מי נתן לך רשות להתייאש?!
בעניין הזה אומר אני אספר סיפור: היה לי חבר יחד עברנו את כל מאורעות המלחמה, בסביר, במחלות הפליטים ושם נודע לו שהוא נשאר לבדו בעולם, כל משפחתו עלתה באש הכבשנים. נשבר לחלוטין, לא יוכל להמשיך, איבד כל טעם בחיים. אמרתי לו בוא נכנס אל החזון איש. סירב. מה הוא יוכל לומר לי? במה ינחם אותי? האם הוא ישיב לי את בני המשפחה לתחייה? הוא היה שבר כלי. לא הנחתי לו והכנסתי אותו לחזון איש. שמע החזון איש, אמר לו שב! ישב. אמר לו הרי אתה בן ישיבה, אז אני אספר לך דין תורה שבאה לפני פוסק הדור רבי יצחק אלחנן זצ"ל:
מעשה באברך ששקד על התורה ואשתו פרנסה את הבית. הייתה שוכרת ממולחת, קנתה סחורה מבוקשת בזול, כסף מזומן ומכרה ברווח נאה. יום אחד לקחת את צרור הכסף בידה, נסעה לעיר הגדולה ליום השוק, אבל לדאבונה אבד הארנק. חשך עליה עולמה. כל כספה היה בו. מהירה לרב וביקשה שיכריז שמי שמצא את הארנק יביא אותו אל הרב. הרב הכריז. הגיע יהודי עני ואביון וסיפר שמצא אותו. נתנה האישה את הסימנים בארנק והתברר זה הארנק שלה.אמר האיש העני הזה והאביון: כבוד הרב, גם אני למדתי פעם ב"חדר" ואני יודע את הדין. מי שמוצא מציאה בעיר שרובה נוכרים, הרי היא שלו. לפי זה הארנק שלי. מפני שהבעלים מתייאשים ותדע לך שיש לי בת בוגרת, ואני זקוק להשיא אותה והכסף הזה כאוויר לנשימה. שמצאתי שמחתי! מן השמים זימנו לי מציאה כשרה. אבל הרב הכריז להביא אותה אליו, לכן באתי. איפה תמצאו היום יהודים כאלה נחמדים? אבל אני מודה להוד מעלותו, אם על פי הדין הכסף שלי, אני לא מוותר עליו. הרב נבוך. מצד אחד הכל מודים שהסף היה של האישה, כי היא נתנה סימנים וזה היה כל הונה וכל פרנסת ביתה תלויה בזה. מצד שני, היהודי צודק. זו עיר שרובה נוכרים והמוצא במציאה, הרי הם שלו. נשא חזון איש עיניו ושאל בחיוך, את הבחור המיואש, שכל המשפחה שלו אבדה בשואה, אמר לו: נו! מה דעתכם? מה הדין? מה הדין? אתה אומר חצי, חצי. ישר אתה מוותר חצי למישהו. כל אחד אתה מפסיד לו חצי. האברך קימט את המצח, משך בכתפיים, לא מוצא מוצא. אומר 'מסכנה האישה'.
המשיך החזון איש ואמר: אכן, זו הייתה גם דעתו של הרב, רב אלחנן. אבל הוא שלח את האלה לרב של קובנה. והוא ענה על פי דין חייב המוצא להחזיר לאישה את כספה. נו, מי יודע לתרץ את זה? איך הוא פסק כך? הרי זו עיר שרובה נוכרים, והמוצא בעיר שרובה נוכרים, זה דין מפורש פשוט הרי אלו שלו. איך הוא אמר הפך מן הדין, לכאורה. איך הוא אמר? האברך נדרך. גם אני. לפנים משורת הדין, מובן. גמרא ערוכה היא ונפסקה להלכה, זו גמרא ערוכה בבא מציעא כ"ד, עמוד ב' ונפסקה להלכה בחסון משפט רנ"ט, הלכה ה'. אבל על פי דין, מדוע? לפנים משורת הדין אני מבין, אבל על פי דין למה? הסביר לו החזון איש. תקשיבו טוב. זה מתוק מדבש שהיה שווה לכם להמתין פה שעות לשמוע את זה. יסוד הדין שהמוצא מציאה בעיר שרובה נוכרים, הרי היא שלו, זה משום שהבעלים מתייאשים, כי סוברים שודאי נוכרי מצא אותה וייקח אותה. אבל כאן היה כסף של האישה, ומה שקנתה אישה, קנה בעלה. כל מה שקונה אישה זה קנוי לבעלה, כמו שכתוב בגיטין ע"ז. ובעלה לא ידע שהכסף אבד וממילא הוא לא התייאש, לפיכך יש להחזיר את הכסף לאישה מצד הדין. לא לפנים משורת הדין, על פי דין. ועיני האברך נצצו איזה גאונות! ואז רכן החזון איש לעברו במבט נוקב ואמר לו: הדברים אמורים גם לגבייך. מי נתן לך רשות להתייאש? אפילו חב חדה מונחת על הצוואר, אל יתייאש. האם אתה בעלים על המצב? או אתה בעלים על עצמך? אנחנו שלוחים של הקב"ה, הוא קוצב לנו את זירת פעולותינו, ועלינו לעשות את המוטל עלינו ולהתפלל להצלחה. מי שמך ומי הסמיכך להתייאש? האברך יצא משם אדם חדש. אין להתייאש!