לְמה זוכה אדם, שרבו כועס עליו?
הרי כל בעל גאוה הוא ישר רוצה להגיד את דעתו, ישר רוצה להגיד דעתו, ישר רוצה להגיד דעתו, לא יכול להבליג, אין לו סבלנות, אז הרי שבגלל ההבלגה על יצר ההתנשאות להיראות בשערי ההלכה כפוסקים נגד אביהם ודודם, הנה סוף סוף הם יכולים להוכיח שהם יודעים משהו יותר מהם, ובחרו להשאר כחבויים וצנועים אפילו במקום שהיה להם נימוק להופיע כיודעי דבר, אלא מפני כבוד אביהם ודודם הם שתקו. בגלל המדרגה הזו הם זכו ונתעלו שנתייחד להם הדיבור, הם בני אהרן ששתקו וקיבלו תוכחה עוד וגערה מצד משה, כאילו הם הטועים, בה בשעה שהם היו הצודקים והם ידעו את ההלכה, הם שלטו בנפשם לקבל הערה ותוכחה בטעות, ועל ידי זה הצניעו את מדרגתם וכוונתם הטובה, גילו את עומק כשרונם לדעת להבחין מתי ולפני מי יש צורך לדבר, בגלל הבחנה דקה זו זכו לפרשת ההבחנה וההבדלה בין טמא לטהור ובין איסור להיתר.
וכמו שאמרו ז"ל, כל מי שרבו כועס עליו פעם ראשונה, שניה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ובין דיני ממונות לדיני נפשות, אז רואים שהקב"ה מעניק לאנשים חכמה והשגות לא בגלל שהם למדנים או חריפים או שפיצים, אם יש להם מידות טובות ומתוקנות, דרך ארץ, אז ה' מעניק להם, הענקה, מתנה. וגדולה מזו מעלת בני אהרן, שהם שתקו וכבשו את פניהם אפילו בשעה שקפידתו של משה יכולה היתה להתברר בבת אחת, בברם לו את ההלכה שהיו יודעים אותה, אלא שקיבלו עליהם את נזיפתו של משה בתור אמצעי של מרוק וזיכוך הנפש, אה, לשמוע תוכחה מהלב, מהלב הרגש של משה רבינו, איזה הזדמנות. ולכן שלטו בנפשם ושתקו, ובשביל זה זכו לפרשת ההבדלה פרשת הבינה העליונה, כמו שכתוב "כי ה' יתן מפיו חכמה ובינה".