האכילה בחול לעומת האכילה בשבת - חלק ב | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום זיסל בת בלע ובנה החוזרים היום לארצנו הקדושה

שיגיעו ללא בדיקות וללא טענות ומענות,

אמן.

אנחנו בחלק ב',

האכילה בחול לעומת האכילה בשבת.

צריך

ריבוי תפילות לזכות.

העצה הראשונה והיסודית לזכות, לזכך את הגוף

ולצאת מתאוות האכילה,

פשוט

להתחנן

לשם יתברך.

לבכות לפניו שוב ושוב.

שיציל אותו מהתאווה הזאת

ויעזור לו להתקדש באכילה.

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום,

ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו,

אינו יכול לו.

וכפי שיהיה ברור לאדם,

גודל החשיבות בזה,

וגודל הנזק

שתאוות האכילה מזיקה,

וגודל

ההתקדשות וההתעלות שזוכים באכילה בקדושה כראוי,

כך תהיה התפילה והבקשה יותר מעומקא דליבה.

אתה צריך לדעת את גודל החשיבות,

גודל הנזק,

בגודל ההתקדשות.

אם מבינים את זה,

אז התפילות והבקשות יהיו בהתאם.

אז עצה ראשונה יסודית, אמרנו,

כדי לזכך את הגוף ולצאת

מתאוות האכילה, זה להתחנן באופן הזה לשם יתברך,

כי רק הוא יכול לעזור נגד יצר הרע.

כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום,

ואלמלא השם יתברך עוזרו, אין לו יכול לעזור נגדו. אז איך אנחנו מצליחים בסוף?

בעזרת השם.

צריך סיוע משמיים.

דבר שני, צריך הכנה.

עוד עניין יסודי

זה הכנה.

תמיד צריך להיות מוכן

ולהכין את עצמו קודם העבודה.

כל עבודת השם צריכה הכנה,

ובפרט כשניגשים לעסוק בדבר גשמי כמו אכילה.

האמת, לפני האכילה אפשר לחשוב מחשבות קדושות.

הנה עכשיו אנחנו לומדים על זה.

יכולים להיכנס לנו מחשבות קדושות,

אבל עד שנגיע לערב,

לסעודה,

נראה מה נשאר, מה פרח,

מה מתקיים.

אבל צריך הכנה בלי הכנה,

ולא עובד.

עדיין לא מתעוררת התאווה כשאתה עדיין לא רואה את השולחן והמאכלים וכו'.

אבל צריך לשנן לפני.

העבודה היא

לאכול את הגשמיות.

של מה לאכול גשמיות?

עבודה זה לאכול גשמיות?

לא לאכול, הכי טוב.

כדי לגלות את הפנימיות,

את התמונה, למדנו בשבוע שעבר,

יש ניצוצות של קדושה בתוך האוכל, שזה האור הקדוש הנמצא בפנים,

ואנחנו רוצים להשיג את הפנימיות שבכל המאכלים.

אז אנחנו צריכים לכוון, לפני שהולכים לאכול, מה אני הולך לאכול?

את הבצק?

את הסטייק?

את מה? את הסלטים?

או שאני הולך לאכול

את הניצוצות של הקדושה שנמצאים שם.

את מוצא פי השם

שנמצא בלחם ובשאר.

אבל יש פה עצה,

היא לא כל כך קלה למי שלא רגיל בה, אבל בהמשך היא יכולה להיות קלה.

איך מתגברים על

התעוררות אהבה?

קודם כל, לפני שיתחיל לאכול, להידבק בבורא בדבקות חזקה מאוד.

אפילו זמן קצר, להתבונן.

שיוויתי השם

ולהתבונן.

להתבונן. על ידי התבוננות להידבק קצת.

וזה עושים בעמל פנימי.

ישים בכך את כל כוחות הנפש והגוף,

עד שיגיע למצב שהוא שוכח לרגע מהכל.

ואם זכה,

אפילו לרגע של דבקות עצומה כזו,

אז אחר כך יוכל לאכול בדבקות.

כי אפילו אם יורדים אחר כך מהדבקות,

מכל מקום הוא זוכה לטעום מאור השם יתברך בשעת ההכינה.

כי הדבקות לזמן מסוים משפיעה כבר על שאר הזמן.

עכשיו, אבל עיקר ההכנה, איפה היא?

עיקר ההכנה

זה בברכה.

להתרכז בברכה.

ובפרט שאומר,

מלך העולם.

מי הרגיש כמו שאני אומר עכשיו?

מלך העולם.

שהקדוש ברוך הוא מלכו של עולם.

אם אתה מחובר למלך, מי יכול עליך?

מי ימנע ממך טוב?

מי יכול להזיק לך אם אתה מחובר למלך?

ויעצור.

להרגיש ולהתבונן

בכל פנימיות העולם הזה,

זה רק מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו.

וכל מה שרואים במציאות, כאילו,

בעולם, אין לה כוח במציאות עצמית,

אלא רק השם יתברך בלבד.

אין

עוד מלבדו.

דיברתי מעבר,

וזכיתי ללמוד חברותה עם הרב בירנינבוים מנוחתו עדיין.

זכורני כשהיה יוצא, מספר פעמים ראיתי.

בדיוק אותו דבר.

חוץ מכבודכם מהשירותים, מריך אשר יוצר את ההודו,

היה מפנה את פניו אל הקיר.

ובורוס

אדום אמונות

לוקים

מניחו עוד לאו.

וככה היה אומר, כל הברכה

יותר תעצומות מרגע לרגע בהתבוננות עד שהוא מסיים את זה,

זה עבודה, זה היה ברכה אחת.

מי, מי יש לו סבלנות כאילו?

מי יש לו אוכל על הבנה?

ואם אדם מכין את עצמו בשעת הברכה,

שהיא ההתחלה,

אז יוכל להמשיך את הקדושה בשלמות גם במעשה שלנו.

כשהם מקדים את הפנימיות

עוד בברכה, בכוונה בברכה,

יכולים לעורר את הקדושה גם בחיצוניות,

באכילה למעשה גם.

וזו עיקר העצה לקדש את האכילה,

לברך כראוי ובהתבוננות.

מה בוער לנו

לפלוט ברכה קצרה

במהירות הכול?

ברוך אותה השם, תכתב, תכתב, תכתב. מה הבעיה להגיד מילה במילה, לאט לאט, עם מחשבה ולדעת שאני בורר עכשיו

את האורות הקדושים הנמצאים בתוך המאכל? זה מה שאני צריך.

דבר שלישי,

אז אמרנו הכנה בהתבוננות לפני אכילה בשעת הברכה,

ועכשיו אנחנו אומרים

גם אכילה ביישוב הדעת ובמדינות.

לא להיות גרגרן ולא זללן.

בזמן שאוכל,

יושב במקום, לא אוכלים בעמידה ולא בהליכה, יושב במקום,

יכול להתרכז

ולהתאמץ במחשבה כפי כוחו,

להרגיש את הנועם האלוקי שנמצא במנגו, אבוקדו, בלחם, בכל דבר.

הנועם האלוקי שנמצא בפנים.

וצריך להיות עקשן לעמוד

בעבודה הזאת.

כשאוכלים,

צריך תשומת לב לאכילה,

ולא לדבר

דיבורים,

כמו שהזהירונו חכמים,

אין מסיחין בשעת הסעודה.

אז לא רק בגלל הסכנה שלא יקדים קנה למשט ויחנק,

אלא לא לאבד ריכוז מהאכילה למטרות האלה

של ההתבוננות וברירת הניצול.

אמנם לפעמים אדם אוכל במקומות שיש לו טרדה,

נגיד בזמן עבודה או משהו,

אבל לא להישבר, לא להתייאש,

ויעשה כל שביכולתו.

לפחות פנימיות המחשבה

והרגשת האלוקות שבמאכל.

מה השם יתברך יגמור בעדינו.

בהתחלה יתחיל לחשוב מחשבות קדושות

רק דקה או שתיים

בכל אכילה,

ואחר כך יוסיף לפי עניינו,

כי גם צריך להיזהר מריבוי אור.

וחשוב לשים לב

שעיקר המלחמה בקליפות,

הרי יש קליפות במאכל.

אז יש אנשים שאוכלים רק את המאכל הגשמי,

מה הם סופגים?

רק את הקליפות, מה שנקרא.

אז כיוון שעיקר המלחמה היא בקליפות,

וזה בכוח המחשבה,

אכן יצר הרע משתדל שאדם יאכל במהירות

ולא יספיק לחשוב.

אולי אני אתן חצה, לא בטוח שתצליחו, אולי.

אחת מהפעולות המהירות

זה הבאת המאכל לפה,

או משיכתו מן השולחן.

אז אם בן אדם יגביל את התנועה קצת,

וייגש עם היד לקחת את המאכל יותר באיטיות,

והכנסתו לפה יותר באיטיות.

זה כבר יזכיר לו שיש פה איזו עבודה שצריכים לעשות,

ובמשך הזמן הזה הוא כבר יכול להספיק לעשות עבודה טובה על הראש.

לכן צריך אדם להרגיל את עצמו לאכול לאט.

יש אומרים, ללעוס 26 נחיסות כמניין הוויה.

קודם כל זה טוב מאוד ללעוס עד תום את המאכל ולא לבלוע אותו ככה למטרות בריאות, עיכול וכולי.

זה גם עוזר לחילוף חומרים.

ולאכול לאט ביישוב הדעת.

גם נהנים מהאוכל יותר. לא מספיקים לענות, זה כבר נבלע.

ואז רוצים לאכול עוד הרבה, כי לא הרגישו כלום.

אבל תראו, אם תאכלו אפילו פרוסה אחת לאט-לאט, לאט-לאט, תראו שאתם שבעים. למה?

עד שזה מגיע למעלה לקיבה, והקיבה מרגישה כבר שהרעב מתחיל לעבור,

אתה מספיק להכניס קילו בינתיים,

ועוד לא הרגשת כלום.

אבל אם תאכל לאט-לאט, תראה שכבר אחרי פרוסה אחת שאתה אוכל לאט-לאט,

כבר נעצר לך בולמוס לאכול.

ועצות של הרמב״ם,

סתם ככה לענייני בריאות, כדאי תמיד לאכול. מי שרוצה לרוס זאת,

אז שיאכל בהתחלה סלט,

סלט חי.

יאכל צלחת מלאה, סלט חי,

וזה ירגיע אותו.

הוא ירגיע לדברים הכבדים,

הפחמימות, ועם המשקל הסגולים, מה שנקרא.

אבל לא יהיה לו מספיק מקום,

אז אם הוא יצמצם בזה,

ממילא הוא יחסוך בשומנים אחר כך.

לכן אדם צריך להרגיל עצמו לאכול לאט וביישוב הדעת,

ואז יוכל בעזרת השם להיכנס לעבודת המחשבה שבאכילה.

אכילה במתינות

זה יסוד ממש בקדושת האכילה.

איך שרואים אדם אוכל, יכולים להבין אם הוא אוכל בקדושה או לא אוכל בקדושה.

או שהוא אוכל מאכל בהמה.

אדם שממהר באכילה הוא טובע בתאווה.

וכל המחשבה מונחת

בהרגשת התענוג,

והמוח נכנס כולו בתענוג הגשמי.

טבע המחשבה

הוא לחשוב ולהתפשט.

ולהרגיש

את התאווה.

אז אם הוא לא אוכל במתינות,

וכל הזמן הוא צריך רק לטעום עוד, עוד, עוד, עוד מהטעם,

והוא טובע ממש בתאווה.

לכן צריך להילחם בזה,

ולצמצם את המוח לחשוב ברוחניות שבמחש.

על ידי האכילה במתינות

יכול אדם לצמצם את מחשבתו

לשם יתברך.

דבר רביעי,

הכנה בברכה ובמתינות.

עכשיו, דבר רביעי,

דבר חשוב לזכור,

שצריך לשמוח,

להחשיב

ולכבד

כל הצלחה ועלייה אפילו קטנה ביותר.

אה,

היום הצלחתי ככה.

אמנם מעט מדי, אבל הצלחתי.

או בכלל זכרתי,

או עשיתי הכנה.

או, או, או,

הברכה שלי היום הייתה ככה.

או,

עכשיו אכלתי במתינות.

וכן הלאה.

אם כך יעשה,

מכוח זה יהיה לו כוח וחשק

לעמול ולהתעלות למדרגה גבוהה יותר, כי הנה, הצלחתי משהו.

אז לאט-לאט מטפסים.

היזהר לא ליפול לחלישות הדעת, ותגיד, אוי, עוד פעם שכחתי את הזה,

ישר אכלתי ולא שמתי לב. אוי, עוד פעם. לא.

לא ליפול לחלישות הדעת אם לא הצליח.

אלא יחזק את עצמו

במה שכתבו הספרים הקדושים,

שאפילו מחשבה אחת של דבקות בבורא יתברך מועילה.

הספרים הקדושים אומרים,

אפילו מחשבה אחת של דבקות בבורא יתברך מועילה.

אפילו אם לא השיגה אדם אלא מעט.

זה חשוב ורצוי מאוד אצל הקדוש ברוך הוא,

ואפילו מחשבה אחת טובה מקדשת.

היה יהודי זקן,

תמיד הייתה מעצמות.

ממה?

הוא תבע מעצמו לזכות לאכול בקדושה.

שלא יהיה לו שום טעמה.

וכשהוא ראה שהוא לא זוכה לזה,

נפל לעצמות.

אבל באמת, אדרבה,

עליו היה לחשיב

ולשמוח על כל מדרגה קטנה

של קדושת האכילה שהוא כן זכה.

ואפילו אם לא זכה לכלום,

כיוון שהוא התאמץ.

אז יש לו לחשיב ולשמוח

שיש לו את הרצון לזכות לקדושת האכילה. מי יש לו רצון לזה?

ואם היה שמח במה שכן יש לו,

היה מתעלם מדרגה לדרגה.

כי הכלל הוא תמיד,

יש לו מנה, רוצה 200. יש לו 200, רוצה 400. עד שברצות השם את דרכי העבודה יכול היה לזכות למדרגה של קדושת הצדיקים,

שהיא ניתנת במתנה מהשם יתברך.

כמו שכתוב במסילת ישרים,

קדושה,

תחילתה עבודה, סופה מתנה.

קדושה לא זוכים בכוח המאמצים.

הקדוש ברוך הוא רואה אם אתה עובד, עובד בשביל להשיג קדושה.

אז תחילתה עבודה, עובדים, עובדים, עובדים להשיג קדושה, אבל סופה מתנה מהשם יתברך.

אז ממילא גם אם לא העסקת בכוחות עצמך, תמשיך,

תמשיך.

כי תחילת העבודה, בסופה יהיה מתנה מאת השם.

וזה דרך הקדושה,

שפעמים עולים, פעמים יורדים.

העיקר שעושים כל מה שביכולתנו ומשתוקקים לעלות.

יחד עם זה שצריך לעשות מה שבאפשרותנו וביכולתנו,

צריך גם לדעת את הערך של ההשתוקקות שלנו.

ואפילו לא מצליחים להגיע לשלמות המעשה.

זה שהוא משתוקק לזכות לאכול בקדושה,

זה דבר עצוב.

כי באמת עיקר החשיבות והחן

של יהודי למעלה,

זה לא דווקא על ידי המדרגות שהגיעה אליהן בפועל,

אלא העיקר זה הרצונות והכיסופים האמיתיים שיש לאדם אל השם מדבריו.

אומנם אם אדם רק משתוקק ולא עושה שום דבר בפועל,

הוא מוכיח שההשתוקקות לא אמיתית,

אבל אם הוא עושה כפי יכולתו,

אפילו לא הצליח,

נחשבת מאוד ההשתוקקות.

אבל גם אם אדם התפספס לו

ולא הצליח כלום, פתאום הוא נזכר,

אחרי שגמר לו,

איוב, למדנו שצריך להשתוקק וצריך להכין את עצמו ולכוון בברכה

וצריך לברור וצריך,

הוא נזכר אחרי שהוא אכל כבר בבולמוס של החינה.

אז עדיין יש כוח בברכת המזון לחזור ולתקן ולהעלות את כל האכילה.

עדיין לא מוכיח.

עדיין, גם בברכת המזון,

ואם הוא כבר עשה את העבודה כמו צריך,

פלוס ברכת המזון,

זה אכילה משולחנם של צדיקי.

דבר חמישי,

אפילו מחשבה אחת מועילה.

אם יצליח

לאכול בקדושה

לפחות פעם בשבוע,

זה כמו תפילה אחת בשבוע שיכולה להעלות את כל התפילות של השבוע ככתוב בזוהר הקדוש.

מה כתוב בזוהר הקדוש?

אדם התפלל, התפלל, התפלל, תפלל, תפילות,

בשביל להגיע לעושה שלום.

עשה שלום ונגמר.

שום תפילה לא עלתה,

הכול תקוע בתקרה.

אבל אם באה תפילה אחת כמו שצריך,

היא גורפת את הכול ומעלה את הכול.

אותו דבר באכילה.

אם אדם לא התכוון, לא הצליח, שום דבר לא בקדושה ולא זה יתפספס לו.

אז אם תבוא אכילה אחת כמו שצריך, אפילו פעם בשבוע,

היא תעלה את כל האכילות כולן.

אכילה אחת בקדושה

מעלה את כל האכילות של כל השבוע.

אז אם אדם יצליח לקדש את עצמו באכילה אחת אפילו,

עד שיתרגל,

הוא מעלה את הכול.

הכלל תפוס כפי יכולתך.

מה שאתה יכול לתפוס, תפוס.

לא לוותר, לא להתייאש.

ולא לשמוע ליצר איפה אתה, אתה במדרגות כאלה, על מה מדברים איתך, אכילה, מה אכילה.

אתה לא צדיק,

אתה לא יודע, עכשיו אתה נתקע לי באכילה,

כאילו הוא נהיית הקדוש.

הכול רוצה בקדושה, שולחנם של צדיקים.

איפה הגעת?

עזוב, עזוב.

אם תהיה מוגר, בן 70, בלי שיניים, בקושי אוכל,

אין לך זמן לכבן, כי אתה תלעס הרבה יותר פעמיים מאביה,

עד שאתה תבלע.

אבל צריך להתגבר על השקרים של יצר הרע,

ולדעת שדווקא התגברות אחת,

שלכאורה היא לא תהפוך את הבן אדם למשהו אחר,

היא חשובה מאוד בעיני השם ידברה, גם התגברות אחת.

כי בזה מכריז האדם.

אני לא מחפש

פוזה של קדוש, חסיד,

אלא אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא במה שאני יכול.

עוד דבר צריך לדעת.

לפעמים אדם עמל ועולה,

ואחר כך מסיבות שונות נוחת.

לא להתייאש.

אלא יתחיל מחדש,

לקדש ולתאר את עצמו.

ואז לא רק שיחזור להיות כמו קודם,

אלא יוכל להגיע יותר ממה שהיה קודם הנפילה.

וסימן לדבר,

שבע יפול צדיק וקם.

ורשע יפול באחת.

אחרי פעם אחת הרשע כבר מתיאש, עזוב, ניסיתי, זה לא עובד.

דבר שישי.

אדם שהתייגע וזכה לאיזו מדרגה על ידי האכילה.

צריך שלא ירגיש שזה מספיק,

אלא ימשיך ללכת מדרגה לדרגה.

ולא יסתפק בזה שהוא כבר אוכל בעדינות, במתינות,

או שאר העניינים של התקדשות,

בהכנה, בברכה,

אלא כל הזמן יתאמץ לעלות עוד ועוד.

צריך

שלא לזכור את התורה והעבודה שעשה עד עכשיו,

אלא יתבונן בכל יום ביום שהאכילה תהיה יותר בקדושה ודבקות,

כי בכל עץ צריך להתקדם בעוד משהו.

עוד פסיעה, עוד מדרגה.

סיפרתי מאמר סיפור

שפעם שאל אותי נגר,

תגיד לי, כשאתה עוזר מהרצאות ואתה רואה שהרבה אנשים עוזרים בתשובה ומקבלים עליהם והכול,

איך אתה מרגיש?

אמרתי לו, אני לא מרגיש שום דבר על מה שעבר,

אני מסתכל קדימה, מה יש לעשות עוד.

הוא אומר לי, אני נגר,

אני עושה ארון, מטבח.

אני אחרי 12 שנה יכול לדפוק בדלת לאנשים

ולשאול אם אני הנגר, אם אני יכול לראות את הארון.

שעשיתי.

ואז אם אני רואה את הארון שהוא עומד על מעמדו ו...

יש לי חדוות יצירה.

אמרתי לו, לך יש זמן לחדוות?

אנחנו צריכים לעבוד, להתקדם.

מה שעבר, עבר. פסה.

טוב, הלאה. מה הלאה?

מה זה להתרפק על העבר? ללטף את עצמך?

אני, ואני, ואני, ואני, ואני עשיתי, ועשיתי.

אדם צריך להשתדל

בעבודה עד שיצליח.

אבל אם הוא לא זכה

לאכול בקדושה

ולשתות בקדושה,

אפילו לשתות, שזה מהר.

מהר.

הוא לא מצליח לעשות זאת בשלמות.

אבל הוא מכניע את עצמו לפני ה' ושמח בחלקו.

בזה הוא נכנס בגדר של חבד נאמן,

להתבטל ולהיכנע בדבקות של אמת.

עיקר הרצון של הקדוש ברוך הוא זה שהאדם יצליח

וינצח בעבודת ה'

ויהפוך גשמיות לרוחניות.

אבל התכלית העמוקה

זה להשיג שהכל זה מה' יתברך

ולחיות את מציאותו בכל רגע ושהכל זה ממנו.

ולכן, דווקא כאשר לא מצליח לו

כמו שרצה,

אם בכל זאת הוא נשאר נאמן, ה' יתברך

ולא עוזב את העבודה,

בזה הוא מראה שאינו מחפש הצלחות,

אלא הוא עבד נאמן.

והוא מגלה שהוא דבוק בשם יתברך

בדבקות עצם.

הוא מרגיש שבעצם מציאותו

הוא עם ה' יתברך,

בלי שזה יהיה תלוי בשום דבר.

כמו בן שקשור עם אביו,

בעצם בריאתו.

ולכן גם אם לא מצליח או לא נשבע

ולא עוזב את אבא,

אבא שבשמיים.

דבר שביעי,

השתדל לאכול בסעודות מצווה.

אז דואר הקדוש

חלק ב' קמ״א אומר שבסעודת מצווה אין לייצר הרע חלק.

זאת אומרת, סעודת המצווה

אינה מגבירה את החלק המתאווה שבנפש הבהמית,

שבדרך כלל היא מתחזקת היא ותאוותיה באכילת הרשות.

בזה מזכך את הנפש הבהמית

וניצל מאחיזת כוח היצר הרע,

שעיקר

תפיסתו להיכנס באדם

זה באכילה המותרת

שנעשית

שלא בקדושה.

וממילא אם אדם

יקפיד לאכול יותר ויותר סעודות של מצווה.

ממילא ישתנו ויתעלו כל מהות מידותיו ומוחו ודעתו והשגותיו בקודש.

איך אפשר כל הזמן לאכול סעודות של מצווה?

תסיים

פרקי משניות ותעשה סיום.

היו כאלה שעשו ככה, שרק

היו לומדים,

רבי צדוק היה עוכר רק כך וכך,

הרי שהיה לומד כך וכך משניות,

היה סועד.

אז הוא לא נותן אחיזה לחיצונים

וכן הלאה. ולכן הוא היה יכול להיות בארבעים שנה בתעניות הוא היה

בשביל עם ישראל, עד שהוא נהיה שקוף.

שקוף, ראו את כאן,

הורידים, הכל, הכל, הכל, שקוף, לא צריך להנגן.

מסתכל עליו הכל.

על ידי זה השתנו והתעלו כל מהות המידות

של האדם,

המוח, הדעת וההשגות בקודש.

והיפתח שכלו

וליבו

לתורה ולעבודת השם יתברך,

כי הכל תלוי ועומד על דרגת קדושת האכילה שאוכן האדם.

הכל עומד על זה.

והארי הקדוש אמר לה, מארחו תלמידו,

שעיקר הקדושה שאדם יכול להשיג זה בברכות של אכילה.

בברכות, התכוון בברכות.

מאן דבעי אלה מהווה חסידה לקיים מלא לברכות.

מי שרוצה את חסיד,

יקיים את כל הדינים של הברכות, איך מברכים.

ולכן היו צדיקים שלא אכלו שום סעודה בימות החול,

רק בסעודת מצווה.

היו עושים סיום מסכת כל יום.

ובזה יש עצה נפלאה לקדש את האכילה,

לעשות סיום מסכת ציצית בסעודה.

זה קצר.

היא קצרה מאוד, מסכת ציצית,

וזו עצה טובה ונכונה למי שרוצה שתהיה סעודתו סעודת מצווה.

כי על ידי הסיום,

כל האכילה מתקדשת.

ואם ירגיל את עצמו למשך תקופה בהנהגה זו, גם הוא יהיה תלמיד חכם גדול,

וגם הוא יאכל בקדושה.

כל הסעודות שלו יהיו סעודות מצווה.

ואז יראה בחוש, בחוש, לא סיפורים,

בחוש

איך הוא מתעלה ומתקדש.

כי הגוף,

הדם והבשר,

ניזונים וגדלים

מקדושת סעודות המצווה שהוא יאכל.

זה כמו שאנשים מגדלים היום ירקות

על מים.

אין תולעים

ואין מזיקים.

גידולי מים.

מים טהורים,

בלי שום מזיקים.

בעבר יש מזיקים.

אם אדם אוכל בקדושה, כמו שאמרנו, בסעודות מצווה,

כל הגידולים של הגוף שלו, הכול,

הבשר, הדם, הכול,

גדל מאכילת קדושה של סעודות מצווה.

עכשיו בשבת, כשאנחנו הולכים לאכול, כשאינו סעודות של קדושה,

כשאנחנו מחויבים מן התורה,

אז החלק של היצר הוא קטן,

ואנחנו צריכים לכוון, יש זמן, לא בוער, שבת.

ואם אדם עושה את זה כמו שלמדנו עד עכשיו,

ששש, איזה התעלות יש לו,

איזה בריאות יש לו,

איזה מעלה הוא קונה.

מי היה מאמין שמאוכל

אפשר להיות קדוש.

ישמחו

במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת בקור עונג שבת.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת בקור עונג שבת.

עם מקדשי מקדשי מקדשי מקדשי שבעי שבת ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שומרי

שבת בקור עונג שבת בקור עונג שבת.