ביאורים ומעשים על הגדה של הרב שטיינמן בחלק שיר השירים - ג | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

רון בן עליזה יזכה לתקן פגם הברית ולא יחטא בעיניו.

יחזור בתשובה שלמה ומלאה הוא ואשתו יזכו במשפט בחסד

ויזכה להיות בקשר עם ילדיו שלום בית יציב ותחזק בלימוד התורה ויזכו משפחתו לגאולה ברחמים אמן.

חלק ג'

באורים ומעשים מהאגדה של הרב שטיינמן

בחלק שיר השירים

קורות בתינו ארזים

בשכונה של הרב התגורר סייד

שהפציר מאוד

שהוא רוצה לצבוע את בית הרב

הרב נענה לו כי הוא סבור

להיטיב עימו

הוא סייד רק את ההול שבכניסת הבית

ולאחר תקופה פרצה בשבת

להבה ממנורת הנפט שהייתה תלויה על הקיר

אותו קיר

והקיר השחיר

לכן כיום יש שם בהול צבע ירוק

במקום שהשחיר וצבעו

ואז אמר הרב שטיינמן כי השחור אירע

מכיוון שעזבו את הנהגתם מאז וצבעו את הקיר

אם לא היו צובעים לא היה משחיר

הוא מבין שמן השמיים סימנו שהנהגה החדשה

לא מצאה חן בעיני השמיים

אז החליפו את הצבע לשחור

קורות בתינו ארזים צריך שיישאר כמו ארזים

כמו שהיה במשכן

פעם כשלמדו בחדרו של הרב דברי הגמרא במסכת ברכות נ״ז

דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם

שאלו אותו עד היכן הדברים מגיעים

ואיך אדם היא דירה נאה

השיב להם מייד, דירתי היא דירה נוחה ונאה המרחיבה את הדעת

שני חדרים קטנים

פרהיסטורים

הקירות לא מסוידים

קילופים בכל מקום,

מיתה של הסוכנות,

כיסאות של פעם,

אפילו בענתיקות לא תמצא היום,

שולחן רעוע,

מנורה בלי ההיל,

בארון ספרים בחדר איפה שמתפללים,

הרצפה של פעם בלטות

עשר על עשר או עשרים על עשרים, עשרים על עשרים אני חושב,

מהפשוטות של פעם שהיו עושים את זה, אתה יודע, מאבנים קטנות כאלה.

אה?

איך?

תירצות.

תירצות? הוא אומר שקוראים לזה תירצות?

דלת של הכניסה שהיום משתמשים לה אמבטיות?

מטבחון.

מי שלא ראה לא מבין שאפשר לחיות במקום כזה.

הוא אומר, זו דירה נוחה ונאה

ומרחיבה את הדעת.

הוא יושב על מיתה

של הסוכנות רחבה מאוד,

והוא תמיד היה יושב

על המיטה, לא על כיסא.

בגיל מאה כבר, קשה היה לו

כאילו להיות זקוף במשך שעות,

אז הוא שם כיסא של ארבע רגליים על הקיר,

ואיפה שיושבים על הכיסא זה היה משענת.

מן הסתם בטח רצו לקנות לו דברים יותר...

הוא לא הסכים.

גם אצלי, כשהוא היה בבית,

הוא לא רצה לשבת על הכורסה.

הוא אמר, כיסא פשוט של כתר.

אמרתי לו, אין לי כאלה.

אבל אחר כך התברר למה הוא אמר. הוא אמר,

אולי יש שעטנז בכורסה.

אחר כך הוא עשה איזה חשבון ואמר, לא, אין פה.

ואז הוא התיישב.

אז בהתחלה, מי שיראה בסרטון,

הוא נשען, ואחר כך ישר הוא התיישר.

אבל אחר כך השיחה כל כך מצאה חן בעיניו, אז הוא נשען.

הוא בדרך כלל לא נשען.

הוא תמיד היה מקפיד להישאר זקוף.

פלאי פלאות.

פלאי פלאות.

אה,

זה נקרא

קורות בתינו הרזים.

ופריו מתוק לחיכי.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בפסיקתא זוטרתא.

ופריו מתוק לחיכי.

ותורתו מתוקה לחיכי.

איך פריו זה תורה?

כשהתורה נקראת פרי,

שנאמר, טוב פריי מחרוץ ומפז.

אומר שלמה המלך, טוב פריי זה התורה יותר מחרוץ ומפז, מזהב.

מגיד שיעור בישיבה קטנה,

ביקש מהרב עצה איך להקנות לתלמידים מתיקות התורה.

ענה לו הרב, היות ולומדים פעם אחת ולא פעם נוספת,

ואם כן, זה לכל היותר.

הסוגיה אינה ברורה כל צורכה,

וזה לא מעניק סיפוק ועושר כשאדם לא מבין עד הסוף.

אולם, אם היו חוזרים עד שהסוגיה הייתה מחוורת כל צורכה,

העושר היה בוקע מתוכה,

והבתיקות הייתה לאין שיעור.

אז צריך להבין דברים על בוריים. לא מבינים, זה נראה חסר, אז אין טעם.

אין טעם.

מתוק לחיכי.

פעם סיפר

בחור שבעת שלמד בישיבה הקטנה בפונוביץ',

היה מביא לו יום-יום ארוחת צהריים מבתי אבות.

יש בתי אבות בפונוביץ', שם היו לומדים,

שם היו מקבלים אוכל.

ופעם שאל אותו הרב, מה זה התוספת הזאת שהביאו לך עכשיו? כאילו, משהו שונה מכל יום.

אז התלמיד השיב, דומני, דומני,

שאלו קישואים מבושנים שנתמעכו.

אבל הוסיף ואמר, זה טעים מאוד.

אז הרב השיב לו, מיניה ובין,

הראית מימיך דבר מאכל שאינו טעים?

אצל הרב הכל טעים. מה שתביא לו הוא אוכל, הכל טעים.

הניני הטעם והדעת

לא מבין על מה הם מדברים, הכל טעים.

הקדוש ברוך הוא ברא את זה, זה טעים.

הביאני אל בית היין.

לרבי משה סולובייצ'יק,

זכר צדיק וברכה, היה מנהג קבוע להתבשם בפורים

וגם בשמחת תורה.

באחת השנים בשמחת תורה התבשם

רבי משה כדרכו,

ולאחר קריאת התורה הסתפק

אם מותר לו להתפלל מוסף.

שהרי שתה יין

על התפלל.

והוא ניגש לרב שטיינמן,

שאל אותו מה לעשות?

להתפלל או לא להתפלל?

ענה לו הרב בפשטות, אם אתה שואל,

סימן שאתה יכול להתפלל.

בסתר המדרגה,

בניחום אבלים,

בבית תלמיד חכם גדול

מבני ברק,

סיפר הרב לבנים

שאביהם למד בחברותה עם הסטייפלר, זכר צדיק וברכה, במשך שלוש שנים.

הבנים תמהו,

אנחנו לא שמענו על כך מאפה,

אבל הרב בשלו,

ככה הייתה המציאות.

והבנים התעקשו ושאלו שוב,

הלוא מעולם לא ראינו ולא שמענו.

אז ענה להם הרב שטיינמן,

ושאני למדתי עמו כל ליל או שענה רבה,

האם את זה אתם כן יודעים?

אם כן, תדעו שלא הכל אתם יודעים.

ולא הכל יודעים.

יש דברים שלא יודעים.

בקושי אחרי 120 שנה יודעים. בקושי.

לא כולם גם מספרים מה שהיה.

אבל רואים שזה בסתר המדרגה.

יש דברים נסתרים.

ועכשיו מעשה מדהים.

סיפר הרב שטיינמן מעשה נורא שהיה בעיר קרקע

לפני כ-400 שנה.

לאחראי

על חברה קדיש הבכיר

הגיע אברך צעיר לא מוכר.

ביקש לקנות חלקת קבורה בבית העלמין.

אבל המקום שבחר דווקא להיקבר בו, ליד המגלה עמוקות.

הרב שפירא, זכר צדיק וברכה, גאון ישראל.

האחראי אמר לאותו אברך,

לא שייך.

נו, שייך הדובור.

איך יעלה על הדעת לקבור אברך רגיל, לא מוכר,

ליד המגלה עמוקות, שהיה אדם גדול מאוד מאוד בנגלה ובנסתר?

אולם אותו אברך לא מוכר התעקש.

ולא רק זאת, שלף

מכיסו סכום נכבד של כסף, עצום ביותר,

לקנות את החלקה.

האחראי מחברה קדישה עשה חשבון כמו שעושים בחברה קדישה.

אמר, אני אדם זקן בן 80 והוא בחור צעיר כבן 25. עד שיגיע העניין לידי מימוש יעברו עוד הרבה שונים, אולי 60 שונו.

ומי יודע מה יהיה עד אז, בינתיים הכסף נכנס.

לקחת כסף.

באורח פלא,

למחרת נפטר האברך.

ולחברה קדישה

לא הייתה אפילו הווה אמנה לקבור את האברך הלא מוכר,

ליד המגלה עמוקות,

שהיה גאון גדול וצדיק גדול,

למרות ששילם כסף עצום,

קברו אותו במקום אחר בבית העלמין.

חוצפה שאין כדוגמתה.

בלילה

בא אותו אברך בחלום,

זו זכות גדולה שבכלל נותנים למישהו שם,

מעולם האמת,

להתגלות פה בעולם הזה ולמסור מסר.

והוא בא בחלום לאחראי של החברה קדישה בתביעה מדוע לא קברתם אותי ליד המגלה עמוקות.

הוא לא התייחס אחריי.

והוא בא אליו יום אחר יום

ולא נתן לו מנוחה.

לבסוף הגיע אחראי על החברה קדיש של אבח,

רבי יואל סירקיס,

בעל הספר בית חודש,

שהיה בסוף ימיו בקרקע.

אבח על הטור וסיפר לו מה שקרה.

כינס אבח

את הבית דין,

תקשיבו טוב,

פרס בבית הדין מחיצה

כדי שאותה נשמה תהיה מאחוריה.

הזמין אותו לדין,

את הנשמה של האברך.

יש מעשים כאלה מה מהרשום, מכמה, זה לא יאומן כי יסופר איזה מדרגות.

והחל הדיון.

מאחוריו היא לא נשמעה הנשמה את טענותיה,

ואמרה, קניתי את המקום, מגיע לי להיקבר שם.

בסיכומו של דיון,

פסק אבח כך,

אם הוא כל כך טוען,

שיקבור את עצמו.

זאת אומרת,

אם הוא כל כך צדיק,

וראוי להיקבר ליד המגלה העמוקות,

וראוי שזכות צדקתו תעמוד לו,

אז שיקבור את עצמו.

למחרת בבוקר

היה קבר של אותו אברך ריק,

וליד קברו של המגלה העמוקות

ראו חפירה טרייה שקבור שם דם.

אז הוא קבר את עצמו.

עכשיו, לא ידעו כל הקהילה מה לכתוב על המצבה,

כי לא ידעו מי הוא.

אבל מתוך המעשה שהיה,

הבינו שמדובר באדם גדול

שלא נודעה גדולתו, כבן עשרים וחמש.

לכן כתבו על המצבה, יגיד עליו רעו.

כלומר,

אנחנו לא מכירים את הנפטר וגדולתו,

אבל מגדולת מי שקבור על ידו ניתן לדע מי הוא.

זאת אומרת, מי מעיד עליו עכשיו שהוא ראוי והוא אדם גדול? רעו שקבור לידו, מגלה עמוקות.

אם הוא מגלה עמוקות,

הסכים שהוא יקבר לידו,

הרי יש סיפור בתנ״ך

שקברו אדם שלא ראוי ליד אלישע הנביא,

אז הוא בעט אותו מקברו.

אחרי שהוא מת, הוא קם.

קם וחי.

והלך כמה צעדים, יש שאומרים שחייו אחר כך לאחר כך,

יש שאומרים שהוא עומד באחרי כמה מטרים.

אז יעיד עליו רעו.

עצם זה שהוא קבור לידו, יעיד עליו רעו. וכתבו זאת לזיכרון בספר הקהילה. זה מספר הרב שטינמן ממעשה נורא שייך.

וכשסיפר את זה הרב בשיעור,

שאלו אותו, שומעים.

מלבד מה שרואים כאן את עניין הישארות הנפש,

שרואים שהנפש קיימת, באה בחלום, באה לבית דין,

טוענת טענות.

האם יש עוד מסר שניתן לקחת מהמעשה הזה?

ענה הרב שטינמן,

ניתן ללמוד מכאן

שלא לשפוט לפי מה שנראה לנו בעיניים.

אותו אדם היה צדיק גדול.

מסיבות השמורות עמו הסתיר את עצמו.

לכן צריכים לדעת

שאדם גדול לפעמים מסתיר עצמו,

ולא ניתן לדעת על אדם מה הוא לפי מה שהוא נראה.

אז צריך להיזהר בכבודם של הבריות.

אתה לא יודע מי עומד לפניך.

אנשים מחשיבים את הבגדים,

את ההופעה החיצונית,

את הדיבור הרהוט,

כל מיני דברים חיצוניים,

אבל את המהות,

זה לא יודעים.

ולכן

עליונים למטה ותחתונים למעלה.

המשך יבוא.