מצוות צריכות כוונה - משל על בדואים שבקשו להתקין ברזים בכפר...
נפסק להלכה בשולחן ערוך אורח חיים,סימן ס', סעיף ד': שמצוות צריכות כוונה. שאתה עושה מצווה אתה צריך להתכוון לשם המצווה. ומדוע? שהרי כתב הרמב"ן: כי כוונת כל המצוות שנאמין באלוהינו ונודה אליו שהוא בראנו. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם ש... א', ב', ג', ד'. כוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו שהוא המצווה ונודה אליו שהוא בראנו. כמו שאנחנו אומרים שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה וקדשנו במצוותיו, וציוונו. ואנו מקיימם את ציוויו. אבל אם לאו, העיקר חסר מן הספר. זאת אומרת, בלי כוונה, לא קיימנו כלום. עד עכשיו מי שלא כיוון על ישיבת ארץ ישראל, כל מה היה פה זה כאילו הוא נמצא עכשיו באירופה. ועניין מצוות צריכות כוונה.
קבוצה של בדואים הגיעה לסייר בתל-אביב. העיר העברית הראשונה, כך היא נקראה. עלו ללשכת ראש העיר דאז. זוכרים מי היה? מאיר דיזנגוף. קידם את פניהם בכבוד רב, אירח אותם כמיטב הכנסת אורחים של הבדואים. שקמו להיפרד, שאל אותם מה אתם מבקשים ממני תשורה? מתנה. אמרו לו: תשמע, אנחנו מהנגב הצחיח, הבעיה הגדולה ביותר אצלנו במדבר זה חוסר מים. סובלים בני האדם, העיזים, הגמלים. אבל כאן ראינו אצלכם שזורמים שפע של מים בברזים. האם תואיל לתת לנו במתנה חמשה ברזים. ברז לכל אחד. לא יהיה קץ להכרת תודתנו. נו! אבל זה בדואים דאז, הם לא יכלו לשער שהברז מגיר ממים רק בתנאי שהוא מחובר לצינור שהצינור מחובר למקור המים. הם חשבו הם ילכו הבית עם ברזים, ישימו באוהל ויצא להם מים.
למה מספר את זה הרב גלינסקי? לומר לנו: המצווה היא כמו ברז. אומנם היא לא מגירה מים, אבל קדושה ואורה היא נר מצווה ותורה אור. קדושה ואורה יש בכל מצווה, אבל בתנאי שהיא מחוברת למקור. שאנחנו יודעים שמקימים בה את רצונו יתברך ואת ציוויו, אם לא כן, אם לא יהיה בידנו רק הברז בלבד, נסובב ונסובב, ונסובב ולא יצא כלום. אם אתה עושה מצווה ולא מכיר שאתה עושה אותה מחמת ולכבוד הבורא שציווה ואתה מקיים בזה את ציוויו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אתה לא מתקיים בזה? תמשיך לסובב את הברז כמה שאתה רוצה ולא יהיה לך מזה כלום!