איך השמחה יכולה להיות שלמה כאשר בית המקדש חרב והערבים בהר הבית?!
הרמב"ם מביא, שלא די להבין בביאת המשיח שיבוא במהרה בימינו, אלא יש הלכה נוספת שאנחנו חייבים להיות מצפים לישועה. וצריכים לצפות ולייחל בכל עת לביאת המשיח. ועל גדולי ישראל, גדולי עולם מסופר, שכל חייהם חיו בדריכות ובציפיה מתי יגיע מלך המשיח. יש מהם שתפרו להם חליפות מיוחדות שילבשו אותם מיד בבוא הגאולה. כמו כן מסופר על גדולי ישראל, ששמעו המון בוקע מהרחוב, שאלו מיד האם משיח הגיע? וכך בהלכות החורבן הנובעות מהפסוק "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", שבעת שמחה אנחנו עושים מעשים שונים שמעוררים את הצער כדי להזכר שהשמחה אינה יכולה להיות שלמה, כל זמן שהמקדש עדיין בחורבנו. ונשאלת השאלה, האם אכן כשמגיעים לחתונה מישהו חושב שנעשה כאן משהו להזכיר את החורבן, או שכולם מריעים, מזל טוב, מזל טוב, ואבל החורבן נשכח.
הגר"ש ברעוודה זצ"ל היטיב לתאר כיצד היתה צריכה התחושה להיות בעת שמחה, והוא מתאר כך, אשה נתאלמנה בגיל צעיר וגידלה את ילדיה לבדה, והנה הגיע היום המאושר שבו היא מכניסה את בתה לחופה, אולם החתונה מלא מפה לפה, כולם באו להשתתף בשמחת המשפחה, כולם מאושרים ושמחים, הכל מודים ומברכים שהחיינו והגיענו לזמן הזה. כשמגיע זמן החופה, נעלמה האמא של הכלה, לפתע גילו אותה בקרן זוית מתייפחת בבכי, קרובי המשפחה ניגשים אליה ומנסים להרגיע אותה ואומרים לה, הרגע המאושר בחייך מגיע ואת ממשיכה לבכות? עד שהכלה בעצמה קמה אל אמה ואומרת לה, אמא, את לא שמחה שאני מתחתנת? מדוע את בוכה? משיבה לה האם, בודאי שאני שמחה, אין ספק בכך, אין ספק בכך שאנו נמצאים ברגע גדול בחיינו, אבל, היא זועקת, אבא איננו! ואם כן איך יכולה להיות השמחה שלי שלמה? הוא הדין לגבינו, ב"ה יש לנו הרבה הזדמנויות טובות לשמוח, אבל איך יכולה להיות השמחה שלמה כשאבא איננו. כאשר השכינה בגלות, בית המקדש חרב, הערבים נמצאים בהר הבית עם מסגד, איך אנחנו יכולים להרגיש שמחה? כך אנחנו צריכים לחוש בימי בין המיצרים, בימים שבהם עלינו להתבונן ולהבין, מה חסרנו על ידי החורבן, מהם הדברים שהביאו לחורבן, ומה עלינו לעשות כדי להשיב את השכינה הקדושה לעם ישראל בבנין בית המקדש ושלא נואשם, שכל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.