השבתת הטומאה ועליה מתמדת | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 06.05.2015, שעה: 07:53
בספרים הקדושים רמזו על הקשר שבין ספירת שבעה שבועות של העומר, ובין ספירת שבעה נקיים של הזבה. ענין שבעה הוא בנין הרוחניות שלמטה, כמו שביאר המהר"ל מפראג ז"ל, והוא גדר שבע ספירות התחתונות.
והמכתב מאליהו חלק ב' מאמר שבועות מסביר: טומאת הזבה ענינה חטא בדקות והיא סרה ע"י תשובה, ועל כן צריכה שבעה נקיים כי דרך החיזוק שמתרפה במשך הזמן, על כן מי שמבקש לצאת מטומאה לקדושה צריך לביקורת ממושכת שבעתיים, וזהו גדר שבעת הנקיים, פירוש ימים שיהיו נקיים לגמרי מכל סיג טומאה, ושיהיו רצופים בזה אחר זה, באופן שאם תתגנב לביניהם טומאה כל שהיא צריך להתחיל הכל מחדש, רק כך אפשר לצפות לבנין חזק ושלם של רוחניות. אז לומדים פה יסוד חשוב מאד, טומאת הזבה זה ענין של חטא בדקות ואיך מסירים אותה ע"י תשובה, ולכן צריך שבעה נקיים, למה כי דרך החיזוק שהוא מתרפה במשך הזמן, ועל כן מי שמבקש לצאת מטומאה לקדושה, כמו טומאת זבה, צריך לביקורת ממושכת שבעתיים, דהיינו לבקר את עצמו בכל יום ויום ברציפות, זה גדר שבעת נקיים, שהם צריכים להיות רצופים, נקיים לגמרי מכל סיג של טומאה אבל בתנאי שהם רצופים בזה אחר זה. באופן שאם תתגנב לביניהם טומאה כל שהיא, צריך להתחיל הכל מחדש, רק כך אפשר לצפות לבנין חזק ושלם של רוחניות.
מפה אפשר להבין את הפרנציפ, את העקרון, גם שעתיים בתענית דיבור כל יום שלשה חדשים צריך להיות ברציפות, כי דרך העליה היא רצופה, אם יש הפסק - וקרעים תלביש נומה, כמו שמי שמתנמנם בתוך לימודו מפסיד כבר את החיבור בין החלק הראשון לשני, ומה לנו יותר מרבי עקיבא שאפילו שלום עליכם לא אמר לאשתו אחרי 12 שנה כדי שיהיה רצף של 12 ועוד 12 בלי הפסק של שלום עליכם.
וכן בגאולת מצרים, שענינה יציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב"ה. במצרים היו ברשותו של פרעה, עבדים לעבדים, ולהכנס לרשותו של הקב"ה עבדים של מלך, אז גאולת מצרים זה היה יציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב"ה. רשות פרעה זה רשות הטומאה ורשותו של הקב"ה זה הקדושה, ולצאת מרשות הטומאה לקדושה זה היה ענין גאולת מצרים. והוצרכו בעלייתם לקדושה עליונה של מעמד הר סיני, כדי להגיע לעליה של הקדושה העליונה ביותר שקיבלו את התורה במעמד הר סיני צריכים היו לספירת שבע פעמים שבעה, דהיינו ארבעים ותשעה יום. ולמה צריכים אותם? כנגד שבע טומאות של שבעה ימים שיש. וכדי לעיין ולהתבונן בעד יום יום, כל יום, לכן למדנו מ"ח קנינים שבהם נקנית התורה שזה שינוי ושיפור המידות שאיתם עולים עולים עולים ומקבלים את הדרגות, הסתלקות מן הטומאה ועליה בקדושה. לשיא - מתן תורה. ולמה צריך להתבונן יום יום? שמא חדרה שוב הטומאה בעד איזה סדק שיש בלב. וזה מרומז במה שאמרו ז"ל "וספרה לה" אמרו חכמים וספרה לה - לעצמה, והלכה שלמדו מזה שהיא נאמנת על עצמה, לספור לעצמה. וטעם הדין ושרשו הוא, מה טעמו של הדין? משום שהבדיקה צריכה להיות בתוך עצמה בפנימיותה, שמסתלקת הטומאה ובאה תחתיה קדושה. וכן בספירת העומר, "וספרתם לכם ממחרת השבת, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום", אז מה כתוב וספרתם לכם ממחרת השבת - זה מיום טוב של פסח, מט"ו, מיום המחרת של ט"ו. עד ממחרת השבת השביעית זה חג השבועות, תספרו, ובזה טעו הצדוקים, שספירת העומר מתחילה תמיד ביום ראשון, כי הם הבינו שכתוב ממחרת השבת זה שבת בראשית, שבת בראשית זה יום השביעי בשבוע, אז תמיד במחרת השבת זה יום ראשון, והם לא למדו כמו המסורת של חכמים ז"ל, שזה ממחרת השבת הכוונה מחרת השבת יום טוב, אפילו אם הוא נופל באחד מימות השבוע, ממחרת השבת זה של היום טוב ולא יום ראשון. ואחרון שכתוב עד ממחרת השבת השביעית - עד ממחרת השבת השביעית זה לא קשור לשבת, לא ליום טוב ולא לשבת בראשית, אלא שבת פה פירושו שבוע. כי פעמים נקרא השבוע שבת. משבת לשבת משבוע לשבוע. אז בשני הפירושים של המילים שבת זה לאו דוקא שבת בפירוש הרגיל שבת בראשית, ראשון שני שלישי רביעי חמישי שישי שבת, הכוונה שבת שביעית יום השביעי, אלא שבת הראשון זה שבת הכוונה ליום טוב, אחרי יום טוב, ושבת האחרון זה הכוונה שבוע האחרון, ממחרת השבת השביעית, שזה עברו 49 יום.
ובגמרא במנחות ס"ה מוכיחים שאי אפשר לפרש אלא כמסורת של חכמים ז"ל, שספירת העומר מתחילה יום טוב ראשון של פסח.
נו, אבל צריך עיון, מדוע לא נכתב תחת שבת ראשון חג ותחת שבת אחרון שבוע, למה לקרוא לזה שבת אם הכוונה ממחרת החג? תגיד ממחרת החג, למה אתה אומר ממחרת השבת? ולמה אתה לא אומר עד ממחרת השבוע השביעי תספרו, למה אתה אומר עד ממחרת השבת השביעית שהכוונה שבוע, אז תגיד חג ותגיד שבוע ולא נצטרך פירושים ולא נריב עם הצדוקים, למה?
אבל ברור שהתורה מרמזת בזה לתוכן של הענין, למה היא בחרה להגיד השבת? כי המילה שבת לשון שביתה, שביתה זה השבתה, ומה הולכים פה להשבית? השבתת הטומאה, אנחנו באים להשבית טומאה, לא באנו רק לציין תאריכים, אלא באנו להגיד לא רק תאריכים וזמנים, אלא תוכן הענין זה לברר לנו מה התוכן של הענין. התוכן הוא להשבית את הטומאה, אז ממחרת השבת עד ממחרת השבת השביעית שהשבתנו בכל הזמן הזה את הטומאה. כמו שעל הזבה להיות בטוחה בכל יום שהושבתה ממנה הטומאה טרם תתחיל לספור הלאה.
עכשיו ענין קרבן העומר, על פי ההלכה הוא בא להתיר את החדש בגבולים, הכוונה להתיר את התבואה החדשה בגבולים זה במדינה, לא בירושלים אלא להתיר את החדש בגבולים. ומה הגדר הזה של קרבן העומר? לפי הפשט שיתן ישראל ראשית קצירו אל ה', אנחנו זוכים ראשית הקציר מתחיל אז, ומיד במוצאי יום טוב של פסח ראשון מיד אז מקריבים את קרבן העומר, וזה ראשית הקציר, אז זה תבואה חדשה, לכן לא תאכלו קלי וכרמל לחם קלי וכרמל לא אוכלים חדש, מתבואה חדשה עד שיביאו העומר, ואז השאר הותר ע"י זה שיאכלנו וישתמש בו לצרכיו. אבל על פי פנימיות המצוה מלמד לנו קרבן העומר שאין לנו להשתמש בעולם הזה אלא ככלי לעבודת ה', כי כל העולם כולו לה' יתברך הוא, ואין להשתמש בו כי אם לעבודתו, וזהו הגדר הפנימי של ממחרת השבת שהוא השבתת רשות הטומאה מהעולם, וכשמצליחים לעורר בקרבנו את השאיפה להשיב הכל אליו יתברך, הרי עלינו לבדוק בכל יום אם אבדה ממנו נקודה כל שהיא מהשאיפה הטהורה לעליה. אז צריך להשבית את הטומאה, את רשות הטומאה.
עכשיו בואו נסתכל קצת ככה מוסרית בענין. כשאדם יש לו תבואה חדשה הוא מרגיש כוחי ועוצם ידי, אני זרעתי הנה ברוך ה' התבואה פה מה יותר לקחת ולאכול, ישר הוא מחכה, אומר לא לא לא לא, הכל קודש לה', קודם כל לה'. לכן צריך להקריב קודם כל קרבן להראות שהכל מאת ה' והכל חוזר לה', ולכן צריך להניף את הקרבן גם, ההנפה זה כאילו אנחנו לוקחים את הטבע ומחזירים אותו לקב"ה, ואומר לו כל הטבע זה ממך. אז אנחנו משביתים את הטומאה כי גאוה זה טומאה, כוחי ועוצם ידי זה טומאה, ומתחילים בתיקון המידות, אז לכן הגדר הפנימי שלמחרת השבת הוא השבתת רשות הטומאה מהעולם וכשמצליחים לעורר בקרבנו את השאיפה להשיב הכל אליו יתברך אז גם עלינו כל יום לבדוק אם לא נאבד מאיתנו נקודה כל שהיא מהשאיפה הטהורה לעליה. אנחנו משביתים את הטומאה ומבקשים לעלות כל הזמן עליה טהורה אל הקב"ה. אז זה מתחיל בקרבן העומר.
וגדר שתי הלחם שמקריבים לחמים מהחיטים, קרבן העומר זה מהשעורים כי הם מבקרים ראשונה, כמו שאומר בעל החינוך, ושתי הלחם מביאים לפני הקב"ה לחמים, וזה בחג השבועות, ציוותה התורה להביא בחג השבועות, וזוהי השגת מדרגת קבלת התורה. כי אחרי שאנחנו נתנקינו מכל הטומאה ועלינו בשערי קדושה 49 יום, עכשיו אנחנו מוכנים וראויים להשיג את מדרגת קבלת התורה. כמו שאחרי זה סופרת לה הזבה את הימים הנקיים, אז גם עכשיו אנחנו כבר מטוהרים ועכשיו אנחנו במדרגת קבלת התורה. על כן נקראו מנחה חדשה. למה הם נקראים מנחה חדשה? כי כל השגה וכל מדרגה היא חדשה לגמרי. מרגע זה שאתה נקי מן הטומאה ואתה כבר בשלב של התורה, קבלת התורה, מרגע זה כל עליה שלך, כל השגה שלך זה מדרגה חדשה לגמרי, זה עולם חדש כלפי המדרגה של מטה ממנה, אתמול היית במדרגה מסוימת היום עלית יותר, זה כבר עולם חדש. כלפי המדרגה של אמש של אתמול של לפני רגע.
בעניני העולם הזה אין כל חדש תחת השמש, כאן לא שייך דבר חדש, כל התאוות שוות וכל ההישגים מידה אחת להם. כאשר אדם מתמיד בתאוה היא תהיה לו לזרה, למה? דבש מצאת אכול דייך פן תשבע והקאותו, ז"א האדם בשעה שהוא אוכל יותר מידי או מתאווה לדבר יותר מידי זה יהפוך לו לזרה. אך ברעבונו, אחרי שהוא יתנתק לפרק זמן ושוב יחזור לו רעבונו, ישכח את הזרה ויחשוב שחידוש לפניו, אבל זה חרטה ברטה כי אין חדש תחת השמש, זה הכל אותו טעם, הכל אותו טעם. אז לכן הדבר הזה הוא גילוי גדול ומזהיר, שמבאר לנו את אמיתות האמונה ומתיקות עבודת ה'. מה ההבדל בין רוחניות לגשמיות. זה גילוי גדול ומזהיר, שמברר לנו את אמיתות האמונה ומתיקות עבודת ה', כי ברוחניות בכל נקודה ונקודה של עליה האדם מוצא את עצמו בעולם חדש שאין בו שיווי ודמיון למה שקדם לו. וגם לא לחויה שלו, של אדם אחר, מה שאני חווה זה לא מה שאתה חווה, מה שאתה חווה זה משהו אחר, כל רגע אפילו דברי תורה האלה שאני אומר כל אחד מן השומעים חווה משהו אחר. וזה חדש לגמרי. וזה שונה לגמרי ממה שידענו עד היום. ונקודת הבחירה הזאת שמתגלה לפניו ברגע זה תוך כדי עבודתו היא נקודה שלא ניתנה מקודם לשום בריה, וגם לא תנתן עוד. מה שכל אחד משיג בכל רגע ורגע.
בחירת כל רגע ורגע תכלית אחרת לה, ורגע לא חוזר, מה שאתה זכית פה אי אפשר לזכות בזמן אחר. בחירת כל רגע ורגע תכלית אחרת לה, שתוכל להשתלם רק על ידי אדם זה לבדו בכל הבריאה כולה. והוא ורק הוא המחדש אותה עכשיו בבחירתו החופשית. הגדר הזה נקרא בתורה מנחה חדשה. אתה נותן לקב"ה כל רגע מנחה חדשה. השגות חדשות. עליות חדשות שלא היו קודם, לא יהיו אח"כ ואין למישהו אחר בכל המיליארדים בעולם, זה מנחה חדשה לה'. כל רגע עם בחירה כזאת, שזוכים לה אבל רק אחר השבתת הטומאה בעבודה צרופה ומזוקקת.
לכן צריכים את ארבעים ותשעה יום האלה להשבית את הטומאה, לקבל את התורה במתן תורה ולהמשיך לעלות משם עם מנחה חדשה כל הזמן כל הזמן כל הזמן כל הזמן כל הזמן.
סתם נאמר ככה קרבן העומר עומרי, העולם הזה צריך להקריב אותו, קרבן העומר, להשבית את הטומאה של העולם הזה עד שנגיע למצב שכל רגע יהיה בחיינו מנחה חדשה לה'.
רבי חנניה בן עקשיא אומר....