אומר רבי יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא: אספר לכם סיפור: עשיר מופלג מארה"ב הפליג באוניה לפולין, לבקר את קרוביו המתגוררים בווארשה. אמר: נו, אם אני כאן אכנס לחפץ חיים לבקר ברכה. בכל העולם נודע שמו כגדול הדור וצדיק הדור. חקר היכן הוא מתגורר, אמרו לו בראדין. מעולם הוא לא שמע על עיר כזו. באמת זו לא עיר, זו עיירה. בקושי מסומנת במפה. נו, ואיך מגיעים אליה. אמרו לו נוסעים ברכבת עד ליטא ומשם מתנהלים בעגלה רתומה לסוסים, 24 קילומטר לערך אתה צריך ללכת בדרך עפר. כמו מפה בני ברק עד נתניה. צריך ללכת. דרך מאוד משובשת. חשב בלבו: מה ראה רבם של כל ישראל ללכת למקום כזה? בטח זה עיירת נופש. אם הוא התרחק כל כך והוא הלך למקום כזה, ודאי יש שמה אזור מיוער ויש שמה אוויר מבריא ויש לו דירת נפש מרווחת. כמו שטראמפ יש לו דברים יפים. ונסע והטלטל והגיע. וחשכו עיניו! עיירה זנוחה והבתים מטים לפול. לא מטים רק, מתים ליפול. והכל הצביעו על בקתה של החפץ חיים. יש תמונות, רואים תמונה של החפץ חיים יושב בפתח הבקתה שלו. בקתה עץ נמוכה ודלה, נכנס. אפילו ריצוף לא היה. אין ריצוף. אפר. שולחן עץ פשוט ושני ספסלים לצידה. כמו שיש היום, אם אתם יודעים, והולכים טיולים בצפון, אז יש שולחן עם שני ספסלים בצד, שישובים. גם כיסא לא היה שם. אין כיסא.
נדהם! "רבי, איפה הרהיטים שלכם?".
שאל אותו החפץ חיים: "ואיפה הרהיטים שלך?
אמר לו: "אני לא מקומי".
אמר לו: "גם אני לא מקומי. אני גר בארץ".
זאת אומרת אני עוסק בריהוט לעולם הבא. מי מכין את הריהוט לשמה?
בעניין הזה ידוע שהחפץ חיים, זצ"ל, לא היה מוסר שיחות מוסר סדירות בישיבה. אלא שהיה מבקש להשמיע איזה רעיון, היה דופק על הבימה ומשמיע את דבריו. כולם היו מצטופפים לשמוע מה יש לו לומר.
פעם הוא חזר ממסע לטובת הישיבה, עלה לתפילה ודפק על הבימה. כולם נהרו לשמוע, פתח ואמר: "לפני שנים הייתי בקייב, עליתי לגביר ברודצקי. מי שלא היה, אין לו מושג! הוא מתגורר בבית רחב ידיים, חוצים את החצר ועולים במדרגות, מצלצלים בפעמון, המשרת פותח, מוודה שאתה אורח רצוי. מחדר המבוא נכנסים לחדר ענק, ריק, זה חדר ההמתנה. מחכים עד שהגביר יסיים את עיסוקיו ואז מוזמנים אל הטרקלין. איזה שטיח! הנעליים טובעות בו. כאילו אתה חוצה משטח דשא. הריהוט הכבד, התמונות הממוסגרות, נברשות הקריסטל, הוילונות הכבדים, דירה נאה, וכלים נאים, מרחבים דעתו של אדם". התפעל, החפץ חיים.
הבחורים לא האמינו למשמע אוזניהם. הם ידעו באיזה פשטות הגובלת בדלות חי רבם. עד כמה אין העושר תופס אצלו מקום. כל מעייניו זה רוחניות. כך הוא חי וכך הוא מחנך אותם. מה ראה איפה להתפעל מהבל עושרו של ברודצקי.
והחפץ חיים המשיך בדבריו: "מובן שסדרי עולם השתנו עם פרוץ המהפכה. בביקורי הנוכחי בקיאב עליתי שוב לבקרו. מתגורר הוא באותו בית. המשרת פתח, אבל הבחנתי בשינוי. חדר המבוא היה גדוש ברהיטים. הכניס אותי לחדר ההמתנה ועצרתי מופתע. השטיח עבר לכאן מן הטרקלין. יחד עם השולחן הענק והכסאות ההדורים, בפינה מיטות שינה. בעל הבית ראה את תמיהתי ונד בראשו: 'זמנים חדשים הגיעו', כך הסביר לי. 'הקומיסר' הפקיר את הבית והתנחל בו וגרש אותי לכאן עם משפחתי. זה כל מה שנותר לי מדירתי. חדר המבוא וחדר ההמתנה'". סיים החפץ חיים: "הבנתי, שאם הפרוזדור ריק, סימן שהטרקלין נאה וגדוש. כמו ששנינו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות, שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. אבל אם הפרוזדור מלא וגדוש,ז ה סימן שגירשו אותך מהטרקלין".
רבותיי, הדברים ברורים! אם אתה כמו החפץ חיים עם פרוזדור והפרוזדור ריק, אין רהיטים, אין כלום, זה סימן שהטרקלין מלא. אבל אם אתה רואה אחד שהוא מלא פה בפרוזדור, גרשו אותו מהטרקלין. נותנים לו שכרו בעולמו כאן ואין לו לעולם הבא.