הרב טולדנו מוצאי שבת 15/11-14

- - - לא מוגה! - - - 

זה בדלקה הלומר לך שרבי יויסי עושה

משום שמה יבוא לכבות אבל לפי תנקה מה שמתיר מתיר אפילו בלי דלקה אם יש

אם עושים בגרמה אין איסור

וזה תדעו זה כלל גדול בתורה בכל לא רק ממלאכות

מלאכות כתוב לו תעשה מלאכה

לא רק ממלאכות

גם אם לא כתוב לא תעשה כתוב

לא תזרע

אם מה זה לא תזרע כמו שלא תעשה הקרונה או תעשה עם הכוח שלך

גם לא תזרע זה עם הכוח שלי

אנחנו רואים ברציחה

גם כן גרמה פטור אדם שגרם הריגת נפש

אם לא עשה בידיים

זה לא נקרא אלא גרם גרמה פטור ברציחה

יש גמרא במסכת סנהדרין דף ע״ז שתי גמרות יש שם מה

מחילה כבוד הרב אז אם מישהו שם מוקש למישהו והוא עלה על המחנה הזה זה נקרא גרמה או שזה בידיים?

זה לא בידיים

לא הגוף שלי עובד

הפצצה עובדת

זה לא בידיים?

וירייה כשאדם יורה זה גם לא בידיים? ירייה זה בידיים

למה? נכון שאני מפעיל חומר נפץ שנמצא בתוך הזה והוא דוחף

אם אני עושה את זה ואני מ... זה כמו חץ שלי

אם אני שולח חץ עם קשת

זה לא דומה אבל

אני מותח את היתר זה לא דומה

אחרי כן עוזב אותו כן אבל... והיתר פועל כן אבל זה לא דומה ובכל זאת זה נקרא כוחי כן אבל זה כשנותנים מכה

יש בתוך הכדור משהו שמתעמם חומר נפץ כזה קטן

הוא הולך בעצמו

מעמד החומר נפץ

אבל אני לא עשיתי את הפעולה הזאת אני רק... אבל ברגע שאני מפציץ את החומר נפץ

אני רק נתתי במקור יש שם מעמד אני מבין

אם אני למשל אם אני שם מוקש והולך

זה לא נקרא שאני רצחתי בידיים

הפצצה הרגה אותו

אבל אם אני יורה

זה מדין אישו משום חיצה אפילו אם אדם יעשה אש

אבל אני סילקתי את ידי מהמוקש וגם פה סילקתי ידי אחרי הנחיצה

אחר כך מכוח הנחיצה מכוחה זה ממש באותו רגע מה זה זה לא... באותו רגע רק מבעיר משהו

והבעירה היא שגורמת לשילוח לא לא עכשיו נראה

אז בוא נגיד אבל בעירה הוא עשה את הבעירה? את הבעירה כן כן, והשאר זה מדיני... מה זה בעירה מחמם את העור? יש, יש

הרי עוד פרשה בתורה

אדם שיעשה אש

והאש הלכה ושרפה

לא שרפה הרכוש, זה ודאי אני חייב

הרגה בן אדם, היה בן אדם כפות

שלא יכול לברוח

והאש הלכה ושרפה את הבן אדם

חייב מיתה בדף בבא קמא דף חוגים לעמוד ב'

ושמה מבואר לפי רבי יוחנן

שאישו משום חיצף.

כשאדם משתמש ברוח,

בטבע, משתמש בטבע ברוח להוליך אש,

אני שם אש על הרוח

והרוח מוליך אש זה נקרא כוחי,

אפילו זה לא ממש הכוח שלי אומרת הגמרא.

לכן ריש לקיש אומר אישו משום ממונו.

אישו, זה לא כוחי, לא חייב על רציח על הריגת אדם.

אבל לפי ההלכה,

כרבי יוחנן אישו משום חיציו

וכרם ישא יעלה דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבעירה.

כתוב כי תצא איש ובסוף אומרים המבעיר.

הוא עשה את האש.

המבעיר ולא הסורג.

הגמרא לומדת ש... המבעיר ולא הסורג.

שאפילו הוא רק מבעיר.

דבר משנה. המבעיר נחשב...

הסורג.

הוא ההורג.

אז אתה רואה שאפי... אז כאן גם כן.

על ידי הלחיצה שלי זה כוחי ממש.

וזה מפוצץ את הנפץ.

וזה גורם

אש

ועסן

וזה מוליך את הכדור.

היות שהאש נקראת חיצה,

אז עשיתי...

אם אני אעשה שיהוי שאחרי הרחיצה יש טעות של עשר שניות ורק אחר כך זה יפעל?

יש לעיין בזה. באמת, יש לעיין. לא פשוט.

זה מן הסוגיות הקשות.

זה מן הסוגיות הקשות.

אבל הן יסודיות של כל התורה כולה.

לדעת,

למשל,

אני אמרתי מקודם, הדוגמה, נגיד הדוגמה שמבואה בגמרא.

אדם זרק אבן,

אבן,

חצי לבנה,

כמו הערבים.

זרק אותו לבעלה ונפלה על מישהו והרגה אותו.

אם האבן נפלה בשיפוע,

הוא נקרא כוחו.

ואם האבן ירדה, הוא זרק כלפי מעלה,

ירדה לתחת, פתוח.

למה?

כוחו נפסק למעלה.

לפי ש... הרי אני זורק אבן.

האבן, כל דבר, הרי יש כוח המשיכה,

מוריד הכול למטה.

רק אם אני מפעיל כוח נגדי, זורק

הכוח שלי דוחה את האבן למעלה.

אם הכוח שלי נגמר באמצע והזריקה הייתה ישרה,

הכוח שלי נחלש,

כוח המשיכה מתגבר, זה יורד ישר.

זה כבר לא הכוח שלי, זה כוח המשיכה מפחיק.

אגב, הכוח שלי הפסיק.

ואם זה ירד בשיפוע,

סימן שעדיין, למה לא יורד ישר?

הכוח המשיכה מושכת ישר.

האדמה פה לא תמשוך חפץ אמה,

רק החפץ שמולה.

למה זה משתפע, האבן?

כי עדיין הכוח שהפעלתי,

אני זרקתי אבן, והכוח שלי עוד מתנגש עם כוח המשיכה, והוא מוליך אותו לשם.

הגמרא קורא לזה כוח כחוש,

אבל זה כוחי.

אם זה הולך בשיפוע,

זה ממני,

אני חייב.

אבל אם יורד לתחת, פטור.

אבל אתה גרמת.

בכלל שהעלית את האבן למעלה, היא נפלה למטה על מישהו.

אבל הוא פטור.

זה לא כוחי, זה כוח כוחי.

זה כוח כוחי, זה כוח שני.

אני, הכוח שלי היה כלפי מעלה.

כשפסק כוחי,

הכוח של המשיכה פעל,

זה לא הכוח שלי.

צריך שיהיה בכוחי,

בהרבה דברים. למשל, תראו,

יש עוד גמרא שמה,

באותו מקום, דף עז.

אדם שיפתח סכר מים,

נגיד היה או נחל, נהר,

והיה, שפת הנער הייתה חוש...

לא נותנת למים לפה, לכאן. הוא הלך,

פתח הסכר,

והמים התפרצו.

הימן דכבתא לחברי,

ואשקיל עליהם בדקה דמייה,

כוח ראשון הוא, חייב עליו מיתה.

אם הוא,

זה חידוש, אפילו שהמים לא...

אני לא דחף את המים, המים נדחפים לבד.

לא הייתה להם פרצה,

אז הם המשיכו ישר.

ברגע

שאני הורדתי את הסכר פה,

הם התחילו,

אז הם פרצו על האדם הזה וחנקו אותו.

קשרתי אותו על יד השפה פה,

היה כפות שמה,

מוריד את הסכר, המים, ואם חונקים אותו,

זה נקרא כוחי.

אפילו שלא אני דוחף את המים,

אם אני הוצאתי את הסכר שהיה עוצר את המים,

נחשב כוחי.

אבל אני מילא אומרת הגמרא בכוח ראשון,

אבל בכוח שני...

מה זה כוח ראשון, מה זה כוח שני.

אז רשי מסביר,

כשהמים אחרי שיצאו,

אחרי כן הם יידרדרו, אם האדמה קצת מדרון, אפילו קצת מדרון,

אז המים יורדים עם המדרון.

אם אני קשרתי אותו במרחק של שלושה מטר,

ארבעה מטר, והמים באו אליו, אני פטור.

זה כוח שני נקרא, לא כוח ראשון.

ביתקדם היה בכוח ראשון, זה נקרא, אני בעצמי, אם אני כפתתי אותו על יד הסכר,

זה נקרא שאני זרקתי עליו את המים.

אבל מה שהמים התקדמו במדרון,

המדרון לקח אותם, לא אני.

זה לא נקרא כוחי, זה נקרא כוח שני.

וכוח שני,

פטורים עליו.

עכשיו אגיד לכם, אל תיבהלו לשמוע ממני איזה פסק שאמרתי פעם.

אומנם השארתי את זה לא למעשה, אבל

מה היה? היה סיפור כזה, תראו.

היה פעם ראש השנה,

יום כמו השנה, חמישי,

שישי ושבת אחריו.

והיו ימי חמישי.

שלושה ימי חמישי.

היה יהודי שהיה לו מטע של מלפפונים.

מטע של מלפפונים, נגיד שני דונם מלפפונים.

אבל מלפפונים, אתה לא תשקה אותם. ויום חמישי,

הכל הלך.

יצא נקי מכל המטע.

למה?

כי הוא היה יהודי שומע עליו כדוס ברוך הוא.

אסור להשקות בשבת

וביום טבע.

אז הוא לא יכל להשקות. לא היה להם.

היה אפשר למצוא עצה. אם היו שני גויים שם, אפשר היה למצוא עצה.

שיאמר לגוי ראשון, שיגיד לגוי השני. זה יהיה שוט דשוט במקום הפסד ממון.

יש עצה כזאת ממשנה ברורה.

אבל לא היה לו גויים, לא כלום.

אולי גם רב, תלמיד חכם לא היה שם. זו הצערה הכי גדולה שאין תלמיד חכם במקום.

אז הלך כל המשק.

אז סיפרו לי את זה למחרת

של ראשון. אני הייתי בא לשם לומר שיעור פעם בשבוע.

היו יהודים שרצו לשמור שביעית.

אז הם ביקשו ממני שאני אבוא.

היינו שולחים לימונית.

לא הייתי נוסע פעם בשבוע לומר להם שיעור.

ודרך אגב, נכנסנו גם ללחוץ שבת וזה, זה יריב.

השביעית, המלאכות הרי דומים למלאכת חורש, מלאכת זורע.

ואני חשבתי התר.

חשבתי התר. אני אומר לכם רק כדי שתדעו

כמה הסוגיה הזאת חשובה מאוד.

שהתורה אשרה רק כשאתה עושה בעצמך.

לא כשאתה גורם שיעשה.

אפילו ברציחה, אמרנו, אמרנו, זרק העבד.

אם נפל לצדדין, חייב.

עדיין כוחי.

אבל אם נפל ישר,

אני לא חייב. זה כבר לא כוחי, זה כוח שני.

אבל סוף סוף גרמת. אתה עלית את האבן למעלה, אז היא נפלה.

אבל זה גרמה.

כיוון שהכוח שלי היה כלפי מעלה.

ואחרי כן זה כוח אחר.

זה גרמה, גרמתי.

וגרם רציחה פתור.

אם כתוב לא תרצח,

זה כמו לא תעשה מלאכה. לא תעשה אתה, אל תעשה בכוחך,

גם לא תרצח בכוחך.

אבל בגרמה מותר.

אז כאן, בעניין מלאכת יום טוב, זה פשוט לא תעשה מלאכה. עשייה אשרת הרב לא גרמה.

אני אמרתי עצה.

עצה.

יש איך הם משקים את המשק.

יש להם ברז וצינור.

הם מעבירים את הצינור מכאן לכאן.

אז לפתוח ברז

והמים יזרמו בצינור

אני לא יודע מתי זה יהיה כוח שני.

אפילו לפי רש״י, כוח שני.

אבל הרי רש״י אומר שאם ירדו במדרון קצת, זה כבר נקרא כוח שני.

זה לא מכוחי.

אבל הרמ״ה חולק. הרמ״ה אומר,

תמיד המים מכוח עצמם הם הולכים.

זה נקרא כוחי גם אם יהיה עשרים מטר.

הלך, המים הלכו.

אבל מה זה אם כוח שני אומר הירמה?

אם נעצרו המים והייתה שם שלולית, חפירה קטנה,

נעצרו המים שם ואחרי כן התרבו המים ושוב פרצו.

זה כבר כוח שני.

אז אמרתי, אם ייקחו את הצינור,

ישימו את הצינור בתוך דלי,

ישים דלי באמצע השדה,

והצינור ישים אותו בדלי

ויפתח את הברז.

לפתוח הברז זה נקרא להוריד סכר.

הרי מה עוצר?

הברז הוא סתום,

לא נותן למים לעבור.

כשאני מרים,

אז המים עוברים.

זה נקרא כוחי כוח ראשון.

אבל כשהם מגיעים לדלי הם נעצרים.

הם יורדים מתחתית הדעה שמתמלא הדלי,

אז מתחילים להתפרץ.

זה כוח שני לכולי עלמא.

וכוח שני זה גרמה.

וגרמה במלאכה דאורייתא מותרת.

אפילו לפי רבנו יואל אומר שצריך הפסד ממון. כאן יש הפסד ממון.

כל המשק הלך.

זהו, אתם שומעים היתר, אבל צריך כתפיים.

אני מפחד לפרסם את זה.

בספר עוטור על שבת כתבתי את זה, אבל כתבתי בסוף צריכים למעשה.

זאת אומרת, אבל זה ברור,

הוא קשה ממש שזה מותר.

בצורה כזאת

זה גרמה, וגרמה לא עזרה תורה במלאכת יום תום, במלאכת שבת.

וכאן יש גם הפסד ממון, גם לפי רבנו יואל, לכולי עלמא זה מותר.

אבל צריך להיות תלמיד חוכם.

שיהיה להם תלמיד חוכם, שיורה להם.

לבד,

היי כמה שתורה זה טוב.

אם לומדים תורה, יכלו להציל את המשק.

אם לומדים תורה, יכלו להציל את המשק.

או עוד דבר, תראו.

לפתוח ברז

של

עוד מעט.

עוד מעט.

ברז של מים חמים בשבת.

נגיד, אפילו של הבוילר.

הרי כשאתה מוציא מים,

נכנס מים קרים.

והמים הקרים מתבשלים במים החמים.

ובבוילר זה תולדות האור.

בבוילר זה מגוף חימום, זה אש.

תולדות האור, לבשל בתולדות האור זה איסור דאורייתא.

אבל לבשל בתולדות חמה,

אם החום, הם יתבשלו בשמש, כמו בדוד שמש.

המים מתחממים בקולטים

ועולים לדוד.

אז זה בחמה.

לחמם מים בקולטים זה בחמה. בחמה,

לכולם מה מותר.

אבל תולדות חמה,

יש מחלוקת אם גזרינה נטות תולדות האור או לא, וגזרינה באמת להלכה אסור בתולדות חמה.

גזרה עטות תולדות האור.

עכשיו, אם אני פותח ברז

של מים חמים של דוד שמש,

ויוצאים חמין, נכנסים קרים.

לאיפה נכנסים? נגיד,

אם נכנסים לדוד,

אחרי שכבר אין שמש,

אז זה כלי שני.

הרי האש, השמש, הייתה על הקולטים, לא על הדוד.

הדוד, הדפנות שלא קרים.

רק התחממו מכוח המים שנכנסים.

אז זה כלי שני.

בכלי שני לא מבשל מים, מותר להכניס מים.

אבל כשהשמש עדיין

באמצע היום,

אז יש שמש על הקולטים, גם לדוד יש דין כלי ראשון.

אפילו שהשמש לא מחמם את הדוד.

אבל כיוון שהוא מחמם המים בקולטים, ואלה עולים לדוד.

כיוון שהם מתחממים, הם יותר קלים, הם עולים לדוד.

אז זה,

זה, הדוד, הוא נחשב גם כן כלי ראשון.

כיוון שהוא קשור עם האש, עם מקור האש, מקור החום.

זה, יש על זה ראייה משבת דף מ' עמוד ב',

שכתוב שם שרבי טבל בחמי טבריה,

והיה, וזה היה כלי ראשון.

הגמרא קוראה לזה כלי ראשון. אומר רשי,

אפילו שחמי טבריה הדפנות לא חמות.

למה זה כלי ראשון? לא סמוך.

אתה נכנס באמבטיה של האמת ורווחים, וחיממו פה את הדפנות ואת המים.

המים באים מן המעיינות,

אבל הם קשורים עם מקור החום.

למה הם חמים?

כי הם עברו,

או עברו על פתח גינא,

או עברו על מקום שיש שמש,

וזה מחמם אותם.

מחלוקת תנאים אם חמי טבריה זה תורדות חמה או תולדות העור. אם זה עברו דרך בטח גינא, אם זה תולדות העור,

אנחנו פוסקים שחמי טבריה זה תולדות חמה.

אבל זה כלי ראשון,

וכלי ראשון מבשל.

אבל איזה בישול? זה בישול בתולדות חמה. תולדות חמה זה רק דרבונן,

וגרום הבייסוד ורבונן מותר גם בלי הפסד ממון.

ונדבר, אני לא דיברתי לפי הסדר,

שכל המחלוקת

אם בדאורייתא גרמה שלא במקום הפסד ממון אסורה או לא,

זה רק גרמה בדאורייתא,

אבל גרמה באיסור דה רבנן,

יש ראיות שמותר אפילו בלי הפסד ממון.

יש בספר מנחת שלמה, סרסון ירבך,

וגם בספר עוטו-אור מעריך זה הוכיח את זה,

שבאיסור גרמה ואיסור דה רבנן מותר לכתחילה, בלי הפסד ממון.

לכן מותר, אנחנו בבית שלנו משתמשים במים החמים של הברס,

אפילו שאנחנו יודעים שנכנס סם מים קרים במקומם,

כי זה רק גרום, אני לא דחפתי את המים המים שייכנסו.

זה גרומה, זה גם מבאר את זה, למה זה גרומה, זה שיעור גדול.

בבבא קמא דף דלית עמוד ב',

זה על דף תוספות שם, אבל

שזה

כוח שני וזה גרומה. המים שנכנסים, גם כן אני מוציא אליה, נכנסים אליה. אני, זה גרומה מה שנכנס.

והם מתבשלים בתולדות חמה, וזה דרבנן, גרומה בתולדות דרבנן,

מותר.

ועוד הרבה השלכות יש ביסוד הזה,

ואני רציתי לדבר על שביעית,

יש במורית.

אני מסכם את דברינו להלכה.

גרמא ואיסור דאורייתא מותרת מן התורה,

שנאמר עשייה עשרה תורה,

ולא גרמא.

ויש אוסרים מדרבנן אם אין הפסד ממון.

ייתכן, מרן הרי בשולחן ערוך לא הביא את הדעה הזאת.

ייתכן שמרן מתיר, אבל לא ברור.

אבל באיסור דרבנן הכל מודים שגרמא מותר, ואפילו בלי הפסד ממון.

גרמא ואיסור דרבנן מותר, ולכן אנחנו מתירים לפתוח המים החמים מהברז בדוד שמש.

לנו יש מים חמים רק מדוד שמש.

אז מותר לפתוח,

כי אפילו אם זה נופל על הנכנס מים קרים לדוד,

זה תולדות חמה.

או ייכנס לקולטים, זה חמה.

ייכנס

לדוד, זה תולדות חמה. תולדות חמה זה אסור מדרום.

בחמה עצמה מותר לגמרי.

בתולדות, יש מחלוקת, מגזינים, תולדות חמה, הטו תולדות האור.

אז זה רק ייצור דרבנון, מותר.

לכן אספר לכם סיפור.

היה פה,

בשביעית שעברה, היה בעיתון,

בעיתון היתד.

היה בעיתון.

אני קורא בעיתון שבאו,

באו חקלאים לרב חיים קנייבסקי

ושאלו אותו שאלה.

יש להם דקלים.

דקלים זכרים מכאן,

דקלים נקבות מכאן. ידוע שבדקלים, לא רק בדקלים,

נדמה לי,

לא יודע, אבל יש עוד הרבה, למשל אבוקדו גם כן.

יש זכר ונקבה.

הנקבה היא שנותנת את הפירות.

הזכר לא נותן.

אבל מה כן נותן הזכר?

יש לו אבקה,

והאבקה הזאת

נכנסת, הדבורים לוקחים את האבקה לנקבות,

וככה הנקבה פרה ורבה,

נותנת תמרים.

בלי דבורים.

אז סיפר לי אחד, תלמיד מטבריה,

שכשהיה צעיר

היה עובד בזה,

עולה על הדקל הזכר

ומוריד האבקה מן הזכר,

הולך לנקבה, עולה על הנקבה ושם את האבקה,

ועל זה שילמו לו.

אבל מצד הטבע הדבורים עושים את העבודה הזאת.

ולא רק, לא רק מתכלים.

בהרבה עצים, אמר לי, מומחה, אז גם באבוקדו יש זכרים בנקבה. אני לא יודע אם לכולם, לא, אין לי,

אין לי ידע

ברור על אחרים, אבל מסתבר שכולם אותו, אותו.

הקדוש ברוך הוא

עשה לו

תוכנית

איך לברוא בני אדם, איך לברוא חיות. אתה רואה?

כל בעלי החיים,

אותו סיסטם.

אותה תוכנית.

יש מערכת עיכול בשביל להזין את הגוף,

יש מערכת הנשימה לנשום עצן ויש כלי אדם.

כל בעלי החיים אותו דבר. גם בני אדם, גם בהמות היום מתלמדים לעשות ניתוחים על בני אדם מכלבים.

אני ראיתי בעצמי

בסרט בסרט שלמדו איך היו עושים ניתוחים של מעקפים

על כלב.

על כלב.

מרדימים אותו וחותכים לו.

ועושים לו מה שצריך.

אותו דבר. וגם לא צריך לראות את הלחץ דם

בשעת הניתוח. כל הדברים שיש לבן אדם.

הקדוש ברוך הוא עשה תוכנית אחת בבריאה.

איך בעלי החיים יתקיימו.

וגם איך צמחים.

גם באילנות יש זכרים ונקבות.

עכשיו החקלאים,

היה להם תקלים מצד אחד,

ונגיד 100 מטר אחרי זה יש נקבות.

אז שאלו אם מותר לשים כוורות

בין הדקלים.

באמצע,

להביא כוורות של דבורים,

ואז הדבורים יעשה את המלאכה של ההפריה מן הזכר לנקבה. לקחת את הפרחים של הדקל הזכר,

לשים אותם בדקל הנקבה.

ושאלו אם מותר בשביעית לעשות את זה.

בעיתון היה כתוב שרב חיים אסר.

אני קראתי בעיתון, תמדתי עליו למה הוא אסר.

הלכתי אליו.

אני הייתי הרי מתפלל שם כל הזמן.

שאלתי אותו, למה אסרתם?

מותר?

למה מותר אמות? למה מותר?

בגלל

ראשית

לעשות את זה אפילו בידיים.

זה איסור דאורייתא או איסור דאורייתא? בשביעית.

בשבת,

לקחת את האבקה של הזכרים, לשים אותה בעץ הנקבה, זה איסור דאורייתא תולדה דזוריע.

נכון, זה לא זוריע?

זוריע זה באדמה תוחף גרעין,

וזה לא נוטע,

אבל זה תולדה לזוריע עוד.

דנותיה, בוודאי.

בשבת אסור מן התורה.

כל פעולה שהיא לטובת הצמח,

זה תולדת דזוריה,

עוד דנותיה.

אבל בשביעית, הרי התולדות לא אסרה תורה.

הגמרא במועד קטן דף ג אומרת.

למה כתוב?

כתוב שדיך לא תזרע, כרמך לא תזמור.

למה כתוב לא תזמור?

אבל זומר זה חייב משום זורע בשבת.

זומר, כי כשאתה זומר את ענפי הגפן,

הגפן

מזנקת לגדול, לצמוח.

אתה גורם צמיחה יותר,

ולכן הזומר וצריך להעצים חייב שתיים, אחד משום קוצר, אחד משום זורע.

אז למה התורה צריכה לכתוב לא תזמור נלמד ולא תזרע?

כמו בשבת, זו תולדת עזרה. אומרת הגמרא מכאן מוכה,

שבשביעית

תולדות לא אסרה תורה.

מה שכולם יודעים מהגמרא בבבא קמא,

תולדותיהן כיועית שבהן זה בשבת,

אבל לא בשביעית.

בשביעית תולדותיהן לאו כיועית שבהן.

אז לעשות העבודה הזאת בשביעית,

אפילו לעלות לדקה לזכר ולהוריד ולשים את זה בידיים עצמה,

זה רק איסור דה רבונות.

זה היה פשוט,

זה תולדה,

תולדות עשורים דה רבונות.

ולשים דבורים

זה גרמה.

אני לא עושה בעצמי את המלאכה הזאת להפרות את העץ,

אני שם דבורים.

לשים דבורים אין בזה כלום,

רק שאתה גורם שהדבורים אחרי זה ילכו ויעשו את ההפריה,

וזה אסור מדרבונו. גרמה ואיסור דבורה מותר.

אמרתי לרב חיים שצריך להתיר את זה.

אז הוא אמר לי, אתה צודק, אני לא אמרתי.

יש שקרנים גם ביתד נאמן כנראה.

למה זה לא דבורים כשהיה אפריה? מה, מה?

למה זה לא דובר לזורע ורוח נשאר יעשו?

זורע ו... הגמרא אומרת.

זורע ו... זה כך דרכו של זורע.

ואולי גם

זה זורע, אתה אומר, אני שם... זורע ורוח נשאר יעשו.

אבל זה ברוח שמה,

מיד הרוח פועלת.

כאן זה אחרי זה הדבורים.

אתה רוצה לומר שזה יקרה.

זה לא זורע, אנחנו מדברים בזורע,

לא בזורע.

זורע צריך בידיים, זה לא מלאכת מחשבת.

שם הגמרא אומרת, וכל מלאכת מחשבת עשרה תורה, כי באמת כל זורע וגרמה.

הרוח עושה.

הגמרא אומרת, בהכי חברה, מלאכת מחשבת עשרה תורה.

בבבא קמא דף סא, אני חושב.

אבל כאן זה זורע.

זורע, לא אמרה תורה על ידי רוח או על ידי, לא.

אז אפילו שככה טבע.

אבל אני חושב שזה גרמה.

זה פשוט, זה גרמה.

יש במסכת,

בבבא בתרא, טוב, זה לא ראייה, אני רק אומר דוגמה.

בבבא בתרא כתוב שמי שישים סולם

על יד שובך של יונים,

ובאה נמיה ועולה

ליונים והורגת אותם.

הנמיות הן האויבים של הלול,

האויבים של התמגולים.

הם

כורעים אותם ושותים את הדם שלהם.

היא חיה, ככה נראית יפה,

חיה עם פרווה לבנה,

נראית אצילה כשאתה רואה אותה עוברת,

אבל היא מאוד אכזרית.

אז מישהו שם סולם והנמיה עלתה ליונים.

הגמרא אומרת, זה גרמה בנזיקי.

אני שמתי סולם,

סולם לא הורג יונים,

רק על ידי הסולם גרמתי שעלתה הנמיה.

אותו דבר גם פה, אני שם את הכוורת

ועל ידי זה גרמתי שהדבורים יעשה את המלאכה,

וזה מלאכת רבנו.

גם מה ביסוד הרבנו, לא מותר.

הוא הסכים איתי רב חיים.

אז אמר לי שהוא לא יודע שכתבו בשמו אחרת.

העיתונים זה

לא לסמוך על העיתונים.

כל העיתונים.

לא סומכים על אנשים, אז איך אפשר לסמוך על עיתונים?

העיתונים צריכים פרנסה, אז הם כותבים כל דבר, העיקר למלא את העיתון.

אבל די ש...

הנה

עוד דוגמאות. עכשיו

יש לי, למה חשבתי לדבר?

יש בתשובות מרית,

סימן פה ג',

מצאו את זה

באוצר החוכמה. אין פה ספר מרית,

אבל באוצר החוכמה מצאו עבריות תהיות כל כך קטנות לאחותי לקרוא.

צריך היה לצלם ולהגדיל את זה.

בתשובות מרית

שאלו אותו, היו כנראה יהודים בצפת

או קרוב שם באזור שהיו מגדלים משק,

איך מגדלים משי,

לוקחים,

ראשית, נוטעים תותים, עצי תות,

ומביאים תולעי משי ומזינים אותם עם העלים של התות.

הם אוכלים את העלים,

משמינים,

ואחרי כן הם עושים קונכיות מהמשי,

מהריר שהם מוציאים מן הפה, זה חוט.

זה חוט, נעשה חוט,

ועם החוט הזה הם עושים קונכייה ושם הם מתחבאים.

דומני שאחרי כן יש מומחים שיודעים לפתוח את הקונכייה,

לפרט אותה לחוטים.

אז צריך עצי תות.

טוב, אבל אומר, בשביעית שאלו אותו אם מותר לקחת עלים.

הרי כשאתה מוריד עלים,

אז

הורדת ההגנה של התותים עצמם, הפרי.

העלה מגן על התות מן השמש

ומן הקור,

אבל בדרך כלל עצי תות זה בתחילת הקיץ,

באביב.

לא קרה כל כך.

אבל אתה מוריד את העלים, השמש מקפחת את התותים,

והם מתייבשים והם מתקלקלים.

שאלו אם מותר לעשות את זה בשביעית, כי זה מקלקל פירות שביעית, והתורה אמרה,

הייתה שבת הארץ לכם לאוכלה,

ולא להפסד.

אתה כאן מקלקל פירות שביעית?

אמר להם, זה גרמה, וגרמה מותרת.

הרי אני לא עושה, לא בעצמי אני מקלקל את התותים.

אני רק מוריד את העלים.

ומאליו, השמש, אני לא הבאתי את זה לשמש,

לא שמתי את זה בשמש. זה היה כבר מונח פה, והשמש במקומה עומדת.

אני רק הורדתי את המגן, את העלים.

זה גרומו, וגרמה מותר.

מה שרציתי לראות בתשובות בפנים,

מה יהיה המקום להסתפק.

הרי בכל התורה כולה עשייה עשו התורה, ולא גרומו.

הוא הסתפק, אבל נדון בזה.

אולי, כבוד הרב,

לפי זה,

אם אדם יש לו חמזן על הפה בבית חולים,

ואחד ניגש ומוסיף לו את החמזן,

הוא עוד ימשיך ללשון בכוחות עצמו קצת,

קצת, קצת, קצת, עד שהוא יגמור.

אם זה נקרא רוצח או לא?

או שזה גרומה.

או,

זה לא גרומה. זה גם זה גרומה, כמו העלים.

לא מיד השמש תקפח אותיו, אבל עד מחר זה... לא בגלל הלא מיד כאן,

בגלל שלא אני ייבשתי את התותים.

גם אני. השמש ייבשה.

גם אני לא סתמתי לו את ה... אבל כאן אדם צריך חמצן,

ויש לו, אז הוא קשור עם הבקבוק של החמצן.

יבוא מישהו,

לא יודע אם זה נקרא רוצח או לא.

לא יודע, יש לעייני אם זה נקרא רוצח או לא.

אם זו, אם זה היה רק גרמא,

אז זה היה טוב לרופאים.

כן, מה שהם מונעים תרופות, מה שהם מונעים תרופות.

אז הם גורמים שהוא ימות, הם לא נותנים לו תרופות בפועל, בתרופות הוא חי, בלי תרופות. יש גם שהם ממש הרגו עם תרופות.

טוב זה כן, זה בידיים. זה ממש רוצח בידיים. כן, אבל מניחה.

אבל אם הם רק

מונעים

מה שהוא צריך,

אז זה כמו איך הדין?

כפתו אמת ברח,

כפתו אמת ברעב יש גמרא בעיין זין בסנהדרין,

פוטו.

למה? כי לא הרעב שיש עכשיו, אפילו אם כבר התחיל להיות רעב,

עוד לפני זה,

אבל בשביל למות

צריך שיתגבר הרעב.

זה נקרא כמו סוף חמה לבוא.

זה נקרא כמו סוף חמה לבוא.

אל תמיד עם איזה סוגיות, צריך עמוקות.

אבל הוא צריך גם דם רעך ובוודאי. מה?

לא לתת לו את האוכל.

לא לתת לו אוכל.

דם רעך ובוודאי.

על אף שהוא יתרמו גם דם רעך ובוודאי. לא לתת לו אוכל,

והוא ימות מרעב.

הגמרא אומרת,

כפתו ברעב ומת,

פוטור.

פוטור, כפי שעד לא התחיל הנזק.

הרעב מתחזק.

אבל הוא אומר, הרב, מה אם לא תעמוד על דם רעיך?

אולי לאו יש.

גם הגרמה היא אליו.

אני לא אמרתי שכהן לא יכול לעלות לדוכן גם עם הרג וגרמה.

והוא הרבה רמב״ם, אני חושב.

כהן לא יכול לעלות לדוכן

אפלי עם הרג וגרמה.

צריך להבין, טוב.

אבל חיוב אין.

זה כבר,

עכשיו אם יעשה מגרמה זה צריך לברר באמת מה הפסט.

אם בגרמה הוא לא עובר עליו שלא תרצח בכלל,

אבל עובר על לא תעמוד על דם רעיך.

אם אפילו כשהוא לבד אני לא עושה לו כלום, לבד הוא הולך לטבועה.

לא עשיתי כלום.

אני רואה אדם הולך לטבוע ואני לא אציל אותו, אני עובר על לא תעמוד על דם רעיך.

זה לא בגלל הפעולה שלי.

זה ודאי יש גם בגרמה.

אבל לאו דה לא תרצח.

טוב, על זה

על לא תעמוד על דם רעיך יש מקום לומר שאם הוא סופני

הוא בן כה עומד למות, הוא רק סובל.

אולי לא יהיה בבל, לא תעמוד על דם רעיך.

הרי כך ניחלל הבן אדם.

כמו שמותר לעשות ניתוח.

לי פעם אמר הרב שפיר, הזכר צדיק קדוש לברכה,

היה לי קרוב משפחה שהיה לו סרטן בלבלב,

ואין סיכוי לצאת מזה.

אה? אין סיכוי לצאת מזה.

אז הוא,

אמרתי לו שאני מתפלל עליו פה ושם,

הוא אמר לי מי אמר שמותר?

שמותר. כן.

אמרתי לו מה קרה ולמה?

אז הוא אמר לי זה אודום טרייפל.

הוא אודום טרייפל.

מה יש?

אז הוא אמר לי

שאלה הם יכולים להתפלל על אודום טרייפל.

זאת אומרת, אם אתה מאריך את ימיהם,

יכול להיות שאתה קוראים לו סבל, או אני לא יודע מה, או התהליך.

הרי המצב שלו לא משתפר, הרי הוא מתנדד.

לא משנה, אנחנו התפללנו עליו, כי הוא לא אמר לי ברור אם כן או לא, אבל שאלה.

הוא החזיק מעמד יותר ממה שהרופאים נתנו לו, זה בדרך כלל שלושה חודשים או חצי שנה או חצי שנתיים.

גם אצל הרב,

לעקוב יוסף, זכר צדיק ברוך הוא,

התפללנו עליו עשו את העניות בשבילו, הוא העסיק שנתיים.

אמרו לו שלושה חודשים.

אבל שבן אדם ינצל מזה לגמרי זה...

אבל אין מה להתייאש, אל יתייאש מן הרחמים. זה נכון, זה כואב. אפילו אם אדם רואה חרם מונחת על צווארו,

אל יתייאש מן הרחמים.

נכון, ככה אמרו. אבל בואדום טרייפר הוא אמר את השם. ואיפולה מהשם דבו.

איפולה מהשם דבו. ואני פעם שאלתי על

אלישע

הלך להתפלל שיחי הבן שלה שונאמין.

עם תפילות הוא העמיד אותו.

איך הוא מעז לבקש מהקבוש ברוך הוא שחיי מתים.

דוד המלך

התפלל על הבן הראשון של בת שבע

כשהוא היה חי.

הוא התפלל וצם, לא רוצה לאכול.

ברגע שדולראש מת,

אז הוא הלך והתרחץ, למה שלא יהיה, הרי עוד מעט יהיה אבל, יהיה אסור בכל הדברים האלה.

אז הוא קדם בעודנו אונן לפני הקבורה,

כדי, בתורת מלך צריך להיות.

אז הוא הלך, התרחץ, התלבר, וישב, לא אכול.

אמרו לו, איך זה?

אמר להם,

לפני כן היה לי תקווה,

אולי השם מחיה אותו,

אבל אחרי שמת

אני הולך אליו, הוא לא יבוא אליי.

אי אפשר להחזיר אותו.

ואלישע התפלל שהבן השונאמין תחיה.

מה הפשט בזה?

כי אלישע,

נגיד, גם דוד היה נובי.

דוד היה גם נובי.

וראש הסנהדרין,

נובית לא היה.

והלכה כמותו בכל מקום, בשם אמו.

אבל אלישע היה נובי גדול,

גם,

והכיר בבורא עולם,

יכול אלכוהו.

כמו שהרבי, עליו השלום, פעם התפלל על מישהו.

בא בכותל,

אמר לו, הרי בן כה, אתה מחיה,

מחדש

כל יום מעשה ברשת.

כל יום התאים שלנו מתחדשים.

אז למה לא תברא לו כבד חדש?

היה לו סרטן בכבד.

תברא לו כבד וריה.

כך הוא אמר.

אלישע,

שידע את בוראו,

הכיר את הבורא היום ואת היכולת שלו.

אצל אלישע זה היה בגלל שכל הפותח פתח לחברו נפשו חייב לו,

אז הוא בשר נפשו.

אבל היה צריך ליכולת.

לא, אז כתוב שם מסירוס נפש על הכל הסתוי.

זה היה קול אחיו ספייסי. זה היה אביניהו ואבאלישו, זה.

אדודי אמר לי.

רגע, רב, שואלים, אז למה לא החיו את ההורים שלהם?

מי? אליהו ואלישו הם העלם קול אחיו ספייסי.

או, מה, מה.

אז אומרים, בגלל שלא היה להם הקורס אדוי כמו לשון נבין ולצרבין.

למה?

כי פה פתחו להם בטח באופן קבוע להכניס אותם לביתם.

אבל אדם לא מרגיש את החוב להורים.

מדודי שמעתי

בגלל שאליהו הבטיח לאלישע שאם יראה אותו מסתלק,

יהיה לו פי שניים ברוחו.

ואליהו אחיה מת אחד

והוא, יש עוד אחד.

כי פי שניים ברוחו.

לכן הוא אחיה שניים, אלישע.

הוא אחיה שניים.

אה, זה שנפל על ידו וקם.

זה הסיפור ש... נגד שקברו לידו והוא קם.

והוא קם.

בגלל ש... יהיה הכל פונים.

סגוולדי כסוג ידו

זה יסוד לכל התורה כולה.

למשל, אני אמרתי לפתוח מקרר

מתישהו לא עובד.

מה יכול להיות?

יכול להיות שמייד אתה מכניס אוויר חם,

וזה ביטקא דמאיה וכוח ראשון,

כשהיה סגור אוויר חם לא נכנס.

אתה פותח דלת, אתה מכניס אוויר חם.

אז זה נקרא כוחי מדין ביטקא דמיא וכוח ראשון.

אם זה בטוח שיהיה,

זה דאורייתא, אתה מפחיל אותו.

אבל לא בטוח, זה ספק, מייד. בדרך כלל ייקח עוד כמה זמן עד שיוסיף להתחמם.

ואם כן,

לגבי המייד, זה ספק ואינו מכוון מותר. זה לא רק זה, גם אם הוא סגר את הדלת, לפי מרשם...

הוא אומר, אז הוא הפסיק את הכוח הראשון.

אם הוא סגר את הדלת, הוא גם הפסיק את הכוח הראשון. אבל הוא נכנס כבר.

כן, אבל הוא הפסיק, זה לא הפעיל.

אם לא הפעיל,

אבל אם הוא מלכתחיל לאסור לעשות, אולי יפעיל מייד.

אבל זה מצד ההלכה, שכמובן כרב שמעון,

שאינו מתכוון מותר.

גורר אדם מיתה,

אפילו אם יכול להיות שיעשה חריץ, לא בטוח.

אם מודה רב שמעון בפסיק רשע.

כאן זה לא פסיק רשע שיפעל מייד.

אבל זה יפעל אחרי זה,

יותר מוקדם מאילו לא הייתה פותחה.

אבל על אחרי זה, זה רק גרמה.

וגרמה,

במקום הפסד בבון, מתירים באיזשהו דהוריית הפעם.

לכן אמרתי, במקום מצווה, או אם יש אוכל לתינוק,

מותר לפתוח את המקרר אפילו כשהוא לא עובד.

זה הכל עם הסוגיה הזאת של כוחו וכוחו.

כוחו וכוח שני וגרמה. כשהוא עובד זה יותר קל.

כשהוא עובד יותר קל, כי אני לא מפריע, לא,

בסדר, אני רק עושה שלא יפסיק.

אבל כשהוא לא עובד, גם כן יש להתיר.

ועכשיו על איסור הפסד פירות שביעית,

המוריד

התיר להוריד את העלים מהחטוטים בגלל זה גרמה שהוא גורם הפסד וגרמה מותר.

אבל איך הדין לשים פירות שביעית

בשמש?

ירקות.

במרפסת יש שמש והם מתייבשים.

זה כבר לא גרמה.

לשים בשמש זה כמו לשים על יד התנור.

וזה לאט-לאט מתבשל,

זה מתייבש, זה נקרא כוחי.

אפילו זה לאט-לאט,

זה כוחי.

טוב, אני יכול עוד להמשיך?

מה זה, כבר תפק. עד יום ראשון, הרב, יש לנו זמן.

אבל צריך להכין גם שיעור.

בסדר, אז תראה, אני אמשיך, מה שאני אמרתי משהו.

יש איזו גמרא מעניינת,

בפרק המפקיד.

בסוף פרק המפקיד, מ״ד עמוד א' למעלה.

כתוב שם, אדם שנתן

חבית של יין,

פיקדון לשומר.

הלך השומר והחבית הייתה מלאה

עד הראש.

הלך השומר, שתה כוסית.

גנב כוסית.

שלח יד בפיקדון, גנב כוסית.

וזה גרם שהחבית החמיצה.

למה?

לפי שמה גורם הקלקולים ביינות? זה הרי ידוע.

החיידקים.

אתם יודעים שפסטר,

הוא גילה את החיידקים כי הוא היה יינן, מוכר יינות.

ופעם עשו שתי חוויות של יין.

היו אותו דבר באותו זמן באותם הענבים.

הוא רואה חווית אחת החמיצה, חווית אחת לא החמיצה.

לקח מיקרוסקופ וראה.

מה?

זה פלא, מה ההבדל? למה פה החמיץ, פה לא החמיץ?

הוא מסתכל, רואה בעלי חיים זוחלים שם.

אז הוא גילה מזה שיש חיידקים,

והחיידקים הם שמקלקלים,

איך הם מקלקלים?

או עם הצואה שלהם, או אני לא יודע איך הם מקלקלים.

הם מקלקלים את היין.

אבל בשביל החיידקים, בשביל לחיות,

דרוש להם חמצן.

ברגע שהחבית מלאה עד העין שלה, עד הראש,

אין מקום לחמצן.

אין אוויר, אין חמצן.

אז החיידקים לא יכולים להתקיים.

הוא בא, החכם הזה, שותה כוס אחת,

עשה מקום של אוויר לחיידקים.

וככה התרבו חיידקים, והם קלקלו את העביד.

וכתוב בגמרא, זה נקרא גרד הילה,

חיצים שלו.

חייו מדין מזיק.

חייו מדין מזיק.

זה כאילו זרק חץ.

אפילו שזה לא מתקלקל, לא מחמיץ ביום אחד.

יין מחמיץ עשרה, עשרים יום.

ובזה נקרא גרד הילה.

אפילו זה לא מייד.

מה זה שונה מהתותים?

מה בתותים? מהתותים של המורית? מה זה משונה?

מה שהמורית התיר. זה מה שהוא לקח. הוא לא קלקל,

הוא לא הכניס חיידקים,

הוא רק לקח את העלה מהיין, הוא לקח כוסית מהיין, הוא לקח עלה.

מה ההבדל? הוא לקח עלה.

הוא לקח עלה.

אז שמה בעלה מותר.

כן.

כי השמש, אה, זה אומר המורית בספרה. כי שמה השמש נמצאת,

והחיידקים תמיד נמצאים באוויר,

ורק אתה מכניס אותם על ידי ספרה. לא, לא. אתה מכניס אותם, שיהיו.

זהו.

זה, זה נקרא בדיוק כמו זה.

זה לא גרמה.

אם אני מכניס,

עושה שיהיו חיידקים פה, ואין את זה. מה אני עושה?

בזה שאני מסלק משהו.

אני לא מתכוון להכניס אותם,

אני לא יודע שהם נמצאים,

אבל עצם זה שאני סילקתי כמות כלשהי של יין,

זה גרם שהם יבואו מכוחם, לא מכוחים.

אני לא פעלתי מאומה.

אולי בדברים בלתי נראים.

החיידקים לא רואים אותם.

אנחנו רואים בזה

דבר... בסדר, אז בלא רואה אומרים לי זה גירם.

אז במתי שאני יודע שאתה לוקח את העלה, אני גורם לכבישה? לא, אני אומר. ההבדל הוא,

כשיש שמש, והשמש מייבשת את התותים,

אני רק הוראתי את העלים, זה נקרא גרומה.

עשיתי שהשמש תיבש.

אתה פה? אבל בחיידקים הרי לא רואים את החיידקים. אז מה?

אז כאן נכנס שבטבע, כשעושים מקום,

שותים כוסית מן החבית,

כוסית יין מחבית מלאה,

מתחיל להחמיץ.

דברים שלא נראים, אני רואה. אדם, זה לא מסתבר.

כשאני לוקח את העלה, אני מאפשר לשמש הקיימת לפגוע.

כשאני לוקח את הכוסית,

אני גורם לחיידקים הנמצאים לפגוע.

מה לי זה? לא, הם נכנסים לפגוע. זה קוראים לו שמש וזה קוראים לו חיידקים, מה אכפת לי?

זה קוראים לו. מה?

זה עושה להם חייד, ככה הם היו מתים.

לא משנה מה הם מזיקו, הם מזיקו את היין.

השמש, היא גם יודעת לבשל,

והיא יודעת גם לייבש,

והיא יודעת הרבה דברים, ולהמתין,

היא יודעת הכל, אבל אם גרמתי הזק,

אומרים לי זה פואטו, למה? כי אתה לא עשית,

אתה לא הבאת את השמש, אתה רק סילקת את העלה.

גם פה אני אומר, אני לא עשיתי, לא הבאתי את החיידקים,

לא הכנסתי אותם, אני רק לקחתי כוסים,

אני רק לקחתי עליהם.

פה בשני המקרים משכתי,

והשנייה נהיה...

ראשית, אוכל לומר לכם,

הכנסת החיידקים זה ביטקה דמאיה וכוח ראשון.

למה?

כי ברגע שאתה פותח, נכנסים חיידקים. ברגע שלוקחת עליה, יש שמש מכה.

לא, השמש,

השמש כבר נמצאת. וגם החיידקים נמצאים.

כאן זה נקרא, אני הכנסתי אותם.

לא, למה? אבל השמש כבר נמצאת.

למה? למה הכנסתם?

אני, הרי בלי הכוס, בלי שלאוריק

הכוסית, אז החיידקים לא, אין להם מה לעשות שם. בסדר, אין להם איך להיכנס.

ברגע שאני פותח להם,

הם...

פה אפשר אולי להוכיח שהמורית בעיה.

או, יש לחלק.

על כל פנים צריך ללמוד.

זה הדבר הראשון.

הלב בינו.

הלב בינו.

דבר ראשון ללמוד.

אחרי זה גמול דלים.

יש הרגוע הרע בתוך מדבש.