פרשת משפטים מאמר: 'עבד עברי'

מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א

מאמר ב] עבד עברי

א] מה עניין הדיברה הראשונה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב) למצוה הראשונה בפרשת משפטים העוסקת בדין עבד עברי? 

ב] 'אוזן זו ששמעה בהר סיני: "לֹא תִּֿגְנֹב" (שמות כ, יב) והלך וגנב – תרצע!' והדבר תמוה: מדוע לא ירצעו את אוזנו מיד כשגנב? למה ממתינים שש (6) שנים ורק אז נרצע? 

ג] ועוד קשה: שהרי: "לֹא תִּֿגְנֹב" עוסק בגונב נפשות ולא בגונב ממון? 

ד] מהי הסיבה לכך שלא רוצעים את אוזנו של כל אדם שחטא בכל אחת מתרי"ג (613) המצוות למה רק על גניבה רוצעים והלא כל המצוות נאמרו בסיני? 

ה] מפני מה נקרא: "עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כא, ב) ולא עבד ישראל? 

ו] מאיזו סיבה רוצעים את האוזן דווקא בדלת ובמזוזה? וכי מה ענין דלת ומזוזה שמופיעים במכת בכורות לאוזן שלא שמעה בהר סיני? 

ז] והתמוה מכל: כיצד הותר ל: עֶבֶד עִבְרִי להתחתן עם שפחה? והרי כה מאוס בעיני הקב"ה לישא נכרית! 

ח] כיצד יתכן שהקב"ה לוקח את בניו של האדם להיות ערֵבים שישמור את התורה וכי אבות יחטאו ובנים יענשו? - ומידת הצדק מה תהא עליה?

מצוות עֶבֶד עִבְרִי היא המצווה הראשונה (1) כיון שקשורה ל: "אָנֹכִי" הדברה הראשונה; 

מן הראוי לחקור: מדוע פתחה התורה לאחר עשרת הדיברות דווקא בדין עֶבֶד עִבְרִי? 

ומבוארים הדברים במדרש (רבה ל, ה) והובאו גם ברמב"ן: 'הנה בדיברה הראשונה נאמר: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" ואם כן היא מבוססת על כך שהיינו כולנו עֲבָדִים במצרים לפיכך פתחה התורה בדין עֶבֶד עִבְרִי שכך אמר הקב"ה לעם ישראל: 'אני קניתי אתכם במצרים בעשרת (10) המכות וכעת עבדַי אתם! וכיון שכך הריני מצווה אתכם: 'שלא לשעבד עֶבֶד עִבְרִי לעולם!'. 

והנה רש"י הביא את דברי הגמרא (במסכת קידושין דף כ"ב): 'אמר רבי יוחנן בן זכאי: 'במה נשתנתה האוזן מכל האיברים שרוצעים דווקא אותה? 

ומבאר רבי יוחנן שני (2) טעמים לרציעה אצל שני סוגי עבדים; מוכר עצמו - שמכר את עצמו לעבד מחמת עניותו כדי להביא פרנסה לביתו. ומכרוהו בית דין - שגנב ואין לו מה לשלם ומכרוהו בית דין לעבד כדי שיהיה מהיכן לשלם את הגניבה. 

א] מוכר עצמו נרצע כיון 'שאוזן זו ששמעה בהר סיני: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (שמות כה, נה) – 'ולא עבדים לעבדים!' והלך זה וקנה אדון לעצמו? – ירצע!

ב] מכרוהו בית דין נרצע כיון 'שאוזן זו ששמעה בהר סיני: "לֹא תִּֿגְנֹב" וגנב – ירצע!'. 

ותמוהים הדברים: שכן אם נרצע על כך שלקח לעצמו אדון אחר מלבד הקב"ה הרי ראוי היה לו שירצע מיד! ומפני מה ממתינים שש (6) שנים ורק בשעה שבאים לשחרר אותו ואילו הוא מתעקש להשאר עבד אז רוצעים את אוזנו?

יתר על כן קשה: עבד שמכרוהו בית דין שנרצע על כך שגנב ודאי שהיה צריך להירצע מיד לאחר שגנב! ולמה גם אצלו ממתינים שש שנים? 

ועוד תמוה: שהרי כל המצוות כולן ניתנו בהר סיני ואם כן לכאורה הדין נותן שכל אדם שחטא ירצע? 

וקושיא אחרונה: "לֹא תִּֿגְנֹב" שנאמר בעשרת הדיברות עוסק בדיני גונב נפשות! ולא בדיני גונב ממון ואם כן מדוע הביאוהו לענין עבד שנמכר בגניבת ממון? 

כשהעבד רוצה להישאר עבד הרי הוא מוכיח: שפנם בכל המצוות כולן; 

מבאר בספר המקנה ביאור נפלא: 

הדבר פשוט שלכל עבירה ועבירה יש את העונש הראוי לה ולכן אין רוצעים על כל עבירה ועבירה ובעצם אף הגנב נענש במכירתו לעבד ואין כל סיבה שירצע וזה הטעם: שמי שמכרוהו בית דין אינו נרצע מיד בתחילה וקל וחומר שמוכר עצמו שהיה אנוס ומחוסר פרנסה מכר את עצמו לעבד ודאי שאף הוא לא ירצע.

אבל לאחר מכן... 

כאשר יכול העבד להשתחרר ובכל זאת אומר: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי וכו' לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא, ה) כאן הוא בוחר ביודעין להיות עבד לבשר ודם ולא לקב"ה! 

ומבאר הרמב"ן (שמות כ, ב): 'שהדיברה הראשונה היא: "אָנֹכִי" מכיון 'שקודם כל עליכם לקבל את מלכותי ורק אחר כך לקבל את גזרותי!' ומוכר עצמו שרוצה להיות עבד לבשר ודם פוגם ב: "אָנֹכִי" ואם כן פוגם בכל המצוות כולם ולכן חמור הוא מהכל! 

ולפי זה מוסיף העין יעקב - נופך נפלא! שאין כוונת רבי יוחנן בן זכאי באומרו: 'אוזן זו ששמעה: "לֹא תִּֿגְנֹב" שעכשיו יענש על שגנב ונמכר לעבד שכן על גניבה כמו על שאר המצוות לא נענשים ברציעה! יתר על כן הגניבה שבעשרת הדיברות עוסקת בגונב נפשות אלא העומק הוא: שכאשר אדם יכול לצאת לחירות ובכל זאת רוצה להישאר עבד - הרי הוא גונב את נפשו שלו!!! 

שהרי כשהאדם נשאר עבד הרי הוא משועבד לבשר ודם ואינו פנוי דיו לעבודת ה' ואם כן גנב נפש אחת (1) מכלל עם ישראל ומכרה לכן ירצע רק עכשיו לאחר שש שנים על גניבת נפשו! 

ועל כך אמרו חז"ל (בירושלמי ברכות ג, ג): 'שעבד אינו קורא קריאת שמע! וזאת למה? 'משום שאינו יכול לומר: "ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) כי יש לו אדון אחר ממילא פרק מעל עצמו עול מלכות שמים!'. 

עֶבֶד עִבְרִי - כיון שהוציא את עצמו מכלל ישראל; 

ובהתאם לכך יובנו דבריו של רבינו בחיי שהקשה: 'מה טעם נקרא: "עֶבֶד עִבְרִי" ולא 'עבד ישראל'?' 

אלא הטעם שהשם: 'ישראל' הינו מעלה עצומה! שקיבלו עם ישראל רק לאחד מתן תורה בשעה שקיבלו על עצמם: להיות עבדי ה'! אולם קודם לכן נקראו: 'עברים'. 

כמו שמצינו קודם למתן תורה שיוסף נקרא: "נַעַר עִבְרִי" (בראשית מא, יב) שפרה ופועה אמרו: "לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת" (שמות א, יט) ובתיה אמרה: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב, ו). 

אולם עבד זה אשר הלך ולקח אדון לעצמו הסיר מעליו חובת: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" וכיון שכך פקע ממנו שם: 'ישראל' וחזר ונקרא: "עִבְרִי" חזר להיות עבד במצרים! 

ולכן: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל... הַדֶּלֶת" (שמות כא, ו) רמז לנו הפסוק: לאות דל"ת שב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! --- אֶחָד!".

וכאשר פוגם באחדות ה' ובמלכותו - רוצעים את אוזנו. 

ובספר תפוחי חיים (ויגש) הוסיף על כך פנינה נפלאה! כאשר יהודה ניגש אל יוסף נאמר: "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" (בראשית מד, יח) אָזְנֵי לשון רבים. ואילו אצל עֶבֶד עִבְרִי נאמר: שמגישים את "אָזְנוֹ" (שמות כא, ו) לשון יחיד? וההבדל פשוט! יהודה רצה: שיוסף ישמע בשתי (2) אוזניו אבל העבד ששמע בהר סיני באוזן אחת (1) ולא הקשיב כל הצורך - לכן ירצע! כיון שלא נכנסו הדברים אל ליבו אלא נכנסו מאוזנו האחת ויצאו מהשניה... 

בדלת ובמזוזה נתנו דם במצרים; 

ולפי האמור ניתן להעמיד נדבך נוסף לבנין: 

הקשה עוד בספר המקנה: 'מה ענין דלת ומזוזה שפסח הקב"ה עליהם במכת בכורות (שמות יב, כג) לענין רציעת העבד דווקא בדלת ובמזוזה (שמות כא, ו) הרי לכאורה: אין כל קשר! בין האוזן שלא שמעה בהר סיני בו' בסיון לבין הדלת והמזוזה שפסח עליהם הקב"ה בט"ו בניסן חמישים (50) יום קודם לכן? 

אלא יתבארו הדברים להפליא! שכן בפרשת שמות אמר הקב"ה למשה כבר בשליחות הראשונה ששלחו אל פרעה: "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי" (שמות ד, כב-כג) הווה אומר: המטרה היא; שהבן הבכור עם יִשְׂרָאֵל יעבוד את הקב"ה! 

"וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שם) במכת בכורות. 

ובמכילתא (בא ו') מבואר: 'שההזאות של "הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (שמות יב, כג) היו עבודה של פסח! ועל זה נאמר: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" (שמות יב, כו) ובנוסף! מלו את עצמם שהרי ברית המילה היא אות בגוף האדם שהוא עבד ה'. 

ועל כן מפורש במדרש: 'ששלושה (3) מזבחות היו במצרים; הַמַּשְׁקוֹף ו: שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת! 

ובנתינת הדם עַל הַמַּשְׁקוֹף ו: הַמְּזוּזֹת - יצאו מעבדות פרעה והפכו ל: 'עבדי ה'!'

ואם כן מאירים הדברים! שבזמן הריגת בכורי מצרים היו עם ישראל בעיצומה של עבודה באמצע הזאת הדם עַל הַמַּשְׁקוֹף ו: הַמְּזוּזֹת וזאת כדי לצאת מעבדות פרעה ולהיות ל: 'עבדי ה'!' ולכן אין מתאים יותר מדלת ומזוזה שיפרעו ממי שאינו רוצה להיות עבד ה'!

ומפורשים הדברים (בירושלמי קידושין א, ב): 'רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'מדוע נרצע דווקא בדלת? כיון שעל ידי הדם שנתנו על הדלת יצאו מעבדות לחירות! ולא נתן למלאך המשחית להזיק!! וכיון ששעבד את עצמו - ירצע בדלת שרומזת לחירות!' 

ובתוספות הביא את דברי הירושלמי: 'מדוע דווקא ירצע במרצע? כיון שמרצע בגימטריה ארבע מאות (400) כנגד שנות השעבוד! לרמז: שמי שאינו רוצה להיות עבד של ה' - ראוי לו להשתעבד לאומות העולם ארבע מאות שנה!' כַּפְתּוֹר וָפֶרַח. 

'חירשו - נותן דמי כולו!'; 

ועל פי הדברים הללו בנה רבי חיים שמואלביץ זצ"ל יסוד נפלא: 

בהמשך הפרשה מבואר: 'שאדם שהזיק את חבירו משלם חמישה (5) דברים; א] נזק ב] צער ג] ריפוי ד] שבת ה] בושת. 

וכיצד שמים את הנזק? שמים אותו כמה היה שווה להמכר לעבד לפני הנזק וכמה שווה להמכר לעבד לאחר הנזק ואת ההפרש ישלם! והנה בגמרא מבואר: 'שמי שחירש את חבירו - משלם דמי כולו!' 

והדבר צריך ביאור! מפני מה בכל שאר המומים שאדם עושה בחבירו אינו משלם לו אלא כפי שנפחת ערכו ואילו אם חירשו חייב לשלם לו את דמי כולו? וכי החרש אינו שווה מאומה?! 

יתר על כן, הלא יש מומים קשים מחרשות! שהרי 'ארבעה (4) חשובים כמת; א] עני ב] סומא ג] מצורע ד] ומי שאין לו בנים' ואם כן היה ראוי שהמסמא את חבירו כאילו הרגו והוא זה שיתחייב לשלם דמי כולו?! 

מבאר רבי חיים יסוד נפלא: עבד שלא שומע - איננו עבד!

כשהקב"ה הציע את התורה לגויים - שאלו אותו: 'מה כתוב בה?' ואמר להם אולם לכל אומה ואומה היתה מצוה אחת (1) שלא הסכימה לקבל ויש לעיין: וכי מה בכך? יעשו את כל השאר תרי"ב (612) מצוות? 

אלא, אמר הקב"ה: 'עבד - הוא אדם שעושה הכל! לא יתכן שעבד יחליט: 'שדבר פלוני הוא מסרב לעשות!...'

ואם כן רצון ה' הוא להדגיש כמה חשובה האוזן תשמע לצווי תהיה עבד ה' כי בלי אוזן אין שום ענין שיחיה האדם ולכן דווקא כשעשאו חרש משלם דמי כולו! 

ומשום כך גם רוצעים דווקא את האוזן כי בה עיקר העבדות שמע מה שמצווים אותך!

ו: 'כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!' שבמקום שנהיה עבדי פרעה בעבודת פרך בחומר טיט ולבנים במקום לקבל מלקות ולראות ילדים טובעים ביאור ועינינו כלות...! תחת זאת אנו 'עבדי ה'!' אוכלים ומתענגים בשבת בבשר ודגים ומתבשמים מדברי תורה משועבדים להביא שלום בן איש לרעהו גמילות חסדים ומאור פנים שפע רוחני וגשמי! היש עבדות טובה מזו?!

העבד עובר תהליך שיקום; 

ומאחר שנתבאר עד כמה חמור בעיני הבורא יתברך להיות עבד לבשר ודם אם כן תמוה: מדוע הותר לעני למכור את עצמו? מפני מה מוכרים גנב לעבד? ולמה לא אסרה זאת התורה מכל וכל? 

כדי לרדת לשורש הדבר יש להתבונן: מי הוא אותו גנב: 

במסכת קידושין (דף י"ח) דרשו חז"ל: "וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות כב, ב) – 'ולא בחצי (1/2) גניבתו'. 

כלומר, אדם לא נמכר אלא כאשר ערך המכירה שווה לערך הגניבה אבל אם שוויו גבוה מערך הגניבה - לא ימכר. 

למעשה, מחושב שוויו של הגנב לפי שכר עבודה של שש שנים. 

לשם המחשה והבהרה במושגים של ימינו ניתן לצייר את הגנב כפועל פשוט אשר משתכר למחייתו כארבעת אלפים (4,000) שקלים בכל חודש כאשר מכפילים סכום זה בשנים עשר (12) חודשים ובשש שנים מקבלים כשלוש מאות אלף (300,000) ש"ח זהו לכל הפחות הסכום שגנב! 

והנה מתברר: שמכל הסכום הזה לא נשאר בידו מאומה אפילו חלק קטן אין באפשרותו להחזיר את הכל הוא בזבז!

אין ספק שאדם כזה שהעז לגנוב סכום כה גדול ולבזבז את כולו יענש בחומרה על ידי השופט וישלח אחר כבוד אל בית האסורים!

אך במחשבה שניה מה יצא מכך? מאומה. 

כי הלא אף אם גנב זוטר היה הרי שבבית הכלא "יזכה" להיפגש עם טובי הפושעים ילמד תחבולות מחוכמות שיסייעו לו לגנוב עוד ועוד מבלי להיתפס וירכוש ידידים ושותפים לגניבה הבאה! 

אולם זוהי 'דעת בעלי בתים - היפך דעת תורה!'

התורה איננה נוהגת כך עם הגנב אלא להיפך מסייעת לו להשתקם! 

'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה': היא שולחת את הגנב להיות עבד בבית הגון לראות להביט וללמוד פרק מוסר מאדונו השומר תורה ומצוות כיצד הוא מתייחס בכבוד לאשתו! להביט: באיזה אופן הוא מחנך את ילדיו ולהתבונן בהדר בו מתנהל שולחן השבת שלו לא יום (1) ולא יומיים (2) אלא שש שנים תמימות של לימוד והפנמה פרק נכבד בחיים. 

אך לא רק על הגנב אלא גם על האדון חלות מצוות רבות! "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מג) אם יש לך כרית אחת (1) תן אותה לעבד! ומדוע? כדי שהעבד יראה: עד כמה האדון מכבד אותו! אותו אדון צדיק וישר על אף ששילם עליו ממיטב כספו מכבד אותו למרות שהינו בסך הכל גנב שפל! 

וכך בדרך פלא ישתנו מידותיו של העבד במקום לגנוב וליהנות על חשבון הזולת אולי יתחיל להשתפר ולתת משלו לזולת! 

וזהו תהליך שיקום עצום שאין כמותו! 

במתן תורה הבנים נהיו ערבים שלנו; 

אבל אם העבד לא למד את הלקח ונשאר בתאוותו ישנה תוכנית נוספת: 

הנה בחז"ל האריכו כל כך עד כמה חמור להתחתן עם גויה שאסור באיסור חמור להכניס ברית קודש למקום טומאה ובלשון הזוהר הקדוש: 'הרי זה כהוצאה מרשות לרשות כהוצאה מרשות הקב"ה לרשות הס"מ!'

ועד כדי כך שאפילו הנושא עריות - בנו נשאר יהודי ממזר! אבל יהודי!! מה שאין כן הנושא גויה - בנו נעשה גוי! הוא לא קשור לכלל ישראל!! 

ואם כן תמוה מאוד: כיצד התירה התורה לעבד לישא שפחה כנענית? גויה?? 

אלא, מבארים בעלי המוסר יסוד עצום:

אמרו חז"ל: 'בשעה שנתן הקב"ה לעם ישראל את התורה ביקש ערֵבים חיפשו עם ישראל ערֵב ניסו להציע את השמים והארץ את אברהם יצחק ויעקב והקב"ה לא הסכים! 

עד שאמרו: 'בנינו יהיו ערבים!' 

אמר הקב"ה: 'זה ערב טוב!' 

ותמוה: וכי הקב"ה יעניש את הערב אם אביו חטא?! "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיה לא, כח) אלא ודאי שאין מדובר כאן בעונש! ברור ופשוט שהקב"ה לא יעניש את הבן בגלל חטאו של האב. 

אלא, מפני מה הבן נקרא: 'ערֵב'? 

אומר הקב"ה לאדם שחטא: 'הן אתה בני תראה כמה התרחקת מאביך! 

בחרת דרך קלוקלת דרך ההפוכה מדרכו של אביך וכיצד נוכל להראות לך? כמה התרחקת רק על ידי שיקחו את הערב את הבן שלך!'

וחס ושלום לא מענישים את הבן שכן הוא לא חטא כלל! אבל כאשר האבא רחוק מתורה ומצוות בדרך הטבע כבר אין חיי משפחה תקינים אין קיום מצוות בבית וגם אין מצוות כיבוד אב הבן מזלזל באבא ומתרחק ממנו! 

והאב רואה ועיניו כלות ושואל: 'בני יקירי! מדוע אתה מתרחק ממני? מפני מה בחרת בדרך חיים והשקפת עולם כל כך שונה ממני?!'

ורק אז מרגיש האב: 'אוי! כמה אני התרחקתי מאבא - מהקב"ה! בדיוק כמו שבני התרחק ממני!'

וזהו העומק ביסוד ערֵב; הבן יהיה ערב והקב"ה ידאג שהבן יתרחק מאביו כמו שהחוטא התרחק מאביו שבשמים!!!

על ידי שנושא שפחה ומוליד בנים מבין את הצער של ניתוק אב מבנו;

וכך גם העבד שלנו נושא גויה נקשר לאשה חדשה ונולדים לו גם ילדים וכאשר מסתיימת תקופת העבדות העבד יוצא לחורין בשש שנים או ביובל. 

כשהוא יוצא הוא משאיר משפחה מאחור אשה וילדים. 

ילדים שכל כך נקשר אליהם נשארים עבדים לאדון! 

ואז הוא מרגיש... 

הוא מרגיש כמה הבן מתרחק ממנו עכשיו פתאום הוא רואה במוחש את עומק הדברים שאמר הקב"ה: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:... שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי"! (שמות ד, כב-כג).

'בני! התרחקת ממני שקעת בתאוות גנבת ראה עד כמה התרחקת מאבא! איך תבין? איך תדע את עוצמת הצער של הקב"ה עליך? 

רק אם נתיר לך לישא שפחה ותראה את בניך שלך מתרחקים ממך!' 

כמה איום הצער הזה ורק אז יוכל העבד הזה לשוב אל אבינו שבשמים כבן החוזר לזרועותיו של אביו!

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת משפטים מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: 'פרשת משפטים: מאמר 'דין תורה' - לחץ כאן].

לצפיה בהרצאה מכבוד הרב שליט"א: 'ירושלים - עבד עברי ופועל ישראלי' [חלק ב] - לחץ כאן

.