חיים בנס
אנחנו אומרים כל בוקר את 'ברכות השחר' כמה אנשים באמת אנשים מתעכבים ומרגישים את מה שהם אומרים? אם אדם יראה מטושטש ולא ימצאו לו פתרון, גם לא משקפים וגם לא ניתוח, וּוַאה! אז הוא יבין מה פשר הברכה הזאת: 'פּוֹקֵחַ עִוְרִים' כמה אנשים עוברים על זה ביעף (במהירות)?! 'זוֹקֵף כְּפוּפִים' - כמה אנשים יש להם פריצת דיסק, כמה אנשים יש להם בעיות בגב, כמה אנשים יש להם כל מיני צרות שהם לא יכולים אפילו ללכת זקוף. כמה משבחים ומכירים בזה על באמת? עוברים צ'יק צא'ק.
'רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם' אנחנו חיים בנס! אנחנו עומדים על יבשה, אבל מתחת יש תהום. איך אנחנו לא נוחתים לבפנים? מידי פעם הקב"ה עושה בעולם מקום שנפער בור! או ככה משהו יותר רציני, ואז פתאום רואים: שאנחנו חיים בנס. פתאום בנין שלם טררר... נטמע אדמה. אנחנו מבינים בכלל? שמים לב? באמת משבחים?
אנחנו חיים כמו תוכי, מצפצפים בבוקר, במנחה, בערבית והולכים לעניננו. למעננו-למענינו, הכל למענינו. אנחנו צריכים להיות למענו יתברך, לכבודו יתברך. אז אם אתה לא שם לב מה אתה משבח? אז איפה, איפה אתה מקיים את מה שאתה צריך? איך יהיה: "שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" אם אנחנו לא מתכוונים בכלל? איך הוא יהיה מבורך? וכי במעשינו אנו רואים ש: "שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קיג ב)? אנחנו כל הזמן מדברים בשבחו יתברך, ומקרבים את הבריות לה' כמו אברהם: "וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'" (בראשית יג ד) בכל מקום, בקול גדול! בשביל שאנשים יכירו את הבורא. כל דיבורו, בין בעסקיו, בין במשאו ומתנו, בין ב... כל דבר הוא היה מדבר רק לצורך הקב"ה. כל מה שהוא שירת אנשים, ואירח אורחים ונתן להם לאכול, זה רק שיכירו את הבורא יתברך. זה כל מה שהוא עשה בעולם. שום דבר אחר לא, כל סודו הוא: 'קדוש ה' בְּקִרְבֵּנוּ!' צריך שהקב"ה יהיה קדוש, אבל ממש בְּקִרְבֵּנוּ.
אדם שמתפלל באמת; 'דע לפני מי אתה עומד' אז הוא עומד 'ברומו של עולם' לפני המלך ממש: 'אלה דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם' (ברכות ו:) כשאתה עומד בתפילה אתה צריך להרגיש שאתה עומד לפני הבורא יתברך בהכנעה, ממש לפניו, ולא לחשוב מחשבות אחרות.