אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ
אדם ששם מזוזה, אומר הרמב"ן, בפתחו, כבר האמין בקב"ה, בבריאת העולם, בהשגחה, בכל, כמה שכר מגיע לו על זה אם הוא יודע מה הכוונה במזוזה שהוא שם, וכמה היא עולה - פרוטות. אבל אנשים לא יודעים להעריך, באמירת אמן יהא שמיא רבה מבורך לעולם ולעולמי עולמי יתברך, אמירה כזאת עם כוונה בכל כוחו, אדם כזה יכולים למחול לו על שבעים שנה של עוונות. נו, מי נותן פרסים כאלה? מי נותן? שומר שבת כהלכתה אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש שזה הכי גרוע, אם שומר שבת כהלכה מוחלים לו על עוונות כמו של דור אנוש, לא שווה? ומה, שבת זה מעצר? תענוג, תפילה ברבים, תפילה בציבור, אכילה, מטעמים, שירה, הכל, חיי משפחה, שקט מכל התשקורת, סוף סוף חשבון בתוך הבית, הסתכלות, מה עשינו, מה נעשה, להתחבר לקב"ה, לקרוא ספר סוף סוף, משהו, מנוחה פעם בשבוע, איזה יופי, הגויים לקחו את זה אפילו עוד יום, ואנחנו המצאנו את הפטנט. אבל מה לעשות, אדם לא יודע, אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו, אדם הוא ביקר, נשמה נופחה בו אלוקית, חלק אלוקה ממעל, הוא לא מת, הוא חי לנצח, רק הגוף נטמן באדמה זמנית, אבל הנשמה היא חיה לנצח, אדם ביקר והוא לא מבין? הוא ממש כמו הבהמות, כמו שהבהמה לא יודעת מחיי עולם הבא כלום, לא יודעת משכר ועונש, ככה הוא, אכול ושתו יאמר וזהו, כמו בעל חי.