הרב אבנר עוזרי

- - - לא מוגה! - - - 

בכבוד.

אנחנו במסכת שבת,

דף מ״א עמוד א' במשנה.

מול יער הגרוף שותין עמנו בשבת,

אנתיך היא אף על פי שגרופה אין שותין עמנה.

יש שני משניות בדף מ״א עמוד א'.

המשנה הראשונה,

מול יער הגרוף.

כהקדמה למשנה,

נאמר שהמשנה מדברת

בסוגי כלים כאלה שיש להם בית קיבול כפול,

שהאחד נועד למלות בו מים,

והאחר מניחים בו גחלים על מנת לחמם את אותם המים.

ישנו סוג כלי

שהמים בפנים והגחלים מבחוץ.

רש״י מבאר

שחוץ מבית קיבול הגדול

שבו מניחים את המים,

יש בית קיבול קטן, מכובר לדופן מבחוץ,

שבו היו מניחים גחלים.

הדופן

של אותו בית קיבול קטן הוא לא עבה,

ממילא, באופן טבעי, החום שם

לא נשבר הרבה זמן.

אינו משמר את חומו הרבה,

כמו אם למשל היה דופנו עבה.

לכלי הזה המשנה קוראת מוליאר.

מוליאר הגרוף, שוטי נאמנו בשבת. זה המוליאר.

הכלי הזה העשוי.

כאשר

בבית קיבול הגדול שבו מניחים מים לחמם,

ובבית קיבול קטן הסמוך לדופנו מבחוץ

ישנם גחלים,

לא כל כך קשה להבין.

לפי איך שמשמע מדברי רש״י, זה כמו מחם שלנו.

מחם שלנו, אתה יודע מה הוא?

או.

עכשיו מחובר איזשהו כלי נוסף,

לבית, למיחם,

מלמטה,

ובו היו מניחים גחלים, לוחשות.

בצד, בצד של הכלי. בצד של הכלי, בדיוק.

זה היה מחמם את המים.

עכשיו יש פה,

גם,

זה לא היה כל כך מחמם,

בגלל שתי סיבות.

גם בגלל שהוא נמצא בצדו של הכלי,

זה לא עוטף את כל הכלי,

לפי איך שמשמע מרש״י,

וגם הדופן

שלו לא היה עבה, היה דק.

הדופן החיצוני של אותו בית קיבול קטן.

וממילא, כאשר זה דק,

אז החום נפלט החוצה יותר מהר מאשר אם היה לו דופן עבה.

זה המוליאר, שהמשנה קוראת לו המוליאר.

אבל יש עוד כלים,

שהם גם כן עשויים בצורה כזו שיש שני בתי קיבול,

אלא שהאחד,

יש לו

שתי שוליים,

כאשר בחלק העליון מניחים את המים.

שתי שוליים, פירושו של דבר, יש תחתית הכלי,

ושוב, תחתית נוספת במרחק של טבח או שני צבחים,

היו מניחים עוד תחתית.

יוצא שבין שני השוליים היו מניחים גחלים.

בדיוק. כמו שני כלים, אבל זה לא שני כלים.

זה בנוי בצורה שכזו, שיש.

היום למשל המחם שלנו,

איך הוא בנוי?

יש הרבה מחמים שה...

איך זה נקרא?

זה שמחמם את המים, איך זה נקרא? נו? גוף החימום.

הגופי החימום...

לא, גוף החימום, הגוף החימום.

הוא... זה גוף אלה שמתלהגים. כן. יש כאלה שגוף החימום נמצא בתוכו,

בתוך המחם עצמו,

אבל יש כאלה שגוף החימום נמצא מתחת למקום המים.

זה אותו עיקרון כמו שאנחנו מדברים עכשיו.

בזמנם לא היה גוף חימום, אלא גחלים.

כמו אותו מחם שיש היום,

והגוף החימום נמצא מתחת למים, כלומר, יש שוליים ראשונות,

הם עד שם נמצאים המים,

ובין השוליים הראשונות לשוליים התחתונות יותר יש את מקום הגחלים שבזמנם.

ובזמננו זה גופי חימום, זה הכול.

זה סוג בית חיבול נוסף, ואנחנו נראה את הדין,

מה יהיה הדין בכלי הזה.

אנטיחי.

זה לשון המשנה, אנטיחי.

האמת, העניין הזה של האנטיחי,

לא היה מוסכם על דעת כולם שזה מה שאנחנו אומרים.

יש כאלה שבערו שהאנטיחי זה כמו קירה,

אלא שחילקו את הקירה במחיצה.

כאשר בצדה אחת של הקירה יש גחלים,

הצד השני של הקירה מלא מים.

מה מה?

לא.

מול יד פירושו של דבר שהדופן דק

ועומד מן הצד,

זה לא מקיף את כל,

זה לא כזה כמות גדולה של גחלים.

לעומת זאת, בקירה,

שהיא מחולקת על ידי מחיצה לשניים,

אז יש גם דופן עבה יותר,

וגם כמות הגחלים שם היא מקיפה יותר את מקום המים, אמנם לא את הכול,

אבל יש פה מקום נרחב יותר שמניחים שם גחלים.

ממילא החום שם באופן טבעי הוא יותר חזק ויותר נשמר מאשר במוליאר.

אז באה המשנה ואומרת את הדין,

שיש דין שונה בין מוליאר לבין האנטיכי.

מוליאר הגרוף, שותין ממנו בשבת.

אם חיממו מים

באותו מוליאר, וגרפו לאחר מכן את הגחלים, כמובן ביום שישי,

אז בשבת מותר לשתות ממנו.

כמה זמן מחליט החום?

זה גופה כתוב כאן.

שמאחר והחום הוא לא כל כך גדול,

ממילא אז

אפשר לשתות.

למה? כי אדרמה, ככל שהזמן עובר, כך החום בורח.

כך זה הופך להיות יותר ויותר צונן.

גם בגלל,

כמו שאמרנו, שאין שם כמות גחלים כזו גדולה,

כי בית הקיבול של הגחלים לא היה כזה גדול,

וגם בגלל שהדופן של אותו מקום גחלים לא היה כזה עבה. למה זה צריך שיהיה גרוף? וממילא,

ממילא באופן הזה,

באופן הזה זה פחות, החום פחות נשמר.

אתה שואל, למה שצריך שיהיה גרוף? נו,

תגיד אתה,

אם הוא לא גרוף,

יש פה בעיה של יבוא לחתות בגחלים.

אז צריך שיהיה גרוף.

אבל הגחלים הם גם גחלים נפלאים.

מה זה משנה? אבל הגחלים הם המחממים את המים שנמצאים באותו מחם,

באותו כלי.

ממילא, ודאי שיש לחשוש,

שיעבור לחתות.

הגוף חימום שלנו זה לא עוד חיים?

מה?

הגוף חימום שלנו זה לא עוד חיים?

זה מה שכתוב, אז כתוב שצריך שיהיה מבושל כל צורכו.

לא, אתה אמר, למי הוא לא מושל כל צורכו?

לא, מה פתאום.

כבר למדנו שמושל כל צורכו ומצטמק ורע לו,

שכחת,

מושל כל צורכו ומצטמק ורע לו,

מותר אפילו על גבי קירה שאינה גרופה או כתומה.

כל מה שהצרכנו...

אז גם פה.

מה זה גם פה?

אז גם פה, הוא מצטמק לרע לו,

ולעוד חשבו,

קודם כל, מאיפה אתה לקחת לבוא ולומר שמדובר פה במים כאלה שכבר התחממו, התבשלו כל צורכיו?

זה גוף השאלה.

מאחר ויש הרבה פעמים שהחום של המים, אתה צריך לדעת דבר אחד, החום של המים,

אם הוא הגיע למושל כל צורכיו באמת מקודם השבת,

אז לכאורה צריך להיות שיהיה מותר,

כי זה גם מצטמק ורע לו.

כן, כאן מדובר באופן שלא נתבשל כל צורכיו.

ממילא, ודאי וודאי שצריך...

יד צולדת, כן.

זה הפשטות, אבל אני רואה ברש״י שרש״י יש לו איזושהי דרך אחרת לבאר,

שבזה אנחנו נבין בדיוק למה יש הבדל בין מוריה לבין אנטיחי,

ויש לו שיטה אחרת בהסבר המשנה.

רש״י כאן מסביר שלמה מוריה...

הגרוף שותין ימינו בשבת

בגלל שזה לא מוסיף הבל.

זה לא מוסיף הבל.

מצאנו להלכה שמותר להטמין מבעוד יום בדבר שאינו מוסיף הבל,

אז ממילא מותר פה גם כן

להניח את זה.

מה זה אמרת? יש מיכלים לזה.

לא מדבר באופן שזה גרוף.

במצב שזה כבר גרוף.

אז במצב שזה גרוף, זה ההבדל בין המוליאר לאנטיכי.

המוליאר, מאחר שהדופן שלו אינו עבה,

אז כשגרפו את הגחלים, אינו מוסיף הבל.

באשר על כן, אם זה אינו מוסיף הבל,

אז אסור.

כן?

אז זה הפוך, אז מותר אם זה ביום שישי,

בערב שבת.

מה מותר?

אם המים נמצאים בכלי ואין פה דבר שמוסיף הבל,

זה מותר מבעוד יום.

מה אם זה בעוד יום? להתאבד? ביום ש... לא, אבל מותר להניח... אם הוא עשה את המצב הזה,

להניח בדבר שאינו מוסיף הבל, מבעוד יום, אז מותר.

הלוא אמרנו שבשבת עצמה אסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.

זכור לך? לגבי דין הטמנה.

למדנו דין הטמנה, נזכיר שוב.

אין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.

ואין טומנין בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום.

כלומר, מבעוד יום אסור אם זה בדבר המוסיף הבל.

אבל אם אינו מוסיף הבל, מותר.

שבת עצמה אסור להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.

ולפי זה רעשי מסביר גם כאן את ההבדל בין מוליאר לבין אנטיחי.

מול ירקה, שגרפו אותו,

אז זה אינו מוסיף הבל.

מאשר על כן, מותר.

לעומת זאת, האנטיחי,

גם אם גרפו אותו, זה דבר המוסיף הבל.

מאחר שיש כמות גחלים כזו גדולה יותר,

ובפרט אם נאמר שהאנטיחי זה שני שוליים,

שבין שתי השוליים יש את הגחלים,

אז ודאי וודאי שהחום שם נשמר יותר.

זה הבדל ראשון בין המוליאר לבין האנטיחי,

וחוץ מזה שהמוליאר, הדופן שלו דק,

ואשר על כן, החום בורח מהר יותר,

ואילו האנטיחי זה מוסיף הבל, אפילו שגרפו ממנו את הגחלים,

עדיין יש כוח בחום העצור שם ללכת ולהוסיף הבל במים.

לכן, זאת אומרת,

אפילו שזה גרור וכתוב,

אם זה מוסיף הבל, יפה.

אסור, אסור לשבת, נכון? יפה.

אבל אמרנו, מה זה דבר אחד?

אפילו שיתבשל לי בעוד יום, יפה. אפילו אם זה מוסיף הבל, מותר.

מה, מה, מה?

לא, אתה מתבלבל.

יש דין הטמנה ויש דין שהייה.

בדין הטמנה, אפילו להתבשל כל צורכו, אסור.

אין מטמינין בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום. ואפילו להתבשל כל צורכו.

למה?

גזירה שמייטמין ברמץ.

תעשה מישהו על שאלה. חכה, חכה.

תקשיב.

כשהוא עושה פעולת הטמנה,

עושה פעולת הטמנה, פירושו,

לוקח את הכלי ומלפף אותו בדבר המוסיף הבל,

זה אסור אפילו מבעוד יום.

למה? כי אם נתיר לו את המצב הזה,

חי שיר שיבוא להטמין ברמץ, ואז יבואו לחלטות בגחלים.

אז אין משהו על שאלה אחת. הבנת?

זהו.

עכשיו, כאן, כאן,

זה לא דין הטמנה האורגינל.

משום שהטמנה האורגינל, זה כמו שאמרנו שהוא לוקח את הכלי ומלפף אותו בכל מיני דברים המוסיפים הבל, כמו למשל גפת של זיתים, מה שהמשנה שמה מביאה.

יש משנה במסער פרק במתאומים שמביא.

פה זה לא הטמנה. פה זה לא הטמנה. זה נמצא בכלי.

כלי עצמו, כשנמצא התבשיל בתוך כלי,

אתה לא יכול להגדיר כזה כהטמנה.

אלא מה?

אלא מה? זה דין שהייה.

זה שהייה. רק אתה שואל שאלה מצוינת.

שהייה, מה הבעיה? הלוא למדנו למעלה שגרוף וכתום מועיל, נכון?

מותר להשאות.

דעת רשי, ואני מדגיש, דעת רשי,

ששהייה והטמנה קצת דומים זה לזה.

שהייה זה גם כן גדר הטמנה,

אלא שהטמנה חמורה יותר.

איסור הטמנה הוא גם בדבר שמתבשל כל צורכו.

פה חזר חששי יותר, שאם נתיר לו להטמין... איסור הטמנה באירוע של מוסיף עבל.

בדבר המוסיף עבל, חיישין שיבוא לחתום, יטמין ברמת ואז יחטא בגחלים.

כאן זה גדר של שהייה.

אבל מה?

השוו,

במצב כזה שהתבשיל לא מתבשל כל צורכו,

השוו את זה לדין הטמנה.

שמא, שאם זה בדבר המוסיף עבל, אסור.

אפילו גרוף וכתוב.

לפי דעת חכמים. לפי דעת חנניה שמותר כתבשיל בן דרוסאי

להשעות

אז צריך לומר שמדובר פה באופן זה פחות מתבשיל שמתבשל כל אחד בן דרוסאי.

לפי דעת חכמים שצריך שיתבשל כל צורכו לגבי דין שהייה,

אז כאן מדובר שלא נתבשל כל צורכו.

זאת אומרת, זאת אומרת, כאן מדובר על מה שאומר האנטי,

שכל מה שאמרנו

שלא עושים את באנטי חי זה רק הכוונה שלא יתבשל כל צורכו באנטי חי, אפילו... לא צריך להיות בעיה.

אפילו באנטי חי... לא צריך להיות בעיה, כי גדר,

כך יוצא לפי רשי.

כי הגדר של האיסור הוא דומי הדה הטמנה. אלא מה?

ההטמנה החמירו יותר מאשר שהייה.

בהטמנה אמרו שאפילו נתבשל כל צורכו עשו.

כי זה הטמנה אורגינל. מה זה הטמנה אורגינל? שהוא לוקח את כל הכלי ועוטף אותו בכל מיני דברים המוסיפים הבל,

או אינם מוסיפים הבל, זה תלוי האיסור אם זה בשבת או בערב שבת.

אבל כשהוא לא מטמין, אלא הם נמצאים בכלי.

הם נמצאים בכלי. זה נקרא דין שהייה,

אבל זה שווה להטמנה במקרה שלא נתבשל כל צורכו.

ואז, לפי חכמים שאומרים שנתבשל כל צורכו הוא מותר, אבל בלא נתבשל כל צורכו אסור.

אז זה מה שכתוב כאן.

שמה שאסרו,

לכאורה היה מקום לבוא ולומר, סליחה,

הוא עושה את זה בערב שבת, מה הבעיה?

הלא הוא גרף את הגחלים ממתי?

בערב שבת.

אם כן, מתי זה היה מוסיף הבל, האנטיחי?

גם אם נגיד שהאנטיחי הוא מוסיף הבל,

זה נקרא אבל שהוא עושה את זה מתי?

בערב שבת.

נו, מה הבעיה?

אומר רשי,

מאחר ולהתבשל כל צורכו,

זה שווה כמו להטמין בדבר המוסיף הבל,

אם זה בדרך של הטמנה, שפה אפילו מתבשל כל צורכה אסור.

אם זה שני צורכה, זה נשאר על הליבה,

וזה נשאר על הליבה.

באופן הזה, כן. בשתי המשימים. גם בתולייה. כן, כן, כן.

באופן הזה שזה בכלי ולא בהטמנה אורגינל. בהטמנה אורגינל, זה כמו שאמרנו, עדיני ידוע.

שאם זה בדבר המוסיף, אבל אסור להפעילות בעוד יום.

איזה דבר מוסיף הבל.

הסברתי. הטמנה אורגינל פירושו שהוא לוקח את כל הכלי, יחד עם התבשיל שבתוכו,

ועוטף אותו בדברים נוספים.

זה הטמנה האורגינל.

זה אסרו אפילו להתבשל כל צורכו.

למה? חששו שמה שם יבוא להטמין ברמץ.

אבל להשהות בכלי דבר שנתחמם,

ויש פה עניין של מוסיף הבל,

האם זה שייך לאיסור הטמנה?

רש״י סובר, ככה מפרשים, ככה אומרים המפרשים.

רש״י, מכמה וכמה מקומות רואים שהוא סובר,

ששהייה זה גם גדר של הטמנה.

רק שבהטמנה אסור אפילו להתבשל כל צורכו,

ואילו בשהייה זה אסור אם לא נתבשל כל צורכו.

אבל מה היסוד? שאם זה מוסיף הבל,

אז אסור אפילו מבעוד יום.

ואז הוא מסגרף וקטע.

כן?

ואם זה לא מוסיף הבל,

אז אסור רק בשבת,

אבל בעוד יום מותר.

לכן זה ההבדל בין המוליאר לבין אנטיכי. שהמוליאר זה מדובר בדבר שאינו מוסיף הבל. על ידי שגרפו,

זה חוזליות כמו דבר שאינו מוסיף הבל.

ואילו בא אנטיכי,

בא אנטיכי זה מוסיף הבל.

ולפי זה,

צריך לדעת שגם בקירה,

כשלמדנו את תחילת פרק קירה,

וראינו שמותר להשעוד בגרוף וכתום.

נכון?

רגע, זה קוליין הזה.

תרשה לי, מה שראינו בזמנו,

שאם הוא גרף וקטם

בקירה מותר,

נכון ראינו שקירה מותרת בגרוף וכתומה אפילו לא נתבשל כל תורכו?

זכור? זכור לך?

למה?

למה זה באמת, אם זה גרוף וכתום, מותר אפילו להתבשל כל תורכו?

התשובה היא, זה בגלל שרש״י למד ששם זה גם לא מוסיף הבל על ידי זה שגרף וכתום.

אבל אם יהיה מצב שזה מוסיף הבל,

אז זה אסור לדומיית ההטמנה.

אז זהו היסוד.

שיטת רש״י היא שיטה מחודשת,

שהראשונים מחלקים ואומרים, מה אתה מקשר בין שהייה להטמנה? זה שני דינים שונים,

שהייה זה לא הטמנה והטמנה זה לא שהייה.

רגע, הראשונים האחרים אומרים שכל דימון על התמנה?

לא, הראשונים האחרים מפרשים את זה בכלל אחרת.

עוד מעט תראה.

אבל מה רש״י למד? רש״י למד, כמו שביארנו,

שההבדל בין מוליאל לבין אנטיחי, שמוליאל זה אינו מוסיף הבל,

ואנטיחי זה מוסיף הבל.

והרבה מהראשונים שואלים מה הקשר הלא... כל ההבדל בין מוסיף הבל ללא מוסיף הבל זה בדין הטמנה,

אבל בדין שהייה זה לא תלוי בזלה,

זה תלוי אם גרוף וכתום או לא. אם גרוף וכתום, אז מה הבעיה?

מובן.

אז מה, למה שתהיה בעיה?

אז מפרשים האחרונים בדעת רש״י,

שכך שיטת רש״י,

שגם בדין שהייה,

כן, זה שווה להטמנה לגבי לא להתבשל כל צורכו.

שאם זה מוסיף אבל, יהיה אסור אפילו בגרוף וכתום.

מה שנאמר, כי רק גרופה וכתומה מותר לעשות עליה תבשיל ואפילו להתבשל כל צורכו,

זה הכל בגלל שעל ידי הגריפה או הקטימה אינו מוסיף הבל.

אבל אם זה היה מצב שהיה מוסיף הבל,

היה מוסיף הבל, אז אינה חינם מזה, יהיה אסור.

מובן?

עכשיו, זאת אומרת,

במוליאר הזה,

הוא לא מוסיף הבל,

כשגרפו ממנו את הגחלים,

זה הופך להיות כדבר שאינו מוסיף הבל,

באשר על כן,

אין בעיה לשתות מהמים בשבת.

מדובר בלא נתבשלום,

אבל באנטיחי זה מוסיף הבל.

יפה, בואו נראה.

הראשונים האחרים חולקים ואומרים שאין מר כשר דין שהייה לדין הטמנה,

וכמה וכמה שאלות הם שואלים, תוספות כאן שואלים כמה וכמה שאלות.

כל האיסור של מוסיף הבל זה דווקא בהטמנה,

מה זה שייך לפה?

שאלה שנייה, מה תבוא ותאמר? פה מדובר הלא,

אם אתה נותן דין, אין שוטינה ממנה, מה שמדובר פה, שהוא עשה איסור.

הוא השאיר את המים באנטיחי,

במצב הזה זה מוסיף הבל, לשיטת ראשי זה אסור.

דחוק לומר שהוא עשה איסור.

כי המשנה, מה שמא?

היא באה לדבר עם שוטין ממנה. מה שמשה? כל האיסור קיים, רק לא לשתות.

אבל להשאיר את זה במצב הזה אין איסור.

מובן.

רק לא לשתות, אתה חוזר.

אם אין איסור, למה לא לשתות?

אנחנו נראה. זה גוף התוספות מבארים בהמשך, למה?

תוספות מבארים אחרת מרשי.

אבל קודם כל, האם אנחנו קלטנו את שיטת רשי?

זה שיטת רשי.

כן, אבל זה מתבשל כל צורך עכשיו.

כן, אם אתה חסד את הבעיה,

את המלכה, הוא לא מתבשל כל צורךו.

לפי החשבון.

וזה מתחמם, וזה מתחמם.

וזה מתחמם, אז זה נחמם עמי.

זה מתחמם בשבת, זה נחמם עמי.

בואו נראה ברשי.

רשי על המשנה, מוליאר הגרוף

מן הגחלים מבעוד יום.

שוב, אם זכור לנו, מה זה מוליאר אמרנו?

הגחלים בצידו של בית קיבול של המים.

שותין ממימיו בשבת.

כן, שותין ממימיו בשבת. מאיזה מים? מהמים הללו שנמצאים בבית קיבול הגדול.

ואף על פי שהוא חמו קצת מחום הכלי,

מחמת הכלי,

אפילו שלכאורה יש פה עדיין כלי קצת חם,

והתחממו ממנו.

אז ממילא למה לא נגיד שזה נקרא דבר המוסיף הבל? אומר רשי,

לפי שאינו מוסיף הבל,

גם אם אתה רואה שהמים חמים,

אבל זה ממה שנתחממו מקודם.

לפי שאינו מוסיף הבל, אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו.

במובן,

יש בכוח הזה של אותו בית קיבול שנתחמם לשמר את חום המים, אבל לא מעבר לזה.

לא להוסיף הבל.

הלאה, בגמרא מפרש,

מוליאר, מים מבפנים וגחלים מבחוץ.

הגמרא בעצמה מבארת מה זה המוליאר,

כמו שביארנו שהמים נמצאים בפנים ובית קיבול נמצא מבחוץ,

שבו הגחלים.

אומר רשי, כלי שיש בו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ, מחובר לו,

ונותן שם גחלים,

והמים בקיבולו הגדול.

ורבותינו מפרשים, מוליאר,

שני שוליים.

ואנתיחי, ביה דודה, מחיצה בינתיים.

יש מרבותיו של רשי שבערו שהמוליאר זה לא כמו שרשי אמר, בית קיבול קטן בצידו של הכלי הגדול,

אלא זה שני שוליים.

כמו שבערנו קודם שזה אנתיחי,

רבותיו פרשו שזה המוליאר.

ומה זה האנתיחי לשיטתם?

בית דודה, מחיצה בינתיים.

כלומר,

זה כמו

כלי גדול,

שיש מחיצה באמצע הכלי, באמצעו של הכלי,

ולי נראה להפך.

די אם כן, אומר רשי, לי נראה שזה בדיוק הפוך.

למה לי נראה לפרש הפוך? די אם כן, אם כדברי רבותינו,

שהמוליאר זה שני שוליים,

אז למה בגמרא כתוב, מה זה מוליאר? הגמרא בעצמה מבארת, מים מבפנים וגחלים מבחוץ.

אתם שומעים?

מים מבפנים וגחלים מבחוץ.

אומר רשי, אם כרבותינו שזה שני שוליים, היה ראוי שיאמר מים למעלה וגחלים מלמטה.

מה זה הלשון מים מבפנים וגחלים מבחוץ?

לפי שיטת רבותיו של רשי,

שפרשו, שמה זה המוליאר?

זה שני שוליים, שבין שני השוליים יש את הגחלים.

ומה על גבי השוליים העליונות מונחים המים?

אם כן, היה ראוי שיפרש, מה זה המוליאר?

מים מלמעלה וגחלים מלמטה.

ואם כן, אבל אלה מידנה מים מלמעלה וגחלים מלמטה.

ועוד,

דנחושתא דתן באנתיכי לשון שוליים הם.

בגמרא, משמע,

מביאים ברייתא, שאומרת

שלמה באנתיכייה, אפילו שהיא גרופה או קטומה, אסור לשתות ממנה?

מפני שנחושתא מחממתא.

מה פירוש הלשון נחושתא מחממתא?

מה זה נחושתא?

רשי אומר, הנחושתא פירושו שולי הכלי נקראים נחושתא.

שולי הכלי שנמצאים בתחתית הכלי זה נחושתא.

הם עשוי מנחושת?

לא, לא בגלל שזה עשוי מנחושת.

אלא זה לשון,

לשון של תחתית מצאנו במקרא שזה נקרא בלשון נחושתא, יען הושפך נחושתך.

נחושתך פירושו דבר שזב מלמטה נקרא נחושתך.

כלומר, תחתיתו של הדבר הוא נקרא נחושתו של הדבר.

אז ממילא זה לשון שוליים, אומר רשי.

והם אומרים, אבל הם מפרשים מה זה מלשון נחושת.

כמו שרצית אתה להגיד, רבותיו פירשו, מה זה אנטיחי?

מלשון נחושת. היינו שהגחלים היו מונחים

במצב כזה שמקיף אותם את הגחלים, נחושת.

ושנה נחושת מחרס. יש הבדל בין נחושת לבין חרס.

לכן זה נקרא, לכן זה אסור יותר מאשר

אם יש חרס, אם זה מונח בתוך חרס.

הם יכולים להגיד חום.

נכון, זה נכון, זה קולט חום.

חום יותר חרס? לא.

נכון מאוד.

אבל ככה הם מבארים. אומר רשי,

הלשון נחושתה,

זה מורה יותר כמו שאני אומר,

לשון שוליים.

המבארים מביאים כאן

יותר מזה.

אומרים, מה זה הלשון שנחושתה?

מצאנו הרבה מקומות שזה נחושת, זה בלשון זכר.

במלכים א' בפרק ז' נאמר נחושת ממורת,

זה לשון זכר.

ביחזקאל א' בנחושת כלל.

מצאנו בעזרה חטא, נחושת מוצהב.

כמה וכמה לשונות

שרואים שזה לשון זכר.

אז מה זה הלשון נחושתה?

כן?

היה צריך לומר שנחושתו נחממתו.

הלשון נחושתה משמע שזה לשון נקבה.

אשר על כן יותר מתאים לומר... יש דברים שאפשר להגיד אותם גם בלחם וגם בנקבה. אני שומע, יש דברים,

אבל רשי היה נראה לו שלשון זה של נחושת הוא...

אם נבאר אותו שהכוונה על החומר שנקרא נחושת,

על המתכת שנקראת נחושת,

זה לשון זכר ולא לשון נקבה.

אנטיחי ממשיך רשי ואומר, מפרש בגמרא.

אז ציטט רשי, ביארנו כבר בסייעתא דשמיא,

נראה את המשך הדברים, היכי דמם מול יער הגרוף.

שואלת הגמרא, מה הכוונה במשנה מול יער הגרוף?

טענה,

עונה הגמרא, ישנה ברייתא המבארת.

מה אומרת שמה ברייתא? מים מבפנים וגחלים מבחוץ.

אומר רשי, כמו שביארנו מקודם,

שיש בית קיבול גדול שבו המים, ובצידו של הכלי ישנו בית קיבול קטן שבו מנחים את הגחלים,

והדופן דק יותר,

לא עבה, ואשר על כן, אם גורפים את הגחלים,

אז ודאי שזה כבר לא מוסיף אבל. המקסימום יכול להיות שהחום שבאותו בית קיבול יכול לשמור את חום המים, אבל לא מעבר לזה.

אז הם כבר מארנו,

שאם לא גרפו את הגחלים וזה יתבשל כל צורכו,

ולא גרפו להתבשל כל צורכו,

וזה מצטמק ורע, לא צריך להיות מותר לו.

מנחים אמין.

מובן?

כי אין לזה גדר של הטמנה אורגינל, כמו שאמרנו.

חישבו את זה לדין הטמנה, אם זה לא נתבשל כל צורכה, אבל בנתבשל כל צורכו

כבר ראינו ממשנה מפורשת,

שכל האיסור דווקא, ההיתר בשהייה זה או

בגרוף וכתוב,

או אפילו לא גרוף וכתוב, אם להתבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו.

פה במים זה באמת מצטמק ורע לו, אם להתבשל כל צורכו.

מה?

לא, בהטמנה לא מצאנו את הדין הזה.

בהטמנה אמרתי לך, אם זה הטמנה אורגינל,

וזה דבר המוסיף הבל, מאחר שכל העניין הוא גזירה, שיבוא להטמיד ברמץ,

אז זה אסור.

הלאה.

אנטיחי, נמשיך הלאה. אנטיחי,

רבא אמר בי קירא,

רב נחמן בר יצחק אמר בי דודא.

רבא אמר בי חירא, בי קירא,

בית קיראים. כלומר, כמו שביארנו קודם, שישנה,

אין קירא,

והחלל הקיראים מחולק על ידי דופן באמצע,

ונוצר פה שני חללים,

כאשר בחלל האחד מניח גחלים ובשני מניח את המים.

למה פה אפילו אם הוא גרף, זה אסור? מה זה שונה מהמוליאר?

בגלל שהדופן

של הכלי הזה הוא עבה.

אז אם יש כבר חום, זה נשמר חומו יותר,

ולשיטת רשי זה אפילו מוסיף הבל.

ואילו, רב נחמן בר יצחק אומר,

בי דודה, בי דודה זה דוד גדול שעושים בו שני שוליים, כמו שהערנו מקודם,

ובין שני השוליים מניחים את הגחלים,

והמים נמצאים על גבי השוליים העליונות.

כך לשיטת רב נחמן בר יצחק.

מאן דאמר בי דודה, כל שכן בי קירא.

זה שאומר שאנטיחי זה בי דודה ואסור,

אז כל שכן בי קירא שזה יהיה אסור.

מה זה בי קירא אמרנו?

קירא, כי אין קירא, שחילקו את הקירא לשניים על ידי מחיצה מהאמצע.

פה ודאי וודאי שזה שומר את החום ואפילו מוסיף הבל יותר.

יותר מאשר בי דודה.

אם הבי דודה, שזה שתי שוליים,

אני אומר שזה יכול להוסיף חום.

לכל המים,

אסכול שכן בבי קירא,

ששם כמות הקיבולת של הגחלים היא הרבה יותר גדולה,

והדופן הוא עבה,

וזה גם מוסיף הבל, אז ברור שיהיה אסור. לא הבנתי, מה שמלמטה לא יותר טוב?

לא, אל תשכח שהחום של הגחלים צריך להגיע עד

החלק העליון של הכלי.

אז זה ברור שזה הרבה פחות מאשר כשיש תבי קירא,

שהחלל של הגחלים הוא מגיע עד החלק העליון של המים גם כן.

תלוי, תלוי אם הוא מילא את הכל גחלים.

זה מדברים מה שהיה הנורמה. כנראה מדובר פה בנורמה כזו שיש דבר כזה של על ידי המחיצה, זה מנחים שם גחלים יותר.

וחוץ מזה, גם הדופן עבה, ככה הוא מביא פה.

הדופן עבה, אז זה ודאי שמוסיף הבל גם בשבת.

זה הכל לפי הדעה הזו.

אבל מאן דאמר בי קירא,

אבל בדודה לא. לעומת זאת רבה שסובר שאנטיחי

זה בי קירא,

היינו הקירה שמחולקת במחיצה לשניים,

זה רק פה הוא אוסר לשתות.

אבל בדודה הוא יסבור שאין איסור.

לגבי זה זה כמו המוליאר לפי ההדעה הזו,

כי מאחר והדופן שלו

לא עבה,

והאש לא נמצאת שם באופן קבוע, הגחלים.

זה לא מוסיף הבל.

למה לא מדברים עליך לשתות? למה לא מדברים על להניח?

מה זה להניח?

ניסו שלום בערב שבת, למה מדברים על לשתות?

אתה יודע שכאילו,

שמענו קודם, מה אתה מגיע ישר ל... טוב, בסדר, שאלה שלך היא שאלה מצוינת.

למה צריך להגיד את זה?

זו שאלה כבר ששואלים התוספות.

התוספות שואלים את השאלה הזו.

של מה אתה צריך להגיע אם שותין ממנה, לא שותין ממנה?

קודם תגיד שזה אסור לעשות את זה בשבת, בערב שבת, כי זה מוסיף הבל.

בסדר, זכית לכוון לדברי התוספות.

לא, לא הייתי עוד מעט שאלה. בסדר, מאה אחוז.

אז תוספות לא יעדרים תירוץ לזה, והם מבארים אחרת.

אתה מבין?

אני לא יודע תשובה לזה. יכול להיות שהמפרשים האחרונים כן מתרצים למה נקטו בלשון דיעבד ולא אמרו את העניין מלכתחילה, אם מותר להניח את זה בערב שבת או לא.

נראה את רשי.

רשי אומר, בי קירא,

אולי לפני שנראה את רשי נגמור את הגמרא.

תניא כבטא את רב נחמן,

וישנה ברייתא המורה, כדברי רב נחמן בר יצחק.

אנטיחי, אף על פי שגרופה וכתומה, אין שותין ממנה,

מפני שנחושתה מחממתה.

כי הלא זה מה שאמר לנו רב נחמן בר יצחק,

שמה זה אנטיחי?

זה בית דודה, פירושו יש שני שוליים שבו מונחים הגחלים בין שני השוליים.

זה הלשון של הברייתא, מפני שנחושתה מחממתה.

מה זה נחושתה?

אומר רשי, השוליים של הכלי הם מחממים את המים שבתוך

הבית קיבול הגדול שבו המים.

זה מוסיף הבל בשבת,

אומר רשי.

בואו נראה את רשי. בי קירא,

חלל יש בקירה אצל חללה שהגחלים בו,

ומים נטולים בחללה השני.

אף אגב זה דמי למוליאר,

אפילו שלכאורה זה דומה למוליאר,

כי המוליאר,

גם כן מחוץ למקום המים מונחים הגחלים.

אז למה פה זה אחרת? למה הדין שונה?

אומר רשי, אם יהיו קירה דופנה אב.

ההבדל ביניהם,

גם שהמוליאר, הדופן שלו דק יותר,

ואילו הקירה הדופן עבה,

וגם עוד הבדל, והאור תדיר בתוכה כל ימות החול,

ודופנה חם מאוד.

האור תדיר בתוכה כל ימות החול,

בקירה הזו,

שמחולקת במחיצה לשניים.

לכן מאחר שזה באופן קבוע נמצא שם האור, היינו הגחלים הללו,

שהן מחממות את הניתן בחלל השני, בחלל הסמוך.

אז הדופן גם כן הוא חם כל כך,

שהוא מוסיף הבל במים, אף על פי שגרופה מן הגחלים.

ודודה, יורה גדולה, אומר רשי,

עושים לה שתי שוליים ונותנים גחלים בין שניהם,

והמים על העליונים,

כמו שביארנו.

וכל שכן דמי קירה אסור כדפרישית,

שמתוך שהאור תדיר בו, ודופנו אהב, מרתיח.

אבל בדודה לא, אבל בדודה לא יהיה אסור.

שהרי כמול יער,

שנחושתה, אומר רשי, נחושת שלה.

עלמא ביורה של נחושת כהה,

ונחושת משמר תיחתו.

זה הכל,

לפי דרכם של רבותיו של רשי,

שנחושתה פירושו הנחושת.

מדובר פה ביורה כזו של נחושת,

ובגלל שהנחושת קולטת יותר את החום,

הוא משמר ואף מוסיף הבל במים.

ואני אומר, נחושתה, לשון שוליים,

כי דכתיב יען הושפך נחושתך.

ולשון של המשנה, נחושתו של תנור.

אז מה משמע שזה לשון זכר?

אז למה כאן אמר נחושתה?

אלא זה מורה,

כמשמעות הפסוק ביחזקאל,

שזה מתייחס לשולי הדבר. יען הושפק נחושתך,

פירושו

זב וירד מנחושתך, היינו מהשוליים שבך,

מהתחתית שבך.

ושעני אנתיכי ממול יר,

שוליים זה לא דבר שהוא מלמעלה?

מה פתאום, זה שפת הכלי.

ושעני אנתיכי ממול יר,

ומתוך שהשוליים מכוסים,

חומם משתמר.

למה בכל זאת הדין שונה?

כי יענתיכי,

מאחר והשוליים הללו מכוסים,

מכוסים,

יש אטימה

שלא פתוח מלמעלה, כדרכו של המוליאר.

בית הקיבול של הגחלים במוליאר הוא גלוי.

מלמעלה. כאן הוא מכוסה.

ישנו איזשהו פתח כנראה קטן מן הצד שבו מכניסים את הגחלים,

סוגרים את זה.

ממילא מאחר וכן חומה משתמר,

ואף על פי שגרפו גחליהם.

החום,

ההבל שיש כאן,

משתמר גם אחר שגרפו את הגחלים, להיותו,

שיהיה נקרא מוסיף הבל,

ואפילו בשבת,

אמנם עם הזמן זה מצטנן, זה ברור.

אם למשל תגרוף,

אז כעבור כמה וכמה שעות, זה ודאי יצטנן.

אבל זה מצב שעדיין בכניסת השבת,

או אפילו כמה שעות אחר כניסת השבת, עדיין זה מוסיף הבל.

אין יותר,

אלא אם כן,

כבר בכניסת השבת זה היה בגדר ראיינו מוסיף הבל. רק אז זה מותר.

זה הכול, כל ההסבר שביארנו,

זה בדרכו של רשי.

תוספות מכוח כמה וכמה קושיות, ועוד ראשונים שמקשים על רשי כמה וכמה קושיות,

ועכשיו נראה רק את הבאור, איך תוספות מבארות את המשנה.

אומרים התוספות,

ונראה כפירוש הרב רבי פורת.

תוספות בדיבור המתחיל מול יר הגרוף.

אני לא אקרא את כולו, אלא רק

את

הסברם של התוספות בדברי המשנה, ונראה כפירוש

הרב רבי פורת.

שורה שמינית מסוף דברי התוספות.

מצאתם?

ונראה כפירוש הרב רבי פורת,

מול יר הגרוף שותין הימנו בשבת. פירושו,

אומר התוספות, שמוזגים המים חמין ביין,

לפי שהמים אינם כל כך חמין

במוליאר,

שיתבשל היין מן המים שמוזגים לתוכו.

בן אדם לוקח כוס

שיש בו יין,

ורוצה הוא להפיק קצת

את

היין הצונן,

על ידי שימזוג מים חמים לתוכו.

אז אם הוא רוצה לשפוך מים חמים מן המוליאר,

לאחר שכבר גרפו ממנו את הגחלים,

מותר לה לעשות זאת,

כי אין פה בעיה של בישול.

למה? כי המים לא כל כך חמים שיגרמו ליין

להתבשל.

כן?

אבל...

אתה מדבר פה? שמתכונן את היין בתוכו חמור יין? לא, חלילה.

לוקח בן אדם כוס,

ממלא את חציו יין, ממלא את חציו יין,

מגלי אמר, והוא לא מבשל.

לא, אבל הוא מוזג מן הכלי ראשון לתוך,

לתוך הכוס של היין.

זה כבר בעיה אחרת.

מה?

אז יעשו אצלו את זה.

מה פירוש?

קודם כל יעשו את המים, אחרי זה יעשו את היין.

מדברים פה, אם זה המצב, אז מותר או אסור?

יעשה הפוך.

אם היית בגדר יועץ,

הייתה, הייתה לך את המשרה של יועץ,

הייתי בא ושואל אותך, מה עושים?

אני שואל, עכשיו בא מישהו ושואל אותך, אני רוצה לעשות כך.

מותר או אסור? מה תגיד לו?

אז זה אומר תוספות, שאם זה מן המוליאר,

מותר.

אבל אם זה מן האנטיכי, אסור.

מה ההבדל?

כי מן המוליאר מותר, כי המים לא כל כך חמים.

ממילא זה לא יחמם את היין.

לעומת זאת, באנטיכי,

מאחר והמים חמים כל כך,

אז ודאי שיש בזה איסור, שמא המים החמים הללו, שייפלו לתוך היין, יבשלו את היין.

אבל אנטיכי,

אף על פי שגרופה, אין שותי נאמנה.

כפי שאנטיכי, יש בה הבל יותר,

ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה,

וכן משמע בירושלמי.

כן.

יפה מאוד, אמרת טוב. ואם אין לו כוס נוסף, הוא קיבל,

הביא מהבית, מאיזשהו מקום,

עשו שם איזושהי מסיבה או שמחה של מצווה,

וקיבל חצי כוס יין.

זה מה יש לו.

הוא בבית, יש לו רק את המוליאר הזה.

עכשיו הוא בא ושואל, מה לעשות? מותר או אסור? מה נגיד לו?

אתה אמרת, איזה שאלות של מציאות.

אל תעשה ככה, אל תעשה ככה. תודה.

עכשיו לא באנו לשאול אותך מה לאסור, מה לא לעשות. שאלנו, מותר או אסור?

זה הכול.

נמשיך הלאה את המשנה הבאה.

המחם שפינה הוא

לא ייתן לתוכו צונן

בשביל שיהיה חם.

אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס

כדי להפשיר עם.

מדובר פה במחם

שהתחמם בו המים.

היה על גבי האש כלי גדול שיש בו מים.

אז כתוב, לא ייתן לתוכו צונן בשביל שיהיה חם.

אם הוא פינה את המחם.

מה זה פינת המחם?

אז בזה יש שני ביאורים בגמרא.

האם פירושו שהוא פינה אותו מעל האש

והניח אותו בצד?

או פינה את המים שבמחם?

כלי שבו מחממים מים.

מה זה במחם?

המוליאר, מדובר שהגחלים נמצאים יחד, מחוברים לכלי.

וכן, באנטיחי זה כלי כזה שיש בו בצדו של, ב, ב, ב...

יש ביחד עם הכלי מקום לגחלים.

שאלה איפה הגחלים וכמה כמות גחלים, מה הדופל שאופף את הגחלים. זה כבר דיברנו קודם. פה מדובר, כלי שאין לו שום חיבור לגחלים. אלא הוא הניח אותו על גבי מקום שיש מתחת המחם הזה, גחלים.

אז זה אחד מקום קום, קום קום. נכון,

נכון.

בן אדם לקח כלי, סיר,

והניח בו מים להתחמם על גבי הגז.

על זה מדובר.

עכשיו יש שאלה מה הכוונה פינה הוא.

האם פינה אותו מן המים ועכשיו אין בו מים?

או פינה היינו שהסיר את המחם מן האש ועכשיו הוא נמצא מחוץ לאש,

אבל עדיין המים בתוכו.

בכל אופן, מה כתוב במשנה?

מחם שפינה הוא לא ייתן לתוכו צונן בשביל שיחמו.

לא ישים בתוכו מים צוננים בשביל שיתחממו הצוננים מן המים הללו,

או מן הכלי החם, מן החום של המחם.

אבל נותנו לתוכו, לתוך הכוס,

כדי להפשירה.

אבל אם כוונתו לתת לתוכו,

תוך המחם,

כדי להפשיר את המים,

ולא בשביל שיגיעו לדרגת חום גדולה.

זה מה שכתוב, כדי להפשירן,

היינו את המים שהוא שופך עתה.

אז לפי הפירוש,

חכה,

חכה.

אנחנו נראה

כל אחד מה מבאר ומאיזה סיבה.

אבל נותנו לתוכו,

כדי להפשיר.

או לתוך הכוס.

המילים או לתוך הכוס,

פה זה כבר לא משנה אם זה להפשירן

או לא להפשירן.

לתוך הכוס, הכוס הזה הוא כלי שני.

ומאחר שזה כלי שני,

אז כבר לא משנה מה הסיבה שהוא מניח את המים.

כי כלי שני אינו מבשל.

כל הבעיה כאן,

להניח בתוך המחאה.

אז פה אמרה המשנה שאם זה להפשיר, אם הוא מניח את המים בתוכו

כדי להפשיר, שזה כלי ראשון או לא?

אבל אם זה כדי להפשיר, מותר.

מובן?

בואו נראה איך הגמרא מבארת את הדברים.

שואלת הגמרא,

מהי כאמר?

כשהגמרא שואלת מהי כאמר,

פירושו שכשאתה לומד את זה באופן פשוט, לא מובן,

המשנה לא מובנת.

בתחילת דברי המים אומרת לא ייתן לתוכו.

ולבסוף מה הוא אומר? אבל נותן הוא לתוכו.

אז תחליט, לא ייתן או כן נותן?

ולכאורה עוד שאלה, עוד שאלה,

מה ההבדל, מה אכפת לי, מה הוא מתכוון? הוא מתכוון שיתחממו,

או מתכוון שיפשירו.

אם זו אותה פעולה של נתינת המים בתוכו,

מה זה משנה מה כוונתו?

גדולה כדי להפגיע. זה כבר אומר,

אחרי שאתה הפכת להיות בדרגה של חכם,

אז אתה כבר יודע לבאר יותר עמוק את הדברים.

אבל כשאתה לומד פשטות המשנה,

לא מובן לכאורה ההבדל הזה,

אלא אומר, אם אתה נותן בשביל להפשיר, מותר,

נותן בשביל שיהיה אחרי, מסור. אותה פעולה, הכל תלוי בכוונה.

מה ההסבר בזה?

מה ההבדל?

אז בואו נראה את הגמרא.

אמר רב עדה בר מתנא, הכי קאמה.

המחם שפינה ממנו מים חמין,

לא ייתן לתוכו מים ממועטים

כדי שיהיה חמו,

אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן.

רב עדה בר מתנא מבאר, מה הכוונה,

המחם שפינהו,

שפינה את המים ממנו.

הוא רוצה עכשיו

שיהיה קצת

חום למים הצוננים. יש לו מים צוננים,

והוא לא מסוגל לשתות את המים מרוב צינתם, בגלל שהם מאוד מאוד קרים. מה הוא יעשה?

קצת לא טוב, זה גופה כתוב פה.

לא ייתן לתוכו מים מועטים,

בגלל שהנתינה הזו גורמת שהמים יתחממו.

גם אם הוא פינה את המים החמים,

אבל עדיין הכלי הוא חם.

יכולים המים הצוננים להתחמם מחום הכלי,

אבל נותן לתוכו מים מרובים.

אם הוא נותן לתוכו כמות כזו של מים, שברור לו הדבר שלא יתחממו ולא יגיעו לכדי הצולדת, אלא רק יגיעו לכדי הפשרה,

שלא יהיו צוננים, אלא מעט חמים, ולא יצולדת,

באופן הזה מותר.

שואלת הגמרא,

ועלו מצרף?

השאלה היא,

אתה אומר שמותר לתת לתוכו מים מרובים, נכון?

איך מותר לתוכו לתת לתוכו מים מרובים?

הלוא בזה הוא מצרף.

האור נותן את הטמפרטורה הגדולה.

אבל יש פה בעיה אחרת.

יש איסור לצרף כלי.

מה זה לצרף כלי?

הצורפים, לאחר שהם עושים כלים,

על ידי כמובן הכבשן, כן, ישנו כבשן,

חום גדול ועצום,

שבזה היה הכוח לעשות את הכלי,

כן,

להתיך מתכת והצורף,

תפקידו לייצר את הצורה של הכלי,

לעצב את הכלי,

כדי לחזק

את הכלי מיד לאחר שהוא נמצא בכבשן,

היו מניחים אותו במים צוננים,

כדי לחזק אותו.

אתם שומעים?

עכשיו, מה האיסור בזה?

האיסור בזה בפשטות,

בגלל שזה נקרא מכה בפטיש.

כי בזה,

זה גמר הכלי.

לא, לא בגלל זה מתעכם.

היסוד הוא,

ישנה אחת מן המלאכות שנקרא מכה בפטיש.

מה זה מכה בפטיש?

אם יוצר עשה כלי,

ועדיין לא נעשתה הפעולה האחרונה שתכשיר אותו למלאכה,

המלאכה האחרונה,

שבזה הוא הופך להיות ראוי לשימושו,

לתשמיש,

זה נקרא מכה בפטיש.

גמר הכנת הכלי נקרא מכה בפטיש.

זה אב מלאכה מדאורייתא.

כאן,

גם כן, לכאורה, זה לא במקרה שלנו,

אבל במקרה שצורף

הולך ועושה כלי,

אז גמר עשיית הכלי זה על ידי שמניח אותו במים צוננים.

אתם שומעים?

אז מילא, זה אסור.

בפשטות זה איסור דאורייתא.

אבל האמת היא,

האמת היא שיש תוספות שמביא כאן,

שברש״י במסכת יומא משמע,

שזה לא איסור דאורייתא, זה רק איסור דאורייתא.

הצירוף אינו אסור אלא מדאורייתא.

אומנם יכולנו לומר שצירוף בדבר שהוא כלי, כלומר, אם עכשיו מייצר את הכלי, זה מדאורייתא.

רק דבר שאינו כלי, אם לוקח מתכת שנתחמם באש,

באור הכבשן,

ומניח אותו לאחר מכן מים צוננים,

צירוף שכזה, מאחר ובין כך זה לא כלי,

אלא זה גוש מתכתי,

גם אם נתחמם מקודם באש ואחר כך מניח אותו במים הצוננים, אינו אסור ללמד רבנן.

כך היה מקום לומר.

אבל,

כן, זאת אומרת, כל מה שאני אומר זה הכל,

תוספות מנסים להסביר ברש״י,

שמה שרש״י אמר שם במסכת יומא,

שהצירוף אינו אסור ללמד רבנן, זה הכל,

אם הוא מחמם גוש מתכתי,

ואחר מכן מניח אותו במים הצוננים.

שמה הגמרא מדברת,

הכהן הגדול היה צריך לעשות,

חמש טבילות ועשרה קידושין היה הכהן הגדול עושה בעבודת יום הכיפורים. חמש טבילות ועשרה קידושין.

קידושין, הכוונה קידוש ידיים ורגליים.

עכשיו,

אותו כהן גדול,

איך יוכל להיכנס למקווה ועוכר.

אז מה היו עושים? היו לוקחים,

איך כתוב בלשון הגמרא שם?

היו לוקחים רששיות של ברזל,

כלומר,

גוש מתכתי, ברזל,

ומחממי אותו במים חמים מקודם

היום הכיפורים,

והם מניחים אותו במים בתוך יום הכיפורים,

כדי שהמים לא יהיו צוננים,

שיהיה אפשר לטבול באותו מקווה.

היו מכניסים את זה ביום הכיפורים,

אבל ממתי היו מחממים מזה? מקודם. ידוע שמתכת,

כשהוא כבר מגיע למצב של חום אדיר על ידי הכבשן,

החום ממנו לא יוצא מהר.

לוקח הרבה זמן עד שזה נעלה ממנו.

אז היה עדיין החום בתוכו כל כך אדיר, שכשהיו מטילים את העששיות הללו

לתוך המקווה של המים שהיה בבית המקדש,

זה היה בכוח,

החום שבאותן עששיות לחמם את המים שבמקווה.

אז שם הגמרא שואלת, והלא מצרף?

איך אפשר לעשות את זה? הלוא

יש פה עניין של מצרף,

כלומר,

הוא מחזק את הכלי במה שהוא נותן את אותן עששיות,

הוא מחזק את העששיות הללו, את המתכת,

באותם מים שנמצאים בבית המקווה.

איזה היתר יש לזה?

אז הגמרא עונה,

בגלל שכל מה שאסור זה רק מדרבנן,

ככה רשי מבאר,

ועל סמך זה אפשר להתיר, בגלל שאין שבות במקדש, לא גזרו על איסור דרבנן במקדש.

לא כל השבותים,

לא כל איסורי דרבנן יוצרו במקדש,

אבל זה התירו.

התירו את העניין הזה,

מאחר שכל הצירוף הוא רק מדרבנן, כך לשיטת רשי.

וגם התירו לכל מים לא חמים.

מה אם המים לא חמים? מה אם הם בסך הכל לא צוננים?

עושים אותם בשביל שלא יהיו צוננים מדי.

התוספות דוחים את רשי ואומרים, מה פתאום?

צירוף?

העניין לצרף כלי זה אסור מדאורייתא.

על כל פנים, כאן,

בין אם זה דאורייתא, בין אם זה בית רבנן,

שואלת גמרא שאלה עצומה, והלא מצרף.

איך אתה יכול ללכת ולהניח בתוך המיחם הזה מים צוננים?

הלוא מאחר והמיחם רותח,

גם אם פינת ממנו את המים החמין,

אבל על ידי נתינת המים הצוננים לתוכו אתה מחזק את הכלי,

וזה פעולת צירוף.

הרב, אני יכול לנסות סדר? ואיך?

אם כן, מותר.

אה, אני יכול לנסות סדר ראשון?

כן.

דבר אחד,

הייתי חושב שמתארץ זה רק דבר שמתלבן.

זה דבר שמתחמם ככה לגבי העין, זה לא מתלבן,

אז מה זה מוסרף?

כאילו צריך שיהיה הרבה התסתרה.

אבל גם אם לא, יכול להיות, אתה יכול להגיד שאם הדבר הזה מתארך, אחרי מתארך,

יכול להיות, אתה יודע שזה ארבעים הכלי פתיח?

הרקבותי הזה מוכרז.

הרקבותי הזה, הוא כבר עשו אותו, ברקו בו בכיסופה הבחרתי.

רק שעבדו אותו. אתה יכול כל פעם לעשות בפטיש אותו קליט?

אז קודם כל, התירוץ הראשון שאמרת הוא לא נכון.

משום שמתוך דברי הגמרא שלא תרצה את זה, שצריך להיות מתלבן מדווקא,

אז כנראה שהוא לא נכון, כשאתה אומר.

אם זה נכון, אז גם בגמרא ביומה היה צריך לומר ככה. הגמרא ביומה לא אומרת ככה, אז צריך שיהיה בגדר מתלבן.

מספיק שזה מגיע לדרגת חום מקסימלית, כמה שהוא יכול לקבל,

אז ממילא די בזה, כדי שאם יכניס אותו אחר כך למים הצוננים, זה כבר יקרב מצרף.

התירוץ השני, מה שאתה אומר,

ייתכן שזה באמת תלוי במחלוקת ראשי ותוספות.

אבל לדעת תוספות משמע, שהצירוף אסור מדאורייתא,

גם בדבר שכבר נעשה כלי מקודם, אבל עצם זה שאתה צירבת אותו שוב,

וזה גרם קצת להחלשה,

היחלשות כוחו וחוזקו של הכלי,

אז המים הצוננים שנופל הכלי לתוך המים הצוננים,

זה גורם אחר לחזק אותו שוב, אז זו גם פעולה של איסור דאורייתא, אתה מבין?

טוב, בכל אופן,

איך שנבהר, הגמרא שואלת שאלה לא מצרף.

פה הוא מצרף.

אז איך מותר להניח מים צוננים באותו מחם

שפינה ממנו את המים?

עונה הגמרא, רב שמעוני, דאמר דבר שאין מתכוון מותר.

המשנה כאן אוחזת, כך יבהר רב אדבר מתנא,

המשנה כאן אוחזת כדעת רב שמעון,

שדבר שאינו מתכוון מותר,

הוא לא מתכוון לצרף.

אפשר לעשות את השבת.

זה מותר.

למה? בגלל שהוא לא מתכוון לצרף.

זה מפסיק רישה.

או!

אז מי שיודע את הדין של פסיק רשע, שואל שאלה מיידית.

איזה היתר זה?

כל ההיתר של רב שמעון, דבר שאין מתכוון, זה הכל במקום שזה לא פסיק רשע.

כלומר, זה לא ודאי יהיה.

כאן לכאורה,

ודאי יהיה פה מצרף.

אז מדוע אם כן משתמש אתה בתירוץ, רב שמעון אמר דבר שאין מתכוון מותר.

כל מה שרב שמעון מתיר זה רק באופן שהוא לא פסיק רישה, אבל כאן זה ודאי יהיה מצרף.

אז בקושייה הזו כבר עמדו ראשונים,

והם אומרים

שחייבים לומר שפה מה ששאלה הגמרא והיה לו מצרף,

זה לא שוודאי מצרף,

אלא

אולי הוא מצרף.

אולי יש פה מצב שכבר הגיע החום שבכלי להיותו כל כך גדול, שעל ידי המים הצוננים הוא יצרף את הכלי.

באופן הזה מובן מדוע באמת

מועיל מה שאני אומר שהמשנה סוברת כמו רב שמעון.

אחר וזה לא פסיק רישה,

אז רב שמעון סובר שדבר שאינו מתכוון מותר.

ודאי כאילו, ודאי כאילו. כן.

אה, אני חושב שיש על המציאות. זאת אומרת, אם החום הוא גדול,

ודאי שפסיק רישה שיהיה, ואם הוא לא גדול,

אז בסיס רישה שלא יהיה.

או שזה לא יהיה. פה אתה מסתפק אם זה ככה או ככה?

אם אני מסתפק אם החום גדול או לא החום גדול?

לא מחייב להיות שכל חום שבכלי,

זה בגדר חום כזה,

שיגיע למים הצונים זה יחזק את הכלי.

לא.

זה לא מחייב.

מובן?

מבילא זה כבר לא פסיק רישה.

כן.

יש.

תוספות כאן במקום, בדיבור על מתחיל מחם שפינה ממנו מים,

אומר דבר

שלא הרבה יודעים אותו.

יש מחלוקת, רבי שמעון ורבי יהודה,

אם דבר שאינו מתכוון מותר או אסור, לא רק לגבי שבת,

אלא לגבי

כל התורה כולה.

מותר או אסור?

אז

לגבי שבת,

שם

רבי יהודה סובר, שימו להב, רבי יהודה סובר,

שדבר שאינו מתכוון אסור.

הוא חולק על רבי שמעון.

ואילו לגבי שאר איסורי תורה,

שם הוא סובר דבר שאינו מתכוון חייב.

אם אדם לא מתכוון

לעשות איסור, למשל,

מצאנו לעיל בדף כ״ט שם, בפרק בימים מדליקים.

מוכרי כסות

מוכרים כדרכם.

מותר לאדם שיש לו כסות של כלאיים,

למכור את הבגד כדרכו, כמובן לא ליהודי אלא לגוי.

כן? ובלבד

שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

כלומר, שלא יתכוון ליהנות מן הבגד. דרכם היה שהמוכר עצמו מתלבש בבגד,

וככה רואה הקונה איך הבגד מלובש על המוכר,

ואז כן, מציג ככה ומציג אותו. הוא הדוגמן.

היום מחזיקים בובות בשביל זה, הוא הדוגמן.

בזמנם הוא היה דוגמן לזה.

עכשיו, אפשר שיניח את הבגד עליו, איזה בגד של כלאי?

אומרת המשנה,

מוכר לגויים.

אז בוחרי כדרכם,

ובלבד שלא יתכוון באחמם בבני אחמם ובגשמים בבני גשמים.

ההיתר הזה הוא רק לפי רבי שמעו.

אבל לפי רבי יהודה זה אסור, אפילו אם הוא לא מתכוון.

למה? כי רבי יהודה סובר דבר שהוא אינו מתכוון, חייב.

שימו לב.

אבל לגבי שבת,

אומר רבי יהודה, הוא לא יהיה חייב. אין פה איסור דאורייתא.

זה איסור דרבנן, אם הוא לא מתכוון.

זה עסוק.

עסוק, לפי רבי יהודה.

אבל זה איסור דרבנן.

למה?

כי סובר רבי יהודה,

שחוץ

בשבת יש פה משהו שהוא שונה בשאר איסורי תורה,

כי צריך מלאכת מחשבת, בדיוק.

מילא, צריך מלאכת מחשבת,

כשהוא לא מתכוון זה לא נקרא מלאכת מחשבת.

מחשבת פירושו של דבר שיהיה לו מחשבה וכוונה בדבר.

כשיהיה לו מחשבה וכוונה בדבר, אז לא.

מובן.

זה הכל בדעת רבי יהודה, אבל בדעת רב שמעון,

סובר רב שמעון מותר בכל התורה כולה, וגם בשבת.

כל אדם שפותח את הדרך של המצב ונדלקו.

נו, פה.

זה פה, פה יכול להיות...

פה יכול להיות שאפילו זה בגדר מתעסק,

ולא אינו מתכוון. זה אפילו פחות מאשר אינו מתכוון.

אינו מתכוון פירושו של דבר שהוא עושה, מתכוון לפעולה,

כן?

רק הוא לא מתכוון,

לא מתכוון, אה, פה יכול להיות אותו דבר אתה אומר.

כשהוא פותח,

אז הוא מתכוון לעשות את פעולת פתיחת הדלת, אבל לא מתכוון לפתיחת, להדלקת המנורה. אם הוא ידע או לא?

אם הוא ידע שהעור כאילו עובד... ברור, זה ודאי יהיה. אבל רגע, עדי חנין זה עדי חנין. זה ודאי אסור.

ולמה?

למה? אם הוא ידע,

אז זה כבר פסיק רשע.

פסיק רשע אסור.

אתה מבין?

אה, אם הוא לא מתכוון, אבל זה ניחנן.

זה לא הופך את זה לדורג?

השאלה מה יהיה הדין אם הוא לא יודע,

מה יהיה הדין אם הוא לא יודע, אם כיבו את המנורה מקודם השבת או לא כיבו?

האם יהיה מותר לו לפתוח את הדלת מספק או לא?

זה נקרא ספק בסיק רשע.

פה זה נובע בגלל חיסרון ידיעה שהוא לא יודע.

מה הלכה למאסר?

למשל, יש תז שאומר, אם יש תיבה,

כן?

ויש איזשהו חלון בתיבה הזו.

והוא מסופק אם יש שם זבובים או לא על ידי סגירת החלון,

יכול להיות שהוא יצוט את הזבובים הנמצאים בתוך התיבה.

הוא לא יודע אם יש שם זבובים או לא.

אז בשבת או בכלל? בשבת מדובר, אז מה? על זה מדובר, בשבת.

אומר אתה זה יהיה אסור.

למה זה יהיה אסור?

כי זה נובע מכיוון שאתה לא יודע, זה הכול, זה בגלל שאתה לא יודע אם יש שם זבובים.

אבל אם היית יודע שיש שם זבובים, אז זה ברור שזה סידה?

ברור שזה סידה?

זה נקרא ספק פסיק רשע,

ספק פסיק רשע, זה אסור.

לא פסיק רשע פירושו של דבר,

לא הידיעה שלך גורמת את הספק,

אלא מציאות הדבר גורמת את הספק.

אתה יודע,

אבל אתה מסופק אם יהיה או לא יהיה.

פה,

פה הסיבה היא בזבובים, בתיבה שיש בזבובים,

אתה לא יודע אם יש שם זבובים,

אבל אם היית יודע, אז ברור שאתה עובר על קצת דעת.

מה? בדיוק, זה מה שאני אומר.

אז אני אומר, לפי התא, אז במקום שהוא מסופק,

אם הבן נולד לוקה או מכובד,

זה יהיה אותה שאלה.

כי אם הוא היה יודע, זה פסיק רשע ודאי.

זה יהיה אסור.

מובן?

יש אבל מי שחולק על זה.

יש מי שרוצה לטעון לא?

שגם אם הוא מסופק, מה זה משנה?

אבל זה כבר לא פסיק רשע.

פסיק רשע תמיד, פסיק רשע פירושו...

אם תרצה להחמיר, ודאי ראוי שתחמיר.

ראוי שתחמיר, בגלל שזה שאלה של דאורייתא.

אתה מבין?

יש כאלה שלומדים מה זה פסיק רשע.

פסיק רשע פירושו... אתה לא יכול לומר, אני לא מתכוון.

שמע, אני לא מתכוון.

מה זה אתה לא מתכוון? אתה יודע, ודאי זה יהיה.

מה אתה משחק אותה ואומר לי, אני לא מתכוון?

מה זה הלשון פסיק רשע ולעמוד?

האדם יחתוך את הראש של התרנגול והוא לא ימות?

אה?

נו, תגיד לי.

לא, לא, אני רק חותך את ראש התרנגול.

אני לא מתכוון שימות.

אתה יודע בקטע אותו.

אז זה כאילו הופך אותו למתכוון.

כשהדבר ידוע וברור מראש שככה יהיה, אז הוא מתכוון.

הוא מתכוון.

זה בגלל שהוא מתכוון.

מה לא מת? איך ייתכן שהוא לא ימות? תגיד לי, מה זה?

תרנגול בלי ראש הוא לא ימות?

אז יכיר רבי יהודה,

כמות הדבר שאינו מתכוון עשור מלרבנן.

כן, משהו אחר.

כן.

אם ניכאל לילד לוקח את זה לדור עאידה?

מה ניכאל לילד?

ניכא לבא, מי בשביל פסיק רשע וניכא. מה זה משנה, אבל זה, אבל,

פסיק רשע, תחליט.

הוא לא מתכוון,

דבר שהוא לא מתכוון.

זהו, זה פסיק רשע.

לא, לא, הוא אמר לו, עזוב פסיק רשע.

הוא עושה את הדבר, הוא לא מתכוון לפי רבי יהודה,

אבל אם הדבר שהוא לא מתכוון מזה, ניכא לב.

מה זה משנה, אבל הוא לא מתכוון.

אבל זה ניכא לב. אבל זה לא מלאכת מחשבת, נו, מה אתה רוצה? מה זה משנה?

הוא לא מתכוון, מה זה משנה?

ניחא ליה נוחה ליה נוחה ליה נוחה ליה נוחה ליה נוחה ליה נוחה ליה נוחה ליה נוחה ליה אבל הוא לא מתכוון לזה

איך ייתכן מצב שיהיה... אתה אומר ככה, אם... אבל ניחלה יכול להיות שבכסות מופת כוונה ש... לא, לא. בגלל שניחלה... אתה צריך לדעת שבן אדם לא יכול לשחק אותה.

תשמע, אני ניחלה, אבל אני לא מתכוון.

כי אם זה ניחלה, זה באופן נורמלי, זה נראה שהוא רוצה את זה.

אבל אם אכן ברור הדבר שהוא לא מתכוון, זה לא עזור שניחלה.

לא.

העניין של ניחלה ולא ניחלה, זה מדברים לגבי פסיק רשת.

באופן שאדם פסיק רשת,

אז האם יהיה מותר באופן שלא ניחלה?

יש מי שאוסר ויש מי שמתיר.

כן, יש מי שאומר פסיק רשת, לא ניחלה, אסור.

יש מי שאומר שלא, אין איסור פסיק רשת, לא ניחלה.

השאלה גם זה גופה, למה פסיק רשת? מה האיסור של פסיק רשת? זה תלוי בזה. טוב, לא ניכנס לעניינים העמוקים,

מה ההגדרה של פסיק רשת.

אבל זה ידוע, יש דעת תערוך,

תוספות מסכת כתובות בדף ו' מביא אותו.

על כל פנים,

יכול להיות שגם פה מביאים את זה, יכול להיות, אני לא ראיתי את זה היום,

אבל זה מובא באחד מהתוספותים גם במסכת שבת.

על כל פנים,

כאן מדובר באופן שזה לא פסיק רשת,

ולכן עונה הגברה, רבי שמעון ידע אמר, דבר שאין לו מתכוון, מותר.

שואל את הגמרא מתכפלה אביה, מי דמחם שפינה ממנו מים קטנה?

מחם שפינהו קטנה.

כלומר, מה השאלה?

שואל אותו אבית רבד אברבדנה,

מי דכלומר וכי מחם שפינה ממנו מים קטנה? איך כתוב פה שמדובר פה במחם שהוציא את המים ממנו?

כתוב מחם שפינהו, מה שהכוונה?

בדיוק, שהוא פינה אותו מהלגבי האש.

אלא אמר אביה, מכוח קושיה זו,

אביי מבאר אחרת.

אלא אמר אביי,

אחי כאמר, זו כוונת המשנה.

המחם שפינה, ויש בו מים חמים,

לא ייתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו.

עדיין יש במיחם הזה, אם הוא פינה רק את המחם,

אבל לא יתרמן את המים,

אז לא ייתן לתוכו מים מועטין

כדי שיחומו.

מה פשוט כדי שיחומו? כי על ידי זה הם יתחממו.

אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן.

אבל אם זה מים מרובין,

שברור הדבר שהמים הללו לא יתחממו, אלא רק יגיעו לכדי הפשרה בלבד,

זה מותר.

אבל המים האלה הם הזין.

כותבים הראשונים שצריכים לתת,

צריך לתת את המים המרובים בבת אחת,

לא ישהה בין שפיכה לשפיכה.

אבל גם כשאתה נותן את המים המרובים,

המים האלה, אמרנו ששישה, לא. צריך לזה איזשהו זמן. הקומקום חם, אז המים האלה נוגעים בבת. אין זמן מספיק. בשביל שיהפוך להיות חם בכדי הצולדת בו,

צריך איזשהו זמן, אבל מאחר ואתה שופך את זה בבת אחת,

אז יוצא שלעולם לא מגיע לכדי רתיחה המים הצולדים הללו. לא, לא, לא. אני לא יודע שאלה שלי. אמרתי שאתה שופך את המים האלה,

אז הקושייה של הבית,

עדיין הבית האלה נוגעים בקומקום.

הקומקום הוא רותח, נכון?

אז גם כשאתה מוסיף את הבית, גם כשאתה מוסיף, גם כשיש שם המים, גם כשיש שם המים חמים.

אבל כשאתה מוסיף את הנתונים,

אז מהמים המרובים עדיין נוגעים בצפון או כל המים.

לא. זה יחד עם המים האחרים.

לא, לא, לא. זה יחד עם המים החמים.

אי אפשר לומר שהמים הצולדים בלבד הולכים לשדופנו את הכלי ולא כל המים.

ומחם שפינה ממנו מים, לא ייתן לתוכו מים כל עיקר.

התנא נקט דווקא מחם שפינהו, היינו פינה את הגוף הכלי, אבל אם הוא פינה את המים החמים,

פה סובר התנא שאסור לתת לתוכו בכלל מים. למה?

מפני שמצרף.

היי לכאורה מצרף, אבל אמרנו שמותר בגלל שהוא לא מתכוון, זה הכל דעת רב שמעון.

אבל המשנה, ורבי יהודה עידה, אמר,

דבר שאינו מתכוון,

אסור.

מובן?

הזמן קצר והמלאכה מרובה,

בעזרת השם מחר

נחזור שוב על העניין ונבהר את זה יותר עם המפרשים שמסביב.

תודה רבה רבה.