אולי זה ז' באב.

והמשיכו הלאה.

למחרת עוד הפעם נכנסו לקבר, ולמחרת עוד הפעם עד ט׳ באב.

כשהגיע ט׳ באב וראו שהירח במלואו,

אז ידעו שקלטה הגזירה, שנגמרה הגזירה,

ועשו את אותו יום יום טוב.

זה היה יום שכלו בו מתי מדבר.

ממשיכה הגמירה הלאה.

אולי אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירובעם בנבט על הדרכים,

שלא יעלו ישראל לרגל ואמר.

מה הוא אמר?

הוא אמר לאיזה שירצו יעלו.

אז היה לנו פה מלך,

אמנם הוא היה רשע,

הושע בן אלה, הוא היה רשע אלה,

הוא היה מלך רשע,

אבל הוא נתן לעם ישראל לעשות מה שהם רוצים.

עד אז היה אסור לעלות לרגל.

היה אסור לעלות לרגל. ירובעם בן נבט

הושיב פרוסדיות.

מה זה פרוסדיות? הוא היה מושיב שומרים.

כשאף אחד לא עולה לרגל לירושלים.

באותו יום שהוא מלך רשע בן אלה,

הוא הוריד, הוציא אותם, ביטל אותם, את השומרים האלו,

ואז הוא אמר לעם ישראל, מי שרוצה,

יעלה לבית המקדש.

לאיזה שירצו יעלו. ומי שלא רוצה,

שילך לאיפה שהוא רוצה, לעבודה זרה.

הוא עדיין לא עקר ושירש את העבודה הזרה,

אלא הוא סך הכול נתן להם לעשות מה שרוצים.

היום הזה נקבע גם כן ליום טוב.

הבוחר יבחר.

רב מתנא אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

הטעם החמישי זה יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה.

יום טו באב ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

מה היה בביתר?

אז מופיע פה,

כן, ביתר הייתה

עיר גדולה,

והיו בה אלפים ורובבות מישראל.

52 שנה אחרי החורבן, הבית השני גברה מלכות רומי ולקדום.

אומרת הגמרא בגיטין,

מה אומרת הגמרא בגיטין?

80,000 ראשי גייסות

נכנסו לכרך. 80,000 ראשי גייסות נכנסו לכרך,

והרגו בה אנשים, נשים וטף.

עד שהגיע הדם שלהם לים הגדול.

ושבע השנים בצרו הגויים את כרמיהם בלי זבל. לא היו צריכים זבל. הדם עצמו זיבל להם את הכרמים שבע שנים.

בירושלמי מופיע שהיה כרם גדול לאדריאנוס הרשע,

שזה היה יח' מיל על יח' מיל, שטח גדול מאוד.

והקיפו אותו גדר מהרוגי ביתר.

שמו שמה,

מת אחד על מת השני בגובה של גדר

בשביל לשמור על הכרם.

באותו זמן כתוב שנגדעה קרן ישראל לגמרי.

עוד מעט נראה את הפסוק,

וזה לא יבוא עד שיבוא בן דוד.

ועוד נאמר בירושלמי,

אדריאנוס הרשע לא נתן לקברם עד שמת,

ואז עמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו.

הייתה חרבה גדולה לישראל בכך

שנשאר נבלתם זמן רב מאכל עוף השמיים,

עד שישבו רבן גמליאל ובית דינו שביבנה,

כמה ימים הם ישבו בתענית

ובזבזו אוצרות אבותיהם עד שניתנה להם רשות לקברם.

ואז תקנו ברכת הטוב והמיטיב.

טוב,

אז זה היה המעשה עם הרוגי ביתר.

כן, אז בואו נקרא שוב את הגמרא.

ואמר רב מתנה אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה,

תקנו ביבנה הטוב והמיטיב מה שאנחנו אומרים בברכת המזון.

הטוב שלא הסריכו

והמיטיב

שניתנו לקבורה.

זה מה שאנחנו רואים כל יום הטוב והמיטיב בברכת המזון.

המרשע כותב,

מה זה הטוב והמיטיב?

הטוב

זה שלא הסריכו,

שזה טוב.

שמי עשה את הטוב הזה? הקדוש ברוך הוא, בלי שליח. הטוב,

הוא עשה טוב שהנבלות, הגופות, לא הצריכו.

כמה שנים טובות, הן לא הצריכו.

והמיטיב

זה היה טובה שהקדוש ברוך הוא עשה על ידי שליח.

הוא נתן בלב המלך החדש

רשות לקבור.

זה הכוונה, הטוב והמיטיב.

ככה הסביר המהרשע.

הצלח מסביר

שהטוב זה לגוף.

שהגוף לא הסריח, הגוף של הגופה לא הסריחה.

והמיטיב

זה לנפש.

זאת אומרת

שהנפש, כל הזמן

שהיא לא קבורה, כל הזמן שהגוף, שהנפש שלה לא קבורה,

אז היא לא יכולה להגיע למעלה לשמיים.

כמו שכתוב בפסוק,

והעפר ישוב אל הארץ

והרוח תשוב אל האלוקים.

כשהעפר,

הגוף,

ישוב לארץ,

אז הרוח

יכולה לשוב לאלוקים.

הגמרא במסכת ברכות,

דף י״ח, מביאה מעשה שהיה

בחסיד אחד,

שהיה מגיע בערב ראש השנה הביתה.

שנה אחת הוא איחר, ואשתו כעשה עליו.

אז הוא יצא מהבית.

איפה הוא הלך ללון?

הוא הלך ללון בבית הקברות.

ואז הוא שמע שמה

שהרוחות מדברות, שני רוחות מדברות זו עם זו,

ואומרת רוח אחת לרוח שנייה, חברתי,

בואי נשוט בעולם ונראה ונשמע מאחורי הפרגוד מה גזרות נגזרו היום.

ראש השנה היום, יש גזרות חדשות.

אז חברתה אמרה לה, אני לא יכולה לשוט בעולם,

כי אני קבורה במחצלת של קנים.

תלכי את,

תשמעי

ותגידי לי מה אמרו מאחורי הפרגוד.

טוב, היא הלכה וסיפרה לה,

תדעי לך, מי שזורע ברביה הראשונה,

התבואה שלו לוקה,

מי שזורע ברביה השנייה,

ברבייה השנייה, התבואה שלו תצליח.

אותו חסיד הלך וזרע לפי ההוראות שהוא קיבל,

לפי ההוראות שהוא שמע משני ההוראות שמספרות זו עם זו.

והוא לא זרע כמו כולם, הוא זרע יותר מאוחר,

של כולם התקלקל ושלא הצליח.

שנה אחרי כן אותו סיפור,

החסיד הזה שוב איחר ושוב אשתו כעסה עליו ושוב יצא ללון בבית הקברות

ושוב הוא שמע רוח אחת אומרת לאורך השנייה,

חברתי,

בואי ונשות

בעולם ונשמע מה שומרים מאחורי הפרגוד.

אז היא אמרה לה,

אני כמו המחצלת של קנים ואני לא יכולה לשות בעולם, תלכי יד ותספרי לי.

ואז

היא שמעה הפוך ממה שהיה שנה שעברה,

שמי שזורע ברביעייה הראשונה,

הטבעה שלו מצליחה,

ובערביעייה השנייה הטבעה לא מצליחה.

ואותו חסיד שוב פעל לפי ההוראות.

אבל כל העולם באותה שנה, מה זרע?

לפי מה שהיה שנה שעברה.

שנה שעברה, מי שזרע ברביעייה הראשונה,

התבואה שלו התקלקלה.

והחסיד שזרע ברביעייה השנייה הצליח. אז כולם זרעו ברביעייה השנייה.

והחסיד ששמע הוראות הפוכות, זרע ברביעייה הראשונה.

ושאלו הצליח, ושאלה אם עוד פעם התקלקל.

שאלה אותו אשתו,

איך אתה יודע מתי לזרוע?

עברה זרעת ברבייה השנייה והצלחת וכולם הפסידו.

השנה הזו זרעת ברבייה הראשונה והצלחת וכולם הפסידו.

אז הוא סיפר להם מה שהיה שם.

ואז וכו' המשך הגמרא כבר לא קשור אלינו.

שואל שמה, בהן יעקב יש פירוש ענף יוסף, הוא שואל

מה היא ענתה הרוח לחברתה? היא אמרה לה, בואי ונשות מאחורי הפרגוד.

מה היא ענתה לה?

אני לא יכולה לשות. מדוע?

כי אני קבורה במחצלת של קנים ובגלל זה אני לא יכולה לשות.

מה התשובה פה?

אומר ענף יוסף,

שהיום קוברים בתכריכים

שעשויים מחומר כזה מפשטן שגורם לגוף להתבלות מהר.

מעפר באת ולעפר תשוב.

הגוף שנוצר מהעפר,

הוא חייב לחזור לאפר.

וכמו שאמרנו פה מקודם,

שכשוהעפר ישוב אל הארץ,

אז ברוח תשוב אל האלוקים.

אז כל עוד העפר, הגוף, לא חוזר להיות עפר,

אז הרוח, הנפש, לא יכולה להגיע לשמיים.

היא לא יכולה לשות בעולם.

אז היא אמרה לה,

אני קבורה במחצנת של קנים.

בגלל שהאימא שלה הייתה ענייה,

ואם כך, הגוף עדיין לא קלה עד הסוף,

היא לא נפתחה להיות חול.

וכל עוד היא לא נפתחה להיות חול, אני קשורה לקבר,

ואני לא יכולה לזוז מפה.

כך מסביר ענף יוסף. גם פה אנחנו רואים שכל עוד שהגוף לא חוזר לעפר,

אז הנפש לא יכולה לחזור.

יש הרבה סיפורים,

גם בחז'ל וגם בדורות האחרונים,

שפתחו קברות וראו אפילו את השערות. יש סיפור על הגאון מווילנה.

ראו גוף, ראו זה.

אז איך זה מסתדר פה?

אז כבר כתוב בספרים שזה בעצם גוף רוחני,

שכשהבן אדם עושה מצוות,

אז נולדים לו איברים רוחניים.

אז הגוף הגשמי שלו באותו רגע שהוא נכנס לקבר נהפך לאפר,

אבל באותו רגע הוא מקבל גם כן גוף רוחני,

שזה בשר רוחני,

שזה לא צריך לכלות וזה לא צריך להגיע לאדמה.

העצמות לא מרכיבות, רק רכב עצמות תקינה.

מי שמקנה,

אז העצמות שלו מרכיבות. מי שלא מקנה, העצמות שלו...

העצם לא חייבת לחזור לאדמה, אבל הבשר, מאפר באטה ולאפרתה שוב.

טוב,

אז אנחנו חוזרים חזרה.

זה מה שהיה שמה בהרוגי ביתר שניתנו להיקבר, אז כל עוד שלא קברו אותם,

אז היה קשה לא רק לנפשות האלו,

אלא גם כן לשאר הנפשות.

למה?

כי הנפשות כולן מאוחדות בחלק אלוקא ממעל,

וכשהיא קשורה, היא לא יכולה לחזור לחלק אלוקא ממעל, כל עוד שהיא עדיין לא נקברה.

אז זה מה שהיה.

הטוב והמיטיב. הטוב, כמו שאמרנו,

מה שהגמרא אמרה, זה שלא הסריכו,

אבל והמיטיב, זה נהיה טוב לכולם ברגע שקברו,

והנפש חזרה לאדמה,

והגוף חזר לאדמה ונפח לעפר,

אז הנפש חזרה לחלק אלוקא ממעל, וזה היה טוב לכל עולם הנפשות.

הריטב״א, כמה וכמה ראשונים שואלים,

מדוע תקנו הטוב והמיטיב דווקא בברכת המזון?

למה לא אומרים את זה בתפילה?

למה לא אומרים את זה סתם ככה באמצע היום?

שיגידו את זה פעם בשנה, שידעו פעם, מה העניין דווקא בברכת המזון?

אז הוא כותב,

גם הריטב״א וגם הראש, עוד כמה ראשונים,

שהיות וברכת המזון זה ברכה שכולה הודאה ושבח להשם יתברך.

מודים לקדוש ברוך הוא על הארץ,

על המזון, על מלכות בית דוד,

והנס הזה היה נס גדול מאוד וחשוב בעיניהם.

לכן קבעו אותם כשהנפש שבעה

והלב שמח, אז תקנו את הטוב והמיטיב.

כבר הזכרנו מקודם,

כתוב בפסוק באיכה,

גדה בכורי אף כל קרן ישראל.

אז פה במעשה ביתר נגדעה קרן ישראל,

וכותב הירושלמי שהיא עתידה לחזור עד בניין ירושלים.

לכן אנחנו מסמיכים את זה לבוני ירושלים, את הטוב והמיטיב,

שזה בעצם,

כשירושלים תיבנה,

יחזור חזרה כל ההדר והיופי שהיה בביתר.

זה משהו מבהיל.

כל מה שהיה בביתר,

כל מה שעם ישראל גודל והיה וכל התקופות,

אף פעם זה לא הגיע למצב של הרוגי ביתר,

מרוב תורה שהייתה שם.

תוספות פה מביא,

מדוע תקנו את זה בברכת המזון? מביא תוספות,

היות בברכת המזון,

מברכים על כוס יין מלא.

ופה שבע שנים כתוב שהם בצרו,

הם לא היו צריכים לזבל את הכרמים שלהם.

או שכתוב גם כן ששמו את זה בטור חומות,

בטור כותל לכרם.

אז כשנזכרים ביין, נזכרים בהרוגי ביתר,

מזכירים הטוב והמיטיב.

טוב, אז אנחנו בעצם למדנו כבר חמישה ביאורים,

מדוע טו באב זה יום טוב.

הביאור השישי, אומרת הגמרא,

וזה הביאור האחרון.

רבו ורבי יוסף דמרי תרוויו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

כל הקיץ

כרתו עצים למערכה,

אבל ביום הזה, בטו באב,

מפסיקים לכרות עצים למערכה.

מדוע?

כי נתניה רבי אלעזר הגדול אומר,

מ-15 באב ואילך תשש כוחה של חמה.

נהיה פחות חם, היום אנחנו רואים בדיוק הפוך,

שאומרו שזה שבוע חם,

אבל תשש כוחה של חמה, בדרך כלל בטו באב החמה מתחילה להיות יותר חלשה.

ולא יכורתים עצים למערכה לפי שאינם יבשים.

כשהחמה בתוקפה היא מייבשת

את העצים,

ואין תולעים בעצים.

אסור להקריב עצים למערכה עם תולעים.

היה שם מקום בבית המקדש, לשכת העצים, ששם היו כהנים בעלי מומים, בודקים שלא יהיה תולעת בעצים,

כי תולעת אסור להקריב למזבח.

אז מטו באב הפסיקו לכרות עצים למערכה.

אמר רב מנשיה, וקראו ליום טוואר מגל.

קראו ליום הזה טוואר מגל.

הם לא רק היו מפסיקים לכרות עצים,

הם גם היו שוברים את הגרזן,

מכמה סיבות.

אבל אחת הסיבות זה היה גרזן שהשתמשו בו לכרות עצים למערכה,

לא רצו להשתמש בו לצורך חול,

פחדו שייכשלו, בשביל זה שברו אותם וזרקו אותם.

מכאן ואילך,

מטו באב ואילך,

דמוסיף, יוסיף,

ודלם מוסיף, ייאסף,

עמר רבי יוסף, תגברי עימים.

לאט לאט. בואו נראה דבר דבר.

ביום הזה,

עד טו באב, הם היו כורתים עצים למערכה.

כשהיו כורתים, הם היו מתבטלים מתורה.

וביום הזה הם התחילו להתחזק בתורה.

גמרו עם העבודה הזו והתחילו ללמוד תורה יותר.

כמובן,

שלא הכוונה שכשהם כרתו עצים הם לא היו שקועים בתורה.

גם כשהיו כורתים עצים, הם היו כולם שקועים בתורה.

סיפר לי איזה חבר שלי, שסבא שלו

היה חייט, לא היה חייט, היה מוכר בדים.

וכל-כולו, הוא היה מקובל גדול.

כל-כולו היה שקוע כל היום בספירות העליונות ובדברים גבוהים.

וכשהוא היה גוזר את הבד,

מישהו היה מבקש ממנו מטר, הוא היה עושה 101,

גימטריה זה, ומאה וזה, וגימטריה זה, וחשבונות. כל-כולו היה שקוע.

בעולמות עליונים, וכמו שמסופר גם בדורות הקודמים,

שהחלבן והסנדלר,

וזה, היו מדברים ביניהם בתורה בצורה כזאת שתלמידי חיים גדולים לא היו מבינים אותם.

זה מה שהיה אז,

גם האנשים הפשוטים ביותר, כל כולם היו דבקות בהשם, ואתם דבקים בהשם אלוקיכם.

וכל שכן,

וכל שכן, וקל וחומר, בן ובן ובן ובן וחומר, בזמן המקדש,

מה שהיה בזמן המקדש, שהאדם הכי פשוט

היה בדרגות הכי גבוהות,

כמו שכתוב על, נראה לי, המגיד ממזריץ',

שבזמנו היה דיבוק.

אז הגיעו אליו שבו להוציא את הדיבוק.

אז הוא הגיע והתחיל לעשות ייחודים על גבי ייחודים,

וזה שהבית דיבוק צחק עליו.

הוא אמר, תגיד, זה מה שאתה עושה.

אנחנו בגיל 6-7,

הוא היה בזמן בית המקדש, אותו דיבוק שנכנס.

הוא, כמדומני, הוא אמר שהוא היה הראשון שזרק אבן על גדליה בן אחיקם,

ואחר כך כולם זרקו עד שהרגו אותו.

אז אותו דיבוק אמר,

כל הייחודים שאתה עושה במאמצים גדולים,

אנחנו בגיל 6-7 ידענו את זה ככה, דיברנו על זה, זה היה כלום אצלנו.

אתה בא לעשות לי את הדברים האלו?

זו הייתה דעה עצומה שהייתה לכל ילד קטן בזמן בית המקדש.

אחר כך הוא אמר לו, נו, אז איך אני יכול לתקן אותך ולהוציא אותך? אז הוא אמר לו, בוא לשדה, אני אגיד לך וכו', מה שמסופר שם.

אבל בכל אופן,

בזמן בית המקדש היה להם דעה עצומה ואדירה,

כמו שהיא בעזרת השם כשייבנה, כשיבואו משיח ומירה בימינו ומעלה הארץ דעה את השם,

כמים על ים מכסים. מה זה כמים על ים מכסים?

מי שבא שם מים על ים,

הוא הועיל משהו,

לא רואה את העומקים, זה גם פירוש אחד.

עוד דבר, גם כן, שמים מים לתוך ים, זה כלום, מה, הוספת כוס מים.

כל אדם, כל ילד הכי קטן,

יהיה לו חוכמה, דעת,

כמו ים.

יזכרו וידעו עומק, ועומק לפנים מעומק, ועומק לפנים מעומק, כל הילדים הקטנים.

אז ודאי שאלה שכרתו את העצים,

היה להם את כל החוכמה ואת כל התורה הזו.

אבל עם כל זה הם התבטלו עדיין באיכות.

זו הייתה הסיבה שהם עשו בטו באב יום טוב.

אומרת הגמרא, כמו שראינו מקודם,

מכאן ואילך,

דמוסיף יוסיף.

מי שמוסיף ללמוד תורה בימים האלו,

יתווספו לו חיים, ברכה ואושר.

למה?

גם היום מתחיל להתקצר. עכשיו השקיעה כל יום נהיית יותר מוקדם ויותר מוקדם.

אז כשהלילה קצר והיום ארוך כמו הימים האלו,

אז לומדים ביום וגומרים את המכסה ביום כבר.

אבל כשהלילה מתקצר,

כשהלילה מתארך והיום מתקצר, אז לומדים פחות ביום.

אז

צריך להוסיף גם כן בלילה, זה מה שכתוב פה.

מכאן ואילך דמוסיף, יוסיף. מי שמוסיף ללמוד גם בלילה, תוספת למה שהוא למד ביום,

מוסיפים לו חיים.

ודלם מוסיף,

יאסף. מה יאסף?

תגברי ימי.

בכוונה ליצלון ללמוד הגמלה שימות בגיל צעיר מי שלא מוסיף ללמוד תורה בלילה.

מה הפירוש תגברי ימי? מה זה הקללה הזאת?

הוא כותב המרשה על הסיפור הידוע שהיה עם שלמה המלך.

שלמה המלך התחתן,

ובאותו בוקר למחרת החתונה שלו

היו צריכים לחנוך את בית המקדש.

אצל מי היו המפתחות בבית המקדש? אצל שלמה המלך,

שהוא זה שבנה את בית המקדש.

אותו לילה

שהוא התחתן,

אז שמה לו אשתו החדשה שהייתה בת מלכים,

היא שמה לו

על התקרה של החדר שטיח שחור.

עם כוכבים לבנים, צורה של כוכבים לבנים.

כשהוא ראה את זה,

הוא חשב שלילה עדיין. הוא קם בזמן שהוא רגיל לקום, השעון הרגיל שלו,

והוא רואה לילה, הוא ממשיך לישון הלאה, ועוד שעה, ועוד שעה.

עד שבסוף

הגיעה אימא שלו, דפקה שמעה לדלת, עירה אותו,

קשרה אותו לעמוד שמה, והלקטה אותו.

מה בר ברי? הוא מר בטני?

זה מה שהייתה שמה.

זה מה שהיה שמה.

מה אתה קם כזה מאוחר?

כשהיית תחת הידיים שלי, כשלפני שהתחתנת,

היית קם כל בוקר מוקדם.

לילה אחת שתיים אשתך כבר ככה היא קלקלה אותך.

והרביצה לו עליו שהוא היה מלך, שלמה היה מלך.

וזה היה ביום החתונה שלו, וזה היה לעיני כל ישראל.

ושלא יגידו אף אחד שאני אשמה. אתה ממצא את עצמך?

וכמובן, אפילו שזה לא היה באשמתו.

מה הוא עשה אחרי כן?

ידוע.

אחרי שאימא שלו הלקטה אותו,

אז הוא חובר את השיר, יש אתך אל מי ימצא.

על מי הוא אמר את זה? על אימא שלו.

שאימא שלו היא זו שהכניסה אותו לחיי העולם הבא.

שאתך אל מי ימצא, ואחר כך הוא ימצא, ואתה קום בעוד לילה וכו'.

אז אומר המרשה,

שהילד הזה שלא קם, לא ממשיך ללמוד בלילה,

האימא, זה מגיע ממה?

שהאימא לא זירזה אותו ללמוד.

האימא לא שלחה אותו ללמוד.

אז תגברי אימה.

האימא צריכה לסבול בדבר הזה גם כן.

כי האימא היא זה שמכניסה לילדים את היראת שמיים.

כמו שתמיד רואים כל גדולי ישראל, הרבינסאנל, כל גדולי ישראל, כשזה, הם כותבים שלי ושלכם, שלהי. תמיד משבחים את האימא, כי האימא היא זו שמכניסה את היראת שמיים בילדים.

אז זו הכוונה, תגברי עמק, איך אומר המהרשה.

הבן יהודה אומר,

כתוב באשת חיל, ואתה קום בעוד לילה.

מה זה ואתה קום בעוד לילה?

האם את בדרך כלל?

בזמניו זה היה יותר נהוג,

שכשהיה מתחיל הלילה, ישר היו הולכים לישון. שעה אחרי זה כבר היו יושנים. היה חושך, לא היה אורות כמו היום פרוג'קטורים.

אז האימא הייתה קמה מאוד מוקדם.

בתק עמוד לילה, ותיתרן טרף לביתה ובכל כלל נערותיה.

מגיע הילד הזה ולא למד מהאימא?

הוא לא למד מהאימא? האימא קמה בשביל גשמיות.

תקום אתה בשביל רוחניות.

אתה לא מוסיף, אתה לא קם, אתה לא לומד תורה יותר בלילה, תקברה אימי.

אז הוא ייקבר בגלל האימא שלו, שלא למד מהאימא שלו.

ככה מסביר רבני יהודה.

עוד הוא כתב שהתורה נקראת אימא.

כי אם לבינה, אז זה עושה אם לבינה, אם זה התורה.

אז תורת אימך,

התורה תקבר אותך. למה שלא הלכת ללמוד?

טוב, זו הגמרא פה.

עכשיו מביאה הגמרא בהמשך.

תנו רבנן,

כתוב בגמרא, למדנו במשנה מקודם שבנות ישראל היו שואלות אחת מחברתה את בגדי לבן בשביל

ללבוש את זה כשהן היו חולות בכרמים בטו באב.

אז אומרת הגמרא תנא רבנן, בת מלך שואלת מבת כהן גדול. בת כהן גדול מבת זגן.

בת זגן מבת משוח מלחמה. כל אחת הייתה לוקחת מאחד שפחות ממנה.

בת מלך, כשהיא רצתה, היה לה בבית בגדי לבן ממשי.

היא הייתה בת מלכים,

אבל היא לקחה מבת כהן גדול.

בת כהן גדול לקחה מבת כהן משוח.

כל אחת לקחה מחברתה והשתדלה לקחת מבת שפחות ממנה.

מדוע?

למה היא לא לקחה מזאת שבגובה העיניים שלה?

מדוע תמיד לקחו את מה שהיה פחות?

לא, אז לא דיברתי את השאלה הטוב.

כל אחת לקחה מחברתה.

בגמרא כתוב, כדי לא לבייש את מי שאין לו.

לי לא היה, אז תמיד לקחתי, לה כן היה,

תמיד היה מישהו שאני יכול לקחת ממנה.

אבל מלכתחילה, גם מי שהיה לה שאלה,

וממי היא שאלה? לא מחברתה שבגודל שלה, שבגובה העיניים שלה,

אלא השתדלה לקחת מבת שהיא פחות ממנה.

בת מלך לקחה מבת כהן גדול.

בת מלך היא חשובה מאוד.

היא יכולה לקחת מבת מלך אחרת.

לא, היא לקחה מבת כהן גדול.

בת כהן גדול לקחה מבת משיח.

כל אחת לקחה מבת שהיא פחות בדרגה ממנה.

אז שואל הבן יהוידע, מדוע היא לא לקחה,

מדוע בת כהן גדול לא לקחה מבת מלך?

למה תמיד השתדלו לוקחת מבת שהיא פחות?

אז אומר הבן יהוידע,

ללמד את הבן אדם,

אני גביר עצום,

ויש לי הכל, וממי אני לוקח?

מזה שפחות ממני.

ואז אני מגיע אליו הביתה,

מגיעה הבת, את יכולה להשאיר לי בבקשה בגד משי?

ואז היא מגיעה, והנה, היא חיה בפחות ממני.

לה יש פחות לוקסוס ממני, לבת הזאת.

היא חיה בבית פחות עשיר ממני.

ואז מה?

ואז זה גורם לנו לשמוח בחלקנו.

כשאני רואה יוצא עם איזשהו דבר יוקרתי,

אוטו יקר, רואה בן אדם, יש לו אוטו יקר, מאובזר, הכול מצוין.

אבל כשהוא רואה מישהו בכביש עם אוטו יותר מוצלח ממנו,

האוטו שלי כבר לא רציני.

הוא כבר מרגיש דפוק.

למה? כי לו יש יותר טוב. אז מה? אבל האוטו הזה הכי מצוין.

נענעת ממנו כמה שנים, מה חסר לך?

מה אתה צריך לשדרג אותו? לא, כי לו יש יותר טוב.

אני לא יכול להיות עם כזה, כבר נהיה לו רע פה.

אז אם הולכים לבן אדם שפחות,

אז תמיד מסתפקים במועט.

כמו שהמסע ידוע עם רבי עקיבא ואשתו,

שאליהו הנביא הגיע אליהם הביתה,

והוא ביקש קצת קש. למה?

נולד לנו תינוק, ואין לנו אפילו קצת קש לשים את התינוק.

אז אשתו אמרה,

איזה, איזה,

היא התחילה להסתכל ולנות מהמצב שלה.

אז יש אנשים יותר גרועים ממני,

אז אנחנו במצב טוב.

אז בואו נהנה ונשמח ונודה לקדוש ברוך הוא על מה שיש לנו.

היא הייתה הבת של השירים.

היא הייתה רגילה, הייתה בת שקל בסבוע אשתו של רבי עקיבא.

רחל הזו הייתה חיה כל החיים שלה ברמה גבוהה מאוד,

וכעת יש לה קש,

והיא ידעה לחנך את עצמה,

לשמוח בחלקה על ידי שירתה את עליון הנביא,

שיש לה פחות, זה הדרך לשמוח בחלקו.

כל אדם יש לו לא מה שהוא צריך.

לא כל אדם.

רוב הבני אדם, אין להם מה שהם צריכים.

והם רוצים עוד ועוד ואין להם.

אז הם בעצם מרגישים לא טוב, אבל ברגע שרואים את הבן אדם השני,

לי יש דירה שכורה כזאת, אבל לשני יש דירה פחות ממני.

לשלישי בכלל אין דירה, יש אין פה, יש אין שם.

כל אחד תמיד ישמח, שמח בחלקו.

יש מעשה הפוך, זה דווקא בגשמיות, אבל ברוחניות יש מעשה הפוך.

כשהיה פעם איזה רב אחד שישב ולמד לפני איזה שתי דורות,

אולי זה היה מרידיסקי, אני לא זוכר מי זה היה,

הוא יוצא החוצה, מה הוא רואה? הוא רואה את הבן שלו, את הנכד שלו, הוא רואה אותו על העמוד גבוה.

הצליח לטפס על העמוד גבוה,

וכולם מוחאים לו כפיים.

כשהבן שלו ירד,

הוא שאל אותו,

מה הכפיים? מה מיוחד פה?

הוא אמר לו, תראה, יש פה עמוד גבוה.

הילדים ניסו לטפס אחד אחרי השני, ואף אחד לא הצליח,

ואני הראשון שהצלחתי.

הוא אמר לו, פשש, איזה יופי, כל הכבוד, גם אני מוחא לך כפיים.

איך הצלחת? רק תספר לי את הסוד.

ומפחיד לילדים לטפס בו.

אבל כל מי שטיפס הסתכל תמיד למטה.

וואו, איזה רחוק אני מהרצפה, אני יכול ליפול.

באותו רגע הוא קרס ונפל.

אני תמיד הסתכלתי כמה נשאר לי לעלות.

עוד ועוד ככה, הסתכל תמיד למעלה.

הוא לא הסתכלתי למטה, הסתכלתי למעלה,

אז אני הגעתי לפסגה.

אז הוא אמר לו, תדע לך, זה קרע גדול ברוחניות.

תמיד תסתכל למי שלמעלה ממך.

תמיד תשאף לגדול.

אל תראה, הנה אני לומד שלוש שעות, הוא לומד רק שעה וחצי, אני יותר טוב ממנו ואני אשמח בחלקי. לא.

בתלמוד תורה, במצוות,

תמיד אני אשאף ללמעלה, לגבוה יותר.

הגיע פעם החפץ חיים לאחד התלמידים שלו,

שאל אותו,

תגיד לי, מה השאיפות שלך?

הוא אמר לי, אני שואף להיות כמוך.

אם אני אהיה כמוך, כמו חפץ חיים,

שאני אהיה מאושר עלי אדמות.

הוא אמר לי, תדע לך, שאם תשאף להיות כמוני,

תהיה חצי ממני.

אם תשאף להיות כמו גאון מווילנה, תהיה כמוני. תמיד תשאף למי שיותר גבוה ואז תגיע לחלק קטן. תמיד אנחנו צריכים לראות

את הלמעלה. משיב הרוח, ברוחניות תמיד לנשוב, להגיע ללמעלה.

מוריד רגש על מגשמיות, תתקלו למטה, מי שפחות ממני.

זה מה שהיה פה גם כן בכלים.

תמיד הסתכלו, לקחו את הכלים הלבנים מהבת שפחות.

טוב, ממשיכה הגמרא,

בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים.

תנא,

מי שהיינו אישה נפנה לשם,

מי שלא היה לו אישה היה נפנה לשם, לבדוק, לחפש שידוך.

מיוחסות שבהן היו אומרות בחור,

צנא עיניך ורעה וכולו.

תתנו רבנן.

יפייפיות שבהן מה היו אומרות?

תנו נחם ליופי, שאני אשה ילד ליופי.

מיוחסות שבהן מה היו אומרות?

תנו נחם למשפחה, שאני אשה ילד לבנים.

מכוערות שבהן מה היו אומרות?

קחו מכרכם לשם שמים,

ובלבד שתתרוני בזהובים,

כבר מדי הרבה זמן, אני רק, לא, יש פה הרבה פירושים על זה, אני רק

אגיד משהו קצר.

התפארת ישראל במשניות מסביר, מה זה בחור שנא עיניך?

הם לא התכוונו על בחור ממש.

הבחורים היו אז, ביום הכיפורים, מתפללים.

הם היו, שימצאו שידוך.

הם התכוונו לקדוש ברוך הוא.

יש אחד מהשמות שנאמרו על קדוש ברוך הוא, זה בחור כהלכה.

כמו שכתוב גם במדרש,

שפרעה אמר,

לא פרעה אמר,

אמן אמר,

אמן אמר שבים נגלה להם כבחור.

הקדוש ברוך הוא,

בקרית ים סוף הפך את כל הים, עשה להם שם אותות ומופתים,

אז הוא היה כמו בחור אז.

ועכשיו הוא הזקין, זה מה שהוא אמר שם,

כמובן שבסוף, כן, טעה.

טוב, זה מה שכותב

התפארת ישראל.

ספר עבודת ישראל, גם ספרי חסידות,

הוא מביא על דרך המוסר. הוא אומר,

סנה עיניך,

בחור סנה עיניך, בחור זה הקדוש ברוך הוא, כן?

סנה עיניך, כידוע,

שחודשים תמוז ואב זה כנגד העיניים. תמוז זה עין ימין ואב זה עין שמאל.

עיני, עיני יורד המים.

זאת אומרת, אנחנו, מה זה עיני, עיני? תמוז ואב זה החודשים שמורידים מים, מורידים דמעות.

אז הכי קשה באמת שמירת העיניים, זה חודשי הקיץ הקשים,

כי בימים שהכי צריכים לתקן, אז זה לומדי עשה אלוקים.

אז שא נא עיניך,

זאת אומרת, עם הלשון שהקדוש ברוך הוא יסלח ויכפר לנו,

אנחנו רוצים לעבוד על שמירת העיניים, שא נא עיניך,

שא לעווננו חטאותינו,

ותתקן לנו את עוון העיניים.

בחור, הקדוש ברוך הוא שא נא עיניך,

כשהעיניים מתוקנות,

אז כמו שכתוב בחז'ל, קלה שעיניה יפות,

אין כל גופה צריכה בדיקה.

בעיניים מתבטא כל האדם. כשרואים בעיניים שהקלה טובה, סימן שהיא גם כן בכל הגוף שלה טובה.

כשהבן אדם מתוקן בעין, שמירה את העיניים,

אז כל הגוף שלו בעצם מתוקן.

מלך ביופיו תחזן עיניך. כשבן אדם מתוקן, זה מה שהוא יזכה לראות. כשהעיניים שלו מתוקנים, אז הוא יזכה לראות לעתיד לבוא מלך ביופיו.

כמו שאנחנו אומרים,

ועינינו תראנה מלכותך,

ותחזנה עינינו, והאר עינינו בתורתך. כל הדברים האלו זה על ידי תיקון העיניים,

אנחנו זוכים לראות את מלכות השם.

שהעיניים שלנו באור התורה זה על ידי העיניים.

כן? הצמות האלו, כתוב שיהפכו לחגים, זמינים וששון.

אז על ידי תיקון העיניים אנחנו נצליח להפוך את התקופה הזו לחגים,

את העיני עיני יורד המים,

להיות העיניים של כל החודשים,

וזה החגים הכי שמחים.

כמו שכתוב, ברית קראתי לעיניי,

מה התבונן על בתולה?

ככה אמר איוב, גם מי שקרא את זה בתשעה באב.

מה זה ברית קראתי לעיניי?

עיניי זה, כמו שאמרנו, תמוז ואב.

ברית קראתי לעיניים שלי, שאני כבר מתחיל להתחזק.

מתי? בתמוז אב, לעיניי.

ומה התבונן על בתולה?

מה זה מאידנל בתולה?

חודש אלול, מה המזל שלו?

מזל בתולה.

אז אני לא מתבונן ומחכה לבתולה להתחיל עם הצליחות,

עם החזרה בתשובה.

כבר אנחנו מתחילים עכשיו בחודשים האלו.

ואפילו שהחודשים האלו, תמוז ואב, זה לכאורה חודשים עצובים.

אבל אנחנו צריכים עם כל זה לתפוס מזה, כמו שאמרנו בהתחלה,

שאמירי אומר שמתוך כל העצבות מגיע עם הטובים הכי גדולים.

ראיתי איזשהו משהו יפה,

שאם חל ראש חודש בשבת,

אנחנו משנים משהו לכבוד ראש חודש, כן? את מה? את המוסף.

קריאת התורה נשארה אותו קריאה, מוסיפים את ראש החודש רק.

קריאת התורה נשארה אותו קריאה, קוראים את אותו שבוע,

אבל את המוסף משנים. מתי יצרת?

במקום,

מה שאומרים, תיקנת השבת.

כשחל יום טוב בשבת,

השבת מכבד יותר את היום טוב.

משנה את כל התפילות.

גם את הקריאה וגם את התפילות. לא קוראים את מה שקורה בשבוע.

גם את כל התפילות.

כשחל יום הכיפורים בשבת,

שבת מנדבת עוד משהו.

חוץ מאית התפילות,

חוץ מאית קריאת התורה, גם תסודות השבת. אני מוותרת גם תסודות שבת. יום הכיפור זה יום גדול.

כשחלתי שעה בעבדי שבת,

שבת אומרת עד כאן. לכאן אני לא נותן את כלום.

תמשיכו לנהוג שבת רגיל, שלומו בשעתו תעשו. מדוע?

עצבות לא בשבת.

ליפול לעצבות זה הדבר הכי גרוע.

כמו שאומרים, מי שנכנס תאו,

ומעטים בשמחה.

אומרים החסידים, מי שנכנס תאו, ממעטים.

ומה ממעטים?

כמו שראינו במשא ומתן וכולי.

וכל הדברים האלה צריך לעשות בשמחה.

לא ממעטים בשמחה, אלא ממעטים פסיק,

איך עושים את המצווה הזאת? בשמחה.

ככה מופיע בספרי חסידות.

טוב,

אז רק דרשה אחת נגיד על מי שאין לו אישה.

מה זה איש? אז יפיפיות שבהן היו אומרות, תנוי לכם לי יופי. זה המצוות.

זה יופי של המצוות.

ומיוחסות, מה היו אומרות?

תנוי לכם למשפחה.

מה זה משפחה?

זה האבות הקדושים. כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב.

וכמו שכתוב, המגיד מדובנה אומר,

וזכרתי לכם את בריתי אברהם,

ואת בריתי יצחק,

ואת בריתי יעקב.

אז הוא שואל שאלה עצומה.

שואל המגיד מדובנה,

הוא אומר, בואו נספר את זה במשל.

היה בן אדם אחד,

שני בני אדם שנתפסו בגניבה.

הגיעו,

הגיע יום המשפט, באו לשפוט אותם.

הגיע השופט, אמר,

אתה גנבת,

אתה תהיה שנה בכלא, וגם אתה תהיה שנה בכלא שתכן.

מגיע אחד מהם ואומר, כבוד השופט,

אתה לא מכיר אותי?

אמר לו, לא,

סבא שלי היה שכן שלך.

וכבוע, כשהיית צריך כסף ללמוד את הדינים שאתה עכשיו שופט,

הוא היה מלווה לך.

ומה שהיית צריך, הוא היה נותן לך.

באמצע הלילה, כשילד שלך היה בוכה,

אז אם סבא שלי הייתה שומרת על הילדים שלך, וקבוע היו עוזרים לך,

אתה לא מתבייש לתת לי שנה, זה הקהלתו שאתה נותן לסבא שלי?

אמר לו, סליחה, אני מבטל את המשפט,

אתה משוחרר.

והוא אמר לו, איזה צדק זה, מה זה? משפט זה משפט.

מלך במשפט עם ימיד ארץ.

איזה מין דבר זה שבגלל שסבא של הבן אדם הזה עשה לי טובות,

אני יכול לשחרר אותו מהדין.

אסור לעשות כזה דבר.

עוד דבר.

אז איך אנחנו מזכירים, שואל המגיד מדובנה,

וזכרתי לכם, בריתי, לזכור לנו ברית אבו,

כל הזמן מבקשים את ברית אבו, את אברהם צריך ליעקב, שהם היו טובים, מה זה קשור אלינו?

אז הוא אמר מגיד מדובנה שהכוונה היא,

זה לא כמו שמה בית משפט.

כשאני בן של אברהם,

נכד של אברהם, נכד של יעקב,

אז המידות הטובות שהם עשו,

הם השקיעו גם בנו.

אברהם אבינו היה איש חסד. למי הוא עשה חסדים?

לכל העולם. גם למי? גם לערבים.

מה? ערבים? מה אנחנו צריכים?

אני אראה פה ערביין, אני אכניס אותה לאכול איזה דבר נורמלי? אני צריך לעשות כזה דבר?

ודאי שלא.

אבל היות שאברהם אבינו היה איש החסד, והוא רצה להשתיד בעולם

את מידת החסד,

איך הוא עשה את זה?

הוא עשה את זה על ידי שהוא גם לערבים נתן,

עשה להם הכסת אורחים.

על ידי זה הוא גם החזיר בתשובה,

על ידי זה הוא גם גייר.

העניקה בנים שרה, כתוב במדרש.

מה זה העניקה בנים שרה? העניקה את הבנים. למה העניקה בנים?

גם כן בשביל לגייר, בשביל להחזיר.

דרך אגב, יש מדרש מעניין שכותב,

שהעניקה בנים שרה.

כותב במדרש חלב מטמא, חלב מטהר.

זאת אומרת, אם אדם שותה דבר טמא,

הוא נהיה טמא. דבר טהור, הוא נהיה טהור.

והוא אומר, העניקה בנים שרה.

אותו יום שעשו,

היום יגמל יצחק, אותו יום שכשנולד שם עם יצחק,

אז כולם אמרו לשרה, זה לא הבן שלך, זה בן שלך עם מישהו אחר. אברהם הרי יקר, הוא לא יכול להביא ילדים.

וכידוע שמי שהולדת יכולה להעניק.

אז כל הילדות, כל אלה שהיו להם תינוקות

הגיעו לשרה והגיעו בלי המנקת שלהם, הגיעו לאירוע ששרה עשתה והגיעו בלי המנקת.

ואז כשהתינוק התחיל לבכות,

הם אמרו לשרה, שרה, תעשי לי טובה, תניקי את הבן שלי.

וככה הם רצו לבדוק אם באמת שרה היא ילדה ויש לה חלב או אין לה.

וכתוב בחזל, במדרש,

שכל מי ששתה משרה חלב, כתוב שבאותו יום שני דדייה נשאו כמעיין,

והיה לה חלב בשפע לכל הילדים האלו.

כתוב שכל מי ששרה הניקה אותם,

אז החלב הזה תיאר אותם ועשה להם טהרה בנפש.

ומה קרה מזה?

התגיירו מזה אותו דור,

ומי שלא, שתי דורות.

כל הגירים בכל הזה,

זה היה בזכות החלב של שרה שהניקה בנים בכל העולם. ככה כתוב במדרש.

רואים את העוצמה של הטהרה,

של שמירת הדברים הקשרים והדברים הטהורים.

אז אנחנו אומרים,

אפילו אנחנו אומרים

שמיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנוי נחמן ליחוס.

אנחנו לאברהם יצחק ויעקב,

בואו תתחתנו איתנו, זה היה.

ונסיים,

עם שאלה של אבני סכר, פה הוא שואל,

ראינו פה שש סיבות

מדוע כבוי ט' באב ליום טוב.

אז הוא שואל, מה זה קשור ליום טוב?

יום טוב. מה זה קשור ליום טוב? תעשה איזה שמח, יום טוב.

איפה נכנס פה מילה טוב?

הרוגי ביתר ניתנו לקבורה,

אותרו להינשא שבטים אלו באלו,

שבט בנימין נותרו לבוא בקהל, מה זה קשור ליום טוב?

אז הוא מביא

ששני הטעמים הראשונים היו,

מה היו שתי הסיבות הראשונות שלמדנו בגמרא?

הסיבה הראשונה הייתה שאותרו שבטים לבוא זה בזה.

סיבה שנייה הייתה שאותרו שבט בנימין לבוא בקהל.

אז התרבה שידוכים בעולם.

נהיו יותר

שידוכים בעולם.

וכתוב, כשלא מתחתנים,

לא טוב להיות אדם לבדו.

החתונה גורמת להיות טוב, מצב של טוב.

כמו שאומרים, מצה האישה,

מצה טוב.

אז

זו סיבה, קבעו את היום הזה ליום טוב.

הסיבה השלישית זה היה שמתי מדבר ניתנו לקבורה, ועד אז...

לא, עוד מעט, זה הרוגי ביתר זה החמישי.

מתי מדבר ניתנו לקבורה, לא, סליחה, לא שניתנו לקבורה, אתה צודק. מתי מדבר, הפסיקו למות מתי מדבר.

אז כתוב, ואז מה קרה?

עד כל השנים שהיו מתים במדבר,

אז כתוב בגמרא, כשראינו מקודם,

שרק אז היה דיבור עם משה. זאת אומרת, משה רבנו התנווה נבואה בחוטם,

בייחוד, פחות בחיבה, איך שרשי מסביר.

כל השנים האלו שמתו מתי מדבר.

בשנה הארבעים שכשהיא הפסיקו למות,

אז מאותו שנה

הקדוש ברוך הוא, כשהוא היה מתגלה למשה,

הוא היה מתגלה איתו בייחוד ובחיבה,

אז הוא נהיה יותר הגון לנבואה.

כתוב בפסוק,

ותר אותו כי טוב,

בתיה, כשהוציאה את משה,

ותר אותו כי טוב,

היא ראתה את ה...

היא פתחה את התיבה והיראתה אותו כי טוב.

מסבירים חז״ל, מה זה ותראו אותו כי טוב? ייראתה אותו הגון לנבואה.

פה אנחנו רואים שכשבן אדם יש לו נבואה הוא נקרא טוב.

זו הסיבה שקראו לזה יום טוב.

כי היום הזה משה רבנו עלה בדרגות הנבואה

על ידי שהפסיקו מתי מדבר למות.

הסיבה הרביעית,

מה שראינו,

שהושע בן אלה ביטל את השומרים והתחילו לבוא בארץ ישראל.

אז היו שם הפסוק, התחילו לעלות לירושלים,

אז ראוי שם שזה גם כן נקרא דבר טוב.

שם איזה פסוק, לא ציינתי את זה,

שכשהתחילו לעלות לבית המקדש זה נקרא גם כן יום טוב.

הסיבה החמישית הייתה שהרוגי ביתר הפסיקו למות.

כבר הגמרא אמרה, הטוב והמיטיב,

אז זה גם כן נקרא יום טוב, כי זה הטוב.

הסיבה החמישית זה יום דבר מגל,

הסיבה השישית, סליחה, יום דבר מגל,

יום שישבו ללמוד.

אין טוב אלא תורה.

כשהתחילו ללמוד תורה,

כששברו את המגל,

כשלא רצו להיגרר אחרי העבודה,

כשהתחילו לרבות בתורה, כי היום התקצר וגם התחילו לרבות בתורה בלילה,

אין טוב אלא תורה,

אז תקבלו את זה ליום טוב.

אלו הן הסיבות שיום טוב נגעטו באב זה. היום הזה זה יום טוב.

יהיה רצון שנזכה,

שהקדוש ברוך הוא יהפוך לנו את הימים האלה לצונו ולשמחה,

שנזכה לביאת גול צדק.

אמרה בימינו אמן.

רבי חנין הרמל קשה אומר, הצעה קדוש ברוך הוא לדקות ישראל.

תודה רבה לך תורה ומצוות, שאני אמר אדוני חברי צמאן צדקו יגדיל תורה ויאדיר.