"ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם". וברש"י - הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד מתייחס אל השבט, ובאור החיים מפרש בצורך עדי חזקת לידה, מפני חשש ממזרות. 

נצייר לנו איך שבאים בבתים של צדיקי הדור, ושואלים אותם, אולי ממצרי אתה? באים אצל החפץ חיים ושואלים אותו על כשרות לידתו, באים אצל הגאון ז"ל ושואלים על כשרות האם שלו, בעינינו הלא זה לחרפה כי יעשה זה לישראל. והנה כאן נצטוו לחפש על כשרות לידתן של כל אחד ואחד, כשרות של ישראל כקטן כגדול, להפליא בזה על צדקתם ופשטותם של עם ישראל. את כל העדה הקהילו באחד לחודש שהם התיילדו למשפחותם לבית אבותם.

אומות העולם מבקרים אותנו, גם שונאים אותנו על שאנו מתגאים בעמנו ומתיימרים להיותנו העם הנבחר מכל עם ומבחר כל היצורים, וקוראים אותנו - אתם בעלי אתה בחרתנו, אבל מעניין הדבר כי למרות כל גאוותנו זו אין כעם ישראל, עם שלא סומכים ולא מאמינים על עצמם בשום ענין ודבר, דבר שלכאורה לא מתאים זה כלל לאתה בחרתנו, וכבר הננו כמו לצחוק בעניני האומות, גויים כבר מגחכים עלינו על כל ענין היחוד בגזרותיו, על כל האי אמונה עצמית של עמנו, אצלנו הלא יתכן כי גם רבי מאיר יעמוד תחת חשד כשהוא יתייחד עם אשה, ורבי מאיר בעצמו הלא אמר לתלמידיו, כי ישמרו אותו שלא יישאר לבדו עם בתו, וכן רבי טרפון אמר, הזהרו בי מפני כלתי, ז"א עם ישראל חושד את עצמו בכל מצב, אין אפוטרופוס לעריות. 

בגמרא בשבת קכ"ז מובא מעשה ברבי יהושע, שהוצרך לילך למטרוניתא אחת ותלמידיו היו איתו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו בריחוק ארבע אמות, ונכנס, נעל את הדלת בפניהם. אחר שיצא ירד וטבל, ושנה לתלמידיו, ואמר להם, במה חשדתוני? אומר בעל המחבר, למשל הוא קרא כזאת אצלי עם תלמידי והייתי אני שואל אותם מה חשבתם עלי, היו מבויישים ודאי שאני חושד אותם שיחשבו עלי לחוב, וכאן משבח אותם רבי יהושע ומברך אותם לאמור, כשם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות. כאילו היה היכי תמצי כי התלמידים יחשבו על רבם רבי יהושע מחשבות לחוב, ולולא החיוב לדון לחף זכות הנה אמנם לא היינו יודעים מה היו חושבים. עד כדי כך אין אמונה עצמית בכלל לישראל, אין כל אמונה לא על עצמי אני ולא על עצמו של אחר ויהיה מי שיהיה. 

ישנם כמה ענינים שמנהגם אצל כלל ישראל הוא להיות דווקא בפרסום ולא בצניעות ראויה, באשר לכאורה הינם ממש לא לפי הנימוס, ממש לא לפי הכבוד, אבל כך הם הענינים וכך הם נפסקו להלכה. לפנים בישראל היו עושים את נישואיהם בקולי קולות, רעש וסערה רבה, אחד שנשא אשה היתה הומה כל העיר, גם החרשים היו שומעים אותם, והכל למען לידע ולהודיע כי נשואה היא. יצא קול כי נשואה היא האישה והזהרו בה, הנהגה לכאורה רחוקה מן הכבוד, ומכל שכן לא יאה זאת לאנשי בעלי "אתה בחרתנו". וכן מובא בפירוש בכתובות פ"ב, בתולה הנישאת יש לה קול, וגם פרסמו קול בתוליה ולא התביישו כלום בזה, אלא אדרבא, הן הן תכלית הכבוד, עד כדי כך לא מאמינים אנחנו בעצמנו ועושים קול סערה למען לא לבוא לכל מכשול חלילה. 

"ופרשו השמלה לפני זקני העיר", אומר הפסוק בדברים כ"ב י"ז, והרמב"ן ז"ל אומר, כי זאת לפנים בישראל מכניסים החתן והכלה לחופה ובודקים אותם והעדים משמרים להם מבחוץ, וכאשר יפרדו נכנסים העדים שם ולוקחים השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים. וזה ידוע בתלמוד ובספרי אגדה עיין שם. בעינינו זה כמעשה לא מנומס כלל, ואמנם היא תפארתנו ודאי ותכלית הכבוד, כי אנחנו ומעשינו הינם בתכלית הגילוי, גלוי לעין כל בלי כל נדנוד חשש כלשהו, אלא ניקוי בתכלית, לנקות מן החשד. לא מתביישים אנו כלל לבוא לכל בית ובית בישראל ולברר על כשרותם, לברר את הכשרות של האנשים הכי צדיקי עולם, לברר את הכשרות של החפץ חיים ז"ל, לברר את הכשרות של הגאון ז"ל, מבהיל הדבר באמת. וכי מי לא יודע כשרותה של אם הגאון ז"ל, וגם עליה עוד צריכים אנו לבירור. אם הוא לא מצרי, אם הוא לא, אם הוא לא...

אבל הוא סוד השראת השכינה, כי השכינה אינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל, יחס ברור, יחוס ברור, יחוס ודאי, ולעתיד לבוא אמנם יבוא אליהו הנביא לברר יחוסי המשפחות. כמו שכתוב בקידושין ע"א. ובאין יחוס אין שכינה, זה הסוד של קהל ישראל, לכן "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגולותם". 

אומר בעל המחבר, בשבוע זה קיבלתי כרטיס הזמנה לחתונה, וראיתי שם חושבים ומונים כל היחוס של החתן, כי הוא נכד של זה ונין של זה וכדומה עוד הרבה דורות מלפנים, וראשית המחשבה היה זה בעיני קצת לזרא, כי מה לי לדעת את כל היחוס שלהם? מה הענין של כל הפרסום בזה? אבל התבוננתי ולא כן הדבר, אדרבא, זאת תהילת ישראל ותפארתם, לשמור ולפרסם יחוס המשפחות.

וידוע כי השל"ה הקדוש הזהיר בצוואתו כי לא ישאו ולא יתחתנו כי אם ממשפחתם הם, ועד היום נמצאת משפחה אשר מתייחסים הם דור אחר דור עד השל"ה הקדוש. מבהיל מאד כל הענין, זה באמת הצטיינותנו וגאוותנו, "ויתילדו על משפחותם".

לאפוקי מהחילונים שאומרים מה זה אתם הולכים לים מופרד, אתם הולכים לים מעורב, מה יש בזה, כאילו מה אתם מתרגשים כאילו, כאילו מה, מה אתם לא יכולים להשתלט על היצר שלכם? ממש הם משתלטים, אומרים על זה עכשיו שתפסו אותו ויש עוד כמה בדרך, שיש כבר מאה מקרים איתו, העיתונאי. מאה מקרים! נו, זה ממש, אז כשהתורה אומרת שצריך להתרחק מיחוד עם אשה כשיעור זמן שיכול להגיע לידי עבירה, התורה יודעת איזה סחורה יש פה, וישראל קדושים נזהרים מדברים ומריחוקים כאלה שלא יבואו לידי מצב אפילו, "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", "לא תקרבו לגלות ערווה", לא תקרב שלא תבוא לידי ערווה, לא תקרב, אז צריכים להתרחק מרחק גדול כי אין אפוטרופוס לעריות, ויש מעשים בגמרא גם מגדולי הצדיקים שבכל הדורות, שאלמלא הקב"ה חשש לכבודם היו יכולים להכשל. אין אפוטרופוס לעריות. הן בקדושיו לא יאמין הקב"ה, לא באברהם לא ביצחק לא ביעקב, לא מאמין, רק ביצחק הוא האמין כי כבר כהו עיניו, אז כיון שהוא כבר נטול יצר הרע אז אפשר להאמין, אבל מי שעדיין רואה - אי אפשר להאמין. זה קדושתם של ישראל, שהם מפרסמים בגילוי כל בן אדם להרחיק מן החשד. וישראל לא פחדו אפילו לחשוד חס ושלום את משה רבינו, אין להם שום בעיה, צריך להזהר מאד, להתרחק מאד. 

אז זה הפסוק שלנו בפרשה, "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם", אתם שומעים? אף אחד, לא החפץ חיים ולא הגאון, כולם ראויים לבדיקה. שמעתם דבר כזה פעם? שמעתם דבר כזה פעם? לא שמעתם דבר כזה אף פעם. ואתם מבינים אם אתם מבינים ואני לא רוצה להבין שתבינו מה שאני מבין שאתם לא מבינים מה שאני רוצה שתבינו.