תחיית המתים - כאן קבור עם הארץ שהתרפה מדברי תורה
עכשיו תשמעו מה הגמרא אומרת במפורש, במסכת כתובות, בדף קי"א, אמר רבי אלעזר, עמי הארצות אינן חיים, שנאמר "מתים בל יחיו", תניא נמי הכי, מתים בל יחיו, יכול הכל? שהמתים לא יחיו? תלמוד לומר, רפאין בל יקומו, מדובר במי שמרפה עצמו מדברי תורה, הכתוב מדבר במי שיש לו רפיון בדברי תורה. אמר לרבי יוחנן לרבי אלעזר, אמר לו, לא נייחא למרייהו דאמרת לו הכי, לא נח לקב"ה שאמרת כך על עמי הארצות שהם לא יחיו בתחיית המתים. מה שכתוב שמה שמתים בל יחיו ורפאים בל יקומו זה מי שמרפה עצמו לעבודת כוכבים, זה מה שכתוב. אז עונה לו רבי אלעזר לרבי יוחנן ואומר לו, מקרא אחר אני דורש, מה שכתוב "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל" כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה ממחיהו. אז הוא מביא לו עוד פסוק, שהפסוק אומר במפורש שצריך טל אורות בשביל לקום בתחית המתים, כמו שהטל מצמיח ומחיה את הצמחים, ככה טל התורה נופל על המתים ומחיה אותם, אבל רק טל של תורה.
עכשיו בואו נתאר לנו את המחזה הזה, רבותי, מה יקרה כשתהיה תחיית המתים. לעתיד לבוא יתקע הקב"ה בשופר גדול ואז יהיה עת התחיה למתים, שהגיעה השעה שהם עומדים לצאת מקברותיהם, תכין בינתיים את הסרט על תחיית המתים, אם אפשר. ואז באותה שעה יצאו הכל אל בתי החיים ולפתע יראו איך מתחילים הקברים להתנועע, המצבות נופלות בזו אחר זו, האדמה פוערת את פיה ומתוכה יוצאים כל המתים משכבר. כמובן המתים שנקברו עם התכריכים יוצאים מקבריהם כשהם עטופים מכף רגע ועד ראש בסדינים הלבנים, אבל אל דאגה, מיד הם ממהרים לגלות את פניהם ונותנים שולם עליכם, שולם עליכם, כל אחד אומר כן לידידים ולמכרים שחיים שמחכים להם כבר בבית הקברות כי הם שמעו את תקיעת השופר שלה קב"ה. שלום עליך אבא, ירוצו הבנים אל חיק אבותם בשמחה, שלום עליך סבא, מה שלומך סבתא, יחביבי, יתרפקו הנכדים על ברכי הסבים והסבות, ברוך מחיה המתים, יברכו כולם ברכה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, והשמחה תהיה גדולה עד למאוד. עכשיו נוסיף ונתאר לעצמנו כך, אדם אשר נפטר ל עלינו בדמי ימיו, צעיר, בהיותו בן עשרים שנה בלבד, ויש לו בן קטן תינוק בן שנתנו, בשעה שהוא נפטר, בינתיים עד עת תחיית המתים הספיק כבר הינוקא לגדול, ולו בנים ובני בנים שהקטן שבילדים שלו כבר גילו הרבה יותר גדול משל אביו בעת פטירתו, והתינוק עצמו עכשיו בן שבעים שנה ויותר, בעת תחית המתים יקום האבא לתחיה, אברך צעיר בן עשרים בקושי עם חתימת זקן, מיד ירוץ אליו בנו בן השבעים עם זקן לבן ארוך ויפול לזרועותיו ושניהם ינגבו דמעות והנוכחים שיהיו עדים למחזה המרגש ימהרו לשאול את הקשיש, האם זה בנך שנפטר צעיר? מה תגדל התמיהה כשישמעו את התשובה המוזרה והאמת לאמיתה, שאין זה אלא אביו של הזקן. האב אשר נפטר לבית עולמו לפני שנות דור בהיותו צעיר לימים, על המקרים האלה ושכמותם קרא דוד המלך את הפסוק בתהילים "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". אך הנה בתוך השמחה הגדולה מבחינים הנאספים לפתע כי אחד הקברים לא נפתח, כתוב שפה טמון הצדיק בעל היסורים הזה האחראי חבר המועצה השופט העו"ד המהולל, כל מיני שמות, לא נפתח הקבר, לא נפתח, נשאר שלם איתן ויציב, מה זה שואלים, האם יתכן שעל הקבר הזה החברא קדישא שפכה כמויות של בטון והנפטר לא יכול להרים את האבנים? אולי צריך להביא טרקטור? כמובן לא זו התשובה האמיתית, כי את הקברים פותח הקב"ה בעצמו, ככתוב ביחזקאל ל"ז, "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם עמי" ולגבי הקב"ה אין כל משמעות ליציקת בטון על הקבר. אתם רואים איך הקב"ה מנפץ הרים ומוציא עשנים ומוציא אבקות ומוציא עננים ומפרק מדינות ועושה רעידות אדמה ועושה צונאמי ומאות הוריקנים, אין לו שום בעיה הקב"ה קצת בטון קטן עליו. אז מה ההסבר? למה הקבר הזה לא נפתח כמו שאר הקברים? התשובה ניתן למצוא בדבריו של רבי אלעזר שהבאנו לעיל, עמי ארצות אינם חיים. הנפטר השוכן בקבר הזה, בקבר החתום הוא עם הארץ היה, לפיכך חסר לו את הזכות לקום בתחית המתים עם שאר הנפטרים. פשוט כך, רפאים בל יקומו, אלה שהתרפו מדברי תורה, אלה שהתרשלו מללמוד כפי כוחם לא יזכו לקום בתחית המתים. הקבר הסגור יעיד כמאה עדים כי כאן קבור עם הארץ שהתרפה מדברי תורה. ואיזה בושה תהיה כשעל הקבר יש כל כך הרבה שבחים, אבל הוא לא קם.
מדוע לא יקומו עמי הארץ בתחיית המתים? גם את זאת אני למדים מדברי של רבי אלעזר בהמשך, שהרי רבי יוחנן מצטער על היהודים הרבים שלא יזכו לקום בתחיית המתים. הוא מנסה לבאר את הפסוק באופן שונה ומציע לרבי אלעזר לדרוש אתה פסוק במי שמרפה את עצמו לחלוטין מהאמונה באלקים ופורש לעבודת כוכבים, אולם רבי אלעזר מבהיר לו כי לא יתן לפרש את הפסוק כך, שכן פסוק נוסף נמצא באמתחתו, פסוק של ישעיה הנביא, "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה, אומר רבי אלעזר, אור תורה מחיהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחיהו. והרי זה פשוט מאד, מי שלא עמל בתורה בחייו, מי שחסר לו את אור התורה אין לו אפשרות לקום בתחיה, מאחר ואין מה שיחיה אותו, אין לו סם החיים שמחיה את המתים - סם התורה.