שלא לשנא אחד מישראל

במאמר הנוכחי נדבר על מצוות לא תעשה דאורייתא, וכלשון הכתוב (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". נבאר מה קרוי "שנאת חינם" ומה היא שיעורה, מהי רעתה וחומרתה, ומה הם הדרכים לעבוד על לאו זה.

שלא לשנא אחד מישראל 

פתח דבר: 

במאמר הנוכחי נדבר על מצוות לא תעשה דאורייתא, וכלשון הכתוב (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". נבאר מה קרוי "שנאת חינם" ומה היא שיעורה, מהי רעתה וחומרתה, ומה הם הדרכים לעבוד על לאו זה. 

גודל הרעות הנמשכות מלאו זה של שנאת חינם 

והנה, הא לך לשונו הזהב של רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (ש"ג אות ל"ט) שביאר לאו זה וכתב: "לא תשנא את אחיך בלבבך". הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מידת השנאה, והיא מידה מעוללת פשעים רבים ומסבבת כמה עלילות נשחתות, כמו לשון הרע שהוא שקול כנגד כמה חייבי מיתות בית דין כאשר יתבאר, וכמו דרישת רעה, והשמחה לאיד, וגרימת נזקים לחברים, והליכת רכיל, ונקימה ונטירה, ומאבדת טובה הרבה מן הנפש, כאשר יתבאר בשער השנאה. וראה עד היכן הגיע עונש השנאה, כי אמרו רבותינו ז"ל (מס' יומא דף ט:) בית שני שהיו עוסקים בתורה ומעשים טובים מפני מה חרב? מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם. 

ומבואר מזה שעל ידי השנאה עוברים על עוד כמה לאוים חמורים הנמשכים מחמת השנאה. 

ונביא את דבריו הנפלאים של ספר החינוך (מצוה רלח) שכתב כי השונא שנאת הלב אחד מישראל מלבד מה שעובר על לא תעשה של "לא תשנא" הוא עובר גם על מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", והוסיף בזה"ל: "ושורש המצוה ידוע, כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המידה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל". 

מבואר מזה כי בנוסף לאיסור דאורייתא, מדובר במידה מגונה ומאוסה בתכלית בעיני כל בעל שכל! 

במהות איסור זה של שנאת חינם 

ואם נרצה לעמוד על מהותו של לאו זה, יש להביא את דברי הגמרא במסכת ערכין (דף טז:) האומרת: תנו רבנן "לא תשנא את אחיך בלבבך" - יכול (שהאיסור הוא) שלא יכנו שלא יסטרנו ושלא יקללנו? תלמוד לומר "בלבבך" בשנאה שבלב הכתוב מדבר, ע"כ. 

ונחלקו הראשונים זצ"ל בביאור מהי הוראת המילה "בלבבך" שבפסוק זה. 

הרמב"ם זצ"ל פירש (ספר המצוות ל"ת שב) שלא אסרה תורה אלא שנאה נסתרת בלב, כאשר כלפי חוץ הוא מעמיד פני אוהב. אולם הרמב"ן זצ"ל כתב: "בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם, הזכיר הכתוב בהווה". ומבואר מדבריו שאף אם אינו מכסה את שנאתו מכל מקום עובר על לאו זה, ואין האיסור דוקא בשנאת הלב, ומה שכתוב בלשון "בלבבך" אורחא דמילתא נקט. 

מהו שיעור השנאה לעבור על "לא תשנא את אחיך בלבבך"? 

ובכדי לדעת מהי רמת השנאה הנדרשת על מנת לעבור על הלאו של "לא תשנא" יש לציין בזה את דברי האור החיים הקדוש זצ"ל בפרשת קדושים (ויקרא יט, יז): מדוע כתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך", הרי לכאורה ראוי היה לכתוב: "לא תשנא בלבבך את אחיך" - קודם לסיים את ענין השנאה שהתחיל לדבר בה ואחר כך יש לפרט את מי ישנא. 

אלא אומר האור החיים הקדוש זצ"ל, למדנו הכתוב מהו שיעור השנאה אשר ה' מצוה עליה, שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה, אלא שנאה גמורה - לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו, אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה. לזה נתחכם הכתוב לסמוך: "לא תשנא" עם תיבת "אחיך", לומר כי השערת השנאה אשר יצוה ה' עליה היא הנרגשת בערך אח, ושיעור זה כל שירחיקהו מלבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח, והרי הוא עובר משום "לא תשנא". 

נוכחנו לדעת כי כל שירחיקהו מלבו "קצת" - די בזה בכדי לקרוא על זה שם "שנאה", ולעבור על כך בלאו דאורייתא! 

שלושה סימנים המורים על שנאה האסורה 

אמנם עוד מצינו בפוסקים שהביאו שלושה סימנים המורים על השנאה האסורה, ובהתקיים אחד מהם, האדם עובר על הלאו של "לא תשנא" ואלו הם: 

1. אינו מדבר עם חבירו מחמת איבה שלושה ימים. 

2. כל שדורש רעתו. 

3. כששמח לאידו. 

הרי לנו שלושה סימנים שיכולים לשמש לנו ככלי מדידה לדעת מתי עוברים על הלאו של "לא תשנא". 

דברי החפץ חיים זצ"ל בענין זה 

וכדאי להביא כאן את דברי החפץ חיים זצ"ל על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף כז:) האומרת שמי שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה שלושה ימים קרוי שונא ופסול לדון לו דין, לכל הדעות. וזה לשון החפץ חיים זצ"ל: 

"והנה מצוי מאוד שלפעמים עקב סכסוך פעוט יש לאנשים תרעומת זה על זה, ואף שאין ביניהם שנאה גלויה אינם רוצים לפגוש זה בזה, ומכנים זאת "שאינו שוה בשוה עמו". אבל באמת מוכח מדברי הגמרא שבאופן זה הוא קרוי שונאו ועובר על לאו ד"לא תשנא את אחיך בלבבך"! על כן צריך האדם לשים לכך לבו, שלא יכשל בדבר כה פעוט בעוון החמור הזה, שהוא הגורם העיקרי לאריכות גלותנו"! 

השונא עדה שלימה - עובר על איסורים רבים בכל רגע! 

וכאשר נתבונן בענין נראה כי מדובר במכשול חמור, כי הלוא כל מי שעובר בקרבו רגש של שנאה לרעהו - עובר על כך בכל רגע בלאו של "לא תשנא את אחיך בלבבך", וכאשר הוא שונא עדה שלמה - עובר באיסורים מרובים - על כל אחד ואחד בכל רגע ורגע! 

וכמו שכתב בספר חשבון פרטי המצוות להגרצ"א גאלדמאן זצ"ל ממעזריטש (פרק דרך חיים): "וכל שכן מי ששונא עדה שלימה מישראל דהיינו אשכנזי ששונא הספרדים או תימנים או מערבים או בהיפך, הוא עובר על כל אחד ואחד מהם כמה לאווין ועשין בכל רגע ורגע ואין קץ ומספר ושיעור לעוונות שלו", עכ"ל. 

וכבר דרש זאת הגאון בעל ה"דברי יציב" זצ"ל, וז"ל: "והתורה הזהירה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" - הרי שאדם השונא בלבבו יהודי אחד עובר בלאו זה בכל רגע, ואם שונא חמישה יהודים עובר בכל רגע בחמישה לאווין, ואם שונא ציבור שלם עובר בכל רגע אלפי לאווין רח"ל. ורק השי"ת הצופה נסתרות יכול לדעת במדוייק כמה לאווין עבר כל אדם במשך שנות חייו, ועל כל לאו יקבל עונשו בעולם העליון רח"ל. ועל כן אין פלא על אריכות הגלות ועל כי עבר קציר כלה קיץ, ועדיין לא נושענו", עכ"ל. 

מדוע חמור לאו זה משאר לאוין 

ובענין זה כדאי להוסיף ולהביא את דברי החפץ חיים זצ"ל המבאר גם הוא מדוע לאו זה חמור משאר לאוין שבתורה וזת"ד: 

ראשית, בכל העוונות אינו מצוי שהאדם יעבור עליהם בכל רגע ורגע, אבל בעוון זה של שנאת חינם עובר האדם בכל רגע שמתעוררת השנאה בלבו, ולפעמים מקננת בו השנאה חודש או שנה ויותר, ומוכפלין הלאוין עד אין שיעור. 

וכשם שמחלה המקננת באדם, אם עדיין לא השתרשה נקל לרפאותה, אך אם השרשה כמעט ואין תקוה, כך גם בענין הנפש. אם השתרשה שנאת חינם בלבו אין כמעט תקוה לשרשה. על כן יזהר מאוד שלא לקבעה בלבו. 

ממשיך החפץ חיים זצ"ל ואומר: עוד חמור לאו זה משאר עוונות, שגורם לאדם לכמה עוונות אחרים. למחלוקת ולשון הרע, רכילות ואונאת דברים, הלבנת פנים והוצאת שם רע. ומדרדר על ידו למעשים אשר לא יעשו. כללו של דבר, כל הצרות שבעולם תחילתן ועיקרן על ידי שנאת חינם. 

"שנאת חינם" - שורש כל הרעות! 

ובספר הדר יעקב (סימן ל) ליקט דברי כיבושין נוראים על עוון השנאה, וזת"ד: "בספר חרדים (פרק סו אות פ"ה) כתב ששנאת חינם היא שורש כל הרעות, ועל שנאת חינם אנו בגלות הארוך הזה יותר מכל הגלויות שהיו בסיבת עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון, וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך - לעבור על כל התורה". 

וכמו שהבנו כבר מרבינו החפץ חיים זצ"ל הכותב בספרו אהבת ישראל: "כללו של דבר כל הצרות שבעולם תחילתן ועיקרן הן על ידי שנאת חינם"! 

ותסמרנה שערות הגוף לנוכח הדברים הללו! 

וכי "שנאת חינם" חמורה מג' עבירות חמורות? 

ואם נרצה לעמוד על שורש הדברים, מדוע חמור כל כך העוון של שנאת חינם, נביא את דברי הגמרא במסכת יומא (דף ט:), וכעין זה מובא גם בירושלמי במסכת יומא (פ"א ה"א): "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו - עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו "שנאת חינם"! ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים"! 

כשנתבונן בדברי חז"ל אלו שבעטיה של "שנאת חינם" נחרב הבית, תעלה התמיהה מאליה: מה כל כך גרוע במידה זו אשר היא יותר גרועה מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, הרי בסך הכל מדובר ב"לאו שאין בו מעשה" ומפני מה הוא חמור יותר מג' העבירות החמורות? 

"לא תניף עליהם ברזל" - מדוע? 

וראיתי בזה דברים נפלאים מהמשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל (גידולי מוסר - בין המצרים), וכך הוא ביאר:

בפרשת יתרו (שמות כ, כא-כב) כתוב בענין בניית המזבח: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה".

כוונת התורה, שכאשר בונים מזבח ורוצים שתהיה עליו השראת השכינה בבחינת "אבוא אליך וברכתיך", התנאי לזה הוא "לא תניף עליהם ברזל" (דברים כז, ה). וביאור הדבר, כי תפקיד המזבח הוא להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים וכמו דאיתא במדרש תנחומא (פרשת צו אות ו'), ובנייתו של המזבח היא במטרה להשרות שכינה וליצור קשר בין כלל ישראל עם אבינו שבשמים לנצח.

אולם בעולם הזה שנצח מוחלט הוא דבר בלתי אפשרי בו, תפקיד המזבח להאריך את ימיו של האדם על כל פנים במידת האפשר, ועל כן הברזל אשר נברא כדי לקצר את ימיו של האדם, העלאתו על המזבח מהוה סתירה לנצח ולהשראת השכינה. 

והנה הנביא אומר במלכים (א', ו-ז): "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו". למדנו מכאן ומן הפסוקים שהוזכרו בתורה: "חרבך הנפת עליה ותחללה" ו"לא תניף עליהם ברזל", שלא כתיב כאן שאין "לחתוך" את האבנים בברזל, אלא "לא תניף" והנביא אומר: "לא נשמע", וזאת כדי להדגיש כמה מאוס ומתועב אצל הבורא יתברך כל נגיעה קלה של רציחה וקיצור ימים, וזה סתירה גמורה להשראת השכינה, אף באופן הרחוק ביותר - "לא תניף, לא נשמע"! 

אולם לכאורה יש להקשות על זה, מה השייכות בין ברזל לרציחה, וכי הברזל הורג?! הלא מדובר בדומם! והרוצח הוא האדם העושה שימוש בברזל?! ואם כן מדוע התורה הקפידה על הנפעל ולא על הפועל?

אמנם התירוץ הוא, כי מכיון שהברזל משמש את האדם לקצר ימיו של חבירו, אף שהוא רק ככלי ביד היוצר לביטול השלום בין הבריות, בזה הופכת כל מהותו לחילול מקדש, ושכינה לא תהיה מצויה במקום שיש לו דריסת הרגל! וממילא לא ניתן לקיים בו את ה"אבוא אליך וברכתיך"!

"שנאת חינם" - סתירה גמורה להשראת השכינה! 

עתה נבין גם את חומר ענינה של שנאת חינם, כי הלא מהותה של "שנאת חינם" הוא להפריד, להשחית, לחבל, ולרחק יתירה מן הברזל עצמו. ואם כן נמצא כי היא ההיפך הקיצוני מהמזבח אשר כל כולו וכל מהותו הוא להשרות שלום. וברור אפוא שבמצב של שנאת חינם בינינו לבין זולתנו - לא קיימת אפשרות להשראת השכינה ולבנין בית המקדש, כי הדבר מהוה סתירה גמורה לאלו.

ומעתה ניתן להבין מדוע בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, כי מידה רעה זו איננה מאפשרת מציאות של קרבת השכינה, ואם כן כל זמן שישנה שנאת חינם לא יועיל לנו שום דבר - לא תורה ולא מצוות ולא גמילות חסדים, בית המקדש יישאר חרב!

והדבר נורא למתבונן! 

ומובן בזה מה שמצינו בירושלמי (מס' יומא פ"א ה"א) שבזמן בית שני היו יגעין בתורה וזהירין במצוות ובמעשרות וכל מידה טובה היתה בהן, ואף על פי כן נחרב הבית!

זהו כוחה ההרסני של שנאת חינם! 

"שנאה גרידא"?! 

לאחר התבוננות ניתן להבחין בעוד נקודה מעניינת: אילו היינו מבחינים באדם הפוסע עם גרזן או אקדח בידו על מנת להרוג את חבירו מפני שנאתו הכבושה אליו, כיצד היינו מסתכלים על דבר מעין זה?! בודאי היינו רואים זאת כעוולה חמורה ביותר.

לעומת זה כשאנו נתקלים במי שיש לו שנאה על חבירו - "שנאה גרידא", דהיינו שאינו זומם לעשות לו כל רע, אלא רק הוא שונא אותו בלבו, דבר מעין זה לא נחשב אצלנו רע בכלל. וכי מה הוא עשה לו? 

שנאה עם "סיבה" - נחשבת ל"שנאת חינם"?... 

ובאמת שהענין הזה של "שנאת חינם" הוא רחוק מאוד מהשגתנו, ואין אנו מתבוננים בחומרת הדבר.

ונראה שהגורם המרכזי לכך שאין אנו מעריכים נכונה את חומרת הדבר, משום שלתומנו אנו חושבים כי כל חומרתו של האיסור אשר בכוחו להחריב את בית המקדש הוא רק באופן של פשוטו כמשמעו - "שנאת חינם", אבל כשיש לנו "סיבה" לשנוא את זולתנו על כך שהוא פעל נגדנו דבר, או שאפילו לא כיבד אותנו כראוי, או הטריד אותנו, או אפילו רק בשל העובדה שהוא מגיע ממדינה אחרת ויש לו מנהגים ומנטליות שונה מאתנו, או שהוא משתייך למפלגה אחרת, או שמסתופף ב"חסידות" לא שלנו, או שהוא רגיל להתייעץ עם רבנים אחרים מאותם אלו שאנו מתייעצים - כל זה כבר מספיק לנו על מנת לחשוב שיש לנו "סיבה" לשנוא אותו, ואם כן אין מדובר ונחשב ל"שנאת חינם"...

מחשבה זו גורמת לנו לבלבול ולטעות, עד שחושבים אנו כי שנאה מעין זו אינה כה חמורה, ולא עליה אמרו חז"ל שבעטיה נחרב הבית.

טעות חמורה זו נובעת משום שאין אנו יודעים מהי ההגדרה של "שנאת חינם", ולכן חובה עלינו להתבונן בדברי חז"ל וללמוד מהם מה נחשב לשנאת חינם. 

אם לא ראה בו דבר עבירה - אסור לשנוא את חבירו! 

הנה הגמרא במסכת שבת (דף לב:) מביאה מימרא על חומר הענין של שנאת חינם. וכותב רש"י זצ"ל שם בזה"ל: "שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו ושונאו". 

מבואר מדברי רש"י זצ"ל, שאפילו אם יש לאדם סיבה מוצדקת לשנוא את חבירו - כגון שפגע בו או זלזל בכבודו ובמשפחתו, או שבגללו נגרם לו סבל כל שהוא - הכל הוא בכלל "שנאת חינם".

השנאה היחידה שמותרת ואף מחויבים בה, היא כשרואה בחבירו דבר עבירה.

כיום - אין שום היתר לשנוא גם את הרשעים! 

והרמב"ם זצ"ל בהלכות רוצח (פי"ג הי"ד) הוסיף תנאי בזה, שכל זה הוא דוקא אם התרה בו מקודם, אבל בלאו הכי אסור לשנאותו. ויש המוסיפים שחוץ מההתראה צריך גם להוכיח אותו, ורק אם לא קיבל התוכחה - אז פטור הוא מלהוכיחו עוד, ומותר לשנוא אותו.

אולם יש לדעת שהחזון איש זצ"ל (ביו"ד סו"ס ב) כותב כי לפי זה בזמן הזה שאין מי שיודע להוכיח כראוי, אין שום היתר לשנוא את הרשעים, שהרי רק לאחר התוכחה מותר לשנוא את הרשעים.

ולפי זה נמצא שכל שנאה - למרות שיש לה לכאורה "סיבה מוצדקת", היא בכלל "שנאת חינם".

אלא שיש לנו להבין את הדברים, מדוע נחשבת שנאה זו ל"שנאת חינם", הלוא לשנאה יש סיבה וטעם, וכיצד ניתן להגדירה כאילו היא באה ללא שום רקע? 

ונעמיד בזה כמה מהלכים מדברי רבותינו ז"ל: 

שנאה מקורה מהיעדרה של מידת הבטחון! 

הגאון מוילנא זצ"ל פירש באבן שלמה (פ"ג, ב) כי כל שנאה מקורה בחוסר בטחון, כי אילו היה מכיר ומאמין ש"אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", לא היה שונא את חבירו. ואם כן אם אדם מרגיש שחבירו עשה לו עוול או שגרם לו איזה הפסד או צער או נזק, אם הוא ישנא אותו בשל כך, אות הוא כי אינו מכיר שהכל בגזירת שמים ואין אף אחד שיכול להועיל לו או להרע לו, וזה נובע מחוסר בטחון שיש לו. וכך כותב גם החובות הלבבות זצ"ל.

ולא זו בלבד, אלא יש להחדיר בתוכנו גם את מה שכתב בספר החינוך (מצוה רמא): "כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו לו והבורא יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבתו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו כי העוון הוא המסבב".

ואם כן נמצא שעל כל אחד לדעת ולזכור כי לא האדם הוא אשר גרם לו את הצער הנזק או העוולה, אלא כל מה שעבר עליו מגיע לו בחשבון מדוקדק ששלחו לו מהשמים, ואותו אדם איננו רק שליח, וממילא אין שום סיבה אמיתית לשנוא אותו. ואם הוא בכל זאת שומר לו טינה בלבו - נחשב הדבר ל"שנאת חינם", כי השנאה היא בחינם מאחר שהכל מגיע מהשמים. 

השנאה נובעת מ"אהבת עצמו"! 

עוד אפשר לבאר מדוע כך קרוי המושג "שנאת חינם", וזה כמו שאמר הסבא מקלם זצ"ל, ששנאת חינם היינו - "אהבת עצמו", וכתוצאה מכך הוא שונא את זולתו.

ואפשר להסביר את דבריו על פי מה שכותב הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ"ל (אור אליעזר פרשת קדושים) שאף הוא היה מתלמידי הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, וכך הוא כותב: עיקר סיבת השנאה היא בגלל הרצונות שבלב האדם כגון תאוות הממון או הכבוד וכדומה, ולולי זאת לא היתה נופלת שנאה. והביא דוגמא לדבר - שנים שמצאו מציאה, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה ועל ידי הריב מתפתחת שנאה ביניהם, אולם אם היו שני המוצאים איש ואשתו או שהיו שותפים בכל נכסיהם. הרי שאין שום נפקא מינה בעיניהם מי הוא המוצא, ולא תיתכן ביניהם שנאה מחמת זה, כי הרי בסופו של דבר הכסף יהיה שייך לשניהם. 

עוד דוגמא מוחשית: שני שותפים שנקבעה להם פגישה אצל גביר אחד בשעה מסויימת. פגישה זו היא הזדמנות פז לבצע עסקה גדולה למען השותפות וכך שניהם יוכלו להשתכר מכך ממון רב. שני השותפים יוצאים לכיוון המשרד של העשיר - כל אחד ברכבו.

והנה כאשר מתקרבים הם לחניון ותרים הם אחר מקום חנייה, הם מגלים כי המקום עמוס וקשה מאוד למצוא בו מקום להחנות את רכבם, לאחר שערכו שם סיבובים רבים שניהם מבחינים כי רכב מסויים מפנה את מקומו. אזי מיד יחשבו שניהם: לא חשוב מי יחנה במקומו, העיקר שיהיה זה אחד משנינו, למרות שסוף סוף אנו זקוקים לשני מקומות חנייה. אבל אילו אדם שלישי היה ממהר לתפוס את המקום לפניהם, בודאי היו שניהם מתמלאים עליו טינה על כך ש"גנב" להם את המקום...

ואם כן למדנו אפוא שכל השנאה של האדם נובעת מהפניות והרצונות שלו, ונמצא כי אם למרות זאת הוא שונא בשל כך את חבירו, זוהי "שנאת חינם", כי הסיבה היא לא אשמתו של הזולת, אלא כל הבעיה זה "הוא" - בכך שאיננו שולט על רצונותיו. ולכן חז"ל כינו כל שנאה השוררת בין איש לרעהו - "שנאת חינם". 

כל ישראל כגוף אחד - וכיצד ישנאו זה את זה? 

הסבר נוסף מדוע נחשבת השנאה ל"שנאת חינם", ניתן לומר על פי מה שכתב בספר תומר דבורה (פ"א, ד) בבארו את אחד מן הי"ג מידות של רחמים - "לשארית נחלתו": כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה ובזה חלק מזה. וכן מטעם זה "כל ישראל ערבים הם זה לזה", מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו. ולכן ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו שהרי הוא - הוא ממש חלק ממנו. 

ומבואר מדבריו שכל אחד הוא חלק מזולתו ממש, וכולנו נחשבים כ"גוף אחד". 

ובירושלמי במסכת נדרים (פ"ט ה"ד) דרשו חז"ל על הפסוק (ויקרא יט, יח): "לא תקום ולא תטור" - משל לאדם שהיה לו סכין ביד ימינו, ובא לחתוך בה בשר, והנה חדרה הסכין אל תוך ידו השמאלית וחתכה בה חתך עמוק - האם יעלה על הדעת שאותו אדם יקח את הסכין בידו השמאלית ויחתוך את ידו הימנית?! ודאי שלא, כי הלוא מדובר בגוף אחד.

כמו כן כל כלל ישראל נחשבים לגוף אחד וכפי שהבאנו מהספר תומר דבורה, ואם אי מי מקבל "מכה" או "חתך" מחבירו הרי זה כאילו קיבל זאת מגופו שלו עצמו ובשרו, וכיצד ילך ויכה וישנא את חבירו משום זה, הלוא אין לך "שנאה שאינה מוצדקת" גדולה מזו, וכי אם אבר אחד יכה את זולתו, האבר המוכה ישנא את האבר המכה?! ודאי שלא!

וזאת עלינו להתבונן ולהבין, כל מי ששונא את חבירו מחמת כל סיבה שלא תהיה, שנאתו נחשבת לשנאת חינם! 

השנאה שוכנת בלב האדם כמו "חבית חומר נפץ"... 

בספר דרכי מוסר לראש ישיבת אור ישראל הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל מבאר את הענין - מדוע כל שנאה מכונה "שנאת חינם", באופן אחר:

לאמיתו של דבר אין לך סיבה שתוכל לעורר שנאה בלב האדם, כל סיבה הרי היא רק כאותו "גפרור" הנדלק לרגע ואחר כך נכבה, אבל אם הגפרור נוגע בחומרי בעירה או בחבית חומר נפץ, אזי בכוחו להרוס ולהחריב רבות.

כמו כן בענייננו, אם השנאה אינה מושרשת בלבו כלפי זולתו אף בלא שום סיבה, אין הסיבה יכולה לסבב שום פירוד, כי מטבעו של כל כעס שלאחר כמה רגעים חולף עובר לו. וכמו שניתן להיווכח כאשר אב כועס על בנו אהובו, אף על פי שבאותו רגע האב כעוס עליו מאוד, אבל כעבור זמן מה לא תשאר בלב האב שום שנאה כלפי בנו, כי בטבע האב מושרשת אהבה לבנו, ולכן אין בכוחה של אף סיבה או תואנה רגעית, לקיים את השנאה באופן תמידי.

מה שאין כן בני אדם אשר לא מושרשת בליבם אהבה לזולתם, אם רואים אנו שבשל דבר מה נולדת שנאה בקרבם, בהכרח ש"שנאת חינם" בלי שום סיבה בוערת בתוכם, והרי זה כארגז מלא בחומרי נפץ ודליקה, אשר די בניצוץ של אש ולו הקטן ביותר, על מנת שתתפתח ממנו מדורה גדולה אשר מכלה והורסת בדרכה כל חלקה טובה.

ולכן חז"ל בחכמתם הרבה קראו לכל שנאה שאין לה היתר בשם: "שנאת חינם", משום שזוהי האמת - אין בשום סיבה הצדקה להשריש שנאה קבועה ואמיתית, אם לא שהוא שונא את חבירו בחינם, ורק על ידי זה נתפס אחר כך בשנאתו.

שנאה שאינה מידתית - מוגדרת כ"שנאת חינם" 

עוד בהבנת המושג של "שנאת חינם", יש להביא את משלו של המשגיח הגאון רבי מתתיהו סלומון שליט"א: ילד חמד בעל ידיים עסקניות ופעילות, נהג לשחק תמיד בעת השיעור עם עפרונו והיה מטלטלו ומהפכו ללא הרף. המלמד הזהיר אותו שוב ושוב שלא יתפוס שום חפץ בידו בעת השיעור, אלא יתן את מעייניו בתוך הספר.

הילד לא שמע לאזהרותיו של המלמד והמשיך לשחק עם העיפרון. המלמד התרגז מאוד עד שיום אחד הוא חתך את ידו של התלמיד השובב...

באו הוריו של הילד וצעקו על המלמד: "על חינם חתכת את ידו של בננו, מדוע עשית אותו בעל מום למשך כל ימי חייו"?

המלמד השיב להם בתמימות: כיצד אתם טוענים כי ב"חינם" חתכתי את ידו, הרי עשיתי זאת עם "טעם וסיבה", הוא לא שעה לאזהרותיי שנאמרו באוזניו לא לשחק עם העיפרון בשעת השיעור...

האם תשובת המלמד היא תשובה מספקת? ודאי שלא! משום שאין כאן עונש מידתי, ועבירה קלה כזו די היה לה בעונש כמו סטירה על היד, האם על עבירה כזו היה עליו לחתוך את היד?! ודאי שנאמר כי על "חינם" הוא עשה זאת!

לענייננו יש לדעת כי זה אותו דבר בדיוק. נכון, יש ולפעמים מישהו פוגע בך או עושה לך דבר מה, אבל מה שאתה מרגיש כלפיו ומגיב לעומתו בכפל כפליים - בודאי נחשב הדבר ל"שנאת חינם"! כי אין אותו מעשה מצדיק את השנאה שיש לך עליו. ואם עברת על המידה, ל"שנאת חינם" יחשב הדבר. 

ויש מקור לזה במדרש רבה (בראשית פ"ע, יד), אשר חז"ל קבעו שם שכאשר אדם מקבל שכר שלא לפי דרגת עבודתו - נחשב הדבר כאילו הוא עובד בחינם. הרי שנקטו בלשונם בביטוי "חינם" כל עוד שאין זה לפי מידת העבודה. 

דברי רבותינו זצ"ל על חומר עונשה של השנאה 

אחרי שנוכחנו לדעת כי המחשבה המצויה כי "שנאת חינם" איננה מצויה אצלנו, כי הלוא יש לנו "סיבות מוצדקות" כביכול להחזיק בשנאה, והוכחנו כי למרות כל הסיבות - עדיין אין די בזה להצדיק את השנאה, וגם בזה האופן השנאה נקראת "שנאת חינם" אשר בגללה נחרב בית המקדש, אם כן זוהי העת להביא מדברי חז"ל אשר מתוכם אנו למדים מהו חומר הענין של "שנאת חינם". 

הגמרא במסכת שבת (דף לב:) אומרת: "תניא רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חינם - מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים" - רח"ל.

רבינו יונה זצ"ל כותב בשערי תשובה (ש"ג אות ל"ט): "הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מידת השנאה, והיא מידה מעוללת פשעים רבים, ומסבבת כמה עלילות נשחתות"... 

"שנאת חינם - חולי קשה וראש לכל עבירות שבתורה" 

רבינו בחיי זצ"ל בספרו כד הקמח כותב על ענין שנאת חינם בזה"ל: "שנאת חינם הוא חולי קשה, ראש לכל עבירות שבתורה... כל מי שתגבר עליו המידה המשוקצת הזאת - הוא סותר ועוקר האחוה והריעות הנזכרים בפסוק (תהלים קכב, ח): "למען אחי ורעי". 

וכן כותב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו תוכחת חיים: "שנאת חינם הוא מן העבירות החמורות שבתורה"! 

והגאון הרב חיד"א זצ"ל כותב בכמה מקומות בחיבוריו על חומר הדברים. בספרו תורת אנך (איוב פ' כג) הוא כותב שכל זמן שיש שנאת חינם, אפילו אם אדם יקיים כמה מצוות - הרי זה מעכב את הגאולה. ובספרו חדרי בטן (פ' כי תשא) הוא מביא, שהקרבנות אינם מכפרים על ישראל אלא כשהם באחדות, ואם יש שנאת חינם ביניהם - אף תורה אינה כלום, רח"ל. ובספרו פני דוד (פ' כי תשא) הוסיף מרן זצ"ל: "כשיש שנאת חינם, אף אם שב בתשובה משאר עוונות שבידו אינו מועיל, ה' יצילנו מכל זה". 

"שנאת חינם" - פגם ב"אבר שהנשמה תלויה בו" 

החפץ חיים זצ"ל כתב קונטרס מיוחד על ענין זה אשר קרוי בשם "אהבת ישראל", שם הוא מרבה לדבר על הענין החמור של "שנאת חינם".

וכך הוא כותב: כידוע אדם העושה מצוה באמצעות אחד מאבריו, אזי על אותו אבר אופפת רוח קדושה מיוחדת, ולהיפך על ידי עשיית עבירה נמשך רוח הטומאה על אותו אבר וזה יהיה נזק גדול לאבר אשר על ידו הוא חטא, ולעתיד לבוא יהיה בו מום.

וכל זה הוא רק באברים שאין הנשמה תלויה בהם, אף שחסרונם הוא גדול מאוד. אך מי שנמשך עליו רוח הטומאה על "אבר שהנשמה תלויה בו" כגון ה"לב", ואזי נחשב הוא כמת ולא רק כבעל מום.

וכיון שעיקר עבירה זו של שנאת חינם תלויה בלב, ממילא מי שאיננו נזהר בעוון זה, הוא ממשיך על לבו רוח טומאה רח"ל ועל ידי זה גורם לנפשו עונשים גדולים רח"ל. 

הר"ן זצ"ל בדרשותיו - גם חטא הקל נהפך לחמור! 

הר"ן זצ"ל בדרשותיו (דרוש עשירי) כותב כי ישנם ג' דברים הגורמים להחשיב את העבירות כחמורות ביותר. 

כאשר העבירה עצמה היא חמורה ביותר. 

אפילו שהחטא הוא "קל" יחסית, אבל כשכופלים ומשלשים את החטא כמה פעמים, נהפך ל"דבר עבה", וכמשל ה"חוט של משי" שהוא דק מן הדק, ואף על פי כן אם נכפול אותו פעמים רבות, נעשה כמו חבל עבה. 

כשהחטא הינו דבר שאין לו שום נטייה או הנאה לעשותו, אזי הדבר חמור יותר כי הוא חטא שנעשה ללא סיבה. 

אם נתבונן בעוון של "שנאת חינם" נמצא כי יש בו את כל שלושת הנקודות הנ"ל, וממילא הדבר הופך את העוון ל"עבירה חמורה ביותר". 

מדוע שונה מי שמטמא את פיו למי שמטמא את לבו?... 

והאמת היא שאחרי כל מה שנתבאר עד כה, ההסתכלות על מי שעובר על לאו זה היתה צריכה להיות לא שונה מהסתכלות של מי שמטמא את פיו באכילת נבילות וטרפות! 

וכמו שמעורר על זה החפץ חיים זצ"ל בספרו אהבת ישראל (פרק ד) ואומר שלו יצוייר שהיה אחד רואה את חבירו לועס בשיניו בשר נבלה וטרפה שקצים ורמשים מבוקר עד ערב, ודאי היה מתועב בעיניו משום כך, שהרי הכתוב צווח ואומר (ויקרא יא, מג): "אל תטמאו בכל אלה", והוא מטמא עצמו בידים. 

ומדוע אם כן לא יבין שכאשר נושא הוא בלבו טינה על חבירו וחושב מחשבות שנאה עליו מבוקר עד ערב מטמא הוא את לבו, שנברא כדי לחשוב בו מחשבות טהורות וקדושות. והלא הכתוב צווח ואומר "לא תשנא את אחיך בלבבך", ובמה עדיף הוא מהאוכל בשר נבלות וטרפות. הלה מטמא את פיו, והוא מטמא את לבו! 

על כן על האדם להתבונן בזה כדי שיזהר תמיד שלא לשנוא את חבירו בלבו. 

זהירות בעת קיום מצוה שלא תיגרם "שנאת חינם"... 

ועלינו לשים את ליבנו ולהיזהר מאוד שלא ליפול בעצת היצר הרוצה למשוך את האדם לעבר פי פחת ולהכשילו בעבירה החמורה של שנאת חינם, ומתחבולות היצר לגרום לו לשנוא את זולתו לעתים באמצעות מעשה טוב או מצוה דוקא. 

וכדי לשבר את האוזן נביא מעשה שהיה עם הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל. 

את הגאון רבי יחזקאל משינווא זצ"ל לימד בילדותו מלמד עני, לימים הוא חלה קשות ונזקק לכסף רב. חשב הגאון רבי יחזקאל זצ"ל לצאת לרחובה של עיר ולקבץ את הכסף, ועל כן נכנס תחילה לאביו הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל על מנת לבקש רשותו... 

מסכים אני - נענה רבי חיים זצ"ל - אבל בתנאי שלא תחזור עמוס ב"שנאת ישראל"... 

הא כיצד? שאל רבי יחזקאל זצ"ל את אביו זצ"ל. 

פשוטו כמשמעו - השיב רבי חיים זצ"ל והסביר: האחד יסרב לתת לך מאומה, ומהשני לא תקבל די הצורך - הדבר עלול להכניס בלבך שנאה נגדם, נמצא שבמקום כסף תביא שנאת ישראל, ולזה - אינני מסכים... 

וכפי שאמרנו, על האדם להזהר שלא תחדור ללבו שנאה לאחד מישראל מכל מעשה ומעשה, כי לפעמים גם מעשה מצוה, אם לא נזהרים בו די הצורך יוכל לגרום לדבר עבירה. 

העצה - התבוננות במעלת חבירו והתעסקות בטובתו 

כעת מה שנותר לנו לבאר הוא, מה הם העצות והדרכים אשר עלינו לנקוט על מנת שלא ניפול לרשתה של עבירה רעה זו - שנאת חינם. 

הסבא מקלם זצ"ל כותב בכמה מקומות כי העצה להינצל מזה היא, על ידי שיתבונן האדם במעלת חבירו ויעסוק בטובתו. וזה כעין מה שמצינו בחז"ל במסכת דרך ארץ (זוטא פ"ב): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו".

וידועים הלוא דברי ספר החינוך (מצוה טז), ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", ואם כן על ידי שאדם ירבה לעסוק בטובתו של רעהו ויעשה פעולות המועילות לו ממילא יבוא על ידי זה לאהבתו ויסיר ממנו השנאה שיש לו כלפיו. 

וראוי להדגיש: מי שאינו עובד על עצמו בענין - סוף הוא שיגיע לשנאת חבירו, כי כבר אמר הסבא מקלם זצ"ל: מי שאינו מייגע את עצמו להשיג אהבת הבריות, ממילא יפול ח"ו בגיהנם של שנאת הבריות, כי טבע האדם נוטה לזה, ובפרט מי שטבעו בזה קשה. 

וכדברים הללו כתב גם החזון איש זצ"ל בספרו אמונה ובטחון (פ"א אות י"ד), וז"ל: "שני כוחות נבראו בנפש האדם, כח אהבה וכח שנאה, ולעולם אין יחוס האדם לרעהו בקפאון של שני הכוחות יחד, אך אחד מהם פועל והשני נאסף בהכרח, שהם שני הפכים מוחלטים, ולא יתכן הוויתם יחד". 

הרי לנו מזה שמי שאינו משקיע את כוחותיו בכדי להשיג את אהבת הבריות לבסוף הוא יגיע להיפך הגמור מכך. 

התיקון היחיד לשנאת חינם - להטיב עם חבירו! 

וכעין הדברים שאמרנו הביא גם הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל והביאו את הפסוק בפרשת משפטים "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". ובתוספתא ("מס' ב"מ לב) תניא: אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. 

הלכה זו של קדימת שונא מובאת בספר אהבת חסד (פרק ד) גם לענין הלוואה, שאם אוהב מבקש הלוואה ושונא מבקש הלוואה, שונא קודם כדי לכוף את יצרו. 

והדברים תמוהים, כי אם צריך לכוף את יצרו שילמד ספרי מוסר? אלא רואים מכאן יסוד גדול, ידעו חז"ל שאין עצה לעקור שנאה מלב אלא על ידי שמטיב עם שונאו, וכל מה שמטיב יותר הוא מועיל יותר להפוך שנאה לאהבה! 

וזהו שמצינו במסכת דרך ארץ (זוטא פ"ב): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו". 

זאת היא הדרך! 

עושה חסד עם חברותיה... 

ונוסיף בזה מרגניתא טבא אימרה חריפה מאת הגאון רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל שאמר על מה שמובא במסכת חולין (דף סג.) "למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסד עם חברותיה". ולכאורה אם כן - שאל הרבי מקוצק זצ"ל - למה היא נחשבת עוף טמא, הלא דברים טובים היא עושה. 

והשיב: לפי שעושה חסד עם חברותיה דוקא, "רק" עם חברותיה, אבל מי שהוא טהור עושה חסד עם כולם, עם חבירו ועם מי שאינו חבירו... 

מעשה נפלא עם המשגיח הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל 

לסיום נביא עובדה נפלאה על המשגיח הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל אשר ממנה ניתן ללמוד לקח כיצד אמור אדם להתבונן בדברים על מנת שלא יבוא חלילה לכלל שנאת חינם. 

סיפר אחד מתלמידיו: כמה ימים לאחר שרבינו זצ"ל הגיע ארצה נכנסתי לבקרו, רבינו זצ"ל קבלני במאור פנים כדרכו והגיש לי משקה צונן, הוא התנצל שמקווה הוא כי השתייה נושאת "הכשר" ראוי, שכן הוא חדש בארץ ולא התעניין עדיין על איזה הכשר הציבור סומך כאן בדיוק.

אדהכי והכי נכנס לחדר יהודי נוסף להקביל את פניו ונתקבל גם הוא על ידי רבינו זצ"ל במאור פנים, וגם לו הציע רבינו זצ"ל לשתות.

החל אותו יהודי לומר: רבינו חדש בארץ הקדושה ואולי אינו יודע כיצד יש לעשר את המאכלים, אוכל להראות לרבינו כיצד מעשרים?! אותו תלמיד ששהה בחדר נדהם מעזות הפנים של אותו יהודי, אך התאפק ולא אמר לו כלום. 

המשיך אותו יהודי ואמר: ובכן, אפשר לקרוא גם לרבנית, ונא להאזין בבקשה לדברים היטב היטב. הוא ביקש כוס יבשה והדגים באמצעותה לנוכחים כיצד יש לעשר... ורבינו זצ"ל התעניין כל העת בדבריו ומקשיב להם היטב. בעיצומה של ההדגמה, הרבנית הניחה את ידה על השולחן על מנת להישען עליו. ביקש אותו יהודי: נא להוריד את היד מהשולחן, זה מפריע לי בעבודתי!

כאשר סיים, פנה שוב לרבינו זצ"ל: האם דברי הובנו כיאות? ואז פנה לצאת מהבית.

לאחר צאתו, פניתי אל רבינו זצ"ל ואמרתי לו: בקושי רב שלטתי ברוחי שלא לגעור באותו יהודי, להוכיחו ולשלחו מכאן. האם אוכל ללמוד ולהבין, גם אם רבינו מוחל על כבודו, כבוד התורה מה יהא עליו?

ענה לי רבינו זצ"ל - סיפר אותו תלמיד: אינני מבין אותך, אתה רואה שיהודי נהנה, מדוע זה מפריע לך?... 

כמה מוסר השכל ניתן ללמוד ממעשה נפלא זה, מהו המבט של גדול בישראל, במקום להקפיד על כבודו ולרגוז על חוצפתו של האחר, הוא "נהנה" יחד איתו, הנאתו נבעה מעצם העובדה ש"יהודי נהנה", ועל כן לא זו בלבד שהדבר לא גרם לו ל"שנאת חינם" אלא הדבר אף הוסיף לו "אהבת חינם". 

 קרדיט: המאמר מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מתוך הספר 'מצוות דיליה' לכתבה על הספר לחץ כאן.

למאמר הקודם: תשלום שכר שכיר בזמנו [לחץ כאן] מצוה בתורה שלא הרבה מודעים לה וממילא, למרות שמקיימים אותה, לא מקיימים לשם מצוה ואז מפסידים את המצוה. והיא: המצוה לשלם שכר שכיר בזמנו. נבאר ענינה ובאיזה אופנים ניתן לקיים המצוה, נראה גם חשיבות המצוה ועד כמה צריכים להתחכם ע"מ לקיימה. עוד נראה הזהירות הנדרש כדי שלא לעבור עליה וחומרת הדבר של העובר עליה.

נ.ב. לכתבה: 3 הסדרות; אוחילה לאל, אדרבה והנני בידך - לחץ כאן. דרשות רעיונות וסיפורים: [א] אדרבה: מעלת השלום וחומרת הפגיעה בזולת [ב] אוחילה לאל: כוחה של תפילה [ג] הנני בידך: מעלת הבטחון בהשי"ת, שלוות והצלחת המאמין.