חדרה - יש קונה עולמו בשעה אחת

 

 

(תמלול חלק הדרשה בלי חלק השו"ת)

ערב טוב! בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח.

הערב הזה יהיה לכתיבה וחתימה טובה בריאות איתנה ונחת בגידול הילדים לכל משפחת מלסה, אמן! 

רפואה שלמה ובריאות איתנה לכל משפחת אמויאל ובפרט לשיראל בת יעל שנפגעה קשה בתאונה, תשתחרר מבית החולים בריאה ושלמה, אמן! ולא תורגש התאונה כלל בעתיד, אמן! 

יהודה בן יעל - רפואה שלמה בנפש ובגוף, יהיה ירא שמים ויראה חטא, בעל מידות טובות בדרך התורה וילך בדרך האמת תמיד. אמן! 

בלחש: ... תזכה ללב שומע ודבקות בה' ובצדיקיו ותתחתן עם יהודי כשר חסיד כמו הבעש"ט. אמן! 

לעילוי נשמת אביגיל בת ניצן וצביה מסודי בת אסתר ולע"נ הורי מנוחתם עדן. אמן!

 

'חודש אלול!' נותרו לנו שנים עשר (12) ימים בערך.

צמד המילים הזה היה אמור להרטיט אל לבבינו כבר מתחילת חודש אלול. היו צדיקים שהיו שומעים את השם: 'אלול!' כשהיו מכריזים הכרזה על החודש - היו מתעלפים! אנחנו מספיק "חזקים" לא להתעלף... אבל בשביל להבין עד כמה זה.

מעשה בחייל מחיילי הצר ניקולאי צעד בשעת לילה מאוחרת ברחובה של עיר וראה דמות חשודה מהלכת הכבדות, הדמות היתה של שיכור שאז סיים ללגום כמה בקבוקים. 

- 'עצור!' 

פקד החייל על השיכור: 'מי אתה?' 

השיכור מביט בחייל בעינים ככליליות וממשיך בצעידה כבדה. 

- 'עצור מיד!' פוקד עליו שנית (2) ודורך את הנשק: 'מי אתה?' גם עכשיו הוא לא נענה לו העינים מזוגגות מביט בחייל באדישות ומתרחק. 

- 'אני חייל מחייליו של הצר ניקולאי! אני מצווה עליך לעצור מיד ולהזדהות!' השיכור ממשיך ומתעלם. 

החייל דורך את הנשק ויורה לרגליו של השיכור. קול הירייה הקיץ את הדיירים, מהומה החלה להתחולל, השיכור צועק וגונח והחייל מאשים אותו: 'שלא הזדהה!'. 

למחרת נערך משפט, על דוכן הנאשמים עמדו השנים (2); החייל והשיכור. השופט חמור סבר מקריא את סעיפי האישום: 'השיכור הואשם שלא הזדהה והחייל הואשם שירה בשיכור בלתי מסוכן' 

כמו שמח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים) בודקת עכשיו את השוטרים שיַּרו על האריתראית... 

- 'מה יש לך לטעון להגנתך?' פנה השופט אל השיכור 

והוא פונה לחייל בפנים סמוקות ומיילל: 'ראית שאני מתנדנד וצועד בכבדות! לא הבנת שאני שיכור?! אתה לא מבין ששיכור לא יכול לענות גם אם אני רוצה!...'

החייל לא התרשם מהטענה, זקף את גבו ואמר בקול בוטח: 'למשמע שמו של הצאר ניקולאי - גם שיכור גדול ביותר צריך להתפקח מיינו!'

אמרו בעלי המוסר: 'למשמע שמו של חודש: 'אלול!' גם שיכור גדול ביותר אמור להתפקח'. 

אי אפשר להיות אדישים לשם 'אלו"ל': "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג) כשזועקים: 'אלול!' - צריכים החושים להתעורר: 'עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, עורו! חושו! חודש אלול בפתח!' 

על הפחד והחרדה מחודש אלול, אנחנו שומעים מפורש מרבינו יונה ומגדולי הראשונים;

בספר היראה הוא כותב: 'משנכנס אלול עד מוצאי יום הכיפורים - יהיה חרד וירא מאימת הדין!'. 

ורבי ישראל סלנטר זצוק"ל אומר על החרדה הגדולה שהיתה (במכתב הוא כותב, אור ישראל סימן יד): 'מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מכל הקורא קדוש אלול!' 

כל איש אחזו פלצות! ומדגיש: שבימי קדם כולם רעדו מפני אלול, לא רק כל צדיק ולא רק כל חסיד, כל איש מהפשוט ביותר עד לנעלה ביותר. כל אחד אחזתו רעדה חיל ופלצות בהתקדש חודש אלול.

הרב שמואל אוירבך זצ”ל בהלוויה של רבי דוד בהרן שנכרכה במוצאי שבת 'מברכין' באלול, האזין להספד של הגאון רבי ראובן בנגיס זצ"ל שהוא סיפר: 'את אווירת החרדה בבית הכנסת בו התפלל בצעירותו, כאשר מספר אנשים היו מתמוטטים ומתעלפים בשבת 'מברכין' בשמע ההכרזה על חודש אלול.

והיום מי חרד בכלל בחודש אלול?!...

צדיקי הדורות פחדו, כבר מחודש אב! כי ר"ת א"ב = אלול בא! וכך היו אנשים מתעלפים כבר כשנכנס חודש אב.

המשגיח הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל סיפר: 'בתלמוד תורה קלם, היתה תחושת תשישות ממלא את חלל האוויר בראש חודש אלול! למה? כי היו עורכים הכנה נפשיות עמוקות ונרחבות לקראת בואו של חודש אלול וכשהוא הגיע כבר היו מותשים מחמת ההכנות, היו כאלה שהקדימו את החרדה לחודש תמוז! שהוא הכנה כי תמו"ז ר"ת: זמני תשובה ממשמשים ובאים. 

אז כמה אנחנו צריכים לנצל כל יום ויום שיש לנו באלול שזה חודש הרחמים והסליחות, מי שמתכונן למשפט - יש לו סיכוי להינצל! אבל מי שמזלזל או לא מכין את עצמו - זה מראה: שהוא לא חרד בכלל מיום הדין ובפרט אם הוא עם עוונות וחטאים - איזה סנגוריות ילמדו עליו?!... 

פעם, אחד אמר לרבי ישראל סלנטר: 'תגיד לי, למה צריך לפחד מחודש אלול? מה, זה דב?!'

אם בא דב - צריך לפחד, חודש אלול מה זה דב שצריך לפחד? 

אמר לו: 'אלול יותר מפחיד מדב! אתה רוצה ראיה? דוד המלך היה גיבור, הוא ניצח את הדוב ואת האריה ביום אחד (1) במדרש כתוב: 'זה היה שלושה (3) וארבעה (4) דובים ואריות, דב ואריה ניצח דוד לא פחות, לא פחד מגולית. אבל מהקב"ה מה הוא אמר בתהילים: "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי" (תהלים קיט, קכ) כל הגוף רועד! למה? המשפט מתקרב! "וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי" מדובים, מאריות, מגולית - לא! אבל "וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי" אז זאת אומרת מחודש אלול זה יותר מפחיד מאשר דוב. 

"אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" (עמוס ג, ח); ארי"ה זה ר"ת: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענה רבה. "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" כשמגיעים הזמנים האלה - איך אפשר שאדם לא יחוש?! שאגה ראשונה (1) - זה אלול. שניה (2) - ראש השנה. שלישית (3) - זה כיפור. והושענה רבה (4) - זה השאגה הרביעית. צריך להתעורר ולהזדעזע ולתקן מעשים ולישר אורחותינו. 

בחצר בית הכלא הסיבירי היה שומם באותו יום, שמים התקדרו מעל, דממת מות השתררה מתחת שעת ביצוע גזר דין מות היתה זו. על הקיר הועמד בחור יהודי מתלמידי המרן החפץ חיים שהוגלה לארץ גזרה ונשפט לגזר דין מות, מולו התייצב חיל מחיילי הצאר, מבט רצחני בעיניו רובה קטלני בזרועותיו. 

הבחור היהודי עצם את העינים, דמעות רותחות זלגו על לחייו, התוודה בלחש ידע שאלֶה השניות האחרונות עלי אדמות, 

- 'אש!!' 

נשמעה הקריאה, החייל לחץ על ההדק וראה זה פלא! הרובה לא שחרר כדור, מעצור בקנה. 

- 'חדל...!' 

נקראה קריאה בשנית (2), היה זה השופט שנכח במקום 'והחוק הבינלאומי אומר: 'נידון למות שביצוע גזר הדין לא צלח - זוכה בחירות!' 

- 'הנך משוחרר לדרכך!' פנה השופט לבחור היהודי שהיה רועד ממשק כנפי מלאך המוות. 

תוך ימים דרכו רגליו בישיבת ראדין ישיבתו של החפץ חיים הקדוש, כאשר הוצא הבחור מן הישיבה ונשלח לסיביר - השערות שלו היו שחורות כפחם! כששב לישיבה - כל השערות היו לבנות!! כאיש שֵׂיבה, מדוע? ברגע שהוא עמד לאבד את חייו - אחזה בו חרדה נוראה וכל שערותיו הלבינו בשניה אחת (1). 

הדבר היה לשיחת היום בישיבת ראדין והחפץ חיים אמר לבחורים: 'אתם רואים את הבחור הזה? - כך אנחנו צריכים להיראות במוצאי חודש אלול מחרדת הדין! היה צריך שהשׂערות שלנו ילבינו מהפחד כשעומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה!'

'ובמדינות בו יאמר; איזו לחרב ואיזו לשלום...' 

לא נראה לי שיהיה בשנה הזאת שלום באיזה שהוא מקום... (רח"ל!) 

'ובריות בו יפקדו' בראש השנה פוקדים, כמה מתו השנה! אתם יודעים? אלפים ורבבות בישראל, מתי זה נגזר? בראש השנה. אם השערות היו מלבינות והאדם היה יודע מה זה הפחד מיום הדין... כי כל אחד חושב: 'שעוד מעט הוא יאכל תפוח בדבש! והוא חודש שהשנה תהיה מתוקה...!' אבל זה לא עובד ככה כמו שאתה חושב, זה עובד לפי מה שהקב"ה דן ושופט. 

אז כל אחד צריך לדעת: 'שנה הבאה - תהיה יותר קשה מהשנה הזאת!' הרבה יותר וככה זה הולך להיות עד הגאולה. לא פחות רק יותר. ולך תדע... מכינים לכם עוד "חיסון" ועוד פעם מסכות ועוד פעם סגרים ועוד פעם גטו והכל חוזר, חייבים לדלל אתכם אתם תופסים יותר מידי מקום ואתם משחררים יותר מידי פחמן דו-ארבע עשרה (14). 

בואו נתבונן: האם המצב הנוכחי בחודש אלול הינו בבחינת 'חידוש ופלא!'? אנחנו שרויים במין אדישות בלתי מוסברת! למה אנחנו לא פוחדים מיום הדין הקרב ובא? איפה ההיגיון שלנו מסתתר? אם אנחנו מאמינים ויודעים: שביום זה נקבע גורלנו! - למה זה לא משפיע עלינו? 

אם נתבונן אין בזה חידוש, החרדה מהדין גורמת לאדישות! כיצד? אנחנו מודעים כל כך לעוצם הדין וההשפעה העצומה לכל פרט בחיינו גם רוחניים וגם גשמיים, שהפחד תוקף אותנו ומשתק וחשים חוסר אונים מוחלט, מה אפשר להספיק כבר בשנים עשר (12) ימים לפני?! מה אפשר להספיק? מילא, היינו מתכוננים כל השנה לקראת יום הדין אז היינו באים יותר בקלות! אבל אם עכשיו מעוררים אותנו להתבונן במעשנו ולהתכונן לדין, מה אפשר להספיק? - אז טומנים את הראש בחול: 'מה שיהיה - יהיה מה אני יעשה...? מה אני יעשה...' 

למה הדבר דומה? 

חייל שאומרים לו: 'בעוד ימים ספורים אתה נשלח לחזית!' 

אז הוא הולך סהרורי! כי מה יקרה? או שיחזור משם חי או שהוא ישאר שם... עד שהוא כבר מגיע שם לחזית - הוא כבר לא חושב ע"ז הוא מבין שזה לחיים או למות, אז נלחם עד הסוף או מתייאש וגמרנו, זאת אומרת אין כבר סיכוי לחשוב ולתכנן, עכשיו אתה כבר נמצא בתוך ולכן אנשים אומרים: 'מה אפשר להספיק...?!'

הרב מרדכי שולזינגר זצ”ל, כמה ימים לפני ראש השנה רץ לרב אלישיב בירושלים וביקש לדעת: 'מה אפשר עוד להוסיף זכויות? מהר-מהר! בימים האחרונים לפני...' 

ואז הוא שאל שאלה: 'אם לומדים בעיון - זה לוקח הרבה זמן עד שמתקדמים!' 

אז הוא שאל את הרב: 'אם אני אלמד בגרסה שאז אני יכול להספיק המון-המון דפים וכל מילה (1) זה תרי"ג (613) מצוות! האם זה יחשב לי לימוד תורה?' 

הרב אלישיב פסק לו: 'כן! אם לומדים הרבה-הרבה אז אוגרים הרבה-הרבה זכויות, כל מילה שאומרים - תרי"יג מצוות, אז אין להתייאש אפשר להספיק הרבה מאוד!' 

הטעות שלנו, חודש אלול זה חודש אחד (1) מחודשי השנה, שלושים (30) יום הכנה לראש השנה, אבל גם יש בו סגולה עצומה! בחודש הזה אנחנו יכולים להשיג "קִרֲבַת אֱלֹהִים" (תהלים עג, כח) יותר מכל השנה, החודש הזה מסוגל לתשובה ולדלג על משׂוכות גבוהות ומאיימות, מי שבאמת ישתדל עכשיו - אז מן השמים יצעדו אתו יד ביד ויקרבו אותו לבורא הרבה יותר ממה ששיער! כי אלו"ל זה: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" הקרבה בינינו לבין הבורא גדולה מאוד בחודש זה. 

ובספרים הקדמונים בספר המהרי"ל מביא: 'שר"ת: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ו) ר"ת: אלו"ל דוקא בחודש הזה מל ה' את עורלת הלב "אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב" זה ר"ת אלו"ל. זאת אומרת ה' מסייע את מי שרוצה למול את עורלת הלב ולהתקדש, ה' עוזר לו ומבטיח לו: 'לא רק את שלך גם של זרעך!'.

אם אדם יודע את הסגולות של החודש הזה - הוא לא יכול להישאר אדיש וקר! כי יכול להפוך את מצבו מן הקצה אל הקצה ויהיה סיוע גדול מן השמים בחודש אלול וחבל לשקוע בייאוש ולאבד את פרק הזמן האיכותי הזה.

ותשמעו דבר יפה מאוד! 

כולכם אומרים את ברכת 'אשר יצר'; בברכת אשר יצר אנחנו אומרים ש: 'אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ!' – 'שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אוֹ אִם יִפָּתֵח אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת' זה אם יִסָּתֵם או יִפָּתֵח - אבל בחודש אלול אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ!! 

למה בחודש אלול אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ? למה? זה ר"ת אלו"ל; אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ! בחודש אלול (את זה דרש רבי סנדר ארלנגר). 

אז אל תחשבו שבאלול: זה קריסה והתמוטטות! אלא זו מהעמידה הכי גדולה שבן אדם יכול לעמוד ברגעים אלה!!

האר"י הקדוש אומר: 'בפרשת משפטים כתוב: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא, יג) - אחד שהרג את חברו בשגגה והוא לא עשה את זה בכוונה, אז הקב"ה אומר: 'לעשות ערי מקלט!' כדי שהוא יוכל לברוח שמה מפני הגואל הדם. 

והאר"י הקדוש אומר: 'שפה רמוז שחודש אלול זה עיר המקלט שלנו! וכתוב את זה בפסוק: "אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ" ר"ת אלו"ל. ממש חודש אלול זה כמו עיר מקלט. והחודש הזה מסוגל לקלוט בתוכו את הפושעים ואת החוטאים, כל מי שפשע במזיד ומי שפשע בשגגה. והחודש הזה מוגן מיצר הרע והמתאמץ לשוב בו בתשובה שלימה ולכפר עוונותיו ופשעיו - מוצא סיוע רב מן השמים. 

מרן החיד"א הקדוש אומר: 'שחודש אלול זה כפרה של קרבן!' בזמן הבית היינו מקריבים קרבנות לעולה חטאת ואשם, בימינו - אין, אבל התשובה בחודש אלול - כאילו הקריבו קרבן. 

והוא מביא את מה שכתב רבינו אפרים על הפסוק: "וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה" (ויקרא ה, ז) ר"ת אלו"ל; "אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה" אז חודש אלול זה במקום הקרבנות, לא יאומן כי יסופר!

וגם בירמיה וביחזקאל יש שני (2) רמזים, על כח החודש! 

בירמיה כתוב (לא, לג): "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד"; "אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" - ר"ת אלו"ל, חודש זה מסוגל לסליחת עוונות ולמחילת חטאים. 

והנביא יחזקאל (מד, טו): "הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי"; "אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי" - ר"ת אלו"ל. זאת אומרת קירבה גדולה לנו לה' יתברך כמו משרתי עליון שעומדים לפניו!

מה הכח של ימי חודש אלול? מאיפה נובעת סגולתם העצומה: 

בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) מבואר: 'ימי חודש ואלול, ימי התפילה של משה רבינו על בני ישראל, לאחר שישראל חטאו בעגל והכעיסו את הבורא הוא ביקש: 'לכלותם!' משה רבינו קיבל את הדין הקשה אבל לא הסכים לו ועלה להתפלל וביקש: 'מחילה!' עבור העם. 

וכך העיד משה רבינו באוזני ישראל לפני פטירתו: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (דברים ט, יח) שלוש (3) פעמים הוא עלה למעלה ארבעים (40) יום; פעם ראשונה (1) - ללוחות הראשונים. פעם שניה (2) לבקש: 'מחילה!' על ישראל. פעם שלישית (3) - לוחות שנִיִּם.

"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא" (דברים ט, יח-יט).

זאת אומרת ארבעים (40) האלה היו ארבעים יום של רחמים שהקב"ה מכליַּה שהתכוון לכלות את ישראל - ריחם על עם ישראל ושמע בקול משה רבינו. 

מתי היו הימים האלה? אומר הפרקי דרבי אליעזר: מראש חודש אלול עד יום הכיפורים! ארבעים יום. מכאן נובע הכח העצום של ימי חודש אלול, מכח תפילתו האדירה של ישראל, שאת הרושם שלה הטביע בבריאה לדורי דורות. מאז ועד היום משמשים האלה מסוגלים לקרבת אלוקים בזכות התפילה והצומות של משה רבינו.

שתבינו, הוא צם ארבעים יום כאדם רגיל, לא שהקב"ה עזר לו, לא שלושה (3) ימים, לא שבעה (7) ימים – ארבעים (40) יום ממש, עוד אחד (1) צם ככה זה אליהו הנביא! ארבעים יום רצוף בלי שתיה ובלי אכילה. 

אז אם כן חודש אלול מסוגל לתשובה וסליחה, גם בלי שהוא יהיה סמוך לראש השנה ויום הכיפורים, כך אנחנו לומדים מדברי הר"ן. 

בפתח מסכת ראש השנה הוא מביא מחלוקת של רבותינו בגמרא; מתי נברא העולם? 

רבי אליעזר אומר: 'בתשרי נברא העולם'. 

רבי יהושע אומר: 'בניסן נברא העולם'. 

'בשלמא דרבי אליעזר בתשרי נברא העולם - מבאר הר"ן: 'אז יובן מדוע קבע הבורא את יום הדין בחודש תשרי, לאחר שבו נברא העולם ונוצר האדם. אולם לכאורה קשה: מדוע לשיטת רבי יהושע שנברא העולם בניסן, למה קבע הקב"ה את יום הדין דוקא בחודש תשרי, למה לא קבע אותו בחודש ניסן אם נברא העולם בניסן?'

תשובתו של הר"ן מבוססת על מה שאמר: 'חודש אלול - הוא חודש שמסוגל מצד עצמו לסליחה וכפרה! כי בו סלח הקב"ה לעם ישראל על העוון של העגל, לאחר עתירתו של משה רבינו. לכן נקבע יום הדין לראש השנה שבחודש תשרי אפילו אם העולם נברא בניסן, כדי שהאדם יוכל לנצל את חודש הסליחה והכפרה ולשפר את הגזר דין!'. 

'ונראה לי' כותב הר"ן: 'שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה. כיוון שנתרצה הקב"ה ביום הכיפורים ביום רדת משה מן ההר והוקבע יום זה סליחה לדורות, לפיכך גזר ה' יתברך יהיה אדם נידון מראש השנה ולפיכך רצה הקב"ה לדון את הבריות דוקא בזמן שנקבע לכפרה וסליחה'. 

אז רואים: שחודש אלול עומד בזכות עצמו למחילה וכפרה בזכות תפילתו של משה רבינו.

החיי אדם אומר: 'באהבת הקב"ה לישראל הרבה להיטיב אותנו וציוונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא ואפילו שהתשובה טובה בכל עת' דהיינו; כל יום בשנה! 'מכל מקום חודש אלול מובחר ומוכן יותר והתשובה מקובלת בו יותר, כי אלה ימי רצון מעת שנבחרנו לעם ישראל!'.

כיוון שחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות ביז' (17) בתמוז ואחרי זה עלה משה בהר והתפלל, 

אמר לו הקב"ה: "פְּסָל לְךָ" (שמות לד, א) לוחות שניִּם (2) ונתרצה לתת לנו לוחות שניִּם ואז עלה משה רבינו בחודש אלול ושהה עד יום כיפור שאז היה גמר כפרה ולפי שהימים האלה ימי רצון, לכן בכל שנה ושנה מתעוררים רחמים עלינו מלמעלה ואלה ימי רצון, בתנאי; שאנחנו מרחמים על עצמנו! איך אתה מבקש רחמים אם אתה בעצמך לא חוזר בתשובה ולא מתחרט על מעשיך...?! 

וחותם החיי אדם: 'חייב כל אדם על כל פנים להכין את עצמו ליום שייכנס למשפט לפני ה' בראש השנה, שלושים (30) יום קודם בתשובה ובתפילה ויתן לבו לעבודת ה'. לכן נוהגים לומר: 'סליחות' כל השלושים יום האלה ולהכין את עצמנו לקראתם...!'. 

כח נפלא יש בארבעים ימים אלה מכוחו של משה רבינו! 

נשאלת השאלה: למה היה צריך להיות ארבעים יום? האם יש דבר מיוחד בארבעים יום? 

רבינו החיד"א (ספר 'דבש לפי') מביא את ההסבר: הסיבה לכך שהעובר על לאו - לוקה ארבעים (40) מלקות.

אדם שעובר על לאו אחד (1) בתורה - צריך לקבל ארבעים מלקות, אם הוא חלש - אומדים אותו בפחות, כי אם יתנו לו כל מה שמגיע לו - הוא ימות! אבל המקסימום זה ארבעים. חכמים הפחיתו אחד (1), שלא יעבור על "בל תוסיף" אבל ארבעים.

אדם שמגלח את הזקן שלו בתער - מגיע לו חמש (5) פעמים שלושים ותשע (39), דהיינו; מאה תשעים וחמש (195) מלקות על כל פעם שהוא מתגלח! למה? כי על כל לאו מקבלים שלושים ותשע מלקות. 

כמה יש פאות בפנים? חמש! – שתים (2) פה בעצם העליונה, שתים (2) פה בעצם התחתונה ו(1) בשיבולת הזקן, אז על כל לאו (1) לוקים ארבעים (40) מלקות.

למה לוקים ארבעים מלקות? למה? 

כי מי שחוטא הוא נוצר לארבעים (40) יום בבטן אמו, בגיל ארבעים יום - התינוק כבר שלם בבטן! וכשהוא עבר על התורה שניתנה למשה רבינו בארבעים יום, לכן ראוי שהוא ילקה ארבעים מלקות ובזה יצא ידי עונשו. 

זאת אומרת טוב לשוב בתשובה נגד יצירת הוולד ונגד קבלת התורה ונגד ארבעים מלקות. אז לכן נתנו לנו את הארבעים יום האלה לשוב בתשובה.

ולמה שהה עוד ארבעים נוספים משה רבינו? - כדי לבקש לקבל תשובתם של בני ישראל ומאז זיכו אותנו בארבעים יום ימי תשובה מידי שנה בשנה לכפר עוונותינו. 

[יש פה חשבון (בספר 'דרך עץ החיים' מהרב פנחס ארלנגר שליט"א), אני לא אאריך אתכם בחשבון הזה שהאר"י הקדוש מסביר: איך חולקו החודשים בין יעקב לעשו ואיך זכינו, אבל אם אתם תסכימו אני יגיד לכם, אני רואה שאתם לא מסכימים - אז אני ימשיך...] 

עלינו לדעת: מכיוון שחודש אלול לא היה בשליטתנו מלכתחילה, הוא היה ביד עשו וכאשר הוא בידינו אחרי שיעקב אבינו התפלל והתחנן על כך, לכן החודש הזה מסוגל להתקרב את ה'. כי: 'גדולים מעשה צדיקים - יותר ממעשה שמים וארץ!'. 

זאת אומרת צדיקים שפועלים פה מלמטה - משפיעים למעלה ועל הטבע כולו יותר שמה שהחליטו בשמים כי בשמים חודש אלול היה שייך לעשו ויעקב התפלל והוציא את זה מרשותו.

לכן החודש הזה יש לנו אותו מכוחו של יעקב אבינו והוא חודש מובחר ומשובח ומסוגל לקרבת אלוקים וגם לחזרה בתשובה שלימה.

מתי אנחנו צריכים לזכור את מה שאמר התנא באבות: 'הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' בעיקר בחודש אלול. 

הרב שמואל רוזובסקי זצ"ל אומר: 'מה המעלה של הנמר? אדם מסוגל לגבור על הקשיים משום כוחו, האם לא די להזכיר את גבורת הארי 'להיות גיבור כארי' למה צריך עזות של נמר? 

והוא ביאר כך: מצד מידת הגבורה שמובילה לאדם לגבורות מזהירים - יש בה במידת העזות עוד יותר סגולה מיוחדת להתגבר גם על קשיים שמצד הטבע אין בכוחו להתגבר. אומץ - שווה למידת הגבורה, משום שאדם אמיץ - מסוגל להתגבר על קשיים מעבר לכוחות הטבעיים.

בחודש אלול צריך לזנוח את כל החישובים; 'האם יש לנו כח לשנות הרגלים...? האם נוכל להתגבר על קשיים...? האם נוכל לחזור בתשובה באמת?...' 

אם נשתמש במידת העזות - נצליח לעשות תשובה כמו הגדולים! למה? כי עם אומץ אפשר לפעול מה שאי אפשר אפילו בגבורה וזה מה שנדרש מאתנו בפרט בחודש הזה. 

[תשמעו את השיחה שנתתי ברכסים ('לעשות תשובה בקלות' 31.08.2023 https://shofar.tv/lectures/1549 ) שמה דיברתי איך אפשר לעשות בקלות תשובה, בקלות! "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד) אם התורה אומרת: 'שזה בקלות!' - אז זה בקלות!! אבל צריך לדעת איך עושים את זה בקלות, אז יש דרשה שלמה ע"ז תשמעו אותה ברכסים איך עושים תשובה בקלות]. 

טוב, אנחנו מתקדמים יפה עכשיו לחומר מאוד-מאוד מיוחד! 

החלק הבסיסי מחודש אלול - זה חרדה מאימת הדין. 

קשה לעשות תשובה ותיקון הנפש שלא מתוך חרדה ואימה שהשורש נובע מהידיעה שעוד מעט נעמוד במשפט לפני אבינו מלכנו על כל מעשנו והנהגותינו בסתר ובגלוי בשנה החולפת.

בשנה הזאת מתו גם צדיקים, גם צדיקים גדולים! זאת אומרת אדם צריך לדעת כל אחד צריך לדעת: שכל אחד עלול לעמוד בדין ולא יחשוב: 'שהוא מוגן' מסיבות כאלה ואחרות...

רבי ישראל סלנטר אומר: 'לפי מושכל ראשון אשר לאיש שכל השנה מתרחק מעבודת ה' - צריך להתלבש בפחד ובדאגה מאימת הדין, כי רק תורה ומעשים טובים הם תריס בפני פורענות! אבל מה קורה? שדוקא שאנשים שהולכים בדרך ה' - הם פוחדים! והאנשים הפשוטים - בכלל לא פוחדים!! איך זה יכול להיות? 

יש שתי (2) סיבות הוא אומר: 

דבר אחד (1): מסיבה גשמית בגלל שאדם מורגל וההרגל שולט בו עד כדי כך שהוא לא יכול להשתנות; 'איך אני אשתנה?! אני רגיל ככה וככה וככה...'

סיבה רוחנית (2): כיוון שאדם חוטא וחוטא-וחוטא 'ועבירה גוררת עבירה' - כח הטומאה מעכיר את רוחו ומבלבל את שִׂכלו ואז ממלא הוא מטומטם לגמרי ולא יכול לחזור בתשובה, אטום-אטום לגמרי. אבל אדם אם ירצה יכול לפרוץ את המסכים האלה באומץ.

תשמעו עכשיו, ככל שאדם יותר קדוש - הוא בחרדת הדין ובאימת המשפט!'

בואו נראה לדוגמא; אחד מחכמי הגמרא רבי זירא קדוש וטהור בתכלית! הגמרא (בבא מציעא) מספרת: 'רבי זירא עלה מבבל לארץ ישראל וקודם שהוא עלה נהג בהנהגה מיוחדת, התענה שלוש מאות (300) תעניות רצופות, כל יום הוא לא אכל מעמוד השחר עד צאת הכוכבים שלוש מאות תעניות; 

מאה (100) תעניות התענה - כדי לשכוח את התלמוד בבלי, כי הוא ידע שהוא עולה לארץ ישראל וילמד תלמוד ירושלמי שדרך הלימוד בו שונה מהבבלי. 

אתם יודעים מה זה אומץ לשכוח את התלמיד בבלי שהוא ידע בשביל שהוא יכול ללמוד את הירושלמי שלא יתערבב לו, לא יאומן! מאה תעניות בשביל זה.

עוד מאה (100) תעניות הוא התענה: 'שרבי אלעזר לא יפטר מן העולם בחייו!' למה? רבי אלעזר היה הרב של הישוב היהודי בארץ ישראל, הוא ידע שאם הוא יגיע לארץ ישראל ורבי אלעזר יפטר - יטילו עליו את ההנהגה, אז הוא לא רצה. 

ועוד מאה (100) תעניות הוא התענה: שלא תשלוט בו אש גיהנם! וואי וואי וואי... 

והגמרא מספרת: 'שהוא היה עושה בדיקות; כל שלושים (30) יום נכנס לתנור חם לוהט לראות: אם הוא ישרף? ולא היה נשרף! והיה יוצא (חי), כל חודש הוא בודק: האם המעשים שלו הכריעו וכבר הוא ראוי לגיהנם?' מאה תעניות הוא התענה שלא יהיה בגיהנם והיה בודק כל חודש אם באמת זה הועיל לו... 

יש מעשה: שפעם אחד (1) הוא נכנס לתנור ונחרכו לו הרגלים ומאז קראו לו: 'זעיר אחריך שקי' כלומר; זעירא ששוקיו חרוכות. 

בסדר הדורות כתב: 'מה הסיבה לכך שאש תנור לא שלאה בו? 

אז כאלה שרוצים להגיד שהוא מרח על עצמו דם של סלמנדרה, זה מין עכבר כזה שנכנס לתנור שהתחמם שבע (7) שנים ואז הוא נוצר שמה והדם שלו חסין אש, אבל הוא דוחה את זה 'שטויות!'

הוא אומר: 'רבי זירא קידש וזיכך את עצמו לפני שעלה לארץ ישראל ולומדים את זה גם בברכות (יז) כתוב: 'הרואה שׂעורין בחלומו - סרו עוונותיו! שנאמר: "וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיה ו, ז). 

המהרש"א אומר: "וסר עוונך" דומה בצליל לשעורים "וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ" סר עֲו‍ֹנֶךָ = שעורה שעורים... לכן יש בזה רמז: לכפרת עוונות. 

מי שרואה שׂעורים בחלום - מבשרים אותו: שסרו עוונותיו. 

רבי זירא אמר: 'לא אעלה לארץ ישראל עד שלא אראה שׂעורים בחלומי!' אני לא עולה, מתי שאני אראה שעורים בחלום אני יודע: שסרו עוונותַי! רק אז אני אעלה. 

הגמרא לא מספרת אם הוא ראה או לא, אבל הוא עלה לארץ ישראל, אז אם הוא התנה שלא יעלה רק אם הוא יראה - אז הוא ראה! 

אז זאת אומרת זה אדם שלא היה לו עוונות ולא שולטת בו גיהנם! קדוש או לא קדוש? - 

"קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ!" (ישעיה ו, ג). 

אבל יש להקשות מהגמרא (סנהדרין יד): 'כשהוא עלה לארץ ישראל בקשו לסמוך אותו בסמיכת חכמים שיוכל להורות ולדון והוא מֵאן! למה?

הוא אמר: 'הרבנות מקברת את בעליה!' לא רוצה לקבל עלי רבנות כי זה מקבר את הבעלים. 

אז בדרך שהוא התווה... מה הוא התווה? מאה תעניות הוא נתענה שלא ימות רבי אלעזר בחייו כדי שהרבנות לא תיפול עליו! 

אבל מספרת הגמרא: 'כששמע רבי זירא את רבי אלעזר אומר: 'כי אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עוונותיו!' אז הוא הסכים שיסמכו אותו חכמים להורות ולדון, כי עכשיו הוא היה בטוח: שמי שנסמך להיות רב - נמחלים לו כל עוונותיו! 

ומתי שסמכו אותו חכמים שרו וזמרו: 'לא כחל ולא סרק ולא פרקוס ויעלת חן' זאת אומרת הוא ראוי לסמיכה כמו כלה נאה מצד עצמה בלי איפור! 'בלי כחל בלי סרק בלי פרקוס ויעלת חן'. 

זאת אומרת זה היה נקי-נקי נקי! ראוי ומגיע לו להיות רבן של ישראל. 

רבי זירא לא נמנע סתם מן הרבנות היתה לו סיבה טובה והחשש שלו מן השררה היה אמתי ולכן עשה מאה תעניות שרבי אלעזר לא יפטר בחייו, שלא יפול עליו עול הרבנות, אך כשהוא שמע את ההבטחה של רבי אלעזר: 'מי שעולה לגדולה - נמחלים עוונותיו!' כבר לא חשש והתגבר על היראה. 

באותה שעה היה רבי זירא זך נקי וטהור קדוש ופרוש, כבר ראה שעורים בחלומו ומידי שלושים יום ראה: שאש גיהנם לא שולטת בו! אז למה הוא צריך עוד למחילת עוונות בזה שהוא יקבל עליו את הרבנות כמו שאמר רבי אלעזר? למה הוא צריך עוד מחילה וסליחה? 

התשובה היא: הוא כל כך היה נתון בחרדת דין, עד שהוא חשש מכל נדנוד עבירה דק מן הדק! וירא בכל לבו: 'אולי?... אולי אחרי שנתכפרו עוונות? אולי נדבק בו איזה סרך עבירה וכתם עוון?...' ולכן היה מוכן לקבל על עצמו עול רבנות כדי לזכות לעוד מחילה גמורה נוספת. 

ולמה, למה הוא כל כך היה חרד? למה דוקא רבי זירא הצדיק הזה?

מוצאים תשובה לכך מדברי ישראל סלנטר: למה יש חרדת דין דוקא אצל מי שמעשיו קדושים יותר? למה הוא התענה הרבה תעניות? למה בדק את עצמו כל שלושים יום? למה פחד לעלות לארץ ישראל – 'פלטרין של מלך!' ? 

דוקא אנשים כאלה יש להם אימה ופחד מכל עוון דק! הרי אותו דבר יעקב אבינו הבטיח לו ה': "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ד) אבל הוא פחד: 'שמא יגרום החטא...!' אולי יהיה לו איזה חטא בדרך אז מתבטלת כל ההבטחה, אנשים כאלה פוחדים פחד מוות, חרדת רבי זירא עצומה כל כך. 

כשמישהו חטא נגד רבי זירא או עלב בו או הזיק אותו, מה היה עושה? היה רבי זירא נוהג לעבור על פני אותו אדם הרבה פעמים להיתקל בו כדי שיִזכר ויבקש: 'מחילה!' ויבוא לתיקון! והחטא ימחל לו. הוא לא רק השריש את החרדה בעצמו אלא גם בפני אחרים, אם היה יודע שמישהו חטא - היה עושה כל מה שאפשר כדי שגם הוא יכופר חטאו.

יש מעשה (סנהדרין לז) מספרת הגמרא: 'בשכונה של רבי זירא התגוררו כמה בריונים והוא היה מקרב אותם לדרך הישר להחזיר אותם בתשובה, כשהוא נפטר 

אמרו הבריונים: 'עד עכשיו רבי זירא היה מבקש עלינו: 'רחמים!' עכשיו מי יתפלל עלינו?!' הרהרו תשובה בלבם וחזרו בתשובה. 

רואים: שחרדתו גרמה לרגישות מופלאה! הוא פחד גם מאימת הדין שיבוא על אחרים! והבריונים זכו ליחס מקרב ואוהב כדי להשיבם למוטב ולהקל עליהם בדינם והם הרגישו כל כך מיותמים כשהוא נפטר - עד שהרהרו תשובה בלבם ושבו לדרך הישר. 

עוד צד אחד באישיותו: במסכת נידה (כג) כתוב מאמר של רבי אחא בר יעקב בזו הלשון: 'עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחיך'. 

רבי ירמיה היה מבדח משמח והוא ניסה להוציא בת צחוק מרבי זירא, היה מבדח אותו ולא לא-לא... לא היה מחייך! אפילו לא מחייך מרוב החרדה שלו מרוב האימה שלו.

רש"י אומר: 'בכל תחבולות הללו הוא עסק רבי ירמיה להביא לרבי זירא לידי שחוק ולא שחק, למה? כי אסור לאדם שימלא פיו שחוק!' ורבי זירא מחמיר ביותר: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכו, ב) לא עכשיו! מה יש לך לצחוק עכשיו?! אימת הדין! אבל הוא היה מחמיר בכלל לא... 

מצד שני (2) תקשיבו, לא יאומן כי יסופר! מעשה ידוע, אבל לא מקשרים אותו אליו: 'רבי זירא עצמו הוכיח את רבי ירמיה על כך שדעתו בדוחה עליו;

מספרת הגמרא (ברכות לא): 'רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא וראה אותו רבי זירא שדעתו בדוחה עליו (בדוחה זה שמח) 

אמר לו: 'הרי כתוב: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד, כג) זאת אומרת יש יתרון שאדם הוא בעצב, עדיף עצב על בדיחות!'. 

אז מה ענה רבי ירמיה? – 'אני לא סתם שוחק אני לא סתם שמח, תפילין אני מניח! ולכן אני שמח ומאושר!!' 

אז רואים: שהוא הקפיד אפילו אם מישהו שמח, זאת אומרת הוא היה שרוי ברצינות מתמידה, מופלג בחרדת הדין גם כלפי הסובבים.

והגמרא מספרת: 'שרבי אבהו היה מכנה את רבי זירא בשם: 'יארוד נאלא' 

רש"י אומר: 'זה שם של עוף ששמו 'תנין' שהתנין הזה כל הזמן בוכה ומספיד'. אז זה כאילו שהיה כל הזמן במצב של חרדה כאילו מספיד ובוכה. והוא כינה אותו כך לשבח! כך כותב בחוות יאיר (סימן קנב) גודל יראתו וחרדת הדין שהיתה בו גרמה לו לרצינות תמידית. 

יש מעשה שאתם מכירים אותו; הגמרא (מגילה ז) אומרת: 'שפעם אחת ערכו רבא ורבי זירא סעודת פורים ביחד, במהלך הסעודה מצוות היום שתו ונשתכרו, קם רבא ושחט את רבי זירא! למחרת נתפקח ממנו, 

ביקש רבא: 'רחמים!' על רבי זירא וקם לתחיה!! 

צריך להבין, גם אם בדרך השיכור לא לשלוט בעצמו, אבל לא כל השיכורים רוצחים את חבריהם ומה גם אצל רבותינו הקדושים שהכל בקדושה! איך הגיע רבא לשחוט את רבי זירא?!

אומר הגאון רבי אליקים גצל: 'רבא ורבי זירא שונים היו בתכלית, רבי זירא תמיד ברצינות תמידית שום שחוק לא היה עולה פניו. רבא אפילו שהיה עני ודל - תמיד היה שמח ובבדיחות הדעת! וכתוב על רבא (שבת ל): 'כל יום שפתח שיעור לפני התלמידים - זה היה במילתא דבדיחותא!' 

מכיוון שכך, רבא ערך סעודת פורים עם רבי זירא, שמא אולי יעלה בידו לשמח את רבי זירא מתוך שמחת פורים, מתוך משתה היין הסעודה... וביקש להפיג במקצת את העגמימות התדירית של רבי זירא ידידו. אבל כשהסבו יחדיו לסעודה כל אחד אחז בהנהגתו ביתר שאת וביתר עוז, כמו שכתוב: 'נכנס יין יצא סוד'; רבא ביום שגרתי היה שמח ועליז ועכשיו עם היין נהיה עוד יותר שמח ועליז כפלי כפלַיִם אשר הציף אותו כולו מתרונן בעליצות.

רבי זירא כל השנה עצוב ורציני ועכשיו נהיה עוד יותר עצוב בכפלי כפלַיִם והיין הסיר ממנו מחסומים שהציב לעצמו בכה ובכה בעצבות נוראה! ולא יכלה הארץ לשאת אותם יחד וכיוון שהמצב היה קיצוני ממזרח למערב ורבא נולד במזל מאדים ומי שנולד במזל זה הוא שופך דמים, קם רבא מחמת שׂמחתו ושחט את רבי זירא שהתגבר בעצבותו! ורק למחרת שהוא התפקח מיינו ביקש: 'רחמים!' והחזיר אותו לתחיה. 

שמעתם עד איפה הדברים מגיעים...?

טוב, עכשיו אנחנו עוברים לדברים משמחים, זה היה בשביל להסביר: 'למה אנחנו לא חרדים מיום ראש השנה? למה אנחנו עוברים את אלול כרגיל? 'עסקים כרגיל...' - כי אנחנו לא קדושים! לא צדיקים ולא בטיח... 

אבל יש דבר מעודד מאוד! מה אפשר... מה אפשר לפעול ברגע!! מה אפשר לפעול בשעה קלה? מה אפשר לפעול הערב! הערב!! מה אפשר לפעול? 

'יש קונה עולמו בשעה אחת (1)' זה משפט מוכר לרבים מאתנו 'יש קונה עולמו בשעה אחת' זאת אומרת אדם יכול לעשות מהפך בחיים בשעה קלה, לזכות בין רגע לחיי עולם חיי נצח! ואפילו אם כל החיים היו טמאים משוקצים עוונות למכביר... בשעה קלה אפשר לבנות את העולם הבא. 

'רבינו הקדוש' רבי, רבי יהודה החסיד, טבע את המשפט הזה לא פעם (1) ולא פעמַיִם (2) – שלוש (3) פעמים, מי יודע איפה הוא טבע את זה שלוש פעמים? 

ואמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת!' ? 

אני נותן לו מאתים (200) שקלים! שלוש פעמים אני מבקש בשביל 200 שקלים, כן אתם שותפים? שותפים... שלוש פעמים! לא שנים ולא אחד שלוש ובכן... צריך לעבוד קשה בשביל מאתיים שקלים.

מספרת הגמרא (מסכת עבודה זרה י): 'יש שׂר אחד (1) היה שונא את היהודים שנאה מרה! וחיפש דרך להציק להם להרע להם, פעם אחת כינס את כל היועצים 

ורמז להם רמז ארסי: 'מי שעלתה לו נימה ברגלו - יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער?' הכוונה היתה לעם ישראל שהוא דימה אותם לפצע מכאיב שמוטב להסיר אותו ולכלותו מאשר להותיר אותו ולהצטער עמו. 

אמרו היועצים: 'יקטענה ויחיה!' אמרו לו 'תחסל את העם היהודי!'. 

אבל היה אחד מהיועצים גוי! קראו לו 'קטיעה בר שלום', הוא לא הצטרף למקהלה, הוא אמר למלך: 'דע לך! לא תוכל להשמיד את עם ישראל, כי זכריה הנביא אומר: "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם" (זכריה ב, י) לא נאמר 'לארבע' רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם אלא "כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם" לומר לך: כמו שאי אפשר לעולם בלי ארבע רוּחוֹת - כך אי אפשר לעולם בלי ישראל! ועוד דבר: אם תשמיד את ישראל יקראו למלכות שלך: 'מלכות קטועה!' מלכות חסרה, כי בכל הממלכות יהיו יהודים ורק אצלך לא יהיו'. 

המלך חרק את שיניו! 'קטיעה מלומדה של קטיעה בר שלום' 

ואמר לו: 'דיברת דברי טעם, אבל תדע: מי שמנצח את המלך בדברים - דתו להמית! כי ביזית את המלך ולא חששת לכבודי'. 

עבדי המלך הוליכו את קטיעה בר שלום למיתה משונה - לחנוק אותו בבית מלא עפר! חי. בדרך למקום ההריגה פגשה אותו רומית אחת, גויה, 

אמרה לו: 'אוי לה לספינה שהלכה ללא מכס!' רמזה לו... מה היא רמזה לו? – 'ברית מילה' יפה. אוי לך שאתה נהרג על ישראל אבל הנך ערל! ולא תיטול עמהם חלק בגן עדן!! 

שמע קטיעה בר שלום והלך ומל את עצמו גם טבל למות כיהודי כשר, כי תמיד הם נותנים 'בקשה אחרונה'. וקודם שהוא נלקח להריגה את כל ממונו ונכסיו הוא הקדיש לרבי עקיבא וחבריו, יצאה בת קול ואמרה: 'קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא!'.

בכה רבי ואמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים!' 

אז זה פעם ראשונה (1) שרבי רבינו הקדוש בכה והתפעל: איך אדם יכול גוי! גוי ערל! פעם אחת בדבר אחד לקנות את העולם הבא שכל הצדיקים צריכים לקנות את זה בשנים הרבה.

פעם שניה (2) זה היה עם רבי אלעזר בן דורדיא שהיה חוטא גדול בעריות ופעם אחת, אחת מהן אמרה לו: 'שלא יקבלו אותו בתשובה ואין לו עולם הבא!' 

ואז הוא חזר בתשובה ואמר: 'אין הדבר תלוי אלא בי!' בכה-בכה בכה עד שיצאה נשמתו!! 

ואז יצאה בת קול מן השמים ואמרה: 'אשריך רבי אלעזר בן דורדיא שאתה מזומן לחיי העולם הבא!'. 

בכה רבי ואמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה בשנים הרבה!'. 

זאת אומרת אדם טמא-טמא בעריות זה כל ימיו אין לו משהו אחר בראש, ברגע אחד שהוא קלט מה הוא עושה ושאין לו עולם הבא - לא יכול לסבול את חייו! ובכה בכה בחרטה אמתית עד שיצאה נשמתו בתשובה והכתירו אותו מן השמים: 'רבי אלעזר! ומזומן לעולם הבא!!' = בלי דין ובלי משפט! ועל זה בכה רבינו הקדוש ואמר: 'יש קונה עולמו...!'

עוד מספרת הגמרא מעשה שלישי (3): 'גזרו הרומאים: 'שעם ישראל לא ילמדו תורה!'

ורבי חנניה בן תורדיון עבר על הגזרה ועסק ברבים וספר תורה מונח בחיקו, לכדו אותו הרומאים, הוציאו אותו להריגה וכרכו אותו עם הספר תורה והקיפו אותו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והניחו על ליבו ספוגים טבולים במים לעכב מיתתו שימות ביִּסורים.

לקחו זמורות של גפנים ועטפו אותו וקשרו אותו עם הספר תורה על הלב שלו ספוגים מלאים מים בשביל שהוא לא ישרף מהר! שהלב יוכל לסבול יותר ויותר ויותר... 

אמרה לו בתו: 'אבא! אראה אותך בכך?!' 

אמר לה: 'אלמלא אני נשרפתי לבדי - היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי - מי שמבקש את עלבונה של ספר תורה הוא יבקש את עלבוני!'. 

אמרו לו תלמידיו: 'רבי! מה אתה רואה?' 

אמר להם: 'גווילין נשרפין ואותיות פורחות!'. 

בקשו התלמידים למעט ביִּסורים שלו ואמרו לו: 'פתח את פיך ותיכנס בך האש!' וככה תגמור מהר! 

אמר להם: 'מוטב שינטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו!' הוא לא רצה לקצר את התהליך. 

שמע את זה הממונה על הריגתו. אמר לו: 'רבי! אם אני מרבה את בשלהבת ונוטל ספוגים של צמר מעל לבך אתה מביא אותי לחיי עולם הבא?'

אמר לו: 'כן', 

אמר לו: 'תשבע לי!' - נשבע לו, הִרבה בשלהבת ונטל ספגין של צמר ויצאה נשמתו של רבי חנניה בן תורדיון מהרה. 

מספרת הגמרא: 'כיוון שראה ככה הממונה, התלין, זינק גם הוא לתוך האש הבוערת ונשרף למוות! 

יצאה בת קול ואמרה: 'רבי חנניה בן תורדיון, וקלצטונירי = התלין - מזומנים לחיי העולם הבא!'. 

בכה רבי ואמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים!'. 

ראיתם? התלין הזה גוי! - ברגע אחד קנה עולם הבא!! 

מה זה? בוכה רבי: 'אנשים קונים בשנים הרבה! 'יש קונה עולמו בשעה אחת'. 

לא הבנתי! על מה בוכה רבי? מה כואב לו? שיש אנשים עושים את זה בקצר וקולע? והוא צריך להיות צדיק כל ימי חייב בשביל לזכות? מה הבכי? מה הבכי? היה צריך לשמוח! שהקב"ה נותן הזדמנויות כאלה לאנשים הרשעים הגדולים ביותר שיכולים לזכות... למה הוא צריך לבכות? 

הגאון רבי חיים שמולביץ זצ"ל מסביר את התמיהה הזאת: 'רבינו הקדוש לא בכה על אותם אנשים שהם קנו את עולמם בשעה אחת, הוא לא הזיל דמעה בגלל שהם עלו מהדיוטא התחתונה עד לעולם הבא, הוא בכה עלינו אלה שיושבים פה בחדרה! כמה אלפים ושעות אבודות שאפשר לקנות בהם חיי עולם הבא! מתבזבזות ועפות להבל בלי שנדע לנצל אותם ולקנות את עולמנו!!

אם הם בשעה אחת (1) שעמדו והבינו: מה עיקר ומה טפל! זכו לעולם הבא!! - אז כמה שעות יש לנו כל יום! כמה שנים אנחנו חיים!! כמה עשרות שנים!!! מה עשינו עם כל השעות!? איך עוד לא קנינו את העולם הבא על בטוח?! מי יכול להיכנס לתנור לבדוק אם הוא יהיה בגיהנם... מי התענה מאה (100) תעניות שלא להיות בגיהנם? מי בכלל אכפת לו? מי דואג בכלל מזה? דואגים על יום מחר; שיהיה אוכל, שיהיה פה, שיהיה שם, שיש זה וזה... מה? שטויות! על זה בכה!

יש לאדם אלפים-אלפים אלפים של שעות שהוא יכול לקנות עולם הבא ולא מנצלים את זה! יש לנו עוד שתים עשרה (12) יום ליום הדין... אוּאַה... כמה אנחנו יכולים לקנות ולהספיק! אבל אם יש לנו שֶׂכל אם לא נחרטת' ונגיד: 'אני לא יכול! אין לי כח ואני זה ואני זה...' 

כמה שבתות נפלאות אנחנו יכולים לנצל! כמה ימים טובים, כמה תעניות, כמה הזדמנויות ותחנות שהקב"ה נותן לנו בשביל שאנחנו נתעורר כדי שנעזוב את ה: 'חולין' שנהיה בשבת קודש עם ה' שנהיה בימים טובים, שנדע בתעניות על מה אנחנו בוכים... תחנות הוא נותן לנו להתבוננות - ואנשים לא מנצלים רק מחכים: 'מתי יגמר התענית?' - לאכול....

אז כל בן אדם צריך לקבל קבלות, כתוב: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" (שמות יח, א) מה התורה כל כך מפרסמת "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ"? הרי נאמר: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: ... נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, יד-טו) כולם שמעו! 

כן, כולם שומעים אותי כל הערב אבל אולי יש אחד: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" אולי? מה ההבדל ביניהם? שָׁמְעוּ הם שָׁמְעוּ - יִרְגָּזוּן... אלא, לא עשו תשובה! לא התקרבו לעם ה', אחרי ששמעו יציאת מצרים ומלחמת עמלק - לא קרה כלום! אף אחד מהם לא התקרב...

אחד היה "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" בא להתגייר! הוא לקח שמיעה ולקח מוסר והשתנה לגמרי לחלוטין! עד שנכתבה פרשה עליו בתורה: 'פרשת יתרו' - לא יאומן כי יסופר! תלוי איך שומעים, תלוי אם אתה רוצה, אם אתה מוכן, אם אתה מבין, אם אתה לא סתום מרוב טמטום של מאכלות אסורות, של עבירות וכו'. 

כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יג). 

רבותינו אומרים (ירושלמי): 'אמר רבי שמואל ברבי יצחק: 'על מה ציום?' "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מה ציום? – 'פרשת שילוח עבדים'. 

וזה נתמך בדברי הנביא: " כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי" (ירמיה לד, יג-יד).

מתי?! מתי שהם עומדים לצאת ממצרים, עכשיו הוא אומר להם 'פרשת שילוח עבד עברי!' שאם יהיה לך עבד עברי שהוא מכר את עצמו או שנמכר בגנבתו, שבע (7) שנים תעבוד בו; שש (6) שנים ובשביעית תשלחנו לחופשי חינם! 

מה, מה... מה דחוף עכשיו שהם צריכים לצאת לדבר אתם על שילוח עבדים? ועם ישראל הסכימו! וקיבלו ונכנסו בברית עם הקב"ה ע"ז. למה עכשיו? למה בשעת יציאת מצרים? אתם יודעים למה? 

בקהל:... 

הרב: תשובה יפה! 'למד לשונך לומר: 'איני יודע'. 

למה? כי בשעה שהם עבדים ועדין מקבלים הצלפות... עכשיו מבין הבן אדם מה זה 'עבד!' ואז הוא מוכן! הוא אומר מראש: 'אם יהיה לי עבד - אני ודאי אשלח אותו אחרי שבע שנים... אני רואה מה זה עבדות! אני מרגיש!' עכשיו זה פועל עליו עכשיו הוא קולט. 

כי אם ה' יגיד להם את זה אחרי 'מתן תורה' שכבר עברו שלושה (3) חודשים, אז כבר נרגעו כבר מהצלפות והכל הם כבר שכחו... 

- 'רגע! למה שאני אשחרר אותו?! אם הוא רוצה להישאר והכל טוב שנינו מפסוטים למה אני אשחרר אותו?!...' 

בזה נכשלו ישראל בסוף, יצאו לגלות בגלל ששחררו והחזירו עבדים. 

אבל רואים: מתי שהברזל מלובן - עכשיו תכה!

עכשיו זה הזמן לעשות תשובה לפני יום הדין! עכשיו, כי אם תדבר עם הבן אדם בחודש 'מרחשוון' או תדבר אתו בכסלו; 

- 'מה? מה בוער לך? הלו... אלול?! זה עוד רחוק! תשרי? זה עוד רחוק! יש זמן, יש זמן...' 

אנשים לא אומרים ככה, הם אומרים: 'מה אתה רוצה ממני? אני בן עשרים (20) בכלל כשאני בן שבעים (70) תדבר אתי, מה אתה מדבר אתי עכשיו...? תן לי ליהנות!' 

מתי זה הזמן לדבר - כשאתה הכי קרוב ליום הדין, כשעומדים לשפוט אותך או לחיים או למיתה זה הזמן!

כשעם ישראל עברו בים וראו את פגרי שונאיהם, שָׁרוּ ואמרו: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות טו, ב) מה הם ביקשו? 

מי שיודע מה התרגום אומר – ארבע מאות (400) שקלים! מה התרגום על הפסוק: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ"? 

בקהל: ...

הרב: אשריך! מתוק תימני, בא הנה, בא הנה... אתה לא הסתכלת ב'גוגל'? – לא! לא, בלי להסתכל... בוא הנה בא-בוא אַיי איי איי, איזה תענוג לשלם לתימנים, קח מתוק.

והוא אומר: 'אז זה אני תורם ל: 'שופר'.

הרב: לא-לא לא, לך לשלום ותקנה לילדים דברים טובים...

איך הולך... איך הולך: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" - התרגום אומר: 'דֵּין אֱלָהִי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ' = זה אלוהי ואני אבנה לו מקדש! זה נקרא: "וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" ואבנה לו מקדש. זאת אומרת באותו רגע עם ישראל מבקשים כשהם רואים כל מה שה' עשה לכבודם: 'אנחנו נכבד אותך ונבנה לך מקדש...!'

הרב אליהו מישקובסקי אומר: 'מה ראו ישראל בדקות האלה של שירת הים לבקש על המקדש, לבקש: 'שהוא יִבנה!' עדין הם רחוקים מארץ ישראל! רחוקים מירושלים... מה הם רואים לבנות את בית הבחירה?' 

אומר: 'כשאדם חוֹוֶה רגש של התעוררות - חייב מיד לפעול פעולה מסוימת לקבל על עצמו קבלה של ממש! לשמר את הרגש ולהנציח אותו לחיי עולם. 

באותה שעה שהם עמדו על הים - זכו לגילוי שכינה! כולם ראו מראות אלוקים השיגו השגות עד שאמרו: 'שראתה שפחה על הים - מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה!' וישראל ידעו: אם לא עושים משהו עם ההתעוררות הזאת - הכל יחלוף וימוג! מאומה לא יִשאר, מאותו רגע קיבלו על עצמם: 'להקים לקב"ה בית מקדש! שיהיה מקום לשכינה באופן קבוע שתתגלה ההארה בכל עת ותהיה נבואה ורוח הקודש שורה עליהם'.

זה החכמה, כשאדם מרגיש רגש כלשהו של התעוררות, צריך לקבל על עצמו החלטה אמיצה: 'זהו! אני משתנה!'

כבוד הרב שליט"א מספר על עצמו: למה הצלחתי בחיי הרבה להחזיר הרבה יהודים בתשובה? 

כי כל פעם שהיתה לי התעוררות בלב - קיבלתי על עצמי: 'אני מחלק מיליון (1,000,000) קלטות!' 

- 'מאיפה יש לך כסף?' 

- אין לי גרוש...! 

אבל החלטתי ואמרתי ברבים וזה חייב אותי ואח"כ אמרתי: 'עוד ועוד!' וככה התקדמתי כל הזמן, יש לנו נשים גם בקפ"ז (קהילות פז) ככה, נשים אדירות, כל מה שאני אומר הן ישר מיַשְׂמות, 

אמרתי: 'כל זמן שלא יצעקו ישראל - אנחנו לא ניוושע מהסדר העולמי החדש!' 

ישר אחרי זה מצלצלת גברת לאה (דרעי תחי') ואומרת: 'כבוד הרב! אני מארגנת לנשים ולילדים יום זעקה לה' ב: כו' באלול עכשיו לפני ראש השנה!' 

והיא סגרה כבר על מקום צ'יק צ'אק... 

אין גבר אחד (1) שיבוא ויגיד לי: 'אתה יודע? שמעתי מה שאמרת אני הולך להפוך את העולם!' כל הגברים טעבאנים, מנפחים שרירים... וחריט... 

נשים פשוטות עושות מהפכות! לא יאומן כי יסופר, כל מה שאמרתי - הן עושות, אבל זה מה שכתוב: 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ועתידין להיגאל!' לא כתוב 'גברים חכמים' ידעו איזה גברים? איזה גברים יהיו עכשיו...?! 

אז זה החכמה: שאדם מקבל על עצמו מיד כשהרגש עולה!

אותו דבר התנא הקדוש רבי עקיבא - שכל התורה שבע"פ שלנו - שלו, תלמידיו; רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי (רשב"י). 

מה היתה תחילתו? כשהוא ראה טיפה ועוד טיפה שחקקו בסלע... 

ואז הוא החליט: 'אם מים יכולים לחדור סלע - התורה וראי תחדור את הלב שלי!'

יצא לדרך ונהיה 'רבן של כל ישראל!' כל התורה שלנו בזכותו. ממה? מהתפעלות של רגע, הוא לא נתן לזה לעבור: 'לא הראו לי סתם שטיפה ועוד טיפה עושה חור בסלע...! לא מקדח ולא שום דבר לא פטישון רק טיפות...' מה זה טיפה?! איזה כוח יש לטיפה? אין לה הרבה כח! אבל יש לה קצת-קצת, אבל טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה! - זה מלנת'אלפים... 

אז זאת אומרת הוא לא השאיר את הרושם הזה זרק אותו ואמר: 'וַואי!' ועבר... אלא הוא קיבל על עצמו: 'ללכת ללמוד!' טיפה ועוד טיפה, בגיל ארבעים (40) בתור 'עם הארץ!' קרוא וכתוב הוא לא ידע! אל'ף בי'ת הוא למד עם הבן שלו.

אַיי איי איי... יש לי חשק לחלק עוד מאתים (200) שקלים, זה רמוז בשם שלו 'עקיבא'

בקהל: ...

הרב: מי זה אמר? בוא הנה מתוק! בוא... אני אשאיר את הכסף כבר על השולחן, בכבוד! עקיב"א – זה ראשי תיבות: 'יש קונה עולמו בשעה אחת!' קח, תהיה בריא, תזכה לתורה מרובה. 

היהודי: תתרום את זה תתרום את זה...

הרב: לא-לא תתרום את זה למי שאתה רוצה... 

ועכשיו מעשה: 

שואב המים מתהלך ברחובות ירושלים כמו כל יום, שחוח והמים מעל כתפיו וזה לא היה כבד מאשר כל בוקר, נאמן במלאכתו צועד שואב המים במעלה מוביל דליים גדושים לתושבים, לפתע הוא ראה חפץ מוזר, הניח את הדליים בצד ובדק והלב שלו פעם בפראות, ארנק עור תפוח מלא ממון...! כמו שלא ראה במשך כל ימי חייו!! 

ופתאום הניף שואב המים את הארנק והתחיל לרוץ: 'מצאתי ארנק גדוש בכסף! מצאתי ארנק!...' 

וכולם מתפלאים: 'מה הוא צועק? מה הוא צועק ורץ...' 

אמרו לו: 'מה קרה שאתה מרים את הקול?' תגיד: 'מצאתי אבדה' תכריז כמו שצריך למה אתה צועק?!' 

אמר להם: 'אַיי איי...! המצב הכלכלי שלי קשה מנשוא בקושי אני מפרנס את העוללים מן הפרוטות שאני משְׂתכר כשואב מים, מצאתי את הארנק גדוש ממון... והתקיים בי לקיים מצוות 'השבת אבדה' אבל ידעתי: שאם אני אעשה את זה אני לא אעמוד בניסיון! אז אני אזכה בשכר הגדול של 'השבת אבדה' וברגע נכנס לי פחד גדול אולי היצר הרע יתגבר עלי ויבקש: 'שאני ישאיר ברשותי את הארנק... אם נתנו לך - תיקח!' זה 'מלך זקן וכסיל' והוא יתן לי מאה וחמישים (150) טעמים; למה אני צריך לא להחזיר... והחלטתי בין רגע: להנציח את ההתעוררות שהיתה בי - להחזיר אבדה! וכדי שאני לא אחזור בי צעקתי ורצתי שאני לא אוכל לחזור!!' 

זאת אומרת יצר הרע לא יכול עלי! למה? כי ברגע שעלתה המחשבה - קיבלתי על עצמי: 'מיד לבצע!' 

וזה מה שצריכים כולם, אם אתם רוצים לזכות בדין - בשעה קלה אתם יכולים לזכות בדין, לא רק בדין, עולם הבא! אבל צריך להיות אמיץ כמו נמר.

מספרים על הברון, לא אגיד מי... כי המשפחה שלו 'על הפנים'...

פעם אחד בא אליו עני וביקש ממנו: 'תרומה!' ולא היה לו כסף, אני לא יודע אם זה לא היה שעון שמוכרים היום במאתים וחמישים אלף דולר (250,000$) או חמש מאות אלף דולר (500,000$) 'רולקס' כן, יש כאלה! אבל אם לברון היה שעון - אז לא היה לו שעון כמו שלנו... 

הוציא שעון ואמר לו: 'קח את השעון!'. 

אמר לו: 'כבודו! זה יקר מאוד!! אין בעיה, אני אבוא אליך הביתה, לא צריך שכבודו יתן לי עד כדי כך וזה וזה...' 

אמר לו: 'תיקח עכשיו! אם תבוא אלי הביתה אני לא יודע יכול שאני אתקרר ואני כבר לא אתן לך את הסכום ששווה השעון, קח את השעון עכשיו ותתפרנס בו כל ימי חייך...!' 

הוא לא רצה להפסיד את הרגע שהוא החליט לתת לו כי ראה את המצוקה של העני הזה איך הוא נראה... לא חסר לו (הוא רוצה: 'להשתלט על כל העולם!' אז נתן לו) אבל שלא יתקרר! אתם שומעים...? עד שיבוא אליו הביתה - הוא יתקרר.

זה החכמה רבותי! לתפוס את הרגע להחליט שמחליטים וזהו... 

מי שלא מנצל את הרגע - כתוב: נותנים לאדם הזדמנויות ואם הוא לא מנצל תובעים אותו. 

כתוב בפרשת שופטים: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ, ח). 

במשנה (סוטה) מובא דעתו של רבי יוסי: 'אדם הירא מעבירות שבידו' אדם אפילו שַׂח בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש - הוא נקרא: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" ולא יצא למלחמה'. 

עד שאתה מניח תפילין של יד ומיד אתה צריך לשים תפילין של ראש בין לבין דיברת מה שלא שייך אליהם? - זה כבר נקרא: "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" לא לוקחים אותו למלחמה, למה? הוא ירא מעבירות שבידו! זה נקרא: 'עבירה!' והוא ירא "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" (דברים כ, ז) כי אז זה הזמן שיכולים לפקוד על האדם את עוונותיו.

מקשה השפתי צדיקים: 'התורה היתה צריכה להורות להיפך! מי שירא מהעבירות שבידו - זה אדם ירא שמים! כי הוא יודע: שיש לו עבירות והוא ירא מעבירות, זה יראת שמים דוקא אותו צריך לשלוח למלחמה אז הוא יזכה לסיעתא דשמיא בגלל שהוא ירא שמים... 

אבל המשנה אומרת: 'ירא מעבירות שבידו' זאת אומרת הוא עדין מחזיק בהם, הם עדין 'בידו' לא אחד שפוחד מעבירות שעשה בעבר אלא יש עדין עבירות בידו! הוא עוד לא תיקן את עצמו, אדם כזה שההזדמנות לתיקון נקרֵאת בדרכו, יראת שמים מתעוררת בלבו, אבל הוא לא פועל בשביל לעשות תשובה?! - הוא לא ראוי לסיעתא דשמיא במלחמה!

רואים מפה: עד כדי כך! אם אתה לא זורק... ו: 'כל הטובל והשרץ בידו - לא עלתה לו טבילה!' חייבים לזרוק את השרץ ואז לטבול, לזרוק את העבירות לשוב בתשובה ואז מקבלים כפרה, אי אפשר להיכנס לראש השנה עם העבירות ולא התפטרנו מהם באמת, פירושו: לא שאמרנו רק נוסח, אלא באמת לא מתכוונים לחזור עליהם לעולם! אחרת אתה טובל במקוה טהרה ביום ראש השנה ביום הכיפורים – והשרץ ביד... 

תשמעו עד איפה הדברים דקים - זה לא יאומן כי יסופר! 

בבית מדרשו של רבי משה אלשיך בן דורו של האר"י הקדוש, אַיי... איזה גדולים היו בצפת ביחד! יש שיר בשבת ששרים עליהם, על האר"י הקדוש ועל האלשיך הקדוש אתם יודעים איזה שיר? גם זה אתם לא יודעים...?! 

כבוד הרב שליט"א שר: 'אל גליל אל גליל אל גליל - אשריך ארץ הגליל! אל גליל אל גליל אל גליל...' שמה מזכירים את 'משה דרשן' מי זה משה דרשן? רבי משה אלשיך הקדוש!

התלמידים ישבו קשובים ודרוכים, האלשיך הקדוש היה יודע תרי"ג (613) פירושים על כל פסוק בתורה! שוחח על לימוד תורה מתוך דחק והפליג בדבריו מי שדבק בתורה מתוך צער עוני ומחסור וכך אמרו רבותינו: 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה' ועורר את התלמידים לקיים את הדברים ממש לפי הפשט! 

התלמידים התרשמו מדברי רבם וכל אחד קיבל על עצמו להתחזק בענין ורק תלמיד אחד (1) שהיה עני מופלג! לקח את הדברים ברצינות 'תורה למשה מסיני' מאותו יום לא הסיח דעתו מן התורה כנגד כל הצרות והקשיים, 

שב הביתה הודיע לאשתו מה אמר התנא: 'אני מתכוון לאכול רק פת במלח, לשתות מים במידה של משׂוּרה, אני ישן על הארץ ואני מתחיל לחיות חיי צער ונא לא להסיח את דעתי מן התורה, לא טרדה ולא חיי פרנסה...'

חלף יום (1), שלושה (3) שבוע (7) שבועים (14), התלמיד אוחז מדברי רבו האלשייך הקדוש, מתעלם מכל קושי, אוכל פת המלח ושותה מים מעט ורק לומד תורה. 

אשתו לא היתה מסוגלת לעמוד בכך! בכתה: 'הלוא "עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם" (איכה ד, ד) איך אני יאכיל את הטף?! אין בידי פרוטה לפורטה...!' 

ישב התלמיד וחשב, אמר: 'יש ברשותנו חמור זקן תמכרי אותו ובכסף תאכילי את בני הבית בימים הבאים...' 

זה הנכס היחיד ברשותם! אם ימכרו אותו יסתכנו בשבירת מטה לחמם, אבל חזקה על 'אשה כשרה שעושה מצוות בעלה' באותו יום מכרה את החמור לגוי - לא בכסף גדול וזה הספיק רק לימים הבאים. עוד לפני שכלתה הפרוטה מן הכיס, פתאום ראו את החמור חוזר עומד בחצר ועליו יש משאות שקים וחבילות. 

'מה זה? איך הגיע החמור שוב לבתינו? למה הוא לא נמצא אצל הגוי?' 

מיד התבררה התמונה: הגוי מת גלמוד וערירי! והחמור עשה את הדרך המוכרת לבית אדונו והמשאות השייכים לגוי, עכשיו עברו לידי זוג היהודים העניים. בין החבילות מצאו מטמון! יהלומים ואבנים טובות שיכולים להתפרנס כל ימי חייהם, הודו לבורא שראה בצרתם ובעונְיַים ושלח להם ישועה! עיניהם מלאו דמעות גיל ואושר. 

והשמועה עשתה לה כנפיים... בית המדרש של האלשיך הקדוש המה וגעש, כל בני החבורה התפעלו מהנס שקרה לחברם... רצו לרב 

ואמרו לו: 'רבינו! אנחנו גם רוצים לזכות לישועות כאלה! מעכשיו אנחנו מוכנים לעסוק בתורה מתוך הדחק...' 

האלשיך הקדוש ביטל את דבריהם! אמר להם: 'החבר שלכם היה פיקח וחכם, הוא אחז בו ולא הרפה, לכן הוא זכה למה שזכה וקיבל גם חיי עולם וגם חיי שעה, אתם התמהמהתם, השתהיתם - אחרתם את המועד! כבר השעה אינה כשרה לניסים כאלה'. 

תתפסו את השעה! תתפסו את השעה...!!

מעשה נוסף; 

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג (בעל השפע חיים) זצ”ל סיפר כל שנה בחודש אלול: 'אשה פשוטה כפרית גדלה משפחה בעוני נורא ובדוחק איום, בקושי פת לפֶּה. ביום מן הימים אורו עיניה! בשביל המתפתל בין הבית לשדה מצאה אוצר של ממש, ביצה תרנגולת לבנבנה! ביצה! אתם יודעים מה זה ביצה?! וַואי וואי... אחזה בה בזהירות, שבה לבית, בני הבית כשראו את הביצה וואי וואי וואי איך שמחו... כעל כל הון, עכשיו סוף סוף יוכלו לטעום טעם של ביצה מבושלת כצפיחית בדבש. 

הכפרית נענעה בראש: 'לא-לא לא... אני אקח את הביצה לשכנה, אני אבקש ממנה: 'להניח אותה תחת התרנגולת שלה, בעוד ימים תבקע הביצה יצא אפרוח, הוא יגדל יהיה תרנגולת מפוטמת...!' 

והילדים - העינים נוצצות מהתוכנית! 

- 'התרנגולת תטיל המון ביצים - גם אותם אנחנו לא נאכל, אנחנו נניח לה לדגור עליהם והיא תגדל לנו אפרוחים והם יהיו תרנגולים ותרנגולות וכשיהיה לנו עשרות!...' 

לטפה את הביצה בעינים עצומות: 'נמכור אותם ונקנה עז חולבת ואז העז החולבת תיתן לנו מידי יום כסף ואז נקנה שני (2) עיזים!...' 

וכל הילדים מהופנטים! 

- 'ותראו כבר כמה עושר יש בביצה קטנטנה...!' 

ולפתע נשמע: 'פאק!'... הביצה נפלה... ביצה; האושר והעושר - התפוצצה על רצפת הבית הדל! לא ביצים ולא אפרוחים לא תרנגולים ולא עיזים ולא חלב ולא עושר ואפילו רבע (1/4) ביצה שלוקה לרפואה - לא נותר. 

היה אומר האדמו"ר מצאנז: 'זה גורלו של מי שמדבר גבוה-גבוה ויש לו תכניות לעתיד, לפעול ולעשות... בינתיים הזמן חולף השנים חולפות ואתה שוקע בחלומות והזיות... ובסוף הוא מת בתאונת דרכים ולא הספיק לעשות תשובה!'. 

החכמה - לנצל כל רגע שיש לשקוד ולעשות! לא לשקוד על השמרים, רק להשיג ולפעול, אפילו בצעדים קטנים אמתיים ועקביים 'טיפה! ועוד טיפה ועוד טיפה...'

ועכשיו תשמעו איזה איחולים - לא יאומן כי יסופר!

הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל בהיכל בישיבת פונוביז' בערב ראש השנה אמר בסיום השיחה: 'אני מברך אתכם: 'שלא יהיה לכם ראש השנה של חתולים!' 

מי שיודע - מאתים (200) שקלים!' 

בקהל: ... 

הרב: מה היה עם רבי יהונתן? מה היה עם הכומר? אתה יכול לספר, אתה צודק! בא... יפה, אתם רואים מי שלומד זוכר, תהיה בריא, תעלה במעלות התורה...!

כן כולם היו תמהים: 'מה קרה?' 

סיפר להם: 'רבי יהונתן אייבישיץ - היה גאון גדול חכם מופלג! כל אנשי הכמורה הנוכרים אהבו להתווכח עמו אפילו שידעו שיפסידו תמיד, אבל רצו לשמוע תמיד את הפלפולים ואת החכמות שלו. 

פעם אחת בישוף גדול שאל: 'מה המיוחד בכם העם היהודי?' 

אמר לו רבי יהונתן: 'המיוחד בנו זה כח התשובה! ביהודי טמון כח אדיר הוא יכול לשוב בתשובה ולהיפך מרשע גמור לצדיק גמור בשעה קלה'. 

הוא זלזל בו: 'זה גאוותכם? אני מסוגל להפוך אפילו חתול של אשפתות לחיה מתורבתת עם נימוסים והליכות, מה מיוחד בכך להפוך רשע לצדיק? אני חתול הופך מלצר!'

עברו שלושה (3) חודשים הזמין אותו למסיבה גדולה ונכנסים ומה הוא רואה? - הוא רואה: חתול לובש ככה בגדי מלצר תופס מגש טין טין טין טין... ככה הולך ומגיע אל השולחן ושַׂם שמה צלחות והכל מה זה ממש - פלא פלאות! 'חתול מלצר!' 

אמר לו: אתה רואה, רשע – צדיק?! אני הפכתי חתול מלצר...'

אמר לו: 'חכה רגע! חכה רגע...' הוציא קופסה קטנה מהכיס פתח אותה קפץ עכבר והחתול עזב את המלצרות ורדף אחריו על השולחנות ועל הכל...! 

אמר לו: 'איפה הפכת אותו? חתול נשאר חתול... אי אפשר להפוך חתול מלצר אבל אנחנו הופכים רשעים - צדיקים! זה המעלה של עם ישראל: שאדם יכול להתהפך בין רגע!' 

אז... 'שלא יהיה לכם ראש השנה של חתולים...' - כי שנה שעברה הייתם חתולים, כי אחרי שמתחייבים חוזרים להיות אותו דבר ואחרי זה עוד פעם חוזרים... זה חתול, זה נקרא חתול... צריך להיות יהודי, יהודי יכול להשתנות!

ועכשיו מעשה מזעזע! יש לנו דקות ספורות אנחנו מסיימים, אבל זה יֵחקק לכם בראש תקשיבו טוב!

תלמיד של רבי חיים זייצ'יק זצ”ל הגיע לביתו של רבו ולא ידע את נפשו! למה? רבי חיים היה מוטל על הספה באפיסת כוחות עם פנים חיוורות, כולו בסערת רגשות... 

- 'מה קרה? רבי! מה קרה?' 

- 'לא, לא כלום!' השיב לו רבי חיים בקול לאה ביקש: 'מים! רק להשיב את נפשי', 

אחרי שלגם את המים אמר לו: 'תשמע סיפור מזעזע! שסוף הסיפור הזה אירע עמי עכשיו עכשיו... לפני חמש (5) שנים צלצל מכשיר הטלפון, הרמתי, מעבר הקו פקידה ממלון דוד בירושלים, המלך דוד בירושלים, 

ביקשה: 'שאני יגיע למלון, אחד האורחים מבקש להיפגש אתך' לא ידעתי במי מדובר סברתי לא ללכת, הפקידה מסרה בשמו: 'כדאי לך מאוד להגיע אם לא תגיע - תתחרט!' חככתי בדעתי הזמנתי מונית נסעתי למלון, בכניסה המתין לי יהודי אמריקאי מבוגר שזכר אותי מחוץ לארץ, 

אמר לי: 'תשמע רבי חיים! הוא (העשיר) מבוגר וערירי, אין לו למי להוריש את רכושי, יש לי מיליוני דולרים! כיוון שאתה האדם היחידי וסומך, אני ממנה אותך אפוטרופוס שלאחר מותו תחלק את הכסף למוסדות תורה כטוב בעיניך!'. 

שאלתי: 'למה להמתין עד אחרי השנים...? עכשיו אני אקרא לך את ראשי הישיבות ותן את הכסף בלב שלם ונפש חפצה! ותזכה לברכה לאריכות ימים ושנים!'. 

האמריקאי לא הסכים לשמוע! – 'שאני עכשיו אעניק רכושי למאן דהוא?!' כמעט התפלץ! 'לא יקום ולא יהיה... הכסף יעבור ליעדו רק אחרי שאני אעזוב את העולם! ואני כבר לא אהיה זקוק לכסף, אבל בחיי - לא אתרום אפילו סנט אחד (1) בודד!' 

ניסיתי לשכנע אותו - לא עלה בידי, ערך צוואה, מינה אותי אפוטרופוס לחלק את הכסף אחרי מותו, חזרתי הביתה בפחי נפש. 

חלפו חמש שנים, היום התקשרו אלי מהקונסוליה האמריקאית שאגיע לקיום הצוואה של העשיר המנוח שמינה אותי נאמן לחלוקת כספי ירושתו, קיבל אותי הקונסול הנוצרי בכבודו ובעצמו והזמין אותי בקול חגיגי להיות נוכח בצוואה.

קרא לכל הכמרים להיכנס ולא האמנתי למראה עיני, הקונסול שלף את הצוואה: 'הכסף יחולק למוסדות בהם לומדים את הבייבל דהיינו; את התנ"ך' 

והקונסול הצהיר: 'מכיוון שבכנסיות לומדים את הבייבל - הכסף של המנוח יחולק לכנסיות השונות!' 

וכל הכמרים הנהנו בראשיהם... ואני מחיתי בקול גדול! 'מה פתאום שהכסף יִמסר לכנסייה...?! המנוח היה יהודי! הוא התכוון למוסדות יהודיים!! לא יִתכן שיימסר לכנסיות בגלל שקוראים שם תנ"ך!' 

אבל קולי היה - קול קורא במדבר, הקונסול לא שאל אותי ומה שהזמין אותי זה בגלל כללי הפרוטוקול, הזמין לי מונית ושלח אותי אחר כבוד הביתה! 

- 'אתה לא מבין...!' הזדעזע רבי חיים זייצ'יק לפני תלמידו: 'הקב"ה בכבודו ובעצמו התערב כאן! וכאילו אמר לאותו תורם: 'לא תרמת בחייך? - לא תתרום גם במותך! סירבת לתרום בחיים? לא תזכה לתרום סנט אחד בודד!' כמו שאמרת. 

כשאדם לא מנצל את הרגע שיש לו להתעורר לעשות כמו הברון - עלול למצוא עצמו כעבור זמן מול שוקת שבורה.

אתם שומעים? 

תכניות לחוד וביצועים לחוד, כי: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא) אתה יכול לתכנן עם הביצה שיהיה לך עדר עיזים ובסוף היא תשבר לך...

אתה יכול לתכנן שתעשה כך - ולא תהיה אז.

אל תחלמו חלומות! כל רגע שיש הזדמנות לנצל - תנצל. 

הגאון רבי חיים שמולביץ אמר: 'שרבי בכה - שאנחנו לא משכילים לנצל את ההזדמנויות!'.

באר המהרש"א: 'רבי דקדק לומר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת' לכל אדם יש מדרגה ומעלה בגן עדן זה העולם שלו, כל אחד זוכה למה שזוכה לפי עולמו, לפי מה שהוא השיג ועבד בחייו, על זה בכה רבי...: שאותם אנשים שהגיעו למדרגה רוחנית מסוימת ויצאו מהדיוטה התחתונה שהיו בה, לא זכו להמשיך לעלות ולהתעלות עוד ועוד!'. 

חבל על האנשים שקנו עולמם בשעה אחת בעולם הבא, כי אם כל אלה שלמדנו קנו בשעה אחת, בשעה קודם מה יכלו לקנות שעה לפני כן שעה לפני כן... וכל החיים כמה יכלו לעלות ולעלות. 

ולכן אמר דוד המלך: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהלים כד, ג) יש אנשים שמצליחים לטפס בְהַר ה', אבל מי יעמוד, מי יצליח להתקיים! "וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" במקום הזה יִשאר שם! ולא יִפול חלילה. 

ואני מסיים עם "אֵשֶׁת חַיִל" ככה מסיים שלמה המלך את ספרו: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" (משלי לא, י) - מוצאים שבח נפלא! תקומת האדם במעלותיו הרוחניות. 

בהתחלה מתחיל שלמה המלך: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" בסוף! "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי לא, כט). 

אַה! בתחילה אתה משבח רק אשה אחת (1) ואתה אומר גם "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" כזאת?! ופתאום אתה אומר לקראת הסוף: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" כאילו אין בעיה! יש הרבה, 

בקהל: ...

הרב: מה? מה רק אחד בסוף? לא, הוא התחיל עם אחת ואח"כ הוא אמר שיש הרבה... לא הפוך: "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" במה? במה? גם "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" מה אתם אומרים...?

אחלק כסף עוד פעם? – יאללה מאה (100) שקלים! מה השאלה?? אתם צריכים לשלם לי שאתם לא יודעים מה השאלה... בשביל מה אני מדבר?... 

שלמה המלך אומר בהתחלה: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" מה אני שומע? קשה למצוא אשה אחת שהיא אֵשֶׁת חַיִל! קשה!! מִי יִמְצָא? 

אח"כ הוא אומר: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" אם קשה איך אתה אומר שיש רַבּוֹת? 

בקהל: ...

הרב: כן, מה את אומרת? מה? זה כבר אמרו, זה לא זה. מה? לא... מה את אומרת? בצניעות, הוא לא דיבר על זה, מה אתה אומר?... עדין לא, מה?... לא! אני נותן רמז וזה יורד לחמישים (50) שקלים; לאור מה שאמרתי באחרונה, נמצא תרוץ, מה אתה אומר? תן לו לדבר רגע, שורה שניה דבר, תן לו לדבר, אני מוכן לתת לך חמישים רק תסתום, תן לו לדבר, 

בקהל: ... לא שומעים

הרב: לא-לא חלש, כן, מה אתה אומר?... אֶהה... אתה פרופסור, כן, אתה מה רצית?... לא הבנתי הוא אומר ש: אֵשֶׁת חַיִל בהתחלה זה איש, מה, זה לא מגדרי? מה קרה לך? אתה נהיית 'סדר עולמי חדש'...?! כן, מה אתה אומר?... אי אַה... פרופסור גם, 

אני אגיד לכם: "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא"... – "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" והפסיקו, הפסיקו פעם עשו, פעם עשו, עכשיו "אֵשֶׁת חַיִל" זה אחת שכל הזמן נשארת "וְאַתְּ עָלִית" זה כל הזמן "עָלִית עַל כֻּלָּנָה" את כל הזמן עולה – יא חביבי! 

אז זה הסיפור רבותי! הסיפור של הערב זה מי חכם לקבל על עצמו.

ופעם סיפרתי סיפור על אחד שדנו אותו לעשרים וחמש (25) שנה על רצח 

והשופט אמר לו: 'תקשיב! זה הגזר דין, אבל אם אתה תעמוד עכשיו לפני כולם לפני החבר'ה שלך ותגיד שאתה מתחרט ותבכה רבע (1/4) שעה - אני מבטל את הגזר דין! ואתה הולך הביתה חופשי אתה מוכן?' 

אמר: 'כן'. 

אמר לו: 'בא לפה', 

בא והתחיל לבכות, בוכה יורד לו דמעות, אחרי שמונה (8) דקות הפסיק! 

אמר לו: 'תמשיך! יש לך עוד שבע (7) דקות ואתה גומר!' 

- 'לא ממשיך!' 

למה? החברה הסתלבטו עליו 

ואמרו לו: 'פראייר! שפן... אתה לא מתבייש?! אתה לא גבר! אתה אשה... תראה איך אתה בוכה מה קרה לך? רצחת - תהיה "גבר" 'כן, רצח ביודעין, כן!' 

שמע אותם והפסיק.

הוא חכם או טיפש? 

טיפש! אַה? זה אתם... מי מוכן לעלות פה רבע שעה לבכות?! תתחרט על כל העוונות והכל וימחל לו ויקנה את חייו בשעה אחת (1) - קדימה! תראו כמה טיפשים יש פה... אפילו לא מתחילים לא תגיד התחילו והפסיקו אפילו שֶׂכל להתחיל אין לכם, יש אחד (1) נו, נו בא נראה אותך, נו בואי נראה אותך נו, רבע שעה, אני רוצה לראות רבע שעה שאת בוכה, מתחרטת על כל העוונות ומתחילה דף חדש! "אֵשֶׁת חַיִל" יגידו לך "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה"... יאללה קדימה, תתחילי, נו קדימה נו בקלות וצוחקת... לא הולך לך אַה, אני אתן לך שני (2) רגעים בקשה, אבל תשובה מכאן ולהבא לא רק עכשיו כן? קדימה, כסף היא מקבלת גן עדן! לא גיהנם, עוד כסף... מה? כן קדימה... מה זה הדיבורים האלה תתחילי לבכות, לא-לא לא, תבכי על המשפחה על העוונות על המשפחה תבכי אח"כ, זה לא תשובה, תשובה זה על העבר שלך לא שלהם... 

מתי את רק תתחילי לבכות על העבר? לא, בסדר, ההקדמה שלך כמעט מחזירה אותי בתשובה, אבל אני שואל: האם את רוצה עכשיו למחוק את כל העוונות? 

את רוצה שאני אברך אותך? מאוד... מה שמך? 

שמי: אסתר בת שמחה. 

שמחה בת אסתר תזכי לחזור בתשובה בכל חלקיה ולהתנתק בכל העוונות הקודמים ולפתוח דף חדש וזיווג מהרה ואלה שאת רוצה שיהיו בריאים יסורו מהם כל המכאובים יתקיימו דברייך - אמן ואמן.

אני מודה לכם חברים - הייתם נהדרים!... 

 

 

 - - - שאלות ותשובות - - -