תופעות חדשות

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

לא קרה לי לעמוד ולרעוד.

אני אדם שידוע בתור אדם שמדבר את ליבו,

ולא פעם בצורה בוטה וחזקה ולא מפחד משום מעמד,

אבל אני עומד ואני רואה את זה.

אני לא בטוח.

אני לא בטוח שהרעד הוא מהבושה או מהקהל.

אני חושב שהרעד הוא יותר מהכובד של מה שקורה פה כרגע ומהעול שאני הולך לקחת על עצמי בגיל 50. ולו רק

בגלל שלא ניסיתי,

ולא בגלל שאני מאמין גדול,

ולא בגלל שאני חושב שזו התשובה,

אלא מפני שלא ניסיתי עוד, וניסיתי הכול,

ואת זה עוד לא ניסיתי.

ואולי זו תחילת הדרך הנכונה,

ואולי זה גם יביא לתוצאות חדשות.

וניסיתי הכול, ואת זה עוד לא ניסיתי.

ולא רק בגלל שלא ניסיתי, שלא ניסיתי, שלא ניסיתי.

קלטת מס' 366, תוצאות חדשות.

ערב טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמה וירוויח.

מצטער על האיחור,

אבל משפצים אצלכם את כל הכבישים בכניסה לחיפה.

ובכן, יהודים יקרים,

אנחנו נלמד כמה דברים חדשים לבאר מה ההבדל

בין אדם אחד למשנהו,

בין בדיבור ובין בשמיעה.

כל היתרון של אדם על בהמה הוא בזה שאדם יש לו את כוח הדיבור.

כוח הדיבור פירושו לא כתוכי המצפצף

ואינו יודע מה מצפצף,

אלא כמו שכתוב בתורה, ויפח באפיו נשמת חיים,

אומר התרגום

רוח ממללה.

זאת אומרת, כשאדם מדבר,

אין זה צפצופים בעלמא,

אלא רוח ממללה פירושו של דבר שזה בא מתוך היותו, מתוך ליבו.

הלשון היא קולמוס הלב.

מה שהאדם אומר בפיו,

לא תמיד זה מהלב.

לכן אומרים חכמים, צריך שיהיו פיו וליבו שווים.

יש הרבה דברים שאדם משיג בשכלו,

אבל זה לא מתיישב בליבו,

והוא מדקלם את הדברים כמו תוכי.

אבל זה לא דברים שמושרשים בו כבר.

והיתרון של כל אדם מחברו זה בהכרה שלו,

האם הוא מכיר את מה שהוא אומר או לא.

וכמה שרוחו של אדם גבוהה יותר,

כך מילולו גבוה יותר,

משפיע יותר.

זאת אומרת,

רוחו של האדם גבוהה,

זה אומר שהאדם מבחינה רוחנית הוא יותר גבוה,

יותר מכיר את הסיבות שהוא נמצא בבריאה,

יותר מבין

וחי בהן.

ממילא הדברים שהוא מדבר נובעים מפנימיותו ומשפיעים יותר.

יש אדם שיודע לומר דברים נפלאים,

אבל כוח ההשפעה שלו הוא מועט,

כיוון שהם מן השפה ולחוץ.

אבל יש המדברים מתוך ליבם, מתוך הכרתם,

מרוחם הגבוהה,

זה משפיע הרבה מאוד.

לדוגמה, אם רואים אימא שבוכה,

רבים שיהיו בסביבתה יבכו גם כן.

היא לא אמרה כלום.

פשוט הלב שלה דיבר,

הלב שלה בכה.

ראו את זה על שפתותיה וכולם הרגישו.

דברים היוצאים מן הלב

נכנסים ללב.

אבל יש אנשים שלא,

יש בדחן

או סטנדאפיסט שיודע לבכות כמו אימא שבוכה,

אבל כולם התעלפו מצחוק,

כי זה לא יצא מהלב, זה יצא מהפה.

זאת אומרת, השוני בהשפעה,

בהעברת הדברים,

הוא תלוי ברוחו הגבוהה של האדם ובהכרתו.

אותו דבר גם לגבי השומע.

השומע תלוי בהכנה שלו.

חכמים אומרים,

לב שומע,

גם הלב שומע.

כמה אדם מכין את הכלי הזה שנקרא לב לקבל,

כך הוא שומע.

יש אנשים שבשמיעת האוזן הם מצוינים,

אבל לתרגם את זה לשפת המעשה,

להלכה, מה שנקרא,

לקיים, לחיות על פי זה,

הם רחוקים.

זאת אומרת, הדברים מגיעים אל קודקודם

ושם הם נעצרים.

לכן כתוב, ידעת היום

והשבות אל לבביך.

לא מספיק להשיג את הדברים בשכל,

אלא צריך שירדו גם אל הלב, שיתיישבו על ליבו של האדם.

ברגע שהדברים יושבים בליבו של האדם, הם הופכים להיות חלק מאישיותו.

ממילא,

כמו שהוא מכיר ומבין,

כך הוא חי,

וצדיק

באמונתו יחיה.

זאת אומרת, הוא חי באמת על פי האמונה שיש בליבו.

יכול להיות שמי מאיתנו חושב שיש לו מידת ביטחון,

בוטח בשם,

אולי נדבר על זה?

מצטט פסוקים,

בטח בשם מעשה טוב, בוטח בשם חסד יסובבנו,

ברוך הגבר אשר יבטח בשם,

יודע כמה פסוקים.

זה אומר שהוא בוטח?

רחוק מזה.

בואו אני אתן לכם שתי דוגמאות מהגמרא.

מה זה נקרא ביטחון מוחלט,

אבסולוטי?

מעשה אחד ברבי יהודה בר אל-עאי,

שהיה תנא קדוש, צדיק,

חסיד גדול,

שהיה בוטח בשם,

אבל בוטח במאה אחוז.

הוא היה עני מרוד,

לא היה לו כסף,

כלל וכלל.

לו ולאשתו היה מעיל משותף.

בשעה שהיא יוצאת עם המעיל, הוא צריך להישאר בבית,

וכן הפוך.

המעיל, לא היה בו איסור שלא ילבש גבר שמלת אישה,

כיוון שזה היה מעיל פרווה,

שמתאים גם לגברים, גם לנשים.

פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית,

ורבי יהודה לא הגיע לבית התענית.

שאלו מדוע לא הגיע,

היה מי שאמר, כנראה שאין לו את המעיל.

שלחו אליו אדם עם מעיל כדי להביאו.

בשעה שהוא פותח את הדלת ורואה את האדם עומד עם המעיל,

הבין את המעשה,

אמר לו, וכי אתה חושב שאני חסר?

התכופף למחצלת על הרצפה,

הגבייה אותה,

והנכנס ראה כסף וזהב לרוב.

נו, ואם יש לו כסף וזהב לרוב, למה הוא חסר מעין?

באמת היה באפשרותו של רבי יהודה בר אל-עי, שיהיה לו כסף וזהב לרוב,

כמו מעשה הנס שנעשה לו בביטחונו הגמור.

רק הוא לא רצה להיענות

בעולם הזה ממה שלא קיבל כמתנת שמיים.

הוא פתח במאה אחוז שהקדוש ברוך הוא לא יבייש אותו,

וכשהוא הוריד את המחצלת הוא ידע שאין שם כסף וזהב,

אבל הוא היה בטוח

שכשהוא יגביה אותה, נכנס יראה כסף וזהב,

וכן היה.

זו מדרגת ביטחון של אמת.

מעשה באשתו של רבי, חנינה בן דוסא, שגם הוא היה צדיק גדול,

גדול הדור.

כולם היו באים להתברך אצלו, ובכל יום הייתה בת קול יוצאת ומחרזת, חנינה בני.

כל העולם ניזון בשביל חנינה בני,

וחנינה בני די לו בקו חרובים מערב שבת עד ערב שבת.

חרובים זה מאכל שאין בו הרבה ויטמינים,

הוא גם כמו חרבות לגוף,

אוכל יבש,

והוא היה אוכל קו חרובים מערב שבת עד ערב שבת, מעניותו.

הזכות שלו הייתה כזאת גדולה שכל העולם

כולו היה ניזון בשביל חנינה בני,

אבל הוא עצמו חי בעניות גדולה.

לאשתו לא היה פת

לאפות בתנור.

מחמת הבושה

היא הייתה מבעירה גחלים בתוך הערובה,

כדי שהעשן ייתמר למעלה ולא יחשבו שאין להם מה לאכול.

הייתה לה שכנה רעה שידעה שאין להם מה לאכול,

והתחיל להרגיז אותה העשן שיוצא כל היום כאילו אופים ומבשלים כאן.

באה ודפקה על הדלת,

ואשתו של רבי חנינה התביישה.

עלתה לקומה למעלה,

עליית הגג,

נכנסה השכנה ישר לתוך המטבח,

מסתכלת בתוך התנור,

והינה היא רואה שהוא מלא לחמים והקערות מלאות בצק.

אז היא צועקת לאשתו של חנינה,

רדי,

הלחמים נשרפים.

היא עונה לה, לכן עליתי למעלה להביא את המרדה,

כדי להוציא אותה מתוך התנור.

היא הייתה בטוחה שייעשה לה נס והיא לא תתבייש.

זו דרגת ביטחון של אמת.

זה אמת לאמיתה.

אדם חי באמת ויודע שאם הוא בסדר,

אם הוא מקבל גזירת שמיים,

אם הוא בוטח בשם ויודע שהמזונות קצובים לו, מאיתו יתברך,

ואי אפשר להשיג יותר ממה שהקדוש ברוך הוא נותן,

לא ישר ולא עקום,

ממילא הוא שמח בחלקו.

איזה הוא עשיר?

אז שמח בחלקו. מה זה חלקו?

חלקו, זה כמה שנותן לו הקדוש ברוך הוא.

יכול לתת לו בלי מאמץ, יכול לתת לו עם מאמץ.

אתה רוצה להתאמץ בשביל לקבל את מה שמוכן לך? בבקשה, תתאמץ.

אבל גם אם לא תתאמץ,

זה מוכן לך.

רק יש הרבה סיבות לפניו איך לגלגל את המזון לאדם,

ורבנו בחייה אומר בשער הביטחון

שאלה שגונבים מסכנים.

למה?

כיוון שאת מה שהם גנבו והצליחו לגנוב,

הם היו משיגים גם בלי לגנוב.

רק הם גנבו את זה מהכיס האחד לכיס השני.

אם היו ממתינים,

מן השמיים היו מגלגלים להם את מה שמגיע להם במזונות גם בלי לגנוב.

אבל מה עלה בשכרם?

עונש של הגניבה.

אבל הם לא הוסיפו אגורה אחת

יותר ממה שהיה קצוב להם.

אי אפשר שאדם

השתכר יותר ממה שקצבו לו.

יש אנשים שיש להם כסף רב,

אבל ברכה אין בו.

יש אנשים שיש להם מעט,

אבל כמעט הוא מתברך בתוך מעיו.

זאת אומרת,

הקדוש ברוך הוא גם נותן לאדם לאכול או לא לאכול את מה שיש לו,

ליהנות או לא ליהנות,

להסתבך מזה או לחיות בשלווה.

אחד מבעלי המאפיות הגדולות ביותר בארצנו,

יש לו מאפייה מפורסמת ביותר,

אבל הוא עצמו לא טועם כלל וכלל לא את הלחמים, לא את המאפל, לא את העוגות ולא את העוגיות,

כיוון שהוא אוכל דרך צינור מהגרון.

אז יש לו,

ויש לו, ואוכלים רבים מכלל ישראל מהמאפייה שלו, אבל הוא לא יכול לאכול מזה.

ולא ישליתנו לאכול ממנו, אומר שלמה המלך עליו השלום.

זאת אומרת,

אדם צריך לדעת

ידיעה לחוד והכרה לחוד,

שכל לחוד ולב לחוד.

צריך לחבר ביניהם.

המרחק לא גדול,

שיבר כמעט, שיבר וחצי,

אבל יש אנשים שהמרחק בין השכל לבין הלב אצלם כמו ממזרח למערב.

אומרים פה,

ומעבר לזה לא מבינים כלום.

יכולים להגיד לך את קהלת בעל פה,

לפחות את הפסוק הראשון.

הבל הבלים אמר קהלת,

הבל הבלים הכל הבל,

הכל חרית ברית.

אבל אחרי שהם גומרים את הפזמון הזה,

הם רצים להבל הבלים ומחפשים עוד אם אפשר לקבל.

מתחננים לכל פיסת

הבל.

רגע,

אתם יודעים מה שאתם אומרים?

אתם מבינים מה זה הבל הבלים?

שלמה המלך, שהיה חכם מכל אדם,

העשיר הגדול ביותר בעולם,

בימיו הכסף עזב, היו מתגוללים ברחובות כאבנים.

הוא אמר הבל הבלים.

לא ראוי לומר,

הוא יודע מה זה כסף.

זה לא איזה עני תפרן שאומר,

עזב אותך שטויות, מה זה כסף?

בטח, מסכן, הולך כל היום ברגל.

אין לו כסף לעלות לאוטובוס, לעבור תחנה אחת הוא לא יכול.

אז הוא, מה אכפת לו להגיד מה זה כסף?

אבל אחד שהיה לו הרבה,

שהיה לו הכול,

ששלט בכל העולם כולו, שלמה המלך,

שישב על כיסא השם. לא היה צריך להילחם אפילו מלחמה אחת.

כל העולם הכירו במלכותו, בחוכמתו.

באו לשמוע אותו מכל העולם.

לא חסר דבר.

הכל בחן, ניסה, הכיר, ידע.

והוא אומר הבל הבלים.

מה זה הבל הבלים? הוא לא אומר הבל הבלים, כפל לשון.

הוא אמר הבל בלשון ציווי.

הבל הבלים.

תעשה מה הבלים הבלים, כי אתה עושה מהם עיקר.

תהביל אותם.

כתוב, וילכו אחר ההבל,

ויהבלו.

נהיים אהבלים מרוב הבל.

לכן שלמה המלך אמר,

הבל את ההבלים, כי הכול הבל.

מה יתרום לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?

האם נותר לאדם משהו מכל מה שעמל תחת השמש?

בנה בניינים,

נטע נטיעות,

יש לו פרדסים,

כרמים, שטחים, קרקעות,

מדינות אפילו יש לו.

אבל ביום פקודה, מה ייקח?

שום דבר.

מה שנותר להם, הם מניחים לאחרים.

הם פשוט עבדו בשביל שיבוא אחר מי ייקח.

זה לא הבל הבלים.

אדם בחורף מדבר, יוצא לו מפה הבל.

נשאר מזה משהו?

שום דבר.

מהקומקום יוצא הבל.

רואים בזה ממשות בתחילה.

עדים.

נשאר מזה משהו?

כלום, הבל.

ככה האדם, כל רועיו יאמרו איו.

איפה זה שהיה פה השכן?

אומרים, מסכן, רך, הלך.

איפה הלך?

הלך, איפה שכולם הולכים.

מה אתה אומר? חבל.

מי עכשיו פה?

עוד אחד שיהיה גם כן רך.

זה תור, זה תור.

דור-דור

הולך ומתדרדר.

צריך לדעת, יהודים יקרים, אתה מבין מה שאתה אומר או שאתה רק מדבר?

תוכי

או אדם.

מה ההבדל?

רוח ממללה.

זאת אומרת, אם אנחנו מבינים ומכירים שבעצם כל מקומו של האדם הוא ארעי בעולם הזה,

צריך לעשות חשבון.

מה המטרה שבאנו לעולם?

יש אנשים שמנצלים את החיים,

אבל הם לא יודעים שהחיים מנצלים אותם.

מה זה לנצל את החיים?

הייתה מדינה אחת

שהיה בה מנהג.

המנהג היה שכל שנה ממליכים מלך לשנה אחת,

והמלך

לא יכול להיות

מבני המדינה.

יום אחד

יצאו השרים מחוץ לשער המדינה,

ראו הלך העובר שם,

קפצו עליו,

שמו כתר בראשו וקראו לו,

יחי אדוננו המלך.

ההוא קיבל פחד,

אמר, אלה יעשו לו לינץ' בטח

בכיכר העיר.

לשים לבן אדם כתר באמצע היום לקרוא לו מלך זה לא נורמלי,

אבל בלית ברירה רבים הם ממנו.

הכניסו אותו לעגלה,

כרכרה,

וכרכרו אותו ברחובה של העיר.

הוא ראה שדרות של עם עומדים בצד, וכולם מכריזים,

יחי אדוננו המלך.

הוא לא האמין למראה עיניו ולא למשמע אוזניו,

אבל מביאים אותו לארמון

ומושיבים אותו על כיסא מלכות.

אבל הוא יושב ופוחד.

מה הקונץ? מה התרגיל פה?

אז הוא לא מדבר כלום,

לא שותה ולא אוכל.

השעות נוקפות,

והוא ממתין.

מה התרחש?

רעב,

צמא,

בסוף בלית ברירה,

הוא מעיז.

אפשר אולי לשתות קצת מים?

כן, אדוננו המלך.

מייד מגיעים עם מגשים, כוסות, משקאות מכל הצבעים.

בבקשה.

הוא כמובן לוקח רק מעט מים

כדי לא לעבור על דבריו,

שלא ניתן להם סיבה למסיבה.

לאחר דקות נוספות הוא מבקש,

אפשר לקבל אולי ביגלה אחד?

כן, אדוננו המלך.

נכנסים שפים עם כובעים לבנים גבוהים עד התקרה,

מגשים, עוגות,

לחמניות, לחמים.

לוקח ביגלה אחד קטן, אוכל.

גם זה עבר בשלום.

לאחר מכן הוא מעיז פניו ואומר,

אפשר אולי לצאת, להתאוורר קצת?

כן, אדוננו המלך.

מעלים אותו בחזרה לכרכרה, שרים הולכים לפניו,

עבדים משתחווים לו,

כולם רצים

לפני המלך,

והוא הולך לטייל ברחובה של העיר, וכולם מריעים.

בקיצור, הוא הבין,

הוא באמת מלך.

ואז הוא התחיל לבקש טיולים, משקאות, מאכלים, תזמורות, זמרים, שירים, מנגינות, חיים טובים.

מהבוקר עד הערב, טמבלה.

דקתום, דקתום, דקתום, דקתום, דקתום, דקתום.

ואוכל, ושותה, ומבסוט, ומטייל, וואו, איזה חיים עשה,

איזה חיים עשה. שנה שלמה,

שנה שלמה, מלך.

תמה השנה.

באו אליו השרים,

הורידו אותו מכיסא המלכות,

שמו אותו בכרכרה,

לקחו אותו עד לשער המדינה,

הסירו מראשו את הכתר,

נתנו לו שתי בעיטות והעיפו אותו החוצה.

באותה שעה עבר עובר אורח.

יחי אדוננו המלך.

שמו עליו את הכתר לעגלה,

כרכרו בתוך המדינה,

הביאו אותו לארמון,

אבל זה היה פיקח גדול.

זה שאל מספר פעמים, אני המלך?

אמרו לו, כן.

אתם בטוחים אני המלך?

כן, אדוננו המלך.

תביאו לי את כל השרים לפני.

מי אתה?

שר האוצר.

מה המצב בממלכה? יש מספיק כסף?

תגיד לי את הדוחות.

התחיל להגיד לו. מי אתה?

שר החקלאות.

מה מצב התבואה והיבוא לשנה?

אמר לו.

תגיד לי את החשבונות.

מי אתה?

אני יושב-ראש איגוד הבנקים.

אוה,

טוב,

מה המצב?

מה יש?

אמרו לו.

אחרי שגמר סקירה גדולה,

אמר, רבותי,

יש אי מחוץ למדינה,

תקנו אותו על השם שלי.

אמרו, כן, אדוננו המלך.

קנו על השם שלו.

אמר, תעבירו את הבנקים לשם, העבירו.

תעבירו את התבואה והיבול לשם, העבירו.

כל הזמרים והזמרות לשם.

כל המאפה לשם.

התחיל להעביר הכול, ניקת המדינה,

תשעה חודשים.

אחרי תשעה חודשים הוא יושב על הכיסא, שלושה חודשים משועמם.

ממתין.

ממתין.

ממתין.

ממתין.

ממתין.

תמה השנה,

באים השרים,

לוקחים את המלך לכרכרה,

מביאים אותו לשער המדינה,

מסירים מעליו את הכתר, נותנים לו שתי בעיטות,

ומעיפים אותו משם.

לאן הוא הלך?

מי חכם? המלך הראשון או השני?

שני, יפה.

ואתם כמו מי, ראשון או שני?

אז בראש אתם חזקים, כמו שאמרנו,

אבל בלב,

איך אתם חיים ואיך אתם רוצים לחיות?

אכול ושתה, כי מחר נמות.

היום רוצים. להיענות, לאכול, לטייל, לנסוע, לקנות.

הוואה, יום.

רגע.

אבל יגיע הרגע שתקבלו שתי בעיטות ותעופו מכאן.

ואז מה יהיה?

מי שהכין צדה לדרך.

מי שהכין צדה לדרך ויודע שיש שם אי, צריך להגיע לשם,

הוא חכם. הוא כל יום מעביר.

מעביר מצוות, מעביר טלית, מעביר תפילין, מעביר תפילות,

ברכת המזון, ברכות, שבת,

חג שבועות. מעביר, מעביר, מעביר, מעביר.

יום אחד יעבירו אותו. לאן הוא עובר? למה שהוא הכין?

העולם הזה פרוזדור, העולם הבא, טרקלין.

מי שטרח בערב שבת,

יאכל בשבת.

מי שלא טרח בערב שבת,

יאכל אותה בשבת.

זאת אומרת, צריך להכין צדה לדרך.

מחיאות כפיים ומחיאות כפיים. זה תמצית בקצרה של מה שאמר שלמה המלך, הבל הבלים.

אמר קהלת, הבל הבלים,

הכל הבל.

היה לי כסף, עושר, חוכמה,

כבוד, מלכות.

היה לי, היה לי כל ספר קהלת.

היה לי, היה לי, היה לי, ניסיתי, ראיתי, בחנתי, בדקתי, היה לי, היה לי, היה לי.

אבל אני אומר לכם, הוא אומר, אין חכם כבעל ניסיון,

הבל הבלים,

הכל הבל, לא שווה כלום.

איך הוא מסיים את ספר קהלת?

סוף דבר

הכל נשמע,

את האלוקים יירה ואת מצוותיו שמור,

כי זה כל אדם.

הלכה, חיפה, משהו חיפה.

כולם יודעים הכל.

אבל לדעת בשכל זה לא מספיק.

לחיות לפי ההכרה שבלב, זו החוכמה.

זה היה שלמה המלך.

למה?

כי בסוף, בסוף, בסוף, כל האדם, בסוף, מה זה כל האדם?

יש מצוות או אין מצוות?

יש הישארות הנפש או לא?

מה יקרה איתך לאחר מכן?

רגע אחרי שאתה יוצא.

מה יקרה?

אם זה לא ביררת,

טרחת כל ימיך לחינם.

עבדת בחינם.

מי שיודע שיש הישארות הנפש,

שיש חיים לאחר המוות,

שהעולם הזה לא הפקר,

שאנחנו באנו לפה בחשבון,

אנחנו לא באנו מחול ונחזור לחול.

זו לא מטרה לבוא מעפר ולשוב לעפר.

מה,

משעמם לקדוש ברוך הוא, בורא בריות בשביל שימותו?

זו המטרה, שימותו?

הרי כשברא את האדם הראשון לא רוצה שימות בכלל.

באמת אם האדם הראשון לא היה חוטא, לא היה מת לעולם,

כי הוא היה רוחני, נשמה אלוקית, חלק אלוקה ממעל.

המיטה זה רק תיקון לחטא שהוא עשה.

תיקון.

אבל אדם נברא בשביל לחיות לעולם.

כיוון שחטא, צריך לעשות תיקון.

הנשמה צריכה להתקן,

לקבל את הרפואה הרוחנית שלה,

והיא צריכה להתייסר, להתנקות,

כמו בכביסה.

צריך לנקות את הבגד, אם התלכלך.

צריך לנקות את הנשמה.

הגוף שחטא, גם הוא צריך להתנקות,

אז הוא צריך להתפורר,

ורושם החטא לא יהיה קיים יותר בגוף.

ואז בתחיית המתים, הגוף הנקי,

מחטאים, עם הנשמה המזוככת, שתבוא מן המעלה, יתחברו יחדיו ויקומו בתחיית המתים בדרגת אדם הראשון לפני החטא,

ואז יחיו לעולם.

זו המטרה.

אבל כיוון שאנשים חוטאים

ולא מתקנים, או לא מתקנים מספיק,

יצטרכו לעבור את אותו תיקון שעבר האדם הראשון, הוא המיטה.

אבל מי שלא יהיה חטא כלל,

לא ימות,

כגון חנוך ואליהו,

שלא מתו, הם וגופם עלו השמיימה,

כי בכוח האדם לחיות לעולם.

אבל אם הוא הצליח להעלות את הגוף שלו למדרגה רוחנית,

אכן גם גופו הופך להיות רוחני ויחיה לעולם.

כיוון שאנחנו לא בעלי מדרגה כזאת, בכל אופן נסתפק בינתיים בזה,

שנוכל לתקן על ידי תשובה את מעשינו,

ומכאן ולהבא להיות טובים לפני השם,

ואחרי 120 שנה, כשניפרד מן הגוף,

הנשמה תעלה לפחות לגן עדן,

תישאר בהמתנה,

תתכונן לקראת האור הגדול של תחיית המתים, ולאחריו, עולם הבא.

הגוף יתפורר במידה והגוף חטא ולא שב בתשובה,

כי אם אדם שב בתשובה 100% גם דין תולעים אין בגופו והוא יישאר שלם,

ובתחיית המתים יתחברו נשמה וגוף יחדיו ויקומו כאדם הראשון לפני החטא.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא הטוב המתים נתן לנו אפשרויות של תיקון

קלות ביותר,

כי קרוב אליך דבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

בפיך זה וידוי דברים, לומר, אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי, להודות,

להכיר בחטא,

מודה ועוזר,

ירוחם,

וידוי, כי קרוב אליך דבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך זה חרטה,

להתחרט על המעשים הרעים שעשית ועל המצוות שמהן נמנעת,

כשהחרטה היא אמיתית,

הקדוש ברוך הוא מקבל אותך,

ולעשותו זה שינוי המעשים,

שמהיום והלאה אתה משנה את מעשיך לטובה.

שלושה תנאים אלה בלבד

הינם תשובה גמורה שמכפרת על כל העוונות,

אפילו אם אדם עבר על כל עבירות שבתורה ושב בתשובה,

נמחל לו על הכול.

אין דבר שעומד בפני התשובה.

נכון,

יכול אדם לשוב בתשובה ולקבל עונשים חודשים, ואפילו שנים,

ואפילו עד יומו האחרון,

כי יש ארבעה חילוקי כפרה שאומר רבי ישמעאל.

עבר אדם מצוות עשה,

כגון הנחת תפילין, שזו מצוות עשה, או ברכת המזון לברך אחר אוכל,

שזו מצוות עשה, עבר על מצוות כאלה,

ושב בתשובה,

מוחלים לו על המקום

ולא מזכירים לו מזה מאומה.

אם הוא החליט,

מהיום אני מניח תפילין, מברך ברכת המזון, מתעטף בטלית, עושה את המצוות עשה,

מאותו הרגע מתכפר לו.

אם עבר על מצוות לא תעשה,

שלא תעשה זה יותר חמור מעשה.

אם עבר, לא מספיק.

צריך לעשות תשובה,

תשובה,

וצריך שיום הכיפורים יכפר עליו.

זאת אומרת, אין לו כפרה גמורה עד שיבוא יום הכיפורים. יום הכיפורים, יש בו כוח לכפר על עבירות, לא תעשה,

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטותיכם.

לפני השם תטהרו.

אז הטהרה תתעכב

עד יום הכיפורים.

אבל אם אדם עבר על מצוות עשה,

כגון אכילת חמץ בפסח,

או ברית מילה שהוא לא מל, לא מלו אותו והוא לא מל את עצמו אחרי שהגיע לגיל 13,

או עבר על מצוות לא תעשה,

שיש בהן עונש

של כרת

או מיתות בדין,

כגון חנק והרק, שרפה ושכלה,

אם אדם עבר על עבירות מהסוג הזה,

אז תשובה

ויום הכיפורים תולין,

עדיין לא כפרה גמורה,

וייסורים ממרקין.

ייסורים. הוא צריך לקבל ייסורים למרק

את העוונות.

בכל זה נאמר שבעבירות שהוא עבר אין חילול השם,

אבל אם יש בזה גם חילול השם

שהוא עשה עבירות בפרהסיה, כגון חילל שבת בפרהסיה,

או אכל בפרהסיה בפסח,

או עשה עבירות בפרהסיה בפני רבים,

אז גם הכפרה תתעכב עד יום המיתה. זאת אומרת,

הוא ישוב בתשובה ויישאר בתשובה,

ויעברו עליו ימי כיפורים,

ויקבל ייסורים,

רק יום המיתה יכפר לו כפרה גמורה.

עד תמותון.

אבל יש דרך שלא לעבור את כל המסלול הארוך.

אם אדם לא רוצה לעבור את המסלול הארוך,

הוא יצטרך אבל להיות לוחם,

לוחם אמיתי.

הוא צריך להעמיד את האמת בכל מקום,

לנשא את האמת,

לרומם אותה,

לדבר בשבחה

ולהשפיל את השקר ולבזותו.

אם יעשה כן, נמצא שהוא מקדש שם שמים,

הוא משפיל את השקר.

אדם כזה עושה תיקון גם על חילול השם ועל כל הדברים שעשה בפרהסיה,

ואם יתמיד בדבר הזה, לא יצטרך לעבור את כל המסלול וגם לא יצטרך ייסורים בכלל.

אבל הוא כן יהיה מתייסר, אין לו שאלה בלב.

לא, זה אחד שעוד לא עשה.

אחד שיעשה, כמו שאמרתי,

לא יהיה לו.

זה ההבדל.

אדם שרק ישוב בתשובה, זה מצוין.

התשובה מקובלת והיא תכופר, בסופו של דבר, והוא יזכה לגן-עדן.

ברגע שהוא יצא מפה, יזכה לגן-עדן.

אבל מה לעשות שהוא עוד לא ניקה את עצמו? מה לעשות?

מה לעשות?

בן-אדם רוצה להירפא,

הולך לרופא,

אומר לו, בסדר, אני מוכן לתת לך תרופה,

אבל אתה צריך לקחת במשך כך וכך ימים או שבועות כדורים.

אתה צריך לעשות חשמל.

במקרים אחרים, הקרנות,

כימותרפיה,

כל מיני תיקונים רפואיים כדי להירפא.

מה, הוא יכול לצעוק על הרופא ולהגיד לו, סלח לי, אדוני,

אני לא באתי בשביל לטפל עכשיו כמה חודשים,

תן לי תרופה עכשיו וללכת הביתה, אין לי זמן.

אדוני, תלוי מה גודל המחלה,

תלוי כמה הסתבכת,

תלוי כמה הסתבכת.

מה זה? זה לא פצח עם תחבושת והולכים הביתה.

תלוי מה עשית. הנשמה שלך נטמעה עד כדי כך שחייבים לתקן אותה ככה, מה לעשות?

מישהו אשם בזה?

מי שעשה את זה, אשם בזה.

אבל יש אפשרות, אומר הקדוש ברוך הוא,

אם אתה תהיה שליח, תהיה סנגור כנגד האמת,

ותהיה קטגור כנגד השקר,

אוהו, עכשיו זה כבר סטטוס אחר.

עכשיו אתה יכול לצאת,

אתה תפרסם

את ההפך ממה שעשית,

תשבח את האמת וההולכים בדרכה,

ותשפיל את השקר והמרמים בדרכה,

ואז

אתה מקצר את התהליך.

בכמה? זה תלוי כמה אתה תעשה.

מי תובע?

מי שכתב את התורה הקדושה.

שיהיה בריא, אנחנו רוצים גם לדעת, כשאדם עושה את הזדמנות האלומה הזו,

הוא יגיע למצב שצריך לתקן את עצמו,

שואל שאיננו את העם לשווה את היחוד,

אבל כמה? איפה הסוף? מי יגיד לי כשהגעתי?

או, אז אני אגיד לך,

הסוף, הסוף זה מתים.

לפני הסוף, הסוף שמתים, יכול להיות סוף קודם בלי למות.

כמה?

אף בן אדם לא יכול להגיד כמה.

כלומר, נחכה, כמו שאמרנו, עד לביטה,

וכך יהיה.

או שלפני המיטה נחיה.

איך?

תלוי.

אתן לך דוגמה.

הייתי בארצות הברית

והגעתי לשם להרצאה בלי מתכוון, בלי כלום, נתתי הרצאה רגילה.

פתאום קם אבא ובוכה.

מה יש?

נשלבל בבית החולים, חולה סרטן, בן שלוש שנים, גוסס,

והוא בוכה על חייו.

הוא רוצה, מה עושים?

נו, מה אני אעשה איתו? מה אתה חושב שאני אעשה איתו? תן לו זריקה?

מה אני אעשה?

נכון, אבל אני מכיר קצת את התורה.

אז אמרתי לו,

תשמע, על פי התורה,

אני אגיד לך מה לעשות.

אתה מוכן ללמוד שעתיים תורה?

ביקשתי הרבה.

שעתיים תורה, אתה מוכן? אמר לי, כן.

אמרתי לו, כן?

אוקיי.

מי שברך,

נתתי ברכה.

נתתי ברכה,

ופתאום התרחש משהו מדהים בתוך האולם.

אני אראה לכם מה קרה,

ואחרי זה תשאל אותי עוד פעם את אותה שאלה ששאלת,

ואולי תהיה לך תשובה לבד.

בבקשה.

מי היה בהרצאה שלי בחיפה לפני שנתיים כשהייתה אימא שלא הסכימה לשים כיסוי ראש לרפואת הבת שלה?

מי היה?

תרימו את היד. אתם יודעים מה קרה לבת?

אתם זוכרים? היא לא רצתה, האימא. האבא הסכים, אנשים חזרו בתשובה לרפואתה של הבת.

האימא לא הסכימה, בשום אופן היא לא תשים כיסוי ראש.

באותו לילה היא חזרה הביתה,

אימא שלה נפטרה,

לא הילדה. האימא שלא רצתה לשים כיסוי ראש נפטרה.

הסבתא שלה ילדה, כן, אבל האימא של האישה שלא רצתה לשים את הכיסוי הראש.

אני לא יודע בת כמה אימא, מסתומה בת 60 ומשהו.

מה?

אני לא מסביר, אני אומר את העובדות.

איך אתה מסביר את זה ששרון החליט על התנתקות?

מה אתה, שרון?

אבל אני אגיד לך,

אני אגיד לך מה קרה אחר כך.

אני אגיד לך מה קרה אחר כך.

הילדה הלכה והידרדרה והידרדרה והידרדרה,

עד שהבעל כבר בכה לאישה, התחנן.

אנחנו לא נציל את הילדה אם לא תשימי כיסוי ראש.

היא שמה,

שמה.

הילדה היום בריאה לחלוטין.

וזה לא בזכותי, זה בזכותכם.

אלה שהיו אז זוכרים כמה אנשים היו בתוך זה. אם תרצו, אני אראה לכם גם את זה.

מאזינים יקרים, לקהל שבאולם מוקרן כעת הסרט נס מצולם, הסיפור של אליה יואב.

להרצאת הרב אמנון יצחק שנערכה באולם בברוקלין קולג' ניו יורקס בתאריך 9 ביוני 2002 הגיע אינון אבורוס,

אשר בנו בן השלוש, אליה יואב, חלה במחלה הנוראית,

ובעקבות הטיפולים השונים חלה גם התדרדרות בעבריו הפנימיים.

והרופאים קבעו שהכבד שלו קרס,

וחייבים לשתול כבד חדש.

וגם אז עדיין לא ידוע אם יחלים אליה.

ינון, אביו של אליה, אשר היה נרגש מאוד ועל סך בכי,

ביקש מהרב אם אפשר לקיים איתו עסקה,

כמו שעשה דיויד הנכה מלונדון.

הרב שאל את האב אם הוא מוכן ללמוד תורה כל יום שעתיים לרפואת בנו,

והאב כמובן הסכים.

הרב ברך את הילד אליה לרפואה שלמה, והקהל הרב שנכח באולם, הנאמן.

לאור ההתרגשות הרבה וההתעוררות העצומה,

קיבלו על עצמם כמאה אנשים מהנוכחים במקום.

עול מצוות בזכות רפואתו של אליה.

וכעבור כחודש ימים, אכן, אירע בלתי ייאמן.

הילד אליה החלים לחלוטין,

והכבד שלו חזר לתפקד כרגיל,

ואליה שוחרר לביתו בריא ושלם.

הסרט הופק באולפני שופר,

ואת הסרט המלא ובסרטים נוספים, אותם נשיג במשרדי שופר,

רפואים מתתיהו 10 בני בן, לא בטלפון

677-7779. בווידאו רואים טוב יותר.

תודה.

30 שניות?

30 שניות.

יש לכם 30 שניות לחשוב.

כן,

אז כבודו ראה עכשיו מה שראינו, נכון?

לא יכולתי להגיד לו מה יהיה בסוף,

אבל יכולתי להשתדל לכוון אותו לכיוון הנכון.

וכמובן שזו לא רק הברכה,

אלא זו הקבלה של אבא להיות מרותק שעתיים ללימוד התורה,

ההכנעה לוותר על חפץ הלב והיצמדות לבן,

שעות גורליות כאלה,

וללכת לבית-המדרש ללמוד,

שזה קצת לא סביר בשעות כאלה לבקש מבן-אדם שיתרכז בלימוד.

אבל מה לעשות, כשנכנעים לפני ה' יש לזה מעלה גדולה?

זה מה שרוצה ה'. כשהוא נותן ייסורים,

הוא אומר לבן-אדם, תשמע, עד היום הלכת כמו שאתה רוצה,

מעכשיו תבין, יש מעלה בית.

תבין זאת, תתכופף,

אני אקל מעליך.

לא תתכופף?

תתכופף.

כמובן, אלה שחזרו בתשובה, והיו שם רבים,

שקיבלו עליהם עול מצוות. זו תוספת של זכויות

לאותו ילד שבגינו הם שבו בתשובה.

כל זה ביחד,

ברוך השם, עושה את המעשה הנפלא הזה, שהקדוש-ברוך-הוא מראה קידוש השם כזה גדול.

עכשיו, כמוהו יש עשרות

שאני מכיר,

ורבים מהם תיעדנו

כמו מקרה כזה.

היה צילום,

ועקבנו אחרי העניין,

כמו במקרה של חיפה.

אותו דבר בדיוק, זה גם כן נמצא כאן.

אז יש דברים כאלה רבים,

אבל צריך לדעת ללכת כמו שהקדוש-ברוך-הוא רוצה.

אדם רוצה לרפא, מוסר את עצמו ביד הרופא ושומע על העצתו כמה כדורים

כל כמה זמן.

אם הוא יקפיד, יש סיכוי.

לרפואה יש ידיעה עד גבול מה לומר את דברה.

כשהיא מרימה ידיים,

אז בדרך כלל מגיעים

אל אלה שהם אמונים יותר על התורה,

ומבינים שעכשיו זו גזירת שמים וצריך לפנות לשמים.

חבל שנזכרים בשמים בסוף.

אם היו זוכרים שיש שמים בהתחלה,

אפשר שגם לא היו מגיעים למצב כזה כלל וכלל.

אבל מה לעשות?

לבן-אדם יש יציר הרע ויש חברה שלא תומכת בדרך כלל בדרך זו,

וממילא הוא נופל בפחתים ומוקשים שטומנים לו.

כשהוא מתעורר,

פעמים זה כבר מאוחר ופעמים יש עדיין סיכוי.

אם הוא מגיע למקום הנכון ועושה את הדבר הנכון,

אז הקדוש-ברוך-הוא יהיה בעזרו,

כמו שהקדוש-ברוך-הוא מתכוון על-ידי הייסורים ששולח לעורר.

כשאבא נותן גערה לבן,

הוא לא מתכוון לעליבו או להשפילו,

הוא מתכוון לאדריכו. אבל אם הוא מגיע למצב שהוא צריך לגעור בו,

זה סימן שילד כבר הרבה זמן מסתובב מבלי להקשיב.

ואם הוא צריך אפילו להשליחו החוצה,

אז זה כבר כשהוא מקלקל לו את הילדים ואת הבית, ואין שלווה.

זה לא חפץ האב,

אבל בלית ברירה, לתיקון דרכיו, זה מה שנצרך.

זה הפרינציפ.

מי שמכיר את אבא שבשמים יודע שאין כוונתו לתת עונש.

אבל יש מקרים, כמו שאומרים, שהמחלה כבר,

המחלה, אני מתכוון, הרוחנית,

הגיעה לדרגות כאלה שהיא משתקפת כבר בגופו של האדם.

ואז ממילא צריך לחוש מהר, לשוב לאבינו שבשמים.

הבנת?

והחלק הנותר, מה הוא?

יש חברים טובים שהגיעו,

אלה כבר היוויום, והם ינהגו לשם כבר, האמן לי.

הבנתי.

בסדר גמור. אם יש לך תמיכה מחברים, זה נפלא.

את שאלת הדרך אכן קיבלתי.

יש,

באולם הזה, אני לא חושב שיש משותף יותר גדול ממני בנושא הזה,

ולכן הגעתי לפה היום.

אבל האמת היא שכפי שאתה רואה בווידאו שאתה מצלם, ובכל מיני ניסים ונפלאות שקורים,

אפשר לקרוא להם ניסים ונפלאות, אפשר לקרוא לזה גם בדברים אחרים.

אני שואל שאלת סתם, אולי שאלת טיפש,

אבל השאלה נשאלת בכל זאת.

מה היה קורה אם הילד הזה לא עלינו היה עובר לעולמו?

גם אז היינו מוצאים תשובה, מדוע זה קרה. קודם כול, אני אגיד לך, לצערי הרב, 11 ילדים במחלקה שלו שבועיים אחרי זה נפטרו.

לא יוצאים מהמחלה הזאת ולא בגיל הזה ולא בגודל של סרטן כזה, וכבד שרוף.

לא יוצאים, אי אפשר לצאת.

אי אפשר, אי אפשר.

אז מכל מקום לא הטבע עשה זאת,

כיוון שהטבע לא עושה זאת.

לא הרופא עשה זאת, כי הוא הרים ידיים.

לא נתנו לו תרופות קונבנציונליות,

נתנו לו דברים שאף פעם לא נוסו וגם לא הועילו.

ואף-על-פי-כן, בתוך חודש ימים, שינוי דרמטי כזה עד בריאות שלמה,

ואתה מבין שילד כזה כבר עובר כל חצי שנה בדיקה נוספת, הוא כבר עבר,

הוא כבר התבגר בשנה וחצי מאז, והיום הוא כבר בן ארבע וחצי.

וברוך השם,

אין לזה הסבר לא מדעי, לא רפואי, ואין תקדים כזה.

ויהי לכך, אנחנו אומרים, היות ואין לזה הסבר, בוא נקרא לזה שם שמים.

או, אתה יודע מה? בוא אני אהפוך לך את הכול.

בוא נעשה הפוך.

בוא נגיד שכל מה שהרופאים מרפאים זה מה שאנחנו טועים בראייתנו וחשיבתנו,

זה בעצם הטעיה,

והקדוש-ברוך-הוא רק מרפא.

ורק מה? הוא נותן לנו אפשרות לטעות על-ידי הרופאים

שנחשוב שהכדור מרפא.

הראייה,

רבים מתים גם מהכדורים,

רבים מתים מהניתוחים,

רבים מתים למרות התרופות וההשגחה.

מה לעשות, מתים, מה עם הרופאים?

אולי הם לא מרפאים בכלל? סתם דמיון.

לא, אני סקפטי כמוך על-גבי הרופאים.

אלא מה?

התרגלת שרופאים מרפאים ואין זולתם,

כי זה מה שהכרת, וזכותך, וזה נכון.

אם מחנכים אותך כך,

אין מה לעשות. אם היית באפריקה היום,

והיה מגיע פעם ראשונה מטוס,

הליקופטר,

לרחבה של הכפר שלך, ואתה אחד מהילידים שצוהלים שם,

לא רק משטעבה, היית אומר, ציפור הגיעה גדולה.

ואני הייתי עומד בצד ומתעלף מצחוק.

מה לעשות?

והיית יכול לקרוא לעצמך סקפטי,

אני לא מכיר הליקופטרים, אני מכיר ציפורים.

אה, ציפור זו ממתכת,

ממתי אתה מכיר ציפור ממתכת?

אז היית אומר, לא יודע, כנראה שלא ידעתי שיש גם ציפורים ממתכת.

נכון?

אבל זה לא סקפטי, זה חוסר ידיעה.

תבין,

אדם כנראה לא מספיק בתוחלת חייו להקיף את כל הידיעות שיש בעולם.

מה לעשות?

לא היינו בכל הארצות ולא חקרנו את כל בעלי-החיים,

אף לא מצנון.

רק מה?

אתה אומר לי קצת ידיעות, אני מעביר לך קצת, וככה זה עובר. איש מהשני, יותר נכון, פחות נכון, יותר מסונן, פחות מסונן.

ובדרך כלל, מה אני מקבל ומה לא? מה שאני מעוניין.

וכיוון שאתה לא מעוניין לקבל עליך עול מצוות,

זאת אומרת,

ודאי שאם זה לא מוכח במאה אחוז אז עדיף להיות סקפטי,

לכן אתה קו.

אבל האם אתה לא סקפטי לגבי אורח החיים שבו אתה חי,

שהרי אין לך מאה אחוז הכרעה ובדיקה והוכחה אמפירית שכך צריך לחיות?

ואף על פי כן אתה חי כך בלי לשאול שאלות,

כי אבא ואימא לימדו לי כך.

והמורה והמורה אמרו לי כך.

אתה לא חקרת אותם אם הם צודקים ולא שיקרו בדרך.

או טעו, או הוטעו.

כך.

כך החלטת.

צריך להיות גם שם סקפטי.

את התשובות שאלנו, את התשובות לא קיבלנו מהם, ולכן גזלנו כך. נכון, אבל אפשר להשתנות כמוני.

או אשריך ותהיה כמוני.

אני,

אני עד גיל 24 הייתי חילוני, כן?

לא בדניה בכרמל, בבן-יהודה בתל-אביב.

יותר גרוע, אתה רואה? צפוני.

ואף על-פי כן,

כשלמדתי בבית-ספר חילוני טהור,

תל-נורדוי,

איפה שלמד חיים טופול ואיפה שלמד מיקי ברקוביץ' ואורי זוהר,

שם למדתי.

ולמרות כל זאת, כשפתחתי קיצור שולחן ערוך,

המילים החכמות שבתוכו הספיקו לחילוני כמוני

להבין שאני גולם.

למה? כי חשבתי שאני מבין הכול, ולא הבנתי כלום.

אז מה שלמדתי בבית-ספר למדתי,

ומה שנודע לי כרגע בחנתי,

ואחר כך השוויתי,

והתברר שמה שלמדתי האמנתי,

ובזה בחלתי,

כי לא ידעתי.

וכשבדקתי את זה, התברר שלזה יש תימוכין וסימוכין על כל דבר,

ולזה השערות, ולא יותר.

ובחרתי את הדרך, פשוט מאוד, אין ברירה. אם זו האמת,

עד הסוף.

וברוך השם, 26 שנה

אני מקהיל קהילות ברבים,

ואתה רואה, אפילו בחיפה,

האדומה קוראים לה.

תראה כמה יהודים טובים יושבים כאן בצפיפות על המדרגות.

אם תרצו לראות עוד אחד את הסרט נס של חיפה בשביל להסיר את הסקפטיות שלו עד הסוף,

אני מוכן. אם תוותרו, אז פעם אחרת.

רוצים או לא?

רוצים.

אז בבקשה, עוד כמה דקות, ואחרי זה ניתן אפשרות לשאלות ותשובות.

בסדר, אני פה. מה קרה? אני לא הולך.

גם לי יש.

מחר חג השבועות, נקבל מתן תורה.

נס בחיפה.

ומאז, בבקשה.

מה עושים בשביל להצימח עם?

פשוט מאוד חוזרים בתשומם.

ועתה הוקרן הסרט נס בחיפה.

תפילין כל יום תענית דיפור לרפואתה של הילדה אשריך.

אתה תוסיף שעה.

האישה תשמור צניעות מלאה לפי ההלכה,

כולל כיסוי ראש מלא כל ימות השבוע והשנה. ואז הקב' ברוך הוא מרעיף עליה ישועות, צריך להבין את זה.

מי שתראה עם אותנו שרה, נמכר, רחל מלאה.

הוא יברך את השם הטוב, הדר, בת, נהילים.

שירו, שירו, לא יסמרו, זעם ולא הסיחו בכל נפלי הסוף.

שירו, שירו, לא יסמרו,

זעם ולא הסיחו בכל נפלי הסוף.

כן, תודה רבה.

זה בזכות תושבי חיפה. הם באו מטבריה, וזה היה בחיפה.

וברוך השם,

השם עזר.

כמו שתמיד הוא רוצה לעזור,

רק אנחנו לא תמיד רוצים להיות נעזרים.

זאת הבעיה.

כן,

ועכשיו,

ידידנו, מה שמך? אנחנו כבר חברים, נכון?

מי שייקר לבית אפילו לא יודע היום. איך זה?

שששש. אני הייתי ושמעתי,

וכשהתחלתי שאני רוצה לשמוע אותך קצת, קודם כל אתה חוקר,

אחרי זה נעשה כמישהו.

יפה מאוד.

מה שמך אמרת?

ארנון.

שמי ארנון.

מישהו כבר אמר לי שאם אני מדבר על שמי שאני אגיד לשם במלא, כי זה בכלל משיכר, כי זה לא סתם ארנון, זה ש...

זה ארנון כץ. וארנון כץ, בראשי תיבות, לפני שכץ וקוראים צדק. אז לא תוכל כאילו יותר ישבנו לכבד למשפחת כמה יצחקים.

אשריך ואשריך ואחריך עוד מעט ייבנה בית מקדשנו במהרה, ואתה תישא ברכה על כל ישראל.

ויש לך משכוונות נבין, ואין לי נבול השעה. את ההתחלה עשינו.

ברוך השם. אז אם אנחנו נמצאים בקטע הזה, אני אראה לכם משהו שעוד לא ראיתם אף פעם, והוא אחד מ-13 העיקרים של התורה.

איך תהיה עוד מעט דחיית המתים?

ראיתם פעם את דחיית המתים?

אז לפני שתמותו תראו.

בבקשה. ועתה הוקרן הסרט דחיית המתים.

היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה,

והיא מלאה עצמות,

והעבירני עליהם סביב סביב,

והנה רבות מאוד על פני הבקעה,

והנה יבשות מאוד.

ויאמר אלי בן-אדם,

עד תחיינה העצמות האלה?

ואומר ה' אלוהים,

אתה ידעת.

ויאמר אלי הנלווה על העצמות האלה,

ואמרת עליהן העצמות היבשות,

שימעו דבר ה'.

כה אמר ה' אלוהים לעצמות האלה,

הנה אני מביא בכם רוח,

וחייתם.

ונתתי עליכם גידים, והעליתי עליכם בשר,

וקרמתי עליכם עור,

ונתתי בכם רוח,

וחייתם,

והדעתם כי אני ה' וניבדת כאשר צוותת,

ויהי קול כהימנה ואי,

והנה רעש,

ותקרבו עצמות עצם אל עצמות.

וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה,

ויגרם עליהם אור מלמעלה,

ורוח אין בהם.

והנה עליהם גידים ובשר עלה,

ויגרם עליהם אור מלמעלה,

ורוח אין בהם.

ויאמר אלי הנוה אל הרוח הנוה בן-אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדוני אלוהים מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו והנבאתי כאשר ציווני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד.

ויאמר אלי בן-אדם העצמות האלה כל בית ישראל הם הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו נגזרנו.

לכם הנוהו ואמרת אליהם כה אמר אדוני אלוהים הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי

והבאתי אתכם אל אדמת ישראל וידעתם כי אני אדוני בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי ונתתי רוחי בכך וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני אדוני דיברתי ועשיתי נאום אדוני.

תתכוננו.

כן, זה אחד מ-13 העיקרים של האמונה היהודית, חיית המתים.

למי שיש שאלות, בבקשה.

הנה, פה יש שאלה.

שלום.

אמא שלי היא אישה מאוד מאמינה והיא אישה שעושה מצוות.

לפני 21 יום היא הייתה בדרך לנכדים שלה וקיבלה אצלם בבית דום לב.

היא נמצאת עכשיו במצב של מונשמת בלי הכרה כבר 21 יום.

היא בת 53,

היא לפני זה לא הייתה חולה,

לא היה לה שום דבר.

ואני רוצה שתיתן לה ברכה, אם אפשר.

ואתה מוכן לחזור בתשובה בשבילה?

מוכן.

מוכן.

בוא תענה.

ואתה מוכן לחזור בתשובה, ואתה מוכן לחזור בתשובה, ואתה מוכן לחזור בתשובה, וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.

אני לא יכול להגיד בשבילם.

וכאשר רוחו יגיד שמה אתה מסלול אותם בקוש.

וכאשר רוחו יגיד שמה אתה מסלול אותם בקוש.

אחיו גם מוכן לשוב בתשובה עכשיו, הוא אומר בטלפון. אשריו אשריו פה.

ומה עם האחיות?

בסדר, הוא רק יברר עם שתי אחיות.

ככה יהיה לנו קומפלט. בעזרת השם ניתן ברכה.

בינתיים, מי שרוצה גם כן להיות שותף, אני רואה שיש פה הרבה שיש להם בעיות, בואו נעשה ככה שכולנו, בעזרת השם יתברך, נעזור לכולנו.

מי שרוצה לקבל עליו עול מצוות לרפואת כל החולים

הנמצאים כאן והאחרים שנמצאים בבית,

בעזרת השם יתברך, ירים את היד.

תהיה לרפואה של כל אלה שנזכיר לאחר מכן. מי מוכן שירים את היד?

אוקיי, רגע. מי מהגברים מוכן לשים ציצית?

שיבוא לכאן מהר. קודם כול, הגברים, קדימה.

מי מוכן לשמור עליו עול מצוות לרפואת כל החולים וקדימה.

ארנון פה,

ארנון כץ, כהן צדק.

יהודים יקרים,

אין סקפטי יהודי כשיש נשמה יהודית.

אין דבר כזה.

אשריך בכבוד, ארנון.

יש פה. מי זה?

מי זה?

רק רגע, בואו נשמע כמה מילים. רק שנייה.

ברכת שאחיינו. ברוך.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,

שאחיינו וקיימנו ויגנו לזמן הזה.

אמן.

רק רגע, רק רגע, יש פה יהודי יקר שהביא את ארנון לפה. איפה הוא השכן היקר?

שכן שכן שכן. מה שמו? בוא, בוא, מותיק. בוא, בוא, בוא לפה.

בוא. שכן שכן תנוע. שמואל! רק רגע. בוא, שמואל, שמואל, בבקשה.

בוא, הנה זה שמואל השכן.

רק שנייה, נשמע את ארנון,

איך הוא הגיע לכאן הערב.

אני חושב שבגיל 50,

עוד לא קרה לי לעמוד ולרעוד.

אני אדם שידוע בתור אדם שמדבר את לבו,

ולא פעם בצורה בוטה וחזקה ולא מפחד משום מעמד,

אבל אני עומד ואני רועד.

אני לא בטוח,

אני לא בטוח שהרעד הוא מהבושה או מהקהל.

אני חושב שהרעד הוא יותר

מהכובד של מה שקורה פה כרגע ומהעול שאני הולך לקחת על עצמי

בגיל 50. ולו רק

בגלל שלא ניסיתי,

ולא בגלל שאני מאמין גדול,

ולא בגלל שאני חושב שזו התשובה,

אלא מפני שלא ניסיתי עוד,

וניסיתי הכול,

ואת זה עוד לא ניסיתי.

ואולי זו תחילת הדרך הנכונה,

ואולי זה גם יביא לתוצאות חדשות.

את השאר נשמע כבר.

רגע, רגע, שמואל, שזכה להביא את ארנון,

לא זכה עדיין לפרי בטן.

מי שבירך אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה,

בכל הקהילות הקדושות והטהורות הוא יברך את השם הטוב,

שמואל בן אורה, השם יזכה אותו לזרע חי וקיים מהרה שנה.

רגע, רגע.

רגע, יש לנו תשובה משתי אחיות.

פיארתי את החייל שלי כרגע, הן אמרו שהן מוכנות כרגע לשמור את השבת, ובעזרת השם, הן יתחזקו עם הזמן.

טוב,

מי שבירך אמותינו, שרה, רבקה, רחל ולאה,

הוא יברך את השם הטוב?

חנה אלמליח, חנה אלמליח. חנה אלמליח,

בת מסעודה.

השם יעיר אותה ממיתת חוליה לחיים טובים ולשלום מהרה.

בעזרת השם, בשורות טובות.

השם יברך את כל הקהל הקדוש בכל הברכות הכתובות בתורה, במשנה ובגברה.

אמן.

חג מתן תורה שמח.

אבל האם אתה לא סקפטי לגבי אורח החיים שבו אתה חי,

שהרי אין לך מאה אחוז הכרעה ובדיקה והוכחה אבירית שכך צריך לחיות,

ואף על פי כן אתה חי כך בלי לשאול שאלות,

כי אבא ואימא לימדו לי כך,

והמורה והמורה אמרו לי כך.

אתה לא חקרת אותם אם הם צודקים ולא שיקרו בדרך,

או טעו, או הודעו.

אם רצונכם לשמוע עוד על יהדות,

או אם יש לכם שאלות בנושאים הקשורים ליהדות,

צלצלו אלינו ל-03-6777779

או אם לרצונכם להיכנס לאתר האינטרנט של ארגון שופר