קניין כא'- בלב טוב חלק א' - מח' קנייני התורה

"בפירוש למשניות להרמב"ם אומר הרמב"ם, והבן שלב טוב רוצה בו הפעולות הטובות, והם הפעולות הממוצעות, והם מעלות המידות, והוא כולל הסתפקות ואהבת הטובים, וזולת זה מן המעלות.

אז מה אומר הרמב"ם?: אם יש לך לב טוב, הלב הטוב שלך לעשות פעולות טובות, ומה הם פעולות טובות הוא אומר?: אלה הפעולות הממוצעות כמו שהוא אומר "בהלכות דעות", מה זה נקרא הדעות הטובות הפעולות טובות אלה הממוצעות והן ממעלות המידות, והוא כולל הסתפקות ואהבת הטובים: להסתפק זה לב טוב, כי אי אפשר שיהיה לאדם לב טוב אם הוא חומד אם הוא קנאי, לב טוב צריך להיות נקי, מלהתבונן על מה שיש לאחרים ולחמוד את זה, "ואהבת הטובים": לב טוב אוהב את הטובים דווקא את האנשים הטובים וזולת זה מן המעלות.

לב טוב ממשיך הרמב"ם ואומר: לב טוב קוראים לכול מי שכוונתו להיטיב לבני אדם: בגופו, בעצתו, בממונו, בכול יכולתו.

אז למי קוראים לב טוב?: למי שרוצה להיטיב לבני אדם לא לאחד או שניים אלא למי שיש בו צלם אלוקים, מה הוא מוכן להיטיב: בגופו בעצתו בממונו בכול יכולתו גם: לא רק מידי פעם, לב טוב זה תמיד, זה לא לפרקים, לכן גם בגופו גם בממונו גם בעצה בכול היכולת.

 "בלתי שישיגהו נזק או בזיון": הוא לא רוצה שיגרם לאנשים נזק או ביזיון.

זה לב טוב. הרמב"ם.

 "מדרש שמואל" אומר: "בהיות כי לאדם שתי לבבות": לב טוב ולב רע, כמו שאמרו ז"ל: "בכל לבבך" בשני יצרך: ביצר הטוב וביצר הרע, צריך האדם שיסיר ויבער הלב הרע מתוכו, ואז תנוח התורה בתוכו "כי בלב נבון תנוח חכמה". כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "ליבי חלל בקרבי", שהצד של היצר הרע היה חלול, הוא פינה אותו משם, נשאר לו רק יצר טוב.

התורה תקרא טוב, ומפני שהתורה תיקרא טוב: לא תמצא התורה רק שמישהו טוב, כי טוב נדבק לטוב, והיינו: מי שיש לו לב טוב, וכאשר יש לו לב טוב אז מקבל התורה שהיא טוב, כי איך תעמוד התורה שהיא טוב במי שיש לב רע? ככה מסביר רבי חיים מוולוז'ין.

 "תפארת ישראל", אומר: שליבו פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועיצבון,

לב טוב זה מי שליבו פנוי: מקנאה, משנאה, ודאגה ועיצבון, כי בכל מידה הוא שמח וטוב לב, לפיכך ליבו רחב לקבל דברי תורה, ולכן שיבח רבי יוחנן מידה זו כנגד כל המידות, דהיינו: לב טוב כמו שאמר רבי אלעזר.

אז מה זה לב טוב? מי שליבו פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועיצבון, כי בכל מידה הוא שמח וטוב לב, כל מה שהקב"ה מזמן לו הוא שמח וטוב לב, לפיכך ליבו רחב לקבל דברי תורה, לר מציקות לו המידות האלה, הרי מה מה קורה לבן אדם? למה ליבו לא רחב ולא פנוי לכל מיני דברים? כי המידות שלו דוחקות אותו, הוא כל הזמן עי"ז: למה לו יש ככה ולי לא, או שנאה, או שהוא מודאג, הלב שלו לא יהיה פנוי, והוא בעיצבון ואין לא חשק ללמוד ואין לו כלום.

מי שליבו פנוי מאלה: קינאה שנאה ועיצבון אז בכל מידה הוא שמח והוא טוב לב, ולכן ליבו רחב לקבל דברי תורה, ועל זה שיבח יוחנן בן זכאי את המידה הזו של לב טוב מכל המידות.

לב טוב אומרת "התפארת ישראל", זה שיהיה ליבו רך, מלט חן וחסד, להיטיב שמחה לבריות, אדם שיש לו לב טוב, יש לו מאור פנים ורוצה לעזור למי שרק אפשר בטוב בחן בחסד ובהארת פנים, זה נקרה שיש לו לב טוב.

דוגמאות: במבט ראשון נדמה שקו חייץ ברור מפריד בין עשיית חסד שזה רחמים, לבין עשיית דין שזה שייך לדין, לכאורה במבט ראשון שיש קו חוצץ והוא ברור ומפריד, של חסד שזה מרחמים, ודין השייך לדין.

אבל לא היא!, גם בעת מתן פסק דין גם בעולמה של הלכה, יש לחתור בחיפוש אחר החסד והרחמים אם בלי שהדבר יסתור את האמת, ואף אם האמת נוקבת, על כך יעידו המעשים שלפנינו:

עגונה אחת באה אל רבה של קובנה, רבי יצחק אלחנן ספקטור, מתוך רצון להשיג היתר להינשא, רבי יצחק אלחנן בחן את המקרה שוב ושוב ולא יכול היה למצוא הוכחה דרושה לפסק כזה, כמעט וראה את המקרה כאבוד: כאשר מתוך רחמים על האישה החליט בכל זאת לעיין במקרה פעם נוספת, אבל אחרונה.

ואז גילה רבי אלחנן שהיה גדול הפוסקים של תקופתו: שבכל זאת קימת אסמכתא בהלכה המתירה לאישה להינשא שנית.

רחמיו של רבי יצחק אלחנן דחפו אותו לאמץ את מוחו, הרבה יותר ממה שנדרש ממנו, עד שעלה בידו לגלות באוצר העצום שבידיעותיו את המידע הדרוש לפסק מקל, אם לא היה כה רחמן לא היה עושה את המאמץ הנוסף.

 נכון! שהפסק המקל התאפשר בעקבות רחמיו, אך הפסק לא הסתמך על רחמיו חס ושולם, הרחמים עוררו אותו לחפש ולחפש עד שהוא מצא, אבל לא הפסק היה מתוך רחמים, כי זה עוות הדין, אין דבר כזה לרחם ולטשטש את הדין ולעשות מה שרוצים.

כי אמת התורה אינה ניתנת לפשרות, ולא חשוב מה תהיינה התוצאות, לא חשוב.

האישה יכלה שוב להינשא, זאת רק משום שרבי יצחק אלחנן ספקטור הבין שאכן ההלכה מתירה את זאת!. את הפסק שלו.

אבל מי הביא אותו שהוא יגלה סוף סוף את ההיתר הזה? מידת הרחמים שלו לשוב ולחפש ביתר עומק ועיון, יותר ממה שהוא נדרש.

בדברי הספד שנשא רבי חיים פנחס שיינברג על רבי יצחק יעקב וייס על "מנחת יצחק" סיפר את המעשה הזה ברבי יצחק אלחנן והוסיף ואמר: רבי יצחק אלחנן כותב: שנכמרו רחמיו על האישה, וחזר לעיין ביתר שאת בפרטי השאלה, עד שיצא לו מזה תשובה ארוכה משתרעת על פי שמונה עשרה דפים בחידוש עצומים בעניין היתר עגונות. כי האזין והקשיב לכאבה ואנחתה של עגונה שבורה ורצוצה, ועי"ז חידש חידושים כה עצומים כי עמוד החסד ועמוד התורה: קשורים זה בזה.