אין מי שפטור מלהחזיר בתשובה [מעשה מחריד מתקופת השואה]
אז יוצא חילו קפה בדין, בין מצוה שהיא מוטלת על הרבים, שאז להצלת נפשות לא נדרשים למסור יותר מחומש, ובין אם היא מוטלת על היחיד שאז צריך ליתן בעד נפש חברו כל שיש לו.
עכשיו, מספר הרב גלינסקי זצ"ל מעשה שהיה. הוא אומר כשלמדתי בישיבה בביאלוסטוק, נמנה ר' גרשון ליבמן זצ"ל על האלטערס, הוא היה מהבחורים המבוגרים והחשובים, הוא התארס עוד לפני המלחמה והתחתן במהלכה בוילנא. אח"כ נפרדו הדרכים. אומר הרב גלינסקי, הייתי בסיביר, הוגליתי לאוזבקיסטן, התחתנתי בתשקנט. אחר המלחמה הוחזרתי עם הפליטים של פולין והתגלגלתי למחנה העקורים בברגן בלזן, מחנה ריכוז שהוסב למחנה פליטים אחר ה מלחמה. ושם פגשתי שוב את ר' גרשון ליבמן, הוא לא שקט ולא נח, שכנע את השלטונות שיש לספק תרבות יהודית, ולהעסיק את הפליטים המבוטלים בלימודים, והקים ישיבה במחנה, תראו מה זה אנשים רק נפלטו מן השואה אחרי כל המראות שהם ראו והמאורעות שהם עברו, זה לא יאומן כי יסופר, מי יש לו ראש ושכל, אדם בא עם רעה אחת הוא לא יכול להתרכז שבוע, פה אנשים אחרי כל מה שהם עברו מחפשים איך עכשיו לחפש להקים ישיבה בתוך מחנה ריכוז שהפך להיות מחנה פליטים. שכנע את השלטונות שיש לספק תרבות יהודית ולהעסיק את הפליטים המבוטלים בלימודים, והקים ישיבה במחנה. השיג תקציב מועד ההצלה ושלח אותי לכל מחנות הפליטים בשטחי הכיבוש להקים תלמודי תורה לילדים. איפה היו ילדים אחרי המלחמה? ובכל זאת ליקטנו, שניים פה, שלשה פה, חמישה, עשרה, הגעתי למחנה אחד, נתקלתי בעוינות גלויה, לא מצד החילונים, בענין הזה היתה חלוקה ברורה, הם בשלהם ואנחנו בשלנו, אבל הנציג של הפליטים הדתיים היה חשדן בעליל, שאל אותי בתביעה, מי שלח אותך? רק אל תגיד לי שזה אגודה, שנואת נפשו. אמרתי לו הקב"ה שלח אותי, אמר לו אם כך אני לא זקוק לך, יש לי קשר ישיר איתו. אמרתי לו אם כך אז אני מבין שאתה בר הקמת תלמוד תורה, אז הוא אמר לא, אז אמרתי זו הוכחה שהוא שלח אותי ולא אותך. עדיין הוא שואל, מי עומד מאחורי הפעילות שלך, רק לא אגודה, הרגעתי אותו, זו יוזמה פרטית, אתה לא מכיר אותו, קוראים לו רבי גרשון ליבמן. רק שמע את השם, אמר לי עשה כרצונך ונגיש לך את כל העזרה. תמהתי למהפך, ושאלתי, מה קרה? ענה לי, הכרתי את רבי גרשון ליבמן במחנה, זה היה מחנה ריכוז, כל בוקר יצאו לעבודת כפיה, והכלכלה היתה מנת לחם זעומה כגודל כף יד של אדם, עוד הפרוסה בידו יבלענה, וזו פרוסה לכל היום עד למחרת, ודאי שלא הספיקה עם עבודת הפרך שעבדו בכל יום, ואנשים היו נפוחי כפן ודעכו למוות. היו נ פוחים מרעב, כמו ביאפרה כשראיתם. כל בוקר כשקמו היו כמה שנותרו בלא תנועה בדרגשים, היו אלו אותם שמתו במהלך הלילה, היו כאלה שגססו בבוקר ולא היה להם כח לגרור את עצמם, האחרים גם אם היו חלשים עד כלות הכריחו עצמם להשתרך בתור לקבל פרוסת לחם ופנכת מרק. לדאבון הלב הרעב היה נורא כל כך, הציק כל כך, עד שלעיתים חבריהם התנפלו עליהם וגזלו את מנת החיים שלהם. ולאומללים לא נותר כח להתנגד, ועיניהם רואות וכלות משלימות עם המוות. והחומסים בלעו ונשנקו, אבל הזהיר אותי, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
בוקר אחד קמו וראו שאחד נשאר לרבוץ על דרגשו, המהם משהו, אבל לא היה לו כח לקום ולעמוד בתור, שמו היה אברהם רוזולימסקי, מתלמידי ישיבת פינסק, ריחמו עליו אבל לא היה בידם לעשות מאומה. נדו לו ומיהרו לתור כדי לקבל את המזון. חזרו, אוצר בידם פנכת המרק ופרוסת הלחם שיעזרו להם לשרוד עוד יום, ואז מספר אותו האיש, ראיתי איך רבי גרשון ליבמן ניגש אל אברהם רוזולימסקי ומטיף לפיו את המרק שלו באהבה, במסירות, בסבלנות, מעט גרגר ושתה, השאר נשפך וניגר על סנטרו וכתפיו, מלגימה ללגימה אורו עיניו והתחזק מעט, כולנו היינו עומדים וצופים, ואז קרע מהלחם פיסות פיסות ותחב לפיו של אברהם. הכריח אותו לבלוע עד תום, ואברהם התיישב, חזר לחיים. רבי גרשון לא אכל כל אותו יום, את מנתו נתן, את חייו סיכן, בפני אדם כזה אני מתבטל. תאמר לי רק מה רצונו ואני אעשה. לא תעמוד על דם רעך" למרות שכתוב חייך קודמים, הוא לקח את הסיכון ולא רצה לראות במות חברו. אדם כזה אני מתבטל בפניו, אמר. ומה שירצה אעשה.
רבותי, אנחנו לא עמדנו בסיטואציות כאלה וה' יעזור שלא נצטרך לעמוד בסיטואציות כאלה, אבל יש סיטואציה יותר גרועה מזאת, עוני זה דבר קשה, כל יסורים ולא עניות, אבל עני חשוב כמת כתוב, אבל יש עני שהוא עני האמיתי – אין עני אלא בדעת, אדם שאין לו דעת זה העני הכי גדול. ועניים כאלה יש מלא, העניים האלה נושאים מכוניות פאר, שוכנים בחבילות ובארמונות, משתכרים הרבה, לא חסר להם מאומה לכאורה, אבל הם עניים, הם לא יודעים את האמת, מי שלא יודע את האמת וחי בשקר אין אומלל יותר גדול ממנו, שבעים שנה, שמונים שנה יהיו לריק ועליהם הוא יקבל עוד עונש.
כשאתה נותן צדקה לעני אז אתה נותן לו חיי שעה, אז הפיתה והלחם והאוכל יחזיקו אותו עד מחר, כשאתה נותן לאדם דרך של תשובה שיחזור בתשובה, אתה נותן לו חיי עולם. אתה מציל את נשמתו מן הגיהינום. אין צדקה יותר גדולה מזאת ואין חובה שמוטלת על כולנו יותר מזאת. שהרי כתוב "לא תעמוד על דם רעך", והתורה אומרת שאם אתה רואה שור או שה או חמור של חברך תועה בשדה, השב תשיבם לו, צריך להחזיר לו אותם, צריך לשמור אותם ואח"כ להביא לו אותם, וגם אם זה כל יום, אתה לא פטור, אתה לא יכול להגיד הוא בעצמו חמור אם הוא לא יודע לשמור. אז אם להשיב בהמת חברך אתה מחויב מן התורה, אז להשיב את נשמתו אליו ודאי וודאי שאתה חייב, ז"א אין מי שפטור בדור הזה מלהחזיר בתשובה, אין מי שפטור, כי הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך, אז נכון כיון שאין זו מצוה שמוטלת על היחיד אלא על הרבים, ולא חייבים ליתן יותר מחומש, אבל ודאי שהמצוה הגדולה ביותר מכל מצוות הצדקה זה ליתן להצלת אחים תועים, שזה יכול להיות גם אבא, אמא, אח, אחות, דוד, דודה, קרובים, חברים, מכרים וסתם יהודים. אין מי שיפטר, ישאלו כל אחד מה עשית בממונך הוא יצטרך להסביר, ראית טובעים ועמדת מן הצד. לא יהיה פתחון פה לאף אחד. ובלאו הכי אתה צריך לתת מעשר או חומש אז לפחות תהיה חכם שיהיה לך מהחסרונות האלה רווחים עצומים לאין שיעור. כי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. כי ממנו יצא זרע, בנים, נכדים, נינים, דורות, והכל שייך לך, כל מצוותיהם, כל מעשיהם הטובים – הכל שייך לך, ואתה יכול להרויח בגדול בגדול בגדול.