---

http://live.shofar-tv.com/videos/2788
11-3-13
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". "ויקרא אל משה", אמרו בתנחומא, זהו שאמר הכתוב גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שרודף אחר שררה, שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה שררה רודפת אחריו. משה ברח מן השררה, בשעה שאמר לו הקב"ה "ועתה לך ואשלחך אל פרעה ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח" אמר לו הקב"ה, חייך שסופך לילך, ז"א הקב"ה אומר לו "ועתה לך ואשלחך אל פרעה" מה היה צריך, היה צריך לקפוץ, הקב"ה ממנה אותו להיות גואל של עם ישראל, והוא אומר לא, שלח נא ביד תשלח, כל אחד ראוי יותר ממני, כל מי שתמצא בשוק אפילו הוא יותר ראוי ממני, שבוע ימים הוא צריך הקב"ה להפציר בו בשביל שילך בשליחות, מה אמר לו הקב"ה, חייך שסופך לילך, כיון שהלך ואמר "ה' אלהי העברים שלחני אליך שלח את עמי ויעבדוני", אמר אותו רשע, מי ה'? התחיל משה אומר, אני כבר עשיתי שליחותי. הלך וישב לו, אמר לו הקב"ה, ישבת לך? בא דבר אל פרעה, ז"א מה, משה שמע שהקב"ה שולח אותו, בא עשה את השליחות, אמר ה' אלהי העברים שלחני אליך שלח את עמי ויעבדוני, עשה שליחות, אמר לו הרשע פרעה, מי ה' אשר אשמע בקולו, התחיל משה לומר אני עשיתי שליחותי, זהו, הלך וישב לו. אמר לו הקב"ה הלו, הלו, מה ישבת לך? בא דבר אל פרעה, וכן על כל דיבור ודיבור, לך אל פרעה, השכם בבוקר והתייצב לפני פרעה, ללמדך שהיה בורח מן השררה, כל פעם היה צריך לשכנע אותו מחדש. לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים והביאם אל המדבר והוריד להם את המן והעלה להם את הבאר והגיז להם את השלו ועשה את המשכן ואמר, מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב. אמר לו הקב"ה חייך, יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית, יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה, להזהירם היאך יהיו מקריבים בני קרבן לפני, שנאמר "ויקרא אל משה דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן". פששששש התחלנו שהמדרש אומר, גאות אדם תשפילנו, כמו דור-רעי, ושפל רוח יתמוך כבוד, ז"א זה שמשפיל את עצמו ורוחו שפלה, אדרבא, יתמוך כבוד, יקבל כבוד. אז הוא ברח מהשררה משה רבינו, והקב"ה כל הזמן מפציר בו הלאה הלאה הלאה.
לכאורה, מדבר מאמר זה בשבח הענווה, וכמו שהביאו שם דוגמא משאול שברח מן השררה והיא רדפה אחריו, ואבימלך בן ירובעל רדף אחריה והיא ברחה ממנו, וכך הוא סיומו, משה ברח מן השררה ורדפה אחריו, לקיים מה שנאמר "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד" זה משה שנאמר בו "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו", דהיינו שמשה רבינו ע"ה שהיה העניו מכל האדם זכה לשיא הכבוד והגדולה.
אבל כשנתבונן בדבר נמצא כאן עמקות נפלאה, אמנם משה רבינו ע"ה ברח מן השררה והקב"ה היה מפתהו שבעה ימים, ומאן לקבל את השררה כמו שכתוב שם, אבל לאחר שקיבל על עצמו לילך בשליחותו של המקום ולגאול את ישראל, ובא אל פרעה ואמר לו כה אמר ה' שלח את עמי, וענה פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, אמר משה אני כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו למרות שידע את עוני עמו וסבלותם, ונתן עיניו וליבו על צערם, ואמר מי יתן מותי עליכם, וידע שהגיע העת לגאלם, וידע שהוא נבחר להיות הגואל, והקב"ה אמר לו אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, לא חשב שהואיל והוא התחיל במצוה עליו לגמרה, ואין המצוה נקראת אלא על שם גמרה, אלא היה ברור ומוחלט בדעתו "ואנחנו מה" אין הוא פועל כלום ואין עליו חובה לגמור מאומה, כל שליחותו היתה לבוא אל פרעה ואת מצוותו זו כבר גמר, הלך וישב לו. לא רק בהליכה ראשונה זו, שפרעה הכביד על העם ומשה התמרמר לאמור, למה זה שלחתני, אלא על כל דיבור ודיבור, ולאחר כל מכה ומכה היה משה הולך ויושב לו, מצפה בכליון עיניים לגאולה ואינו חושב כלל על חלקו בה. ושפל רוח יתמוך כבוד, והקב"ה בחר, ז"א זה לא הצגה, זה המציאות שלו היתה כזאת, כאילו ואנחנו מה, ושפל רוח יתמוך כבוד, והקב"ה בחר במשה להוציא את העם ממצרים ולקרוע להם את הים ולהוריד להם את המן להעלות להם את הבאר עד לקבלת התורה ולעשיית המשכן, ובכל פרשה, כל פרשת העשייה הודגש, "כאשר ציוה ה' את משה". והוא הצטווה להקימו לבד. והיה לו לחשוב שעתה מוטל עליו לאמור עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם, כיצד לעבדו במשכנו שעשיתם בעדו, והיה עליו להרגיש שהוא במרכז הענין, הוא מנחיל התורה והוא מקים המשכן, אבל משה רבינו ע"ה אמר, מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב. היתה דעתו ברורה אצלו שהוא אינו חשוב לכלום, תפקידו הסתיים, ועליו לעמוד ולשבת. ודוקא משום כך זכה לתמיכת כבוד. אמר לו הקב"ה חייך, יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד את ישראל טומאה וטהרה, להזהירם היאך יהיו מקריבים בני קרבן לפני. אתם שומעים? ז"א כל האותות והמופתים זה כלום לעומת ללמד את ישראל תורה, ללמד אותם טומאה וטהרה וכיצד מקריבים קרבן לפניו.
ואח"כ אנחנו נראה משהו מדהים, מדהים מאד, מאד מדהים.
וכשאמרו במדרש שכל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, כמו שאמרנו בשני השיעורים פה ואתמול בהרצאה עוד דרשה בענין, כל תלמיד חכם שאין בו דעת דהיינו דרך ארץ נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכה המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", אתה זוכר את הסיפור עם הסוכר מאתמול? זה הסיפור של הסוכר.
ובכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", הטילו חובה זו על כל אחד ואחד להתדמות למשה רביו ע"ה בהכרה זו של "ואנחנו מה" וסילוק כל הרגשת ישות, והנהגת הלך וישב לו, ואם אינו נוהג כן הרי נבלה טובה הימנו. ומדוע? משום שענווה אינה מידת חסידות והנהגה טובה אלא היא האמת והכרת המציאות כמות שהיא, ולכן הגדירוה חכמים ז"ל בשם דעת, והמתייהר חוטא הוא בעיוות המציאות ועמעום הדעת. וכמו שאמרו חכמים, כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. ולעומתו משה רבינו ע"ה זכה לשיא של הדעת, למ"ט שערי בינה. אז ז"א כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, אז ביקשו מאיתנו להיות במדרגת משה רבינו בהסתלקותו מכל שררה, ולהיות במידת הענווה כמו משה רבינו שהכיר את מקומו "ואנחנו מה" ז"א בן אדם לא יקפוץ להשתרר על הציבור, בודאי לא בכח כמו דור-רעי, אלא יתרחק מן השררה, ה' נתן לך נתן, לא נתן חוזרים למקום ממשיכים הלאה. זה מה שעשה משה רבינו וזה מחייב את כל אחד. למה זה מחייב את כל אחד? כי ענווה זה לא איזה הנהגה או חסידות, זה האמת והכרת המציאות כמו שהיא, כי מה האדם לפני בוראו, ולכן הגדירו אותה חכמים בשם דעת, זה נקרא דעת, אם לא הוא נקרא חסר דעת, והמתייהר בעל הגאווה הוא חוטא בעיוות המציאות ועמעום הדעת, לכן כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, בשעה שאדם מתגאה נשכחת תורתו, מסתלקת ממנו חכמתו. יש מעשים על זה בגמרא.
לעומתו משה רבינו ע"ה שהיה עניו מכל אדם זכה לסיעה של הדעת ולמ"ט שערי בינה.
ויש להבין שלא דורשים מכל תלמיד חכם להגיע לענווה של משה רבינו ע"ה בדיוק, ואם לא יגיע אליה אז נבלה טובה הימנו, אלא כל תלמיד חכם כפי מדרגתו, צריך להכיר את ה' ולדעת אותו כפי ערכו, להיות עבד נאמן לקונו, ולהיות שפל בעיני עצמו כנגד רוממות ה' יתברך. זכה להכיר, ואם באותה דרגה שהוא מכיר ברוממות הבורא ובכוחו לא ילמד להשפיל כנגדה את דעתו ולבטל את ישותו, אלא יחשיב את עצמו ויעמיד את עצמו במרכז ויחשיב את עצמו כפועל ועושה, כי אז באמת תהיה נבלה טובה הימנו. בפרט אלה שגרמו בבחירות האחרונות לעשות ההיפך ממה שה' אומר, כי הם החליטו להשליט את כוחם ושררתם בכח, אבל התורה לא רוצה שתעשה כך, התורה לא רוצה שתעבור על שום מצוה, ואתה עובר על המצוות בשם התורה, בשביל להשיג מה? כח לעצמך ושררה לעצמך, זה נבלה טובה הימנו.
וכמו שמצינו באבות דרבי נתן, אמר רבי עקיבא, כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה? לנבלה מושלכת בדרך. אז מי זה שמגביה עצמו על דברי תורה? הוא עושה שלא כתורה, לא כדרך התורה, שעליו נאמר "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", אם נבלת בהתנשא, אתה הופך להיות כנבלה המושלכת בדרך, זה כשאתה מתנשא. ואם זמות יד לפה, אתה תבוא לדבר - נסתם הפה לא יכול לדבר. הקב"ה יסתום לך את הפה, לא תוכל לדבר, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח.
כמו שמובא שאחד מהחכמים נשלח אחרי שכמובן המליצו עליו שהוא גאון ועצום וחכם לעיר מסוימת, ושאלו אותו כמה שאלות פשוטות ולא ידע לענות. אז אמרו לו הרב שולח אותו, ככה אתה שולח אחד כזה שאתה אומר שהוא יודע הכל וכו' וכו'? קרא לו שאל אותו מה קרה? שאלה הזאת מה התשובה? ענה לו, שאלה זו מה התשובה - ענה לו, זה ענה, אמר לו אז למה שם לא ענית? הוא אומר כי שמו לי את הבימה ואת הכבוד נסתם לי הפה, נעלם ממני הכל. ועליו נאמר "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", כי ההתנשאות מנבלת אותו, ורק השפלות והענווה מעמידים אותו במקומו הראוי לו. ז"א העבודה של האדם היא צריכה להיות לדעת את מקומו, איזהו חכם המכיר את מקומו. אז זה על שתי פנים, איזהו חכם? המכיר את מקומו שלו, המכיר את מקומו של עולם, אם הוא יודע מה מקומו אז הוא ידע מה מקומו הוא, אבל אם לא הוא לא ידע שום דבר. זה כמו נאום בלעם שתום העין, היתה לו עין אחת סתומה, למה? הוא הי הצריך לראות בעין אחת את גבהות הבורא ובעין שניה את שפלותו, והוא לא ראה בעין אחת את גבהות הבורא, ובעין אחת את שפלותו, הוא ראה את גבהותו הוא, אז סתמו לו עין אחת.
אדם צריך להכיר את מקומו, מקומו של עולם ממקומו שלו. ואמרנו פעם, מה ההבדל בין אני לאין? אני ואין זה ס' א' סיטרא אחרא, או אין סוף, אם אתה מרגיש אני - אתה סטרא אחרא, אם אתה מרגיש אין - אתה נותן מקום לאין סוף ברוך הוא להיות בעולם. כל ההולך בקומה זקופה, זה הלכה בסימן ב' בשו"ע הלכה ח', כל ההולך בקומה זקופה הרי זה כדוחק רגלי השכינה. ז"א אם אתה הולך ככה קצת משפיל את הראש, כמה צריך לעבור בשביל שלא לעבור, זה אסור ללכת בקומה זקופה, אסור - איסור, מה זה קומה זקופה? אם הוא הולך הוא לא רואה את הרגליים למטה כשהוא הולך, ז"א העיניים לא בזוית כזאת שרואות את הרגליים כשהולכות, ז"א הוא הולך יותר מידי ככה שהוא לא רואה את הרגליים, זה נקרא שהוא עובר על איסור הליכה בקומה זקופה, והוא עובר על כל פסיעה ופסיעה. צריך קצת להשפיל וזה נקרא דוחק רגלי השכינה, כאילו הראש צריך להיות נגיד ככה והוא עושה ככה, אז זה כאילו דוחק את רגלי השכינה, למה? השמים כסאי והארץ הדום רגלי, אז כביכול הקב"ה יושב בשמים, זה כסאו, והרגליים הדום רגליו, למטה ארץ זה הדום רגליו, אז כביכול רגלי ה', כביכול נמצאות למטה. אז הם על הארץ, עכשיו אם אתה עושה ככה מה אתה עושה אתה כאילו דוחק רגלי השכינה, לא נותן מקום לקב"ה, אתה תופס מקום על חשבון, זה נקרא סטרא אחרא, מציאות בפני עצמה כאילו, שאתה אני אז זה גימטריא סטרא אחרא, כשאתה אין ואנחנו מה, אז אתה נותן מקום לאין סוף הקב"ה, אתה לא תופס מקום. זה העבודה של בן אדם.
אז ראינו פה שאמר לו הקב"ה, מה המלאכה שלך, יותר גדולה מכל מה שעשית אותות ומופתים, אמר לו ללמד את ישראל טומאה וטהרה ואיך להקריב קרבן. שמעתם? ועכשיו מה התכלית של הלימוד? התכלית של הלימוד זה תכלית הלימוד זה ללמד איך להקריב קרבן. אז הקרבת הקרבן זה התכלית, זה מה שצריך להקריב קרבן.
אור החיים הקדוש יש פה? אור החיים הקדוש מסביר מה זה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", מה זה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"? הוא מביא פירוש מדהים, שמה התכלית בעצם של האדם בהקרבת הקרבן? עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', בפסוק הזה אדם כי יקריב מכם קרבן, רומז הכתוב לצוות את אנשי החיל להשתדל, להשתדל, לא חייבים להצליח, להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה'. ולזה יקרא קרבן לה', זה הקרבן, זה הקרבן הכי נבחר לה'. כי ע"י חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים, כשאדם חוטא אז לא מתקיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" כי החטא מפריד, עוונותיכם היו מבדילים בניכם ובין ה' אלקיכם. אז ע"י חטא האדם נפרד הדבקות של ישראל מאביהם שבשמים, דכתיב "ואתם הדבקים בה'" ואז יהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה. נו, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו, מה התאוה הגדולה ביותר של הקב"ה שהוא מתאווה לקרב את הבנים שהתרחקו ממנו בחטאיהם. וציוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב ליבו, כולנו מצווים הוכח תוכיח את עמיתך, כולנו מצווים, וגם העניש למעלים עין מן הדבר. אחד שיודע לעשות ולא עושה מעלים עין מדבר, ה' העניש אותו, הוא מעניש, וזה לך האות מאיפה תלמד? אשר ציוה ה' להתחיל ממקודשיו, ז"א כמו שכתוב ביחזקאל הנביא "והתוית תו על מצחות האנשים" אז כתוב שמה שדוקא התחילו מאלה שלמדו את כל התורה מא' ועד ת', ובגלל שהם לא הוכיחו את עם ישראל מידת הדין קטרגה ואפילו שהקב"ה פסק עליהם שהם יחיו, מידת הדין שינתה את זה והקב"ה פעם יחידה בעולם חזר בו מהבטחת הטובה והביא עליהם רעה. למה? כי הקב"ה לימד סנגוריה על החכמים, הוא אמר, אם היו מוכיחים אותם לא היו שומעים להם, אני יודע אומר, אז מידת הדין אמרה לו לפניך זה גלוי, אבל לפניהם מי גלוי, מאיפה הם יודעים אם ישמעו להם או לא ישמעו, הם חייבים להגיד, ישמעו או לא ישמעו זה לא בעיה שלהם, והקב"ה חזר בו ואמר, ממקודשי ממקדשי ממקודשי תחלו, והתחילה מידת הדין לפגוע בהם ולהרוג בהם. למה מי שלא מזהיר ולא מוכיח במקום שהוא יכול להוכיח ומעלים עין מעניש אותו הקב"ה.
ומצד שני הגדיל את השכר של המזכה, כמו שאמר התנא באבות, כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, "כי ישמרנו ה' משגיונות" הקב"ה לא נותן לו להכשל למזכה הרבים, הוא שומר אותו משגיונות. ולכן אלה הדברים הנאמרים כאן, אדם כי יקריב מכם קרבן, אדם, למה אומר אדם? אומר דקדק לומר אדם מלשון חשיבות, כי לא כל אחד זוכה להיות מזכה הרבים, אבל מי שזוכה הוא נקרא אדם, לשון חשיבות. כמו שכתוב בזוהר פרשת תזריע מ"ח, אדם כי יקריב, את מי יקריב? פירש הכתוב ואמר מכם, אדם כי יקריב מכם מן הפחותים שישנם בכם, אשר פשעו בה' ויאמרו לאל סור ממנו, תראו למי הוא מדבר, לא לדתיים ככה זה, לאלה שאמרו סור ממנו לאלקים, לא רוצים. ונתרחקו מדבקותו יתברך, את זה יקריב, ולזה יקרא קרבן לה', זה נקרא קרבן לה', כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו. ואדם כזה אין צריך להביא לא נדר ולא נדבה, וגם אין מציאות להביא לא חטאת ולא אשם, על מה חטאת ואשם? הוא לא חוטא, איך הוא יחטא אם ה' שומר עליו ומציל אותו מהשגיונות, הוא לא צריך את זה. וגם לא צריך נדר ולא נדבה, מה שאתה עושה זה למעלה לעילא ולעילא, מה זה נדר ונדבה לעומת מה שאתה עושה. על דרך אמרם ז"ל, כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואם אין שוגג אין קרבן. אז ראינו שהקב"ה מתאווה מאד שיחזירו לו את הבנים, וזה עיקר הפסוק, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", ואחר שגמר אומר מעשה קרבן הנכבד והמעולה שזה הקרבן הנכבד והמעולה, אמר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. למה אמר? תקריבו את קרבנכם, מי זה? זה מדבר כבר על כל אדם אחר שלא עושה ככה, אז הוא יביא קרבנות ממש, דבר זה ישנו בכל אדם כי לא כל ישיגו בחינת רבים השיב מעוון, בגלל שהם לא משיגים את הבחינה של רבים השיב מעוון הם צריכים להביא קרבנות, כי אם יחטאו יצטרכו להביא קרבן. אז עיקר הפסוק מה מדבר? אדם לשון חשיבות, כי יקריב, את מי יקריב? מכם מן הפחותים בכם, לה' זה הקרבן הכי נכבד לה' והכי נרצה. ומה תהיה השמירה על האדם הזה? שישמר מכל השגיונות, ה' שומר עליו, היחידי מכל הצדיקים שהקב"ה שומר עליו משגיונות, מי זה? רק מזכה הרבים, אין אף אחד שיש לו שמירה כזאת. יש עוד צדיק אחד שאם רוב ימיו יצאו בלא חטא ה' שומר אותו שלא יכשל במאכל שהוא לא כשר. לא יאונה אוון לצדיק, אבל זה רק אם עברו רוב ימיו בלא חטא, אז הוא ישמור אותו מזה, רק ממאכלות אסורות, כי מאכל אסור אתה לא יודע איפה הוא יכול ליפול, ה' ישמור עליו שהוא לא יפול בזה, אפילו אם יהיה לא יבוא לו לאכול או מה או זה, לא יאכל. אבל שמירה כל הזמן שלא יבוא לידי שגיונות, זה מובטח רק במזכה הרבים. אז ז"א, מי שמזכה את הרבים מוכרח גם, מוכרח שתהיה בו ענווה. אם לא הוא לא יכול לזכות את הרבים, למה? משום שאתה צריך להתמסר לציבור והציבור כמו שאתם מכירים ציבור, אז הוא לא מחזיר טובה, הוא בד"כ מנצל ולא מחזיר טובה, ולא מכיר טובה, ואדם שמזכה את הרבים פירושו שממשיך וממשיך ומתמיד, פירושו שלדבר שאין לו גאווה, אם היתה לו גאווה הוא היה אומר סליחה, לא הבנתי, אני עושה כך והוא לא מכיר לי טובה? תעזוב אותם, מי צריך אותם. לא רוצה את זה ולא רוצה את זה וככה מנפנף מנפנף, בסוף הוא יישאר לבד, הוא לא יזכה את הרבים. אבל בשביל להיות מזכה את הרבים צריך לעבוד על המידות, למה כי אתה שמש שמשמש את כולם. אחרת לא תוכל לזכות לזכות את הרבים, כמה אנשים ברגע שלא נותנים להם מה שהם חושבים שמגיע להם עוזבים מתפרטים הולכים וכו', על ימין ועל שמאל. יש אנשים שאפילו אם אתה תומך בהם או עוזר להם והופך אותם ומשנה אותם ומלמד אותם, אם פעם אחת לא תגיד להם תודה, הם נעלבים והולכים, לא תראה אותם יותר. שמעתם דבר כזה? יש אנשים שיבואו אליך וירצו לעזור לך והכל, אבל אם לא תגיד להם תודה פעם אחת, אומר הא, ראית, לא התייחס אלי לא אמר לי תודה, עזוב אני לא רוצה, לא רוצה יותר שלום גמרנו. מה זה? גאוה, גם עזרו לך, גם הכל, עוד אתה רוצה שישתעבדו לך במתן תודה, תחשוב רגע על מה? מה קרה, מה קיבלת לעומת מה שאתה רוצה, מה זה תודה מול מה שקיבלת? אז לא אמרו לך תודה מאיזה סיבה, לא משנה מה הסיבה כרגע, מוצדקת לא מוצדקת, זה סיבה זהו? סימן שהבן אדם לא אמיתי, אם היה אמיתי היה משמש שלא על מנת לקבל שכר, הוו משמשין את הרב שלא על מנת לקבל שכר, ז"א ככה היא הדרך האמיתית, ואם אתה רוצה שכר לא משנה מהו, אפילו תודה, אז אתה לא משמש כמו שהתורה אומרת, אתה מחפש שכר. יש אחד רוצה כסף, יש אחד רוצה תודה, יש אחד רוצה מכתב, יש אחד רוצה חתימה בספר, יש אחד כך, כל מיני דמיונות.
אז ז"א, ככה מפסידים אנשים הכל. גאות אדם תשפילנו, בסוף הוא יהיה שפל. אז לכן צריכים לעבוד על המידות האלה של ענווה, ואם אדם רוצה באמת לעבוד על ענווה מה הדרך? שלעולם ישמש אחרים. כי הוא לא יקבל בחזרה את מה שהוא משקיע בהם, אף פעם, ואם הוא ימשיך ויתמיד זה סימן שהוא עלה. זה העבודה הכי טובה בשביל לקבל ענוה, תשמש אחרים כל הזמן, תתן תעניק תעזור ואל תצפה לכלום, אם תצפה אתה תתפרק לגמרי. אל תצפה. וככה תעבוד תעבוד תעבוד תעבוד ממילא הענווה תגיע, למה? כי ויתרת על הגאוה, אתה לא מבקש כלום בתמורה, אתה לא רוצה זה לא רוצה לא רוצה זה, אז הכל בסדר, אתה ממשיך, ממשיך, אפילו באותם אנשים שלא מכירים לך טובה ואתה ממשיך - זה ענווה. לא פוזה כזאת פוזה כזאת זה לא ענווה, זה הצגה, תעריכו אותי, תעריכו אותי אני עניו, תעריכו אותי, כן?
היה אחד מספרת הגמרא שהיה צדיק גדול מתעטף בטלית והכל, קרוב לגיל מאה היה יושב תמיד אחרי התפילה, יוצא הי הלו סלע גדול, היה יושב על הסלע בחוץ וכולם יוצאים מהתפילה והוא מי שברך אבותינו הקדושים, לא אומר ברכה סתם, מי שברך אבותינו הקדושים, ככה בשביל שיהיה טררם כאילו, ונותן ברכות כולם הולכים קם מהסלע והולך, וכולם מתפעלים בן מאה איזה סבלנות איזה זה, פש איזה קדושה איזה ברכה. אז פעם אמרו את שבחו בפניו של אחד מהגדולים, אז הוא אמר להם אתם רוצים לבדוק אם זה אמת או לא א מת, תקחו לו את הסלע, לקחו לו את הסלע, יצא, ראה שאין סלע - מת. מה החזיק אותו? הסלע שהוא יכול לשבת, היום זה לא סלע, זה כסא, כורסה לא משנה, אבל זה מה שהיה - סלע, אין סלע נגמרה הפוזה, אי אפשר לברך - מת. אתם מבינים?
בקיצור יהודים יקרים, אדם כי יקריב מכם קרבן, אז הדבר החשוב ביותר זה להחזיר יהודים בתשובה ולקרב אותם לאביהם שבשמים. אמר הקב"ה למשה רבינו, יש לי מלאכה גדולה מזו, כל מה שהוצאת את ישראל ממצרים, כל מה שעשית אותות ומופתים, יש עוד יותר מזה, מה יותר מזה? ללמד אותם טומאה וטהרה ואיך יקריבו קרבן, וזה אומר האור החיים הקדוש זה החלק של הבדיעבד, אבל החלק המובחר זה להביא מעם ישראל את אלה שנתפרדו ונתרחקו מאת הקב"ה ולהביאם לאביהם שבשמים, זו מלאכת שמים הכי גדולה שיכולה להיות בעולם. ואשרי הזוכה בזה שנתקיים בו הפסוק "ורבים השיב מעוון" אמן ואמן.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...