בטחון בחוש • סיפורו האישי של כבוד הרב אמנון יצחק שליט"א
- - - לא מוגה! - - -
השם זיכני עוד בתחילת דרכי שפתחתי בו במאה אחוז.
בתחילת דרכי עוד לא למדתי שער הביטחון, עוד לא ידעתי את כל מה שאני עכשיו אומר לכם,
כלום.
אבל האמנתי ופתחתי בשם רק ממה שהיה כתוב במדרש,
כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. מפה למדתי את זה.
יש עבד למלך ויש עבד לעבד, מה עדיף?
עוד לפני שראיתי מה שאומר המדרש, אמרתי עבד למלך.
עבד למלך, מה שיש למלך יהיה לעבד, כי אם אתה עבד של המלך הוא לא ייתן לך לאכול,
הוא לא ייתן לך, איך זה איך תהיה העבד שלו?
פתחתי בשם, הפסקתי, הייתי פעם כותב מזוזות בהתחלה,
וזה,
עזבתי, לא עושה שום דבר, רק קורא ולומד ולומד וקורא,
והוא הולך לחנות וקונה ספרים בחוזר וכל הזמן,
בלי שום דבר, שום דבר.
יום שישי הגיע, ומטוב חלקי.
צריך להביא אוכל הביתה, שבת.
ובשבת אצלי היו יושבים בערך 40 איש
לשמוע שיעור תורה בכרם התימנים.
אז צריך קצת ג'עלה גם לתת להם, צריך משהו לתת להם, מה אני אביא להם? אין לי גרוש,
אין לי כסף, אין לי כלום.
הייתי יורד עם הסלים, לא סל אחד,
עם הסלים,
על האופניים,
אחד על הכידון מפה ואחד על הכידון מפה,
יורד לשוק,
שוק הכרמל,
וחביבי מסתובב עם האופניים ממקום למקום.
פוגש אותי חיים נגר, אתם מכירים אותו? חיים נגר, היה לו שם בסטה.
הוא אומר לי,
מורי, למה אתה מסתובב ככה, הולך חוזר, אתה לא קונה? וזה, אמרתי לו, כן, בעזרת השם, אז למה אתה לא?
אמרתי לו, אין לי כסף.
הוא אומר, אין לך כסף, אז למה אתה הולך עם סלים?
אמרתי לו, אני מאמין שהשם ימלא לי אותם.
עוד הם מדברים,
אחד קורא לי, אמנון, אמנון, בוא, בוא, בוא, בוא, בחייה, תביא לי שתי מזוזות, אני חייב שתי מזוזות, תביא כסף, תביא כסף,
אין כסף.
קונה קניות לשבת, דואג לו אחר כך לזה.
השתבח, הבורא, וככה הייתי מתווך בסוף. לא כותב, מתווך.
רוצים זוזות? מתווך. לוקח מזה, נותן לזה, מרוויח ביניים,
וחביבי, חגיגה.
יום שישי אשתי שואלת, מה יהיה? אין אוכל.
ואני גם מזמין אורחים.
תגיד, מה קרה לך?
חביבי, עד לפני כניסת שבת,
היה מגיע מישהו, או מזמין מזוזות, או ככה, או ככה,
וכסף לא חזר. ולא נהנינו מצדקה. לא קיבלנו צדקה מאף אחד. לא הורים עזרו, לא הביאו לנו סלים.
לא ידעו גם אנשים שאנחנו במצב כזה. למעט המקורבים המקורבים,
אף אחד לא ידע שזה המצב.
וברוך השם, הקדוש ברוך הוא פרנס,
בלי שום בעיה.
עד שסיפרתי לכם שהוא החליט שאני אתעשר
עם הקלטות וכולי וכולי וכולי.
אבל ביטחון בחוש צריך, בחוש. לא סיפורים, לא בדיות, לא זה. לחיות ככה.
זה נקרא ביטחון בחוש.