פרשת המן

פרשת המן - סגולה לפרנסה - לומר שנים מקרא ואחד תרגום היום יום שלישי ט' שבט תשפ"ב

לא לפספס | הסגולה לפרנסה: לומר את פרשת המן

פָּרָשַׁת הַמָּן היא בחומש שמות (פרשת בשלח), שבה מסופר על ירידת המן לבנ"י  במהלך נדודיהם במדבר סיני. נהוג לקשר פרשה זו לנושא הפרנסה. 

והתורה (שמות טז) מתארת שבנ"י פונים בתלונה למשה ואהרן כי אין בידם אוכל, ומעדיפים מוות בעבדות מצרים, מאשר מוות במדבר. וה' עונה ואומר למשה כי מעתה ירד לבני ישראל לחם בבוקר ובשר בערב, כאשר הלחם הוא המן.

בירידת המן התרחשו מספר ניסים:

איסוף המן היה תמיד בשיעור עומר (עשירית האיפה, בין 1.5 ל-3 ק"ג) לנפש בימות השבוע,

ביום שישי ירד עומר כפול, אף עבור השבת, בעוד שבשבת לא ירד כלל מן.

בנ"י נצטוו שלא לשמור מן מיום אחד למשנהו (למעט מיום שישי לשבת) ומן שהושאר מיום ליום נרקב.

פרשת המן - סגולה לפרנסה לומר בכל יום את פרשת המן.  וסגולה מיוחדת לאמרה ביום שלישי בשבוע של פרשת בשלח

יש נהגו לקרוא את פרשת המן מדי יום ביומו לאחר התפילה, ולכן נדפסה ברוב הסידורים לאחר תפילת שחרית. וקריאת הפרשה מפרק טז פסוק ד ועד פסוק לו כולל (סוף עלית שישי, בלי פתיחת הפרק המתארת את תלונות בנ"י). 

יש שאמרו בשמו של רבי מנחם מנדל מרימנוב: שקריאת פרשת המן בסדר 'שנים מקרא ואחד תרגום' ביום שלישי באותו השבוע של פרשת בשלח, שבת שירה, היא סגולה לפרנסה.

מקובל כי רוב תורותיו של רבי מנחם מנדל מרימנוב עסקו בפרשת המן, עליה הרחיב את הדיבור הן בהבנת הפרשה עצמה ומשמעותה, והן בענין האותיות המרכיבות את המילה 'מן'. בספר מנחם ציון שערך רבי יחזקאל פאנעט, נרשם בהקדמה ש"עשרים ושתים שנה דרוש דרש מידי שבת בשבתו על פרשת המן".

'טוב לומר פרשת המן (שמות טז ד עד סוף הפרק) בכל יום, כדי שיאמין: שכל מזונותיו באים לו בהשגחה פרטית מאת הבורא יתברך'. (סימן א סעיף ה ובית יוסף) ואמרו בתלמוד ירושלמי: 'כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו'. וכתב המשנה ברורה (סימן א סעיף ק יג): 'ואין די באמירה לבד, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר בנפלאות ה'. וכמו שנאמר במן: "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל לאדם מאומה. לגבי אמירת פרשת המן בשבת, פסק רבינו בעל ה'באר היטב': (סימן א' סעיף קטן ט') "וגם בשבת יוכל לומר פרשת המן".

שבת שירה

בשבת פרשת בשלח בה קוראים את פרשת המן, יש מנהג לפזר שאריות האוכל לציפורים, וזאת בשל המדרש המספר כי בשבת הראשונה לירידת ה"מן" אמר משה: 'כי בשבת לא ירד מן, וביום שישי תרד כמות כפולה גם בשביל שבת!'. אך דתן ואבירם פיזרו מהמן של יום שישי בשבת, כדי להפריך את דבריו, ובאו הציפורים ואכלו את המן שפוזר, וכך עם ישראל ראה את מימוש נבואת משה. לכן מפזרים את האוכל בשבת זו, בה קוראים בתורה על ירידת המן – כהכרת הטוב לציפורים!

עוד טעם לנתינת לחם לציפורים בשבת שירה

וכתבו הפוסקים שהיום כיון שנגנזה צנצנת המן, שמטרתה היתה שיראו העם מה שאכלו אבותינו במדבר ויתחזקו במידת הביטחון, לכן בשבת שירה [פרשת בשלח] שקוראים את פרשת המן, מנהג ישראל קדושים לתת מעט לחם או חיטים לפני הציפורים, להורות שכשם שהם מוצאים את מזונותיהם בלי עמל וטורח, כך ישראל אם יפנו את עצמם לעסוק בתורה ובמצוות ויבטחו בהשי"ת, גם להם יזמין הקב''ה פרנסתם בנחת ובשלוה בלי עמל וטורח...

אם בדעתו לילך באותו יום לעסוק במשא ומתן יאמר אלו הפסוקים: 

"עֶזְרִי מֵעִם ה' עשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ: שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם: בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה: הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד: כִּי עָזִי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: רִבּש"ע! בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר הַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. וּכְתִיב. וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. ה' אֱ-לקים אֱמֶת תֵּן לִי בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדַי כִּי בָטַחְתִּי בְךָ שֶׁעַל יְדֵי מְלַאכְתִּי וּמַשָּׂא וּמַתָּן וַעֲסָקִים שֶׁלִּי תִּשְׁלַח לִי בְּרָכָה שֶׁאוּכַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמִי וּבְנֵי בֵיתִי בְּנַחַת וְלא בְצַעַר בְּהֶתֵּר וְלא בְאִסּוּר לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וִיקוּיַם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" אָמֵן:

שלחן ערוך (אורח חיים סימן א) דין השכמת הבוקר

ד טוֹב מְעַט תַּחֲנוּנִים בְּכַוָּנָה מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַּוָּנָה. 

ה טוֹב לוֹמַר פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה וּפָרָשַׁת הַמָּן וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּפָרָשַׁת עוֹלָה וּמִנְחָה וּשְׁלָמִים וְחַטָּאת וְאָשָׁם:

'פלא יועץ' על פרשת המן

ידוע שמפתח הפרנסה הוא ביד הקב"ה. הוא הזן ומפרנס לכל, מקרני ראמים ועד ביצי כנים, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אמנם חלוק יש בענין הפרנסה, לפי מעשיו של אדם ולפי מזלו ולפי ידיעת אל דעות. ומפלאות תמים דעים: יש שמזונותיו באים לו בנחת ולא בצער, ברוח ולא בצמצום, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח וזוכה לעשר מפלג. ויש שיצא לפעלו ולעבודתו, משכימי קום מאחרי שבת, והולכי דרכים ימים ונהרות, ויגעים יגיעה רבה ואף על פי כן אוכלים לחם העצבים, בזעת אפו יאכל לחם צר ומים לחץ. ויש שאחר כל העמל והטרח נודד הוא ללחם וצריך להתפרנס מן הצדקה. וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), שיאמין באמונה שלמה שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (כאמרם ביצה טו, א) ולא לחכמים לחם ולא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), רק יש חכמים נודדים ללחם ונבל כי ישבע, והשם הוא הנותן כח לעשות חיל, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפלו כמלא נימא (יומא לח, ב), ולכן לא יקפיד ולא יעשה מחלקות אם נראה לו שחברו קפח פרנסתו, כי המשפט לא-לקי"ם הוא, ואם יהיה יגע להעשיר כל היום וכל הלילה, המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר ממה שקצוב לו, ופרשת המן יהיה לזכרון נגד עיניו תמיד, למשמרת לאות לבנ"י:

סגלה לפרנסה ברוח 

יֹאמַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּכַוָּנָה, וּבְכָךְ מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחְסְרוּ מְזוֹנוֹתָיו כָּל יָמָיו בְּכָבוֹד (ספר החינוך), 

הזוהר (דברים דף עדר'.)

אז"ל: מֹשֶׁה תִּיקֵן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת הַזָן, בְּשָׁעָה שֶׁיָרַד לָהֶם הַמָן. יְהוֹשֻעַ תִּיקֵן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ, בְּשָׁעָה שֶׁהֶכנִיסָן לָאָרֶץ. דָוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְנוּ בּוֹנֶה יְרוּשָׁלָיִם. עוֹד נִמְצָא בְּפָּרָשַׁת הַמָן, רֶמֶז לְבִּרְכַּת מָזוֹן בַּמָן עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז) וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לֶחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם. 

מַהֵן סְגֻלּוֹת הַפַּרְנָסָה?

א. לוֹמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הַמָּן. ב. יַתְמִיד לְבַקֵּשׁ עַל פַּרְנָסָתוֹ. ג. יִתֵּן מַעֲשֵׂר מִכַּסְפּוֹ. ד. לְכַוֵּן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בְּכַוָּנָה וּבְשִׂמְחָה.