עשרים וארבעה אלף תלמידים היו לרבי עקיבא מעכו ועד אנטיפרס, וכולם בפרק אחד מתו, למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ובסוף העמיד שבעה, רבי מאיר ורבי יהודה וכו', אמר להם בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה, בראשית רבה ס"א ג'.

משמע מדברי חז"ל שעד שגילה להם רבי עקיבא זאת לא היה ידוע לתלמידיו שהיו נגועים במידה זו של עיניהם צרה בתורה, ואף תלמידי רבי עקיבא חדשים שהם גדולי התנאים לא חלו ולא הרגישו בזאת, וכנראה שאף רבי עקיבא לא הרגיש בפגימה הזו במידותיהם, שהרי לא הוכיחם על כך, ורק לאחר מיתתם הכיר רבי עקיבא שסיבת ענשם היתה בגלל הנגיעה במידת הקנאה. ז"א בגלל שהיתה קנאה בינותם עיניהם היתה צרה אלו באלו בתורתו של כל אחד ואחד. והרי זה פליאה עצומה, שיתכן שגדולי עולם יהיה טמון בקרבם מידה רעה כל ימי חייהם ולא ירגישו זאת. נכון שזו היתה פגימה קלה כחוט השערה במידותיהם, אבל מכל מקום רואים שטמון באדם כוחות שאינו מרגיש אותם כלל, ועונש של פגימה כזו חמור מאד. שהרי מתו כולם בתקופה אחת בין פסח לעצרת, ומעתה היאך יתן אדם מנוח לנפשו ולא יחשוש שמא אף בו נמצאות מידות רעות ואינו יודע אותם כלל.

ובאמת אותה הנקודה יש לראות אף בדברי חכמים ז"ל. הגמרא ביומא ט'. מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמ"ח מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכאשר נתבונן נראה שזה בדיוק אותו החטא שנמצא בתלמידי רבי עקיבא, כי צרות עין של אחד בחברו נובע משנאת חינם, שבעת שיש באדם אהבת הבריות אין מקום כלל לקנאה וצרות עין, אדרבא, אתה לא מקנא בו אתה רוצה שיהיה לו יותר, אתה לא צר עין שיהיה לו פחות, אתה רוצה שיהיה לו  יותר, אם אתה אוהב את הבריות. והרי איתא בחז"ל בסנהדרין ק"ה, אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו, מה יש לו להתקנא בבנו? אדרבא, זה מגדיל אותו, הוא משתבח בזה שיש לו בן ברוך ה' כיוצא בו ויותר, ואם זה תלמידו הרי הוא השקיע בו וזה פירותיו, אז מה, הוא יקנא במה שהוא עשה? אז אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו, מפני שאהבתו לבנו ולתלמידו מונעת ממנו את הקנאה וצרות העין, מה הוא יקנא במה שהוא עשה? יהיה לו צרות עין יותר על מה שהוא הצליח? איך? אז האהבה לבן והתלמיד מונעת ממנו קנאה וצרות העין.

אז מפה רואים שמי שאהבה יש לו אהבה לבריות אז הוא לא בא לקנאה וצרות העין, אבל מי שאין לו אז זה שנאה וזה מביא לקנאה וצרות העין.

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם, אז ז"א הראשונים בבית ראשון נתגלה עוונם אז נתגלה קיצם, כמה הם יהיו בגלות ויחזרו עוד פעם וייבנה בית שני, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם, והנה עד עכשיו אנחנו במצב שלא נבנה בית שלישי. מפורש להדיא שמידה זו של שנאת חינם היתה נסתרת מאיתם ולא הרגישו כלל שהמידה נוגעת בם, בעבור מידה טמונה, שלא מרגישים, של שנאת חינם, חרב בית המקדש, אע"פ שהיו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים. ודייקו חכמים בלשונם שהיו עוסקים בתורה, כאדם שמשקיע כל וחות נפשו ומאודו בעסקיו, ככה היו עוסקים בתורה, מכל מקום נענשו וחרב בית המקדש על כך, ועל מידה טמונה זו של שנאת חינם.

ושם מופיע עוד, אמר רבי יוחנן, טובה צפרנן של ראשונים מכריסם של אחרונים, ציפורן זה דבר שהוא עודף, שאם אין אותו גם אז זה לא חסרון באדם, אבל כרס זה מעמיד את הבן אדם, בלי שאדם יאכל ולא זה אין מעמד לבן אדם, אז אמר רבי יוחנן שטובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים, אתם שומעים? שהטפל שבטפל כאילו יותר חשוב מהעיקר שבעיקר, ככה היה, אז מה היה העיקר של העיקר שלהם של הראשונים? אם הטפל שבטפל אצלם היה יותר חשוב מהעיקר של העיקר של האחרונים, איי. אמר ליה ריש לקיש, אדרבא אחרונים עדיפא, רבי יוחנן אמר שהראשונים עדיפים על האחרונים עד כדי כך שטובה צפורנן מכריסם של אחרונים, ריש לקיש חולק עליו אומר אדרבא, אחרונים עדיפים, למה? אף על גב דאיכא שעבוד מלכויות כעסקו בתורה, אז עם כל הלחץ והדוחק שהם עסקו שהם היו בגלות, ויד אחרים עליהם, הם עסקו בתורה, עסקו בתורה. אז מה ענה לו רבי יוחנן, ענה לו בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים, למי חזרה הבירה? בית המקדש למי נבנה? נבנה לראשונים ולא נבנה לאחרונים, אז מי יותר חשוב, סימן שהם היו יותר מתוקנים ויותר טובים.

מבואר שיתכן וטמונים בכוחות האדם שורשים של מידות רעות, ועליהם יענש בעונשים חמורים יותר מאשר שלש עבירות שנאמר עליהם נהרג ואל יעבור, ביאור הדברים הוא כך: את החטא של שלש עבירות שחטאו הראשונים בבית ראשון זה היה בדרך מקרה שתקף אותם יצר הרע והכשיל אותם בחטא, אבל המידות הרעות הן מונחות בטבע של הבן אדם, לכן העונש חמור ביותר. דבר שיש לו טבע מוטבע והוא לא עקר אותו, אז הוא תמיד יציץ ציץ ויפרח, אבל מקרה זה מקרה, קורה מקרה. אם תפסו בן אדם שיש בכיסו מאה דולר מזויפים אז זה מקרה, הוא לא בדק, בתחנת הדלק החזירו לו עודף והחזירו לו בין זה שטר אחד מזויף, זה יכול להיות במקרה, תפסו אותו וזה במקרה, הוא לא התכוון ולא ייצר את זה ולא עשה, אבל מי שיש לו מכונה להטבעת כסף מזויף, ווי ווי ווי, זה חמור ביותר, הטבע של הבן אדם, אם שמה יש את המידות הרעות הם  ייצרו הרבה מקרים, בלי סוף מקרים. אז ז"א זה ההבדל בין אלה שהיו בבית ראשון שאצלם אפילו שהיה שלש עבירות הכי חמורות אבל בדרך מקרה, לעומת האחרונים בגינם נחרב הבית השני ועד עכשיו לא תוקן אלפיים שנה כי טבוע במידות שנאת חינם.

וכן כתב הרמב"ם, פרק ז' הלכה שלישית מהלכות תשובה, אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש ב דעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העוונות קשים מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם. מה אומר הרמב"ם, אם אתה חושב שתשובה עושים רק ממעשים שאדם עשה  מעשה לא טוב הוא צריך לשוב בתשובה, טעית, תדע לך שצריך לחפש גם בדעות רעות שיש לאדם, מה יש לו? יש לו כעס, יש לו איבה, יש לו קנאה, יש לו היתול שחוק הוא ליצן, הוא רודף ממון, הוא רודף אחרי כבוד, הוא רודף אחרי מאכלות לא בודק כשרויות העיקר לאכול, וגם אוכל הרבה וכיוצא בזה, כל אלה צריך לחזור בתשובה, והעוונות האלה הם יותר קשים מאלה שיש בהם מעשה אפילו זנות וגזל, וגניבה, למה? שבזמן שאדם נשקע באלה, שקוע בתוכם קשה לו לפרוש מהם, כי זה הדעות שלו. אז לכן כתוב יעזוב רשע דרכו ואיש אוון  מחשבותיו, יעזוב רשע דרכו זה המעשים, זה דרכו ככה הוא נמצא, יעזוב את המעשים הרעים, ואיש אוון מחשבותיו - כי גם המחשבות והדעות, כמו שאומר הרמב"ם, צריכה עזיבה, כי אם לא הם משתרשים בקרבו וכיון שנשקע בהם קשה לו לפרוש.

עכשיו סיבת חומרת העבירות האלה מפני ששקועים עמוק בנפשם ובטבעם, והוא אינו מכיר בהם כלל, וזו גופא סיבת החומרה. אתם שומעים? סיבת חומרת העבירות כיון שזה שקוע בו יותר מידי, בנפש ובטבע שלו, אז הוא לא מכיר בהם כלל, וזו סיבת החומרה, שלא נתגלה עוונם ואינו יודע כלל שחטאת בידו, כי העבירות הגלויות עושה אותם עם בושה ופחד, ולכן העונש קל, אמנם עבירות של המידות הוא לא מרגיש בהם, לא רק שאינו בוש מהם, הרי הוא לא מרגיש בהם אז במה יתבייש, מה שהוא לא מרגיש שהוא עושה? אלא להיפך עוד חושב שמגיע לו שכר עבורם, לכן אינו חושב שצריך לשוב בתשובה על זה משום כך העונש חמור ביותר.

עבירות גלויות אדם מתבייש בהם והוא ישוב בתשובה מהם, אבל הסמויות שהוא בעצמו לא מרגיש והן מידות שרשיות בו, הוא לא ישוב בתשובה כי הוא לא מודע להם, הוא אפילו חושב שהן טובות.

נו, מעתה ייפלא מאד, אנחנו עוסקים בתורה ושואפים לתיקון הדרכים והמעשים שלנו כי אנחנו רוצים לזכות לעולם הבא. והנה לנו דברי חכמים שמגלים לנו היכן צריכים לשים את עיקר הדגש בעבודה, כאשר נתבונן נראה שאנחנו מסתפקים במעט תורה ותפילה, אבל אנחנו רחוקים מאד מאד מעבודת המידות, שהם העבירות שלא נתגלה עוונם, והן החמורות ביותר משאר העבירות, אז נמצא שאנחנו סבורים שאלו אינם חטאים, ובאמת תמוה מאד איך אנחנו מעלים זאת בדעה ובמחשבה, שמידות מקולקלות אין בהם שום בעיה, איך אפשר? הרי מתחילת בריאת האדם הוא נולד עם לב רע, ככתוב "כי יצר האדם רע מנעוריו", והרי תכלית הבריאה לשנות את הרע לטוב ולעשות בעצמו בריאה חדשה, שהאדם יתהפך לבריה חדשה, כי האדם נולד כבעל חי, עיר פרא אדם ייוולד, וע"י העבודה שלו והיגיעה נעשה לצלם אלקים. כל זה מיסוד הבריאה שלא לאכול אח"כ לחם חינם לחם שיש בו בושה, לכן אדם צריך לעבוד על עצמו, כי אם הוא היה ברוא יש מוכן ומושלם אז על מה מגיע לו שכר? אבל בזה שהוא היפך את עצמו מעיר פרא לאדם ייולד אז הוא עשה את עצמו, הוא ברא את עצמו כאילו מחדש, ממילא הוא לא יאכל לחם חינם, לחם שיש בו בושה הוא יקבל שכר על השינוי שהוא עשה בעצמו, ואם כן כיון שנולד עם שורשים של רע, אז בלי עבודה ויגיעה איך יוכל לעקור את זה מנפשו? איך אדם יכול להעלות על דעתו שהמעשים שלו והמידות מושלמים? כל מי שלא עובד לעקור את השורשים של הרע שהוא נברא איתם, אז פירושו שהשרשים מכוסים ואינם גלויים לו. ורבינו סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות, במאמר השמיני גאולה אחרונה, אומר כך: שאותם הדברים שגרמו לחורבן הבית אם לא יתוקנו ודאי שימנעו את בנין בית המקדש מחדש. מה היו הסיבות שגרמו לחורבן הבית? שנאת חינם, אז אם זה לא יתוקן ודאי שלא ייבנה בית חדש, כי אותן סיבות ממשיכות למנוע, שאם הם היו סיבה לחורבן ודאי שיהיו סיבה למניעת הבנין, ואם כן הרי אנו עומדים ומצפים לביאת גואל צדק, אז אם אנחנו מצפים מדוע לא משתדלים לתקן את המידותה רעות, שהרי נתבאר שהם היו הסיבה לחורבן בית שני, וודאי שכל שלא נתקן זאת לא נוכל לזכות לביאת המשיח.

וכך כותב הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל באור ישראל מכתב שלישי, דברים קשים ומדהימים, עתה נחפשה דרכנו ונחקורה, חולים אנחנו מכל צד ופינה, התאוה והכבוד יסוככונו, הגזל והתאווה יסובבונו, הגאוה והכעס, הקנאה והקפדנות הם דרכינו, הלשון ישלוט בנו באין מעצור, ומדוע לא ננוס אל בית הרופאים, אולי נמצא איזה מזור ותרופה למכתנו, כי מי פתי חסר לב אשר לא יבקש מזור למחלתו. דברים נוראים למתבונן, כותב זאת הצדיק הקדוש החסיד והטהור הגאון רבי ישראל סלנטר זללה"ה, והוא כולל בלשונו הטהור גם את עצמו, אז מה נענה אנו  יתומים, איי, אין זאת כי אם עצת היצר המלומד במלחמותיו, כי איש מלחמה מנעוריו הוא, איי זה רק עצת היצר, שאנחנו לא ניתן לבניו לכך. היהלוך איש ורגליים אין לו, הישקיף איש ועיניים אין לו, כן לא יכון התורה והעבודה אל האדם הנחלה בתחלואי היצר הרע אם לא בלימוד המוסרי. אם לא נלמד מוסר ללא עבודה ויגיעה לא יתקן מידותיו הרעות. ומה שאנחנו לא חשים בזאת שאנו חולים מכל צד ופינה, מדוע? זה נובע מכך שזאת המחלה, המחלה היא שאנחנו לא מרגישים, איבדנו את ההרגש, לא מרגישים, זאת המחלה.

ומה טוב ללמוד בספר תומר דבורה, מקובל מהסבא מקלם ז"ל שהלימוד בספר תומר דבורה של הרמ"ק, רבי משה קורדובירו זצ"ל, העצה שם הלימוד בו זו עצה שמסוגלת לתיקון המידות. מי שרוצה לתקן מידותיו, שם מבואר 13 מידות של הקב"ה, והדרכים איך זוכים להדבק במידותיו, הרי כתוב והלכת בדרכיו, ובודאי הלימוד בו אינו קל, אינו קל, גם אדם לא ישער שהוא יכול להגיע למידות כאלה, אבל אם הוא ירצה הוא יכול. טוב ללמוד בו בקביעות נפרדת מסדר מוסר שיש לו אפילו, וצריך להשקיע זמן מיוחד לזה.

אז מה ראינו, ראינו שבגלל מידה טמונה וכמוסה שהיתה בעשרים וארבע אלף תנאים קדושים תלמידיו של רבי עקיבא, שהיתה להם קנאה איש ברעהו, לכן עיניהם היתה צרה אלו באלו, אמת הוא בפרק אחד למעלה משש מאות לויות יצאו בכל יום של תנאים קדושים, ולא נתעוררו לזה רק בסוף, שרבי עקיבא הכיר שסיבת ענשם היתה בגלל מידת הקנאה, שזה היה נגיעה קלה ודקה מוסתרת, מוסתרת לחלוטין מעיניהם, אבל רואים שגם גדולי עולם יכולים ליפול בנקודה דקה וקטנה שלא מרגישים, ועל זה חרב בית המקדש ועדיין לא נבנה, בגלל נקודה של שנאת חינם. אם היתה אהבה לא היתה קנאה ולא צרות עין. אבל זאת הצרה הכי גדולה שכולם קנאים וצרי עין, וזה מה שנובע ומנביע לכל הצרות, שאנחנו סובלים בדור הזה. כך אמר גם הרב שטיינמן בזמנו שכל הצרה זה צרות עין. אחד זז קצת השני כבר מלשין עליו, זה בנה מרפסת ישר לעיריה, זה עשה ככה וככה ככה ככה, הכל צרות עין וקנאה של איש מרעהו, אם היו משתמשים במטרה שה' ברא את הקנאה, לצורך קנאת סופרים תרבה חכמה, פשששש העולם היה מתמלא דעת ומציון תצא תורה לכל העולם, אבל את הקנאה מנצלים לחומר ולא לרוח ולא בחלק החיובי ולכן עדיין אנחנו מתבוססים בצרות, בבעיות ועוד לפנינו גדולות. כל זה שנאת חינם מידה שאף אחד לא חושב שיש בו, מה פתאום, הכל הוא מבין על פי שכל שהוא עושה על פי דין ועל פי הלכה, אבל זוהי התרמית שיצר הרע מעלים מבני אדם שהם לא לומדים מוסר, אבל אם היו לומדים מוסר והולכים לבית הרפואות שזה המוסר, היו מתקנים את כל מה שאמר רבי ישראל סלנטר, שהתאוה והכבוד יסוככנו והגזל והתאוה יסובבונו, והגאוה והכעס הקנאה והקפדנות הם דרכנו, והלשון ישלוט בנו באין מעצור, אז מדוע לא ננוס אל בית הרופאים, אולי נמצא מזור ותרופה למכתנו, כי מפתי  חסר לב אשר לא יבקש מזור למחלתו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...