הולך שפוף - חלק א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אהלן, אהלן, אהלן, אהלן, אהלן, how are you? Not bad. Not bad.

רציתי להגיד לך, כבוד הרב אהלן, אני גדלתי בחדר. בחדר אחד? בחדר אחד,

עם תלמידים אצל המו״ר.

והיה לי פיות כמו שלך.

אוי ואבוי.

מאז עברו שנים, ואז עברו עוד שנים,

ואני הצטיינתי בעונה מרגל עבודתי,

ואני רוצה לספר לך, כשאני הייתי לומד בבית ספר דתי, היה לי לידי יושב חבר, שהוא היה פעם עץ יפה כזה,

מודר.

אני, אביו היה אמי, יכול להיות,

אני גנבתי ממנו את העץ.

אוי ואבוי.

אני הגעתי הביתה, יראת שמיים באה עליי.

גנבתי, ירא שמיים.

גנבתי ירא שמיים, איך שאתה אומר את זה.

אני החבאתי את העץ מתחת לאדמה מפני יראת השמיים. אוי ואבוי. קברתי אותו, אמת, קברתי את העץ. וכל הזמן הייתי בי, אה?

למה לא עזרת?

למה לא? לא חזרתי, פחדתי, התביישתי.

או-הו.

התביישתי להחזיר. קברתי את זה, ופחדתי, כל הזמן פחדתי, יראת השם באה עליי, ופחדתי, פחדתי.

אין לו זמן, גדלתי, כמו שאמרתי לך.

שנים אחרי שנים. שנים אחרי שנים.

ואין לי תאירה הזאת בפחד הזה ממש.

העץ עוד שם?

העץ עוד שם, אני חושב.

והבן אדם חי?

הבן אדם חי.

שלח לי את האת, אני אשלח לו.

אם לא, אתה תחזור בגלגול עוד פעם שנים, בעוד שנים.

אז כבוד הרב, הבקשה שלי ממך,

איך אני מחזיר לעצמי, אני באתי במיוחד לשמוע אותך, ואני שומע את הקרלות שלך,

לא נכנס בי הפחד הזה והיראה, והיראה. אני שומר שבת, אני הולכת כנסת,

אבל אין לי את היראה ואת הפחד הזה מאלוקים.

אין לי את הפחד הזה, אני לא יודע למה.

אתה רוצה לפחד ממנו? אני צריך לפחד ממנו, לכבד אותו, ללכת לבית כנסת ככה בשפור. אין לי את היראה,

כמו שהייתי ילד קטן. אמרו שנים, ועוד שנים.

אז מה אתה מציע לי? אני אגיד לך קודם.

אוקיי. או, ולא נשאר הרבה שנים. ולא נשאר הרבה שנים. או, צריך להזדרז. אז להזדרז. שני דברים אתה צריך להספיק. להחזיר את העץ וגם ללכת שפוף לבית הכנסת.

אני לא שפוף.

חלט את מספר 402. הולך שפוף חלק א'.

ינר בני שמאי.

ערב טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

השבוע קיבלתי טלפון ממחנך דגול באחת מן הארצות באירופה,

לא אציין את שם המדינה

כדי שלא יצא לעז,

אבל הוא פנה אליי ואמר, תשמע,

יש מוסדות שהם מוסדות דת,

מגיעים לשם בנים,

בנות, בנפרד,

אבל לא כולם חזקים,

ולנוער יש בעיה.

נמשכים אחרי הרחוב קצת,

לא נפרט הכול.

איך אנחנו עושים

שאפשר יהיה לתקן את הדבר?

איך אפשר?

הוא אומר, אני ראיתי את הקלטת, מהפכה בצרפת,

מהפכה צרפתית,

ולא האמנתי למה שראיתי.

4,000 איש

יושבים ומקשיבים לדברי תורה,

3,000 עם אוזניות, לא מבינים בכלל מה אתה מדבר,

שומעים בעצם רק את המתורגמן,

מקשיבים במשך שלוש שעות,

ובסוף מתחזקים,

מקבלים עול מלכות שמים, שמים ציסיות והולכים הביתה, מאושרים, כאילו דיברו אתם בצרפתית.

מה עלינו לעשות?

אמרתי לו, תשמע,

הבעיה היא לא תמיד בנוער. נכון שלנוער יש יצרים,

יש פיתויים, יש רחוב, יש מתירנות, יש את כל הבעיות הידועות, זה לא חדש.

אבל זה תלוי גם איך מעבירים את החומר.

אם באים מלמעלה,

תשב פה, תשבי שם, לא לזוז,

תעמוד בפינה.

כשבאים מלמעלה, הנוער נכנס למגננה,

לא כל כך מקבל מרות.

אם באים בעבותות של אהבה,

זה פותח את הלב שאנשים מקשיבים יותר.

בגן ילדים לא אומרים לילדה קטנה או לילד קטן,

בואנה,

תבוא לכאן.

בוציא, בוציא,

בואי, בואי, בואי, בוא, בואו.

ככה מדברים אתם.

רק ככה אפשר להביא אותם. אם לא, הם ישר בוכים.

בירכתי אותך במדרגות אם לא שמת לה.

אש כולם יענו אמן?

מה השם שלך ושם האימא?

אשר בן זמירה?

זמרודה.

רפואה שלמה מהרה.

אמן.

לילה טוב.

עכשיו,

אם באים בעבותות של אהבה,

אז אפשר,

אם באים אל מעלה זה קשה.

דבר שני, צריך לדעת להעביר את החומר.

אם מעבירים אותו כטקסט,

ובסך הכול גומרים את השיעור, אומרים אותו,

ואחר כך יהיה מבחן,

לא עשינו כלום.

אלא מאי?

צריך להמחיש את זה. צריך לעורר את הציבור. צריך לעשות מזה סיפור.

אם מלמדים גמרא שור שנגח את הפרה,

אז הוא אומר, מה לי מלשור?

מה לי מלפרה? איפה אנחנו? אנחנו חיים בדור אחר לגמרי.

חברים אומרים לו שמכונית

מרצדס פגעה בלימוזינה, וואי, כולם מתחילים להקשיב.

ומתחילים לספר את הסיפור.

אה, זה נוגע ל...

תתחיל עם זה, ואחר כך תגיד שזה כתוב בגמרא.

הנה,

הסיפור פה, שור שנגח את הפרה, מה הדין?

צריך לדעת להעביר את הטקסטים.

צריך לחוש אותם.

התלמיד גם חש,

איך אתה מעביר?

עד כמה אתה חי את זה?

כמה אתה מהווה דוגמה בזה?

בעצם, כשאדם חי,

אנשים מרגישים את זה.

אבל אם בן אדם רק מוסר את הדברים בדרך של עבודה,

זה לא עובר.

מה לעשות?

אמרתי לו, טוב,

זה צד אחד צריך להסביר גם למחנכים ולמורים

כיצד להעביר את השיעורים.

דבר שני,

אני מציע שתיקחו כאן לטות,

תראו לתלמידים

פעם בשבוע, פעם בחודש,

תכינו שאלון,

עירו את הקלטת,

על השאלונים ייבחנו מה שהם ראו,

אלה שידעו טוב לענות יעלו לשלב נוסף,

וכן על זה. תהיה תחרות,

אנשים רוצים לנצח, זה חומר לא מסובך, לא קשה,

לא צריך לזכור,

לתת להם דיסקים ביד,

שילכו הביתה והחזרו על החומר,

שאלות שיבנו אותם,

ממילא הם יתרגמו את הדברים, ויהיה לך ציבור שלם שיודע מה לענות, מה להשיב,

שלא מתפתה, שמבין מה הוא עושה.

הוא למד את זה.

הוא לא שמע והתלהב, הוא למד את זה.

הוא קפץ, צמח על הרעיון,

אמר שבעזרת השם יתברך, הוא יישם אותו.

למה אני מספר את זה?

משום שאני חושב שזה נכון בכל מקום, אפילו לא בבתי-ספר ובמוסדות חינוך, בכל קבוצה של אנשים. אם יושבים ולוקחים את הדברים ברצינות ועושים את זה כעבודה מחקרית,

אפשר להגיע לתוצאות מדהימות.

דיברתי אתו לפני יומיים.

אתמול

אני פותח ספר,

לקח טוב,

ומסתכל

במה נפתח לי,

והגדת לבנך ביום ההוא לאמור.

על הפסוק הזה כתוב כותרת, חינוך הילדים בהשבה אל הלב.

האגדה של פסח נתייסדה

על פי גדולי חכמי התורה,

כדי שנוכל לקיים מצוות והגדת לבנך.

האגדה של פסח.

הגאון,

הרב דסלר, בספרו, מכתב מאליהו, חלק ד',

אומר שהאגדה מהווה מקור איתן ללימוד דרכי ההוראה

לילדים וחינוכם.

דרך האגדה ואיך שסידרו אותה

חכמי ישראל,

נוכל לדעת כיצד לחנך את הילדים שלנו.

דוגמה, נוכל למצוא בה את ההוראה של דרך שאלה ותשובה,

ובעיקר הצורך לעורר שאלות

מצד הילד,

כדי שישאלו התינוקות, זה הדין,

הדין בהאגדה של פסח, שישאלו התינוקות

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,

בדרך של שאלה ותשובה.

כשיש שאלה ותשובה,

יותר דרוכים, יותר דרוכים להקשיב.

נותן דוגמה, היום שאל אותי מישהו,

יש חייט

שיש לו

עשר מטר בד.

כל יום הוא גוזר שני מטר בד.

בכמה ימים

הוא יגמור לגזור

את העשרה מטרים.

מה התשובה?

5, 4, 5. 5, 4, 5, 5, 5. 5, 5, 5, 5, 4, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5, 5. שמתם לב מה גרמתי?

כולם מעוניינים להשיב.

אז כולם דרוכים.

יש שאלה?

אדם נהיה ערני, הוא רוצה למדוד את כוחו.

מה התשובה באמת?

נו, מה התשובה באמת?

חמישה. עוד פעם, כולם דרוכים. שאלתי עוד שאלה.

אתם רואים? חמישה, ארבע, ארבעה.

איך בודקים מי צודק?

פשוט.

ביום הראשון הוא גזר שני מטר.

כמה נשאר?

שמונה.

ביום השני הוא גזר עוד שני מטר. כמה נשאר?

ביום השלישי הוא גזר עוד שני מטר. כמה נשאר? ארבעה.

ביום הרביעי הוא גזר עוד שני מטר. כמה נשאר?

הוא צריך לגזור עוד?

אז כמה ימים?

כולם השתתפו בשיעור.

זאת אומרת,

בדרך כזאת אפשר לעורר את התלמידים

בשביל להיות ערניים ודרוכים.

גם עניין המחשה, כשממחישים, שמתם לב, כשדיברתי עשיתי עם ההצבעות,

לגזור

זה עוזר.

בהגדה של פסח אומרים,

מצה זו, וכולם צריכים להרים, מרור זה שאנו אוכלים.

למה?

כי נושא ההמחשה נחקק יותר במוחו של אדם.

כשמדברים עם בן-אדם בלי המחשה,

יותר קשה לזכור.

למה?

לא תמיד אדם מרותק

לשפתותיו של הדובר, אבל התנועות גורמות

שבן-אדם מתרכז יותר.

דבר נוסף, ציורים חיים.

צריך אדם לצייר את עצמו בסיטואציה שמדברים, כמו שכתוב בהגדה.

לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

אז אדם צריך לצייר את הציור,

איך הוא יוצא ממצרים, איך הוא לוקח את המקל והתרמין והצידה,

ויוצא בדרך עם הילדים, עם המשפחה,

אדם שמצייר את הציור הזה נחקק לו בתוך מוחו.

זה עוזר ומסייע, שלא ישתכח העניין.

אחר כך אנחנו רואים, אילו לא הוציאנו,

אילו לא הביאנו,

אילו לא קרבנו,

אילו, אילו, אילו,

דיינו,

דיינו, דיינו.

למה צריך לפרק את הכול? אילו, אילו, אילו, אילו, למה?

מלמדים אותנו כל דבר,

צריך לפרק אותו לחלקים קטנים.

יותר קל לאדם לעבד חומר כשהוא קטן.

כשזה מרוכז ומכיל הרבה,

קשה לתפוס.

אבל אם פורטים את זה לפרטים, יותר קל.

ואז כשמרקימים את הכול, הדבר ברור.

דבר נוסף,

אחרי זה אנחנו אומרים, על אחת כמה וכמה.

למה?

ללמוד קל וחומר.

אחרי שהבנו את הפשוט,

לומדים מהקהל את החומר.

ואז אומרים קל וחומר, שכך וכך וכך.

עוד יותר זה רושם את הדבר במוחנו.

זאת אומרת, ההגדה נכתבה בצורה חינוכית כזאת,

שקשה מאוד לשכוח את מה שאומרים שם, בתנאי שנאמנים להדרכה ולהלכה, מה שצריך לעשות בהגדה.

אבל יש קושייה.

מה הקושייה?

הרמב״ם פוסק את דברי הגמרא,

ושם כתוב, אם אין לו בן או אישה,

הוא שואל את עצמו.

אחד יושב לבד בבית,

בחוץ-לארץ,

צריך לקיים פסח,

אין איתו אף אחד, בארץ נוכרייה, יש לו אגדה.

וצריך שישאלו התינוקות, וצריך שיהיו שאלות, ושיגידו ביחד.

אבל הוא לבד, מה יעשה?

לפי זה,

מה שאמר הגאון הרב דסלר,

יהיה קשה.

איך הוא מחזיר, איך הוא משיב את הדברים ללבו, איך זה עובד?

הרי אין פה את מי שהוא יעורר.

ואפילו שני תלמידי חכמים,

אם יש,

שכל אחד יודע את התשובות,

שואלים זה לזה כתוב.

אז קשה.

איך נותנים נוסח

לילד קטן

ולתלמיד חכם בשווה?

מה נשתנה הלילה הזה?

מי?

מי?

שבלילה הזה,

שבכל הלילון,

הוא יודע את הנוסח, הוא לא שכח,

חזק.

בכל אופן, יהודים יקרים,

מה אנחנו רואים?

שאפילו תלמידי חכמים יושבים, שואלים זה את זה,

ואם יושב אחד גם

שואל את עצמו כביכול,

וילד קטן

שאומרים שצריך לעורר את התינוקות שיהיו ערים באותו הלילה,

איך זה אותו טקסט מתאים לכולם?

איך?

אלא מה?

הטעם הוא משום שמצוות הלילה היא להשיב את האמת של יציאת מצרים אל הלב.

מה המטרה של הלילה הזה?

שנשיב אל ליבנו את כל עניין יציאת מצרים אל ליבנו,

שזה יסוד האמונה שלנו בבורא יתברך,

שנעשו כל האותות והמופתים, ואיך יצאנו, ומה עברנו, ומה היה עם פרעה, ואיזה מכות הם קיבלו המצרים.

כל זה אנחנו צריכים להשיב אל הלב, כי זה נותן לנו את האמונה במוחש.

אומנם השכל חכם הוא,

אבל בכל שכל אפילו של אדם חכם

יש ספיחים של ילדות

ועם ארצות.

השבת האמת אל הלב

דורשת אותו הלשון ואותו הסגנון ממש כמו הלשון והסגנון שבהם מסבירים לילדים.

עוד פעם,

להשיב את האמת אל הלב

זה דורש את אותו הלשון,

אותו הסגנון, ממש כמו הלשון והסגנון שמסבירים לילדים,

וזה כלל גדול בעבודת השם.

זאת אומרת,

צריך

להמחיש את הדברים, לצייר את הדברים, לפרוט אותם לפרטים, לעשות קל וחומר,

לשאול שאלות,

ככה

לומדים, גדולים וקטנים.

גם בשכל חכם

יש טיפ-טיפונת עדיין ספיח של ילדות

ושל עם ארצות,

ובדרך הזאת מדברים לאדם, וככה האדם מתרשם ביותר.

למה אני אומר את הדברים?

משום שזו דרך של לימוד. אם אדם יודע להשתמש בדרך זו,

יכול להשפיע על אחרים,

ויכול להסביר להם,

ויכול להעביר להם מסרים גם אם הם קשים.

אבל אני רוצה להגיד לכם דבר יותר עמוק מזה.

עד כמה אתם בעצם יכולים להיות מלמדים

גם בלי לעשות כלום.

גם בלי כל הדרך הזאת אפשר להיות מלמדים.

ופה אני עובר למכתב

שנכתב על ידי הסבא מקלם, זכר צדיק לברכה,

לברון דה רוטשילד.

הברון דה רוטשילד היה ידוע כתורם גדול מאוד למוסדות היהדות

בארץ ובעולם,

לכל דבר ששייך לעם היהודי.

ידוע היה במידת צדקתו ופרזונו,

כמה היה מפזר כסף.

בעם ישראל.

וכותב לו ככה סבא מקלם

על זאת תמכתי יסודי לבוא בכתובים להודות לאות כבוד מעלתו,

להודות לו ולברכו על כל החסד שעושה תמיד עם עדת השם בבחירתו בעצת הקדוש ברוך הוא ובחרת בחיים.

ואל יחשדני חס ושלום,

אשר להנאת עצמי אדרוש, חלילה לי מזה.

אבל לדעתי הדלה אני מחויב על-פי הדין

להודות לו ולברכו על הטובה הגדולה והעצומה שעושה עם כלל ישראל.

אחרי אשר איש רומא מעלה כמוהו יחיה,

לפני מלכים יתייצב

ומחזיק במעוז הדת.

מה יעשו אזובי הקיר?

ממנו יראו וכן יעשו.

אדם כזה שהוא מורם מעם,

שעומד בפני מלכים גדולי עולם ואילי הון,

שכולם מתדפקים על דלתו,

והוא מחזיק במעוז הדת

של העם היהודי,

אם הוא עושה כן,

כולם צריכים לראות ממנו ולעשות.

הנה, קידוש השם גדול ממנו ועל ידו בכל העולם,

ושכרו מרובה מאוד.

אחרי דברי ההקדמה האלה, כותב שם

הסבא זכר צדיק לברכה בעניין גודל מעלת קידוש השם.

מה זה מעלת קידוש השם?

ידוע שקודם חטא העגל

נתקדשו הבכורים לכהונה.

כל מי שנולד בכור היה קדוש לכונה, להיות כהן,

להקריב קורבנות. כל בכור היה ראוי לכונה להקריב קורבנות בבית המקדש,

לפני חטא העגל.

אבל יש לעיין,

מכוח מה זכו הבכורים?

הרי במצרים הם לא עשו שום דבר מיוחד.

אדרבה,

הקדוש ברוך הוא עשה עם הבכורים חסד

כאשר פסח על בתי בני ישראל במצרים

ונגף את מצרים.

החסד היה עם בכורי ישראל,

שבכורי מצרים מתו ובכורי ישראל ניצלו.

חסד עשה אתם השם.

אבל הואיל ועל ידם נתקדש שם שמיים,

אפילו שלא הייתה שום פעולה מצדם,

הייתה זו סיבה מספקת

כדי שיזכו להתקדש להיות כהנים לשם יתברך.

בגלל שהקדוש ברוך הוא הבדיל

בין בכור ישראלי

לבכור מצרי,

וניתן היה לראות שלקדוש ברוך הוא יש את כוח ההשגחה על כל ברור וברור,

ולפגוע רק במי שהוא אמר שהוא יפגע בבכורי מצרים,

ובכורי ישראל הובדלו לטובה.

זה גרם לקידוש השם, כי אז ראו את ההבחנה שהקדוש-ברוך-הוא אכן יודע ומשגיח בכל בריאה מי נולד,

מאיזה טיפה ומתי.

אז בכורי ישראל בצורה פסיבית גרמו לקידוש השם גדול של מכת בכורות.

זה כבר זיכה אותם, קידוש השם,

שהם לא פעלו בעבורו כלום,

שהם יתקדשו בקדושה גדולה כזאת להיות כהנים לשם יתברך.

ומעתה,

הרי דברים קל וחומר,

אתם רואים איך הוא עושה הסבא מקלם?

ישר כבר לומד קל וחומר, כמו בהגדה.

מה הוא אומר?

ומה,

מי שלא נתכוון כלל שיצא קידוש השם.

על ידו שכרו כל כך גדול המכוון לקדש שם שמיים בפועל

אם זה בממונו ואם זה במעשה על אחת כמה וכמה שמוסיף קדושה בעצמו

אם אדם שלא עשה כלום ונתקדש שם שמיים על ידו בלי שיעשה כלום

יכול לגעת לקדושה של להיות

כהן

ולהקריב קורבנות בית-המקדש?

אחד שמתכוון לשם שמים

בפועל

או בממון,

כמה קדושה הוא מוסיף בעצמו על-ידי המעשה.

וגדולה מזאת מצאנו, תשמעו עד איפה זה.

הכתוב אומר, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו

ויהרוג השם כל בכור בארץ מצרים.

מבכור אדם עד בכור בהמה.

רגע, רגע.

אז גם בכור של בהמה,

גם כן

נתקדש שם שמים על-ידו, נכון?

למה?

כי בכור בהמה של ישראל לא מת,

של מצרים כן מת.

אז אם כן, כמו שבכורי ישראל נתקדשו, מה תאמר שגם הבכורות של הבהמה יתקדשו?

מה תאמר?

יכול להיות כזה דבר.

על כן אני זובח לשם

כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה.

הרי שגם בהמה,

שלא עשתה

ולא כיוונה מאומה,

גם על-ידה נתקדש שם שמים, וגם היא זכתה להתקדש לשם.

כמו שכתוב בפרשה,

קדש לי כל בכור פטר רחם,

מה ההמשך?

באדם ובבהמה לי הוא.

אתם מבינים דבר כזה?

בהמה זכתה שנתקדש שם שמים.

יש בקדושה.

כתוב שהכלבים במצרים,

לא יחרץ כלב לשונו.

היו אומרים הישראלים, בני ישראל,

כלב אף פעם לא נבח על ישראלי.

לא יחרץ כלב לשונו.

מה זכו הכלבים?

לא יאומן כי יסופר.

חוץ מכבודכם,

מהצואה של הכלבים לוקחים,

מערבבים עם עפצים ועושים דיו לכתוב תפילין ומזוזות.

שמעתם דבר כזה?

לא יאומן כי יסופר.

מה זה הדבר הזה?

עד היום? לא, עד יאו, עד יאו. עד היום?

עד היום? כן.

היום יש שיטות נוספות, אבל לא, זה מותר.

אתה מבין מה זה?

זה רשום בשירת הבריאה.

באמת, אני קראתי. אשרייך שאת קוראת.

מוסיף הרשז,

זכר צדיק ברוך הוא אומר, על אחת כמה וכמה

אדם שמכוון לקדש שם שמים,

וממנו יראו וכן יעשו,

אם יש מישהו שקידש שם השם,

וממנו ראו וכן יעשו,

ובפרט בדור הזה,

שבעוונות הרבים הוא אומר בזמנו,

לפני מאות,

לא מאות, מאה שנה בערך,

הוא אומר,

אבדה האמונה ונכרתה מפיהם,

פירוש אבדה האמונה, ממה? להשתרש בלב,

ונכרתה מפיהם

פירוש שגם בפיהם זה מן השפה ולחוץ,

גם כן לא שומעים שם שמים.

בדור כזה,

איש רם כמוהו, כמו הברון דה רוטשילד, הוא כותב לו את כל זה בכתיבה,

ובדור הזה איש רם כמוהו לפני מלכים מתייצב ומחזיק במעוז הדת

ומקדש שם שמים בפרהסיה,

שכרו מרובה ועצום מאוד.

הוא לא כותב לו בשביל ליהנות, שיתרום לו.

הוא אומר לו, חובה עלי להגיד לך את הדברים.

וזה כעניין שנאמר בירושלמי, סוף ברכות.

אם ראית דור שמתרפים עצמם מדברי תורה,

עמוד ותחזק בו,

ואתה מקבל שכר, כולם.

זאת אומרת,

אם אדם נמצא בדור שיש רפיון

בעבודת השם,

עמוד ויתחזק בו, אדם עומד,

מתחזק בשם, במצוותיו, בתורתו,

כנגד כל הזרם,

מקבל שכר כנגד כולם.

והוא מסיים את המכתב,

השם ישמרהו ויברכהו,

בזכות שהוא מקדש שם שמים,

אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא.

אברהם אבינו, עליו השלום, כתוב

באבות, משנה באבות.

מהאדם הראשון עד נוח,

עשרה דורות שהיו באים ומכעיסים לפני הקדוש ברוך הוא,

עד שהביא הקדוש ברוך הוא מבול

על העולם.

מנוח ועד אברהם, עשרה דורות,

שהיו באים ומכעיסים לפני הקדוש ברוך הוא,

עד שבא אברהם אבינו ונטל שכר כולם.

עשרה דורות, מיליונים בני אדם,

כולם רחוקים מהכרה באלוקים.

האדם היחידי בעולם שמסתובב,

אברהם אבינו,

מפיץ את האמונה נגד הזרם, מוכן להיכנס לכבשן האש

על האמונה שלו, אמונת יחיד.

אבא שלו טרח, מוכר פסלים ועבודה זרה.

אין מי שנמצא בדור ההוא כמוהו.

היו אמנם שם ועבר,

אבל לא הפיצו את האמונה.

היו להם ישיבות שלימדו את האמונה, אבל בקטן.

ואברהם הולך ממקום למקום ומפיץ את האמונה באלוקים.

וכל הסיעתא דשמיא שיורדת לעולם,

והייתה צריכה לרדת על כל אחד ואחד,

כפי מעלתו ומדרגתו,

כיוון שכולם היו רחוקים מהשם, הכל התנקז כמו משפך

אל אברהם אבינו.

והוא נטל את השכר של כולם.

עשרה דורות.

אתם שומעים דבר כזה?

מה אדם יכול לזכות

אם הוא מקדש שם שמיים?

מי זה אברהם אבינו?

יהושע קורא לו

האדם הגדול בענקים.

אין הגדרה כזאת.

בכל התנ״ך

דומה כלל.

זה אברהם אבינו.

כל האמונה באל יחיד בעולם כולו,

מכל הדתות, זה אברהם אבינו.

כולם למדו את זה מאברהם אבינו.

אבי האמונה בעולם.

כל מה שאנחנו קיימים, 3,300 שנה,

זה בזכות קידוש השם ופרסום האלוקות של אברהם אבינו בעולם,

וההבטחה והבריתות שקראתי תואר הקדוש ברוך הוא ועם זרעו אחריו עד סוף הדורות.

צדיק

אשרי זרעו אחריו.

זאת אומרת,

אדם יחיד

נגד כל הזרם הולך ומפרסם את האלוקות.

יש בורא לעולם.

כולם יצאו נגדו חוצץ.

נמרוד.

זורק אותו לכבשן האש. הקדוש ברוך הוא עושה לו נס.

הוא לא נכנס על מנת שיהיה לו נס.

הוא נכנס על מנת להישרף.

השם עושה לו נס. הוא נשאר בכבשן האש, חי, יוצא חי.

מכניסים אותו לבית הסוהר עשר שנים.

לא מזיז אותו כלום.

הולך, מפיץ את האמונה בכל מקום.

בסוף מה מגיעים כל העולם להכרה?

נשיא אלוקים אתה בתוכנו. כל העולם מוריד

את ראשו ומרקין בפני אברהם אבינו.

קידוש השם של יחיד,

עד סוף הדורות.

חייב כל אדם מישראל לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב.

כל אחד מאתנו יושב כאן

ויושבת כאן יכול להגיע למעשים

לפי גודל ושיעור הקומה שהשם נתן להם בנשמתם,

למעשים כמו האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב.

השאלה אם הם מעוניינים,

אם הם רוצים.

עכשיו למדנו שאם בן אדם

אפילו לא עשה מאומה ונתקדש עם שמיים על ידו בצורה פסיבית, זה גם מועיל

וזה גם מוסיף בו קדושה.

כל שכן אם אדם פועל על מנת

שיתקדש שם שמיים.

ומה לנו יותר גדול מאשר הדוגמה האישית של בן אדם,

אפילו אם הוא לא מדבר?

אדם שהולך ברחוב ומשדר סביבותיו מי הוא.

גם במעלליו התנכר נער.

אדם ניכר גם בהילוכו, בדיבורו, בשיחו, במשא ומתן שלו.

בלי שאדם יעשה פעולות מיוחדות. עצם זה שהוא משדר אמינות,

ניקיון,

ניקיון רוחני,

אם אדם משדר אהבת הבריות,

כל שרוח הבריות נוחה ממנו,

רוח המקום נוחה ממנו. אתה רוצה לדעת אם הקדוש ברוך הוא אוהב אותך?

איך תדע?

אם רבים אוהבים אותך,

סימן שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך.

אם רוח הבריות נוחה ממנו,

רוח המקום נוחה ממנו.

זאת אומרת,

אדם שמשדר אהבה לכולם, זה חוזר בחזרה.

אדם שהוא אגואיסט, אנוכי, דורש לעצמו תמיד את מקומו, את כבודו,

מתרחקים ממנו.

אדם שנותן ומעניק

ומשתדל תמיד לסייע לאחרים, נאהב ונערץ

אצל אחרים.

בעצם, אדם יכול לכוון הכול לאפיקים החיוביים,

אבל מה ידחף אותו?

החברה משדרת אנוכיות.

כל אחד דואג לעצמו. אם אין אני, למי לי? הוא אומר.

אם אני לא דאג לעצמי, מי ידאג לי?

והתורה מחנכת בדיוק הפוך.

תיתן ותעניק ותשפיע כמה שיותר ותקרין.

נתן לך הקדוש ברוך הוא דברים טובים?

נתן לך חוכמה?

תשתמש לחזור לאחרים.

נתן לך עצה?

תתייעץ לאחרים.

נתן לך קול נעים?

תשורר,

בשביל שהקדוש ברוך הוא ישמע את ההלל והשבח שלך בפני אחרים?

וכן הלאה.

זה כלי וענביהו.

נותן לך הקדוש ברוך הוא אפשרויות?

תשתמש בהם לטובה.

אם כן, ההמחשה,

החיים האמיתיים

גורמים לקידוש שם שמיים בפועל.

ואם אדם עוד קם מכיסאו ורץ לעשות למען האחרים,

ומתקדש שם שמיים על ידו, אשריו ואשרי חלקו

בעולם הזה ובעולם הבא.

זאת אומרת,

יכול אדם

לנצל את חייו ולהרוויח,

גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

מי לא רוצה הכרה והחשבה ותשומת לב

שיהיה לו מהסביבה?

מי לא רוצה תמיכה?

כולם.

מה אתם עושים בשביל?

מבקשים.

לא,

תיתנו.

לא תצטרכו לבקש, ייתנו לכם בחזרה.

תבקשו, יתעלמו מכם.

כמה שתיתן יותר,

בסופו של דבר זה יחזור אליך.

בסופו של דבר, לא מייד.

צריך אורך רוח.

אבל אם אתה רוצה, תיתנו.

אנשים בורחים מלתת.

לכן

למדנו כמה דברים.

אדם צריך להמחיש לעצמו את מה שהוא לומד. למדת משהו?

אתה צריך לקום עם החלטה.

מה אתה עושה עם מה שלמדת?

אם קמת אחרי שלמדת

ואתה רק זוכר את הסיפור,

בעוד יומיים-שלושה תשכח את הפרטים,

בעוד שבוע תנסה להיזכר מה היה הסיפור.

לא נשאר מזה כלום.

אם למדת

וטרם קימתך,

החלטת מה אתה מאמץ על לבך, קחו דברים ושובו אל השם. אם אתה קם ומחליט,

מהיום אני עובד על הנקודה הזאת, מהיום אני אעשה כך.

אם החלטת, השיעור הזה לעולם לא הלך לאיבוד

והוא תרם לחייך שינוי לכל החיים.

כך אדם צריך לחיות כל ימי חייו.

שום דבר לא עובר לך ליד האוזן, שום דבר אתה לא רואה סתם.

כל דבר יש לו מסר אליך מן השמים, חיובי או שלילי.

ואתה צריך על-פי התורה לבחון את הדבר,

לזרוק מה שלא צריך ולקחת מה שצריך.

אין דבר שקורה סתם.

זאת אומרת, מכל דבר יש לימוד. ואדם צריך לראות איך בין הטיפות של החיים

הוא עובר בשלום.

לא כל כך קל.

עבודה,

יש בן אדם מפה, בן אדם משם, איש שכן,

איש חבר, יש רע,

יש מכר,

יש משפחה, יש אישה, יש ילדים,

יש עבודה, יש בעל הבית, יש מעביד, יש פועלים.

וואי, עם כולם צריך להסתדר.

לא פשוט.

בפרט שהאדם הוא פקעת של מידות

שתובעות ממנו המידות את מה שהוא רוצה.

אם לא ילמד מוסר ויפלס את עצמו לפי התורה,

הוא יתנגש ויתקוטט עם כולם.

אבל אם הוא ידע לנתב את עצמו על-פי התורה,

והוא יהיה מעביר על מידותיו,

אפילו שיש להם שפיצים וכל פעם הוא רוצה לצאת ביציאה,

הוא ידע להעביר על מידותיו,

אז כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו.

אתה רוצה למחוק את כל העוונות שלך?

תעביר על המידות שלך בבן אדם לחברו,

ובשמיים יעבירו לך על כל העוונות.

התורה מלמדת אותנו בדיוק איך להתנהל בעולם הזה.

אבל אם בן אדם לא לומד תורה, לא קובע עיתים לתורה,

לא מקשיב לחכמים,

לא מיישם את הדברים שהוא שומע,

אז זה עובר לידו, אולי יש לו קצת ידע,

אבל זה גם יעמוד לו לרועץ בסוף, כי יגידו לו, ידעת את זה, מה עשית?

כלום.

ידעת את זה, מה עשית? שום דבר.

שמעת את זה, התלהבת. צילמנו אותך, התלהבת.

מה עשית עם זה? שום דבר.

זאת אומרת, אדם צריך לדעת, החיים

זה לא חוויה,

זה לא הרפתקה,

זה מציאות.

מה שאתה מאמץ ולוקח מהעולם הזה, יישאר לך לעולם הבא.

מה שאתה מזניח, אתה מפסיד.

אני מדבר על החלק הרוחני, כמובן.

בחלק הגשמי אין לך יותר, יהיה לך פחות, לא יישאר לך כלום.

בחלק הרוחני זה הדבר היחידי שיישאר.

אז כמה שהשקעת יותר,

יהיה לך יותר.

השקעת פחות, הפסדת על עצמך.

למי שיש שאלות, בבקשה.

אתה אומר בעצם שבן-אדם שמקבל מה שהוא מקבל בעולם הזה ולא לוקח את זה לעולם הבא, בעצם הוא מקבל על זה צורר.

כמו שאתה אמרת. קיבל על זה מה?

צורר.

צורר?

משהו לא טוב.

שבן-אדם שמקבל מה שהוא מקבל בעולם הזה, בחיים האלה,

והוא לא לוקח את זה לעולם הבא,

אז בעצם יש פה משהו לא תקין.

כאילו, הוא אמור, הוא חייב לקבל את זה כמו שזה.

לא זוכר שם. אתם זוכרים שאמרת? אז אני אנסח את זה אחרת.

אנסח את זה אחרת.

בן-אדם שהולך ונכנס לאמונה

והוא לא סגור ב-100% על האמונה, הוא בעצם הולך עליו והוא בעצם משקר לעצמו.

בוא נגיד אחרת. לא דיברתי על זה, אבל בוא נגיד אחרת.

אם אדם, לפי מה שאתה אומר עכשיו,

אם בן-אדם

לא בטוח במה שהוא עושה ואין לו בסיס למה שהוא עושה,

ממילא הוא לא חי על-פי האמת הצרופה, הברורה,

אז ודאי שהוא מחטיא את המטרה.

אני אנסח את זה יותר טוב.

אה, יפה. אתה יודע מה, אני אנסח את זה? ובאמת, אם אתה משכנע אותי, אז אשריך,

כי זה באמת יש לי ככה. יאללה. יאללה. שבת.

שבת. שבת.

אז שבת, כמה שהיא, תראה, אני אגיד לך, אני לא נוסע בשבת בשביל להיות עם המשפחה, כי כמה שהקדושה ביום שבת עם המשפחה זה משהו מדהים וזה כיף, ובאמת, תקרב את המיקרופון, כן.

אני אומר שבשבת

אני לא נוסע בשביל להישאר בבית, בשביל להישאר עם המשפחה.

אתה נשוי או רווק?

אני רווק.

כן.

עם המשפחה, אבא ואמא, אחים ואחיות. הבנתי.

וזה באמת כיף.

באמת באמת זה כיף.

והשאלה שלי היא כזאת,

אני באמת ראיתי את התורה שבכתב וקיבלתי אותה, שבאמת זה לא בן-אדם שכתב אותה,

קיבלתי את זה באמת שחור על גבי לבן.

מה שאני לא מבין, ואני גם לא כל כך קונה, אני אומר לך את כל האמת עכשיו,

בשביל שתנסה להעביר לי את זה יותר טוב.

התורה שבכתב

היא בעצם חופפת, היא בעצם מעמידה את התורה שבעל-פה,

סליחה, היא מעמידה את התורה שבכתב, כי

בעצם לכתוב בשבת,

או סתם דוגמה, לשחק במחשב, או כל דבר אחר שיש,

לא כתוב, לא חל על זה איזשהו איסור מהתורה, זה בעצם איזשהו צדיק

שפסק דין שמשך אחריו עשרות אלפי יהודים אחרים,

שלאו דווקא זה כתוב בתורה, וזה לא יכול להיות פסק או דין הלכה כזה, זה יכול להיות גם פסק ודין הלכה אחרת לגמרי.

ובעצם זה יכול להטות,

אולי הכוונה היא טובה, אבל בעצם,

אני למשל, אני אגיד לך את האמת, אני כן משחק במחשב,

ואני כן כותב בשבת,

ובאמת שהאמונה שלי חזקה. כל בוקר כשאני מסתכל, אני מתעורר בבוקר, אני מסתכל מהחלון ואני רואה את הים ואת כל העצים, ואני אומר לקדוש ברוך הוא,

תשמע, לא רק שאתה צייר, אתה גם כן אחד מהיותר טובים, אם לא הכי טוב שיש. כי באמת, אני יודע להעריך את כל הדברים שיש.

מה שבאמת שאני לא מבין,

ובבקשה, תנסה לשכנע אותי,

שאני תוהה, זה למה ביום שבת אני לא יכול לכתוב,

אני לא יכול להדליק אור, אני לא יכול לעשות אלף ואחד דברים אחרים שלא קשורים בתורה,

ושבגלל שצדיקים,

כמה גדולים שהם יהיו, ואשריהם באמת אשרי חלקם, אבל זה יכול איפשהו להטות,

גם אם המטרה שלהם תהיה טובה,

גם אם המטרה שלהם תהיה טובה ונכונה.

טוב, תודה.

יש לי עוד שאלה, דרך אגב.

ברור שיש לך עוד.

יש לי עוד הרבה עשר דקות.

שמץ? לא, איך תראה אותי?

עכשיו,

הקדוש ברוך הוא כותב בתורה, ואתנה לך

את לוחות האבן

והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם.

הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו,

ואתנה לך את לוחות האבן,

ובכן,

ואתנה לך את לוחות האבן, זה הלוחות.

והתורה זה תורה שבכתב.

והמצווה

זה המשנה, תורה שבעל פה,

שאומרת איך מקיימים את התורה שבכתב.

התורה שבעל פה נקראת תורה שבעל פה.

יש תורה שבכתב, ויש תורה שבעל פה.

תורה שבכתב כתובה

כמו שאתה מכיר את התורה,

ותורה שבעל פה מתלווה אליה בעל פה.

כך היה תמיד.

ומשה קיבל את התורה,

כללותיה,

פרטותיה ודקדוקיה מהר-סיני,

בעל פה,

ולימד את התורה שבכתב,

והסביר אותה בעל פה לעם ישראל.

רגע, רגע, סליחה, לא הבנתי. הוא קיבל את התורה,

הוא קיבל את הלוחות-הברית, וכל שאר התורה זה בעצם הוא?

העביר אותה בעל פה?

לא. תורה שבכתב,

בלוחות היו עשרת הדיברות.

בתורה,

זו התורה כמו בספר תורה, אתה מכיר? כן. בהיכל פותחים, כן, כן. זו התורה שבכתב,

ואת ההסבר בעל פה.

לדוגמה,

אתה יודע שצריך להניח תפילין?

מאיפה אתה יודע?

אני יודע.

מה זה אתה יודע? מאיפה אתה יודע?

אבא אמר, אבא ביקש.

אבא ביקש. האמת שכל פעם שאני מניח תפילין, אני מניח

תפילין כל בוקר.

כן, אבל יש פסוק כזה.

לא, תשמע, ההרגשה שאני מניח... שמעתי, תודה. הרגשות, תניח מה שאתה רוצה. עכשיו אני אשאל אותך שאלה. לא, אבל... תשמע, מה זה הרגשות... איפה כתוב בתורה להניח תפילין? כולם מניחים תפילין.

וכשאתם לאות על ידיך ויהיו לטוטפות בין עיניך.

מה אתה אומר? מה אתה אומר?

זה הפסוק?

זה הפסוק? כן, זה הפסוק. יפה, מה אתם מוחאים לו כפיים? כתבתם על מנת... כן, כן, נו, אני זוכר את זה. נו, אני כל יום קורא את זה. כל יום אתה קורא את זה.

איפה כתוב תפילין?

שמע.

מה שמע? שמעת? לא, לא, אני מסכים. אוקיי, אני מבין את זה. רגע, מה כתוב?

עוד פעם, מה כתוב?

אבל תפילין זה... מה כתוב?

וקשרתם לאות

על מה לקשור את התפילין. איפה כתוב? אבל בסדר, אז אני מבין את זה. מה אבל בסדר? אני מבין את זה, אבל אני... מה אתה מבין? אני לא מחפש מה שהגגה לי. רגע, אבל מאיפה ידעו כולם לקשור תפילין? אז אין שום בעיה, זה עבר מאבא לבן, סליחה.

מאבא לבן? אז זה עבר מאבא לבן, וזה עבר ככה בדורות. מי היה הראשון שאמר להם?

משה?

משה? מאיפה הוא ידע?

כי הוא כולו, הוא גדול, הוא צדיק. מה גדול? מאיפה הוא ידע?

מהקדוש-ברוך-הוא מהמזיני. אבל זה מה שאתה רוצה, זה בעצם, אוקיי. זה הפסוק, אמרת אותו אתה. אין שום בעיה, אין שום בעיה. אוקיי, בסדר.

רגע, רגע. תהיה מקובל. הלכות, כמו שאני בא, שמעתי, שמעתי. אין לי בעיה שאתה תראו איך תגיד לי עשרות אלפי דברים אחרים. שמעתי. שמעתי. בעשרת הדיברות

כתוב שמור את יום השבת, לקודשו.

אה, יפה.

כתוב שמור,

שמור את יום השבת.

מה הכוונה?

שמור את יום השבת.

נו, אז תסביר לי אתה באמת. ואיך אני יכול להסביר? כתוב רק שמור.

לא כתוב מה עושים. שמור לא משאיר מחשב הבית.

מה שמור? שמור.

לכתוב מלאכת. לא תעשה מלאכת. נכון? משהו כזה? לא תעשה כל מלאכה. לא תעשה כל מלאכה. איזה מלאכה? אבל, תשמע.

אתה מפחיד, אתה צועק עלי. אני מרגיש ככה, אתה יודע, אני נבהל. אני לא צועק. לא, אשריך, אנחנו מנהלים דיאלוג, אבל עדיין אני קצת נבהל. אתה יודע, עדיין יש פה עשרות אלפי חבר'ה שבאו למחוא לך כפיים.

בכל אופן, לצורך העניין. רגע, נשמה לא צועקת. די, עכשיו רגע.

אסור

כל מלאכה, נכון?

איזה מלאכה לא כתוב, אז מה?

אני אשאל אותך שאלה.

אבל מבחינה הגיונית, לוגית, מלאכה זה עבודת יד, לא תעשה עבודת יד. מי אומר, רגע, אני שואל אותך. מה זה מלאכה? אני אגיד לך מה זה מלאכה.

מלאכה זה חרישה.

מלאכת חרישה,

מלאכת זריעה, מלאכת קצירה,

מלאכת כתיבה,

מלאכת מחיקה,

מלאכת תפירה, מלאכת, יאללה, אני יכול להביא לך מלאכות בלי סוף.

עכשיו, רגע.

הקדוש ברוך הוא, כשאמר

למשה רבנו,

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,

אמר שהוא מבקש שעם ישראל יעשו מקדש

והוא ישכין את שכינתו בתוכו.

התחילו בונים את המשכן.

מתחילים לבנות את המשכן,

מגיע יום שבת,

הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו לחדול מכל מלאכה.

למה?

קדושת השבת גדולה מקדושת בית המקדש.

מה להפסיק?

להפסיק כל מלאכה.

איזה מלאכה?

שעשו במקדש.

כמה מלאכות עשו במקדש?

שלושים בתשע מלאכות,

והן הנקראות ל״ט מלאכות או טל מלאכות.

אלה היו המלאכות שעשו כשבנו את המקדש.

אלה נאסרו.

אחרות לא נאסרו.

מה אם הל״ט בפרק שביעי במסכת שבת?

מנויות כל המלאכות, ואיך נעשו?

זה מה שאסר הקדוש ברוך הוא.

וזה נאמר למשה רבנו.

וזה הועבר לכל היהודים.

וככה אנחנו יודעים מה אסור ומה מותר.

בלי שהקדוש ברוך הוא יגיד מה אסור ומה מותר,

לא נדע לקיים מצווה אחת.

וספר התנ״ך, התורה,

יהיה ללא משמעות,

וכל הרוצה יבוא ויפרש מה שהוא רוצה.

יצא שכוונת הבורא לא תתקיים.

מדוע?

כי הוא השאיר ספר סתום וחתום,

שאף אחד לא יודע מה כתוב, מה מחייב ומה אסור,

והוא רוצה שיקיימו מה שכתוב. כיצד?

תאר לך שאני נותן עכשיו הוראה?

תלכו!

ראית? והוא שואל ישר, לאן נלך?

מה זה תלכו?

לאן?

אתה אומר, לא לעשות מלאכה. שואלים יד, איזה?

מה אתה לא אומר לא? קשרתן, מה?

בסוכות תשבו שבעת ימים. איזה סוכה?

מה הגודל?

מה הדין שלה?

איך אתה עובר לדברים?

באיזה תנאים? באיזה מצב? איפה הפירוט? אבל בסדר, אתה מדגים לי פה דברים בשביל לבנות, בשביל לעשות, לא על מנת לא לעשות. זאת אומרת, אני מסביר לך את הכלל. אני מסביר לך את הכלל. אבל הכלל הזה, אני לא מבין את הבסיס שלו.

אני מסביר לך את הכלל.

כתיבה

הייתה במקדש.

היו מסמנים את הקורות

בשביל לאחד אותם אחר כך כשבונים את המשכן.

מלאכה זו נאסרה,

כיוון שקדושת השבת יותר מקדושת בית-המקדש. נאסר.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. נאסר.

הדלקת המחשב

היא עניין של חשמל.

חשמל זה אש,

ואש אסור בשבת.

המלאכות האלה שנמצאות במכשירים,

בכלים, בדברים שאתה עושה,

ונאסרו אז, אסורים גם היום.

אפילו אם הם נמצאים במכשירים מודרניים, זה לא משנה.

אם עצם המלאכה נמצאת באותו כלי, מכשיר

או עבודה,

זה מה שנאסר אז, נאסר גם היום אותו דבר. לא השתנה שום דבר.

אז זה לא חכמים ישבו ופרשו והחליטו בשבילנו.

הם בעצמם קיבלו הוראות מה לעשות.

הם רק למדו את זה מפי משה,

שלמד מפי השם,

וקיימו מאז ועד היום, זה הכול.

לא השתנה כלום. לכן,

ואתנה לך את לוחות האבן,

והתורה,

והמצווה

אשר כתבתי להורותם. לך ותורה להם כיצד לקיים את זה.

בלי זה,

מה צריך להישאר יום ו-40 לילה, משה רבנו בהר סיני?

קח את התורה, ירד למטה.

אלא הקדוש ברוך הוא ישב ולימד אותו מה עושים בכל דבר ודבר, ומשה ישב ולימד את העם.

הבנת למה אסור לכתוב בשבת ולפתוח מעשב?

אז הבנתי עוד פעם, הבסיס שאתה אומר לי אותו, ובאמת, אני אומר לך,

הבסיס שלך, שלגבי כל הלכה, או כל פסיקה, או כל דבר אחר, שבאו, למשל,

עוד דוגמה סתם קטנה,

למשל, על טיעונים או על תה להכין בשבת או על מים חמים להתקלח בשבת או דברים כאלה,

זה דברים שבבית-המקדש באו ואמרו, תשמע, גבר, אתה לא מתקלח ביום שבת, או תשמע, אתה לא יכול לעשות תה ביום שבת, או טיעונים או דברים כאלה.

אלפי פסיקות ואלפי הלכות שמזלימות, מוטי, לא לבהל באלפי אלפים. לא. בוא תקשיב, מוטי.

שאלת שאלה אלפן. סליחה, יקירי, רגע, שנייה, תן לי שנייה לגמור, לסיים, סליחה.

אני פשוט טוען שכל הפסיקות וכל ההלכות שגדולים ורבים ממני אמרו בכל, אף אחד מהם לא פסק.

מה זאת אומרת?

אמרתי לך פשוט, הכלל הוא,

שמע את הכלל.

יש הרבה פסיקות שלא היו רשומות אז, ב-39.

תן רגע, תן רגע.

כל מה שנאמר בתורה נאמר בתורה שבעל-פה, נקודה.

זה לגבי תורה שבעל-פה ששאלת,

תורה שבכתב אומתת לך, אמרת, תורה שבעל-פה אתה לא מבין, באים חכמים ואומרים, הסברתי לך, לא כך כמו שחשבת.

קיבלו את זה מאותו מקור, מהקדוש-ברוך-הוא, תורה שבכתב, תורה שבעל-פה ביחד.

זה, אחד.

שתיים. אתה מכיר את המשחק טלפון שבור?

תכף.

אני שואל אותך שאלה, לא. טלפון שבור, וכל הדורות, 3,300 שנה אחורה, מכיר טלפון שבור. אז 3,300 שנה אחורה,

סיכוי הכי קטן שלא יקרה משהו, במיוחד עם כל הגלויות שהיינו בהן. בדיוק. לא עלינו. בדיוק. זאת ההוכחה הכי טובה למה לא היה טלפון שבור.

טלפון שבור רק בעם ישראל לא היה.

בכל העמים היה.

אתה יודע למה?

מה ההוכחה?

מה ההוכחה?

ההוכחה היא שאחרי אלפיים שנה של גלות ונתק, כמו שציינת,

אחרי אלפיים שנה של גלות ונתק

מגיעים יהודים מטורקיה,

יהודים מפולניה,

יהודים מספרד, יהודים מתימן, מאפריקה,

מאשכנז, מגרמניה, מכל מקום בעולם,

חוזרים לפה,

ומה רואים?

שלא השתנה, שום דבר לא השתנה. לא רק לא השתנה,

אותו ספר תורה מביאים מפולניה,

רטלדבר,

באותו ספר משם ומשם.

לכולם יש ציציות,

שמונה חוטים בדיוק, לא 1.7, 1.9 ו-1.13.

הנה, ואפילו לך יש ציצים.

זאת אומרת,

מכל עולם מגיעים אותה מזוזה, אותן פרשיות במזוזה, באותו צד של המשקוף, המזוזה, מה שנקרא.

הכול אותו דבר, אותו חג פסח באותו תאריך, אותם דינים,

אותם הלכות.

הכול אחרי 2,000 שנה בלי טלפון, בלי אינטרנט,

בלי קשר, בלי כלום.

איך זה?

אם היה טלפון שבור,

כל אחד היה בא עם משהו אחר, ובכלל היה בא.

לא, אבל זה יכול להיות במידה שהיה,

עוד פעם, שוב, צדיק בדורותיו שהיה וכתב ספר, והספר הזה הלך והתפרסם לעדות אשכנז, והלך והתפרסם למזרח ומערב אירופה, והלך והתפרסם

ליבשת אפריקה. אותו ספר, כאילו,

בגלל שיהודים היו חסידים של אותו חסיד.

קלטת מספר 402, הולך שפוף סוף חלק א',

המשך בקלטת מספר 403,

הולך שפוף חלק ב'.