מסר חשוב עבור אנשים היוצאים לעבוד בגלל חוסר בטחון
והתורה התירה משא ומתן אבל הוא כמו עבירה לשמה. בעבירה לשמה אם הכוונה היא באמת לשמה, זה מגדיל את המעלה של העושה, אבל אם זה לא לשמה, אז בעל העבירה הוא בעל עבירה בחמדת הממון. זאת אומרת אם אדם יוצר לעבודה בגלל שאין לו מספיק בטחון בהשם שהקב"ה זן ומפרנס לכל, זה כמו עבירה לשמה, שזה מסוכן מאד, אם אתה הולך רק בשביל לפרנס, כיון שאין לך בטחון, ואתה לא נכשל בשום איסור, אתה לא עובר שום עבירה במשא ומתן, אז אם תעשה את זה בשלמות בדקדקנות כמו שהח"ח זצוק"ל היה נזקק למכור את ספריו, וכשהוא היה מוכר אותם אז הוא היה בודק נייר נייר שהכל הודפס, ושאין טשטוש בדפים, שלא יהיה בחינת גזל שהוא מכר לאדם במחיר מלא ובעצם נתן לו ספר פגום, אז במשא ומתן הוא הקפיד לדקדק שהכל יהיה על הצד הטוב ביותר שלא יהיה שום תקלה. אז זאת אומרת אם אדם עושה משא ומתן באמונה ולא נכשל יגדיל מעלתו,א בל אם הוא נכשל הרי שיש לו עבירה של חמדת הממון, כי למה הוא נכשל? בגלל שהוא חומד ממון אז הוא רצה להרויח, אז מה אכפת לי אם זה לא כל כך בדיוק מה שאמרתי, אם זה לא נכון, אם אני משקר קצת, אם אני מייפה את הסחורה, או שאני אומר דברים כאלה או אחרים וכו' וכו'.
אבל אולי יאמר אדם כי כוונתו לשם שמים כדי לעסוק בתורה ולגדל את בניו לתלמוד תורה, ולכן הוא יוצא לעבודה, הוא אומר אני הולך בשביל לפרנס ולזון את בני ביתי כדי שאני אוכל לעסוק בתורה וכדי שבני יוכלו לעסוק בתורה. איך הוא ידע אם זה באמת נכון מה שהוא אומר או שזה רק תירוץ?
יראה אם הוא עובר את הגבול בכמות של העסק, האם הוא לא מגזים ומוסיף יותר מידי בעבודה? הרי כל הענין זה במקרה במקרה הטוב השתדלות, רק השתדלות, אתה לא מביא בזה פרנסה, המזונות שלך קצובים מראש השנה עד אחרית שנה, גם אם תהיה חולה בבית חולים כל השנה יהיה אוכל למשפחה, לא יהיה שום בעיה, אף אחד לא ימות ברעב, גם אם תהיה שנתיים בבית חולים, אף אחד לא מת, אבל זה נסיון, ואתה החלטת שאתה הולך ואתה הולך לעשות את ההשתדלות אבל רק בגדר השתדלות. אז אם נראה אותך מרבה יותר מידי בהשתדלות זה מראה שאין כוונתך לשם שמים, כי אתה מאמין ובוטח בכוחי ועוצם ידי יביא לי את החיל והשם לא יתן לי, אם אני לא אעבוד לא יהיה לי, אז כבר נכשלת.
דבר שני, צריך לבחון מה איכות החמדה, עד כמה אתה חומד ממון, זאת אומרת אם לדוגמא החלטת שאתה סוגר בעשר, בלילה, אתה סוגר את הפיצה בעשר, ופתאום באו קונים שרוצים לקנות הרבה פיצות, ואתה מחליט להשאר עד אחד עשרה, ובאו עוד יותר קונים, ואתה רוצה להשאר עד שתים עשרה ועוד יותר עכשיו, אז אתה אומר עד אחד, ואחר כך אין שחרית ואין תפילה בנץ וכבר היום נגרר ככה וככה והלימוד פוחת וכו' וכו', אז רואים פה שאתה נכשל גם לא רק בכמות, גם באיכות.
דבר נוסף אתה צריך לבחון, אם אתה נושא ונותן באמונה, כמו שכתוב בחושן משפט, צריך לדעת את כל הדינים של משא ומתן שלא להכשל. זה לא פשוט להתעסק עם הבריות, צריך לדעת שלא לעבור על איסור. ולא עם סברות כרסיות שבאות מן הכרס, שאדם אומר מה אני יעשה, ככה זה המסחר היום, אם לא תגיד ככה לא יקרה לך, אם לא תגיד על ההוא שהוא כזה וכזה אז איך אתה יכול למכור, אם תגיד שההוא טוב ומוכר יותר זול ממך ויותר טעים ויותר פה ושם מי יקנה אצלך? אז אתה חייב להגיד ככה וככה, זה טענות מן הכרס. אבל בשולחן ערוך מי התיר לך שאתה תשקר ותרמה ותזייף ותעשה כל הדברים?