ביאורים ומעשים על הגדה של הרב שטיינמן בחלק נרצה - ו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום יעקב בן אמברי ואשתו רבקה, בת בית ג'ת,

שושנה, יזכו לחזרה בתשובה שלמה ואמיתית, בריאות איתנה, ויזכו נעד מיוצאי חלציהם, ולראות פני משיחה צדקנו בגאולה הקרובה, אמן.

אמן.

אמן. אנחנו ממשיכים בביאורים ומעשים מתוך אגדה של הרב שטיינמן בחלק של נרצע,

בפיוט, תמימיו יאמרו לו,

בספר משנת חכמים למהרם חג'יז,

במעלת האימה ויראה באות רשכ,

ובא בשם הארי, זיכרונו לחיי העולם הבא,

מעשה באותו אדם שהיה מניח בארון הקודש

כל שבוע שני לחמים לאלוקים,

והיה חושב שהקדוש ברוך הוא אוכל זאת.

ובאמת השמש היה אוכל את הלחמים.

הוא שמע שהקדוש ברוך הוא,

אין לו נחת רוח מאז שפסק

שתי הלחם מבית המקדש, לחם הפנים.

הוא אמר, מה הבעיה בליבו? מה הבעיה? חסר לקדוש ברוך הוא לחמים, אני אביא לו לחמים.

אז הוא היה לוחמים, אופן לחמים,

שם אותם

בהיכל הקודש.

והיה בא מוצאי שבת, רואה ברוך השם, הקדוש ברוך הוא אכל אותם,

לא נשאר כלום, היה מבסוט,

וככה היה עושה כל הזמן.

מי היה אוכל אותם?

השמש.

פעם אחת

מצא הרב

את היהודים מניח את הלחמים בתוך ארון הקודש.

הרב תפס אותו על חם שהוא שם לחמים,

אז הוא גער בו.

כעבור זמן קצר הגיע לרב שליח מיוחד מביתו של הארי הקדוש,

ואמר לו בשם הרב האלוקי,

לך לביתך וצב לביתך,

כי למחר בעת שהיה לך לדרוש,

מות תמות.

הוא כבר יצא בשמיים הכרוז על כך.

וזאת,

משום שהמעשה שנעשה בתמימות

הנידי היהודי לא היה צריך לגעור בו.

והוא גער בו.

הרב הלך מיד לביתו של הארי ושאל מה פשעו ומה חטאו.

השיב לו הארי

שמיום שחרב בית המקדש

לא הייתה לקדוש ברוך הוא כזו שמחה במצווה של יהודי.

מכיוון שבגללו יפסיק היהודי לעשות זאת,

הרי הוא חייב מיתה.

ואכן, הוא נפטר בשעה

שדרש.

שואל הרב שטיינמן, צריך להבין,

אחי, לא הייתה לקדוש ברוך הוא יותר שמחה במצוות של היהודים,

שכל היהודים הגדולים והצדיקים עשו במשך הדורות מאז שחרב הבית עד עכשיו? רק היהודי הזה?

מטמיע.

אמנם,

ודאי כל מצווה שעושים

בכל לימוד תורה שלומדים,

יש לקדוש ברוך הוא נחת, רוח מכך.

אבל זו הייתה מצווה שאינה בחשבון המצוות,

אלא יהודי בתמימותו.

ולכן הקדוש ברוך הוא שמח בה מאוד.

ובשמיים הכל מחושבן היטב.

זאת אומרת, בואו נפרק את זה קצת.

כשיהודי עושה מצווה בתמימות, בתמימות ממש, באהבה לשם, בערגה לשם, והוא רואה את הצער של השם, הוא שומע שהרב אומר שהקדוש ברוך הוא בצער ואין לו נחת רוח מאז שחרב הבית בגלל שאין את לחם הפנים, אז הוא אומר, מה הבעיה?

לא הבנתי מה הבעיה.

שני לחמים הנייחין.

הנייחין, והוא היה מכין.

והוא מאמין ומבין

שהפשט של מה שהוא הבין זה הפשט.

הקדוש ברוך הוא חסר לו את הלחמים האלה.

לחם הפנים, אז הוא הכניס אותם בפנים, בתוך ההיכל.

בהיכל השם הוא הכניס אותם בפנים.

והוא ראה איזה עובד. כל מוצא שבת לא נשאר כלום.

והיה מכין בשמחה.

התמימות הזאת אצל הקדוש ברוך הוא מסתכל על הפנימיות של הבן אדם.

לא על המעשה החיצוני, הפנימיות של האדם.

מצד שני,

מה צריך הרב למות?

מה, אם בן אדם רואה מישהו מכניס לחמים בתוך ההיכל,

אז מה, זה נורמלי? יביא עכברים, יביא איזה מה, מה?

מה הולך פה?

כן, אבל צריך לפנות ליהודי, מה אתה עושה?

לשאול מה קרה?

ואז הוא היה שומע, שהוא שמע בדרשה שככה וככה, אז הוא היה מבין שיהודי תמים, היה מסביר לו.

הכוונה היא כך ולא כך וכך וכך,

אבל הוא ישר גער בו.

והיהודי הזה הצטער, כי הוא לא יכול יותר תמיד לרצות ולעשות נהת רוח לקדוש ברוך הוא, נהיה לו צער גדול.

לא רק שפגעו בו עכשיו, כי הוא עשה מעשה טוב, הוא ראה שהקדוש ברוך הוא אכל כל שבת.

הוא לא יודע שהשב משהו אכל.

ופתאום הרב ככה גוער בו, כאילו עשה מעשה נפסד.

אז צריך להיזהר בכבודם של הבריות ולברר את הדברים וכו' וכו'.

בפיוט, אדיר הוא, בחור הוא, גדול הוא, דגול הוא, דגול הוא.

בגמרא במגילה כה מובא ההוא דנחית קמא דרבי חנינא.

אמר האל הגדול, הגיבור והנורא,

האדיר והחזק והאמיץ.

אמר לה,

סיימת נאו נשבחי דמרך?

סיימת את כל השבחים של הקדוש ברוך הוא?

האשתא האנת לאטא, אילאב דכתבינ נאו משה באורייתא,

ועתו כנסת גדולה ותקנין נאו,

הנן לא אמרינן נאו,

ואת אמרת כולי היי?

זאת אומרת, הוא הפריז.

בשבחים של הקדוש ברוך הוא,

ואמר

האל הגדול, הגיבור והנורא, זה אנחנו אומרים.

והוא הוסיף, האדיר והחזק והאמיץ.

אז הוא אומר לו, זהו, סיימת את כל השבחים של הבורא?

שש, הגדול, הגיבור והנורא,

האדיר, החזק והאמיץ. שישה שבחים מצאת לקדוש ברוך הוא? סיימת את הכול, זהו.

אנחנו, את השלושה האלה,

האל הגדול, הגיבור והנורא,

אם לא היה כותב את זה משה בתורה והיה כתוב את זה כפסוק

ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו את זה לנו בתפילה,

לא היינו אומרים אותם.

לא היינו אומרים אותם.

ואתה אומר את כל אלה?

משל לאדם

שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב

והיו מקלסין אותו בדינרי כסף.

האם זה לא גנאי בשבילו?

אחד יש לו מיליארדים ואומרים אתה יודע יש לבן אדם הזה אלפים.

זה לא מבייש?

וכאן אומרים אדיר הוא. אז שואל הרב שטיינמן אז איך פה

כל הפיוט הזה רק שבחים לקדוש ברוך הוא?

אדיר הוא, בחור הוא, גדול הוא, דגול הוא,

הדור הוא, ותיק הוא, זכאי הוא, חסיד הוא וכל וכל וכל וכל.

פיוט שלם שרק שבחים לקדוש ברוך הוא.

כמה מיני שבחים על הקדוש ברוך הוא?

ומה, לא חוששים לדברי רבי חנינא שאמר לא להרבות בשבחים

משום שסיימת את כל השבחים של הקדוש ברוך הוא?

כאילו, אתה יכול למנות בכלל את השבחים?

לעילא, לעילא מכל ברכתה, שירתה, תשבחתה ונחמתה.

איפה, כמה אפשר לשבח,

אי אפשר לשבח את הקדוש ברוך הוא.

אז איך זה פה קבעו בפיוט להגיד שבחים כאלה?

אז בטור,

באורח חיים סימן קף, יג,

הביא את שיטת רבי יצחק,

שהאיסור להרבות בשבחים זה רק בתפילת שמונה עשרה,

אבל בשאר דברי תחנונים מותר.

אמנם מדברי הרמב״ם

נראה שאסור בכל עניין.

הבית יוסף

הוכיח שאנו נוהגים כרבי יצחק.

זאת אומרת שאפשר להרבות בשבחים, בתחנונים וכו'.

לעמד, אילו לפי הרמב״ם

יש להיזהר

מלומר מה שכתוב בכתר מלכות,

ששם המזכירים הרבה שבחים.

וכמו כן הביא בדרכי משה,

שעל זה שמחו לומר תחינת

עננו אדוני עננו המסודר באלף בית

לכל אותי תואר בפני עצמו.

בהרבה תפילות כדומה לאלו.

הרי שאנו מזכירים אותו בהרבה שבחים,

וכשיטתו של רבי יצחק,

שמובא באורח חיים,

סימן קף, יג, בטור,

שהאיסור הוא רק בשמונה עשרה.

טוב, שואל הרב שטיינמן,

יש להבין מה החילוק בין תפילת שמונה עשרה

לבין שאר תחינות ותחנונים,

שלהרמוד בשבחים של הקדוש ברוך הוא בתפילת שמונה עשרה אסור יותר משלושה.

האל הגדול הגיבור והנורא.

ולמה בתחנונים ובתחינות מותר?

אלא הוא אומר, צריך לומר, שבתפילת שמונה עשרה,

אנו עומדים לפני השם.

בכל תפילה,

כל תיבה שבתפילה

עושה תיקונים.

כך תיקנו אנשי כנסת הגדולה, שכל תיבה

היא מותאמת, מתוכננת,

ופועלת פעולות ועושה תיקונים.

וזה המזון של כל העולמות.

בזה אנחנו מזינים את כל העולמות.

בשעה שכזו,

כל תיבה צריכה להיאמר עם כל העומק שבה.

אומנם זה לא לפי השגות השכל שלנו,

אבל אנשי הכנסת הגדולה שהיו כולם קרובים לנבואה,

וביניהם נביאים ממש,

הם השיגו את הכול.

הם הכניסו הכול בתוך תיבות התפילה.

באופן שאף על פי שאין אנו משיגים,

הן כבר פועלות.

אתן לכם משל.

אדם לא למד נגינה מעולם.

לא למד נגינה מעולם.

הביאו אותו ליד פסנתר,

ואמרו לו,

אתה רואה, זה אקליד הזה,

מספר אחד, זה שתיים, זה שלוש, ולפי זה סימנו לו.

צריך ללחוץ אחד, ארבע, חמש, שבע, שמונה,

תשע, שתיים, שלוש, שבע, תשע.

זה הסדר בקצב של

דורם יפסו לסידון, נגיד.

ואתה תלחץ ככה וככה.

הוא לא יודע אפילו מה הוא הולך לעשות.

אבל הוא לחץ על הרוב, יצא סימפוניה.

הוא לא מבין מה הוא עושה.

הוא יודע מה כתוב שצריך לעשות,

ואנחנו מדברים,

ולא יודע מה הכוונות שיש בזה, ומה תכננו בזה אנשי כנסת הגדולה,

ואיך זה פועל על העולמות, ואיך זה משפיע שפע על העולם.

אנחנו לא מבינים מה אנחנו מדברים בדיוק.

אפילו את הפשט של המילים, יש הרבה אנשים שלא יודעים בכלל מה הם מדברים.

אבל אם אתה אומר את כל זה כמו שהם תיקנו,

אתה פועל בעולמות ומזין אותם וכולי.

אבל אני מוסיף,

כיוון שהוא לא מבין את עמקות השבח שהוא אומר,

אף על פי שהוא מבין לפי המושגים שלו מה הוא אומר,

האדיר, האמיץ וזה, הוא מבין מה הוא אומר.

אז אומרים בזה,

למי נאה למלל גבורות אדוני?

למי?

למי נאה למלל גבורות אדוני?

למי שיכול להשמיע כל תהילתו.

יש מישהו שיכול להשמיע את כל תהילתו?

אפשר לגמור את השבחים והתהילות לקדוש ברוך הוא?

לכן אומרים, המהולל בכל התשבחות.

אל ההודעות, אדון הנפלאות,

בורחו לנשמות, ריבון כל המעשים וכולי.

אנחנו לא יכולים לפרוט.

אנחנו יכולים להגיד שהוא כולל את הכל שבכל שבכל,

אבל לפרוט זה רק מקטין.

זה כמו להגיד לאחד שיש מיליארדים,

פשש, אתה יודע כמה אלפים יש לו?

זה צחוק.

אומנם כל זה אמור רק בנוגע לתפילת שמונה עשרה,

כי שמה הסברנו שכל מילה וכל תיבה היא בדיוק

מתוכננת כמו בכלידים של הפסנתר.

לעומת זאת, בשאר התחנונים שכל אחד ואחד אומר אותם לפי הבנתו הפשוטה,

שם הוא יכול להרבות בתארים ובשבחים לפי הבנת שכלו.

רואים?

כשהבן אדם רוצה לשבע את הבורא, מסכן, אבל מה הוא יכול להגיד? בסדר, אז הוא אומר, האדיר,

הבחור, הגיבור, הגדול, הדגול, ההדור,

הוותיק, הוא יכול להגיד

מה שהוא יודע להגיד, אבל רואים שהכוונה שלו

היא לשבח את הבורא במה שהוא יודע, במה שאפשר לו, לפי שכלו.

אז זה כן אפשר, לפי רבי יצחק.

יתרה מזו, כל אחד ואחד חייב להודות לשם יתברך

על רוב חסדיו.

הקב' ברוך הוא מרבה איתנו חסדים לאין ספור,

וצריך

שכל אחד ואחד יודה לקב' ברוך הוא על רוב חסדיו.

מי שלא מרגיש חיוב להודות,

אין הפירוש שחסרה לו איזושהי מדרגה,

אלא יש בו חיסרון גדול שמסמל את פחיתות הנפש שלו.

אדם שלא מורגל לשבח ולהודות לאלה שעושים אותו חסדים בני אדם,

אז הוא גם לא יגיע לשבח את הבורא יתברך.

ואם הוא היה רגיל לשבח את הבורא יתברך,

ודאי שגם הוא היה משבח את בני אדם.

אבל

חייב אדם להודות על רוב חסדיו של הקב' ברוך הוא.

בשל כך,

בברכת מודים דה רבנן,

שבתפילת שמונה עשרה,

מעריכים יותר מאשר בשאר הברכות.

עוד לא מודים דה רבנן,

לא במודים, במודים שאומר הציבור.

במודים הזה מעריכים יותר,

לא למהר שמה.

מודים, אנחנו לך, אי אפשר להגיד, מודים, אנחנו לא חודשים, מודים, מודים.

כשמודים,

לא אומרים בן אדם, תודה רבה,

תודה רבה.

תודה רבה על מה שעשית.

מעריכים,

בשביל להראות לו עד כמה, כי זה מילים קצרות, כמה.

אבל אתה צריך להראות שאתה מתפעל ומודה ומשבח.

צריך שמה להאית קצת,

להעריך.

וזה חיוב גדול להודות להשם יתברך על רוב חסדיו ורחמם.

ואנחנו מודים לקדוש ברוך הוא במודים דה רבנן על זה שאנחנו יכולים להודות לו.

אנחנו מודים לו גם על זה שאנחנו יכולים להודות לו.

ממשיך הרב שטיינמן, ככל שנוסיף

בשבחים ובתארים להשם יתברך,

כן תגדל בלבנו הרגשה והצורך להודות לו.

ומטעם זה אנו מרבים בתארים,

אדיר הוא, בחור הוא, גדול הוא, דגול הוא וכו'.

כי בעת אמירת ההגדה צריך להרבות במיוחד בהודאה להשם יתברך.

ועל ידי ריבוי השבחים והתארים

תגדל כאמור ההודאה ותיכנס יותר בלב אהבת השם.

כמובן מדובר פה בפיוט בסוף ההגדה של פסח.

אחרי שהתפעלנו מכל מה שעשה איתנו השם וזכרנו את יציאת מצרים, שהיינו עבדים ויצאנו לחירות וקיבלנו

ודיינו ודיינו וכל מה שקיבלנו וקיבלנו וקיבלנו,

עכשיו נשארים

בסוף הערב לפייט להודות לשם ומרמים בתארים ובשבחים

לקדוש ברוך הוא.

וככה אנחנו מכניסים בעצם בלבנו את ההרגשה והצורך

להודות לשם יתברך.

ועל ידי זה נכנסת בנו אהבת השם יותר ויותר.

כי עין זה מצינו ברש״י,

בשיר השירים ג' יא.

שאל רבי שמעון בר יוחאי

את רבי אלעזר ברבי יוסף.

שאל אותו, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעיטרה לו אמו?

שמעת איזה פירוש בזה, ביאור בזה?

אמר לו, כן,

משל למלך שהייתה לו בת יחידה

והיה אוהבה ביותר.

לא זז מחבבה עד שקראה ביתי.

לא זז מחבבה עד שקראה אחותי.

לא זז מחבבה עד שקראה אימי.

מעמד רבי שמעון ונשקו על ראשו.

אם אתם זוכרים, למדנו את זה בהתחלה.

הקדוש ברוך הוא קרא לנו ביתי.

ביתי זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא

משפיע

על הבת.

אבא משפיע על הבת שלו.

הוא נותן לה מזונות, הוא דואג להכל.

אז היא מושפעת ממנו.

לא זז מחבבה. הקדוש ברוך הוא כל כך חיבב אותנו וחיבב וחיבב עד שקראה לה אחותי.

אחותי זה כבר שווים. אח ואחות זה שווים.

אז כבר משווה הקדוש ברוך הוא מרוב חיבה אותנו אליו

כמו אחות.

לא זז מחבבה עד שקרא עימי.

הקדוש ברוך הוא כל כך אומר,

אני כבר מושפע מכם, אתם משפיעים עליי.

כאילו, אני כאילו, כאילו, כאילו, אני נצרך לכם.

אתם כמו אימא שלי.

ואני כאילו הבן שלכם.

ככה החיבה של הקדוש ברוך הוא. עמד רבי שמעון ונשקו

על ראשו.

אמר לו, אם לא באתי לעולם רק בשביל לשמוע את זה,

היה כדאי.

וכך צריך כל אדם להשתדל להכניס בליבו אהבה לשם יתברך

על ידי שיזכיר

את רוב גודלו של הקדוש ברוך הוא, גבורותיו ונפלאותיו.

וזה מותר, לפי רבי יצחק, וכך נוהגים,

להרבות בשבחים, ולכן הפיוטים מלאים בשבחים לקדוש ברוך הוא. אבל בשמונה עשרה

אין להוסיף יותר מהאל הגדול, הגיבור והנורא, וגם זה צריך להבין,

כן?

ואמרנו שהגדול אומר, האבו דראם,

האל הגדול

זה שהוא מלך על המלאכים,

הגיבור

זה על עולם הגלגלים,

והנורא זה על עולם המעשים.

אל עליון שהוא עליון על כולם.

עד כאן המשך יבוא.