הלכות צניעות דנשים - ב - פרקים ו-ז גילוי בשר האשה מדאורייתא | הרב אמנון יצחק

בס"ד - הלכות צניעות דנשים - ב - המשך הלכות צניעות פרק ו' :

א'. אפילו עוון קל יחשב לחמור מאוד כאשר הוא נעשה שוב ושוב,

ב'. על אחת כמה וכמה עוון היציאה בבגדי פריצות אשר חומרתו העצמית מכפילו הוא העוון לאלפים ולרבבות,

ג'. גם בגד אשר נראה כצנוע מצריך מחשבה והתבוננות- האם לא יתקפל או יתקצר בכל מיני מצבים? ושוב בגד זה אסור בלבישה.

ד'. עצם הרדיפה אחרי סדרי המודה מביאה את האישה להיות מודרכת לתכתיביהם של אנשים שפלים ביותר, וגורמת לה לרדת מטה מטה.

ה. כמו כן דאגות רבות הופכים להיות מנת חלקה ולעולם לא תוכל להיות שבעת רצון במנוחת הנפש.

ו'. ולעומת זאת כשמחליטים שאין לנו חלק ונחלה בסדרי המודה משיגים שמחה ומנוחה וישוב הדעת להנהגת הבית ולחינוך הבנים והבנות.

כהקדמה לפרק זה נתבונן בשאלה שנשאלה בבית המדרש שעמדנו עליה כבר בהרצאות קודמות כאשר נצרך אדם חולה שיש בו סכנה ואין בידנו בשר כדת וכדין ועומדות בפנינו אחת משתי האפשרויות: לתת לו בשר טריפה או לשחות עבורו בהמה כדת וכדין, באיזה נבחר כי בשבת עושים הקל כמה שפחות איסורי דאורייתא, מצד אחד האיסור שחיטה בשבת הוא חמור מאוד ועונשו בסקלה, ואילו איסור טריפה הוא רק איסור של לאו, אולם מצד שני האיסור של שחיטה יתבצע רק פעם אחת, ואילו איסור הטריפה יחזור על עצמו שבכל כזית וכזית שיוכל החולה, ואם כן מה עדיף?

הכרעת הפוסקים להלכה שיש לשחות בשבת למרות חומרת האיסור ולא לתת לא בשר טריפה שיגרום לעבור על עוד ועוד איסורים במשך אכילתו.

מדין זה אנו לומדים עד כמה חמור כאשר אדם עושה איסור וחוזר עליו פעמים רבות בזה אחר זה, והנה אם נתבונן בגודל חומרת העוון של אישה יוצאת לרחוב במלבושי פריצות בכל פעם היא חוטאת ומחטיאה את הרבים לאלפים ולרבבות, הרי שאין קץ וסוף לגודל העוון, ובפרט כאשר הרחובות הומים מבני האדם מכל הצדדים ועיניים רבות צופות בה, מי יודע כמה גדול עוונה מנשוא, האם כדאי לאישה כל זאת בשביל להשלים את תאוות היצר-הרע בזה? ועוד לרמות את עצמה ולומר אחר כך לא עשיתי כל רע!

אז נראה את תשובתו של הר"ן שכותב את תשובתו להריב"ש בנושא השייך למקרא המגילה, ולמרות שלא היה מדובר שם בדין דאורייתא כתב לו הר"ן כך: אפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך הבטוח ומשומר מכל נזר ומכשול ואפילו באשרות רחוקה על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצווה שהן כבשונו של עולם, ואיך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים זכרונם לברכה ונכניס עצמינו למקום צר, להניח את הודאי ולהכניס את עצמינו לענייני המצוות איננו ראוי בשום פנים ואופן לקהל קדוש מכובד כמוהו.

אז אם נעתיק את הדברים לענייננו שכאן מדובר ברבבות רבבות איסורי דאורייתא בכל יציאה לרחוב, הרי ודאי שאסור להקל ולהתיר רק בגלל שככה כולם הולכים, ומוטל עלינו ללמוד את הדברים ולשמור לעשות ולקיים כרצון השם יתברך.

ויש עוד להוסיף שלא זו בלבד שיש להקפיד על בגדים צנועים במצב רגיל אלא יש גם לקחת בחשבון שלא יגיעו מצבים שהבגד מתקפל או מתקצר מכל מיני סיבות מזדמנות. יש נשים שהולכות עד הברכיים יושבות ואז מבינות שיש בעיה, וכאילו מותחות כל הזמן, למה הן צריכות להיות כל הזמן במתח ובמתיחה? מה הבעיה להוסיף 10 סנטים, מה הבעיה?

ומספרת לנו הגמרא במסכת כתובות סה- על אישתו של אחד המוראים שבאה לבית דין וכדי להמחיש דבר מה לחכמים היא הרימה ידה כלפי מעלה וכתוצאה מכך נתגלה הזרוע שלה לרגע כת וכבר נגרם מזה תקלה והיתה תרעומת גדולה על אותה אישה שלא נזהרה אפילו שהדבר קרה לה בשוגג גמור.

וחובה קדושה לעורר לבנות ישראל החרדות לדבר השם שיתנו דעתן וליבם להתבונן ולהחליט למנוע לגמרה מלהימשך אחרי סדרי המודה שהרי ידוע הדבר שאת המודה מטכסים וממציאים אנשים שפלים מאוד, איך לעשות שיגרמו לפריצות וזה כל מגמתם, וממלא הלובשת בגדים אלו נלכדת ברשת זו ונכשלים ברבים רבים היא והרואים.

וידוע שאותן נשים המשועבדות למודה דואגות כל ימיהם ולילותיהם בשביל להשיג התשלום עבור זה ומתעייפות מהיגיעה בזה, ולעולם אינן שבעות רצון. לעומת זאת כשמוותרים על זה משיגים מנוחה ושמחה, ושביעות רצון, ויוכלו לתת ליבם וזמנם להנהגת הבית כראוי ולחינוך הבנים והבנות שיחיו ודוגמה טובה גם.

האם יתכן שבנות השייכות לעם הנבחר שעלינו נאמר: "ולתתך עליון על כל הגויים לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש" יהיו נכנעים לגויים השפלים שבפריז ושאר המקומות אשר יגזרו הם איזה בגד יש ללבוש כעת ואיזה צבע ואיך, ואיזה כבר פסה, ולהשליך אותו לאשפה? ועל זה נותנים כל עמלם וכל ממונם? וכי יש שפלות גדול מזה?

ועוד נקודה אחת מדברי רבותינו בגמרא ממסכת יבמות סג': אין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום!, והמובן הפשוט הוא שהולך ממש בלי שום מלבוד על גופו, אבל מצינו ראיות רבות מדברי חכמים זכרונם לברכה שגם כאשר חסר רק חלק מהלבושים ואפילו אם רק מקום אחד מכוסה כראוי כבר נקרא אדם ערום.

הוא הדין הנידון שלנו: אישה שאינה הולכת במלבושים שאינם מכסים את כל המקומות המחויבים כיסוי, הרי שבזה היא נחשבת שנואה משוקצת ומתועבת לפני המקום ברוך הוא, שהוא שונה ומתעב ומשקץ את מי שהולך ערום. ומרובה מידה טובה כאשר אכן אישה טובה שומרת ומקפידה על מידת הצניעות, אשריה ואשרי חלקה, שהרי בזה בודאי נהיית אהובה ורצויה עד מאוד לפני המקום ברוך הוא, ואין כל מלאך ובריה יכולים לשער את שכרה הטוב בעולם הזה ובעולם הבא.

פרק ז':

סוד הקיום של בתי ישראל מושטת על כך שהוא כפוף לדת משה וישראל. משעת מסירת טבעת הקידושין הופכת האישה להיות כהקדש, אסור על שאר אנשי העולם, וחובת השמירה והזהירות לבל ייהנו אנשי העולם מן ההקדש מוטל גם עליה.

"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" המשפט הזה ידוע ומוכר מאותם הרגעים המרגשים בהם שם החתן את הטבעת על יד אשתו.

אבל יש להתבונן מה משמעות המשפט הזה: מדוע דווקא במצות הנישואין מדגישים אנו שהמצוה תעשה כדת משה וישראל? מה שלא מצינו בשום מצוה אחרת והרי כולן כדת משה וישראל, וצריכים להבין את המשמעות: דת משה זו היא התורה הקדושה ואולם דת ישראל מה היא? אם הכוונה לחכמי ישראל היינו צריכים לומר לדת משה וחכמי ישראל אז למי מתכוונים כדת משה וישראל?

מבארים רבותינו: כאשר איש ואישה מבני ישראל חפצים להקים בית קדוש להשם ולתורתו ישנו תנאי בסיסי שהוא ורק הוא יכול להוות את יסוד הקיום של הבית לאורך ימים ושנים ומבלעדי התנאי הזה אין לבית המשותף ולקשר שביניהם קיום אמיתי. התנאי הזה מורכב מדת משה ומדת ישראל, משמעות התנאי היא: הקפדה ושמירה על מנהגים של צניעות חלקם כתובים בתורה משה והחלק השני אלו מנהגים שנהגו בנות ישראל מדורות עולם והפכו להיות חלק בלתי נפרד מהנהגת בת ישראל. ככתוב בכתובות עב'. לכן בראשית בנין הבית מודיע החתן לכלה ומתנה אתה את החיים המשותפים ואת שלמות המשפחה שהיא מקבלת על עצמה לחיות על פי אותם המנהגים גם אלו של תורת משה וגם אלו של דת ישראל, דהיינו: דתן של בנות ישראל הצנועות, וזהו יסוד חיי איש ואישה בעם ישראל, שאחר החופה והקידושין קובעים בליבם שיהיו מסורים זו לזו ולא יתנו לב לאחרים בעולם כלל וכלל, חוץ ממשא ומתן וכדומה, ויחיו בצניעות וקדושה שניהם באהבה ואחוה ושלום ורעות בדרכי תורתינו הקדושה. ברגע שהאישה נשאת מכאן ואלך הרי היא אסורה לכל העולם כהקדש ולכן מקדשים בטבעת עגולה וסתומה בכל צדדיה לרמז לאישה שתהיה צנועה וגדורה סביב סביב כגן נעול, ועל ידי כך תרבה בביתה קדושה כמו שאמרו רבותינו: כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. מכאן ואלך בכל נדנוד קטן יש אחריות גדולה ואפילו חיוך קטן של האישה לאדם זר יכול להפוך לעוון פלילי, וחובת הזהירות לבלי ייהנו אחרים ממנה שהיא ההקדש מוטל גם עליה, זאת הקבלה שקבלנו איש מפי איש להיזהר בצניעות ובקדושה ביתר שאת וביתר עוז ושתהיה האישה מגודרת סביב סביב שלא תשלוט בה שום עין זרה חס ושלום וזהו יסוד חיי עם ישראל, ובהיותינו חפצים בחיים נעימים מוכרחים אנו להיכנע לתורה הקדושה לייסד יסוד הקודש בצניעות ובפרישות כדרך אבותינו הקדושים ובזה נזכה לחיי נחת דקדושה ארוכים וברוכים עם כל המשאלות לטובה ולגאולה הקרובה אמן כן יהיה רצון.

גילוי בשר האישה הוא איסור דאורייתא

גילוי חלק מחלקי הגוף הטעונים כיסוי אסור מן התורה וגורר בעקבותיו קלקול גדול לה ולאנשי העולם, מלבד שאת חל איסור על הנוכחים שם לדבר בדברי תורה ולהשכיר שם שמים כנגדה, משתי פרשיות שבתורה אנו לומדים את התוצאות החמורות של ההליכה בגילוי בשר והחובה לכסות ולהסתיר את גופה מעיני זרים.

פרשה ראשונה בתחילת ספר בראשית: מסופר על אדם הראשון ואשתו שקודם אכילתם מעץ הדעת עדיין לא הבינו את משמעות חומרת ההליכה ללא לבוש כתוצאה מכך נגרם מכשול נורא ואיום חוץ מאכילה מעץ הדעת, כמובא בגמרא מסכת שבת קמו': בזה מבארת לנו ומבארת התורה שהניסיון הראשון בעולם נגרם מחמת גילוי הגוף, ואף על פי שלא אכלו מעץ הדעת ולא נתכוונו כלל לשום דבר רע נמשך מנשיאות זו קלקול גדול לה ולכל באי עולם שכל זה נסתיים רק במתן תורה ורק אצל עם ישראל כפי שמובא בגמרא זאת וביבמות קג'. מזה יש לנו לימוד והודעה לכל באי עולם דגילוי בשר מכריע וגורם למכשולים וממלה ההכרח והחיוב שיהיה מכוסה וכל זה גרם שהנחש נתקנה באדם הראשון והטיל בה זוהמה.

פרשה שניה:

במסכת סוטה כח' מביאה את הפסוקים בפרשת נשוא בדיני אישה שבעלה חושד בה שאינה כשרה ולוקח אותה בעזרה שבבית המקדש כדי לגעת האם היא עדיין ראויה לתפקד בתפקיד הנאצל של אם בישראל, אישה שסטתה מעל בעלה ונסתרה עם אדם באיזה חצר או בית בלי רשות בעלה כשבעלה היתרה בה שלא תיסתר עם האדם, אז אחד מן הדינים שמצוה התורה הקדושה לעשות המעמד זה "ופרע את ראש האישה", ראש מכוסה ואחת הקלונות שעושים לה פורעים את ראשה,

בציווי זה יש שלושה דינים:

1. לפרוע את ראשה

2. לקרוע את בגדיה ולגלות את גופה,

3. לסתור את קליעת שערותיה.

מדין זה למדו רבותינו את האיסור בהליכה בפריעת הראש דהיינו שער ראשה חייב להיות מכוסה כדת וכדין ועל אחת כמה וכמה שגופה חייב להיות מוצנע ומכוסה ואישה ההולכת בגילוי בשר עוברת בזה על איסור דאורייתא כפי שנפסק על אישה ההולכת בגילוי ראש.

ויש לציין שגם באותו מעמד נורא מענישים אותה בעונש חמור זה אז גם נזהרים מאוד מראייתו של הכהן וכך כתוב בשם התוספות בשם הספרי: סדין של פשתן היו פורסים בינה לבין העם ואז כהן פונה לאחוריו לקיים בה מצות פריעה כדי שלא יסתכל בשערותיה. מלבד כל זה ישנו מאיסור נוסף שייך באנשים שלא יקראו דברי תורה ולא יזכירו שם שמים כנגד מחלק מגוף האישה שאינו מכוסה על על פי הדין.

בדין זה יש מחלוקת הפוסקים מאיזה מקומות האיסור מדאורייתא ומאיזה הוא איסור דרבנן בכל מקרה זה איסור ברור, ואסור לברך ברכת במזון ולא להגיד פסוקים וכ"ו מול אישה שהיא חשופה באחד מן באיברים כולל הראש ושלא כדין.

מלבד כיסוי הגוף מחויבת האישה לדאוג שמלבושיה יכסו ויצניעו גם את צורת הגוף לבל יהיה ניכר לרבים, בלשונות התורה והחכמים נקראים המקומות המכוסים בכיסוי שאינו מסתיר את הצורה בתואר מגולים,

זאת אומרת: הגוף מכוסה אך אינו מסתיר את צורת האישה זה נקרא מגולה, גם אם הבגד רחב ורק על ידי עשיית פעולה מסוימת גורמת להצמדות הבגד אסור לעשות את אותה פעולה שתגרום להצמדת הבגד לגופה. לכן ישיבה רגל על רגל וכיוצא בזה - זה חוסר צניעות כי אז רואים את קוי הרגלים בשעה שהיא מסקלת את רגליה רואים צורתן של הרגליים. וכן כשצריכה להרים דבר מה וכדומה תעשה זאת הצורת ישיבה ולא בצורת התכופפות כמו שרות המואביה היתה צנועה יושבת בכדי להרים שיבולים ולא מתכופפת.

כבר נודע ומפורסם שכיסוי הגוף חייב להיות באופן כזה שיכסה גם את הגוף וגם את צורת הגוף, זהו אחד מענייני הפריצות האסורים לנו שלט יהיו ניכרים אברי גופה דרך בגדיה, וכה חמורים הם הדברים עד כדי התבטאות ברורה וחדה בכמה מקומות בהן קוראת התורה שצורתו ניכרת בלשון מגולה, וזאת למרות שהוא מכוסה לחלוטין

דוגמא נמצאת בפסוקים המתארים את צורתו של ארון הקודש שעמד בקודש הקודשים, ושתי בדיו, בדין זה המטות היו בולטים בפרוכת, בפסוק שם כותב שהיו נראים למי שהיה עומד במשכן ופניו כלפי קודש הקודשים, הגמרא במסכת במנחות תמהה גל כך ושואלת: כיצד יתכן שהם היו נראים? הרי הפרוכת היתה מכסה את כל הפתח המפריד בין הקודש לקודש הקודשים, כיצד אם כן היו רואים אותם?

מתרצת הגמרא שנכון שהן היו מכוסים אבל שסוף סוף היו דוחקין ובולטין בפרוכת ודומים כמן שני דדי אישה לכן קורא להם הפסוק שהם נראים. מנחות צח'.

עתה נחשוב בעצמנו אם על שתי מוטות עץ הבולטים בפרוכת למרות שהם מכוסים על ידי הפרוכת אומר עליהם הפסוק שהם נראים- מה נענה ומה נאמר כאשר באמת שני דדי אישה באמת בולטים בבגדיה, האם אין זה פריצות נוראה עד מאוד? האם זה לא נחשב כמי שאינה לבושה? ברור הדבר שאסור לבת ישראל המאמינה בהשם ובתורתו הקדושה ללבוש כך, והוא הדין שכל מה ששייך בו עניין הבלטת והיכר איברים, לפי אנו לומדים גם שאין זה צנוע לבת ישראל לשים רגל על רגל כשהיא יושבת מכיוון שגם במצב זה גורם להבלטת והיכר איברים, ובאמת מעולם לא ראינו דבר כזה בבנות ישראל בשנים קדמוניות, וגם לא אצל הגברים. כי מי שיושב בסיקול רגליים זה יוהרה,

והנה שואלים העולם: כיצד יתכן שאותו המשכן שמצדו החיצוני אנו לומדים מידו אורך שמלת האישה כדברי הגמרא במסכת שבת צח' שהיו היריעות נסרכות על הארץ ומשולים כשמלת אישה, הוא עצמו בחלקו הפנימי היו בו הבדים המשולים כביכול לחוסר צניעות של בליטת איברים?

התשובה היא: זה עצמו מלמד אותנו מוסר השכל עצום וחינוך נכון לבת ישראל: שיש לה לדעת ולזכור תמיד את ההבדל בין המלבושים המיועדים לבית פנימה לבין הלבושים המיועדים ליציאה לרשות הרבים. שהרי יחד עם שמחויבת היא בצאתה מביתה לשמור היא את עצמה משאר באי בעולם מכל מקום מביתה פנימה תתנאה לבעלה ותתקשט לפניו, לא לפני אנשים ואת כל ההתקשטות תשמור לתוך הבית, למאמר הכתוב: "כל כבודה בת מלך פנימה" ושם "ממשבצות זהב לבושה" דרך הנשים שמתנאות לאנשים בחוץ שהם יוצאות ולבעל נשארות עם חלוק, זה בדיוק הפוך, צריך להתנאות לפני הבעל בכל עת, ובבית תהיה ממשבצות זהב לבושה. תתנאה לפני בעלה ותתקשט גם שלא יתן עיניו באחרות, חוכמת אשתו של אבא חילקיה שהיתה ממתינה לו עם בגדים מקושטים כשהוא חוזר הביתה.

וכשנכסים יותר פנימה לקודש הקודשים שם כבר מגלים תינוק ותינוקת, שמסמלים את אהבת איש לאשתו כמשל לאהבת ישראל לאביהם שבשמים, מפני ששם זה עוד יותר פנימה. דהיינו בכרובים.

ראיה נוספת: ניתן לראות בפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו", ככתוב בשמות כ' כג'. בפסוק הזה מזהירה התורה שלא יעלו הכוהנים למזבח על ידי מדרגות, לכן יש כבש למזבח {אלכסון, לא מדרגות כי כשמרמים את הרגלים במדרגות זה נקרא שנגלית הערוה} וזאת למרות שהכוהנים היו לבושים במכנסיים, ובודאי לא יהיה גילוי ערוה ממש אבל מפני שאדם עולה במדרגות מטבע הדברים נצמדים לגופו המכנסיים הרי זה נחשב למגולה.{למרות שלמכנסים קצרים שמתחת לחלוק היו קשורים עם שנצים = שרוך שמהדק את המכנס לרגל} אבל התורה אומרת שלא תגלה ערותך עליו.

ראיה שלישית: מצאנו אצל רות המואביה שבמעשיה גרמה לבועז להבין שהיא זו הנערה הראויה לו לאישה מכל הבנות, ואחד המעשים שגרמו לבועז התפעלות: היתה עובדה שעוד נערות אחרות היו מתכופפות ומלקטות את השיבולים, היתה היא נזהרת שלא להתכופף כמותן, מבארים המפרשים היות שסיבה זו גורמת שיהיו אחוריה בולטין, וזאת למרות שהבגד היה מכסה, ולא היה שם שום גילוי בשר {והשמלות של פעם זה כמו של היום, זה היה משהו עבה כמו שמחה, אז לא רואים חיטובי גוף גם כשמתכופפים} בכל זאת עצם הבלטת האחוריים התכופפות בצורה כזו נחשבת לפריצות.

זו הסיבה שפסק הרדב"ז להלכה: שאסור איש ללכת אחרי אישה, גם כשהיא עטופה מכף רגל ועד ראש, היות וההולך אחרי אישה מבחין בהילוכה ובתנועות אבריה ויבוא לידי הרהור. לכן אמרו חכמים בגמרא: "טוב ללכת אחרי ארי ולא אחורי אישה".

מנהג בנות ישראל הכשרות מדורות עולם שלא לצאת מביתן כשבגד אחד לגופן, ויש לכך מקורות רבים: בימנו כיון שהבגדים אינם עבים כבעבר יש להקפיד על כך בכפל כפליים,

ראית בגד הסמוך לגוף נחשבת ומהוה פריצות כראיית הגוף עצמו, לכן חובה להסתירו שלא יראה אפילו חלק קטן ממנו ואפילו לא לזמן קצר.

מתוך דברי חכמים זכרונם לברכה בש"ס ובשאר המקומות רואים במפורש שמנהג הנשים מאז ומעולם היה שלא לצאת כשבגד אחד על גופן אלא הקפידו תמיד על בגדים נוספים, בטרם נביא ראיות לכך יש להבין שדבר זה מוכרח גם מצד ההיגיון כידוע מציווי התורה "ושמרתם את משמרתי", ויקרא יח' ל', דרשו חכמים "עשו משמרת למשמרתי" שזה אומר יש לעשות גדר לסייג כדי שבשום צורה או זמן לא יגיע למכשול, כך בשום אופן לא יכולה אישה לצאת כשבגד אחד לגופה מאחר מוכל רגע יכול להיווצר מצב שאותו בגד יתרומם יזוז ייצמד ומיד נכשלת היא באיסור נורא. על אחת כמה וכמה שבימנו הבדים דקים יותר ולעיתים רבות גם שקופים ובפרט מול אור השמש שזו בודאי פריצות חמורה,

המקור המפורש לכך נמצא בשולחן ערוך יורה דעה סימן שמ': שם מבואר שבזמן פטירת אחד מהקרובים שחל בהם דין קריעה לא היו קורעים את הבגד הסמוך לגוף אלא רק את הבגדים העליונים, ולאישה יש הלכה נוספת: שהיא קורעת תחילה את הבגד האמצעי שמעל לבגד הראשון הסמוך לגוף ומחזירה אותו לאחוריה ורק לאחר מכן קורעת את הבגד החיצון, הכל כדי שלא יתגלה הבגד הסמוך לגופה אפילו רגע אחד, לפי שראיית בגד זה נחשבת לפריצות כראיית הגוף עצמו,

מדין זה אנו לומדים שצריך שלושה לבושים: הלבוש הראשון הפנימי אסור לאנשים לראות ונזהרים אפילו לרגע אחד, שאפילו גילוי חלק קטן מאותו לבוש יש איסור ויש להצניעו לחלוטין, ואילו כשתלך האישה כשהבגד הסמוך לגופה מגולה היא לא תוכל לקיים כלל דין קריעה, ומלבד זה שרואים את אותו הבגד מחשיבה כמהלכת ללא לבוש, והחיוב מונחת על בעלה למנוע אותה בכל טצדקי שהוא יכול שלא תפרוץ אשתו חס ושלום יסוד הצניעות והיהדות.

ראייה נוספת: נמצאת בגמרא בבא בתרא דף נז':האומרת על בגדו של תלמיד חכם שהוא כה ארוך עד שהוא מסתיר עד כדי כך את בגדו הפנימי בלשון הגמרא זה נקרא חלוקו, ואותו פנימי הוא כה ארוך שמגיע עד המנעלים, מגמרא זו לומד המהר"ל את אותו עניין שלמדנו כעת, שראיית הבגד הפנימי נחשב גם הוא כגילוי, והן אומנם אצל האיש אין את החומרה הנוראה שיש אצל אישה, אבל גם אצלו שייך צניעות והסתרת הגוף, ועתה נלמד בקל וחומר על בגדי האישה: שבודאי אסור לה לצאת בלבוש אחד לגופה ואשר בגד זה אינו נחשב לכיסוי הגוף וגילויו כגילוי הגוף ממש, ויתכן גם לומר: שמאחר ומדברי השולחן ערוך רואים כדבר פשוט שהן לבשו שני מלבושים מלבד הבגד הפנימי אם כל זה יהיה חיוב מן הדין שקבלו על עצמן בנדר ובקבלה לגדר וסייג שלא לצאת בלי אותם שני מלבושים ואם כן זו קבלה שחלה לדורות עליהם ועל זרעם.

 הרב: רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.