הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט
אמר רבי יוחנן, אפילו בשעת כעסו של הקב"ה הוא זוכר את הצדיקים, דכתיב "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם". טבע הנברא הוא כאשר הוא כועס על מישהו גם אם זה בצדק, זה משפיע עליו שרוח הכעס מתפשט פה ואי אפשר באותה שעה לכל הנמצאים בסביבתו. גם ידידיו ואהוביו לא יכולים לדבר עמו בשלום, הוא כועס על כל העולם כולו, אפילו על מי שלא קשורים בכלל באותו הענין, תעזוב אותי נו, תעזוב אותי, לך מפה. אבל הקב"ה שכל מידותיו טהורות אינו כן, אם הוא בכעס על החוטאים הכעס הוא בגדר של דין ותוכחה, והוא מוגבל ומכוון רק למי שהתביעה מכוונת אליו, הכעס הוא מצד הדין, והדין הוא מדויק במידה ובמשקל ולא יחליפנו לאחר, לכן כתוב "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", הכל זה הולך במשפט. "אל אמונה ואין עוול, מה זה אין עוול? זה מעלה אין עוול? שופט לא צריך לעשות עוול, כל שכן הקב"ה. אומר לא, קודם כל הצור, צור זה סלע גדול, עכשיו אם צריך למעוך בן אדם ככה ואתה סלע, אפשר לדייק בדיוק לתת לך ככה על המיליגרם? אי אפשר. אבל הצור אע"פ שהקב"ה מוגדר כצור, הוא נותן לבן אדם בדיוק מה שהוא צריך לקבל, ואין עוול - הוא לא נותן לו עונש עד שהוא יסתכל שכל הסובבים אותו יהיו ראויים לרמת העונש היוצאת ממה שהוא יעניש אותו, ואם לא כן הוא יעכב, כי אחרת זה יהיה עוול כלפי אחרים. לכן משפחה שמת לה מת תדאג כל המשפחה, כי לא יהיה בהם כח לגונן עליו, כי אם הם היו לא ראויים לעונש הזה אז הוא לא היה מת.
ז"א, אדם צריך לדעת, הכל הולך במשקל, אפילו שהקב"ה כביכול כועס, זו מידת הדין, והכעס הוא מצד הדין, והדין מדויק במידה ובמשקל ולא יחליפנו לאחר, אז אין מי שיפגע בסביבה בגלל זה סתם.