בנתיבות החיים - יא | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטה,

בענייני נישואין ושלום בית.

נעשה מנצליח, השיעור בעזרת השם היום,

מתוך ספר נתיבות חיים,

ענייני הבית היהודי וקדושתו.

בסייעתא דשמעיא השיעור יהיה לאילו נשמע את כל הנפטרים בתוך שנה זו, ובכללם

פנחס בן חנה רוח אדוני תניחהו בגן עדן. אמן.

הכותרת להיום, וכיפר בעדו ובעד ביתו.

אחריות האיש כלפי אשתו

היא מן הדברים המופלאים ביותר הקיימים במערכת השותפות

הקדושה שבין

שני בני הזוג.

הם נוטלים

את

שני בני האדם

שהינם למעשה שני עולמות נפרדים

בחייהם

ומניחים אותם תחת קורת גג אחת.

וראה זה פלא, לפתע פתאום כל מהותם הפנימית משתנית.

מעת הנישואין ואילך האיש רואה את עצמו

כאחראי לגורלה ולמצבה האישי של אשתו.

זה אחד גם מן הדברים שהבעל מתחייב בכתובה

לדעת הרמב״ם הקדוש.

ובאופן טבעי וברור הינה פוסקת מלהיות שייכת להוריה

והיא אך ורק חוברת אליו בלבד.

הרגש זהו דבר אחראי

הוא מן הרגשות העזים ביותר הקיימים באדם ומסוגלים לעיתים

להביאו גם למצבים שהוא מוכן אף למסור את נפשו

ובלבד שיוציא את הרגש,

את הפעולה, את הדבר מן הכוח אל הפועל.

אחריות

כראש משפחה,

כאבא לילדיו, כבעל לאשתו

מניעה אותו לעיתים לצאת מהגדר הפשטני שלו, הרגיל שלו, בחיפוש

אחר מקורות רבים.

הוא במטרה להביא גם טרף לביתו

והוא רואה את עצמו כאחראי בלעדי שעליו מוטלת החובה לדאוג

אף לפרנסת ביתו.

גם האישה

מסייעת בנטל פרנסת הבית,

אך אין הדבר גורע מרגשות האחריות

שאותה חש בעלה כלפי בני ביתו, ואף היא כלפי

בעלה

ובני ביתה.

הבעל

דואג לכך

שיהיה לו יד בכל ענייני ניהול משק הבית.

נצא ונראה לנו

כיצד מביטים הבריות על כך

על נושא האחריות בענייני הנישואין.

אין אדם בר-דעת שאינו רואה את עצמו מתאים

לכלל ולהגדרה המיוחדת הנקראת טיפוס אחראי.

כשמדובר בחיי נישואין זה למרות שמטבעו

ומצד הרגלי חייו הוא רחוק ממידת האחריות,

אז אם כך,

מהיכן נובעים לנו באמת רגשי האחריות הללו?

שהם מתחילים בעצם לפעול ולפעום

בכל בר-דעת מישראל, בכל בעל,

דווקא החל משלב הנישואין ואילך.

מזמן חטא הדם הראשון נתן העולם נתון מיוחד

בתהליך של תיקון וכפרה.

ועד היום הזה,

עד לעיצומם

של ניצוצות הגאולה בהם אנו נמצאים,

ואף עד לסיום ימי הגאולה כולם,

אנחנו תמיד בתהליך של השלמה.

לא רק העולם הכלכלי או הכללי זקוק לכפרה,

אלא אף עולמנו הפרטי,

בו מצוי כל אדם ואדם, נזקק לכפרה.

שכן נאמר בבראשית רבי יז בשם רבותינו הקדושים, לא טוב על הפסוק

לא טוב היות האדם לבדו,

דהיינו כל מי שאין לו אישה שרוי בלא טובה.

בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה.

בלא טובה שנאמר לא טוב.

בלא עזר שנאמר אעשה לו עזר כנגדו.

בלא שמחה שנאמר ושמחת אתה וביתך.

בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל ביתך.

בלא כפרה שנאמר וכיפר בעדו ובעד ביתו.

רבי יהושע דה-סח'נין אומר בשם רבי לוי, אף בלא חיים,

שנאמר ראה חיים עם אישה אשר מצאת.

ואין ביתו של אדם

אלא אשתו,

כפי שאומרת הגמרא ביומת דף ב',

האישה מעניקה לאדם את חייו ומביאה לו קו פרה על מעשיו.

עדות לכך מצינו בעניין

נדב והביאו שני בני אהרון.

התורה מעידה עליהם בויקרא יוד,

ויקריבו לפני אדוני אש זרה אשר לא ציווה אותם, ותצא אש מלפני אדוני,

ותאכל אותם וימותו לפני אדוני.

ואמרו רבותינו, זה מובא בפסיקתא דרב כהנא,

כו,

אחד הטעמים שבעטיה מתו שני בני אהרון היה לפי

שהיו רווקים ולא נשאו להם נשים.

ויש לתמוח,

וכי בשביל שלא נשאו נשים,

נהיו מחויבי מיתה?

ויתרה מזאת, מה הקשר בין אש זרה שמקריבים

לבין הנישואים עצמם?

להפך, אולי נאמר

שעצם זה שהם לא היו נשואים, לא היה בהם טרדות, והם היו שקועים

נטו בעבודת השם,

בקדושה לפני המקום ברוך הוא, כפי שאומרת

המשנה במסכת יום הכיפורים,

שמפרישין כהן גדול,

קודם יום הכיפורים, כדי שיהיה מוכן ורגיל בעבודת יום הכיפורים,

וכדי שיהיה טהור גם במחשבה וגם בגוף, וגם ראוי למעשה.

ואם ככה,

מפנימה נענשו בני אהרון שלא נשאו להם נשים?

אלא אומר הרב, הדבר בא ללמד אותנו שאילו היו נשואים,

היו הנשים גורמות ומסייעות להם לכפר על מעשה הקרבת האש זרה שהקריבו,

וממילא מן השמיים היו מסייעים בידם באותה כפרה להיות חיים,

להיוותר חיים ולא למות.

הכיצד כפרתה של האישה? כיצד זה מתבצע?

חז״ל, סליחה,

בתנחומא,

במדרש פרשת וישלח ו׳ אומרים בזמן שהאישה צנועה בתוך ביתה,

הרי כמזבח המכפר,

וכך היא מכפרת על ביתה, שנאמר

בתהילים אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך.

ואין ירכתי אלא מזבח,

שנאמר ושחט אותו על ירך המזבח,

ירך ירקתי.

שני סוגי כפרות

באים לנו מיד האישה דווקא.

ישנה כפרה שהאישה בצניעות יוצרת.

כפרה זו היא על עבירות כולם.

כדוגמת המזבח המכפר על עבירות

כי אין בארץ צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא.

אך ישנה כפרה שהאישה בעצם הנישואין יוצרת.

על כפרה שכזו אמרו לנו חז״ל, כל השרוי בלא אישה שרוי בלא כפרה.

בכפרה הזאת אין חילוק בין אישה צנועה לבין כלל הנשים.

אישה מסוגלת בעצם הצניעות לכפר על חטאי בעלה וחטאי ילדיה.

וראינו כבר מעשים שהקפידו על צניעות

ושבו בתשובה וכיסו את ראשם

ונתלבשו כבת ישראל,

כאישה

בעם ישראל,

כנשות

עם ישראל הקדושות והטהורות והצנועות,

ונתכפר להם ונשתנתה הגזרה הגדולה שהייתה בהם.

ולכן בעצם מעשה הצניעות שלה זה מכפר על הבית כולו,

וזה באמצעות התורה שהבעל מנחיל בבית.

כפי שנאמר בתוספתא

בבא קמא פרק ז׳ ו׳ הלא דברים קל וחומר ומה אבנים

שאינן לא שומעות ולא רואות ולא מדברות

על שמטילות כפרה בין ישראל לאביהם שבשמיים.

אמר הכתוב לא תניף עליהם ברזל

בני תורה שהן כפרה לעולם על אחת כמה וכמה שלא ייגע בהן אחד מן המזיקין כולם.

ואנשים מתפלאים, רב חיים קנייבסקי אומר להמשיך לפתוח את התלמודי תורה.

מתחילים לפרשן, זה רק למנהל מסוים או רק לתלמוד תורה מסוים? לא, כי התורה מגנה ומצלה, פשוטו כמשמעו.

התורה מגינה ומצילה על האדם

מכל המרעין בישין כולם.

ואם אנחנו רוצים להינצל מאותם מרעין בישין הסובבים אותנו,

הקיימים ושאינם קיימים, היזומים ושאינם יזומים,

הכל אך ורק בזכות התורה הקדושה.

ועל כן נמצא שהבית היהודי מוגן מלפנים ומאחור.

הוא בצד אחד מצניעותה של האישה ומצד האחר

בזכות תורתו של האיש.

אך עדיין יש לנו להבין

מהי הכפרה של כלל הנשים על ביתן.

הרי לא כל אישה מגדירה את עצמה כצנועה כדרך אבותיה,

כדרך אמותיה הקדושות והטהורות.

כל אישה יש לה

שלב שהיא שואפת להגיע אליו והיא עדיין חסרה בו.

גם אישה צנועה עדיין מרגישה שהיא יכולה עוד יותר להיות צנועה, עוד יותר היא יכולה להיות קדושה,

עוד יותר היא יכולה לשאוף להגיע למעלות של האימהות הקדושות.

ואם כך, על מה האיש נצטרך כפרה מלבד העבירות עליהן מכפרת האישה הצנועה?

אלא כידוע, אחר שחטא האדם הראשון באכילת עץ הדעת,

וכל זה היה על ידי השכנוע,

וכפי שאומר הזוהר הקדוש, היא נתנה לי מין העץ והאוכל,

ואמרנו שהיא הרביצה לו,

כפשוטו של הזוהר הקדוש, נתנה לו מין עץ,

הסבירה לו בדרך שהוא רוצה להבין בה, לוקחת את העץ

שאותו עץ הדעת והרביצה לו, אתה לא פותח את הפה, אין בעיה,

נתנה לו צ'פרה רעה, טוב טוב, בסדר, בסדר, בסדר.

זה היה הגבר הראשון.

איך יש את הטלפון הזה?

זכויות הגבר במשפחה.

זה עדיין לא היה בזמן האדם הראשון, אבל הוא לא היה מהראשונים שהתלונן כנראה לזכויות הגבר במשפחה.

אז אחר שהוא חטא באכילת עץ ההדעת, שאל אותו הקדוש ברוך הוא,

מן העץ אשר ציוותיך לבלתי אכול ממנו אכלת?

מה עונה לו האדם?

היה צריך להגיד לו, כן.

מה עונה לו? האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ והאוכל.

רגע, זה מה ששאלו אותך?

שאלו אותך מי נתן לך או שאלו איתך האם אכלת מהעץ שאמרתי לך לא לאכול?

מה אתה עונה?

זה כמו אדם שרוצה לחמוק מהתשובה, הוא מפחד לענות את מה שהוא מפחד,

כי הוא יודע שיתפסו אותו על האמת, אז הוא מחפש כל מיני תירוצים מסביב.

היות והאדם הראשון חטא, החטא בוצע בידיעה ומרצונו,

אך הוא ניער את עצמו מאחריות על מעשיו וגולל את האשמה,

טוב שיש את מי להאשים, את חווה אשתו,

היא נתנה לי מן העץ והאוכל.

מעשה בראשית שכזה מגלם בתוכו את כל המציאות השייכת לכלל בני האדם,

כי כיוון שנגזרה גזירה על האדם הראשון,

הגזירה חלה על כל בני האנוש לדורותיהם,

ולכן עד היום הזה אנחנו כל שנה ושנה,

כל רגע ורגע, כל זמן וכל זמן,

אנחנו מתקנים ומכפרים על עוון אכילת עץ הדעת.

והיות וכך,

העניש הקדוש ברוך הוא כי אי אפשר לפטור את מי שנתנה לו מן העץ והאוכל,

למרות שהחיוב לכאורה עליו,

כי הוא יציר כפיו של בורא עולם.

ולכן גם היא נענשת בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך,

והוא ימשול בך, לא את בו,

כמו שהיה קודם החטא,

קודם האכילה, אלא והוא ימשול בך.

ולכן גם נענשים עימה כל הנשים לדורות עולם,

עד זמן התיקון.

וכחטא,

אף התיקון.

כשם שהאישה כיבדה נרו של עולם,

שהחטיאה את האדם הראשון והחשיכה את נשמתו,

על כן על כל הנשים לתקן חטא זה באמצעות הדלקת נרות שבת.

היא כיבדה אורו של עולם, היא תדליק אורו של עולם על ידי מעשה בפעולת הדלקת נרות של שבת.

ואף האדם כך,

הוא חטא ולא לקח אחריות על מעשיו,

תיקונו יהיה בלקיחת אחריות על בית,

תיקונו יהיה בלקיחת אחריות על המצוות,

תיקונו יהיה בלקיחת אחריות על הנהגות הבית,

קדושה וטהרה,

על פי התורה הקדושה, על פי רצון השם יתברך.

והדברים מופלאים בדיוקם.

בעניין תיקון חטא הדם הראשון ישנם שני בחינות.

תיקון אחד הוא כללי,

ששותף לו כל העולם כולו, כגזירת המוות,

שאין איש

שיכול לחמוק מכך,

וגם צער הלידה, שאין אישה שיכולה להימנע מכך.

וממילא גם יש את התיקון הנוסף,

אף שהוא תיקון פרטי השייך דווקא לעם ישראל בלבד,

כהדלקת נרות והפרשת חלה,

מעמיקה בתיקון זה את הרעות

וההבחנה

כי החלוקה הנל לא נעשית באקראי,

אלא ישנם עניינים הקשורים לכך, לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות.

וכל העולם כולו שייך להם.

הם נושאים הקשורים לנו לאחריות, והינם נחלת עם ישראל לבדו. הגויים לא מצווים על הדלקת נרות, על הפרשת חלה.

הם לא מצווים על שאר העניינים השייכים דווקא בעם ישראל,

ומשום כך רק האישה היהודייה מחויבת בהדלקת הנרות,

בהפרשת החלה ובטהרת המשפחה,

שכן התפקיד שלה לתקן את הפן הנשמתי שנפגם בעטיו של חטא עץ הדעת.

אך הנושא האחראי הזה מתחלק

גם הוא לשני חלקים.

ישנה אחריות הקשורה לעניינים הרוחניים,

וישנה אחריות שקשורה לעניינים הגשמיים.

האחריות בנושאים הרוחניים שייכת לעם ישראל לבדו.

וכדברי הכתוב, אין עם לבדד ישכון,

לבדד בדרכו, לבדד בטהרתו, לבד במחשבתו,

לבד ביראתו, לבד גם בתיקונו.

אין אומות העולם שייכים לתיקון,

אלא הם דוחפים לתיקון.

והיות והנושאים הללו שייכים אך ורק לעם ישראל לבדו, רק עם ישראל יכול לקיימם.

כי האחריות הרוחנית היא גם אחריות המשפיעה על האחריות הגשמית.

האחריות פירושה ערבות.

שמענו לפני מספר שבועות את העניין של הערבות,

איך אנשים מפחדים להיות ערבים,

ולמרות שעם ישראל ערבים זה לזה

ומנסים לברוח מהמציאות של ערבות.

ערבות פירושה

בשעה שביקש ראובן מיעקב שישלח את בנימין למצרים, אמר ראובן

את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנע אותו על ידי ואני אשיבנו אליך.

ומשמעות דבריו הייתה לקחת אחריות על בנימין והחזרתו בכל מחיר בשלום לאביו.

אך יעקב אבינו

סירב לבקשה הזאת ולטעם המופלא שהטעים,

ואמר לו,

האם בניך הם לא בניי? אתה אומר לי, את שני בניי אמית.

וכי בניך הם לא בניי?

הרי בני בנים, אומרת הגמרא, הינם כבנים.

אז מה זה משנה

אם אני נותן לך ולא תחזיר, ואתה אומר את שתי בניי תמית?

איזה תיקון יש לי פה?

איזה

הערה

לדבר שתגרום לי לנחת רוח לכאורה כדין נקמה וכולי,

שאני אעשה בפעולה הזאת שהיא בעצם תסייע בה.

ובהמשך הפסוקים

אנו נוכחים לראות ניסיון נוסף לשכנע את יעקב

לשלוח את בנימין, והפעם זה מלך ישראל, יהודה.

הוא נוטל את האחריות על כתפיו ואומר לאביו,

ואנוכי הערבנו מידי תבקשנו אם לא אביא אותיו אליך והצגתיו לפניך,

וחטאתי לך כל הימים,

וחז״ל הקדושים מפרשים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

הפעם, בשונה מראובן שהוא בכור השבטים,

בכור הבנים והאחריות

הגדולה כבר

הייתה מוטלת עליו בכך שהוא מציע לאחים להשליך את יוסף אל הבור,

והתורה הקדושה רוח הקודש, כפי שכותב רש״י הקדוש מעידל ראובן,

למען הצילו מידם להשיבו אל אביו.

ביטויים בודדים אנחנו רואים

שפועלת בהם השכינה הקדושה ומבטאה את רצונו של האדם,

ומה היה באמת בתוך תוכו לעשות ולבצע.

אבל כשנכשל ראובן בכך ולא יכל,

ממילא הוא היה חסר באחריות.

ולכן יעקב אבינו,

שהוא לא היה ודאי יודע ממה שנעשה הדבר עם ראובן על כך,

והיה חסר בכך,

לא יכל לתת לראובן

לבצע את הפעולה העכשווית. ולכן הוא מחפש מישהו

שכבר התנסה בפעולה כלשהי ועמד במבחן,

וזה יהודה.

על ידי הניסיון עם תמר שהוא ירד מגדולתו והוא ידע להודות ברגע האמת, זה היה ניסיון שהציב כלפי יעקב אבינו גדלות מיוחדת במינה.

ואם ישנה גדלות שכזאת,

אולי אפשר להעביר דרכו את האחריות,

כי הוא באמת יוכל להשיב בחזרה את היהלום,

שזה בנימין,

שניתן לו.

ולכן יעקב אבינו מסכים לשלוח את בנימין למצרים אך ורק

על ידי ליווי של יהודה.

גם בהבטחת השבטים לאביהם מתגלמים לנו שני סוגי האחריות.

אחריות מן הפן הגשמי,

שראובן מבטא אותו בדבריו, את שני בני תמית אם לא אביהנו אליך,

ואחריות מן הפן הרוחני המגלם את דברי יהודה,

שאמר אם לא אביהנו אליך וחטאתי לאבי,

וחטאתי לך כל הימים.

לגבי נטילת האחריות הגשמית יעקב אבינו סירב,

אבל כלפי האחריות הרוחנית שפעל איתה יהודה,

יעקב אבינו הביע הסכמה מופלאה.

ושואלים רבותינו הקדושים, מדוע יעקב הסכים לדבריו של יהודה,

לכאורה מה ההבדל בינו לבין אח אחר?

וכי בגלל שהוא אמר אם לא אביהנו אליך וחטאתי לך כל הימים,

זה מה שמשכנע את יעקב אבינו לשלוח

את הבן הנותר מהאישה שהוא אהב ביותר רחל,

ולעזוב אותו בצורה שכזאת עם אחריות כזו של בשר ודם?

אלא מוריי ורבותיי, פה טמון יסוד נפלא, האחריות הרוחנית

הינה הייתה כבסיס אצל יעקב אבינו מאחר שהיא שייכת לעם ישראל.

ראה יעקב אבינו שיהודה מסוגל לעמוד בדיבורו ולקיים את הבטחתו במלואה,

שכן הדבר תלוי בו לעומת

פעולה ואחריות גשמית שהציע ראובן.

ולמה? מאחר שהיא שייכת לכלל העולם, והדבר לא רק תלוי בו,

אלא אף בגורמים נוספים.

על כן היתה אי ודאות

שראובן יעמוד בדיבורו,

ונמצא לכאורה שלחינם הוא מקריב את שני בניו

למעין הבטחה שהוא מבטיח ליעקב אבינו,

ולכן יעקב אבינו מסרב לכך.

ועל כן אנחנו צריכים לדעת כי האחריות בבית היהודי היא שונה במהותה מן האחריות הקיימת בביתם של שאר אומות העולם,

וכפי שאמרנו כבר בשיעורים הקודמים, אצל אומות העולם

נושא האחריות הינו אך ורק בדברים הגשמיים.

מזון,

בית,

מקום מחיה, הנאות

ומותרות זה מה שנמצא אצלהם.

אך לא כן אצל היהודי

הנושא על עצמו אחריות,

על שכמו מוסבים גם עניינים רוחניים.

וכפי שמצאנו בזכריה ג' גבי יהושע כהן גדול,

שהיה לבוש בגדים צועים,

היות ולא מיכה על בניו

שנשאו נשים פסולות לכהונה.

ולכן הוא נענש על כך שהנביא מתאר אותו והוא לבוש בגדים צועים, דהיינו בגדים מוכתמים,

המראים לו לכאורה פגם בזרעו.

וגם על שלמה המלך, כפי שמובא במלכים,

א', פרק יא', וילך שלמה אחר השטרות

אלוהי צידונים ואחרי מולכם מלקום,

שיקוץ עמונים, וכל זאת על שלא מיכה בין נשיו ההולכות.

עליו העלה הכתוב כאילו חס ושלום, חס וחלילה, הלך אחריהם, כך מפרש לנו המצודת דוד.

והיות והאיש

הוא יסוד הבית בקדושה, ברוחניות,

ולא רק בפן הגשמי,

הוא נושא באחריות על ביתו, והוא שאמור לתת דין וחשבון על הנעשה בביתו.

ועל כן מובן מדוע דווקא האישה היא כפרה על ביתה,

שכן עת נושא האישה ומתקן את עוון הדם הראשון, על שלא נטל אחריות על מעשיו,

וזרק היא האישה אשר נטעת עמדי, אני לא אשם בורא עולם,

היא נתנה למין העץ והאוכל.

יהודי אשר נושא אישה, בנוסף לאחריות הגשמית,

מתווספת לו אחריות רוחנית גדולה,

לא רק על עצם היותו בביתו עם אשתו, אלא גם על אורחות בני ביתו.

ומעתה יובל לנו כל רגשי האחריות העזים הרוחשים בלב האיש.

הן מהחלק של התיקון הכללי שעוברים כך בני האנוש,

ולפיכך אדם שנושא אישה מחויב בשאירה,

מחויב בכסותה, מחויב בעונתה.

האחריות היא תחושה פנימית המקוננת לה בתוככי האיש,

ומעניקה לו תחושה של סיפוק.

ועל זה כיוונו לנו חז״ל באומרם שהשרוי בלא

אישה

שרוי בלא כפרה.

אחר שנושא האדם אישה, הוא אינו יחיד החי

את עצמו ובעולם משלו,

אלא מוטלת עליו החובה והזכויות,

כשהבסיס לכולם הוא נטילת אחריות בראש ובראשונה.

האחריות לשלומה,

למצבה הגופני לצד מצבה הנפשי של אשתו.

האחריות בהבאת טרף לבני ביתו. האחריות על הפן הגשמי ועל הפן הרוחני לבני ביתו.

וזאת אמרו לנו חז״ל בגמרא בהוריות ג׳.

הוא נא היה יוצא לבית הדין, היה מביא עימו עשרה תלמידי ישיבה ומושיב אותם לפניו

כדי שיישאו איתו בנטל האחריות, שאם חלילה יטעה בדין ויתחייב,

אז יהיו כולם שותפים בקבלת העונש.

וכן האגר״ב אשי,

כאשר היה דן בענייני טרפות, היה מביא עשרה שוחטים לפניו

כדי שכולם יישאו בנטל האחריות וכל אחד יקבל רק חלק קטן מהעונש

ולא שהדיין עצמו יקבל את כל העונש כולו.

ואף האיש, ובבחינת דיין בביתו,

בכל רגע בחייו עלול הוא למצוא עצמו ניצב בפני החלטות קשות ואף גורליות,

ובפרט בימינו אנו.

בזמנים אלו ראוי לו לשתף את האישה,

להתייעץ עימה ולהתחשב בדעתה,

ובמקרה שעדיין נותרות להם ספקות, יש להביא את העניין להכרעת הגדולים.

כשהאחריות מחולקת בין כולם, גם אם נפלה טעות,

אזי התוצאה היא יחסית

ואף נסבלת.

חלוקת התפקידים בין האיש ובין האישה הינה יסוד לשותפות אמיתית בין הצדדים.

כשיורדים לעומק התכונות הטבעיות הקיימות,

הן באיש והן באישה, יודעים לחלק את תפקידם

באופן הנכון והטוב ביותר עבור כולם.

או אז

יוכלו האיש והאישה לזכות לטובה ולברכה ולכפרה וחיים,

אמן ואמן.

רבי חננה מהקשיעה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל. לפיכך,

בלהם תורה ומצוות שנאמר, אדומה יחפץ למען ציתם.