בנתיבות החיים - ו | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית.

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים

בענייני נישואין ועוד.

מה הם הדרגות בנישואין?

קשר בין בני הזוג

נובע מארבעה טעמים עיקריים.

כולם רמוזים בנוסח בתפילה, תפילת שמונה עשרה, בברכת אבות,

בפסוק שאנחנו אומרים, קונה הכל

וזוכר חסדי אבות

ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.

חלקים הללו מהווים רמז נפלא אודות ארבע קבוצות של אנשים.

לכל אחת מהקבוצות יש את המאפיין שלה,

ובעקבותיה נושא האיש את האישה.

יש אדם שהוא בגדר קונה הכל.

אדם זה מתייחס לנושא הנישואין כאל ביזנס,

ביזנסמן, מסחר.

רק אם האישה מביאה עימה נדוניה גדולה ומכובדת,

אזי הנישואין הללו כשרים עבורו.

אזי השידוך הזה מיועד עבורו.

הוא דומה לאותם הדרשנים

שעליהם

נאמר כגובה המחיר, כך גודל ההספד.

אם שילמו לו פרוטות,

תהא דרשתו פשוטה.

מחיר גבוה יותר,

הרי הוא המספיד מתחייב לעורר את הציבור כולו לבכי.

ומשהעניקו לו טבעין ותקילין כיד המלך,

הרי הוא מתחייב שאפילו הוא בעצמו יבכה על הנפטר.

ובכלל הקבוצה הזו של האנשים ישנם

את אלו הנושאים אישה על רקע בסיס של חיצוניות ויופי.

גם הם בגדר קונה הכל.

כל אישה שניחונה ביופי חיצוני,

הרי קשרה בעבורו לנישואין.

ואפילו היא תהיה פחותה עד מאוד בדרגתה.

עדיין על כל פשעים תכסה אהבה.

ועל זה אומרת הגמרא בקידושין דף עין

אמר הקדוש ברוך הוא,

אוי לו שפוסל את זרעו ופוגם את משפחתו.

ויש אדם שהוא בגדר זוכר חסדי אבות.

האדם נושא את האישה הזאת

רק אם היא תהיה מיוחסת, בת של,

אחות של,

משפחה של.

אמנם יש בכך

בחפץ הנ״ל מעלה.

וכפי שאמרו רבותינו הקדושים, לעולם נדבק אדם בטובים,

שהרי משה נשא את בת יתרו

ויצא ממנו יהונתן,

אהרן שנשא את בת עמינדב

יצא ממנו פינכס.

אולם ברם יתרון זה הינו כאשר הבת בעצמה ראויה מצד המעלות

והמידות הנעלות שלה.

שאם לא כן,

יהיה יחוסה בעבורו כחיסרון.

החוזה מלובלין

מביא

שמפרשת קורח אנחנו לומדים יסוד גדול.

הפסוק מפרט את יחוסו של קורח ואנשיו,

בנו של זה וזה,

נכד של זה וזה,

שעל פי כן רוב זכותם היחידה של בעלי המחלוקת,

שבגינה הם מעיזים לתבוע את עצמם,

את הכיבודים ומייחוס האהבות שלהם.

אתה יודע מי אני? אני שייך ל...

איך תמיד אומר הרב?

אני יודע מי אתה ומה אתה, אבל מה אתה בעצמך? בעולם האמת ישאלו את האדם מה אתה.

הבנו שסבא שלך והסבא הגדול שלך והסבתא שלך ואבא שלך והאחים שלך, כולם,

אבל מה איתך?

זה בדרך כלל מצוי אצל העולם החילוני.

אתה יודע מי זה היה סבא שלי, אתה יודע איזה רב גדול לא היה מחוץ לזה. מה איתך?

אה, אה, אתה, אה,

השם ישמור.

אז זה אדם המרבה להתפאר ביחוס אבותיו, מלמד שמצד עצמו הוא כלי ריק,

שאילולא היה מלא הוא לא היה תולה את התהילה באחרים,

אלא היה תולה בזכות עצמו.

כי האיש הזה צריך לדעת שהוא נושא את האישה

ולא את הבת של אביה.

אמנם מטבע הדברים אמרו התפוח לא נופל רחוק מהעץ,

וממילא

כשהאב

נכבד

אז יש בת גם שהיא כבודה,

וכל כבודה בת פלך פנימה.

אבל אם נטו רק אחרי האבות זה בגדר של שטות

שסופו חורבן,

ועל כך בתוספתא במסכת סוטה

אמר רבי מאיר, כל הנושא אישה

שאינה הוגנת לו עובר בחמישה לוין,

משום שנאמר לא תקום ולא תיטור את בני עמך,

לא תשנא את אחיך בלבביך,

ומשום ואהבת לרעך כמוך,

ומשום וחי אחיך עמך,

ולא עוד אלא שמבטל פרייה ורבייה מן העולם,

וכל זה בגלל שהיא אינה הוגנת לו.

ויש אדם

שהוא במעלה הרביעית, שהוא בגדר ומביא גואל לבני בניהם.

וההמשך, למען שמו באהבה,

אדם הזה נושא אישה עבור מטרה אחת,

ליצור דור של המשך בעולם.

הוא מגדיר את עיקר ייעודו ומטרת נישואיו

אומנם כמעלה גדולה,

ולא לחינם אמרו רבותינו

מסכת עדויות,

לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה,

וכפי שאומר הנביא, שעיה לא תוהו ברעה כי אם לשבת יצרה.

אומנם יצירת דור ההמשך אצלו ועניין הנישואים הם עניין

אחד שונה מהאחר,

כל אחד בפני עצמו,

אבל נישואים הינם פירוש הליכה משותפת

בדרך אחידה,

וללא שיהיה

לאדם אישה ראויה,

לא יהיו לו נתיבים בחיים שחופפים

יחד עם אשתו,

וממילא ילדיו יהיו אומללים וחסרי זהות.

השלום בבית של אדם כזה יהיה כעומד על קרעי התרנגולת,

בלי יכולת לגדל ולחנך את הילדים בדרך התורה והמצוות.

ומה אפוא התועלת שתצמח לאדם כזה,

אם תהיה לו אישה שתלדו לו ילדים,

אך היא עצמה חסרת טעם או בעלת מידות מקולקלות.

ולכן,

הוא בגדר שמביא גואל לבני בניהם.

אבל ממשיך הפסוק ואומר, למען שמו באהבה.

אם האדם הוא בגדר שלמען שמו באהבה,

יש לו את הסולם של הערכים שמבוסס על אדני התורה הקדושה.

הוא יודע להעריך אמנם את היופי החיצוני,

אבל הוא יודע כי זה לא מהווה עבורו את כל העיקר בחיים.

כי היופי הזה סופו להיות בלוי בעפר.

והאדם יודע להעריך את הייחוס שלו.

אני שייך אל,

אבל אני שואף להיות יותר מהאהבות שלי.

הוא ברם אף יודע כי הייחוס לבדו לא יביא לו גם את השלום בבית שלו.

ולכן הוא מבין כי הרצון הפנימי המשותף לו ולאשתו

להביא צאצאים לעולם,

אך זה לא רק בגדר הבאתם לעולם,

אלא זה גם בגדר חינוכם ועמידתם על דקדוקים של מצוות.

הוא יודע כי המטרה שקודשא בריך הוא נותן לו את הילדים, לפאר את שמו יתברך בעולם.

עד כי יאמרו עליו הבריות, ראו כמה נעים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו.

והכול מסתכלים על הילדים.

לא רוחות הזמן,

לא דעות משובשות ואפילו לא תאוות פנימיות מנתבות לו את הדרך בחיים,

אלא מטרה אחת

ויחידה ניצבת כנר לרגליו ואור לנתיבותיו, והיא

למען

שמו באהבה.

על כל אדם מעין זה נאמר

את מה שכתוב במסכת דרך ארץ ובעריות,

הנושא אישה ההוגנת לו, אליהו הנביא,

נושקו, והקדוש ברוך הוא אוהבו.

וכבר אמר שלמה המלך במשלי,

סליחה,

זה מובא באיכה,

טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו.

עול,

הכוונה לעול של תורה.

עול, הכוונה לעול של אישה.

בעלי היקר,

היום יום רביעי,

ביום חמישי אני צריכה כבר להכין את ההכנות לשבת.

ברוך השם,

שבבתי כפז מכינים את ההכנות כבר ביום רביעי,

ולא מחכים עד לערב שבת בין השמשות,

או לא מחכים לערב שבת קודם כניסת השבת

עם חוסר עייפות, אלא כבר בכניסת שבת הם

מתחילים את התפילה כבר.

וזה לא לפני שהם התחילו ופתחו, במה?

במצוות מהבוקר, ולימוד תורה, ושתיים יקרא ואחד הרגו מצווה רודפת מצווה, מצווה רודפת מצווה.

וככה נכנסים באמת לשבת אמיתית.

ולכן זה בגדר של עול. האישה לכאורה היא עול. תקנה לי, תעשה לי, תביא לי, תעזור לי, תנקה, תשטוף, תעשה.

מה, זה התפקיד שלי בבית?

כן, זה התפקיד שלך. טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו.

אתה צריך גם את העול הזה לא רק בנערות שלך, אלא גם כי העול הזה הוא מדריך אותך בדרך נכונה,

וזה גם בתורה הקדושה, וזה גם אצל האישה, וזה גם במלאכה.

סוגי העול הללו הם טובים במידה והאדם רוכש אותם בנעוריו.

כי התורה אותה למד האדם בנעוריו נחקקת היטב במוחו,

עד כי העידו חכמינו, זיכרונם לברכה,

הלומד ילד למה הוא דומה, מסכת אבות,

לכותב על נייר לבן ובדיו שחור,

הכל מבריק.

עול אישה הנושא אותה אישה בהיותו צעיר לימים מסיבה לו יתרון.

וכפי דברי רב חיסדא, שהוא עדיף מחבריו, למה?

רב חיסדא התגאה, אמר, אני עדיף מהחברים שלי. למה אני עדיף מהחברים שלי?

לפי שנשא אישה בילדותו,

כמו שאומרת הגמרא בקידושין כט,

וכמותם עול מלאכה, אם אין אדם מרגיל את עצמו לשאת על שכמו עול מנעוריו,

קשה לו לקבל מרות בבגרות.

קשה לו להיות דבק בתורה הקדושה.

איך אברך טוען טעם של תורה ומבין מה המשמעות של טעם של תורה?

הרי יש הרבה אברכים שמגיעים לכול ולהעביר את הזמן ולקבל משכורת מהראש הכול ונגמר.

אבל יש אברך שהוא מגיע לפני השעה ה-9,

והוא פותח את הגמרא שלו או את השולחן הערוך שלו, והוא יושב ולומד ולומד, ולא מעניין אותו שום דבר.

כלום. יזיזו בניינים בחוץ, לא מעניין אותו.

רעידת אדמה, רעב בארץ,

שלטים על מים, שום דבר לא מדבר אליו.

מה כן מדבר אליו?

יש לי תפקיד בעולם הזה לשבת וללמוד תורה. איך הוא הגיע לתפקיד הזה? כי הוא הבין מה זה עול תורה אמיתי,

הוא הבין מה זה להיות קשור בתורה הקדושה,

ושום דבר שבעולם לא יסיט את המחשבה שלי ולא יפריע אותי.

ולהבהרת העניין אנחנו צריכים להתבונן ולהעמיק.

הפעם הראשונה שהתורה הקדושה מתבטאת בביטוי חריג

זה בספר בראשית.

אומרת התורה, לא טוב,

שימו לב, לא טוב להיות האדם לבדו.

למה צריכה להגיד לא טוב?

התורה הקדושה, תשתמשי במילה אחרת. רע לאדם להיות לבד.

מה זה לא טוב?

אלא כאשר האדם לבדו בלא אישה נאמר כי לא טוב להיות האדם לבדו. וממילא הקדוש ברוך הוא אומר עשה לו עזר כנגדו.

התורה מדגישה באותו מטבע לשון זה טוב.

מצד שני יש גם את הלא טוב.

מהו הטוב?

טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו.

דהיינו, האישה היא בגדר טוב לאדם.

אם כן,

מה יקרה עכשיו בעניין הנישואין? האם זה מוגדר כטוב או לא טוב?

האם העול הזה שאדם מתחתן זה עול טוב או לא? לכאורה, הבן אדם אומר, מה אני צריך את חיי הנישואין?

זה מכביד עליי, זה מקשה, זה מכר ילדים וזה מפריע.

עד שבן אדם, אין לו ילדים, הוא לא מבין כמה שזה קשה.

אבל הרי כשיש ילדים אז יש כבר דאגות,

ופחות יש לו השם ישמור ויציל זמן ללמוד תורה,

אז הוא מחפש לעצמו אלטרנטיבות, הוא לא מוותר לייצר. מה הוא עושה? הוא אומר, אני הולך לישון מוקדם,

שאני אקום שעתיים-שלוש לפני התפילה,

ואני אשב וילמד תורה. זה הזמן שאף אחד לא מפריע לי.

זה הזמן שאני יכול לנצל ללימוד תורה.

ובפרט במה? בלילות החורף הארוכים.

כפי שכותבים כל רבותינו, מה אדם יעשה ישן עוד שעה?

מה זה יוסיף לו?

זה לא יוסיף לו שום דבר, אז תנצל את הזמן, תלך לישון מוקדם,

בזמן שצריך לישון, ותקום מוקדם, להבדיל אלף הבדלות.

הבני דודים,

הרבושקים, מה הם עושים? הולכים לישון מוקדם,

בשעה ארבע כבר קמים ובשעה חמש כבר הם מוכנים. מה הם מוכנים?

הם מוכנים כבר לעבודה שלהם.

הם מחכים כבר לסוואנה שתבוא לאסוף אותם ויש להם עבודה. ב-6 בבוקר,

הישראלי המצוי עוד ישן, הוא כבר הגיע.

לאן הוא הגיע? הוא כבר הגיע לעבודה.

כבר אתה שומע את הפטיש שלו,

פק,

פק, פק, פק, מרעיש, מעיר את כל השכנים.

איך הצלחת לקום? כולם פה עייפים והכול.

אה, בטח אצלהם אין 5G. לכן הם יושנים מוקדם וקמים מוקדם. לא, זה לא קשור.

הם מבינים את גודל האחריות שלהם, את הטוב לגבר כי יישא עול בנעוריו.

זה גוי חמור, הוא מבין את זה.

אז אתה יהודי על אחת כמה וכמה שזה תלוי בך, כמה אתה צריך.

לכן באה התורה הקדושה ואומרת בספר בראשית, לא טוב להיות האדם לבדו.

זה עושה לבן אדם, השם ישמור ויציל דיכאונות,

בעיות, מחלות, כאבי ראש.

לא טוב להיות לבד.

מסכנים, כמה אנשים עכשיו נפטרו

במצב שאמרו להם? אסור לבוא ולבקר.

אסור. יש זה, זהירות, ככה וככה, וירוס מדומה. אסור.

מסכנים.

היו כאלה שחיבקו אותם מרחוק.

היו כאלה ששמו את הידיים בתוך וילונות כאלה, וכל מיני מצאו דרכים. וכמה שהם רואים במכשירים או במחשבים,

שום דבר לא נתן להם כמו הקשר של לראות.

תורי את המסכה שנראית את הפנים.

למה? זה מוסיף משהו לאדם. זה נותן לאדם איזו שייכות אחד לשני, קשר לשני.

אז התורה הקדושה מזהירה ואומרת, לא טוב, זה משפיע על האדם. גרוע.

לעומת זאת אומרת התורה,

טוב לגבר כי ישאול בנעוריו.

ומכאן שאדם שנושא אישה זה בבחינת טוב עבורו,

כי הוא משבר את המידות שלו.

עד עכשיו היית אנוכי, היית רק בשביל עצמך.

דואג לעצמך,

אוכל בעצמך,

קונה לעצמך,

הכל בשביל עצמך.

עכשיו אתה צריך לדאוג אך ורק בשביל השני.

איך אמרו חזל? כל חג,

אדם צריך לדאוג לאשתו, לתת לה מתנה.

אז כל הזמן הוא חושב, מה נקנה לך שמתנה

בחג הבא?

ועכשיו, מעכשיו צריך להתכונן.

חנוכה יהיה סגר, מה תקנה?

אז מעכשיו צריך להתכונן כבר,

לא לחכות לדקה התשעים.

סופגניות ברוך השם לא אוכלים בחוץ, אז צריך להכין מתנה, מה הוא יקנה?

מה הוא יקנה?

מה הוא יעשה? סופגניות יהיו מלא קורונה, תיזהרו.

אז מה אדם יקנה? מה אדם יכין? אז מעכשיו כבר הוא חושב איך להפתיע, איך להכין, לדאוג. למה? כי עד עכשיו חשבת על עצמך.

איך הם עשו הציינים?

ביס לי,

כיף לי, הכל לי.

מה בסוף?

עכשיו האדם מבין שזה אגואיסטיות, הוא כל הזמן לעצמו על עצמו. לא טוב להיות האדם לבדו.

העשה לו עזר כנגדו, חייב קצת אקשן, משהו שיעשה כנגדך,

משהו שימריד אותך ואתה תשבר את המידות שלך.

זאת אומרת, גם שקשה לך,

גם שעושים נגדך, גם שלא מכינים לך את מה שאתה אוהב.

איך הגמרא מספרת על אותו?

תנא.

זה היה,

שאשתו הייתה מכינה לו בדיוק את מה שהוא לא היה אוהב.

זה קרה, מכינה לו אחרת.

יום אחד הוא שלח את הבן שלו, הוא אמר, תביא לי ככה.

הוא ידע שהוא יקבל את הזה. מה עשה הבן שלו? הפך.

אמר, אימא, תכין מרק עדשים, ויהיה לו מרק אטריות.

הוא אמר, איך זה יכול להיות שקיבלתי היום?

אתה שיקרת? בואי נא לפה. אתה שיקרת?

אתה שיקרת בגללך עכשיו, אתה הורס לי את החלק בעולם הבא.

אני הייתי אמור לקבל על זה שכר, על הצער הזה הקטן.

אז זה אעשה לו עזר כנגדו, אפילו שהיא נגד.

אבל זה נותן לך לשבר את המידות. לא, קשה לי, אני לא מסתדר.

יאללה, מתגרש. זה פתרון להתגרש?

להפך, עורכי דין מרוויחים.

בזה שאתה מתגרש אתה לא בון את עצמך, אתה סותר את עצמך. זה לא משנה אם זה בעל או איזו אישה.

אבל בזה שאתה חי ואתה מתמודד,

ככה אתה מחשל את עצמך. ככה אתה מבין איפה הטעות שלך,

ואתה יודע איך לבנות עוד אריח, עוד בלוק, עוד בלוק, עוד בלוק. ולכן אנחנו אומרים, בניין עד דעד.

מה בניין עד דעד? לא שעוד חודשיים נתגרש.

הכוונה שלנו זה שהבניין הזה מעכשיו עד 120. איך הוא יהיה עד 120 כל היום אתה תריב עם הקבלן?

אה, אתה ארכיטקט, אתה מהנדס, אתה תריב כל היום עם הקבלן.

אתה צריך לדעת להשתוות איתו. איך תשבר את המידות שלך?

תוריד את הראש, תגיד כן, בבקשה. עכשיו נשמע מה כבודו אומר.

עכשיו נשמע מה כבודה אומרת.

בבקשה.

וככה האדם משבר את המידות, והוא מצליח לבנות עוד אריח ועוד אריח,

עד שבסופו של יום זה בניין שלם בתפארתו.

ואם כן, מדוע איפה כונו הנישואים בתור עול?

אלא אף שהטוב והעול הם תרתי דה סתרי.

הרי שניהם בסופו של יום משלימים זה את זה.

אף בלימוד תורה הדבר כן.

על זה נאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי המעושר. בהתחלה זה בגדר של עץ, שפחות.

זה קשה, אין בו שום תועלת. זה עץ, עץ, מה יהיה בו?

צריך הרבה להשקיע בו.

אבל מי שמחזיק בעץ הזה הוא ניצל. אה, אם יהיה עכשיו זרם של מים ויש רק את העץ הזה.

הטיפש היה, עזוב, מה העץ הזה יעקר בהמשך. עזוב, אני ממשיך לסחות עם הזרם.

ובסוף ייפול לאבדון.

בסופו של הנהר יש את הצניחה למטה.

אבל אדם חכם מחזיק בכל כוחו בעץ, במה שהוא יכול לאחוז.

אז עץ חיים היא.

למי? למחזיקים בה.

ותומכיה, אדם שתומך

בתורה הקדושה מאושר.

וכמו שאמרנו, מאידך זה נקרא גם עול.

ולא לחינם המשנה אומרת, למה קדם שמע לבעיה עם שמוע?

אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות.

כי התורה הקדושה היא אמנם עץ חיים,

אבל היא גם עול.

וזה מה שאומר,

טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו,

עול, עול, עול. אי אפשר להגיד לילד קטן, בבקשה. איזה עוגה אתה רוצה היום?

איזה ממתק אתה רוצה היום? איזה סוכריה אתה רוצה היום? קח, רק מתנות ופרסים.

עם מתנות ופרסים הוא לא יכול לגדול.

הוא חייב את העול. אם לא יהיה לו עול, הוא יגדל?

הוא לא יגדל.

גם המלאכה שאדם עמל בה יש בעול.

ברם השתדלותו במלאכתו היא נותנת לו ברכה במעשיו.

וכאומרם זל, כי ה' אלוקיך ברכך.

יכול אפילו אתה יושב בתל.

תלמוד לומר בכל מעשה ידיך.

אתה יושב ועמל בתורה, והפרנסה מגיעה עד אליך בדוק ומנוסה.

בדוק ומנוסה.

אתה תשב ותלמד, והקדוש ברוך הוא יישלח לך.

יישלח לך.

לפני כמה שנים,

אחרי הכולל שסיימנו,

עברנו לעוד כולל.

הכולל אחד נסגר מחוסר תקציב, עברנו לכולל אחר.

והמצב היה מאוד קשה. יום אחד הראש כולל אמר, זהו,

אין כסף לאברכים, נגמר הסיפור.

מה עושים? צריך יוזמה.

צריך לאסוף עכשיו תורמים ולשבת ללמוד.

אז לקחתי את החברודה שלי, אמרתי לו, זהו, אתה רוצה לבוא איתי? יושבים ולומדים לבד?

כן, מה זה משנה איפה לומדים, פה או פה?

העיקר לומדים.

אמר לי, בסדר, אין שום בעיה. חודש ראשון היה קשה, קשה.

חודש שני כבר, הקדוש ברוך הוא פתח שערי שמיים.

חודש שלישי כבר היה יותר מדי, אמרנו, פותחים כולל.

וככה נפתח כולל עשר שנים.

עשר שנים נפתח כולל. גם היה כולל ערב, גם היה כולל יום.

כזה שפע גדול היה.

ופתאום היצה הרה מגיעה, נותן ניסיונות. הוא שולח את היצה הרה, נותן ניסיונות.

פתאום המצב של שום דבר.

והייתי ממה שאני בסיירתא דשמיא בברית קודש, דואג לכולל.

לכולל, משמה לפה.

ואברכים מאוד מתפללים. איך זה יכול להיות? איפה כל התורמים ירדו? זה לא מביאהו, זה קשה לו, ההוא לא יכול, זה פרשת רגל.

איך הכול מסתדר והכל מתנהל?

משכורת יפה היה.

אלפיים שבע מאות שקל.

אלפיים שבע מאות שקל, אברך זה וואו.

וכל חודש, בחודשו החודש, בחודשו החודש, תלמדו טוב, הקדוש ברוך הוא שולח.

תלמדו טוב, הקדוש ברוך הוא שולח.

וככה פשוט הקדוש ברוך הוא היה שולח, שולח, שולח, שולח.

אז זה הקדוש ברוך הוא בוחן את האדם.

וגם אחר כך שהחלטנו מה שהחלטנו,

אז גם הקדוש ברוך הוא שלח. יושבים ולומדים, ברוך השם.

אם יש את החברות היושבים ולומדים, טק, נכון ארז?

שלח את הבן אדם הנכון, הנה בבקשה, קח.

זה לשנה מראש,

זה לקחה פתאום העשרות, זה פתאום הוא רוצה ברכה,

פתאום השני רוצה לזה.

איך הקדוש ברוך הוא מסדר את הכל?

זה אדם שמשליך על הקדוש ברוך הוא את הכל,

הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס אותו ודואג לו.

ואני אגלה לכם סוד,

גם כשקשה, אני מעשר חומש.

מעשר חומש, גם כשקשה,

לא מוותר לעץ הרע.

כל הזמן, חומש, חומש.

העץ, זה סכום גדול, זה ילך הרבה.

לכבוד השם יתברך.

הקדוש ברוך הוא דואג לנו,

זן ומפרנס אותנו, תתאמץ בשביל הקדוש ברוך הוא.

ואין שום דבר שחסר, ואין שום דבר שקשה, והקדוש ברוך הוא נותן בכפל כפליים. אתם לא מאמינים מאיפה הקדוש ברוך הוא שולח, לא יאומן.

עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

אם אתה מחזיק

חזק בעץ החיים, שזה התורה, אז תומכיה מאושר. הקדוש ברוך הוא עושה אותך מאושר.

הקדוש ברוך הוא דואג שכל הסובים מסביבך יהיו מאושרים.

וזה אומרת התורה, כי השם אלוקיך ברכך בכל מעשה ידיך. איזה מעשה ידיך?

מה אדם עושה? פעולה פשוטה.

אשליך על השם יאהבך, תעשה את רצון השם יתברך,

והקדוש ברוך הוא כבר ידאג לך.

אם הצוהר נפתח אל עבר מהלכי החיים בכללותם,

ניווכח כי העולם מנוהל באופן דומה.

בעולם הזה נחשף האדם שיהיה לו רק טוב.

אין בן אדם שלא רוצה שיהיה לו טוב.

ברם ריבוי הטוב הוא אינו בגדר טוב לאדם.

אנחנו רואים, אנשים יש להם הכל, והשם ישמור.

אלא אדרבן נהפך הטוב שלו לפעמים למידת ייסורין.

וכפי שרמזו חז״ל, והנה טוב זה מידת הטוב.

והנה טוב מאוד זה מידת ייסורין.

מידת איסורים נקראת טוב מאוד?

להפך.

אלא שעל ידה הבריות באים לחיה העולם הבא. על ידי האיסורים שאדם

סובל בעולם הזה, ככל שלאדם קשה בעולם הזה, ככה

יהיה לו טוב בעולם הבא.

אנחנו נזכור את זה כל הזמן שיש לך קשיים, סימן שאתה בדרך הנכונה.

אם רודפים אחריך, סימן שאתה בדרך הנכונה.

אם מקשים עליך, סימן שאתה בדרך הנכונה.

סיפרתי לאיזה חבר מתל אביב, גם רב,

על איזה עניין,

אז הוא אומר לי, או, סימן ששומעים,

סימן שעוקבים, סימן שזה טוב, זה בדרך הנכונה, כל הכבוד.

אם זה ככה, סימן שזה בדרך הטובה.

אחרת לא היו מתייחסים.

אבל אם הגיעו למסקנה שזה, ועוקבים ושומעים והכול,

סימן שזה בדרך הטובה, סימן שזה בדרך הנכונה.

יפה, תמשיך ככה.

הוא אומר, זו העלייה האמיתית.

כי על ידי האיסורים הטובים,

זה הטוב מאוד,

האדם יגיע לחיי העולם הבא, וזה מה שאומר שלמה המלך, ודרך חיים תוכחות מוסר.

מה זה הדרך האמיתית של האדם?

להתייסר תוכחת מוסר,

כל הזמן להתייסר, עוד פעם לקבל ברוז,

אומר לו ככה, אומר לו ככה,

הוא מרגיש שלם, הוא מרגיש הכל, אבל עוד פעם,

איך אמר לי איזה אחד, כבוד הרב, אני חייב להעיר לך, אמרתי, תקשיב, אני מחפש אחד שנותן מוסר ותשלום,

אתה מוכן להיות זה?

רביסרויל סלנטר היה,

ועוד היה אחד מגדולי העולם, שהוא היה מזכיר, בעל מוסר,

שהיה כל הזמן ייתן לו מוסר, כל הזמן יגיד לו במה הוא לא טוב.

כשרואים בן אדם, אתה טוב, אתה טוב, אתה טוב, אתה טוב, אז הוא מרגיש שמותר לו לעשות הכל, כי הוא טוב,

אז מותר לי לחגוג, הנה, טוב, הכל בסדר.

אבל כשבן אדם מבין שכל הזמן הוא חסר, אז כל הזמן הוא ירצה לשאוף עוד, הוא ירצה להשלים את עצמו,

הוא ירצה לתקן את עצמו,

אז אתה חייב בן אדם בתשלום שכל היום יוכיח וייתן לך מוסר.

וזה קשה לאנשים לשמוע מוסר.

קשה.

הוא אומר, עזוב אותי, דבר איתי הכול חוץ ממוסר.

דבר איתי הכול חוץ ממוסר. קשה לי להשתנות.

אין קשה. קשה יש רק בלחם.

גם בלחם אין קשה.

תלוי איך אתה אופה אותו.

אבל אם בן אדם מתאמץ, זה לא קשה.

כי בגשמיות אתה מתאמץ, זה הולך, אז למה ברוחניות לא?

אלא מה? את העצלן.

ואם אתה עצלן, אז זה נראה לך בגדר קשה. היצרא עושה את זה בגדר קשה.

גם הנישואים הם בגדר עול,

ולא משום שהם נועדו לפגוע בחירותו של האדם או בעושרו.

אף אחד לא מתחתן כדי שיפגע החירות שלו.

זה מעכשיו, לא, הוא לכוד

בכלא של אשתו.

או בעושר שלו, שירד.

אלא המטרה היא שהקדוש ברוך הוא רוצה להאציל עלינו מהטוב שהוא נתן בעולם.

כי כאשר הכל מתנהל על מי מנוחות ללא עליות וירידות,

הדבר מלמד על פגם וחיסרון בניהול החיים.

איך אמרנו כמה וכמה פעמים?

אם אתה רואה זוג שלא רבים, סימן שמה?

שמשהו דפוק במערכת, במערכות שם, משהו לא בסדר.

כי אין מציאות שבני זוג לא יריבו, לא יתווכחו,

לא יחלקו אחד על השני.

והוא בגדר של מה? של בשר ממתקים ועיתו מלח.

ואמרו חז״ל,

אומנם נכון הוא כאשר יש ריבוי מלח,

טעם הבשר נפגם, אך בלי מלח

הבשר הוא טפל.

טעם הבשר לא יהיה ערב לכך.

המלח הוא משל הייסורין שלנו,

והבשר הוא משל החיים שלנו.

החיים ללא עול הם לא חיים, הם חיים טפלים.

הם נטולי חדוות ביצירה.

הם חסרי תוכן ועניין.

רבים מהעשירים המופלגים,

שלא טורחים כלל בחייהם,

חייהם מלאי צער ומכאוב.

ולא מעט מהם יגיעו בשל כך עד לטירוף הדעת.

וזה אמת לאמיתה.

ואם נרד לעומקם של דברים, נדלה מתוכם דיוקים נפלאים.

שלמה המלך בשיר השירים אומר,

פתחי לי אחותי רעייתי, יונתי תמתי.

מצד אחד האישה נקראת רעייתי,

ומצד שני נקראת אחותי.

בזמני טהרתה היא בבחינת רעייתי,

בזמני נידתה היא בבחינת אחותי.

וחז״ל הקדושים הבהירו לנו את הטעם למה הקדוש ברוך הוא לא התיר את האישה לבעלה בזמנים הלא ראויים,

אלא רק בשעת

ימי טהרתה.

הסיבה העיקרית מפני שרגיל בה,

ואם רגיל בה הוא יקוץ בה.

ולכן הזהירה התורה ואמרה תהיה טמאה,

כדי שתהא חביבה על בעלה בשעת,

בכשעת כניסתה לחופה.

כמו שהחתן מתאבל לכלתו,

והוא אומר, וואי,

תראה מה זה, שבוע שלם לא התראינו.

הצלחנו לעמוד

בניסיונות היצר הרע.

שבוע שלם.

והנה בסופו של דבר מקדש אותה כדת משה וישראל,

וזוכה.

בא הקדוש ברוך הוא ואמר, אני רוצה שתרגיש כל חודש בחודשו,

כאילו עכשיו זו התחלה חדשה שלך.

כאילו עכשיו אתה נכנס תחת החופה,

ועוד רגע אני מברך אותך בשבעה הברכות,

שבירכתי את הזוג המיוחד, את אדם וחווה. אתה רוצה את הברכות הללו כל חודש בחודשו או לא?

אז בבקשה, תעמוד

במה שאתה צריך לעמוד איתן וחזק,

וממילא נדאג לברך אותך ושתרגיש כל הזמן כאילו עכשיו אתה נכנס לחופה.

ואם ככה, מקשים רבותינו למה הקדוש ברוך הוא לא יצר מציאות

שהאישה תהיה חביבה על האדם

גם בלי להיות בגדר טמאה.

מה רע?

שתמיד תהיה חביבה, להבדיל

ההפך מהנחש.

ואיבה אשית ביניך ובין האישה,

ובין זרעך ובין זרעה.

כל החיים בורחים מהנחשים.

יש איזו שנאה כלפי הנחש.

שבוע אשתי סיפרה לי שהיה בגן נחש עשרים סנטים.

אז הם הזמינו את הלוקד, אז הוא הסביר להם שם לילדים בגן

שלא רצים ולא מתקרבים לנחש.

אם עוזבים אותו, הוא עוזב אתכם.

הוא לא רוצה להתעסק עם אף אחד.

תעזוב אותו, הוא יעזוב אותך.

זה היצר רע. אם אתה נותן לו פתח, אתה מתגרה בו, הוא תופס אותך.

אבל אם אתה עוזב אותו, עוזב אותו.

וזה הימים הללו, בגדר של יצר רע ויצר טוב. אם אתה עוזב אותו,

איך אמר שלמה המלך? יש איבר,

מה שביאו רעב, מה רעיבו שבע. אותו דבר. אם אתה עוזב אותו

ושם את כל מאוויי מחשבותיך בתורה הקדושה,

במצוות,

כל הזמן אתה רדוף מצוות, רדוף תורה ויראת שמש.

ממילא,

אז אתה לא, הראש לא פנוי לשטויות ולדברים אחרים.

ממילא גם החיים הם חיים אמיתיים.

חיים של תורה, זה בית של תורה, בית של עקרונות של קדושה וטהר. הבית שמשריש אהבת תורה לקדוש ברוך הוא, משריש קדושה.

שהקירות, לא רק הילדים, לא רק בני הבית, אלא גם הקירות

של הבית ספוגים בתורה.

תיכנסו לבית שלא של בני תורה,

ותיכנסו לבית של בני תורה.

אתם תרגישו אווירה,

אתם תרגישו חמימות.

תיכנסו לבית, השם ישמור ויציל, של אנשים שרחוקים מתורה ומצוות,

אתם מרגישים קרירות, אתם מרגישים דיכאון, אתם מרגישים לא טוב. למה?

חסר באוויר את החמצן המרכזי,

את התורה הקדושה.

חסר את זה,

כי הקירות של הבית סופגים כל היום שטויות, כל היום קללות,

כל היום מרעין בישין,

כל היום דיבורים אסורים, כל היום לשון ערה והרכילות.

אבל בית של תורה, הכל סופג קדושה ויראת שמיים, קדושה ויראת שמיים.

ממילא זה לא

משפיע שלילי, אלא הבית עצמו, דהיינו האנשים עצמם,

האישה עצמה שהיא נחשבת עקרת הבית, היא משפיעה על הגשמי, על הקירות.

ולכן הבית אומרים חז״ל, מעידים על האדם.

אחרי מאה עשרים, איך הוא התנהג בתוך הבית שלו, למה?

כי הם ספגו ממך, לא אתה ספגת מהם.

הם ספגו ממך.

ואני אחדש לכם, גם אם זה יהיה בטון, זה יספוג.

גם אם זה יהיה קיר בטון,

הוא גם יספוג.

כי זה דבר של קדושה, זה חודר פנימה עמוק.

ולכן, למה הקדוש ברוך הוא לא ברא את האישה? שתהיה חביבה על בעלה ונגמור את הסיפור, מה הבעיה? למה לעשות מזג האוויר?

פעם טמאה, אז לא חביבה,

שטהורה, חביבה.

ויתרה מזאת,

חז״ל הקדושים המשילו את מה?

את האישה ללחם,

שנאמר אצל יוסף הצדיק, ויעזוב כל אשר ביד יוסף, כל אשר לא ביד יוסף, ולא ידע איתו מאומה, כי אם הלחם

אשר הוא אוכל.

זה בגדר של לשון צנועה, לשון נקייה.

ופרש רש״י לחם הכוונה לאשתו.

אלא שדיברה התורה, דיבר הכתוב בלשון נקייה.

ולחם הוא אחד מהדברים שאין האדם קץ בהם.

יביאו לבן אדם עכשיו חלה חמה.

אה?

הוא יופרק.

לשון רחובית יפרק את החלה,

יאכל את הכול להשאיר שום פירור, יגיד רגע, תביא עוד אחד.

אני כל כך, כל כך טעים, אה? איך החלות, מאור, של ערב שבת?

נגמר, מה נגמר? למה לא הכנת עוד?

זה משהו מיוחד.

אין האדם קץ בלחם הזה.

זה לא בריא.

דוקטור אבני אמר שזה לא בריא.

ואין האדם קץ בהם,

אלא אף על פי שהוא מזומן אצלו לאכילה תדיר בכל עת.

ולכאורה,

אם ככה, אם הלחם נמשל לאישה, אותו דבר.

אף האישה יכולה להיות מזומנת לבעלה בכל עת,

ולא שיצטרכו להתרחק וכו',

אלא מבחינה מהותית שונה עניין הלחם מעניין האישה.

הלחם אינו נוצר מאליו, צריך לעמול בו, לטרוח בו הרבה, לזרוע, ולקצור,

לטחון וללוש, לאפוד ולרדות.

ואז לצלצל אותו ולעצב אותו, לקשור אותו,

ורק אחר שהוא תוקן, הוא ראוי למאכל.

ומשום כך הוא חביב על האדם, כי הוא טרח עליו הרבה.

הוא השקיע עליו הרבה מאמץ. לא כמו היום, פותח את השקית, צבש,

מוסיף קצת מערבב, כבר יש לך חלות.

איזה ריח, לכבוד שבת קודש, לא?

פעם היו עמלים על הלחם,

מתאמצים כל כך.

אולם, לגבי האישה אחר נישואיה, מבחינה עקרונית, היא מזומנת אצלו בכל העת.

הוא לא צריך לטרוח ולחפש אותה.

הוא עד עכשיו טרח ועמל לחפש את מה?

את הצלע שנאבדה לו.

עד עכשיו. אבל אחרי שזה כבר מזומן אצלו, הוא מרגיש

שהכול נמצא, מה?

ברשותו.

הכול אצלו כבר.

פיתו בסלום, אומרים חז״ל.

זה כבר בגדר פת בתוך הסל, אז אני רגוע, הכל טוב.

נגמר הסיפור.

אוי ואבוי, בגלל שאתה רגוע והכול,

באה תורה קדושה ומזהירה.

אה, אתה מרגיש שזה כבר אצלך? אז איך אומרים?

הכול בסדר. תודה רבה, בורא העולם.

נתת לי את האישה, אני עכשיו יכול לעשות מה שאני רוצה. לא, לא, לא. עכשיו מתחילה העבודה שלך. זה ההבדל בינך לבין הלחם.

בין האישה לבין הלחם.

ולכן, אמרה התורה, תהיה טמאה כדי שתהיה חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה.

כי העול שבגינו נאלץ האיש להתרחק מאשתו בשעת טומאתה,

הרי הוא מכשיר לו את הקרקע,

שיהיו החיים שלו נעימים ומלאים תוכן.

והשם ישמור ויציל, שלא נדע.

היום מחלקות הרבנות גם בקורונה עמוסות בזוגות שרוצים להתגרש.

וכל זה למה?

כי הם מבינים שהאישה

זה בגדר של לחם.

כי מצויין,

הכול טוב,

ואין את ההבדל,

אין את החשיבות הזאת

של לדעת לשמור,

של לדעת להתקדש. אין את זה.

ממילא, אם לא נאה, אני אחליף כמו גרביים.

וככה מגיעים לצרות צרורות.

העול הזה אינו קשור רק לאיש,

אלא גם לאישה ישנה שייכות אליו.

האישה מטבעה מלאה בחיות ובמרץ.

די להבחין באשת חיל המגיעה אחרי יום עבודה.

המייגע אל ביתה.

בלא לתת מנוח לנפשה דואגת לכל צורכי ילדיה.

מתקנת את כל ענייני הבית במהירות וביעילות.

ובו זמנית היא גם עסוקה בכמה מלאכות.

מהדגים

לאוכל שבת, לסלטים, לכביסה, ללתלות, ללהוריד, למייבש,

ללטטה, לאכילת הקטן, לאכילת הגדול, שיתקלחו,

שיעורי בית.

אני לפני כמה שבועות אמרתי, זהו.

כל הזמן אשתי לוקחת את המטאטה.

לצידי שיפצו את הבית שם.

והכל, אז כל הזמן נכנס חולות ולכלוך והכל.

אמרתי, חייב לשים לדבר סוף.

והלכתי, חיפשתי את המטטה החשמלי,

עכשיו יצא.

זה לא לשבת,

כן?

יש מטאטה כזה חשמלי, ששש, כמו שואב אבק כזה.

ששש, ממש משהו נפלא.

ונזדמנתי לאושר עד

לפני שבועיים, והיה שם במחיר טוב 600 שקל

של חברת שיומי, לא שאני עושה פרסומת, כן?

אבל זה היה מצוין ורכשתי את זה, ומאותו זמן

התפקיד של המטאטה עבר לילדים.

עד עכשיו זה היה התפקיד של האישה,

היא הייתה רודפת אחרי איפה מטאטא,

ולהכל כמה, כי היא רגילה שהבית זה כמו.

בית מקדש מעט, צריך לדאוג תמיד שיהיה נקי ומסודר והכל.

עכשיו זה נהיה תפקיד של הילדים, רודפים אחד אחרי השני מי ינקה.

וישתבח שמולד, וגם לא צריך את כף אשפה ואת המטאטא.

אז גם זה לא משאיר פירורי אבק באוויר, והכל בעל מקומו בשלום.

אז כמה האישה היא עסוקה, כמה היא טורחת ודואגת,

ובא הבעל בסוף היום מהכול בשעה תשע בערב,

עד שיש לו זמן ככה להקדיש לאשתו, הוא אומר לה.

למה כבר, מה עשית היום, אה?

למה, מה עשית היום? את אומרת, את עייפה, אני מדבר איתך, את נרדמת לי. מה עשית היום, מה?

מה עשית, אה? מה עשית?

נראה אותך רק

מלביש אותם בבוקר ולוקח אותם לתלמוד הורא. רק זה.

רק זה נראה אותך. נראה אותך מכין להם את מה שצריכים לאכול, אה?

זה לא לקנות לחם בחוץ,

זה לאפות את הלחם.

ומה אתה רוצה?

כל בוקר התקליט חוזר על עצמו.

זה רוצה את השוקולד הבלגי-צרפתי,

השני אוהב את החלבה,

השלישי אוהב את הטחינה, זה אוהב את השקדיה,

זה אוהב את החומוס,

זה,

וכל אחד, מה, אתם לא יכולים לאכול כולם את אותו דבר?

מה עושה הגבר? אני מכין חביתה, נגמר הסיפור, זהו.

לא מעניין אותי מי שלא רוצה שיאכל לחמנייה בלי שום דבר.

האישה לא ככה.

והבעל אומר לאשתו, אבל למה את מקדישה כל כך הרבה זמן לזה?

דחפי להם מה שאפשר. ביי, שיסתדרו, ככה היו עושים לי, נכון?

ככה היו נותנים לי, זה מה יש. לא, לא, אל תאכל.

לא, לא, לא, היא חייבת לדאוג לילד, ילד.

היא חייבת לדאוג לכל אחד אישית.

רגע, מה אם אחרי הצהריים כבר חושבת?

ומה אם האוכל אחרי הצהריים יבוא ויהיו רעבים?

ואם זה שישי, מהר, מהר, מהר, מהר, צריך גם לשטוף,

וגם להכין להם את ארוחת צהריים, כי הם מגיעים מהתלמוד תורה רעבים, אז שיהיה להם מייד מה לאכול.

וגם צריך לדאוג להם, עכשיו שבת קצרה, אז שיתקלחו בזמן מייד כשהם באים.

תבינו כמה טרחה, ולפעמים משאירים את הכביסה,

ולפעמים פה, ולפעמים שם,

והיא מסכנה, יש לה איזה עשרים דקות, חצי שעה לפני כניסת שבת,

שהיא מרגישה כבר זהו, נגמר.

זה או אני, או הנרות שבת.

היא חייבת לנוח לישון.

מפחיד הדבר הזה.

אז אם הבעל לא נותן תמיכה ויד

לאשתו, נגמר, זה עבדון. יום ראשון אתה יגיד לך, בוב, זהו, אנחנו מחליפים תפקיד.

כמו אצל פרעה במצרים, אתה זוכר?

עבודה של הגברים לנשים, ועבודה של הנשים לגברים.

אתה לא עושה כלום, רק מתלונן.

ואני כל הזמן,

או שהוא בא בדרישות, למה לא הכנת את מה שאני אוהב השבוע?

זה קורה, זה קורה לכל אחד.

למה לא הכנת את מה שאני אוהב השבוע?

כל פעם את מכינה את מה שאת אוהבת.

היא מסכנה, היא לא מכינה את מה שהיא אוהבת, היא מכינה את מה שהילדים אוהבים.

היא אפילו לא דואגת לעצמה, היא דואגת לילדים כל הזמן לקנות ולדאוג להם והכול, ואתה בא עוד בתלונה?

איי, איי, איי.

לכן לא טוב היות האדם לבדו. אם הוא יהיה לבד, על מי הוא יצעק? על מי הוא יפרק את העצבים שלו?

על מי הוא יגיד מה עשית היום, מה לא עשית היום?

עשה לו עזר כנגדו, יהיה קצת אקשן.

אם יהיה אקשן, הוא יוכל לתקן את המידות, להבין כמה שהוא טועה.

להבין כמה שהיא לא בסדר, במה שהיא צריכה להבין.

כדאי להבחין באשת חיל המגיעה אחרי יום עבודה מיגיעה אל ביתה,

בלא לתת מנוח לנפשה דואגת לצורכי ילדיה ומתקנת את כל ענייני הבית במהירות וביעילות ובו זמנית עסוקה בכמה מלאכות,

ממשל עד שלא הדרך.

בעניין זה מתגלם השוני העיקרי בין האיש לבין האישה.

אה, הגבר נכנס למטבח, איך נראה המטבח?

פעם צילמתם את עצמכם?

שימו מצלמה נסתרת.

תראו איך נראה המטבח כשהגבר נכנס,

תראו איך נראה המטבח כשהאישה נמצאת.

אני לא מדבר על טבחים, כן?

אם זה טבח זה משהו אחר.

אבל לא טבח, וואי וואי, מהפכה? הוא אומר, צא, צא, צא, עזוב.

תח, תח,

שב בחדר שלך, תלמד. אל תפריע לי.

שום דבר, אל תעשה לי שום דבר. תן לי, אני יודעת בדיוק לנווט.

אבל לא, תעשי ככה.

עזוב, הכל בסדר.

האיש עסוק בעשיית המלאכה אחת, והאישה עסוקה בכמה מלאכות,

ועוד חושבת מה היא צריכה עוד לעשות, והכול,

ובסופו של דבר הכל יוצא על הצד הטוב ביותר, ושום דבר לא שכחה.

ובד בבד עם העיסוק במלאכות הרבות הנדרשות בניהול תקין של הבית, היא מתה גם אוזן

לשמוע את הסיפורים של הילדים. מה למדתם היום?

איך היה בתלמוד תורה?

לא הבנתי. ואיך יוצא האוכל כזה טעים? לא הבנתי.

היא עושה את כל הפעולות הללו, וחושבת, והכול, ודואגת, וטלפונים, והכול, ועוד

עם כל העמל, והיגיעה, והכול, ועוד יש לה אוזן קשבת

לסיפור של החוויות,

לשיח, לשיג עם הילדים.

מהיכן האישה שואבת, מוריי ורבותיי, את הכוחות הללו,

את המרץ הבלתי-נדלשת?

כוחות הללו, אומרים חז'ל, מגיעים היסודות הקיומיים של האישה,

ובלא שתשתמש בהם היא עלולה להגיע לטירוף הדעת.

וכמאמר רבותינו זל בגמרא בכתובות,

אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה טוחנת ועופה ומכבסת ומבשלת וכו'.

רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות

כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא וייתן כתובתה,

שהבטלה מביאה לידי שעמום.

ושעמום, אומרים חז'ל, מהו שיגעון?

כך כותב רשי הקדוש בכתובות.

שעמום,

שיגעון.

זה נקשר אלינו או-טו-טו, ימי החנוכה.

הנשים בטלות ממלאכה,

כחצי שעה אחר ההדלקה. הגברים קודם, ההדלקה ואחר ההדלקה.

חצי שעה וחצי שעה, סך הכול שעה אחת.

ומה יעשו בזמן הזה? הבן ישחי הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן, כותב

שיש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה כל השבעה ימים.

כל שבעת ימי החנוכה לא מחפשות,

לא מחפשות את הבית, שום דבר.

ממש לא, צורכי הבית כן, שאר הדברים לא.

לא טוב הדבר הזה.

יקבלו על עצמו רק ביום הראשון וביום השמיני.

ולמה? כי הבטלה מביאה לידי שעמום.

ומה זה שעמום, אומר רשי?

תזכרו, רשי בכתובות נט, שהיא גאון.

פשוט.

אתה מגיע, הקופסה התהפכה, נגמר הסיפור.

הבית הזה על גלגלים.

ובמבט שטחי אמנם נראה כי הנישואין הוא עול,

אך לאמיתו של דבר יש מתן שכרה בצדה.

וכדברי רבותינו בראשית רבי יוזן,

כל מי שאין לו אישה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה.

שימו לב כמה דברים.

אדם

ניזוק אם הוא בלי אישה.

הוא דומה הדבר לעשיר הנושא מזוודה כבדה.

קדושה בתכשיטים, מקרי ערך, פנינים ויהלומים.

המסע מכביד על שכמו.

הוא מתנשם, הוא מתנשף, אגלה זיעה נוטפים ממצחו.

למביט מהצד נראה כאילו הוא נושא עול כבד מאוד על כתפיו.

וברם היו ניגשים אליו ושואלים אותו האם הוא אכן סובל מהמסע הכבד שהוא נושא על הכתפיו.

מה הוא היה עונה בנחרצות?

ודאי שלא.

למה?

כי אחרי הכל רק הוא יודע כי בתוך המזוודה שלו

יש שם דברים

מקרי ערך,

שהם נקראים יהלומים.

אם יש יהלומים שווה להזיע,

שווה להתאמץ,

שווה לעשות הכל כי בפנים יש את המיוחד מכל.

אז גם לנו, מוריי ורבותיי,

לנו שווה להתאמץ.

לכבוד השם יתברך, טוב לגבר כי יישא עול בנוריו.

נוסיף אולי מעצמנו,

טוב לנשוי כי יישא עול בביתו.

אתה רוצה שיעבירו ממך את העול דרך ארץ?

כפי שאומר התנא באבות,

אז קבל על עצמך עול תורה.

אם האישה תרגיש שהבאמת הבעל שלה יושב ולומד,

שבאמת הבעל שלה דבוק לתורה הקדושה, היא לא תבקש ממנו לשטוף,

היא לא תבקש ממנו לעזור,

היא לא תבקש ממנו שום דבר. היא תגיד לו, אך ורק בעבודת השם אני רוצה אותך,

אך ורק בתורה הקדושה.

היא תהיה מוכנה למסור את נפשה ולעשות הכל למרות שהיא קורסת,

אבל העיקר שהבעל שלה יישב וימיט עצמו באוהלה של תורה.

אבל אם אנחנו רוצים

קצת ללמוד תורה,

והרבה עול דרך ארץ,

אז העול תורה בורח מאיתנו.

וממילא גם האישה, שהיא בגדר עול,

לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו,

אז הכנגדו מגיע, שזה העץ הרעה,

והוא אומר, לא, תני לו, תגידי לו למה הוא לא עוזר לך,

מכניס בה כל מיני מחשבות זרות.

ממילא השם ישמור ויציל, הבית הזה נעשה כמרקחה.

והמרקחה הזו מלבה אש גדולה, והאש הזו, השם ישמור קנאה ושנאה ותחרות,

והכל מתפוצץ ומתפרק.

מה שהיה צריך להיות בניין נהפך להיות תל של אבנים חרבות.

ניזהר ונשמר, מוריי ורבותיי,

בפרט בימים הללו,

שהכל מוגדר, כפי שאומרת התורה, יככה השם בעיוורון

ובשיגעון, מפחיד.

אנשים עיוורים, אתה אומר להם שחור, לא, לא, לבן, מה פתאום, לא איזה לבן.

זה לבן, אני נושם לבן, רואה לבן, הכל לבן.

ובשיגעון, וגם משתבשו, משתגעים, השם ישמור.

כל זה בגלל שאין את התורה הקדושה.

אם אדם דבק בתורה הקדושה, התורה מגנה

ומצילה אותו, ותמשיך הלאה לפקוח לו את העיניים הרוחניות,

כדי שידע מהי הדרך ומהו רצון השם האמיתי.

אמן ואמן. אמן. רבי חנן המרקשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל לפיקר בעמדה ומצוות שנאמר, ה' יחפש למען צדקו, יגדיל, תורה ויעדיל.