שיעורו של הרב עובדיה יוסף בהלכות פסח 07-04-14

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן, אנחנו יש לנו דיני עגלה לפסח, הכשרת כלים.

מרן אף על פי שפסק לנו שהולכים בכל כלי אחר רוב תשמישו.

מרן אומר לנו שאם יש לך כוסות

שמשתמשים בהן בדרך כלל בקר,

ולפעמים משתמשים בהן בחם,

אז אין צורך להגעיל אותן, אין צורך להכשיר אותן לפסח,

אלא שוטף אותן ומדריכן ויכול להשתמש בהן בפסח.

אפילו אחי, להלכה למעשה מביא הרשב״א שמנהג ספרד להחמיר בדבר.

כן?

מנהג ספרד להחמיר שלא הולכים אחר רוב תשמישו,

אלא היות שלפעמים משתמש בזה בחם, צריך לעשות לזה הכשרה.

והשולחן ערוך פוסק לנו את זה בסימן תנא לסעיף כ'

בדין של השולחנות. מרן אומר, שולחנות,

שזה השיש של היום, פעם היו מביאים תסיר אוכל לשולחן,

אבל פעם היום יותר עושים את זה בשיש.

אז אומר מרן, צריך להראות עליו רותחים,

צריך לעשות לו הכשרה. איך עושים לו הכשרה?

על ידי עירוי מכלי ראשון. ולמה?

לפי שפעמים,

שלפעמים מהרים עליו מרק חם,

וזה בלע.

וקיימה לן שכדרך תשמישו, ככה דרך עגלתו.

ביותר שהוא בלע על ידי עירוי,

גם הכשרתו הוא על ידי עירוי.

כמו הבליעה, ככה ההכשרה.

אז לכן, אתה רואה מפה שמרן לא הולך אחרי רוב תשמישו.

שאם אתה, כמו שמרן אומר בסעיף כ'ה, שולחים אחרי רוב תשמישו בדין של כוסות,

אז גם בשולחן וגם בשיש לא היה צריך

בכלל הכשרה.

הרי רוב תשמישו של השולחן והשיש זה בצונן, ולא בולע. וכמו שמרן אומר, פעמים נשפך עליו מרק. רק לפעמים.

אבל בעיקרון לא אמור להישפך עליו, וזה לא מה שבולע בדרך כלל. זה לא השימוש של השיש בדרך כלל.

רואים מפה שלא הולכים אחרי רוב תשמישו להלכה למעשה.

עכשיו בואו נדבר להלכה למעשה, נסכם את זה.

לעניין השולחנות,

היום ברוך השם לא מביאים סירים לשולחן. מי שלא מביא,

אז בעיקרון לא צריך הכשרה לשולחן. אתה מנקה אותו וזה בסדר.

אלא אנשים שכן מביאים סירים על השולחן ומוזגים עליו,

אז זה הופך להיות בעייתי. צריך לעשות לו הכשרה. המרן אומר לנו, לערות עליו מכלי ראשון.

אם תיקח שולחן ותערה עליו מים מכלי ראשון,

אז בהחלט שזה סיכוי גדול שזה יתקלקל.

ולכן הפתרון הוא לשים לו מפת שולחן כל הפסח.

לא רק לשים מפת שולחן בשעה שהוא אוכל,

אלא לעטוף את השולחן במשך כל חג הפסח. זה צריך להיות עטוף

ומוכן ומזומן, ככה שלא יבוא לידי מצב שיהיה לו בליעה של חמץ.

זה דין של שולחנות.

עכשיו, הכשרה של השיש.

שיש חייב הכשרה.

איזה רמת הכשרה?

אם רק מה שהוא עושה שם זה מוזג סירים עליו,

זה רוב תשמישו.

לפעמים מיעוט תשמישו זה אדם עושה צנימים

או טוסטר וזה נופל לו הלחם מהטוסט לשיש.

אז במקרה כזה זה מצריך ליבון דבר כזה. זה לא יעזור עגלה. בליבון אי אפשר לעשות לשיש.

אבל אפילו שאנחנו לא הולכים לראות רוב תשמישו, זה להתיר בלי הכשרה בכלל.

אבל במקרה שלנו,

במקרה שלנו יש, אני עושה הכשרה.

השאלה, איזה הכשרה?

אם לעשות לזה עירוי מכלי ראשון,

שזה רוב תשמישו,

או לעשות לזה ליבון שזה המיעוט תשמישו, שזה הלחם.

אז אנחנו מסתפקים בזה ולומר שפה בעניין הזה כן ילך אחרי רוב תשמישו.

מה שנהגנו להחמיר שלא הולכים אחרי רוב תשמישו זה להתיר בלי הכשרה בכלל, כמו בדין הכוסות.

אבל כאן אנחנו כן עושים לא הכשרה, רק שאלה איזה הכשרה? אז אפשר לסמוך על רוב תשמישו.

עכשיו, יש בעיה אחרת בשיש.

מרן אומר, הדף שעורכים עליו את הבצק חייב להגעיל אותו.

הבצק, יש בו חומציות של השמרים ולכן הוא מבליע בשיש כאילו הוא חם, אפילו שהוא קר.

אז אם כן,

מי שנוהגת הרבה לעשות בבית בצקים,

מקרה כזה השיש הופך להיות דין של עגלה ולא דין של עירוי.

אז נסכם.

אם בדרך כלל לא עושים שם בצקים,

אז מספיק עירוי.

עירוי פירושו אתה לוקח קומקום, הערה עליו ומרתיח אותו,

ומערה את המים רותחים על השיש,

זה מעיקר הדין מספיק.

אבל אם עושים בצקים על השיש,

זה הופך אותו יותר לדין עגלה,

וצריך לעשות לו עגלה. לעשות עגלה לשיש, איך עושים?

אז הבן איש חיים מביא שלוקחים אבן מלובנת, תופסים את זה עם צוות,

ועוברים ככה על המים ועושים גורמים שיהיו בועות.

כן?

זה עגלה.

ויש כולה גדולה של הרב שלמה זמנויירבך בהליכות שלמה,

הוא אומר שיש אפשרות לעשות עגלה על ידי קומקום שהאש מהלכת תחתיו.

פירושו, כתבו, יש בספר יד יהודה בעירוי דעה שכותב,

שאם יש לך עירוי אבל האש מהלכת תחתיו, אין לזה דין של עירוי, יש לזה דין של הגעלה גמורה.

לכן,

אם אתה תיקח קומקום שהוא בלתי נשלף, יש קומקום חשמלי, לא נשלף,

ואז אתה מרים לו את המכסה,

והכפתור נשאר לחוץ, וכל הזמן הוא ממשיך לבעבע,

ואז אתה שופך מהקומקום על השיש,

זה נחשב להגעלה ולא לליבון,

לא לעירוי.

זה לא עירוי, זה הגעלה גמורה.

אי אפשר להקל בזה.

אז לכן, זה הכי טוב לעשות בצורה כזאתי.

כדאי לקנות את הקומקום הזה, קומקום לא נשלף, במיוחד שיהיה לה עגלות של פסח, ככה הוא עושה עירוי בקלות, וזה נחשב לו כמו הגעלה, ויוצא ידי חובה כמו שצריך לכל הדעות.

נייר כסף, זה חומרות, בטח, למה לא? בכיף, יש היום.

אה כן, זהו.

הנה חינמה.

אם אתה עושה עירוי, אז זה, אבל עדיף את הקומקום הזה. זה מה זה פטנט? אותו דבר, פחות או יותר אתה עושה.

אתה משאיר אותו בחשמל ומתחיל לעשות את העירוי.

עכשיו, בשיש קיסר יש בעיות.

יש טוענים ששיש קיסר, יש לו דין של חרס שלא מועיל להכשרה בכלל.

איך עושים שיש קיסר? הוא עשוי משברי אבנים וחול,

ודבק, ופרגמנטים, זה הצבעים שאתה רואה.

מכניסים את זה לתנור בחום של 500 עד 700 מעלות, ועושים, זה היציקה שהוא מקבל.

יש בפוסקים רוצים לומר שיש לזה דין של חרס, וזה לא מועיל להכשרה.

לכן בשיש הקיסר יותר ממקום לומר שצריך לכסות אותו.

בהחלט שזה יצע טובה מאוד. היום יש את ה-PVC,

כמו השטיחים האלה.

אתה חותך אותו לשיש שלך לפי המידה שלך, ויש לך את זה לכל השנים. אתה מגלגל את זה כמו שטיח,

מכניס אותו לכלי פסח,

זה ממש דבר נוח ומאוד מאוד חיובי וטוב. כדאי מאוד להחמיר בזה.

יש עוד בעיה בשיש, זה האימרה מסביב, השפה.

בשפה מסביב תמיד מתחבא חמץ בפנים,

ואם תיקח סכין ותוציא את זה, בדיוק לא יודע ממה יצא הכול, וגם אתה יכול להרוס את השיש, כי הדבק של הקאנטים ייפול.

אז לכן אנחנו פוגמים את זה עם חומר ניקוי,

אבל אם אתה, יש לך את הציפוי הזה של ה-PVC,

זה אתה מרוויח גם את הבעיות האלה, בסדר?

אבל כאן הציפוי הוא לא חיוב כל כך.

אמרנו לשיש קיסר זה יותר חיוב.

אלה שאורחות בצק זה גם כן יש להם קצת יותר את החיוב בעניין הזה.

זה עיקר הדין בדין של שיש.

נרוסתם הוא מצוין. נרוסתם הוא מצוין, כבולו קח פולטו.

כמו שהוא בלק ככה הוא יפלוט,

אז אם לא עושים על זה בצק,

אם לא עושים על זה בצק אז זה עירוי.

אם עושים על זה בצק אז צריך שיהיה עירוי עם ההרתחה שזה לזה דין של הגלל.

עכשיו אנחנו באים בנוגע לדין של הכיורים.

הכיורים, אם הם מנרוסתא כבולו קח פולטו. רוב ככל השימוש של הכיור הוא על ידי עירוי.

הוא מערים עליו, אתה לוקח ספגטי, עושה, שופך מים רותחים לתוך הכיור.

רוב המקרים זה השימוש שלו.

יש מיעוט מקרים שזה בולע על ידי כלי ראשון. איך? אתה לוקח כלי ראשון רותח, שם אותו בתוך הכיור.

כיור.

אתה לוקח כלי רותח, שם אותו בתוך הכיור ואז זה בולע כלי ראשון.

יש לנו דין בשולחן ערוך, ביורא דעה.

אם יש לך שתי סירים, אחד בשר, אחד חלב, ונוגעים אחד בשני,

הם לא מעבירים בליעה אחד לשני.

אבל אם היה טיפת מים בין הסירים, זה מעביר בליעה.

עכשיו, גם פה אותו דבר זה בנוגע לכיור. אם הכיור הוא חמץ ואני אקח סיר רותח בפסח

ואכניס אותו לתוך הכיור,

והכיור היה רטוב קצת,

אבל זה מעביר לבליעה מהכיור,

מהחמץ לתוך הסיר הכשר לפסח, וזה יכול להטריף אותו בפסח.

לכן אנחנו צריכים להכשיר את הכיור.

אז נרוסתה בדרך כלל בולעת, הכיור בולע בעירוי.

אז הכשרתו בעירוי. אין בעיה.

הבעיה מתחילה בכיורים, רוב ככל הכיורים,

כשהם עשויים מחרסינה.

חרסינה זה חרס.

חרס, מרן אומר, אפילו שהוא מצופה,

דינו כחרס,

כן?

החרסינה שלנו היא מצופה, יש לה איזה ציפוי מסוים.

אפילו אחרי אנחנו לא מתחשבים בציפוי, דינו כחרס.

לחרס אנחנו קיימה לאנשי אין לזה הכשרה בכלל.

אז מה נעשה?

יש כולה גדולה של רבי יצחק אלחנן, יש בשו״ת עין יצחק.

הוא אומר שכל מה שחרס לא מועיל לו הכשרה, הכל זה בדין של...

בכלי ראשון. אבל אם הוא בלע בעירוי מכלי ראשון, כמו המקרה שלנו,

אז כל זה רק הופך להיות מדרבנן.

עירוי מכלי ראשון זה בולע כדי קליפה רק מדרבנן.

אז אפשר להכשיר לעשות לזה הכשרה.

זה חידוש גדול.

עכשיו, אם אדם רוצה באמת להחמיר בזה,

זה כדאי להחמיר ולעשות שיהיה לו,

לא... יעשה עירוי בשביל לנסות להכשיר אותו מה שיכול,

יש את הכיור נשלף.

כיור נשלף זה דבר חיובי ביותר לכיורים.

עכשיו,

פעם אפילו לא היה כיורים לבשר וחלב. היה כיור אחד בשר וחלב.

היה כולה גדולה מעוד פעם, שהיום השתנתה ההלכה והמצב השתנה בפועל.

פעם היה את המשולש של הסבון בכיור.

ולכן כל מה שהיית שופך לכיור זה היה מעורב בו סבון.

מעולם הכיור לא בלע שום דבר.

הוא בלע סבון תמיד.

שפך את הספגטי לכיור אז הוא בלע סבון עם ספגטי. תמיד היה סבון בכיור.

ולכן גם בשר וחלב זה לא כל כך חמור.

מה שאין כן היום,

הכיור הפך להיות לסטרילי.

הבקבוק של הסבון נמצא בחוץ והכיור נקי לגמרי מסבון,

אין פה שום חשש,

ולכן יש לנו יותר חששות בעניין הזה להכשיר את הכיור.

לכן צריך להקפיד יותר, זה לא מה שהיה פעם בנוגע לכיורים.

עכשיו, בנוגע לחצובות,

לא מועיל איזה עירוי, חייב להיות לזה עגלה גמורה.

והכי טוב שהוא יעשה לו עגלה,

אם זה קשה לעשות עגלה, אז לסמוך על הקומקום שדיברנו עליו זה מעיקר הדין.

הכי טוב לצפות אותו בנייר כסף עבה.

נייר כסף לא עבה הוא לא שווה כלום.

לצפות אותו בנייר כסף עבה, כן.

זה מה שאנחנו צריכים לעשות בנוגע לחצובות, כן.

כן.

כן. מה עוד יש לנו בנוגע ל...

שנייה אחת.

כן.

שנייה אחת.

כן.

אני שומע אותך, זה בסדר?

טוב, בואו ננסה. נעשה מה שיכולים.

בסדר.

בסדר.

שלום וברכה לכל המאזינים.

אנחנו, יש לנו דיני ליל הסדר. מרן אומר לנו, יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך.

הגמרא אומרת, ברייתא אומרת, במסכת פסחים,

חוטפים את המצב בלילי פסחים כדי שלא ישנו התינוקות.

יש בזה כמה וכמה פירושים. מרן פסק בעיקר את הפירוש שצריך לחטוף את המצב בלילי פסחים. פירושו שאדם צריך להכין שהשולחן יהיה ערוך ומסודר מבעוד יום.

לא כשהוא חוזר מהתפילה הוא מתחיל לסדר את השולחן וכל אחד מתחיל לחפש איזה גודל כוס הוא רוצה לארבע כוסות

ואיפה הוא רוצה לשבת,

אלא צריך שיהיה הכול מסודר מבעוד יום. כשהוא יוצא למנחה, כל אחד כבר יש לו מוכן את הכוס שלו,

כל אחד יודע איפה הוא יושב.

למה?

בכדי שלא ישנו התינוקות. זה הפירוש. חוטפים את המצב בלילי פסחים שלא ישנו התינוקות.

צריך להשתדל לעשות קידוש מיד בצאת הכוכבים.

לפני זה אנחנו לא עושים קידוש,

לא לפני זה, בפלגת המנחה פה לא עושים קידוש. צריך לחכות עד שתחשך

לאחר צאת הכוכבים ולא בבין השמשות גורמים תפילת ערבית. תפילת ערבית קצת ארוכה, יש הלל עם ברכה. זה משהו מיוחד שיש לנו בליל פסח, מה שאין לנו באף חג,

כמו שמבהיר רבנו ארי, שיש הארה גדולה בליל הסדר,

מה שאפילו בשבתות לוקח זמן וכל דבר לוקח לו דרגות לעליית העולמות.

יש לך ערבית של שבת, יש לך מנחה, שערית, מוסף.

בפסח, בליל הסדר, מגיעים בבת אחת, זה מקרה יחיד בשנה,

מגיעים בבת אחת כמו מוסף של שבת.

זה בעבור ה' בתוך מצרים, זה מה שהיה התגלות גדולה.

לכן אנחנו אומרים הלל הגדול בליל פסח. זה משהו מיוחד שאין לנו אותו באף חג באופן מיוחד.

כמה זמן מתאר עם ההלל הזה?

הלל רגיל, אחרי התפילה הלל. אומרים הלל עם ברכה, אז רק מערכת התפילה קצת.

כן, לא הרבה.

ולכן, אבל מגיעים לבית, מייד קידוש.

לא לחכות, לא להתעכב ולא לחפש עכשיו ככה וככה.

צריך להיות שולחנו ארוך מבעוד יום. ולמה?

שלא ישנו התינוקות.

אנחנו צריכים עוד להספיק להגיע למוציא מצע,

שהתינוקות יראו את טיבול שמטבלים שתי פעמים. מה נשתנה שהם שואלים?

הלילה הזה מטבלים שתי פעמים. איפה מטבלים שתי פעמים?

פעם אחת בכרפס, פעם אחת במרור.

אז אנחנו צריכים את התינוקות.

כל הלילה הזה הוא מיועד לתינוקות בצורה מיוחדת.

ולכן אנחנו, כל המטרה שלנו להסביר להם ולרדת לשכל שלהם, להסביר להם את ה'והגדת לבנך' את המצווה של יציאת מצרים.

אז לכן צריך מאוד להזדרז, להתחיל את הסדר בזמן.

אפילו עד כדי כך יש דעות בראשונים, זה לא על ההלכה.

יש דעות בראשונים אפילו שצריך למהר אפילו בהגדה עצמה,

כדי להספיק שהתינוקות יהיו איתנו בסעודה. עד כדי כך.

אבל להתחיל את הכול בזמן, זה ודאי שצריך.

עכשיו, שיעור הכוס של השתייה, צריך שיהיה בו רביעית,

שזה 81 גרם היום אנחנו נוקטים מעיקר הדין.

עכשיו, יש שיטה של החזון איש, שהיא שיטה מאוד מחמירה,

שאומרת שזה 150 גרם. זה לא רק חזון איש, זה הצלח,

הם מחמירים. אנחנו בהלכה למעשה לא פוסקים ככה בכלל,

אבל אפשר להחמיר בקלות ולצא לידי חובה של כל הדעות לכל השיטות.

איך לעשות?

מרן אומר לנו, הוא צריך לשתות רביעית אחר המזיגה, כן? אחרי שהוסיפו לזה מים, יין חריף, הוספת לו מים,

אתה צריך לשתות את כולו לכתחילה, או רובו בדיעבד.

ואם יש בו יותר מרביעית?

מרן אומר, מספיק לשתות רביעית.

לא צריך לשתות יותר מרביעית. רביעית, ורוב הכוס למאן דאמר.

עכשיו, יוצא חשבון יפה.

ככה כותב באמת, ראיתי הרב יצחק ברכה.

אומר, ההצעה היא, יוצא, שאדם ייקח לו כוס של 150, כמו חזון איש.

וישתה, מספיק שישתה רק 80,

81. ואז זה נקרא רוב כוס, גם לפי חזון איש זה רוב כוס, נכון? ולפי מרן, מה זה נקרא? לפי שיטתנו להלכה,

זה נקרא רביעית שלמה.

אם הוא שתה רביעית שלמה, זה לכתחילה, זה לא בדיעבד.

אז לפי רב חיים נאה, שזה הלכה למעשה, הוא יצא ידי חובה לכתחילה, כי הוא שתה רביעית,

ולפי חזון איש הוא שתה רוב רביעית,

אז מעיקר הדין הוא גם יצא.

זה, אתה יוצא ידי חובה של כולם.

אבל אם תיקח כוס שהיא 81,

89 או 90, ואפילו תשתה את כולו,

אתה לא יוצא ידי חובה של חזון איש. למה שלא תצא ידי חובה? גם של חזון איש בקלות. אתה שותה אותו יין, אותו כמות. לא הצרכתי אותך לשתות גרם יותר.

אני אומר לך, תשתה 81 גרם.

ואז ממילא אתה יוצא ידי חובה, כל הדעות. אם לקחת כוס של 150, יצא ידי חובה, כולם.

אבל כמובן, כל זה הידורים ולא תנגמו.

עכשיו, בנוגע לסוג היין שיש לנו,

היין חייב להיות יין אמיתי.

זה בעיה כל השנה כולה, יש לנו את הבעיות האלה,

ובפסח זה מתעורר ביתר שאת בגלל מצוות חיוב של ארבע כוסות.

יין חייב להיות יין אמיתי. הרשב״א כותב שזה מה דרך המזיגה באותו מקום למזוג את היין,

זה מה שצריך ההיתר למזוג ביין.

בזמן חז״ל זה היה שלושת תבעי ורבע.

היו שמים שלושת תבעי מים, עד כדי כך.

זה בזמן חז״ל.

היום היינות שלנו נחלשו, כמו שאומר הרשב״א,

ולכן זה הולך לפי התיאור המזיגה באותו מקום.

אפרימי גדין כתב, אין בזה מחלוקת מרן ורמב״ם. דרך אגב,

גם הרמ״מ מודה לזה וגם האשכנזים מודים לזה שצריך להיזהר שיהיה יין שנהוג למזוג באותו מקום. ככה פוסק רב אלישיב,

ככה שזה לא ברור, לא להגיד שזה דעת מרן,

הבעת דעת הבית יוסף וכדומה, זה אמרות מסוימות.

עכשיו,

הרמה הזאת, אז באפריל מגדים כותב שהרמת יין צריכה להיות רוב יין.

אם יש לך רוב יין,

אז זה נחשב בסדר לפי שיטת הרשב״א.

הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה, מעיר בזה שיש בזה בעיה.

ולמה יש בזה בעיה?

הוא אומר, אם תיקח את היין שלנו

ותשים בזה 60% יין,

יין אמיתי, יבש,

שים 60% יין ו-40% מים,

אתה תטעם טעם שבקושי מגעיל מאוד,

אי אפשר לשתות יין כזה.

אלא זה לא טעם ולא ריח.

יוצא שמה שאמר לי הפרי מגדים בדעת הרשב״א,

שמספיק רוב יין,

זה לא נכון להלכה למעשה, זה לא פרקטי בשטח,

אלא כמה מים אפשר לשים?

בקושי 30%. בקושי 30%. 25% זה עוד סביר, 20% זה יפה,

אבל יותר מזה,

אי אפשר, זה מגעיל מאוד וזה לא רועי לשתייה.

כן? זה חידוש גדול, ככה כותב הרב מרדכי אליהו, ודבריו נכונים ביותר.

אז לכן,

אנחנו, זה מה שאנחנו צריכים לדאוג,

שיין לא יהיה בו יותר מהכמות הזאת. עכשיו, זה יש לנו מחלוקת אחרוני דורנו,

מה הדין במיץ ענבים?

ביין אמיתי יש דין מזיגה. למה? בגלל שזה חריף, קשה לשתות אותו, אתה מוסיף לו מים, אז הוא מעדן אותך.

מה שאין כן מיץ ענבים?

מיץ ענבים הוא,

אין בו חריפות בכלל.

אז מה פתאום שצריך למזוגות?

מה פתאום שצריך להוסיף לו מים? בשביל מה? אין בו שום חריפות, שום דבר אין פה.

למה שנצטרך לשים לו פה מים או משהו כזה?

שיטת, כמה שיטות יש לנו באחרונים בעניין הזה?

הרב אלישיב היה מחמיר בזה מאוד, ואומר שאפילו אם תשים במיץ ענבים, בילו טיפת מים ברכתו שהכול.

הוא אומר שזה כבר לא יין.

הרב אייבך הוא משיטה באמצע כזה,

הוא אומר שאם יש עשר אחוז מים, עד עשר אחוז מים אפשר, יותר מזה לא.

והרב חיים קנייבסקי הוא המקל הגדול ביותר בהלכה הזאת, והוא אומר שכמו יין,

שלושים אחוז רגיל.

השאירו את המידות כאותו דבר, אין הבדל במיץ ענבים ולא.

להלכה למעשה אנחנו צריכים להחמיר בעניין הזה, ולפחות לדעה הממוצעת שזה ה-10%.

שלא יהיה במיץ ענבים יותר מ-10% מים.

עכשיו, אם באים וכותבים לך לבקבוק,

כאשר לשיטת הבית יוסף

מיץ ענבים כזה,

אתה לא יכול לשתות אותו בשום אופן שבעולם. למה?

זה לפחות, יש שם יותר מ-30% מים.

ואפילו ביין בקושי איתרנו ב-30%,

במיץ ענבים אין על מה לדבר בכלל.

למשל, עקבי אפרת,

שזה הכשרת עדה חרדית, הכול טוב ויפה,

הם כותבים לך, כאשר לשיטת הבית יוסף. כאשר לשיטת הבית יוסף הם שמים 30% מים. אני לא מדבר על חומרים אחרים.

זה גם נחשב כמו מים חומרים אחרים. זה לא יין.

ולכן, זו בעיה לברך על זה הגפן בכלל.

לא רק שלצאת בזה דחובה, אז בעיה לברך על זה הגפן. זה נראה יותר שברכתו של הכול מאשר הגפן.

אותו דבר יש לך יין בציר. יין בציר, הם כותבים לך שזה כמו 100% וכל הסיפורים.

למעשה יש שם בדיוק 85%. הם כתבו מכתב רשמי לאבא בעניין הזה,

והם כתבו שהם שמים שם 85% יין ו-15% מים.

זה המיץ ענבים שלהם.

עכשיו, גם לפי הרב אויירבך, פה זה ברכתו של הכול.

הם טוענים, לך תדע מה האמת, אני לא יודע, אבל הם טוענים שסבא אמר 18%. משחקים נכון עם 3%. זה לא דברים בורים. מעולם לא שמענו את סבא מדבר בעניין הזה מה הדין במיץ ענבים ומה הדין המזיגה. זה תלוי מאוד בהכרעה של חכמי דורנו. אנחנו לא יודעים פה, אין דברים כתובים.

אף אחד לא, הוא לא כתב בעניין הזה כלום.

לכן,

זה לא יין מהודר שאי-אפשר לצאת בו ידי חובה.

זה קשה מאוד לסמוך על זה.

למעשה, מה כדאי לקחת?

כדאי לקחת מיץ ענבים שכתוב עליו מאה אחוז כשר בעדה חרדית,

מאה אחוז טבעי.

אם כתוב מאה אחוז טבעי,

אתה יכול להקל בזה ולסמוך על זה.

אבל אם כתוב כשר לשיטת הבית יוסף, זה לא שווה שום דבר.

עכשיו, שלב שני,

לכתחילה,

יש באגרות משה כותב, צריך שיהיה יין ולא מיץ ענבים.

ארבע כוסות צריך לשתות יין. ולמה? הוא אומר שצריך שיהיה דרך חירות.

הוא אומר, אם אתה שותה מיץ ענבים, איזה דרך חירות זה?

אם אתה שותה יין, יש לך דרך חירות. אתה מבוסם, יש לך דרך חירות.

אבל אם אתה שותה מיץ ענבים, זה שום דבר. זה שתייה מתוקה בעלמא.

זו שיטה שלא התקבלה להלכה למעשה.

ואפילו החזון איש היה שותה מיץ ענבים בליל הסדר.

אז ככה ש... אבל מה עדיין? יש מקום להחמיר.

בחזון עובדיה אומר, יש לנו דין שצריך שיהיה שמחת החג, כל החגים.

שמחת חג מתבטאת בשתיית רביעית יין.

לא מצנבים, יין.

והחובה הזאת היא ביום עם התורה,

בלילה היא מדרבנן.

אז גם בלילה יש לנו חיוב לשתות ולו כוס אחד של יין ממש.

אבל מהכוס הראשונה זה קצת קשה לשתות, כי זה בטן ריקה.

הפתרון הוא, והעצה היא, הוא צריך שאם אדם שותה רק כוס אחת של יין,

שישתה אותו בכוס ברכת המזון.

כוס השלישית.

כוס השלישית, שזה כוס ברכת המזון,

אז ישתה את היין. ולמה?

כי יש לנו את דעת מרן,

שזה דעת הרי והרמב״ם,

שהגמרא אומרת שכוס שברכה יש בזה כמה וכמה דברים. צריך שיהיה יין חי.

מה פירוש יין חי?

אז הם מפרשים חי מהחבית.

זאת אומרת, צריך למזוג אותו חי,

ולמזוג אותו אחר כך בברכת הארץ, במים, להראות את השבח של ארץ ישראל שצריך להוסיף מים ליין. בלי זה זה חריף מדי, ולא ראוי לשתייה כל כך מרוב העוצמה של החריפות שלו.

ולכן,

זה מה שייעשה,

ישתמש בכוס השלישית ליין לפחות.

זה בעיקרון לא טוב.

מצאו אותם שהם הכניסו מים לתוכו כמה פעמים, ולפעמים הגיעו ל-20%. הם טוענים שהם שיפרו את זה,

אז אנחנו לא...

ענבי ירושלים. ענבי ירושלים זה...

קשה לענות.

ענבי ירושלים זה מצוין.

יש לך מיץ ענבים, מיץ ענבים של כבה סבא,

קווה אבא, קווה סבא, זה טוב מאוד.

זה גם...

מה שכתוב באופן עקרוני, מאה אחוז טבעי, הכשר עדה חרדית,

זו עוד אפשרות לקנות.

כל השאר זה ספק בהלכתו שהכול בכלל אי אפשר לצאת בו ידי חובה.

עכשיו, אנחנו מגיעים בנוגע לקזיתות.

יש הרבה אנשים שמכינים לך קזיתות מבעוד יום ושוקלים לך את זה.

אי אפשר לעשות את זה, אין בעיה.

השקילה ביום טוב, מחלוקת גדולה, יש מתירים ויש אוסרים, זה עדיף להימנע.

וזה סתם גם מבלבל את המוח. הפטנט הפשוט בכזיתות זה לקחת בעוד יום ולשבור מצה אחת בגודל כזית, לשקול אותה ולדעת שהיא כזית,

ולשמור אותה ולא לאכול אותה,

ולעשות אותה כשבלונה.

אתה מראה לכל המסובים, כזה חתיכה צריך לאכול, גודל כזאת, כזה פחות או יותר, זהו, לא צריך לסיפור מזה.

אותו דבר בנוגע למרור.

אתה שוקל כזית מרור, מראה לכולם את המרור,

כזה, כזית, אתם צריכים לאכול.

ככה זה הולך יותר טוב, יותר מהר, ולא צריך לעשות סיפור מזה.

עכשיו, שיעור הכזית הוא משתנה, הולכים לפי נפח ולא לפי משקל. כמו שכתב בחזון עבדיה, בשם הרמב״ם, בפירוש המשניות וכולי,

וכל מה שיגידו לך אחרת זה לא בא בחשבון.

אין על מה לדבר.

הרב מזוז היה אצל סבא, וזה מוקלט אפילו, בסוכות,

לפני שנתיים,

והוא שאל אותו, זה נכון שאומרים בשמך שחזרת בך, והולכים לפי משקל? הוא אמר לו, מה פתאום, אין דברים כאלה,

הולכים רק לפי נפח. אין מצב שהולכים לפי משקל. להקל, לא בא בחשבון.

עכשיו, למעשה זה ככה.

מי שאוכל מצה קשה, כמו שנקרא לזה מצה אשכנזית,

אז השיעור הוא 20 גרם.

שיעור של הכזית הוא מספיק מ-20 גרם. הנפח שלו הוא גדול.

ומי שהקל ב-15, גם בזה יש לו המי לסמוך.

בואו נגיד פחות מ-20, 18, ומי שהקל ב-14 יש לו המי לסמוך.

זה השיעורים.

אבל במצה רכה,

תלוי עד כמה היא רכה.

אם היא מצה רכה רכה, כמו המצות של התימנים,

אז זה מגיע לכמעט 40 גרם,

הנפח שלו של כזית.

צריך לאכול הרבה יותר. אוכלים 40 גרם כדי בשביל שזה יהיה כזית.

אז ככה שיש לנו אפשרות ככה, ואפשרות ככה.

עכשיו, בכזית הראשון, מרן אומר בפציעה,

מברכים

המוציא לכם מן הארץ ומברכים על אכילת מצה.

אבל בגלל המוציא לכם מן הארץ צריך לתפוס לחם משנה.

בגלל אכילת מצה,

אז יש לנו את המצה החצויה שהיא באמצע.

אז אומר מרן, אוכל מצה כזית מהעליונה.

למה? לצאת ידי חובה של המוציא לכם מן הארץ.

וכזית מהבציעה, בשביל הברכה של אכילת מצה.

זה שתי אפשרויות שיש לנו.

עכשיו, אבי יוצא לפי זה, ככה כותב בחזון עובדיה,

חזון עובדיה, גם בכל אליהו הרב טופיק בחלק ב',

ואבי ככה בשם הרב בן-ציון אבא שאול, וגם הרב אלישיב ככה פסק,

שלפי זה כל המסובים צריכים לאכול מהעליונה של המצה השלמה כזית.

אבל אם הם לא אוכלים מזה, כמו אלה שמכנים מראש בשקיות את הכזיתות,

אז זה לא שווה שום דבר. הם צריכים לאכול כזית אחד, רק שתי כזיתות.

אם הוא לא אוכל כזית מהמצה העליונה, אין לו מה לאכול שתי כזיתות.

כל העניין שאוכלים שתי כזיתות,

כדי להרוויח מהמצה העליונה כזית ומהמצה הפרוסה כזית.

אבל ברגע שאתה אוכל מצות חצויות,

אין לך מה להחמיר ולאכול כזית מהעליונה.

מה הפתרון לבעיה הזאת?

פתרון פשוט.

אתה צריך למדוד את המצה שלך. במצה ממוצעת, בוא נגיד, יש אולי ארבע כזיתות, ובמצה ספרדית ובמצה אשכנזית בטוח שיש שתי כזיתות לפחות.

אז מה שאתה עושה אצל המצה הספרדית, כל ארבע אנשים אתה נותן להם שתי מצות וחצי,

או מצה וחצי לפחות, כמו שיטת הרמב״ם.

וכשאתה ואנחנו מוצאים להם מנהיץ, הם בוצעים ומחלקים בין הארבעה ביניהם. ואז יש כאלה כזית מהעליונה.

כן? או אם זה מצה אשכנזית, אז זה כל שתיים. לכל שתיים אתה נותן לו מצה וחצי, או שתי מצות וחצי, אם יש אפשרות יותר.

ואז הוא בוצע את העליון,

וככה יוצא לידי חובה, והכל מסתדר על צד היותר טוב.

כן?

זה הפתרון שצריך לעשות. ואם לא עשה את זה, לא צריך לאכול שתי כזיתות. יאכל כזית אחד. אין לו מה לאכול שתי כזיתות.

מה שכן, יש לנו, מרן אומר, שמתחילת

נטילת הידיים

עד סיום כורך, לא לדבר.

צריך להיות בשקט ולא לדבר.

את הכורך, גם בו אנחנו יוצאים ידי חובה של הלל הזקן, שיקור חם ואוכלם בבת אחת.

עכשיו, המרור צריך לטבל אותו בחרוסת.

רוב ככל העדות עושים את החרוסת חוץ מהעיראקים,

ממש חוץ מהעיראקים שעושים את החילק, אם נשאר מישהו שעושה את זה,

אז כל העדות עושים חרוסת יבשה ומוצקת.

וזה לא שווה לעניין ליל הסדר.

ליל הסדר צריך שזה יהיה חרוסת נוזלית.

שהרי אנחנו אומרים, מטבילים שני פעמים. צריך שיהיה דין של טיבולו במשקה.

אז טיבול אחד עשינו בכרפס,

טיבול שני עכשיו זה במארור,

בחרוסת.

אם זה קשה,

איזה טיבול במשקה יש פה? זה לא שווה שום דבר.

מובן?

לכן צריך שזה יהיה טיבולו במשקה.

לכן מה שעושים...

שמים יין על גבי החרוסת

בצורה כזאת שזה יהיה לזה דין שטיבולו במשקה

שהמרן אומר צריך לנער את החרוסת מעל גבי המרור

ולמה?

בגלל שאם לא כן אתה לא טוען טעם ארור, בעניין טעם ארור, בלם ארור לא יצא ידי חובה, צריך ללעוס את המרור, טוב בלם היצא יצא, בלם ארור לא יצא, צריך ללעוס אותו טוב טוב כדי שירגיש טעם ארור אז הכי צריך לנער את החרוסת ממנו כדי שלא יהיה עליו שום חרוסת

רק מטבילים אותו בשביל התיבול, כמו שהגמרות אומרת, להפיג את החריפות שיש במארור.

אבל יש לנו מחלוקת גדולה מאוד באחרונים, בדעת השולחן ערוך, מה הדין בכורך.

האם בכורך מותר לשים הרבה חרוסת?

אפשר לאכול עם חרוסת או לא?

אז מעיקר הדין מותר,

אבל כדאי להחמיר שלא. שהרי אתה רואה שמרן אומר לא לדבר עד סיום הכורך.

אתה רואה שיש עניין בזה וצריך להשתדל ולהחמיר,

לא לאכול אותו עם חרוסת,

לצאת בידי חובה שמאור. אם אני יוצא בידי חובה שמאור, אני לא יכול לשים חרוסת.

להלכה אין למחות בידי המקלים,

אבל אם אדם רוצה,

זה מקום כמעט שככה דעת מרן. מחלוקת בדעת מרן כדאי מאוד מאוד להחמיר,

לא להשים חרוסת על הכורך גם כן.

זה מה שצריך להשתדל על צד היותר טוב.

עוד יש לנו בעניין הזה של השפיכות,

דת צח עדש וחב.

הרמ״ק כותב לשפוך אותם עם אצבע.

אנחנו מחמירים ושופכים אותם מכוס דווקא.

מוסיפים על הכוס ששתית בו, בכוס הראשונה של הקידוש, מוסיפים יין, הרי מזגנו אותו בויהי שעמדה.

בעיקרון כתוב למזוג לכולם, אבל אם אתה תתחיל למזוג יין לכל המסובים בויהי שעמדה עד סיום ההגדה,

אז בסקרי שש יישפכו כמה כוסות.

זה מאוד מאוד קשה לעשות את זה.

מה שאנחנו עושים, בעל הבית מוזג.

בעל הבית מוזג, ועל זה אומרים את ההגדה,

וזה מספיק שכוס אחת תהיה מזוגה.

עכשיו, מהכוס הזאת אנחנו שופכים את השפיכות. אתה יודע, צריך עדש וחב.

למה דווקא מתוך הכוס ולא באצבע?

לפי דברי הקבלה, זו נתינת מקום לחיצונים,

והיניקה שלהם באה מספירת המלכות שנרמסת במילה כוס.

לכן אנחנו עושים את זה דווקא מכוס ולא באצבע.

עכשיו, יש בזה עניין גדול מאוד, כמו שמובא מרבי שמשון מאוס טומפולי.

את מה שנשפך שופכים 16 שפיכות, דצח עדש באחב,

האחר כך עשרת המכות בדם ואש וטבעות עשן.

סך הכל 16 שפיכות.

למה 16 שפיכות? כנגד חרבו של מלאך המוות שיש בו 16 פיפיות.

ככה מביא בספר הרוקח,

וזה מובן בהרבה מקומות בחז״ל.

עכשיו,

השפיכות האלה, אסור כמובן להשתמש בהן.

שופכים אותן ולא משתמשים בהן.

אם יש לך איזה צורר היהודי שאתה רוצה שיהיה לו רע מאוד,

נותנים לו לשתות את זה, או שופכים את זה בבית שלו,

וזו סגולה מאוד מאוד טובה, שעד פסח הבא בטוח הוא לא יישאר במקום.

כן, זה בדוק ומנוסה הסגולה הזאת.

אבל צריך להיזאר לא לבת של יהודי ולא לעשות דברים כאלה, רק מקום שצריך.

ומותר חוקית גם כן.

עכשיו, בנוגע למה שנשאר בכוס.

רבי שמשה מאוסטרופולי אומר שזה יהיה גבורות קדושות.

מה ששפכנו זה נתינת מקום לסטרה אחר.

מה שנשאר בכוס זה גבורות קדושות,

ויש בהן עניין גדול מאוד לעכב את הפורענות, ובפרט לעקרות שישתו את זה,

ועל ידי זה יזכו לבנים זכרים.

גם בעלתניה בהגדה של פסח שלום אביא את זה,

שזה עניין גדול לשתות את זה.

לכן, אם רוצים בסגולה הזאת, ימזגו הרבה כוסות לכל המסובים,

וכל אחד מהם יעשה את דת צחדש באחב,

בריאות יעשו כוס גדולה, ויישאר הרבה בכוס, יוכלו להוסיף על זה אחר כך לכוס השלישית,

השנייה בסיום ההגדה,

ואז יצאו בזה לידי חובה,

ירוויחו את הסגולה הטובה שיש בדבר הזה.

זה נקרא שיריים של גבורות קדושות, שזה חיובי לשתות את זה.

זו טעות של אנשים שחושבים שצריך לשפוך את הכול עד הסוף באופן שזה לרוקן את הכוס לגמרי. לא לרוקן את הכוס, אלא הפוך,

לשמור את היין הזה הוא יין חיובי,

שיש בו סגולה טובה מאוד וחיובית מאוד.

כל הסדר צריך להיות, השתייה של היין ושל הלחילת מצה חייב להיות בהסבה.

שיטת הרב בן ציון אבא שאול היה מחמיר בזה מאוד,

שהסבה צריכה להיות ב-45 מעלות.

ממש הסבה באמצע של, בין השכיבה לבין 90 מעלות לבין 180 זה באמצע של 45. האמת

שפעם היו שוכבים עקרים וכסתות וכמו שיושבים על הרצפה אז בהחלט שאתה מסב כמו שהגמור עומד אחד מסב על ברכי חברו זה מגיע למצב כזה.

אבל היום זה מאוד קשה לעשות את זה כי אם אדם מסב ולא נוח לו הוא לא יוצא ידי חובה ובאמת מרן אומר יכין מקום מושבו שיוכל להסב בו צריך להכין את המקום שיהיה נוח לו להסבה הוא לא יכול להסב בצורה כזאת שאם אדם רוצה ללכת לספה

ולהשתתח שם ולאכול את הקזיתות ולשתות תבוא עליו ברכה

אם אשתו מסכימה כמובן אז זה בסדר זה ידעו יש חומרה גדולה של הרב רב חיים קנייבסקי

רב חיים מבריסק שהוא רוצה לומר שאם אדם מסב לו ליד השולחן לא יוצא ידי חובה וזה חומרה ממש גדולה מאוד קשה להחמיר את זה החומרה היותר טובה זה לעשות את הרבה וחמש מעלות לצאת ידי חובה של כל הדעות

אבל מעיקר הדין מי שלא עשה את זה יש לו על מי לסמוך

סבא ממש בפעם האחרונה שפגש את אבא על ים השלום הוא עוד שאל אותו את השאלה הזאתי שנה שלמה בדיוק בזמן כזה

אמר לו שאל אותו אם צריך להסב ככה בחמש מעלות אמר לו לא מסתפק ככה נשען על הידית של הכיסא וזה מספיק אבל בהחלט אדם צריך להכין לעצמו כיסא טוב ומקום נוח שיהיה לו לפחות כמה שזה לא נוח להסב שזה יהיה נוח

כמה שיותר אם אדם לא יסב לא יצא ידי חובתו חייב לחזור ולאכול חזור ולשתות את היין

בנוגע לנשים יש לנו מחלוקת אם צריך אם הם לא יסבו בשתייה

בשתייה רק אם הן צריכות לחזור ולהסב או לא סבא מקל בזה ואומר שהן פטורות מלהסב

אבל הרב בן ציון אבא שאול וגם באור לציון וגם הרב מרדכי אליהו החמירו בזה מאוד אמרו אחרי שהמנהג למעשה אנחנו נוהגים להחמיר שצרחות להסב אז לא מקלים בעניין הזה לא יסבו שיחזרו וישתו

כן זה מה שיש לנו בעניין הזה

עוד יש לנו אלו ירקות שיוצאים מהם בפסח יש לך

כרפס ממה עושים את הכרפס מרן אומר מכרפס או מירק אחר

האמת היא שלא לפי רבנו ארי צריך שזה יהיה דווקא כרפס ולא יורק אחר

יש לזה גם רמז כרפס ראשי תיבות כל סוס רכב פרעה

רמה בים אנחנו שמים אותו במלח

זה כמו רמז אבל לפי רבנו ארי יש עניין של הכרפס דווקא

וצריך לאכול ממנו מאוד מעט הוא רומז לדינים ולכן יאכל ממנו מעט מאוד לא יאכל הרבה

להלכה אנחנו לוקחים

כדאי להחמיר לקחת כזית כרפס ולטבל

כי הרי אנחנו כאן עשינו נטילת ידיים בלי ברכה בשביל טיבולו במשקה

יש לנו שיטת הרמב״ם שהרמב״ם אומר

שאם אין לך כזית אין לך מה ליטול ידיים למשקה פטור מטבילה למשקה

אז אם כן כדי לצאת ידי חובה של הרמב״ם אנחנו צריכים לקחת כרפס בשיעור כזית

אז זה הפטנט שייקח כזית של כרפס

יטבול אותו ולאכול הוא לא צריך לאכול כזית אוכל ממנו מעט

ויוצא בזה ידי חובה ולא צריך לאכול גם כן כזית שלם

מספיק ככה יעשה יטביל את הכל בכזית

ויאכל מעט יעביר לשני

ויעביר לשלישי ככה יטבלו כולם יטבלו שיש בזה כזית ואחר כך אוכלים פחות מכזית אבל זה לא דין גמור זה חומר״ה כי מעיקר הדין מספיק יטבל אפילו בפחות מכזית

כן

עכשיו הקערה

דרך התחילה צריכה להיות עד הבוקר לפי הקבלה לא מרוקנים את הקערה משאירים אותה בשלמותה עד אור הבוקר גם אחרי שגמרנו לאכול מביאים שלוש מועצות אחרות שמים שמה ומשאירים אותם עד אור הבוקר

זה לפי קבלה

אנחנו מביאים גם כן אוכלים ביצה מתי לאכול את הביצה? לכתחילה כדאי לאכול את הביצה דווקא בתוך אמצע הסדר

באמצע ליל הסדר ולא לפני זה ולמה?

בשביל שלא יהיה לו בעיה שבחנת נפשות

כי אם הוא יאכל ביצה לפני, אחרי הקידוש באמצע האגדה של פסח הוא מתחייב בברכת נפשות

ואם יברך נפשות או לא זו מחלוקת מאוד מאוד גדולה ממש מחלוקת גדולה

ולמעשה לכן כדאי להחמיר ולא לאכול את הביצה רק בתוך הסעודה

ויש לנו עוד את האפיקומן, אנחנו אוכלים אפיקומן שתי כזתות, להחמיר, זה לא דין גמור, זה חומרה בעלמא,

להחמיר, אחד זכר לקורבן פסח, אחד זכר לקורבן הגיגה, אז מרן אומר לנו לעשות גם כן שתי סוגי תבשילים, אז אוכלים ביצה?

שתי סוגי תבשילים, אחד זכר לקורבן פסח,

אחד זכר לקורבן הגיגה,

הרמ״א כותב פה דבר מוזר קצת,

הוא אומר תמיד מתי שיחול פסח יחול בו תשע באב ולכן זכר לתשע באב אוכלים בצע

והפוסקים דיברו בזה וחלקו עליו אמרו הייתכן להביא זכר לתשע באב בליל הסדר אנחנו עושים דרך חירות עושים דברים חיוביים מה פתאום לעשות זכר לתשע באב בסעודה

יש בזה הסבר מדהים ביותר של החתם סופר הוא אומר ככה הוא אומר ליל הסדר

זה היה יום של פורענות לעם ישראל

עד שיצאו ממצרים שהוא הפך להם אבלם לששון

כמו שנראה ברית בין הבתרים מתי היה?

היה בליל הסדר ברית בין הבתרים זה גזירה ועבדום ויהינו אותם ארבע מאות שנה וכדומה הוא מביא שם השורה של מקרים שקרו דברים רעים דווקא בליל הסדר

לכן זה היה יום שלא חיובי לעם ישראל יום שלילי

מה שקרה בליל הסדר זה נהפך לששון

אז זכר למה שזה היה יום אבל לפני זה, אוכלים ביצה

אוכלים ביצה, זכר.

שליל הסדר הזה לפני שהיה יציאת מצרים זה היה יום שמתאבלים בו ולא יום ששמחים בו

לכן אוכלים ביצה בזמן הזה בפסח אבל לא זכר לתשעה באב, מה פתאום זכר לחורבן?

לכן לא צריך להשאיר גם מקום בשולחן בשביל שיהיה זכר לחורבן.

אפשר למלא את השולחן בכלים נעים,

לא מתחשבים בעניין של אבלות המקדש, לא מתחשבים בליל הסדר. הכל אפשר רגיל, בלי שום חשש.

עוד יש לנו,

הבשר נוהגים לקחת צלי, צולעים אותו, צריך שיהיה זרוע. זרוע זה שריר.

לקוחים בשר שריר, חתיכה קטנה,

צולעים אותו על גבי האש,

תיקח אותו על הגז, תסובב אותו עם מזלג ככה כמה פעמים,

תצלה אותו, תשים אותו בקערה.

לא אוכלים אותו ואסור לאכול אותו בשום אופן. למה?

בגלל שלא יאמרו שאוכלים קודשים בחוץ.

מרן מחמיר ואומר,

אסור לאכול אפילו עוף צלוי בליל פסח.

ליל פסח אסור לאכול אפילו עוף צלוי.

ולמה?

שהם יאמרו קודשים שהוא אוכל בחוץ. ככה המנהג להחמיר.

לכן צריך להיזהר לא לעשות גריל בתנור של עוף עם תפוחי אדמה בליל פסח, זה אסור לפי ההלכה.

אלא צריך שיהיה עם אוכל עוף, שזה יהיה בתוך מבושל עם הרבה רוטב.

אבל בשום אופן לא עוף צלוי.

עוף צלוי,

אפילו צלי קידר, כמו שקוראים לזה,

כמו עוף בתנור, הדבר אסור בליל הסדר.

היחידים שנוהגים להקל בזה זה התימנים. ויש להם, הם נהגו להקל בזה.

אבל אנחנו הספרדים, כמו שיטת מרן,

מחמירים בזה מאוד מאוד. לא לאכול בליל פסח, שום דבר צלוי.

אבל את הזרוע, לכולי עלמא,

לכולי עלמא, את הזרוע לא אוכלים.

לא בבא חשבון.

על האש אסור לעשות בליל הסדר.

אפשר לעשות על האש בליל הסדר?

אה, לאש אסור לעשות בליל הסדר אסור. הוא יפה מאוד, זו הגדרה יפה.

אין דבר כזה לעשות על האש בליל הסדר.

לא יכולים, מה? כי אסור לאכול צלוי בליל הסדר.

שלא יאמר שאוכל קודשים בחוץ. שלא יאמר שאוכלים פה קורבן פסח.

לכן, רן אומר אפילו עוף אסור.

לא רק בשר אסור, אפילו עוף. התימנים נהגו להקל בעוף.

זרוע לא אוכלים. זרוע אצלי. אה, אוכלים גם את הבשר.

אוכלים אצלי גם את הבשר.

גם בשר נהג.

מצוין.

מה זה אפוי?

אפוי זה נקרא צליג קדר.

צליג קדר זה נקרא צלוי.

כל משהו לא מבושל, אם רוטב זה אסור, כשאתה עושה עוף בתנור זה נקרא צלוי.

זה נקרא צלוי. אפילו שיש לו נגע בו או משהו כזה.

עם הרבה רוטב.

קצת רוטב זה לא בסדר.

עוף צלוי זה לא בסדר. צריך שיהיה רטוב, שהעוף יהיה רטוב. שלא יהיה מצב שהוא יהיה מיובש כזה.

אם הוא מיובש זה נקרא צלוי וזה בעייתי.

כן?

מה זה?

לא הבנתי מה אתה אומר.

אסור, לפי מרן?

לפי מרן אסור אפילו עוף.

לא קשור לפסח.

עצם הדבר, לאכול צלוי בלילי פסח, יאמרו שהוא אוכל,

יאמרו,

מרית העין, יאמרו שהוא אוכל קודשים בחוץ, שהוא אוכל קורבן פסח פה.

סתם גזרה רחוקה מאוד. זה עוף בכלל, זה לא בשר.

נהגו, מרן אומר, נהגו להחמיר אפילו בבשר עוף, שלא לאכול אותו צלע.

ככה אנחנו פוסקים להלכה, אבל מאוד מאוד מחמירים בזה.

כן.

מה עוד?

כן. בתוך הבית, כן, זה מרן אומר. גם בתוך הבית אסור.

אבל לא רואים אנשים.

בכל זאת.

כל דכפין אמרת, נכון?

כל דכפין. מי שרוצה יבוא וזה.

השולחן ההוא חוסר את זה. השולחן ההוא חוסר את זה.

אנחנו הספרדים לא מברכים רק על הכוס הראשונה והשלישית.

יותר מזה לא מברכים יותר.

אם אדם טעה ושתה כוס השנייה

וכוס הרביעית

ולא הסב, חוזר ושותה שוב בברכה.

ולמה?

תלוי אם זה קצת מורכב.

כוס הרביעית בטוח, הוא כבר לא התכוון לשתות יותר, הוא הסיח דעת.

שותה שוב, חייב לחזור בברכה.

כוס השנייה,

כוס השנייה, למה הוא חייב בברכה?

מדובר פה באדם שלא שותה באמצע סעודה יין.

אם הוא לא שותה באמצע סעודה יין, גם הוא הסיח דעתו. הוא התכוון לשתות עכשיו, וזהו.

והכוס הבא שלו זה כוס ברכת המזון שמברכים שוב.

אז זה עוד שהסיח דעתו, לכן צריך לחזור ולברך שוב.

למרות זה, יש בכל זאת דעות מקהילות. לא כדאי להסתבך בזה.

יש דעות שאומרות שלא יברך בכלל.

זה נקרא

עתקא דרחמנא סמיך. הגמרן אומר,

אם אדם לא אכל אפיקומן ואמר מים אחרונים ועשה מים אחרונים, יכול לאכול אפיקומן.

למה? החכמים חייבו אותו לאכול אפיקומן. מה אתה עכשיו עושה לי במים אחרונים?

הוא אומר, זה לא נקרא עשי הדעת, זה נקרא כמו אורח. אני אורח על שולחן של הקדוש ברוך הוא הלילה הזה.

אז אני חייב לאכול אפיקומן?

יש כאלה רוצים לומר שהוא עדין גם כן במקרה שלנו.

מה זה במקרה שלנו?

שזה שכח לשתות בהסבה,

אז חייבו אותו לחזור ולהסב,

נכון?

אם חייבו אותו לחזור ולהסב, אז זה אומר שאתה כדא רחמנא סמיך.

לכן צריך שיהיה הסבה, לא יכול לברך.

להלכה עושים ספק ספק על להחמיר בזה, שכן יברך, לא כדאי להסתבר בזה. תמיד טוב לדעת, צריך להסב,

ותמיד בעל הבית ידאג להזכיר לכל המסובים את הדבר הזה,

שלא יהיו איזה ספקות או בעיות בעניין הזה, כן.

עוד יש לנו,

בקרפס, אנחנו מחייבים לפתור את המרור.

עכשיו, בנטיית הידיים הראשונה לא מברכים מנטיית הידיים.

אם הוא שמר על הידיים שלו ניקיות

והוא הגיע למוציא מצע לנטיית ידיים ואז הוא עדיין שמר על הידיים שלו טהורות, אז יש לו בעיה לברך על נטיית הידיים.

למה? בגלל שהידיים שלו טהורות הוא נוטה על הידיים לדבר שתיבלו במשקה,

ועכשיו יש עדיין ידיים טהורות.

הפתרון לבעיה הזאת שיגע בנעליים הוא ייחכך בראשו בצורה כזאת שהוא יתחייב שוב בברכה ויברך.

וזה לא נקרא עושה ברכה שאין לצריכה,

כיוון שבאמת קיימה לן שכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים עושים ברכה שאין לצריכה. אין בעיה לעשות ברכה שאין לצריכה במקום מחלוקת הפוסקים.

ופה אצלנו זה לא רק מחלוקת הפוסקים זה אפילו דעת מרן בעצמו.

מרן אומר אם נותן ידיים לפירות חוזר ונותן ידיים לסעודה בברכה זה לא שווה שום דבר.

אז אפילו שהלכה אנחנו נחמיר, אז נחמיר, נעשה ברכה שנצחה, נחכך בראשו.

אבל לא להגיד שיש בזה בעיה.

למרות שבחזון עובדיה כתב לא לעשות את זה, וזו בעיה שברכה שאינה צריכה,

אבל בהליכה ברורה, בחלק ז',

הוא כתב בזה תשובה יפה,

והוא אומר שהוא חזר בו, ובאמת זה ברור ביותר שזה ככה ההלכה.

כי מרן בעצמו מחייב אותך בברכה, אפילו בלי לחכך בראש.

הוא אומר, נטלת ידיים טיבולו במשקה,

חוזר ונוטל ידיים,

חוזר ונוטל ידיים, מוציא לכם מן העץ בברכה.

אז להחמיר, לצאת ידי חובה של מרן, מה יש? אני מחכך בראש ואני יכול לברך, אין בזה שום בעיה. כי ככה נראה להלכה, כן?

עוד יש לנו בעניין של...

מה הם מברכים?

הם מברכים, הם אוכלים גם כזית.

האם זה יפתור?

האם זה יפתור? אני חושב, אין, אין.

זה לא קשור.

באמת גם לפי... באמת היה צריך לברך על הנטילת ידיים שתבלו במשקה.

מרן חשש לאיזו שיטה שאומרת שלא. דעת הרמב״ם שכן צריך לברך וככה זה עיקר הדין.

מרן חושש לאיזו שיטה, אבל לא בגלל זה עיקר הדין זה כן צריך לברך. אז אם מרן אומר לי זה לא פותר, גם לפי הרמב״ם זה לא פותר. זה נראה שזה לא קשור למנהוקת הזאת.

אז אי אפשר להתחייב כאילו עוד פעם? אותו דבר.

ברכה, אתם אומרים שהברכה של הצליחה בקנברי מרן.

לא, לא קשור.

זה לא קשור כבר.

ככה נראה. תראה אם הוא תימני אז כבר הוא כל-הוא עושה כמו תימני. מה פתאום הוא נהיה מרן? במוצאים מצא הוא נהיה מרן? מה...

לפי התימנים, אם הוא עשה כמעט תימנים אז הוא בירך בהתחלה ובירך בפעם השנייה גם.

אז יחכך בראשו, אתה אומר שעדיין הידיים שלו נקיות, אז מה?

בכל זאת נראה שכן, שיחכך בראשו ויברך, ככה נראה.

כן.

בסדר.

האכילה של הקזיתות צריכה להיות תוך כדי אכילת פרס.

הזמן של אכילת פרס זה כמה זה?

מעיקר הדין שבע וחצי דקות,

כל כזית.

כשאני אוכל שתי כזיתות אז זה פי שתיים, זה 15 דקות, זה הרבה מאוד זמן.

ולחומרה,

לחומרה השיעור שלו זה ארבע דקות.

לחומרה, כדאי לאכול כל כזית ארבע דקות. שאתה יכול שתי כזיתות ושמונה דקות, זה גם הרבה מאוד.

עכשיו, מעיקר הדין, לכתחילה, מרן אומר, צריך לבלוע שתי כזיתות בבת אחת

של המוציא מצה.

כן, הכזית הראשון, שתי כזיתות בבת אחת, וזה מאוד קשה במציאות.

הוא אומר, צריך ללעוס, ללעוס, ללעוס, ללעוס בפה,

ולבלוע בבת אחת שתי כזיתות, וזה מאוד קשה, לא מציאותי.

האמת היא ככה,

שאם תיקח את השיטה של הגאונים, יש שיטת הגאונים שכזה היית זה...

שיעור של גודל של ציפורן.

גודל של זית, כיפשו אותו. זה שיעור כזית.

לא כשיטות האומרים 20 גרם, כל שכן לא שיטות האומרים 30 גרם.

אלא, הם אומרים לך שזה בערך 10 גרם.

גודל של זית, כיפשו אותו.

ככה מסופר, אבנלנזר היה מחלק גם למסובים, גם גודל של ציפורן, של הבוין, של ה...

זה היה הגודל של הקזטות שהיה מחלק.

אם תיקח את השיטה הזאת, תבלע בבת אחת שתי גודלים כאלה, הרווחת את השיטה הזאת.

אה?

אפשר בלעיסה, כאילו ללעוס עד... בלעיסה, אבל 60 גרם לבלוע בלעיסה

במאמץ גדול מאוד זה ממש קשה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה

טוב מאוד

הפוך אני חושב, מצה אשכנזית זה סך הכל

מצה אשכנזית זה סך הכל 40 גרם אמרנו נכון?

אז זה יותר קל אולי,

עצה ספרדית זה צריך להיות 80 גרם

נכון?

זה יוצא פי שתיים זה הרבה יותר קשה זה מאוד קשה במצעות התימנים

נכון צריך שיהיה כל כזית אצל מצה תימנית הלאפות האלה זה הרבה מים יש בפנים הנפח שלו זה רק 40 גרם

כל כזית שתי כזיתות זה 80 גרם

איך אי אפשר לבלוע דבר כזה בבת אחת זה לא מציאותי יצא אבל הכל פנים אם זה הכזיתות קטנים כאלה אז זה בסדר

הרב בן ציון אמר שאם תיקח את שיטת הרמב״ם שהכזית היא 20 גרם אז זה גם בסדר אז עשרים ועוד עשרים אז הגעת לארבעים

בסדר טוב עושים מה שאפשר זה מה שיכולים לעשות עושים לא יותר מזה כן

מה זה?

המצה רכה יש הבדל בין גרם?

כן בטח המצה הרכה היא 40 גרם במקום 30

38 גרם

המצה הקשה זה 20 גרם ואפילו 15

זה הנפח זה הולך לפי נפח למה תבוא למפעל ותראה כשעושים מצות מצה קשה שאני מביא קילו מצות אני יוצא עם קילו מצות עם קילו קמח יוצא עם קילו מצות

כשאני מביא למצה טימנים קילו מצה אני יוצא עם קילו 300 למה זה הרבה מים זה עושים טיסת דלילה והרבה מים אז זה מקבל נפח טוב זה מקבל משקל טוב משקל טוב לא נפח טוב

לכן אז הוא בעייתי

אתה יוצא עם קילו שלוש מאות אבל זה שקר, זה לא נכון, האמת היא רק קילו יש פה קמח.

לכן אתה צריך לדעת להוריד את זה, זה שליש, כן? זה כמעט שליש, רבע.

אז לכן אנחנו מורידים, צריך להוסיף על הגרמים.

במקום עשרים ושמונה גרם,

תעשה שלושים ושמונה גרם.

יש איתו שאומרים את זה על שמונה עשרה גרם, אמרתי, מצה אשכנזית.

מצה אשכנזית, מעיקר הדין, חמש עשרה גם זה מספיק, חציקה זית.

אבל לחומרה, שמונה עשרה, תשע עשרה.

לחומרה.

שתי שליש, לחומרה. זה מצה אשכנזית, קשה.

מצה ספרדית זה הפוך, זה הופך להיות ארבעים,

כן?

יש בכל אחד מעלה וחסרון, אין שלמות.

עכשיו יש לנו הלכה מעניינת בפסח,

חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים יפות שעסק ושברכו לאבותינו עד שתחטפנו שינה.

היה עושה מזה רבה. כי רגע, הרי אומר,

ליל שבועות זה מנהג בעלמא ולא כתוב בשולחן ערוך בכלל, זה רק דברי רבנו ארי וכדומה.

עושים מזה סיפור כל עם ישראל, ברוך השם, שהם לומדים כל הלילה.

אבל בליל הסדר לשבת ולספר יציאת מצרים זה חיוב גמור,

ואנשים לא עושים דבר כזה.

אני שמעתי מאדם שבא מבגדד, אמר לי שאחרי ליל הסדר הם היו הולכים כולם לבית הכנסת ולומדים ומספרים ביציאת מצרים עד הבוקר, מתפללים בנץ והולכים לישון. קבוע.

ככה היה מנהגה.

היום אנחנו צריכים לשבת גם בבית, אחרי הסדר, לשבת וללמוד,

וללמוד על עניין סיפור יציאת מצרים,

שינה.

בזמנם, הרב קניבסקי, יש לו בזה כולה גדולה.

בזמנם היו יושבים על הרצפה,

מסיבים על הרצפה, אז יושבים ולומדים, אתה הלך, תעפו אותך שינה, נרדמת, אתה משתטח על הרצפה, נרדם,

על השטיח.

היום אתה תישב על הכיסא, אתה יכול לשבת כל הלילה ותישאר לשבת על הכיסא, לא יעזור לך הרבה.

לכן הרב קניבסקי אומר שמותר להיכנס למיטה ולקרוא ספר בתוך המיטה.

הוא אומר, אין לנו אפשרות משתחדפנו שינה בישיבה.

אם אתה צריך ללמוד, אסור ללכת לישון.

צריך לשבת ללמוד שאתה מתעייף מאוד מאוד, תלך לישון.

אבל אין דבר כזה שאתה לא עייף ונכנס למיטה כדי לקום אחר מוקדם בבוקר.

פה זה חיוב גמור. חייב אדם לעסוק

בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר מסים מפלאות עד שתחטפנו שינה.

כמו שכתוב, עד שהיו עוסקים כל אותו הלילה.

כן? זה דין גמור. זה לא סתם חומרה.

אה?

לא הבנתי.

וזה שביש של פסח, זה לא סתם על הלילה, לא? זה סתם זה. השביש של פסח זה חמדת ימים, אמר הרב חמדת ימים, אמר את זה.

אין איזה מקור בדבר רבנו אריה או משהו, אנחנו לא נוהגים לעשות את זה. מי שעושה, שיעשה.

אבל זה לא במקום ליל הסדר, זה לא פותר את הבעיה.

החיוב ההלכתי בליל הסדר לכולי עלמא הוא קיים.

רב בן ציון אמר לו ראש פידיאנה.

אה, זה חידוש.

אז לא,

לא שמעתי את זה אף פעם, זה מעניין. מאיפה אתה יודע?

הוא שימש לי. מי זה?

הוא אמר לכם ככה?

אה, זה חומרה גדולה.

אז הוא יושן עם בגדים, בוא נספר ככה.

הוא מספר, כאילו. כן.

זה חומרה גדולה, מעניינת.

שאומר לו לבוש פיג'מה.

תלבש פיג'מה ותלמד עם פיג'מה עד שתחטפנו שינה.

מה?

זה לא חסרון. מה?

כן, אבל הוא אומר, זה כאילו, אתה הולך לישון.

אני בטח שהוא הולך לישון. המרן לא אמר לו לישון.

מרן אמר שהוא לא ילישן עד שתחטפנו שינה.

הפיג'מה מביאה את השינה.

קשה להגיד את זה.

עם הספר הורידם.

כן, פשטות אחרי שאדם שותה ארבע כוסות, אמרו שתה יין, וזה יום ארוך ויש אפיית מצות. מעיקר הדין מרן אומר שצריך לאפות את המצות דווקא אחר חצות.

כן? זה עיקר הדין, פחות או יותר.

כל מי שלא עושה ככה, זה מפסיד הרבה.

אה?

חצות יום.

הרי חצות יום, צריך לעשות אפיית מצות.

אז אין סיפור, היום עבודה קשה, הרבה עבודה קשה יש ביום הזה. מי יש לו זמן אפילו לנוח או משהו, באים חצות, וכבר הוא עייף.

צריך להשתדל לגמור את הסדר עד חצות, כולל ההלל, כולל הכל,

שככה בחצות הוא גמר את הכל, שיש לנו בעיות עם הברכות,

כי זה ספק על ברכת ההלל, אחרי חצות אם אפשר או לא.

חזון עבדיה בהתחלה כתב שאי אפשר, בסוף כתב שאפשר,

אז ככה נשתדל לגמור את הברכה של הלל עד חצות. כמה זה בערך? ב-21 היום.

כן?

מה?

לא מדלגים. קוראים מהר.

לא צריך לעשות סיפור מזה.

מה ימשיך?

יש אב מבריסק, הוא איזה סיפור גדול,

שאומר שאחרי חצות אפשר לאכול.

אנחנו מחמירים, לכתחילה לא עושים דברים כאלה. מי רעב?

זה לא...

הוא יאכל לאפיק אומן לפני חצות.

הוא יאכל לאפיק אומן לפני חצות, יגמור את הסדר, יאכל לאפיק אומן ויבחר בקעת המזון. צריך להשתדל לכתחילה גם העלל לגמור אותו לפני חצות.

זה החומר הקרובה לדין בעניין הזה.

בסדר?

תסכול ישנים רבות, נעימות וטובות. הרבה הננה על הקשה אומר.