מדוע לא זרקו אותו מהישיבה?
- - - לא מוגה! - - -
מעשה באדם אחד
אדם,
כך כתוב, לא תלמיד ולא חכם,
שהיה זהיר במצוות ציצית,
שמע שיש מקום עבירה בקרחי הים,
הרב גלינסקי נמנע מלספר את הסיפור כמו שמובא בגמרא במנחות מ'ד',
בגלל הצניעות.
והוא שמע שבמקום הזה נוטלים 400 זהובים בעבור העבירה.
שיגר את ה-400 זהובים וקבעו לו זמן.
כשהגיע הזמן בא,
ביקש לעבור את העבירה ומתואר שם.
ואז,
לפני שיבצע את העבירה, באו ארבע ציציותיו וטבחו על פניו.
נשמט.
ולא עבר.
וכולם תמהים.
400 זהובים שלהם,
אורחות ימים עבר,
ולשווא,
אז מה הוא תירץ?
מצווה אחת ציוונו ה' אלוקינו וציצית שמע.
וכתוב בה אני אדוני אלוהיכם שתי פעמים.
אני הוא שעתיד להיפרע
ואני הוא שעתיד לשלם שכר.
ועכשיו הם נדמים עליו כארבעה עדים.
טוב,
אמרה לו, אינני מניחה אותך עד שתאמר לי מה שמך ומה שמחירך ומה שם ריבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה.
אמר,
והגיע אחר כך
ורצת להתגייר מהסיפור גדול,
ורביחיה ריבו כיבד אותו בכבוד גדול.
ושמה מסכמת הגמרא ואומרת זה מתן שכרו בעולם הזה שבמקום באיסור
זכה בהיתר
ולעולם הבא איני יודע כמה שכרו.
והתמיהות רבות
מסיום הסיפור למדנו שמדובר בבן תורה.
חזותו מוכיחה עליו
מבלי שיאמר דבר הוא נשאל מה שם ריבו,
מה שם בית מדרשו שהוא לומד בו תורה.
ולהזדעזע
בין תורה שמתמכר לתאוות ולדבר עבירה שמוכן לשלם 400
זהובים מלנסוע מעבר לים בשביל זה?
הייתכן?
ולכן מובן מדוע פותעת הברייתא במעשה באדם אחד.
לא אומרת חכם ולא תלמיד חכם, מעשה באדם אחד.
ומדובר בבן ישיבה.
אז איך לא סילקו אותו?
איך השאירו אחת כזה בישיבה?
וכשנודע הדבר שהוא עשה כזה מעשה והלך למדינת הים,
עוד כיבד אותו הרב שלו בכבוד גדול.
כולם מקשה אחת.
הדברים מוקשים מתחילה ועד סוף.
אומר הרב גלינסקי,
עיינתי
ונתחוור לי הדבר שלב אחר שלב.
בראש ובראשונה דברים ככתבם.
מעשה באדם אחד.
בוודאי שלא היה בן תורה.
רקע היה.
מבלה עולם.
אלא שרשום היה בישיבה.
יש כאלה רשומים בישיבה.
אז למה לא סילקו אותו?
הרי מושחת היה במעשיו ובמידותיו.
אמת,
מאותה סיבה שלא סילקו את חם מהטבע.
הקדוש ברוך הוא רמז לנוח ולבניו להימנע מחיי אישות בתיבה.
כך אמר, ובאתה אל הטבע אתה ובניך.
הזכרים לבד.
ואשתך ונשי בניך איתך, לבד.
דהיינו,
אין קשר
להפריד בין הגברים לבין הנשים.
ואילו ביציאתה מן התיבה נאמר,
צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך. זאת אומרת, אתם יכולים לחזור לקיים אישות.
בטבע,
העולם חרב.
בזמן המבול
אין דבר כזה שאנשים יפרו וירבו בשעה שכל העולם מת.
ואמרו,
שחם עבר על הציווי,
וכיוון שעשה מעשיו במחשקים,
לקה בעורו ויצא ממנו כוש.
כל הכושים יצאו מחם
בגלל המעשה הזה.
פרוץ היה,
ועבר על התקנה.
לא סתם תקנה,
אלא ציווי מאת הבורא יתברך,
ובזה הפגין אנוכיות באכזריות.
כי מקור הציווי
הוא בנשיאה בעול עם המתייסרים והנספים.
נשאלת השאלה,
אם הוא כזה מושחת ופרוץ ועובר על ציווי השם,
למה לא הוציאו אותו מן התיבה?
למה לא זרקו אותו החוצה?
איזה שאלה? לאן יוציאו אותו? למבול.
והישיבה היא כמו תיבת נוח,
ולא מוציאים ממנה אלא מבול.
וכשעמד בניסיון אותו האדם
שסיפרנו עליו,
נסדקה חומת הטומאה שאפיפטו,
הוא בקע בעדה אור התורה והמאור שבה החזירו למוטב.
והובהר למפרע שהשהייה בתיבה היא צילתו.
עצם זה שהוא שהה בישיבה,
בכל אופן הוא למד ערכים שם,
הוא ידע ערך של מצווה,
הוא לא השתלט על תאוותיו.
אבל באה המצווה וטפחה על פניו,
והיה מסוגל לבלום את עצמו ולעצור לפני מעשה,
ששילם עליו 400 זהובים,
ונסע לחוץ לארץ,
הפליג בים חודשים בשביל לבצע עבירה.
אז רואים שהשהייה בישיבה זה דבר עצום וגדול,
אפילו אם זה בסך הכל אדם
ששוהה שם,
לא על מנת להיות רב.
עכשיו יובן,
מה שנפסק להלכה,
שהיוצא מבית המדרש נותן הודאה על חלקו ואומר,
מודה אני לפניך, אדוני אלוהי,
ששמת חלקי מיושבי בית המדרש.
אז על עצם השהייה אנחנו מודים,
על עצם הישיבה,
ואפילו הולך ואינו עושה,
זה אחת מארבע מידות בהולכי לבית המדרש,
בשכר הליכה בידו.
ברטנורה אומר,
גם אם אינו לומד ואינו מבין,
עצם ההסתופפות בבית המדרש,
ברכה בה,
ויש להודות עליה.
ויותר,
שגם לאחר שלמד והתעלה,
על מה נותנים את ההודאה?
על הישיבה בבית המדרש,
שהיא שקולה כנגד הלימוד ויותר,
ועליה ההודאה.
מכאן נבין
מה טוב חלקנו
שאנחנו זוכים להסתופף בבית השם תמיד,
אמן.