גאוות אדם תשפילינו

- - - לא מוגה! - - - 

דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם

אדם כי יקריב מכם קרבן לאדוני מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם

ויקרא אל משה

אמרו בתנחומה

זהו שאמר הכתוב גאוות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד

כל מי שרודף אחר שררה,

שררה בורחת ממנו

וכל מי שבורח משררה,

שררה רודפת אחריו

משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועתה לך

ואשלחך אל פרעה

ויאמר ביה אדוני

שלח נא ביד תשלח

אמר לו הקדוש ברוך הוא

חייך שסופך ללך

זאת אומרת הקדוש ברוך הוא אומר לו ועתה לך ואשלחך אל פרעה מה היה צריך? היה צריך לקפוץ

הקדוש ברוך הוא ממנה אותו להיות גואל

של עם ישראל

והוא אומר לא,

שלח נא ביה תשלח, כל אחד ראוי יותר ממני,

כל מי שתמצא בשוק אפילו יותר ראוי ממני

שבוע ימים הוא צריך הקדוש ברוך הוא להפציר בו

בשביל שילך בשליחות

מה אמר לו הקדוש ברוך הוא? חייך שסופך ללך

כיוון שהלך ואמר

אדוני אלוהי העברים שלחני אליך

שלח את עמי ויעבדוני

אמר אותו רשע מי אדוניי?

התחיל משה אומר

אני כבר עשיתי שליחותי

הלך וישב לו

אמר לה הקדוש ברוך הוא, ישבת לך?

בוא דבר אל פרעה

זאת אומרת מה?

משה

שמע שהקדוש ברוך הוא שולח אותו

בא עשה את השליחות

אמר

אדוני אלוהי העברים שלחני אליך שלח את עמי ויעבדוני

עשה שליחות

אמר לו הרשע פרעה מי אדוני שרשמע בקולו

התחיל משה לומר

אני עשיתי שליחותי

זהו

הלך וישב לו

אמר לו הקדוש ברוך הוא, הלו,

הלו, מה ישבת לך?

בוא דבר אל פרעה

וכן על כל דיבור ודיבור

לך אל פרעה

השכם בבוקר מתייצר לפני פרעה

ללמדך שהיה בורח מן השררה

כל פעם היה צריך לשכנע אותו מחדש

לסוף הוציאה ממצרים

וקרע להם את הים

והביאה אל המדבר

והוריד להם את המן

ועלה להם את הבאר

והגיז להם את הסלב

ועשה את המשכן

ואמר מכאן ואילך

מה יש לי לעשות?

עמדתי ישר

אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך?

יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית

יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה להזהירן

האח יהיו מקריבין בני קורבן לפניי

שנאמר ויקרא אל משה

דבר אל בני ישראל

אדם כי יקרים מכם קורבן

התחלנו שהמדרש אומר

גאוות אדם תשפילנו

כמו דורעי

ושפל רוח יתמוך כבוד

זאת אומרת זה שמשפיל את עצמו ורוחו שפלה אדרבה יתמוך כבוד יקבל כבוד

אז

הוא ברח מהשררה משה רבנו והקדוש ברוך הוא כל הזמן מפציר בו הלאה הלאה הלאה

לכאורה

מדבר מאמר זה בשבח הענווה

וכמו שהביאו שם דוגמה משאול

שברח מן השררה

והיא רדפה אחריו

ואבימלך בן ירובעל

רדף אחריה והיא ברחה ממנו

וכך הוא סיומו

משה ברח מן השררה ורדפה אחריו

לקיים מה שנאמר

גאוות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד

זה משה שנאמר בו

ותחסרהו מעט מאלוהים

בכבוד והדרת עד תרהו

והיינו שמשה רבנו עניו השלום שהיה העניו מכל אדם

זכה לשיא הכבוד והגדולה

אבל כשנתבונן בדבר נמצא כאן עמקות נפלאה

אמנם משה רבנו עליו השלום ברח מן השררה

והקדוש ברוך הוא היה מפתהו שבעה ימים

ומאין לקבל את השררה כמו שכתוב שם

אבל לאחר שקיבל על עצמו ללכת בשליחותו של מקום ולגאול את ישראל

ובא אל פרעה ואמר לו כה אמר אדוני שלח את עמי ופרעה ענה מי השם אשר שמע בקולו

אמר משה אני כבר עשיתי שליחותי עליו וישב לו למרות שידע

את עוני עמו וסבלותם ונתן עיניו וליבו על צערם

ואמר מי ייתן מותי עליכם

ידע שהגיעה העת לגאולם

ידע שהוא נבחר להיות הגואל

והקדוש ברוך הוא אמר לו אם אין אתה גואלם

אין אחר גואלם

לא חשב שהואיל והוא התחיל במצווה עליו לגמרה

ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה

אלא היה ברור ומוחלט בדעתו ואנחנו מה?

אין הוא פועל כלום

ואין עליו חובה לגמור מאומה

כל שליחותו הייתה לבוא אל פרעה ואת מצוותו זו כבר גמר הלך וישב לו

לא רק בהליכה הראשונה הזו

שפרעה הכביד על העם ומשה התמרמר לאמור למה זה שלחתני אלא על כל דיבור ודיבור

ולאחר כל מכה ומכה היה משה הולך ויושב לו

מצפה בכיליון העיניים לגאולה

ואינו חושב כלל על חלקו בה

ושפל רוח יתמוך כבוד

והקדוש ברוך הוא בחר זאת אומרת זה לא הצגה זה המציאות שלו הייתה כזאת כאילו ואנחנו מה?

ושפל רוח יתמוך כבוד

והקדוש ברוך הוא בחר במשה להוציא את העם ממצרים ולקרוע להם את הים להוריד להם את המן להעלות להם את הבאר עד לקבלת התורה ולעשה את המשכן

ובכל פרשה כל פרשת העשייה הודגש

כאשר ציווה אדוני את משה

והוא הצטווה להקימו לבד

והיה לו לחשוב שעתה מוטל עליו לאמור

עמדו וישמעם יצווה אדוני לכם

כיצד לא עובדו במשכנו שעשיתם בעדו

והיה עליו להרגיש שהוא במרכז העניין

הוא מנחיל התורה והוא מקים המשכן

אבל משה רבנו ערב השלום אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות?

עמד וישם

הייתה דעתו ברורה אצלו שהוא אינו חשוב לכלום

תפקידו הסתיים

ועליו לעמוד ולשבת

ודווקא משום כך זכה לתמיכת כבוד

אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך

יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית

ללמד את ישראל טומאה וטהרה

להזהירן אך יהיו מקריבין בניי קורבן לפניי

אתם שומעים?

זאת אומרת כל האותות והמופתים זה כלום

לעומת ללמד את ישראל תורה וללמד אותם טומאה וטהרה

וכיצד מקריבים קורבן לפניי

אה יא באבה יא באבה

אחר כך אנחנו נראה משהו מדהים

מדהים מאוד מאוד מדהים

וכשאמרו במדרש

שכל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה ממנו

כמו שאמרנו בשני השוערים הקודמים פה ואתמול בהרצאה עוד דרשה בעניין

כל תלמיד חכם שאין בו דעת דהיינו דרך ארץ נבלה טובה ממנו

תדע לך שכן הוא

צא ולמד ממשה אבי החוכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים

והוריד תורה מן השמיים ונתעסק במלאכת המשכן

ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו

שנאמר ויקרא אל משה וידבר השם אליו

אתה זוכר את הסיפור עם הסוכר מאתמון?

זה הסיפור של הסוכר.

ובכן

לא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר, ויקרא אל משה וידבר השם אליו.

הטילו חובה זו על כל אחד ואחד

להתדמות למשה רבנו עליו השלום בהכרה זו של ואנחנו מה?

בסילוק כל הרגשת ישות.

בהנהגת הלך וישב לו.

ואם אינו נוהג כן, הרי נבלה טובה ממנו.

ומדוע?

משום שהענווה אינה מידת חסידות והנהגה טובה, אלא היא האמת

בהכרת המציאות כמות שהיא.

ולכן הגדרו החכמים זיכרונם לברכה בשם דעת.

והמתייהר חוטא הוא בעיוות המציאות ועמעום הדעת.

וכמו שאמרו חכמים,

כל המתייהר אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו.

ולעומתו משה רבנו עליו השלום שהיה ענם מכל האדם,

זכה לשיא של הדעת

ולמ״ט שערי בינה.

אז זאת אומרת,

כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה אמנו,

אז ביקשו מאיתנו להיות במדרגת משה רבנו בהסתלקותו מכל שררה,

ולהיות במידת הענווה,

כמו משה רבנו,

שהכיר את מקומו, ואנחנו מה?

זאת אומרת, בן אדם לא יקפוץ להשתרר על הציבור,

בוודאי לא בכוח כמו דורעי,

אלא יתרחק מן השררה.

השם נתן לך, נתן, לא נתן, חוזרים למקום, ממשיכים הלאה.

זה מה שעשה משה רבנו, זה מחייב את כל אחד. למה זה מחייב את כל אחד?

כי ענווה זה לא איזה הנהגה או חסידות.

זה האמת והכרת המציאות כמו שהיא.

כי מה האדם לפני בוראו?

ולכן הגדירו את החכמים בשם דעת.

זה נקרא דעת.

אם לא, הוא נקרא חסר דעת.

והמתייהר,

בעל הגאווה,

הוא חוטא בעיוות המציאות ועמעום הדעת.

לכן כל המתייהר עם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו.

בשעה שהאדם מתגאה,

נשכחת תורתו, מסתלקת ממנו חכמתו.

יש מחסים על זה בגמרא.

דעומתו, משה רבנו עליו השלום, שהיה ענו מכל אדם, זכה לשיאה של הדעת

ולמ״ט שערי בינה.

ויש להבין שלא דורשים מכל תלמיד חכם להגיע לענווה של משה רבנו עליו השלום בדיוק.

ואם לא יגיע אליה, זו נבלה טובה ממנו.

אלא כל תלמיד חכם, כפי מדרגתו, צריך להכיר את השם ולדעת אותו כפי ערכו.

להיות עבד נאמן לקונו ולהיות שפל בעיני עצמו כנגד רוממות השמין ברוך זכה להכיר.

ואם באותה דרכה שהוא מכיר ברוממות הבורא ובכוחו,

לא ילמד להשפיל כנגדה את דעתו ולבטל את אישותו,

אלא יחשיב את עצמו ויעמיד את עצמו במרכז ויחשיב את עצמו כפועל ועושה,

כי אז באמת תהיה נבלה טובה ממנו.

בפרט אלה שגרמו בבחירות האחרונות

לעשות ההפך ממה שהשם אומר,

כי הם החליטו להשליט את כוחם ושררתם בכוח.

אבל התורה לא רוצה שתעשה כך.

התורה לא רוצה שתעבור על שום מצווה.

אתה עובר על המצוות בשם התורה,

בשביל להשיג מהכוח לעצמך ושררה לעצמך.

זה נבלה הטובה ממנו.

וכמו שמצינו בעבוד רבי נתן,

אמר רבי עקיבא,

כל המגביה עצמו על דברי תורה, למה הוא דומה?

לנבלה מושלכת בדרך.

אז מי זה שמגביה עצמו על דברי תורה? הוא עושה שלא כתורה,

לא כדרך התורה.

שעליו נאמר, אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה.

אם נבלת בהתנשא,

אתה הופך להיות כנבלה מושלכת בדרך.

זה כשאתה מתנשא.

ואם זמות יד לפה.

אתה תבוא לדבר,

וסתם הפה לא יכול לדבר.

הקב' יסתום לך את הפה, לא תוכל לדבר.

מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים מכך.

כמו שמובא שאחד מהחכמים נשלח,

אחרי שכמובן המליצו עליו שהוא גאון ועצום וחכם

לעיר מסוימת,

ושאלו אותו כמה שאלות פשוטות ולא ידע לענות.

אז אמרו לרב, שלח אותו ככה, אתה שולח לנו אחת כזה שאתה אומר שהוא יודע הכל וכולי וכולי.

קרא לו, שאלת אותו, מה קרה?

השאלה הזאת, מה התשובה? ענה לו.

התשובה, מה? ענה לו. זה, ענה לו.

אמרו לו, אז למה שם לא ענית?

הוא אומר, כי שמו לי את הבימה ואת הכבוד, ישבתי שם, אני סתם לי הפה. לא, נעלם ממני הכל.

בעליו נאמר, אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה.

כי ההתנשאות מנבלת אותו,

ורק השפלות והענווה מעמידים אותו במקומו הראוי לו.

זאת אומרת,

העבודה של האדם היא צריכה להיות לדעת את מקומו. איזה הוא חכם המכיר את מקומו.

אז זה על שתי פנים.

איזה הוא חכם המכיר

את מקומו שלו,

המכיר את מקומו של עולם.

אם הוא יודע מה מקומו,

אז הוא ידע מה מקומו הוא.

אבל אם לא, הוא לא ידע שום דבר.

זה כמו

נאום בלעם שתום העין.

הייתה לו עין אחת סתומה.

למה? הוא היה צריך לראות

בעין אחת את גבהות הבורא,

ובעין שנייה את שפלותו.

והוא לא ראה בעין אחת את גבהות הבורא.

ובעין אחת את שפלותו.

הוא ראה את גבהותו, הוא.

אז סתמו לו עין אחת.

אדם צריך להכיר את מקומו.

מקומו של עולם ומקומו שלו.

ואמרנו פעם,

מה ההבדל בין אני לעין?

אני ועין

זה סמך אלף,

סטרא אחרא או אין סוף.

אם אתה מרגיש עני, אתה סטרא אחרא.

אם אתה מרגיש אין,

אתה נותן מקום לאין סוף ברחו להיות בעולם.

כל ההולך בקומה זקופה,

זה הלכה.

בסימן ב' בשולחן ערוך הלכה זן.

כל ההולך בקומה זקופה, בהלכה אחת.

הולך בקומה זקופה,

הרי זה כדוחק רגלי השכינה.

זאת אומרת, אם אתה הולך ככה, משפיל קצת את הראש,

כמה צריך ללכת בשביל שלא לעבור. זה אסור ללכת בקומה זקופה. אסור, זה איסור.

מה זה קומה זקופה?

אם כשהוא הולך הוא לא רואה את הרגליים למטה, כשהוא הולך,

זאת אומרת, העיניים לא בזווית כזאת שרואות את הרגליים כשהולכות.

זאת אומרת, הוא הולך יותר מדי ככה שהוא לא רואה את הרגליים.

זה נקרא שעובר על איסור

הליכה בקומה זקופה.

והוא עובר על כל פסיעה ופסיעה.

צריך קצת להשפיל,

וזה נקרא דוחק רגלי השכינה, כאילו הראש צריך להיות נגיד ככה,

והוא עושה ככה.

אז הוא כאילו דוחק את רגלי השכינה.

למה השמיים כסאי והארץ אדום רגליי?

אז כביכול הקדוש ברוך הוא יושב בשמיים,

זה כסאו,

והרגליים אדום רגליו.

למטה הארץ זה אדום רגליו.

אז כביכול רגלי השם כביכול נמצאות למטה,

אז הן על הארץ.

עכשיו אם אתה עושה ככה, מה אתה עושה? אתה כאילו דוחק רגלי השכינה.

לא נותן מקום לקדוש ברוך הוא, אתה תופס מקום על חשבון.

זה נקרא סטרא אחרא, מציאות בפני עצמה כאילו.

כשאתה עני,

אז זה גימטרייה סטרא אחרא.

כשאתה אין,

ואנחנו מה?

אז אתה נותן מקום לאינסוף ברוך הוא, אתה לא תופס מקום.

זו העבודה של בן אדם.

אז ראינו פה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, מה המלאכה שלך יותר גדולה מכל מה שעשית אותות ומופתים?

אמר לו ללמד את ישראל טומאה וטהרה ואיך להקריב קורבן.

שמעתם?

עכשיו, מה התכלית של הלימוד?

התכלית של הלימוד זה...

תכלית הלימוד זה ללמד,

תכלית הלימוד זה ללמד איך להקריב קורבן.

אז הקרבת הקורבן זה התכליס.

זה מה שצריך להקריב קורבן.

אור החיים הקדוש,

יש פה.

אור החיים הקדוש מסביר מה זה

אדם כי יקריב מכם קורבן

לשם.

מה זה אדם כי יקריב מכם קורבן לשם?

הוא מביא פירוש מדהים,

שמה התכלית בעצם

של האדם בהקרבת הקורבן?

כן.

עוד ארמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לביבות עם בני ישראל לעבודת השם.

בפסוק הזה, אדם כי יקריב מכם קורבן,

רומז הכתוב לצוות

את אנשי החיל להשתדל,

להשתדל,

לא חייבים להצליח,

להשתדל לקרב לביבות עם בני ישראל לעבודת השם.

ולזה ייקרא קורבן לה' זה הקורבן זה הקורבן הכי נבחר לה'.

כי על ידי חטא האדם

ייפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים.

כשאדם חוטא,

אז לא מתקיים באתם הדבקים בשם אלוקיכם, כי החטא מפריד.

עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין ה' אלוקיכם.

אז על ידי חטא האדם נפרד הדבקות של ישראל מהאבים שבשמים.

כי דכתיב אתם הדבקים באדוני,

ואז יהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה.

נו, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאווה לקרב אותם אליו.

מה התאווה הגדולה ביותר של הקדוש ברוך הוא שהוא מתאווה לקרב את הבנים

שהתרחקו ממנו בחטאיהם?

בצווה,

להוכיח לכל הרחוק

ולקרב ליבו.

כולנו מצווים, הוכיח תוכיח את עמיתיכם. כולנו מצווים.

וגם העניש,

למעלים עין מן הדבר. אחד שיכול לעשות ולא עושה,

מעלים עין דבר.

השם העניש אותו, הוא מעניש.

וזה לך האות, מאיפה תלמד?

אשר ציווה השם להתחיל ממקודשיו.

זאת אומרת, כמו שכתוב ביחזקאל הנביא, והטבית אתיו על מצחות האנשים.

אז כתוב שמה שדווקא התחילו מאלה שלמדו את כל התורמיה לבעתיו,

ובגלל שהם לא הוכיחו את עם ישראל,

מידת הדין קטרגה,

ואפילו שהקדוש ברוך הוא פסק עליהם שהם יחיו,

מידת הדין שינתה את זה,

והקדוש ברוך הוא פעם יחידה בעולם חזר בו מהבטחת הטובה והביא עליהם רעה.

למה?

כי הקדוש ברוך הוא אימץ סניגוריה לחכמים, הוא אמר.

אם היו מוכיחים אותם, לא היו שומעים להם.

ואני יודע, עומר.

אז מידת הדין אמרה לו, לפניך זה גלוי, אבל לפני מי גלוי? מאיפה הם יודעים אם ישמעו להם או לא ישמעו להם?

הם חויבים להגיד.

ישמעו או לא ישמעו, זה לא הבעיה שלהם.

והקדוש ברוך הוא חזר בו,

ואמר,

ממקודשיי, ממקדשי, ממקודשיי תחלו.

והתחילה מידת הדין לפגוע בהם ולהרוג בהם.

למה מי שלא מזהיר

ולא מוכיח במקום שהוא יכול להוכיח,

ומעלים עין, מעניש אותו הקדוש ברוך הוא.

ומצד שני, הגדיל את השכר של המזכה.

כמו שאמר הטנא באבות, כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו.

כי ישמרנו אדוני משגיונות.

הקדוש ברוך הוא לא נותן לו להיכשל למזכה הרבים, הוא שומר אותו משיגיונות.

ולכן,

אלה הדברים הנאמרים כאן.

אדם

כי יקריב מכם קורבן. אדם, למה אומר אדם?

אומר דקדק, כלומר, אדם לשון חשיבות.

כי לא כל אחד

זוכה להיות מזכה הרבים.

אבל מי שזוכה, הוא נקרא אדם, לשון חשיבות.

כמו שכתוב בזוהר, פרשת תזריעה מ״ח.

אדם כי יקריב.

את מי יקריב?

פרש הכתוב ואמר מכם.

אדם כי יקריב מכם, מן הפחותים שישנם בכם,

אשר פשעו בשם ויאמרו לאל,

סור ממנו.

תראו למי הוא מדבר, לא לדתיים ככה זה.

לאלה שאמרו, סור ממנו לאלוקים. לא רוצים.

ונתרחקו מדבקותו יתברך. את זה יקריב.

ולזה ייקרא קורבן השם. זה נקרא קורבן השם.

כי יקריב נצר מטעיו קודש לשורשו.

באדם כזה,

אין צריך להביא לא נדר

ולא נדבה,

וגם אין מציאות להבין לא חטאת ולא אשם.

על מה חטאת ואשם? הוא לא חוטא.

איך הוא יחטא אם השם שומר עליו ומציל אותו מהשגיונות?

הוא לא צריך את זה.

וגם לא צריך נדר ולא נדבה, לא צריך מה שאתה עושה, זה למעלה, לעילה, לעילה.

מה זה נדר? מה זה נדבה? לעומת מה שאתה עושה.

על דרך אומרם, זיכרונם לברכה,

כל המזכה את הרבים אין חטא בעל ידו.

ואם אין שוגג, אין קורבן.

אז ראינו שהקדוש ברוך הוא מתאווה מאוד שיחזירו לו את הבנים.

וזה עיקר הפסוק.

אדם,

כי יקריב מכם קורבן השם.

באחר שגמר עומר מעשה קורבן הנכבד והמעולה, שזה הקורבן הנכבד והמעולה,

אמר מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן.

למה אמר?

תקריבו את קורבנותיכם.

מי זה?

זה מדבר כבר על כל אדם אחר שלא עושה ככה.

אז הוא יביא קורבנות ממש.

דבר זה ישנו בכל אדם, כי לא כל ישיגו בחינת רבי משיב מעוון.

בגלל שהם לא משיגים את הבחינה של רבי משיב מעוון,

הם צריכים להביא קורבנות, כי אם יחטאו,

יצטרכו להביא קורבן.

אז עיקר הפסוק, מה מדבר?

אדם לשון חשיבות,

כי יקריב את מי יקריב, מכם מן הפחותים בכם.

לשם זה הקורבן הכי נבחר לשם, הכי נרצה.

ומה תהיה שמירה על האדם הזה?

שישמר מכל השגיונות.

והשם שומר עליו.

היחידים מכל הצדיקים

שהקדוש ברוך הוא שומר עליו

משגיונות

מי זה?

רק מזכי הרבים. אין אף אחד שיש לו שמירה כזאת.

יש עוד צדיק אחד, שאם רוב ימיו יצאו בלא חטא,

השם שומר אותו שלא ייכשל במאכל

שהוא לא כשר.

דו יאונא עוון לצדיק.

אבל זה רק הם עברו רוב ימיו,

בלא חטא.

אז הוא ישמור אותו מזה.

רק ממאכלות אסורות.

כי מאכל אסור, אתה לא יודע איפה הוא יכול ליפול.

השם ישמור עליו שלא ייפול בזה.

אפילו אם יהיה, לא יבוא לו לאכול, או מה, או ייפול, או לא, מה, לא יהיה. לא יאכל.

אבל שמירה כל הזמן שלא יבוא לידי שגיונות,

זה מובטח רק למזכי הרבים.

אז זאת אומרת,

מי שמזכה את הרבים, מוכרח גם,

מוכרח

שתהיה בו ענווה.

אם לא, הוא לא יכול לזכות את הרבים.

למה?

משום שאתה צריך להתמסר לציבור.

והציבור,

כמו שאתם מכירים ציבור,

אז הוא לא מחזיר טובה.

הוא בדרך כלל מנצל,

ולא מחזיר טובה,

ולא מכיר טובה.

ואדם שמזכה את הרבים, פירושו שממשיך וממשיך ומתמיד

פירושו של דבר

שאין לו גאווה.

אם הייתה לו גאווה,

הוא היה אומר, סליחה, לא הבנתי, אני עושה ככה והוא לא מכיר לי טובה?

תעזוב אותי, מי צריך אותם?

לא רוצה את זה ולא רוצה את זה, וככה מנפנף ומנפנף.

בסוף הוא יישאר לבד.

הוא לא יזכה את הרבים.

אבל בשביל להיות מזכה את הרבים צריך לעבוד על המידות.

למה?

כי אתה שמש שמשמש את כולם.

אחרת לא תוכל לזכות, לזכות את הרבים.

כמה אנשים ברגע שלא נותנים להם מה שהם חושבים שמגיע להם, עוזבים, מתפטרים או הולכים וכו',

על ימין ועל שמאל.

יש אנשים

שאפילו אם אתה תומך בהם, עוזר להם, והופך אותם, ומשנה אותם, ומלמד אותם,

אם פעם אחת לא תגיד להם תודה,

הם לא...

הולכים

לא תראה אותם יותר.

שמעתם דבר כזה?

יש אנשים שיבואו אליך וירצו לעזור לך והכול, אבל אם לא תגיד להם תודה פעם אחת,

הוא אומר, אה?

ראית?

לא אתייחס אליי?

לא אמר לי תודה?

עזוב, אני לא רוצה, לא רוצה יותר, שלום, ביי.

מה זה?

גאווה!

גם עזרו לך, גם הכול. עוד אתה רוצה שישתעבדו לך במתן תודה, תחשוב רגע, על מה?

מה קרה? מה קיבלת לעומת מה שאתה רוצה?

מה זה תודה מול מה שקיבלת?

אז לא אמרו לך תודה, מאיזה סיבה, לא משנה מה הסיבה כרגע.

מוצדקת, לא מוצדקת.

זו סיבה, זהו.

סימן שהבן אדם לא אמיתי. אם היה אמיתי,

היה משמש שלא על מנת לקבל שכר. היוו משמשים את הרב

שלא על מנת לקבל שכר.

זאת אומרת, ככה היא הדרך האמיתית.

ואם אתה רוצה שכר, לא משנה מה הוא, אפילו תודה,

אז אתה לא משמש

כמו שהתורה אומרת. אתה מחפש שכר?

יש אחד רוצה כסף, יש אחד רוצה תודה,

יש אחד רוצה מכתב,

יש אחד רוצה חתימה בספר,

יש אחד ככה, כל מיני דמיונות.

אז זאת אומרת,

ככה מפסידים אנשים הכול.

גאוות אדם תשפילנו,

בסוף הוא יהיה שפן.

אז לכן צריכים לעבוד על המידות האלה

של הענווה.

ואם אדם רוצה

באמת לעבוד על הענווה, מה הדרך?

שלעולם ישמש אחרים.

כי הוא לא יקבל בחזרה את מה שהוא משקיע בהם, אף פעם.

ואם הוא ימשיך ויתמיד, זה סימן שהוא ענו.

זה העבודה הכי טובה בשביל לקבל ענווה.

תשמש אחרים כל הזמן.

תיתן, תעניק, תעזור, ואל תצפה לכלום.

אם תצפה, אתה תתפרק לגמרי.

אל תצפה.

וככה תעבוד, תעבוד, תעבוד, תעבוד, תעבוד, תעבוד, ממילא הענווה תגיע.

למה? כי ויתרת על הגאווה.

אתה לא מבקש כלום בתמורה, אתה לא רוצה זה, לא רוצה זה, לא רוצה זה, זה הכול בזמן. אתה ממשיך, ממשיך. אפילו באותם אנשים.

שלא מכירים לך טובה, ואתה ממשיך.

זה הענווה.

לא פה זה כזאת.

פה זה כזאת, זה לא ענווה.

זו הצגה, תעריכו אותי.

תעריכו אותי, אני ענף. תעריכו אותי.

כן?

היה אחת מספרת הגמרא שהיה

צדיק גדול,

מתעטף וטלית והכול.

קרוב לגיל 100 היה יושב,

תמיד אחרי התפילה יוצא, היה לו סלע גדול, היה יושב על הסלע בחוץ,

וכולם יוצאים מהתפילה, והוא משבר רחבותינו הקדושים.

לא אומר ברכה סתם, משבר רחבותינו הקדושים, ככה, בשביל שיהיה טררם, כאילו...

ונותן ברכות, כולם הולכים, קם הסלע והוא הולך.

וכולם מתפעלים בין 100, איזה סבלנות, איזה קדושה, איזה ברכות.

אז פעם אמרו את שבחו בפניו של אחד מהגדולים.

אז הוא אמר להם, אם אתם רוצים לבדוק אם זה אמת או לא אמת,

תקחו לו את הסלע.

לקחו לו את הסלע,

יצא, ראה שאין סלע, מת.

מה החזיק אותו? הסלע.

שהוא יכול לשבת...

היום זה לא סלע, זה כיסא, כורסה, לא משנה.

אבל זה מה שהיה, הסלע.

אין סלע,

נגמרה הפוזה.

אי אפשר לברך, מת.

אתם מבינים?

בקיצור, יהודים יקרים, אדם כי יקרים מכם קורבן.

אז הדבר החשוב ביותר זה להחזיר יהודים בתשובה.

לקרב אותם לעבים של השמיים.

אמר הקב' ברוך הוא משה רבנו, יש לי מנחה גדולה מזו.

כל מה שהוצאת את ישראל ממצרים,

כל מה שעשית אותות ומופתים, יש עוד יותר מזה. מה יותר מזה? ללמד אותם

טומאה וטהרה, ואיך הקריבו קורבן.

וזה אומר האור החיים הקדוש,

זה החלק של הבדיעבד.

אבל החלק המובחר

זה להביא מעם ישראל את אלה שנתרחקו ונתפרדו מאת הקב' ברוך הוא,

לאביהם לאביהם שבשמיים.

זו מלאכת שמיים הכי גדולה שיכולה להיות בעולם.

באשרי הזוחל הזה,

שמתקיים בו הפסוק, ורבי משיב מעוון

אמן ואמן.

אמן.

מזלק וברוך.

רבי חנניה בבקשה אומר.