בקשת הקרבה בשני אופנים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום,

שרה בת זלפה, רפואה שלמה אמיתית,

שיחזור לזיכרון

ותחזור למיטבה כבראשונה, אמן.

אמן.

וירא אהרן וכל בני ישראל

את משה,

והנה קרן עור פניו,

ויראו מגשת אליו.

איתא בגמרא.

אמר רבי שמואל בר נחמני,

אמר רבי יונתן,

בשכר ויסתר משה פניו,

זכה לקלסתר פנים,

בשכר כי ירא,

זכה לויראו מגשת אליו,

מהביט

זכה ותמונת אדוני הביט,

עד כאן.

הוא פירש רש״י

לקלסתר פנים

כי קרן עור פניו.

גמרא בברכות זן.

אז הגמרא אומרת,

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט,

מתחלק הפסוק

לכמה זכיות

שזכה משה רבנו בשכר זאת.

בשכר שהוא הסתיר פניו,

הוא זכה לקלסתר פנים.

קרן עור פניו, אומר הש׳י.

קלסתר הפנים שלו, קרן עור פניו.

זה בשכר ויסתר משה.

הוא הסתיר את פניו,

אז האירו פניו.

בשכר כי ירא

זכה ויראו מגשת אליו.

עם ישראל פחדו לגשת אליו.

מה זה?

אתה רואה דבר כזה,

משה רבנו?

אי אפשר, הוא צריך לשים מסווה בשביל שיוכל

לדבר עליהם.

ובשכר מהביט,

ויסתר פניו.

כי ירא מהביט

זכה ותמונת אדוני יביט.

בחינה, כן?

עד כאן זה הגמרא בברכות.

עכשיו,

הנה המדרגה העליונה של כלל ישראל

היא הצמאון הרוחני הגדול.

כתוב בפסוק, וגם הנפש לא תמלא ברוחניות.

גם הנפש לא תמלא.

ומי שיש לו צמאון, זה אומר שהוא בריא מאוד.

יש לו צמאון.

אם אדם, חס ושלום, לא מרגיש שהוא צמא בגוף ולא רעב,

הוא יכול למות.

הקב' ברוך הוא טבע בטבע האדם

שכל פעם

שהמאגרים

קלים

הוא ירגיש שחסר לו נוזלים ואוכל.

אחרת אם הוא לא ישים לב

הוא יוכל למות.

אז בטבע הקב' ברוך הוא עשה לאדם תיאבון,

שהוא יתעב למים, לאוכל.

אבל ברוחניות,

אדם צריך לעבוד על זה לבד.

אדם לא מרגיש לכאורה צמאון.

רק אחד שהוא בריא.

מי שבריא.

אז המדרגה העליונה של כלל ישראל,

המעלה העליונה, המדרגה העליונה,

זה הצמאון הרוחני הגדול. כל הזמן הוא משתוקק, לא עוד חוכמה,

עוד רוחניות, עוד, עוד, עוד.

וכבר דרשו על הפסוק למען

שפות ערבה את הצמאה.

זה המחזיר אבידה לגוי.

פירש שם רש״י,

רבה,

אלו הגויים.

הם בבחינת רבה,

רבויים.

הם שבעים.

זה אומר שהם לא צמאים ליוצר, לקב' ברוך הוא.

הכול בסדר.

בואו תמיד,

הכול בסדר. מלא מלא, הוא לא צריך יותר מדי.

צמאה,

זו כנסת ישראל שהיא תאבה וצמאה ליראת היוצר ולקיים את מצוותיו.

אז יהודי, אפילו שהוא לא חייב להחזיר אבידה לגוי,

הוא כל כך משתוקק לעשות את רצון הבורא,

אז הוא מחזיר אבידה לגוי.

מחפש מה אפשר עוד לעשות, עוד לעשות נחת רוח לבורא יתברך,

שיצא קידוש השם מזה, להחזיר אבידה לגוי.

הגוי אומר, פשש, תראה, היהודי הזה,

החזיר לי את האבידה.

ברוך אלוקי שמעון בן שטח.

יא ביי ביי.

אז המבואר בזה שעיקר המבדיל בין ישראל לגוי

הוא מידת הצמאון ליראה ולקיום המצוות.

מובן שגם ההבדל בין אדם גדול

לאדם קטן, לא בגובה,

בשיעור הקומה הרוחני,

הוא במידת צמאונו לרוחניות,

ובאיזה מידה הוא מתקרב לבורא יתברך.

אז כשאומרים, מי רוצה לתת דרשה בין מנחה לערבית?

צריכים לגבות.

אף אחד לא קופץ, סימן שהוא לא צמא בכלל.

הוא כמעט כמו גוי.

אין לו צמאון.

הוא רווי, הוא לא, הוא עמוס מאוד ברוחניות. אין לו, אין לו הרבה.

איי, איי, איי.

אדם שהוא צמא, צמא, הוא מחפש איך, מה לעשות, מה להוסיף, מה להוסיף בעבודת השם.

איך אני מתקרב לבורא יותר ויותר?

והנה כאן למדנו שמשה רבנו זכה לקירון עור פנים,

קרן עור פניו.

זה דווקא היה משום ביסתר משה פניו.

זה כאילו ההפך מצמאון.

אם השם מדבר אל המסנה,

אז מה הוא צריך היה לעשות?

היי,

להתקרב וזה, ו...

צמאון!

ופה, ביסתר פניו

מתבאר מזה שכשם שישנה מדרגה עליונה של צמאון רוחני להשיג כמה שיותר להתקרב אליו יתברך כביכול,

ואני קרבת אלוהים לטוב,

כך ישנה מידה טובה מקבילה, אבל בכיוון ההפוך,

ביסתר משה פניו.

למרות הרצון העז ושאיפתו הגדולה של משה רבנו להתקרב,

ויותר אליו יתברך,

אבל הוא חש בעצמו, משה, שקרבה זו למעלה ממדרגתו,

ועדיין הוא לא ראוי לכך,

והוא מצטנע ומסתיר את פניו,

ודווקא משום כך

הוא זכה לגילוי עצום של תמונת השם יגביתו.

זאת אומרת,

צמאון זה מעלה עליונה, מדרגה עליונה,

הרצון להתקרב לבורא,

להעמיס ברוחניות,

אבל גם צריך לדעת

איפה אתה אוחז במדרגה באמת.

יותר מדי

זה לא טוב.

זאת אומרת, כל אדם צריך לדעת בדיוק מה המדרגה שלו.

כתוב שלעתיד לבואו

לא יהיה יצר רע.

אבל סרך יצר הרע יהיה.

יהיה גם לעתיד לבואו

קורבנות.

בעל מה יקריבו?

יהיו אנשים שירצו להשיג מהם, אז הכל יהיה גלוי, כולם ישיגו, ידעו את השם למקטנם עד גדולם.

אבל כתוב שכמים לים מכסים,

כל אחד יזכה

כן?

כמים לים מכסים.

מה זה כמים לים מכסים?

בים

הוא מתחיל מהחוף ואחר כך הוא הולך ככה למטה, למטה, למטה, עד קילומטרים.

והמים לים מכסים.

אז

מדרגת המים פה היא קטנה, ככה גובה המים,

אחר כך יותר, אחר כך מטר, אחר כך שני מטר, אחר כך קילומטר,

כן?

אז החוכמה שתהיה לכולם,

היא תהיה כמים לים מכסים.

כל אחד לפי הכלים שהוא הכין בחייו לקלוט חוכמה,

כפי הצימן שהיה לו.

אז כמה יתבאר לו לעתיד לבוא מכל השפע האלוקי והחוכמה האלוקית,

כפי מה שהכלי כיבול שלו, כמים לים מכסים.

איפה אתה עמדת בבקשת החוכמה? איפה עמדת?

בשפת הים?

יותר עמוק.

יותר עמוק, ככה אתה תקבל.

ואם מישהו ירצה יותר ממדרגתו,

זה עונש.

זאת אומרת,

אתה לא יכול לבקש יותר מהמדרגה שהכנת את עצמך.

אתה צריך להיות עם כלי קיבול.

אם אתה מכניס יותר, זה נשפך.

אז זאת אומרת,

צריך גם אדם לדעת את הגבולות שלו,

עד איפה הוא יכול.

לא כמו אלה שהולכים ישר, לומד קבלה.

שיעורי קבלה.

קבלה לעם.

לעם, כולם.

כל העם מקובלים.

אדם צריך לדעת, אתה לא יודע פשט, אתה לא יודע רשי,

על החומה שאתה לא יודע. לא שאתה לא יודע לקרוא אותו, אתה לא מבין למה הוא אמר אותו בכלל.

מה היה קשה לו שהוא בא להסביר? לא כל פסוק מסביר.

למה את זה הוא הסביר?

מה, אתה לא היית יודע אם הוא לא היה אומר?

לא, לא היית יודע.

מה היה קשה לו?

תלמדו איך לומדים רשי בחומש, תראו שאתם לא יודעים בכלל מה זה רשי.

אז רשי בחומש אתה לא יודע. אתה כבר בקבלה?

איך הגעת לקבלה?

אנשים הולכים יותר מהמדרגה שלהם. אין להם מדרגה בכלל.

זה מראה שאין להם מדרגה בכלל.

אבל

גם אנשים,

לכן

הייתה אזהרה, כשאתם עולים למעלה,

תיזהרו שלא תגידו מים, מים.

תראו אבני שיש, מים, מים.

זאת אומרת,

אדם צריך להיזהר, יכול להציץ ולהיפגע,

יכול להציץ ולמות, יכול להיות

הרבה דברים רעים מזה שאתה קופץ יותר מהמדרגה שלך.

בלשון העם, אל תקפוץ יותר מהפופיק.

זאת אומרת,

אל תמהר לרוץ

לפני שאתה יודע ללכת.

אם אתה עוד לא יודע ללכת, מה אתה רץ? אתה תיפול.

אז משה רבנו ידע את הגבולות שלו.

אז למרות כל הצמאון שהיה לו

לקרבת אלוקים,

עם כל זה הוא ידע את המגבלות,

מיירא,

מהביט אל השם.

לכן הסתיר את פניו.

ודווקא משום כך הוא זכה לגילוי עצום

שלו תמונת השם יביט.

אז כשם שבגשמיות נאמר,

כי לא בכוח יגבר איש.

אתה חושב שאתה יכול להשיג כל משימה בכל דבר שאתה רוצה, עם כוח?

לא בכוח יגבר איש.

הכול זה מאת השם.

הקב' נותן לך כוח לעשות חיל.

הכול זה מאת השם.

לא בכוח יגבר איש.

אז זה בגשמיות.

כך גם ברוחניות.

אין אדם יכול לקחת בכוח,

ולא יכול לחטוף אדם למעלה שאינה לפי ערכו ודרגתו.

לעומת זאת, הנוהג צניעות וחנבה בעצמו,

הוא נחבא אל הכלים ומסתיר את פניו,

זוכה משום כך להארה נפלאה ותמונת השם יביט.

דווקא מי שנחבא אל הכלים,

כמו שאול המלך, זוכה למלוכה.

לא רק במשה רבנו מצינו כן,

אלא אפילו במידה מסוימת בכל ישראל מצינו כן.

כבר דרשו חכמים זיכרונם לברכה

על הפסוק, אדוני מסיני בא

וזרח מסעיר למו,

הופיע מהר פארן,

שהקדוש ברוך הוא

החזיר את התורה לאומות העולם.

ולאחר שהקדוש ברוך הוא גילה

לכל אומה את צד הקושי שבא בתורה,

למשל, לסעיר הוא אמר שאיסור רציחה יש בתורה, לא תרצח.

וזה נגד המהות שלהם.

על חרבך תחיה.

וכך אמר לכל שאר האומות, לא תגנוב, לא תנעב.

והם סירבו לקבל, כי זה נוגד

את המהות שלהם.

המהות שלהם, גנבים, ישמעאל,

נואפים, מואב וכו'.

אז לכאורה, למה לא פתח גם לישראל כן,

בדבר שהוא נגד מהותן?

מה זה?

איפה ואיפה?

להם אתה אומר ולישראל אתה לא אומר?

אבל כתב הגאון בעל אבנינזר

דבר נכון.

גם לישראל פתח הקדוש ברוך הוא בדבר שהוא נגד מהותן.

הזהיר אותם במצוות הגבלה,

שלושת ימי הגבלה לפני כן.

שיפרשו מן הנשים

ושיתכוננו לקראת המעמד.

כל הפרישה זה להיות טהורים קדושים

ולהיות מוכנים למעמד.

אז הזהיר אותם במצוות הגבלה שנוגדת את מהותם. למה?

כי ישראל היו חפצים בלבם ובנפשם להתקרב מה שיותר.

ואמרו, רצוננו לראות את מלכנו.

אז הוא הגביל אותם

לבלתי קרוב אל ההר ובלתי נגוע בקצהו.

לא להתקרב להר. כולם רוצים.

ואף על פי כן, ויעמדו מרחוק.

זאת אומרת, נגד המהות שלהם. אתם רואים בבני ברק.

יש משהו, כולם מתקרבים.

עוד לא אמרת משהו, מסביבך עשרה.

אתה חונן, כולם מציצים לך לבפנים.

כולם רוצים להתקרב

לאוטו.

אבל מכל מקום,

הנקודה היא שהמהות של ישראל

זה הרצון להתקרב לשם יתברך.

בהמשך המראה בסנה,

הקדוש ברוך הוא פונה למשה

ואומר לו שילך בשליחותו לגאול את עם ישראל ממצרים.

ומשה רבנו

מסרב כמה פעמים

ומשיב לקדוש ברוך הוא, שלח נא ביד תשלח.

הרמב״ן מפרש

שמשה רבנו סבור

כל מי שישלח הקדוש ברוך הוא במקומו,

אפילו אדם מן השוק

הוא יותר ראוי ממנו לכך.

ואם כן,

שלח נא ביד

כל מי שאתה רוצה לשלוח חוץ ממני.

כי הוא מרגיש שהוא האחרון שמסוגל לכך.

וכל זה למרות כל המסירות הגדולה שלו לעם ישראל.

הרי כבר למדנו שבתחילתו הוא יצא לרוד בסבלותם

והוא עזר להם, היה נושא בעול,

ונכנס בין הנצים

והורג את המצרים.

אכפת לו בעם ישראל,

נלחם בשבילם,

רוצה בטובתם, אפילו שהוא היה נסיך,

ולכאורה הוא מסודר.

אז איך הוא אומר שמה בשליחות הגדולה שאתה כבר עכשיו יכול בשם השם להציל את כל העם ולגאול אותם ממצרים?

איך אתה לא עושה זאת?

אתה אומר לו, זה כבר תפקיד גדול עליי,

זה אני לא ראוי, אני האחרון האחרון שראוי לדבר כזה ולמשימה כזאת. שלח נביא, כל מי שתשלח יותר טוב ממני.

אני האחרון.

אז למרות שהוא רצה לגאול אותם מהשעבוד ומכל הצרות,

אף על פי כן הוא לא ראה את עצמו ראוי לכך.

מקרה שתיים, שהוא יכול בכוחות עצמו לעשות מה שהוא מבין,

אבל שליחות כזאת

הוא הרגיש שהוא לא יכול,

זה לא ראוי לו.

מובא בחולין פ'-ט',

אמר הקדוש ברוך הוא, נתתי גדולה למשה ואהרון,

נתתי גדולה למשה ואהרון, לא הם חטפו,

לא הם ביקשו,

לא הם דחקו,

לא מפתח מפלגה.

ואמרו, ואנחנו מה?

אפילו כעפר ואפר,

כמו שאמר אברהם,

ואנוכי עפר ואפר, גם כן לא.

אפילו לא עפר ולא הפר.

מה זה עפר ומה זה הפר?

אומנם יש בהם איזה שימוש,

כן?

אבל גם לא.

וגם לא כתולעת, שאמר דוד המלך, ואנוכי תולעת ולא איש. לא, לא, לא, לא, גם פחות מזה לגמרי.

ואנחנו, מה?

עוד נאמר שם,

אין העולם מתקיים אלא בשביל משה.

אין העולם מתקיים אלא בשביל משה.

שכן כתוב כאן,

ואנחנו מה?

וכתוב באיוב כוו,

תולה ארץ על בלי מה?

בלי מה?

על מה העולם קיים? על בלי מה?

אז מי מקיים את העולם?

מישהו מרגיש הוא מה?

ועל מה עומד העולם?

על בלי מה?

מישהו בלי מה? אין לו שום ממשות,

שום כלום, שום הרגש, שום כלום.

העולם עומד עליו,

על אלה שהם בלי מה?

מי שחש עצמו שהוא אפס גמור,

הוא מקיים את כל העולם כולו.

לא בגלל שהוא אדון הנביאים

ולא קם כמותו,

לא בגלל התורה,

לא בגלל הצדקות,

אלא בגלל הענווה הגדולה

בה אנחנו מה?

זה מקיים את העולם.

קול הולך בקומה זקופה, דוחק רגלי השכינה,

בקול מיוצאת, בת קול ממחרזת,

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני,

וחנינא בני

די לו מקו חרובים.

הוא לא נהנה מהעולם,

שום דבר, הכול הוא משאיר לכולם.

הוא אוכל מאכל בהמות.

קו חרובים

זה מאכל בהמות.

בגמרא בברכות כתוב שחרובים מחריבים גופו של אדם.

זה לא אוכל לבני אדם.

כמה אתה יכול לאכול?

הוא לא נהנה מהעולם הזה בכלל.

ואנחנו מה?

אז כל העולם,

בזכותו

שרבי חנינא בן חנג'רי.

לא רק שלא נטל כתר מנהיגות לעצמו,

אלא גם ברוחניות.

תקשיבו טוב.

בפרי צדיק

לרבי צדוק הכהן מלובלין,

בקונטרס בראשית,

פירש מה שנאמר אצל משה

בכל ביתי נאמן הוא.

העניין של נאמן

הרי זה כעין מי שאפשר להפקיד בידו כל הון

ולא ייקח לעצמו כלום.

זה נקרא נאמן.

ויהי ידיו אמונה.

הידיים שלו,

תבדוק אותם, אמונה.

כלום לא לקח משה רבנו לעצמו.

זה נקרא נאמן בכל ביתי.

מה זה בכל ביתי?

ביתו של הקב' הוא מלא אוצרות עולם,

עולם, עולם, עולם.

הוא לא נגע בכלום שלא ברשותו.

ואפילו

לא יפתח את המכסה לראות מה נמצא שם.

אתה מפקיד אצלו ארגז,

וברור לך שיש שם יהלומים ואבנים טובות והכול,

והפיקדון יישאר כמו שהנחת אותו איפה שהנחת אותו.

הוא אפילו לא יציץ לראות מה יש, הוא לא ייקח חס ושלום,

אבל אפילו להציץ לראות מה לא יציץ.

נאמן, נאמן, נאמן.

כך היה משה רבנו בכל.

אפילו שבוודאי הוא ישתוקק

להשיג יותר ויותר ויותר מעלות.

הרי ראינו כמה הוא התחנן להיכנס לארץ ישראל.

מכי לאכול מפריה?

מטובה?

אלא יש עוד מצוות התלויות בארץ.

הוא רוצה לזכות ולזכות אותן.

אז כל השאיפות שלו זה עוד ועוד ועוד.

אמר לו הקב' הוא רב לך, יש לך מספיק.

מספיק, אל תדאג, יש לך מספיק.

אל תוסף.

אבל לא הצמאון שלו עוד, עוד, עוד,

עוד, עוד.

הרי ערי מקלט לא קולטות

עד שיהיו שלוש מעבר הירדן

ושלוש בארץ ישראל, ועוד באחרית הימים עוד שלוש.

ובכל אופן,

הוא כבר הקים שלוש ערים,

אפילו שהמצווה לא יכולה להתקיים עד שייכנסו לארץ.

אז מה אתה עושה?

אין עדיין את המצווה הזאת של ערי מקלט קולטות את ההורג בשגגה,

אבל אפילו אם אפשר לעשות חצי מצווה,

גם זה הוא עושה.

כולם אוספים כסף?

חכם לוי, קח מצוות. משה רבנו לוקח את עצמות יוסף.

כל השאיפות שלו זה רק רוחניות.

רוחניות, רוחניות, רוחניות, רוחניות. אבל הוא ידע גם את ההגבלה, והוא ידע מי הוא,

הוא ידע מה הוא ראוי, הוא ידע מה הוא לא ראוי,

ובזכותו העולם קיים.

אז כל גנזי המלך היו פתוחים לפניו,

ואף על פי כן לא נטל ואפילו לא הציץ במה שלא נועד עבורו.

עכשיו,

נוכל לפרש בזה את מה שכתוב.

ישמח

משה במתנת חלקו.

כי עבד נאמן קראת לו,

אפילו שיש לו צמאון רב לרוחניות,

ונפשו היוותה לדעת את כל הנסתרות הגנוזיים,

שהרי אם דוד אומר, גל עיני ואביט את הנפלאות מתורתך משה רבנו, על אחת כמה וכמה.

אף על פי כן הוא נוהג הגבלה לעצמו ושמח בחלקו,

מאחר

שהוא עבד נאמן

המרגיש

שאין לו מעצמו ולעצמו מאומה.

הוא נאמן בתכלית הנאמנות,

ואפילו ברוחניות, כמו בגשמיות,

אין לו לעצמו כלום.

או מה שמסיים שם,

כליל תפארת בראשו נתת לו,

כבר נאמר בזה משל נכון.

מה זה כליל תפארת נתת לו?

כשמלך מוריד את הכתר מראשו,

הוא לא נותן אותו בראש של שום אדם,

כדי שעלה לא ישתמש בכתרו של המלך.

כמו שמצינו באחשוורוש,

אפילו שהיה מוכן לתת לאיש שהוא חפץ בעיקרו,

אבל לא את כתר המלכות.

אפילו לא לרגע כת.

כי כתר מלכות מקומו רק בראשו של המלך.

ואם לא בראשו של המלך,

והוא רוצה להסיר אותו, איפה הוא נותן אותו?

נותן אותו בארון.

אבל בראשו של משה כליל תפארת

בראשו נתת לו מפני שראשו של משה רבנו זה כמו אהרון בעלמא.

כאילו הראש שלו זה אהרון, שמים שם, טוב, החליטו לשים לו כתר על הראש, זה בסדר.

שמו כתר, הוא נאמן, זה כתר.

זה לא שלו.

הוא לא מרגיש שזה שלו בכלל.

כמו בארון.

ואנחנו מה?

אנחנו שום דבר.

והכליל תפארת שבראשו לא מביא אותו להשלות את עצמו שהוא המלך.

אפילו שהכתר בראשו,

הוא מרגיש שהוא רק ארון.

שמאחסינים.

הקדוש ברוך הוא כביכול לא מצא מקום איפה לשים את הכסף, שם לו על הראש.

בסדר.

שם לו על הראש.

אבל הוא לא מרגיש מלך.

אתם שומעים דבר כזה?

איזה ענמה.

מובא בגמרא בשבת פט,

מה שנאמר בשמות ל״ג ו״ו״

והתנצלו בני ישראל

והתנצלו בני ישראל

את עדים מהר חורב.

היינו השני כתרים שזכו לקבל

כשהקדימו נעשה לנשמע.

בזכות שאמרו ישראל נעשה לנשמע זכו שירדו 120,000 מלאכים, כל אחד עם כתר בידו,

ושמו על ראשם של ישראל. זה היה עדי הכתר ששר.

וכשהם

אחר כך חטאו אז ויתנצלו בני ישראל את

העדיה מהר חורב מה שקיבלו בהר חורב.

ומה קרה? לאן הלכו הכתרים?

וכולן זכה משה ונטלן.

הוא קיבל את אור הכתרים

של כל 120,000 הכתרים

על ראשו.

פרש רשי,

זה היה קירון אור הפנים שזכה לו משה.

הפרוז'קטורים האינסופיים של האור העצום שיצא

מעור פניו,

זה היה מהכתרים האלה שהוא קיבל.

עכשיו לפי זה,

זה סותר לכאורה לגמרא בברכות,

כי בברכות למדנו קודם שזכה משה לקירון עור פנים

בזכות ויסתר משה פניו.

בגלל שהוא הסתיר הוא זכה לקירון עור פנים.

ופה מה למדנו?

שבגלל שהתנצלו

בני ישראל מעד ים,

אז הוא קיבל את הכתרים.

איך זה מסתדר?

אז אפשר להגיד שהסוגיות חלוקות בזה,

שהרי יש מי שחולק שם במסכת ברכות,

אבל יותר נראה שאין כלל סתירה

בין הסוגיות.

עצם הזכייה לקירון פנים

היה משום ויסתר משה פניו, כמו שלמדנו בתחילה,

אבל זמן הזכייה לקבל את השכר הזה לא הגיע

עד אשר בני ישראל התנצלו מעד ים בהר חורב

ונטלו מהם את הכתרים הללו,

ואז זכה משה לעור פנים.

ולמה הוא צריך, משה, להמתין כל כך ולא קיבל מייד קירון עור פנים?

ייתכן שמדרגה כה נעלה של קירון פנים לא שייך

להמשיך אותה לעולם הזה ליחיד ואפילו למשה רבנו.

והיה הכרח להמשיך אותה לעולם מלמעלה קודם כל עבור כלל ישראל.

ורק אחרי שהם חטאו ואיבדו את הכתרים הללו,

זכה בהם משה.

אז הקדוש ברוך הוא, אחרי שנותן טובה לעולם,

כביכול לא לוקח אותה בחזרה,

אז איפה ישים אותה? אז למי ייתן אותה? אז מי ראוי לקבל את כל זה?

נותן את זה למשה רבנו

על מה שהוא הסתיר את פניו.

עכשיו הוא קיבל. ההמשכה הייתה בזכות כל ישראל,

ואחר כך הגיעה להם. כי מתנה שנמצאת כבר בעולם,

כבר יותר קל להעביר אותה למי שראוי לכך.

אבל אני הייתי אומר טעם אחר,

שייתכן,

בגלל

שעד

לפני כן,

כשעם ישראל היה בדרגה גבוהה,

היו ראויים

לראות את משה רבנו

כמות שהוא ולדבר עמו כמו שאומרים פנים אל פנים.

אבל אחרי שהם נכשלו בחטא,

כבר לא היו ראויים לראות את פניו של הצדיק יסוד העולם הזה,

אז היה קירון עור פנים שלא יכלו לראות אותו,

וכולם יראים, יראו מגשת אליו.

אז היה צריך לשים מסווה בשביל לדבר איתם.

אז זאת אומרת, זה יכול להתאים גם כן.

אחרי שהם חטאו, נסתלק מהם,

ובא אליו. מה זה גרם? שהם לא יכולים להסתכל יותר במשה.

הוא הסתיר את פניו.

אם הם היו מסתירים פניהם מפני ה' ולא חוטאים,

והייתה להם בושה מפני ה',

אז היו זוכים לראות את פני משה.

אבל יש פסוק שאומר, ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה.

בחסידות אומרים, ראה אנוכי,

כשרואים את משה רבנו, עצם הראייה של משה רבנו נותן ברכה.

אז זה כשרואים את משה רבנו.

אבל פה כבר היו צריכים לשים מסווה.

היוצא לנו מכאן,

שלמרות הצימאון שזו תכונה בעם ישראל לבקש את השם ואת קרבתו,

צריך גם לדעת איפה לבלום את עצמך ולדעת איפה אתה נמצא.

ואם משה רבנו לא מצא את עצמו בכלל

ואמר ואנחנו מה,

אז מה אנחנו?

רבי חנניהו ברגשי אומר,

רצו הקב' ברוך הוא זה הכל ישראל לפי כוח רבו לנו תרום ומסוות שנעמור אדונו חופש

למען שלא ירדיל תאורו יעדיהם.