טוען...

קניין מ"א - מתישב לבו בתלמודו - חלק ב'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 19.06.2014, שעה: 07:56


כא' סיון תשע"ד - קניין מא'- מתיישב ליבו בתלמודו- חלק ב' - מח' קנייני התורה

 

רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן אומר דברים נוקבים: "אחד מהדברים שיש להתחזק בהם ותצמח בהם תועלת גדולה, וכבר כל ראשי הישיבות מתריעים כל כך, ומה שעומדים על דף גמרא הרבה זמן ולפעמים גם כמה שבועות, וחושבים כי יש זמן לאחר שיספיק הכמות במשך החיים לאחר זמן. מצד אחד זה דבר טוב כי אחד שיש עליו לחץ ללמוד דף גמרא בכך וכך זמן אינו יכול להיכנס לאיזה עניין ואינו יכול להקיף ולהבינו היטב, כי עליו לגמור את דף הגמרא בזמן שנקצב לו ועליו למהר ולחטוף.

 

אולם מאידך: במצב שיש זמן ואין לו עניין דחוף להספיק הכמות ויכול כך ללמוד דף גמרא בשבוע שניים שלושה וכן עד שנה, אם כן כל התורה כולה מה תהא עליה?

ופעם לא היה הדבר כן, אלא היתה שאיפה לכל אחד לדעת כל הש"ס, או כמה סדרים, ועתה אם יש עליו עול להספיק איזה דבר הרי הוא יודע שחסר לו זמן כי עליו להספיק מה שנקצב לו.

 

ולדעתי זו הסיבה שהיום נעשה זמן זול יותר אצל חלק כי רגילים יותר לעיין בדברים ועומדים על זה כמה שבועות כי אין הגבלה, ובאמת כל אחד צריך לשאוף ולגמור ולדעת את הש"ס. אז גם לגמור את הש"ס וגם לדעת אותו, והלו הדרך שהיום לומדים בה יצא כי בכדי לדעת את הש"ס צריך לחיות אלף שנה, כדי שיוכל להספיק לפי הכמות שלומדים יום יום שמספיקים כחמישה או שמונה או עשרה דפים בזמן. {בזמן שלם}, כי בש"ס יש כאלפיים ושבע מאות דף כמדומני, כמה זמן יצטרך בכדי לגמור? וכשיגמור חלק אחד הרי מה שלמד כבר נעשה ישן וישכח ממנו מרוב הזמן שעבר מעת לומדו בפעם הקודמת, ממלא יהיה מן הנמנע שבצורה הזו יידע אדם את הש"ס, והלוא צריכים ללמוד גמרא, רמב"ם, טור, שולחן ערוך, כי אלו הם ממש כלחם מי משרוצה את כל זה לדעת אין לו זמן! כי אימתי ילמד את כל זה? ואם עתה ילמד שורה גמרא במשך הסדר, שזה יכול להיות חודשים, לא יעלה בידו ללמוד כל זה, אלא אלו הימים שבצעירותו: הם הימים המסוגלים לעטות הלימוד ולדעת לחטוף הידיעות.

 

ומלבד מה שכבר טוענים ראשי הישיבות כולם שסוטים היום מהדרך שלמדו פעם, כי כולם רוצים לומר חידושי תורה כרבי חיים מבריסק, וכי יכול כל אחד להיות כרבי חיים בריסקר? ואולם זה יכול כן כל אחד בכולל להשיג ידיעות בש"ס כשהוא יהיה בכולל, כולם בעלי כישרונות ולמדנים ויש בכוחם לדעת את הש"ס במשך כמה שנים, ומצוי הוא אפילו המסכת שלומדים כבר בעיון: שוכחים אחר כך כי לא חוזרים עליה. ואומנם צריכים ללמוד ולחזור!"

 

בשאילתות אות נו': מספרים על רבי חיים וולוז'ינר שאמר להגר"א 'שלמד ארבע עשרה פעם סדר מועד ואיננו זוכר',

אמר לו הגר"א: "וכי סבור אתה לזכור על ידי ארבע עשרה פעם?!"

שאל אותו רבי חיים: 'אלא כמה פעמים, מאה ואחד?'

אמר לו: "כל ימיך ועמוד והחזר קאי",

והנה רבי חיים וולוז'ינר לא היה קטן מאתנו בכישרונותיו, ובוודאי שכישרונותיו גדולים היו מאתנו בהרבה, ומכל מקום כך השיב לו הגר"א.

על אחת כמה וכמה שלפי הכישרונות של דורותינו ובוודאי שאם ילמד כפי הרגילות ללמוד פעם פעמיים או שלוש: לא יתכן לזכור.

ואם כן אם רוצים לדעת ש"ס? אין לעבור על הש"ס בעברה, אלא ללמוד וללמוד ולחזור ולהשיג ידיעה בש"ס. אייייי. ועמוד והחזר קאי, יאבאבאיי

 

 

מספר רבי שאול קרביץ בזיכרונותיו: "היו ישיבות שלא קבלו תלמידים חדשים מחמת המצב החומרי הקשה, בישיבת "מיר" היה מצב טוב יותר יחסי, אולם גם שם קבלו בכל זמן רק עשרה תלמידים חדשים.

לאחר לומדי בבראנוביץ זכיתי להתקבל במיר, רבי אליעזר יהודה פינקל ראש הישיבה אמר 'שלתלמידי ברנוביץ יש דין קדימה אצלו', מדוע? 'כי לפעמים באים תלמידים מישיבות אחרות ואומרים לפניו "שטיקל תורה", אך לא תמיד יודעים את רש"י והתוספות על הסוגיה, אבל לא כן תלמידי בראנוביץ, אצלם הדבר הראשון הוא רש"י והתוספות ואחר כך חידושי תורה", כל זה כמובן בזכותו של רבי אלחנן ווסרמן השם יקום דמו אמן. לכן הוא העדיף תלמידים שבקיאים בגמרא, רש"י תוספות, ולא לבוא עם כל מיני חידושים לעשות רושם.

 

 

פעם נסע רבי אברהם מנחם הלוי שטיינברג בעל "המחזה אברהם" להיפגש עם רבי חיים מבריסק בעניין משפחתי מסוים: בין הדברים אמר לו רבי חיים כי בנו רבי ולוולי זוכר בעל פה כל הש"ס עם פירוש רש"י, התפעל רבי אברהם ושאל: ממתי מחשיבים בקיאות אצלכם בליטא? שם אנשים חריפים מפולפלים, השיבו רבי חיים: תנוח דעתכם, לדידי, אם מישהו אומר פלפול מבלי להיות בקיא קודם בכל הש"ס עם פירוש רש"י: לא אמר כלום. שמעת כב' הרב? חנז'רי גסטרי גמבו.

 

 

אחד מתלמידי ישיבת קמניץ סיפר שלמד עם רבי ראובן יוסף גרשנוביץ: לפני למעלה משישים שנה, בזמן שלמדו בחורף במסכת "יבמות", וראה שכבר בחודש כסליו אוחז רבי ראובן יוסף בדף פ', לתמיהתו ענה קודם צריך ללמוד כל המסכת עם פירוש רש"י ורק אחר כך אפשר להיכנס לעיון ולחדש. אתם שומעים: קודם תדע את כל המסכת ורק אחר כך להתחיל להיכנס לעיון ולחדש.

 

רבי יהודה יודל הלוי אפשטיין בנו של הגביר הנודע רבי שמעון זימר הלוי: מעיד ששמע מפי משה זאב מבייליסטוק בעל "המראות צובאות", שבסוף ימיו בנוסעו להדפיס סיפרו "אגודת אזוב", התארח בבית אביו רבי שמעון זימר בעת סעודת צהריים שח ואמר: את ה"טורים", למדתי קודם שלמדתי את הש"ס, אילו למדתי את  הש"ס קודם הייתי למדן שלוש פעמים יותר מכפי שהנני עתה. הוא הקדים ללמוד את בעל הטורים לפני שהוא למד, לכן הוא נחת שלוש דרגות.

בשנת תר"צ עת נערכה פגישת רבנים שבא נמנו גם החפץ חיים עם ראש ממשלת פולין, פגישה שהוכתרה כהיסטורית: ניצל הנער יהושע משה לימים רבי יהושע משה אהרונסון בעל "הישועת משה" הזדמנות פז זו ונבחן על תלמודו אצל החפץ חיים, יהושע משה הצעיר שהיה רגיל עד אותה עת ללימוד חריף ומפולפל על דרך חריפי פולין, השתאה מאוד בזמן הבחינה לראות את הגאון הישיש החפץ חיים שהוא שואל אותו שאלות בפשטות ובישרות שהיו אופיניים לו, בשקלא וטריא של הגמרא, תוך שהוא מסכם באוזני הנער להלכה עניין פלוני בגמרא פלמונית בהדגישו שזה העיקר. דברים אלו חדרו לליבו של הצורב הצעיר, וכתוצאה מאותה בחינה הקפיד הנער יהושע משה מכאן והילך גם על עצמו להתרחק מפלפול, בהדגישו כי פלפול מלשון פלפל, שממנו יש לקחת לטיבול קורטוב בלבד אם חפצים להטעים את התבשיל ואם ירכו בו יגרמו להקדחת התבשיל ללא תקנה.

 

מאז כיוון את דרכו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ומכאן צמח לימים הפוסק שבירר כל הלכה לאורכה ולרוחבה מתוך תמצית שיטות הראשונים והאחרונים.

בעל "הישועת משה", אה! פעם אחת הוא שמע את החפץ חיים ושינה את דרכו.

 

 

אחד מתלמידיו המובהקים של רבי שמואל רוזובסקי, רשם מפיו כמה דברי הדרכה ואבני יסוד הנוגעים לרמים ולמגידי שיעורים: ראשית צריך לדעת לומר בשיעור רק דברים המתאימים לפי כח הקיבול של התלמידים, דברים הנאמרים לתלמידים בגיל עשרים וחמש אינם מתאימים לתלמידים בגיל שמונה עשרה, להעמיס על תלמיד יותר מבית קיבולו יותר ממה שבעצם מסוגל לקבל: מביא אותו להיות רובץ תחת משאו ומשבש את השתבשותו. ואפשר להגיד כי זה גם מכניסו קצת ליאוש כי הוא חושב שהוא לא כל כך מבין גדול.

 

 

מובא בספרים בשם האר"י זכרונו לברכה: שאמר לתלמידיו שאינו יכול להעביר ולגלות דברים רבים, אפילו שעז רצונו לזה כי אין לתלמידים בית קיבול לזה.

משל למה הדבר דומה? לחלב אם: בתחילה היא מניקה את הוולד נעשה מאכלו כמים זורמים יותר מים מעורב בו מחלב, אך ברבות הימים מתמעטים המים ומתרבה החלב כעבה וסמיך יותר שמשביעים את רעבונו, אילו מתחילה היה החלב עבה היה התינוק נחנק, כי עדיין אין בית קיבול מתאים למאכלו. הקב"ה ברא את היצירה כך את האישה.

 

כך הוא הדבר גם בלימוד לתלמידים: בתחילה צריך למזג את איכות דברי התורה בהרבה הסבר ובהרחבת הדברים, ולא למעט בדברים שמסביב ולהרבות בעיקרי הדברים. כך יש לתלמידים את האפשרות לקלוט דברי תורה ולהתפתח בהדרגה בדברים נעימים ולא חקירות וחשבונות קשים.

לאר"י הקדוש היה תלמיד שתמיד כשהיה מתחיל את השיעור הוא היה נרדם, אז הוא שאל אותו: 'למה ברגע שהוא מגיע אליו הוא היה נרדם?' כמדוני שזה היה מדובר על האלש"ך הקדוש,

ואז הוא אמר לו: 'שהנשמה שלו לא שייכת בחלק של הסוד של מה שהוא מלמד, לכן הוא נרדם'.

יש כאלה אצלי נרדמים בפשט, אפילו לפשט! למה הם שייכים? אני לא יודע, אולי הם שייכים למיטה…

 

 

על דברי ריש לקיש: "על כל תלמיד חכם ששכח דבר אחד מתלמודו, - עובר בלאו!" ריש לקיש אומר: כל תלמיד חכם ששכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו. מדייק הנצי"ב: מלימודו, היינו מה שלמד והוכיח בשכלו, ולפי זה מוסיף הנצי"ב לפרש את הפסוק: "רק השמר לך ושמור את נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", לכאורה על שום נאמר הדברים מלשון רבים? היה על התורה "על לא תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", שהרי שכחת דבר אחד מן התורה אסורה.

 

 

מכאן מסיק הנצי"ב: למדו כוונה שניה שהוא איזה משנה וחידוש הלכה אשר ראו עיניך? היינו עיני הדעת על פי העיון. היינו מה שלמד והוכיח בשכלו,

זאת אומרת: אם הוא למד חידוש הלכה או איזה משנה שראו עיניך? הכוונה עיניך זה על פי הדעת על ידי העיון.

 

והראיה לדבר על פי הירושלמי בברכות ה: אמר רבי תנחומא, "סובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, שנאמר: "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

מתאים למה שאומר הנצי"ב בחידושו להסביר: שהסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח פירושו של דבר על זה נאמר "פן תשכח את הדברים" היינו: מלימודו שלמד בשכלו, שראה בעין הדעת על פי העיון. נו, זה קצת הצלה לכמה יהודים.

 

 

מסופר על רבי יחזקאל אברהמסקי שהיה עמל תמיד להבין בבירור גמור לפני כל שיעור כדי שיוכל להסביר הדברים היטב מכוח ההסברה הנפלא שניחן בו: בהספד שנשא עליו רבי אריה זאב גורביץ: סיפר בשם חכם אחד שנהג ללון בביתו של רבי יחזקאל אברהמסקי ולפני אשמורת הבוקר שמע שבחדר השני לומדים, היטה אוזנו לשמוע מה לומדים? ושמע את קול הרב שונה בדף גמרא אבל היה נדמה לו כאילו לומד שם אדם נוסף, כיוון שכל העת שמע כביכול דו שיח של שנים, שאחד שואל והשני עונה, היה בטוח שרבי יחזקאל לומד שם עם חברותא או תלמיד.

 

למחרת היום שאל: "הגידה נא עם מי כבודו למד באשמורת הבוקר?"

שחק רבי יחזקאל אברהמסקי ואמר לו: "לא למדתי עם איש, זו דרכי מנעוריי, כשאני לומד להכין לשיעור אני משווה לנפשי כאילו התלמידים עומדים לפני, וחושב אני מראש מה הם יכולים לשאול אותי ולהשיב על דברי וכך אני מכין את השיעור". - אז הוא שואל והוא משיב.

 

 

מעשה שהיה כך היה: בכולל הרבנים דגייטסהד, הוזמן רבי יחזקאל אברהמסקי לומר שיעור לפני הלומדים, בתוך השיעור הוא הזכיר מה שאמר רבן של ישראל רבי חיים הלוי זכותו יגן עלינו אמן. לחלק בין מעביר או זורק ארבע מאות ברשות הרבים למוציא מרשות לרשות, בארבע מאות ברשות הרבים כל ארבע מאות הן גורמי החיוב, אבל במוציא מרשות לרשות אין עיקר גורמי החיוב אלא הוצאה מרשות לרשות, ואינו חייב אלא בעקירה ובהנחה והם עצם גורמי החיוב.

נהוג היה שאין שואלין באמצע השיעור של רבי יחזקאל אלא רק אחרי השיעור, אבל היה שם תלמיד אחד 'דאורייתא מרתחא ביה' ויען ויאמר באמצע השיעור: "והלא בגמרא בשבת, שבת ו', מבואר להדיא דלא כך החילוק הנ"ל",

ופנה אליו רבי יחזקאל ויאמר: "אם כן, האם אתם רוצים לומר בכוח הקושיא הזו שרבי חיים לא אמר את החילוק הזה?"

השיב התלמיד: "איני יודע! אני רק שואל, שמהגמרא הזו הלא מוכח דלא כך החילוק הזה שאומרים דרבי חיים",

ושוב רבי יחזקאל ואמר: "אבל אין אתם מטילים ספק שאכן רבי חיים אמר כך? ובכן אומר לכם: הקושיא הזו מהגמרא הזו ידועה גם לי, ויש לי ברוך השם מהלך איך ליישב את הקושיא הזו שלא תהיה כאן סתירה לדברי רבי חיים, אלא כאשר הכנתי את השיעור הזה לא היה בדעתי לדבר מזה, וממילא לא הכנתי במחשבתי להכין לעצמי את המילים המתאימות להסברת התירוץ שלי, ואי אפשר לי להגיד בשיעור שלי דבר שלא הכנתי מראש גם את אופן הגדתו. ועל כן אינני יכול כעת לומר את תירוצי על הקושיא הזו אלא רק בפעם אחרת כאשר יהיה לי הכנה מראש".

 

מסיים רבי מרדכי שולזינגר: והיו הדברים הללו של רבנו יחזקאל זכר צדיק וקדוש לברכה כשיעור מיוחד בפני עצמו, איך צריכים להכין שיעור, שלא לומר בשיעור - אלא רק מה שמוכן מראש, גם עצם העניין וגם סגנון הרצאת הדברים, כי ללמד תורה יש על זה גם הלכות והנהגות איך מלמדים תורה.

 

אתם שומעים? הוא לא יכול להגיד לו 'בשלוף' את מהלך בזה לתרץ וליישב את הקושיא מהגמרא על רבי חיים, אבל הוא אמר לו את סדר ההגדה: להגיד לו 'לא הכנתי! לכן אני לא אומר הפעם, אלא פעם אחרת'.

 

מסופר על רבי שמואל רוזובסקי; הוא לא סבל שדברו המושגים של "בערך", אפילו במילי דלעלמא - דברים של יום יום, הוא לא סבל שמדברים בערך, מילה זו לא היתה קיימת בלשונו "בערך".

 

הרב: פעם למדתי עם הרב בירנבוים זכר צדיק לברכה, כתוב: ושננתם לבנך" זה כל אדם, "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם: אל תגמגם, אלא אמור לו מיד!",

זאת אומרת: כל אחד מאתנו צריך לדעת את כל התורה באופן כזה שאם ישאל אותנו אדם שאלה: אז לא נגמגם, אלא נאמר לו מיד. מאיפה לומדים? "ושננתם לבניך - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך", ומה זה "אל תגמגם אמור לו מיד?" אחד שלא ברורים לו הדין או ההלכה או מה שהוא צריך לענות כל שאלה ושאלה, אז הוא מגמגם, מה זה מגמגם?:

"גם וגם", אפשר לומר גם ככה וגם ככה. מגמגם לו, לא אומר לו בדיוק. הוא לא יודע להכריע אז הוא אומר גם וגם - זה נקרא מגמגם.

 

 

 אז רבי שמואל רוזובסקי הוא לא סבל שדברו במושגים של "בערך", הוא לא סבל שמדברים בערך, מילה זו לא היתה קיימת בלשונו "בערך". המשמעות של בערך זה קצת אמת קצת שקר, ומי שאוהב אמת בכל מאודו לא יכול לסבול את "הבערך", את חוסר הדיוק ואי הבהירות, משום כך היה עמל שעה ארוכה בהכנת השיעור, לא בעצם הדברים העתידים להיאמר אלא בהגדרת הסברה הדייקנות המרבית ובבהירות המלאה, להגדיר את הסברה, בדיוק מרבי ובבהירות מלאה. אותה בהירות מופלאה שהפיץ בהיכלי התורה.

כשהיה שומע מפי אחד התלמידים סברה שהיתה רק בערך: היו מתעוותים פניו! לא במודע, באופן אינסטינקטיבי בלתי רצוני הוא לא היה יכול לשאת זאת.

היה רגיל לפרש: "שקר שנאתי ואתעבה", לא מספיק לשנוא את השקר, יש לתעב אותו, שאי אפשר יהיה לעמוד בארבע אמותיו, רק כשמגיעים לכך אפשר לזכות בהמשך הפסוק: "ותורתך אהבתי שקר שנאתי", לא מספיק "ואתעבה", ואז אפשר להגיע "לתורתך אהבתי", שנאת השקר היא מבוא לאהבת התורה.

 

בעת שמשלו בו יסורים נוראים ביקשו את רבי שמואל לומר שיעור, התנצל רבי שמואל שאינו יכול לכך, לא משום שקשה לו האמירה, אלא מפני שהוא רגיל שקודם השיעור יהיה המהלך כולו מוכן בראשו עד לפרטי המילים בהן יגדיר את הסברה ויבטא הקושיא, ואת זה אינו מסוגל לעשות במצבו ולהגיד שיעור "בערך" - הוא אינו מוכן.

איי, אבל יש בזה זיכוי הרבים, ויבינו בסוף מה אתה רוצה להגיד, אבל לא, לא, בערך לא, אם לא הכנתי את זה מסודר פיקס, לא. זה היה רבי שמואל רוזובסקי.

 

 

מסופר על רבי חיים שמולביץ, רבי חיים לא הניח לכישרון וליד המקרה לעשות את שלהם: ההכנות לשיעור היו מוכנות ומפורטות, לפני השיעור היה חוזר אחריו ואומר לעצמו, את זה אומר כך ואת זה אומר כך, בקול רם היה חוזר על הצורה בה עליו לומר קושיא זו או סברה אחרת, פעמים לא נחה דעתו, והיה משנה את האופן בו התכונן לומר את דבריו, מראש חישב מתי להגביה את קולו ומתי עליו להנמיכו, מתי להישאר על עומדו ומתי לנוע על פני הבמה, מראש ידע איך להדגיש את דבריו בהלמות יד על הסטנדר ומתי עליו להשתתק לרגע ארוך, כדי להניח לשומעים לעכל את דבריו כדי לעורר מתח ועניין שהדבר דרוש היה לו.

 

בשיעור נמצא רבי חיים בתנועה מתמדת ואל הסברתו המזהירה המדוברת נלוותה מערכת נפרדת ומשלימה של הסברה באמצעים חיצוניים.

 

 

הרב: מי שחושב שרק דיבור יכול להשפיע: טועה, לפעמים התנועות החיצוניות ההפסקות, הרמת הקול, השקט, כל דבר מזה, גורם בעצם שאדם יבין יותר, לכן:

"והיו עיניך רואות את מורך", אם אתה רואה אותו: אז מן ההבעות והתנועות אתה יכול להבין הרבה יותר גם ממה שאתה רק שומע, למה אם שמעת ולא הבנת? התנועות וכל שאר הניואנסים יכולים לגרום שתבין, (כל זה כמובן כשאתה ער, אבל אם אדם לא ער אז הוא לא יכול…).

 

 

שח פעם רבי נחום פרצוביץ: "עד יום שישי מכין אני את השיעור שברצותי לומר לעצמי, {קודם אומר אותו לעצמי}, אז מיום שישי עד יום ראשון לפני מסירת השיעור עמל אני כיצד למוסרו לתלמידים", קודם הוא מסדר את הדברים: מה הוא צריך להגיד, ואחר כך מיום שישי עד יום ראשון זה: איך אני הולך להגיד.

לר"מ שבא לדון עמו בנושא מסוים אמר: "עד כאן בררנו את הסוגיה עצמה, זהו, עכשיו אומר לך איך להסביר זאת לתלמידים", אז יש קודם לדעת מה אומרים ואחר כך איך אומרים.

 

"לפני עשרים ואחד שנים" מספר יהודי מבני ברק: "אבי היה אחד מתלמידיו של הגר"ם הרב שך, והנה הוא רואה את הרב כבר לא צעיר, איש קשיש הולך על המדרכה בדרכו את הישיבה, אבי נהג באותה שעה במכונית, והוא מיהר על שולי המדרכה, עצר את המכונית: נחפז וניגש אל ראש הישיבה ובקשו להיכנס למכונית להסיעו לישיבה, מר"ן מנענע ראשו מסרב: 'מה פתאום?' הוא עונה: 'תודה רבה! אבל בשביל נבראו לי שתי רגלים?' והמשיך בהליכתו אל הישיבה, אבא שלי לא נרגע והמשיך לנסוע לשולי המדרכה מפציר שוב ברבו להיכנס, אבל מר"ן: 'לא! מה פתאום, תודה רבה, אבל ככה בדרך שאני הולך עוד מספר דקות יש לי עוד קצת זמן להכין את השיעור בראשי' הוא מסביר לבסוף לאבא, ונפרד ממנו לשלום ותודה. כשנוסעים - מגיעים מהר, אז לא מספיקים עוד בדרך לעיין, כך הוא אומר, שבדרך הוא מספיק עוד לעיין.

 

בנוסף להיותו מענקי הפוסקים בדורות האחרונים היה רבי משה פיינשטיין גם ראש ישיבה שמסר שיעורים לתלמידים, בקטע הדברים המתייחס לצד הזה שבאישיותו רבת האנפין נכתב כדלקמן: רבינו התייחס לשיעורים לא כאל דברים שנראים כחידושים יפים לשעתם, ואפשר לומר גם את ההפך: לכשנרצה לפלפל בכיוון אחר אלא כלהוצאה לפועל לאחריות המוטלת עליו למסור תורה אמת לתלמידיו שהיא עיקר התורה שבעל פה שהעולם עומד עליה.

לכן לא היה הבדל לגביו בין הצורך לדייק בתשובות ובפסקי ההלכה, לבין הצורך לדייק במסירת התורה לתלמידים, הוא היה משכים קום ביום שישי שעה לפני שעת השכמתו הרגיל כדי שיוודא שמסירת הדברים תהיה נכונה ומדויקת.

זאת אומרת: הוא לא היה חוזר על הדברים אלא על דרך המסירה, שהמסירה תהיה מדויקת.

 

 

לפני למעלה מעשר שנים פסק רופאו של מר"ן הגר"ם שך שאין זה לפי כוחו של מרן להמשיך באמרת שיעורים ועליו לחדול מלאומרם:

כשיצא הרופא מן הבית אמר מר"ן לבני הבית: הוא חושב שהקושי היא אמירת השיעור, הקושי זה ההכנה של השיעור, לבדוק כל נקודה ונקודה בפלס מאזנים עשרות פעמים, להותיר סולת מנופה נפה אחר נפה, זהו הקושי הגדול. שלא יהא כהוא זה קושיא.

 

 

הרב: הגאון אמר 'אם אין קמח - אין תורה!', וביאר מה זה 'אם אין קמח - אין תורה', כמו שקמח שמעבירים בנפה ואז יורד כל גרגיר קמח דרך החורים כך התורה צריכה להיות מנופה מקושיות, ואם לא הגעת לזה שהתורה שלך היא כמו קמח: זה עדיין לא תורה. אם יש לך גושי קמח זה עדיין לא תורה, אם אין קמח אין תורה, זה עדיין לא תורה צריך שכל דבר יהיה ברור עומד בפני עצמו ברור, לא גם וגם גושים, הכל ברור! בלי 'גם וגם'.

 

למורת רוח היתה לעיני לרבי יחזקאל אברהמסקי ששואלים שאלות באמצע השיעור הכללי, והוא לימד זאת באומרו: "לקראת השיעור שאני אומר לפני בעלי בתים הנני חוזר על הגמרא {8, בעלי בתים} שמונה פעמים, לפני שיעור כללי אני חוזר {בני ישיבה 12} שתים עשרה פעמים, ואין זה ראוי והגון שלעומת הכנה רבה כזו ישאל בחור דבר העולה בדעתו כהרף עין בלי שיתבונן בשאלתו לפחות שתים עשרה פעמים, מילא, אם הוא ניתח את כל מה שאמרתי ועדיין חושב שיש קושיא וחזר על זה 12 פעמים ורואה שבאמת הקושיא במקומה- ניחא, אבל פתאום בא לו?!" - הי! שאלה…

 

 

הרב: יש גם אנשים {מוסרי שיעורים} שראיתי שהם לא נותנים לשאול שאלות באמצע השיעור בגלל שזה פוגם להם ברצף החשיבה, כבר ראיתי אנשים שקמים והולכים, והוא צועק: "הרסת לי את הכל"! ושיבש אותו ואינו מידע מאיפה להמשיך,

הכניס לו שאלה באמצע ואינו יודע לחזור לאותו מקום, כי יש לו מן מהלך ורצף כזה, ולא כל אחד רגיל שיתקפו אותו שאלות מכל הכוונים ולכן לא יכול להמשיך בשיעור.

פה הוא אומר טעם אחר: שיהיה הגון קודם כל, אם אני מכין 12 פעמים להכין להם את הדברים שיהיו מסודרים אחרי העיון ואחרי הבדיקה והחקירה וכו' אז פתאום יקפוץ נער ויגיד לי כך וכך - אין בעיה! נענה לו, אבל זה לא הגון, לא ראוי. למה? כי צריך להכין לפחות 12 פעם.

 

 

"פעם" מספר רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר "כשהייתי בביתו של רבי יחזקאל אברהמסקי בירושלים באחד מימי בין הזמנים, ובסלובודקא היו אמורים ללמוד בזמן הבא מסכת "בבא קמא": ואמר לי: "ברוך השם כבר הספיק לגרוס את הגמרא מראש המסכת עד דף נ' כהכנה לשיעורו הראשון שעתיד להגיד בישיבה, אי אפשר ללמד את הדף הראשון "בבא קמא", לפני שלמדתי בעצמי את החמישים הדפים הראשונים של המסכתא",

ואין לשכוח שכה אמר: "שכל שבילי תורה היו נהירין לו לאותיותיהם עם כל הדקדוקים ברש"י ותוספות, ולכל מי מתלמידיו שהיה מגיד שיעור היה חוזר ומשנן: שפשוט אסור לומר שיעור בלי הכנה טובה ומוקדמת, שלא להיכנס חס ושלום בגדר "עושה מלאכת השם רמיה".

אדם שלא הכין את עצמו כראוי להעביר שיעור זה נקרא: "עושה מלאכת השם רמיה".

וכל המרבה בהכנה - הרי זה משובח!.

 

 

בני ביתו של רבי אורי שרגא לוי קלרמן מעידים עליו: "בזמן שהכין שיעור כללי לא נתן אבא שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, היה מנסה לישון בשעות הקטנות של הלילה אבל לא היה יכול להירדם, נטל את ידיו בספלי מים שהכין לעצמו על ידי מיטתו, ופונה לראות את "הרשב"א" וחוזר למיטה, לאחר מכן קם שוב והפעם לראות את דברי "קצות החושן" וריבותינו האחרונים וכך נמשך לו הלילה בחוסר שינה, והכל כדי לדקדק בשמועה עצמה ולדקדק היטב בסידור אמירת הדברים ובאופן מסירתם, ולא נח ולא שקט עד לאחר אמירת השיעור".

 

ולסיום הקטע הזה, קיימת לכאורה סתירה; כיצד יש לנהוג בהוראת ההלכה:

מחד כתוב "כחיצים ביד גיבור - כן בני הנעורים", פירשו חכמים זכרונם לברכה; שנעורים בלילה בשקידת התורה והם כחיצים ביד גיבור שאינו נבהל לשלוח חיציו במהרה, וממהרים להשיב דבר השם זו הלכה.

ומאידך כתוב במשנה באבות: 'ואינו נבהל להשיב': הכוונה לא ממהר להשיב, וכפי הכוונה הפשוטה שלא ימהר להשיב, והדברים סותרים זה את זה, וגם יש פירוש אחר במשנה: שלא יהיה נבהל ומשתומם שעה אחת עד שישיב, אלא שישב מהרה להראות ולהוכיח לשואל את שיגיונו, ואם כן הפירושים סותרים זה את זה.

 

מצד אחד "כחיצים ביד גיבור" למהר להשיב, ומצד שני לא יהיה נבהל להשיב דהיינו לא ימהר להשיב, ומצד שני אומרים גם שלישי כבר, נבהל זה משתומם שעה אחת עד שישיב, אלא שישב מהרה להראות ולהוכיח לשואל את שיגיונו, מה יהיה עם על הסתירות האלה?:

השיב על כך החת"ם סופר: ששני הפירושים אמת; אותם "בני הנעורים", הנעורים בלילה בשקידת התורה בביתם ובחדרי מדרשם מעיינים היטב ואינם מחמיצים כל דין ודין עד שיצא מלפניהם כסולת נקיה, אינם ממהרים להחליט עד שיצא ברור כשמלה, ואז מניחים אותם בחדרי מוחם ומחשבתם למען יהיה מוכן לפניהם כשיבואו לדרוש מהם דבר הלכה, שאז ישיבו "כחיצים ביד גיבור".

וכך הסביר החת"ם סופר: שגם השאלות שבאות לפניו כבר ערוכות ומסודרות לפניו, כדי שיוכל להשיב "כחיצים ביד גיבור" ולא יהיה נבהל למהר להשיב, אבל וודאי שבעת לימודו חקר היטב בכל דין ודין ואז באמת לא היה נבהל למהר להשיב, ושני הפירושים אמת.

 

זאת אומרת: בשעת הלימוד הוא לא ממהר להסיק את המסקנות ולהשיב לעצמו שהוא יודע את הדין עד שהוא ברר היטב היטב, אבל אחרי שהוא "לא נבהל להשיב" ולא מיהר אחרי זה - "כחיצים ביד גיבור", כי הדברים כבר נכנסו בחדרי חומו ובמחשבתו ואז הוא יכול לשחרר אותם כחץ ביד הגיבור.

 

במילים אחרות: לא היו לו לחת"ם סופר שאלות חדשות, הכל כבר היה מוכן לו בחדרי מוחו לעת פקודה שיבואו לפניו בשאלה, כלומר: שבלימוד הסוגיה עיין ודקדק היטב על כל מה שעלול לצאת מתוך הסוגיא, על כל ההשלכות ההלכתיות שבסוגיה, וצריך בשביל זה הרבה תורת חיים לחיות את הדברים כאילו הם קוראים עכשיו, ועתה דבר נוגע הדבר להלכה ולמעשה, ואז ממילא מתעוררים גם בשאלה בשעת הלימוד.

אם אתה חי את הדברים אז אתה רואה אותם כמו חיים לפניך, כשיש לך חומר גלם שעליו יש כך וכך שאלות שעלולות לבוא; מה יקרה בציור כזה, ומה יקרה בציור כזה, ומה יהיה בציור כזה? ואז הוא כבר מנתח את כל הציורים שיבואו מהלימוד שהוא למד והם מונחים בחדרי מוחו לכשיבוא הבן אדם לשאול כמו שהספרים מונחים בספריה שולף את הספר ועונה לו תשובה, כך הוא שולף לו את התשובה מהמוח ועונה, ואז הוא יודע איך יהיה הדין במקרה הזה ואיך יהיה במקרה אחר.

 

זה מי שחי את התורה, מי שלומד רק לדעת מה כתוב: אז הוא לא מפתח את זה ואת ההשלכות של זה אם לחיי היום יום ואם זה לכל דבר ודבר ומה יקרה בציור כזה, ומה יקרה בציור כזה, אלא הוא למד, נגיד יש בגמרא שנים שלושה חמישה עשרה ציורים, זה מה יש לו, אבל ההשלכות יכולות להיות מאה מאתים שלוש מאות, מה יהיה עם זה?

ככה למד החתם סופר שאת כל מה שעלול להישאל בין על ידו ובין על ידי אחרים ועלול להגיע אליו נפסק: הוא כבר ניתח את הדברים והכין אותם במוחו.

 

 רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת