ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח.

לשם שינוי לא ניתן היום דרשה מוסרית, אלא נראה קצת פלפולים קלים בחומש. יש ספר שנקרא אילני דפלפלי, פלפולים חריפים בפירוש רש"י על התורה, להודיע כי דרכו להביא מימרות חכמינו בלי להזכיר שם אומרם, ובמקומות שציין אמר חכם פלוני לא בכדי תלה באילנא רברבא, אלא אותו פלוני לשיטתו במקום אחר אמר כן. ויעלה למאה ואחד כמנין אילני.

מאיתי משולם זושא בן אדוני מורי ורבי שמואל אלעזר שליטא ברנדויין, ירושלים, אז מה הוא אומר, הוא מצא שרש"י בפירושו על התורה בד"כ מזכיר את כל המימרות בלי מי שאמרם, ויש מקומות מסוימים שהוא כן מזכיר, חיפש ומצא ומצא כלל מדהים, שאם כתוב במקומות אמר חכם פלוני, לא בכדי תלה באילנא רברבא, באילן הגדול הזה הוא תלה את זה לא בכדי, לא בחינם, אלא אותו פלוני לשיטתו במקום אחר אמר כן, אם לא יגיד רש"י את המאן דאמר הזה יהיה קשה על רש"י, אבל לשיטת האומר לא יהיה קשה.

וזה עולה בדיוק מספר המימרות שאמר פלוני, מאה ואחד כמנין אילני, מבהיל.

נראה שתי דוגמאות אחת בפרשת בוא, הפסוק אומר "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים, מדובר על קרבן פסח ורש"י אומר, היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר "ואעבור עלייך ואראך והנה עיתך עת דודים", הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שהגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שייגאלו, שנאמר "ואת עירום ועריה. עד כאן רש"י. אז רש"י מציין מי בעל המימרא? זה רבי מתיא בן חרש, הוא אומר את הפסוק "ואעבור עלייך ואראך והנה עיתך עת דודים", ז"א הגיע זמן הגאולה, והגיע הזמן שאגל את בניו, אבל אין בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, מה היה מצבם? ואת ערום ועריה.

טוב, עכשיו הוא מתחיל לפרש, הא דהזכיר רש"י שמי דרבי מתיא בן חרש, נראה לפרשו דהנה הא דאמר והנה את ערום ועריה, פירושו שלא היתה להם אפילו מצוה אחת, כמו שפירש רש"י באדם הראשון, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם. מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה. מפה רואים שעירום זה מעורטל מן המצוות, אין לו כלום.

הרי כמו שהעירום אין עליו שום כיסוי לגופו, כן יכונה מי שנטול מן כל המצוות והוא עירום.

אבל באמת יש להקשות, היאך אמרת דלא היתה להם אפילו מצוה אחת, דאמרינן כמה דוכתי בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם ולשונם ולא גילו סודות שלהם או במקום אחר לא גילו מסתורין שלהם, ושלא היה אחד מהם חשוד בעריות, אז אנחנו שומעים שבזכות ארבעה דברים נגאלו, אז היה להם ארבעה דברים אז איך אתה אומר ואת עירום ועריה שהם היו מעורטלים מכל המצוות? בישלמא שלשה דברים הראשונים לאו מצוה הם אלא מידות טובות, שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא גילו מסתורין שלהם, זה מידות טובות. אבל גדרי עריות שהיו גדורים מן העריות, מצוהר בתא היא, ואיך אתה אומר עליהם ואת עירום ועריה? קשה על מי? על רבי מתיא בן חרש שמביא מן הפסוק ואת עירום ועריה שהם היו עירומים מן המצוות ולא נותרה בידם וה' אומר איך אני אגאל אותם ואין להם מצוות להתעסק בהם. כתוב ישב ולא עשה עבירה כמי שעשה אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו, אז אם מצוה לא היה להם לאו זה יותר חמור. ואם הם נגדרו מזה? או שהם נשמרו בעשה של ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב, או נושא אחר לא תקרבו לגלות ערווה, מכל מקום זה גדרים של עריות שהיו גדורים בעריות.

הרי מצוהר בתא היא, והיאך אתה אומר עליהם ואת עירום ועריה?

אכן מצינו מקום אחד בדברי חכמינו שלא מנו את העריות בכלל מעלות אבותינו, וזה בפרקי דרבי אליעזר, בסוף פרק מ"ח, שמה הוא לא מציין את הנקודה הזאת בזכות ארבעה דברים ומביא את הענין של גדרי עריות, לא אומר, אבל לכאורה דעת יחיד הוא, ואנן בכמה וכמה דוכתי אמרינן שהיו גדורים בעריות, וצריך רגליים לדבר לאוקומי דרבי מתיא בן חרש סבר שלא היו גדורים בעריות, אנחנו צריכים להעמיד את דברי רבי מתיא בן חרש שאומר שהם לא היו גדורים בעריות, אין להם שום מצוה, אין להם שום מצוה, שום מצוה, שום עירום ועריה, שום דבר, עירום ועריה. נו אז צריך לאוקומי, צריך להעמיד את זה.

ונראה לפרש דהך פלוגתא ליאב פלוגתא אחרינא, המחלוקת הזאת אם היו גדורים או לא גדורים היא תלויה במחלוקת אחרת. דהנה פליגי חכמינו במסכת סוטה בפרשה דאשת פוטיפר, יש מרבותינו, זה בסוטה דף ל"ו. יש מרבותינו שדרשו לשבח, והכתוב כפשוטו, שיוסף בא לעשות מלאכתו ממש, הוא היה מנהל המשק של הבית אז הוא בא לעשות מלאכתו ממש, מלאת משק הבית, ורבי יוחנן פליג ואמר, שניהם לדבר עבירה נתכוונו, יוסף ואשת פוטיפר נתכוונו לדבר עבירה, זה נאמר לעשות מלאכתו, ודרש רבי יוחנן, מאיפה הוא מביא את זה רבי יוחנן? דרש רבי יוחנן משמי דרבי מאיר, את הכתוב, בבראשית פרק מ"ט פסוק כ"ד, "ותשב באיתןק שתו", ששמה קשתו לאיתנו, ואני לא מבאר כי זה ברור. פירוש דקיימא לן אין קישוי אלא מדעת. יבמות דף נ"ג, אין קישוי אלא מדעת, אדם לא מגיע למצב כזה אלא אם הוא נתן דעתו בענין זה, אחרת הוא לא יגיע לידי קישוי. מכיון דהוה כאן קישוי בהכרח בתחילה לדבר עבירה נתכוון. זה אומר רבי יוחנן לדברי רבי מאיר, ותשב באיתן קשתו – ששבה קשתו לאיתנו, מפה אז רואים יש מחלוקת, מה זה שבא יוסף לעשות מלאכתו, האם כפשוטו או לדבר עבירה נתכוונו. אז ז"א פה רואים שיש בעיה. לפי המאן דאמר הזה רבי יוחנן, אם יוסף הצדיק הגדול ביותר, החסיד הפרוש, אם הוא הגיע למצב שהוא לא נגדר והגיע למצב כזה, אמנם זה בתום השנה כמו שאומרים, והרי כתוב במדרש, "ויפוזו זרועי ידיו" שיצאו לו עשר טיפות של זרע מן האצבעות של הידיים, ובאה דמות דיוקנו של אביומול פניו ואמרה לו אתה רוצה להכתב בחושן, עם האחים שלך או אתה לא רוצה, ואז הוא נרתע ובמקום מה שהיה צריך לצאת יצא לו מהאצבעות והוא איבד עשרה ילדים, היה צריך להעמיד שנים עשר, העמיד שניים ועשרה הלכו בעשר טיפות אלה שיצאו. ז"א לא יכול היה כבר כמוש אומרים להחזיק מעמד.

טוב, ועתה הגע בעצמך בשלמא מהני לרבותי שדרשו מעשה דיוסף לשבח, נייחא הא דאמרינן דכל ישראל גדורים בעריות הוו, אז מה שאנחנו אומרים במחוקת הזאת של רבנן עם רבי יוחנן, והם אומרים שהוא היה צדיק והוא בא למלאכתו והוא בא לפשטות, לא נתכוון לעבירה, אז זה הולך מתאים בדיוק על מה שדרשו רבותינו שבזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ואחד מהם שהיו גדורים בעריות. אבל לרבי יוחנן משמי דרבי מאיר דאמר יוסף לעבירה נתכוון, איך אפשר לומר דכל ישראל גדורים בעריות היו? הא יוסף חסידא גדול שבגדולים שבישראל פגעה בו טומאת מצרים כביכול, ואלמלא זכותא שעמדה לו זו זכות אביו שעמדה לפניו, מי יודע מה ארע, היאך אתה אומר קטנים שבישראל לא נחשדו? אם הצדיק הכי גדול החסיד הכי פרוש, היסוד יוסף, חס ושלום היה קרוב לזה אלמלא ההצלה של אביו, אז פשיטא שאי אפשר להגיד שכולם היו גדורים, כי טומאת מצרים היתה חזקה מאד.

ובהכרח צריך לומר דרבי יוחנן משמי דרבי מאיר לא גרסי להכא גדע, וסבירא להוא דהיו ב ישראל חשודים בעריות כדעת פרקי דרבי אליעזר. אז עכשיו אנחנו רואים שיש עוד מי שהולכים כדעת רבי אליעזר, רבי יוחנן לשיטתו שמביא מרבי מאיר הם סוברים שאי אפשר לומר שהיו גדורים ישראל בעריות כמו שהפרקי דרבי אליעזר לא הזכיר זאת. עד כאן.

והנה הקשה בפירוש הריב"א על התורה בפרשת וישב על הך גמרא, דאמרו במסכת שבת בדף צ"ו, על פרשת מקושש, כתוב שדרש רבי עיקבא זה צלפחד, רבי עקיבא אומר שזה צלפחד, אמר לו רבי יהודה בן בתירא, על כרחך אתה עתיד ליתן את הדין, שהתורה כיסתו ואתה מגלהו? התורה לא רצתה לגלות את השם שלו – צלפחד, היא קראה לו המקושש, למה אתה מגלה? על כרחך שאתה תתן את הדין הזה. מה שהתורה הסתירה אתה מגלה? יש עוד מקום אחד שגם כן טענו עליו על רבי עקיבא, שהוא גילה שאהרן נצטרע עם מרים, אמרו לו התורה כיסתה אותו ואתה מגלה? ואם כן הכי נמי, תיקשי, התורה אומרת "ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה" ואתה אומר נתכוון לעבירה? התורה אמרה שהוא ברח מהעבירה, ואתה אומר נתכוון לעבירה? וטרחו המפרשים למצוא דפשט המקראות מורה דלעבירה נתכוון, איפה זה? איפה זה?

ונראה לפרש דבאמת הוה ליוסף לכאורה עצה להנצל מאותו נסיון, היה יכול לבוא בסיגופים, אדם שמסגף את עצמו ולא אוכל אז הוא נהיה חיוור, תארו יורד, יפיו כהה, שיבוא במצב של סיגופים ולסרוק בשרו במסרקות של ברזל ולפצוע את עורו בברזל, עד שיאבד את יפיו, ואז היא לא תמשך אליו. ולא תבוא אותה ארורה להטרידו, וזו קטגוריה כביכול על אותו צדיק, אמאי לא עביד הכי, למה לא עשית כך? הרי בעל הלבוש ידוע שאותה מטרוניתא רצתה להחטיא אותו, אמר לה חכי לי רגע אני רק אתפנה, הלך ומרח את עצמו בגדולים, וחזר אליה, היא ברחה ג'יפה איף. וככה הוא ניצל. והוא זכה לכתוב את עשרת הספרים, והוא בעל הלבוש, בעל הלבושים, עשרה ספרים הוא זכה מן השמים בזכות שהוא מנע את עצמו. והרש"ש הקדוש, רבי שלום שרעבי שקפץ מקומה שלישית, בתימן זה היה חמש מטר כל קומה, קפץ למטה שהמטרוניתא רצתה לפתות אותו על דעת שהוא חלילה יכול לההרג, וה' עשה לו נס והוא ירד עם מלאך למטה ומשמה ברח ישר לארץ ישראל. אז היה לו עצה לכאורה, לכער את עצמו, לשרוט את עצמו. אבל זה לא כל כך פשוט, שוב פעם יש לנו מחלוקת גדולה בש"ס בענין זה, וזה תלוי באותה מחלוקת בתענית דף י"א בבבא קמא דף צ"א וגם בפרק קמא דנדרים דף י', מה שמה כתוב? היושב בתעניות והמענה עצמו וחובל בגופו וכיו"ב, מחלוקת אי אסור או מותר, מה הדין, מותר לאדם להתענות תעניות לחבול בגופו או אסור? שמואל ורבי אלעזר הקפר אמרו מקרי חוטא, מי שעושה כך הוא נקרא חוטא, מי שמתאמץ לא לישון זה לא חוטא. ורבי אלעזר וריש לקיש אמרו לצדיק יחשב, מי שעושה כך מתענה תעניות וחובל בגופו, כמו רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שהיה קורא ליסורים שיבואו אליו, ואשתו התגרשה ממנו בגלל זה, שהוא מכלה ממון בית אבא, אייי, איזה מעשה זה שמה. מכל מקום רואים שיש מחלוקת, שמואל ורבי אלעזר הקפר אמרו מיקרי חוטא, ורבי אלעזר וריש לקיש אמרו לצדיק יחשב, ואם כן לשמואל ורבי אלעזר הקפר אין זו טענה כנגד יוסף, הוא לא יכול לעשות כך, כי זה נקרא חוטא, דמהיכי תיתי שיעבור עבירה כדי שלא יבוא לידי נסיון. מי אמר שמותר לו לעבור עבירה שלא יבוא לידי נסיון? ושפיר ישב ולא עשה, ואין טענה עליו אשר בא לידי נסיון.

אבל לרבי אלעזר וריש לקיש וסיעתם, שהם אמרו ששרי ליה לאדם לחבול בעצמו, הרי איכא טרוניה כביכול על אותו צדיק היאך בא בכלל לידי אותו נסיון והיתה לו את הנסיון להתעלות ולחבול בעצמו ולהציל את עצמו מן הנס יון, כי הוא לא תתאווה אליו במצב כזה. אז זה תלוי במחלוקת הזאת.

ובזאת יש לפרש את דברי רבי  יוחנן משמי דרבי מאיר, דהנה איתא במסכת עירובין, דף "יח. אמר רבי מאיר, אותו רבי מאיר, אמר רבי מאיר, אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מידה על ידו, כל העולם ימותו עכשיו בגללו, ישב בתענית 130 שנה, ונתן זרזי תאנים על בשרו 130 שנה. חזינן להדיא רואים בפירוש, דסבר רבי מאיר דאדרבא תענית וסיגוף מידת חסידות המה, זה לא חוטא, זה חסידות, ואם כן לדעת רבי מאיר היה ליוסף עצה להנצל מאותו נסיון, דכיון דלא עביד לאותה עצה ולא חיבל ביופיו, הרי פשוטה של הפרשה מלמדת טרוניה עליו, ולפיכך דרש רבי מאיר דלדבר עבירה נתכוין. לרבי מאיר יש אסמכתא ממעשיו של אדם הראשון שהוא ציער את עצמו וחבל בעצמו והתענה  תעניות 130 שנה לתקן את מה שהוא עשה, אם כן מותר לאדם לעשות מעשים כאלה וזה חסידות, למה? כי כתוב שהוא היה חסיד גדול, אמר רבי מאיר אדם הראשון חסיד גדול, משמע שהוא אוחז לשיטתו שאפשר לחבול ולהתענות בדיוק כמו רבי אלעזר וריש לקיש, שאמרו שלצדיק יחשב. אז כשרבי יוחנן השתמש ברבי מאיר ואומר את הפסוק "ותשב באיתן כספו" אז פה הוא לומד מאיפה, שהיה לו מוצא לצאת מהברוך, וכיון שלא עשה הוא דורש את הפסוק, מלאכתו שנתכוונו שניהם לדבר עבירה.

זה היה ההקדמות, עכשיו לתירוץ. ובטרם ניתנה ראש ונשובה אל הראשונות, נביא דבר ממדרש, זה בילקוט שמעוני פרשת ויחי קס"א. מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב ועוסק בתורה, והיתה האש מלהטת סביביו, עבר שטן, הדלת היתה פתוחה לבית המדרש, ונתקנא בו, נדמה לו כאשה יפה שלא היתה כמותה מעולם, עמד לפניו, כיון שראה אותו רבי  מתיא בן חרש ראה אותו – את השטן, אבל הוא לא ידע שזה השטן, הוא ראה אשה יפה לפניו, הפך פניו לאחוריו, שוב בא ועמד לצד שמאל, אמר, מתיירא אני פן יתגרה עלי יצרי ויחטיאני, מה עשה אותו צדיק? קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו, מה שקוראים היום משמש, ואמר לו, הבא לי אש ומסמר, והביא ונתנם בעיניו. עיין שם כל אותו מעשה נורא.

הבן איש חי זצוק"ל היה מביא את המעשה בפירוט יותר ומסביר מה מסתתר מאחורי המעשה הזה. הוא אומר שרבי מתיא בן חרש, הוא היה גלגול של פלטי בן לייש, פלטי בן לייש הוא שקיבל את אשתו של דוד שהיתה מיועדת לו בהבטחת שאול שמי שינצח את גלית יקבל את בתו, אח"כ היתה רוח קנאה לשאול ששמע שבנות ישראל משוררות, הכה שאול באלפניו ודוד ברבבותיו,ואז הוא מנע אותה מללכת איתו ונתן אותה לפלטי בן ליש. פלטי בן ליש ידע שהיא לא מיועדת לו אבל ה מלך ציווהו, אז הוא לקח אותה אבל הוא לא נגע בה, והוא נעץ חרב בינו לבינה במיטה במשך שנים ואמר שאם הוא יעבור עבירה הוא יידקר בחרב, ככה הוא נשבע, והוא לא נגע בה, כשהוא הגיע לעולם האמת פלטי בן ליש, אז אתם יודעים, בעולם האמת יש סינונים, מגיעים למקום הראשון, שמה בודקים את הראוי לעלות אחרי הפסק דין, רואים כמה אתה נקי וזך ואומרים אתה המקום שלך כך, אח"כ אם אתה עובר את השלב הראשון, בדיקה ראשונית, הכל בסדר, מכניסים אותך אח"כ לבדיקת רנטגן ושמה בודקים יותר אם אתה בפנימיותך ממש ממש וכו', אח"כ מכניסים אותך לאם אר אי, יש סיטי לפני, אם אר אי וכו', כן, זה בדרך משל, כל מדרגה שאתה רוצה לעלות יותר הבדיקה יותר יותר יותר מדוקדקת על פרטי פרטי הכוונות והענינים, אחרת אתה לא עולה. אז יש דרגות, דרגות.

עכשיו, אתם יודעים בהבדלה אנחנו אומרים בסדר יבנ"ה – יין בשמים נר הבדלה. יין זה בפה, בשמים זה באף, נר זה בעיניים, הבדלה זה למעלה בשכל, ז"א זה הולך, בעולם הזה זה חוש הטעם, גן עדן תחתון זה ריח בשמים גן עדן, גן עדן תחתון זה פה על כדור הארץ, אח"כ יש גן עדן עליון, שיושבים  צדיקים ונהנים מזיו השכינה, ומה יש להם? עטרה על ראשם, איזה עטרה? זוהי החכמה שהם למדו, שזה הדעת, עכשיו הוא עבר את המסלולים והיה צריך להכנס למקום ששמה זה הראיה, ונהנים מזיו השכינה, אבל בדקו אותו ונמצא שהוא חסר בענין הראיה. אתה לא יכול להכנס, למה? נהנית מאשת איש בראיה, לא נגעת, כל הכבוד, אתה יותר גיבור מיוסף הצדיק, אתה יותר גיבור מבועז, אבל עדיין אתה נכשלת בראיה. יוסף זה פחות מבועז, כי בועז היא שכבה למרגלותיו כבר, והוא היה איתה שנים, אז הוא למעלה משניהם, אבל הוא נהנה בראיה אז אתה לא יכול להכנס, יש לך פגם בעיניים, אם אתה רוצה אתה צריך לרדת בגלגול ולתקן את זה, ואז אם אתה תתקן את זה תוכל לחזור בחזרה ולהגיע למקום העליון.

טוב, עכשיו זה המעשה של רבי מתיא בן חרש, פלטי בן ליש התגלגל במתיא בן חרש. והוא היה שומר על העיניים שלו מה זה שומר, עד שיום אחד עבר השטן וראה אותו ונתקנא, אמר אה, זה לא יחטא? זה אני החטאתי אותו כבר אז, מה אא אאא אאא ואז המתין לו שהוא יצא ללכת לביתו ובא לו כמו אשה יפה יפה מימות אדם הראשון. והוא ידע שזה התיקון שלו, אז הוא סובב את הפנים אז הוא בא לו  מהצד, והוא בא הוא ראה שפה אין ברירה פה רוצים להכשיל אותו, אמר לשמש שלו קח את המסמרון ברזל, תלבן אותו באש, לקח את זה ושם בעיניים וקבע את עיניו. אתם יודעים מה זה?! כתוב שרפאל המלאך נשלח אליו מן השמים ע"י הקב"ה לרפאותו, והוא ניגש אליו, שאל אותו מי זה? אמר לו רפאל המלאך, אמר לו מה אתה רוצה? אמר לו ה' שלחני לרפאותך, אמר לו תגיד לו שאני לא רוצה. שלח אותו, חזר רפאל המלאך אצל הקב"ה, אמר לו כך וכך אמר, אמר לו רד אצלו ותאמר לו שאני מבטיחו שלא יכשל יותר בעיניו. עד כאן הסיפור.

עכשיו דרך אגב מסביר הבן איש חי, זה מה שלפעמים שומעים שאלה מתמיהה בגמרא, שאחד שואל את חברו, אבוך במה הוה זהיר טפי? אבא שלך באיזה מצוה היה נזהר ביותר? אומר הבן איש חי, מה מקום לשאלה זו? מה זה במה הוא זהיר יותר, צריך לקיים את כל המצוות בהידור ובשלמות, מה זה במה הוא זהיר יותר? אלא הוא אמר כיון שהם ידעו את סוד הגלגולים שלהם, אז הם ידעו על מה הם ידעו לתקן ובזה היו נזהרים ביותר, כי על זה הם ירדו, ואם לא יצטרכו לחזור עוד פעם. לכן הוא שידע רבי מתיא בן חרש, הוא שמר על עיניו ולא שווה לו להשאר עם עיניים, לכן הוא לקח מסמרון, והוא סימא את עיניו.

בספרים שכתוב שהולכים לציון שלו כתוב שזה סגולה גדולה לשמירת העיניים, מי שמתפלל על הציון שלו – סגולה גדולה לשמירת העיניים, אז ציון שלו גיליתי אותו פעם, הלכתי עם אחד משכונת התקוה, ושמה מצאנו אותו, לפי ספרים, אבל באנו וזה היה נטוש, אף אחד לא היה שמה, רואים שרגל לא דרכה שמה המון זמן, זה איפה שיש כבר עלבון, בדרך לגולני יש שמה כבר עלבון, חותכים שמאלה נכנסים זה בכפר שלהם, ויש שביל שמאלה אח"כ ונכנסים שמה איזה מהלך איזה מאתיים מטר בערך וזה בשיפולי הר קטן, יש שמה את הציון, מדהים, רק החויה להיות שמה זה משהו מדהים. מאחרי זה כבר התחילו לצאת טיולים מאורגנים לשמה וכו' כי זה שהיה איתי מארגן טיולים.

טוב, קיצורו של דבר, זה הסיפור, אז עכשיו בטרם ניתנה ראש למדנו את הסיפור. מי בעל המימרא שלנו ברש"י? רבי מתיא בן חרש, עכשיו, רבי מתיא בן חרש איהו יסבור כרבי מאיר, דיוסף לאו שפיר עשה, והוה לו לחבול בעצמו ולהנצל מן הנסיון, למה? שהרי הוא עשה מעשה בעצמו, אז הוא סובר כרבי מאיר, שיוסף הצדיק לא עשה כראוי שלא חבל בעצמו להציל את עצמו מן הנסיון. והרי על כרחך המקראות נדרשים לגנאי, כדעת רבי מאיר, כמו שאמרנו קודם, למלאכתו הכוונה שנתכוונו לעבירה. יתרה מזו נוכל לומר, שפרשת חייו של רבי מתיא בן חרש עומדת וצווחת  טרוניה כביכול על אותו צדיק, אמאי לא עביד כמעשה רבי מתיא? ואכן בספר גלגולי נשמות סימן פ"ה לרמ"א מפאנו, כתב שרבי מתיא ניצוץ מיוסף היה, ואפשר שהוא מחמת הענין ההוא בא לתקן את אותה טרוניה שלא תרבץ על אותו צדיק, והנסתרות לה' אלהינו.

והשתא, עכשיו אנחנו מגיעים לתירוץ הנפלא, למה רש"י הזכיר את רבי מתיא בן חרש? והשתא תבואר לשון רש"י, אשר הזכיר שמיה דרבי מתיא בן חרש, מה הוצרך? עכשיו נבין, דלכאורה קשה, שרבי מתיא בן חרש אמר, ואת עירום ועריה, שהיו ריקים מן המצוות, והרי אמרנו שבכמה וכמה דוכתי מה כתוב, שהיו גדורים בעריות, אז ודאי שגם יוסף היה גדור בעריות, אם כלל ישראל היו גדורים הוא החסיד ודאי, לפיכך פירש לך רש"י, דרבי מתיא בן חרש איהו בעל המימרא ואיהו סבר, שרי ליה לאדם לחבול בעצמו כדי להנצל מן הנסיון, ואם כן אית ליה טרוניה על יוסף כדעת רבי  מאיר. לכן רש"י מביא את רבי מתיא בן חרש שהוא בעל המימרא הזאת כיון שהוא סובר שמותר לאדם לחבול לעצמו להנצל מנסיון, ואם כן יש טרוניה על יוסף כדעת רבי מאיר, ואם על יוסף איכא טרוניה, אם עליו יש טרוניה על קטנים שבדור על אחת כמה וכמה, ואם כן בהכרח סבר רבי מתיא בן חרש כפרקי דרבי אליעזר שאין לו שהיו גדורים בעריות, וממילא לשיטתו שפיר קאמר שהיו ריקים מן המצוות. ואת ערום ועריה, לכן הביא רש"י את בעל המימרא, אם לא היתה קופצת על רש"י ישר קושיה, איך אתה מביא כזה דבר? הרי בכמה וכמה דוכתי כתוב שהם היו גדורים בעריות, איך אתה אומר "ואת עירום ועריה" שלא היה להם שום מצוה, אז מה זה שבזכות ארבעה דברים? לכן הביא את רבי מתיא בן חרש שלפי זה ייושב הכל כי הוא לא סבר אלא כפרקי דרבי אליעזר וכרבי מאיר שיוסף הצדיק היתה טענה עליו, הוא לא נכשל, אבל היתה טענה עליו למה לא מנע את עצמו מלהגיע לידי נסיון, כמו שרבי מתיא בן חרש עשה בעצמו וכו' וכו' וכו'. מפליא על הרעיון, מפליא.

עוד משהו מתוק בגלל שאתם ילדים טובים. אז אנחנו נמצאים בפרשה האחרונה שהיתה בשלח.

כתוב "ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו, רש"י אומר וכל רכב מצרים, ועמהם כל שאר הרחם, ומהיכן היו הבהמות הללו? אם תאמר משל מצרים הרי נאמר "וימות כל מקנה מצרים, ואם תאמר משל ישראל, והלא נאמר וגם מקנינו ילך מנו, אז מאיפה הם לקחו? משל מי היו? מן הירא את דבר ה'. כתוב במכת ברד שהירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת המקנה ואת הצאן הכל. מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רוצץ את מוחו. זה ממש חנג'ורי. מה זה שהוא אומר פה, מכאן היה אומר רבי שמעון בר יוחאי, מכאן, מה זה מכאן? מכאן היה אומר רבי שמעון בר יוחאי, טוב שבמצרים הרוג, איפה מכאן? איפה מכאן? נו אז מה מכאן?

ש. הירא את דבר ה' זה הצדיק שהיה בזמנו שעשה חשבון מה שהקב"ה אומר, הוא שולח לרוץ אחר בני ישראל

הרב: אשריך, אשריך רבי אהרן, אם הירא שהיה במצרים שיודע שיש ה', כי הוא הניס מפני ה', והוא יודע שה' רוצה לגאול אותם, ושהוא הכה אותם את המצרים, אתה עוד שולח את הבהמות שהצלחת להניס אותם מפני הברד לרדוף אחרי בני ישראל להרגם, להרגם בחרב? זה הירא שבהם, טוב שבמצרים הרוג. מכאן היה אומר, וטוב שבנחשים רוצץ את מוחו. טוב.

אז אחרי שראינו שהפסוק אומר שפרעה לקח שש מאות בחור, שש מאות רכב בחור, מה זה בחור? זה שש מאות רכבים המובחרים ביותר, זה הטנקים החדשים שהיו לו, בחור מלשון מובחר, מובחרים, וכל רכב מצרים זה הצ'לה בלה שהיו שמה, ושלישים על כולו זה יש מלך ויש משנה למלך ויש שליש, והשלישים – שרי צבאות היה שולח איתם למלחמה לרדוף אחרי ישראל. טוב. שמענו את רש"י, אבל מה ראינו שהוא הזכיר? את רבי שמעון, שאלנו הרי רש"י לא מזכיר את בעלי המימרות, למה פה הוא הזכיר את רבי שמעון? מכאן אמר רבי שמעון, טוב שבמצרים הרוג.

כדי לפרש את זה למה הזכיר רש"י את שמו של רבי שמעון נקדים, נקדים, הא דיש לדקדק מפני מה היה קשה לרש"י דוקא ענין הסוסים? הא הוה ליה להקשות כבר לעיל שכתוב גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, תשאל שמה, ומאיפה היה להם לתת לך משה רבינו זבחים ועולות? בפרשת בא תשאל, מה אתה שואל אותנו בשלח על הסוסים, מה התעוררת רק על הסוסים לשאול משל מי? ושמה למה אתה לא שואל? ומנין יהיה לו זבחים ועולות? והרי כתוב "וימות כל מקנה מצרים".

ונראה לפרש שדוקא סוסים לרכב, אשר גדולים הם בשנים, לא הוו למצרים, ולפיכך הקשה רש"י מאין הבהו לו, מנין להם? אבל צאן ובקר להקריב קרבנות אשר באים גם מן הוולדות הצעירים משכח שפיר שיהיו להם, זה היה בנמצא, מאיפה? הרי כתוב במפורש ש"וימות כל מקנה מצרים", אז למה זה לא קשה, מאיפה יש לו זבחים ועולות?

הנה כתב הרשב"א במסכת בבא קמא בדף מ"א דיבור המתחיל איני יודע, מה כותב הרשב"א, דעובר לא חשיב בהמה, עובר בהמה לא חשיב בהמה, וכל מקום שכתוב בתורה צאן ובקר שור כבש ועז וכדומה, אין בכלל האמור אלא הילודים, אבל עוברים המצויים במעי אמם לא חשיבי בהמות. לכן כשכתוב "וימות כל מקנה מצרים", זה לא עוברים.

ודע, דמצינו בש"ס בכמה מקומות, דמשכחת שהאם מתה והעובר שבמעיה נותר חי עוד איזה זמן, כמו שכתוב בחולין דף ע"ד השוחט את הבהמה ומצא בה עובר חי, ובערכין דף ז' האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאים סכין ברשות הרבים לקרוע את כריסה שמא העובר חי, ועיין בתוס' בחולין דף ל"ח ע"ב, דיבור המתחיל אלא דמתה דכן הוא הדרך דבמתה מעצמה שהמוות בא מבפנים, העובר הנמצא בפנים מת ראשון, אבל בנהרגת שהמוות בא מבחוץ היא מתה והוא חי. הרי שבברד היא תמות הבהמה והוא חי.

אז אם כן עובר שבמעי אמו המתה נותר עוד זמן והוא המכונה קרבנות יתום. אם כן הרי נמצא שנשארו למצרים בהמות, כגון שנהרגו להם בברד בהמות מעוברות והעוברים שבמעיהן הרי לא כתוב שנגזרה עליהם גזרה שימותו, והם אינם בכלל בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן, יד ה' הויה במקנך בסוסים בחמורים, אשר נאמר שיד ה' היתה הויה בהם, ואפשר שנהרגו עוברות שעה קלה קודם שנפסק הברד ואח"כ קרעו המצרים את כריסות בהמותיהם והוציאו ולדות חיים, ואותם ולדות יתומים הם אשר אמר עליהם משה, "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות", מה הכוונה, לגדיים ולטלאים הצעירים שיצאו ממעי נבלות בהמות מצרים. למה כי זה היה מכה שביעית ברד, ארבעה חדשים האחרונים אז זה היה גדיים ותיישים קטנים, אז הו אאמר לזבחים אנחנו נקח אותם.

ולפיכך אין להקשות, אין קושיה על רש"י למה לא הקשית את הקושיה שלך מאין להם בהמות, לשאול את זה שם, מן הפסוק שגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, דאפשר דעתתם כוונתו אשר יצאו ממעי הבהמות המתות, אמנם גבי הסוסים שפיר יש להקשות מאין הוו להם, דאי אפשר שרכבו על סוסים עולי ימים, עולי ימים אי אפשר, מתו והוציאו מהמעיים, הסוס בגיל ארבעה חדשים אי אפשר לסחוב איתו רכב ברזל. ובהכרח לא מן הוולדות הם אלא ממקום אחר, אבל מפסוק עולות וזבחים לא קשיא.

אמנם לכאורה יש גם לדחות ת ירוץ זה, על הפסוק דזבחים ועולות, כי זה תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים במסכת בכורות. מה המחלוקת שם? מחלוקת מסכת בכורות בדף נ"ז. אי יוצא דופן כשר למזבח אי לאו. האם יוצא דופן זה מי שיוצא בניתוח, כמו ניתוח קיסרי, או שמבקעים את הכרס ומוציאים אותו מן הדופן, האם יוצא דופן כשר למזבח או דוקא מי שנולד בדרך הטבעית. פטר, שנפטר מהרחם. אז רבי שמעון וחכמים במסכת בכורות נחלקים יוצא דופן קשה למזבח אי לאו, לרבי שמעון דאמר יוצא דופן כשר למזבח, הרי אפשר שנתכוון משה שפרעה יתן לו זבחים ועולות מן הוולדות שיצאו מן הנבלות וליכא קושיה מהפסוק דזבחים ועולות מאין היו  לו לפרעה, כיון שלרבי שמעון זה מותר והם נקרבות למזבח, לכן אומר לו זבחים ועולות ואין בעיה לר' שמעון.

אבל לרבנן, דאמרי יוצ דופן פסול למזבח, יש להקשות גם בפסוק דזבחים ועולות, מאין הבו להוא? דאי אפשר שיביאו מוולדות של הנבלות, כי יוצא דופן פסול למזבח, וכיון דקיימא לן כרבנן, דיוצא דופן פסול, אם כן אי אפשר ליישב דאיירי בוולדות, והדרא קושיה מאין הבהו לו זבחים, ושוב קשה אמאי קשה לרש"י? מנין הבהו להוא בהמות דוקא מפסוק דסוסים?

אבל הביאור הוא דרבי שמעון הוא בעל המימרא שהביא רש"י, שהוא מקשה מאין הבו להוא סוסים,  ורבי שמעון סבר יוצא דופן כשר למזבח, אז רבי שמעון לשיטתו אין לו קושיה בפסוק דזבחים ועולות, דהתם אפשר שלקחו את הולדות של הנבלות, ולפיכך לא קשיא ליה אלא הכא גבי סוסים. לכן מביא רש"י שזה מימרא של רבי שמעון.

ומשום הכי דקדק רש"י לומר דבר בשם אומרו משמי דרבי שמעון, דאי לאו הכי הו הקשיה ליה הא קיימא לן דיוצא דופן פסול למזבח, דאם כן מפני מה לא קשיא לרש"י מאין הבו לרש"י כבר בפרשת בא בפסוק דזבחים ועולות, לפיכך הדגיש רש"י דרבי שמעון הוא בעל המימרא, דכיון שכך אין לך להקשות בפסוק דזבחים ועולות, ורבי שמעון לשיטתו יש לו תירוץ שהביאו את הולדות הנ"ל, דסבר דיוצא דופן אסור משום הכי קשיא ליה דוקא בפסוק דסוסים. עד כאן זה החלק הראשון.

ועכשיו זה חלק המעניין, המשגע. עוד נוכל לפרש טעם דהזכיר שמיה דרבי שמעון, יש לדקדק מפני מה לגבי כשר שבמצרים אמר הרוג ואילו לגבי טוב שבנחשים אמר רצוץ מוחו דוקא?

ונראה לפרש דהנה איתא בש"ס בכתובות דף ל' בסוטה דף ח' בסנהדרין דף ל"ז. מי שנתחייב סקילה הקב"ה פורע ממנו, או נופל מן הגג או חיה דורסתו, זה מדובר כשאין סנהדרין אז דנים מן השמים, מי שנתחייב סקילה או נופל מראש הגג, מה פירוש, מה היתה סקילה בזמנם? היו לוקחים בן אדם קומה שניה, קושרים לו את הידיים מאחורה ומשליכים אותו על סלע, אם הוא מת מת, אם לא – מביאים אבן גדולה ומשליכים אותה עליו, אם הוא לא מת סוקלים אותו כל העם באבנים ויד העדים תהיה בו בראשונה, זה סקילה דאורייתא כמובן אחרי עדים, אחרי התראה כמובן, אחרי שהוא בתוך כדי דיבור רצח, אמרו לו הופ ... זה רצח, לא תרצח, והופ עם כל זה, וסנהדרין היתה נקראת קטלנית אם היתה מוציאה להורג אחת לשבעים שנה, אבל בכל אופן זה הדין, וכיון שאין את הדין עכשיו כי אין סנהדרין שידון בדיני נפשות, מה עושה הקב"ה? א זהוא דואג שהוא יפול מהגג או שחיה תדרוס אותו, היום זה מכוניות. מי שנתחייב שריפה נופל בדליקה, או נחש מכישו, שזה גם שריפה, הארס שורף את הבן אדם. מי שנתחייב הריגה ליסטים באים עליו ונופל בחרב, מי שנתחייב חנק טובע בנהר. אתם שומעים לצערנו הרב טביעות בכל מיני מקומות, או מת בגז, חנק. כל דבר שהוא חנק.

אבל כתבו התוס', בגמרא סוטה ד"ה מי, אומרים התוס' שבשפיכות דמים נפרעים מן הרוצח כפי מה שעשה. אם הרג בסייף הוא יהרג בסיף, אם הרג באבן הוא  ייסלק באבן, וכיוצא בזה, איך שהוא הרג ככה הוא ייהרג. ככה מדברים בישראל עכשיו.

והנה, הרעים שבמצרים ביקשו להמית את ישראל במים ולהטביע את ילדיהם ביאור. זה הרעים, המצרים הרעים. הרי שביקשו לעשות לישראל מיתת חנק. וכשרים שבהם, הירא שבהם, הכשרים שבהם רעתם היתה שהסוסים שלהם הם נתנו את הסוסים שירדפו את ישראל. והיו הצבאות של פרעה משתמשים בהם כדי להביא סכנת חרב, הם עלו על הסוסים של הכשרים ועם חרב הם רדפו אחרי ישראל להרגם בחרב, "אריק חרבי תורישמו ידי", נמצא שהכוונה, הכוונה הרעה של הכשרים שבמצרים היתה הרג, שזה חרב. אבל הם לא נתנו את החרב והם לא רדפו בחרב, אבל איתא בירושלמי בפאה פרק א' הלכה א', וגם הובא בתוס' בקידושין דף ל"ט, שבנכרי מחשבה רעה מצטרפת למעשה. הרי אפילו שלא הרגו הכשרים המצרים את ישראל בפועל, יש להם להיענש על המחשבה כבמעשה. עד פה ברור?

עכשיו זה הכשרים שבמצרים והרעים שבמצרים, הרעים רצו לחנוק בחנק במים, והכשרים בהרג. נכון, בחרב.

והנה בנחשים, הרעים שבנחשים מכישים את רגלי האדם וממיתים אותו בארסם והרי זו שריפה, מכיש את האדם ברגל וזה שריפה. טובים שבנחשים חוששים מן האדם אך נושכים את רגלי הסוס, סוס ורוכבו נופל אחור, ככתוב "יהי דן נחש עלי דרך הנושך עקבי סוס ויפול רכבו אחור", והנופל מן הגג מה דינו? סקילה, נמצא שהטוב שבנחשים גורם סקילה ולא שריפה, כי הוא לא מכיש את האדם, את הסוס, והסוס גורם שהוא יפול ויסקל. אבל הרע שבנחשים מה הוא עושה? הוא שורף, הוא תופס את הבן אדם ומכיש אותו שורף.

עכשיו יתבאר יפה מה שדקדק רש"י. לגבי הנחש, הרי הטוב שבנחשים מפיל את הרוכב מן הסוס והורג אותו בחבטה, לפיכך מידתו שימות שירוצצו את מוחו כעין סקילה, כי דנים אותו באותה מיתה שהוא גרם. אבל כשר שבמצרים כיון שהוא עצמו הביא סכנת חרב, לפיכך דקדק לומר כשר שבמצרים הרוג, שזה הריגה בחרב. מי אמר את זה? מכאן אמר רבי שמעון בר יוחאי, טוב שבמצרים הרוג, למה? כי מגיע לו, אתה הכשר, אתה שלחת את הסוס שלך שיהרגו בחרב, מחשבה שלך מצטרפת למעשה, גרמת להריגה כביכול של יהודים עם רצון כזה שיהרגו בחרב – תמות בחרב. אתה הנחש, אתה הטוב שבנחשים אתה מכיש את הסוסים, הם מפילים ועושים סקילה ליהודי, אז אתה ירוצצו את מוחך מידה כנגד מידה. עד פה יפה? יפה נכון? אבל עדיין לא סיימנו.

בזאת יתבאר מה שהזכיר רש"י דמאן דאמר מימרא זו הוא רבי ש מעון, למה? למה הוא מזכיר שזה רבי שמעון? דהוה קשה לרש"י, מה קשה לרש"י? קשה לרש"י דקיימא לן במשנה בסנהדרין דף מ"ט, דסדר חומרות המיתה הוא סקילה שריפה הרג וחנק, זה הסדר, החמורה ביותר סקילה, תחתיה שריפה, אחר כך הרג ואח"כ חנק, ואם כן היאך אתה אומר שטוב שבנחשים שמיפל את האדם מן הסוס ולא מכישו, הרי הוא גורם סקילה, וסקילה היא חמורה מן השריפה, אם כן היית צריך להגיד שזה לא הטוב שבנחשים, זה הגרוע שבנחשים, כי מה הוא גרם? סקילה שזה הכי חמור, אז איך אתה קורא לו הטוב שבנחשים? איך אתה קורא לו הטוב שבנחשים? היית צריך להגיד גרוע שבנחשים, כי כך קיימא לן. וכן קשה גם גבי המצרים, הרג חמור מחנק, ואם כן סכנת החרב שהביאו הכשרים שבמצרים היא רעה יותר מסכנת החרב שמתו ב יאור, שהביאו הרעים שבמצרים, אז איך אתה קורא לו כשר שבמצרים הרוג? קשיא ליה לרש"י, לפי הגמרא בסנהדרין סדר החמורות הוא כזה, אם כן זה יהיה להיפוך.

לפיכך כתב רש"י שבעל המאמר הוא רבי שמעון. למה? כדאיתא בסנהדרין שם, רבי שמעון פליג אתנא דמשנה, רבי שמעון חולק על התנא שבמשנה, והוא סובר שסדר המיתות מהחמור אל הקל הוא ככה: שריפה, סקילה, חנק והרג, על כן רבי שמעון לשיטתו שפיר מקרי כשר שבמצרים, שסתם מצרים מביאים חנק, והוא מביא הרג בחרב שהיא קלה ממנה, ושפיר מיקרי טוב שבנחשים דנחש סתם מביא שריפה, ונחש זה מביא סקילה שהיא קלה ממנה לשיטתו. ולפיכך היו מכונים כשר שבמצרים וטוב שבנחשים, לכן מכאן אמר רבי שמעון ולא תנא דמשנה. על כן הביא רש"י פעמיים שתי מימרות של רבי שמעון, שלא יהיה קשה מזבחים, וגם לענין זה של טוב שבנחשים וכשר שבמצרים. ואז מובן למה רש"י הביא את בעל המימרא ונמלט מהקושיות שיהיו עליו. פה רואים את הסיסטם, את השיטה שמצא הרב ברנדויין בענינים אלה שכל רש"י שיש מימרא עם בעל המאמר, יש פה המלטות של רש"י מקושיות שיחולו עליו לכן הוא מביא את בעל המימרא שעליו לא יהיה קשה ממקומות אחרים.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.