הרב אבנר עוזרי

- - - לא מוגה! - - - 

שורה השתים עשרה מסוף העמוד

מבעיה לאו

עבר בשעה מאי

מיכנסו רבנן

או לא

האם באופן שאדם

אישה קדרה על גבי קירה מהערב שבת

היה אסור לו, אלא

שבכל זאת אישה את הקדרה על גבי הקירה הזו.

האם רבנן כנסו אותו שלא יענה ולא יכול לאכול את הקדרה בשבת?

לא יוכל לאכול מן הקדרה בשבת? או לא, או שלא כנסו.

רש״י מפרש ששאלת הגמרא

מה יהיה הדין אם הוא עבר ושעה? הלשון עבר ושעה פירושו

אומר רש״י במזיד.

הוא ידע שאסור לו להשהות

ובכל זאת הלך ואישה את הקדרה על גבי הקירה

באופן אסור.

האם קנסו אותו או לא?

וכאן

על פירוש רש״י

שואל אחד מן המפרשים

מה הספק בזה?

הלוא כבר למדנו מקודם

בעמוד הזה, דף ל״ח עמוד א',

נאמר שם שבמזיד

אסור לענות

ולאכול מן התבשיל שבגדרה.

יש שאלה מה יהיה הדין משוגג, אבל במזיד פשוט הדבר שאסור.

אם כן, מה הספק כאן? שיסתפקו בני הישיבה.

אז מבאר המהרשע

שיש שני סוגי מזיד.

לא מדובר כאן באדם שידע שאסור להשהות ואישה בכוונה.

על אופן כזה כבר נפשט באמת להל שזה יהיה אסור באכילה ואף בדיעבד.

הספק כאן באופן שהאדם אומר מותר.

כלומר, הוא אכן התכוון להשהות

אבל הוא טעה בדין, הוא חשב שמותר לעשות כן.

לכן יש מקום לומר שאולי דינו קל יותר ממי שיודע שאסור להשהות

ושכח ושהה.

גם אם אמנם מצאנו לליל שבשכח ושהה אסור לאחר הגזירה,

וזה דין מפורש

שלמדנו אותו בשבוע שעבר

אבל כאן זה אולי קל יותר.

למה?

באופן שהאדם הולך,

יודע שאסור להשהות ושכח ושהה

אז שמא דינו כפושע.

ומאחר שהוא כפושע בדבר במה שלו שם לב למעשיו,

לכן החמירו בו יותר לאסור את התבשיל באכילה.

מה שאין כן כאן

שהוא לא היה פושע, אלא טעה בדין.

ייתכן שדינו קל יותר,

וממילא יהיה מותר לו לאכול מן התבשיל שבגדרה.

זה אסווקה.

זה הכל לשיטת רשי.

אבל תוספות מפרשים,

שהרי מצאנו ליל של פי רבי יהודה האדם,

שבשוגג הישה תבשיל

שנתבשל כל צורכו.

אבל זה היה מצטמק ויפה לו.

אז רבי יהודה אומר,

אסור.

אסור ליהנות מהתבשיל הזה.

באו בני הישיבה ושאלו,

לדעת רבי יהודה שאוסר,

האם זה דווקא במזיד או אפילו בשוגג?

לא היה ברור להם שמה שרבי יהודה אוסר

זה אפילו באופן שהוא שוגג.

לכן כאן

שאלו בני הישיבה האם רבי יהודה יסבור

שלא רק במזיד במצמק ויפה לו אסור,

אלא הוא הדין בשוגג, הוא יאסור את התבשיל,

כאשר התבשיל היה אומנם מבושל כל צורכו, אבל מצמק ויפה לו.

עונה הגמרא תשובה, תא אשמה.

ואמר שמואל בר נתן, אמר רבי חנינא,

כשהלך רבי יוסי לציפורי,

מצא חמין שנשתהו על גבי קירה ולא אסר להם.

ביצים מצומקות

שנשתהו על גבי קירה ואסר להם.

שמואל בר נתן

אומר שרבי חנינא אמר לו,

היה מעשה ברבי יוסי,

כאשר הגלו אותו לציפורי, כידוע,

במעשה שהיה עם יהודה בן גרים,

שסיפר דברי רבי שמואל בן יוחאי

ורבי יהודה על מלכות רומי,

אז שם נאמר שיוסי היה באותו מעמד יחד איתם,

ומאחר שהוא שתק ולא חיוות דעה בטובתה של רומי,

ולשבח את רומי,

אז נתנו לו עונש שיגלה לציפורי.

אז זה המעשה היה, אומר רבי ניסים גאון,

באותו זמן שיגלו אותו לציפורי.

כשהגיע לשם,

אז בשבת

הוא מצא חמים, כלומר מים חמים שיישו אותם על גבי הקירה.

והוא לא אסר להם, הוא לא אמר להם שאסור לשתות

מן המים החמים.

לעומת זאת,

כאשר הוא ראה ביצים מצומקות שיישו אותם על גבי הקירה,

אז הוא אסר להם.

מה ההבדל בין חמים לבין ביצים מצומקות?

כי החמים זה גדר של מצטמק ורע לו.

שאר ככל שהתווסף הבישול במים החמים,

המים מתאדים.

לעומת זאת, ביצים זה מצטמק ויפה לו.

לכן הוא אסר.

על כל פנים,

מה ששייך לענייננו,

אנו באים לפשוט את הספק,

האם מותר באופן שהוא עבר בשעה, האם מותר לאכול מן התבשיל.

ממשיכה הגמרא ואומרת, מאי,

לאו לאותו שבת?

כלומר, כשאסר רבי יוסי את הביצים המצומקות הללו,

האם לא אסר להם לאכול באותה שבת שמצאה את אותם ביצים על גבי הקירה?

ואם כן, נוכל לדקדק מכאן

שעבר בשעה, כנסו אותו חכמים.

עונה הגמרא, לא,

לשבת הבאה.

רבי יוסי לא אמר להם שאסור עכשיו בשבת זו לאכול,

אלא אמר להם,

תיזהרו לא לעשות כן לשבת הבאה,

להשעות ביצים מצומקות על גבי הקירה,

כי זה גדר של מצמק ויפה לו,

ולכן זה חמור יותר מחמין

שהחמין זה מצטמק ורע לו.

ממשיכה הגמרא,

אז אם כן, אין לנו פשיטות לספק.

אגב, כשהזכרנו את העניין של ביצים מצומקות,

כן.

ממשיכה הגמרא ושואלת,

מקלעל דה ביצים מצומקות מצטמקות ויפה לה איננו?

כלומר, מתוך הדברים נראה,

למה הוא הבדיל ואסר בביצים מאשר בחמין?

בגלל שכמו שאמרנו, זה מצטמק ויפה לו.

האם אכן ביצים מצומקות

זה מצטמק ויפה להם?

עונה הגמרא אין, נכון מאוד.

ביצים,

ככל שאתה מוסיף לבשלם יותר,

והם מצטמקים על ידי תוספת הבישול,

הרי זה טוב לבעל הבית

כי הביצה משתבחת

באופן הזה יותר.

דאמר רב חמא בר חנינא,

פעם אחת

התארחתי אני ורבי למקום אחד,

והביאו לפנינו ביצים מצומקות

כעוזרדין,

ואכלנו מהן הרבה.

מספר רב חמא בר חנינא,

שפעם אחת הגיעו בימות החול,

הוא ורבו,

לאיזשהו מקום, והגישו לפניהם

ביצים מצומקות כל כך,

עד שנעשו כל כך דקות

כמו עוזרדין. עוזרדין זה מין פירות

של עץ מסוים,

והם הצטמקו כל כך.

ואומר רב חמא בר חנינא, ואכלנו מהן הרבה.

למה הוא צריך לספר זאת?

כדי לומר שבזה שהם יצטמקו יותר,

נשתבח טעמם, ולכן אכלו מהן הרבה.

אם כן רואים,

ביצים מצומקות, ומצטמק ויפה להם.

נכון.

כאן מתכוונים רק לומר,

שאם

כשאתה מסתכל

על עצם הבשר,

שהיא מצטמקת,

זה משתבח טעמה.

עכשיו, באופן שבן אדם מזמין אורחים, אז אין הכי נעמי.

כשאתה תדון לגבי בעל הבית, אז בעל הבית זה לא יהיה מצטמק ויפה לו.

למה? כי מאחר שיש לו אורחים, לא נאה לו להגיש לפניהם

ביצים מצומקות.

זה יכול להיות בהחלט.

אבל על כל פנים, משתבח טעמה.

ממילא כל אדם לעצמו ודאי שהוא טוב לו במה שהביצים מצטמקות.

זה הכוונה, אבל לא הכוונה כאשר יש אורחים.

רק אגב, ככה אתה רואה שזה משתבח.

ממילא,

תלמד מכאן שזה מצטמק ויפה לו.

רש״י אומר, נראה את רש״י קודם שנמשיך.

עבר ושהה במזיד מאי.

מותר לאוכלה או לא?

חמין לו אסר

ומצטמק ורע לו.

ביצים אסר ומצטמק ויפה לו.

מה, אילב לאותו שבת אסרנו עליהן באכילה?

לא, לשבת הבאה.

לשבת הבאה אסר להן עכשיו, שלא לעשות כן לשבת הבאה.

אבל באכילה אסרו.

מקלל דביצים מצומקות וכולי, בעיה היא.

כלומר, זו שאלה.

האם אכן כן הדברים שמזה מצמק ויפה להם?

עונה הגמרא נכון. ואריה, מרבי יוסי רבחם אברחנינא, והביאו לפניו בחול

כעוזר הדין שנצטמקו.

עד שנעשו דקות כעוזר הדין.

רש״י אומר,

המתרגם,

אחד המפרשים אומר שהעוזר הדין זה פירות שיח בר הדומים לאגסים קטנים.

זה העוזר הדין שנאמר כאן.

ומדאמר, ואכלנו הרבה מקלע על דאפי להן. וזה שאמר רבחם אברם חנינא שאכלו מהם הרבה,

רואים שאכן משתבח טעמם של הביצים כאשר הן מצטמקות.

נחזור לגמרא.

בית הלל אומרים,

אף מחזירים.

במשנה למדנו שיש מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

האם

מותר להחזיר כשהקירה גרופה וכתומה או לא?

כן?

לגבי דין שהייה,

אז זה ברור שכל הנידון הוא רק לגבי קירה שאינה גרופה וכתומה.

אז פה יש מחלוקת חנניה וחכמים,

שלדעת חנניה אפילו על קירה שאינה גרופה מותר להשאות, אם זה כבר יתבשל כבר אחד בין דרוסאי.

זה לדעת חנניה. אבל דעת חכמים,

דווקא

אם זה כבר

יתבשל כל צורכו,

אני באמצע השיעור.

כן.

זה לגבי דין שהייה, בדין שהייה חלקו חנניה וחכמים,

והוא בקירה שאינה גרופה.

אבל בקירה גרופה,

אז להשאות ודאי מותר.

כן.

אבל לגבי דין חזרה,

חלקו בית שמאי ובית הלל אפילו בקירה גרופה וקתומה.

שלדעת בית שמאי אין להחזיר

גם בקירה גרופה וקתומה,

ולדעת בית הלל מותר להחזיר.

אמר רב ששת,

לדברי האומר מחזירים,

אפילו בשבת.

כלומר, לדעת בית הלל שאומרים שמותר להחזיר

קדרה על גבי קירה גרופה וקתומה,

דע לך שמותר אפילו אם הוא מחזיר אותה בשבת,

פירושו,

לקח את זה נאמר בשבת בבוקר,

ורוצה הוא להחזיר את הקדרה על גבי אותה הקירה,

מותר לו.

כמובן באופנים מסוימים, שאנחנו נראה את זה בהמשך,

אבל אל תפרש

שמה שאמרו כאן מחזירין, הכוונה, כך מסביר רשי.

אל תבוא ותפרש שכל מה שהתאמרו בתהלל להחזיר זה דווקא באופן שהוא לקח אותה

לקח אותה בסמוך לכניסת השבת,

שאז מוכח מתוך מעשה נטילתו,

שכוונתו להחזיר את הקירה, את הגדרה על גבי הקירה.

אבל בשבת עצמה,

שמא תבוא ותאמר פה,

לא מוכח שכוונתו להחזיר,

אז אולי פה אסור יהיה להחזיר, גם לדעת בתהלל.

לכן,

לכן בא ורב ששת ואומר,

לא,

כשבתהלל התירו להחזיר,

זה אפילו אם הוא נוטל אותה בשבת עצמה,

ואם הוא רוצה להחזיר את זה לאחר מכן לקירה,

גם זה מותר.

ואף רבי יהושעיה סבר,

אף מחזירין, אפילו בשבת.

רבי יהושעיה גם כן סובל, כמו שרב ששת אמר,

שמחזירין ואפילו בשבת.

דאמר רבי יהושעיה, פעם אחת

היינו עומדים לעילא מרבחי הרבא,

והעלינו לו קומקמוס של חמין מדיוטה התחתונה לדיוטה העליונה,

ומזגנו לו את הכוס,

והחזרנו הוא למקומו,

ולא אמר לנו דבר.

רבי יהושעיה מספר,

פעם אחת

היינו עומדים לפני רבחייה הגדול כדי לשמש אותו,

ותוך כדי שאנו משמשים אותו,

הבאנו לו ביום שבת

קומקמוס של חמין, כלי כזה,

שיש בו מים חמים,

הורדנו לו את זה מן העלייה,

סליחה, העלינו לו את זה מדיוטה התחתונה לדיוטה העליונה,

היה איזשהו סוג עלייה כזו, על גבי הבית,

ועליה עוד עלייה,

העלו את זה מדיוטה התחתונה לדיוטה העליונה,

ומזגנו לו את הכוס,

כלומר, הבאנו לו מים מתוך

הקומקום הזה,

מים לתוך הכוס,

והחזרנו את זה למקומו על גבי הקירה הזו, ולא אמר לנו דבר.

מזה רוצה הגמרא להוכיח שרבי הושעיה סובר שמותר להחזיר

על גבי הקירה,

גם אם הוא נטל אותה בשבת,

מותר לו להחזיר את אותו קומקום או את אותה גדירה על גבי הקירה.

עד כאן מבארים את דברי בית הלל,

שאין הבדל בין אם נטל בסמוך לכניסת השבת או בשבת עצמה, לעולם מותר להחזיר.

אבל יש בזה תנאים מתי התירו להחזיר,

ולא בכל מצב התירו.

אז הגמרא מבארת מהו האופן שבתילל התירו להחזיר בשבת

את הקדירה על גבי קירה כזו שהיא גרופה וכתומה.

אמר רבי זריקה,

אמר רבי אבא, אמר רבי תדי,

לא שנו אלא שעודן בידו.

אבל היא מניחה, אבל היא ניחה על גבי קרקע, אסור.

הדין הזה שבתילל אמרו שמותר להחזיר קדירה על גבי קירה גרופה וכתומה,

זה הכל באופן שעודן בידו.

הוא לא הניח את זה מידו מאז שנטל את הקדירה מן הקירה, עד שהחזיר.

אז מותר יהיה להחזיר

את הקדירה על גבי הקירה.

אבל אם הוא הניח אותה על גבי הקרקע,

אסור להחזיר.

למה?

בגלל שמוכח מתוך מעשיו

שהוא התכוון

לא להחזיר את זה על גבי הקירה.

כי אם היה כוונתו להחזיר את זה על גבי הקירה,

הוא לא היה מניח את זה על גבי קרקע.

ממילא,

אין יותר באופן הזה להחזיר.

כל ההיתר חזרה נאמר במקום שאני מסביר את החזרה שלו

שלא נתבטל

המצב הזה של שהיית הקדירה על גבי הקירה.

הלוא הוא אישה את הקדירה על גבי הקירה באופן המותר, כמו שאמרנו. כאשר הקירה גרופה וכתומה,

אז כאשר הוא אישה את הקדירה על גבי הקירה,

לא נתבטל עדיין המצב של השהייה אם הוא עדיין מחזיק את זה בידו.

ולכן הוא יכול עדיין להחזיר.

זה לא נקרא שהוא מניח לך תחילה בשבת,

אבל באופן שהוא הניח את זה על גבי הקרקע,

בזה נתבטל השהייה הראשונה,

וכאילו הוא שם לך תחילה את הקדירה על גבי הקירה בשבת, וזה ודאי אסור.

זה העניין.

להבדיל בין עודן בידו לבין הניחן על גבי קרקע

אבל יש מי שחולק

על רבי תדאי

הגמרא מביאה את שיטתו. אמר רבי עמי

רבי תדאי דעבד וגרמאו דעבד

רבי עמי אומר

רבי תדאי

שאמר את מה שאמר להבדיל בין עודן בידו לבין הניחן על גבי קרקע

היינו שבהניחה על גבי קרקע אסור

זה הכל לעצמו עשה, כלומר הוא יחיד בדעה הזו

הלכה לא כמו רבי תדאי בעניין הזה, אלא

היכי אמר רבי חייא, אמר רבי יוחנן

אפילו אם ניחה על גבי קרקע מותר

רבי חייא בשם רבי יוחנן

סובר שאפילו אם ניח את זה על גבי קרקע

זה לא נקרא שהתבטלה השהייה הראשונה ומותר להחזיר את הגדרה על גבי הקירה

הגמרא מביאה שיש אמוראים נוספים שחלקו בזה

האם דווקא בעודן מידו מותר או אפילו בהניח על גבי קרקע

פליגבה רב דימי ורב שמואל בר יהודה

חולקים בעניין הזה

אלה גדולי עולם רב דימי ורב שמואל בר יהודה

ותערוויו משמי את רבי אלעזרה שניהם

אומרים את דבריהם בשמו של רבי אלעזר

כלומר הם חלוקים

אמר רבי אלעזר

אחד אמר עודן בידו מותר על גבי קרקע אסור

ואחד אמר

הניחן על גבי קרקע נמי מותר

אחד מהם סובר

שרבי אלעזר אמר מפורש שכל היתר חזרה זה רק כשעודן בידו

אבל אם הניח על גבי קרקע אסור

לעומת זאת האחר חלק עליו

וסובר שרבי אלעזר סובר שאין הבדל בין עודן בידו

לבין הניח על גבי קרקע, מותר,

אפילו הניחן על גבי קרקע.

אמר חזקיה משמד אבייב,

ה' אמרת, עודן בידו מותר?

לא אמרן, אלא שדעתו להחזיר.

אבל אין דעתו להחזיר,

אסור.

בא חזקיה משמו של אבייב ואומר,

כל מה שאמרת שעודן בידו מותר,

צריך לזה תנאי נוסף.

גם אם עודן בידו,

כל ההיתר הוא דווקא באופן שדעתו להחזיר.

אבל אם לומר שלא היה דעתו להחזיר.

כשהוא נטל את הקדרה מעל גבי הקירה,

ועדיין היא בידו, כשהוא נטל אותה,

הוא לא התכוון להחזיר, אלא לפתע נמלך, התחרט,

ורוצהו הוא להחזיר את הקדרה על גבי הקירה.

אומר חזקיה משמו של אבייב, באופן הזה,

שהוא לא התכוון להחזיר על גבי קירה,

יהיה אסור אפילו עודן מידו.

כי כדי להתיר,

להחזיר את הקדרה על גבי קירה גרופה וכתומה,

צריך לזה שני תנאים.

תנאי ראשון,

שיהיה עדיין בידו,

ושני, שיהיה דעתו להחזיר.

כדי להגדיר את החזרה,

זה לא נחשב כתחילת פעולה

של הנחת הגדרה על גבי הקירה בשבת,

אלא זה המשך השהייה הקודמת שהיה מונח מערב שבת על גבי הקירה,

זה רק באופן שגם מתוך המעשה שלו לא מוכח שהתכוונו לבטל את השהייה,

וגם כשדעתו היה להחזיר.

אבל אם חסר את שני התנאים הללו,

אז זה נקרא שהתבטלה השהייה הראשונה,

והרי זה כאילו נותן לכתחילה קדרה על גבי הקירה בשבת,

וזה אסור,

אפילו אם הקירה גרופה וכתומה.

מדוע?

משום שאיסור חזרה הוא בא מצד שזה מחזה כמבשל. זה נראה כאילו הוא מבשל במה שמניח הוא קדרה לכתחילה בשבת על גבי הקירה.

אין משום לכם, זה גרוע מפתעתו, אין משום לכם לגבי הקירה.

כשיש לנו עניין של מחזה כמבשל,

זה כבר יותר גרוע.

לא כל אחד יודע מה מונח בתוך הגדרה.

לכן,

זה בדבר שלא מחזה כמבשל.

אבל כשאתה בא לדון,

כשאתה בא לדון

מצד הלכות בישול, אז אין פה בישול.

כלומר, דין דאורייתא הוא לא עבר כאן אם אין בישול אחר בישול.

מובן.

אבל מי חזק כמבשל? זה הכול, בגלל שבעיני הרועים נראה שהוא הולך ומניח פה קדרה על גבי הקירה לכתחילה בשבת,

זה נראה כאילו הוא מבשל לכתחילה בשבת.

וזה אסור, וזה אסור, אסרו עליו

לא רק באופן שהוא מניח לכתחילה, אלא הרחיבו את האיסור,

שגם אם זה היה כבר על גבי הקירה,

אלא נטל,

אבל כשנטל זה לא נשאר בידו, או שלא היה דעתו להחזיר,

זה מספיק כדי שיחשב כאילו זו הנחה חדשה לכתחילה על גבי הקירה,

ואסור.

אז גם דבר יפה קדשני, אמרתי את זה.

ינחי נעמי, מה אתה רוצה? מה אמרתי?

צריך להיות, מה שהתירו זה דווקא תתבונן טוב.

מה שאני יודע,

שהתירו להחזיר זה על גבי פלטה.

כאשר זה פלטה, אין דרך לבשל באופן הזה. זה גם דור, זה פלטה זה לא באופן כתוב?

זה באופן כתוב, על זה מדובר.

למה אתה חושב שזה באופן כתוב? אסור להחזיר, נכון מאוד.

אבל אני אומר, יש עניין של מחזק ומבשל.

אז מי שהתיר, מי שהתיר אומר שאין דרך

לבשל על גבי הפלטה.

לכן אין פה גם את המחזק ומבשל.

יש פה...

גם לבשל איזה דבר גרוף וכתוב, אלא איזה דבר. כן, אבל זה,

אבל לא כל אחד יודע, זה מה שאני אומר, יכול להיות שזה בגלל זה,

שזה גם גרוף וכתוב, אבל לא כל קירה מישהו יודעים שאכן זה גרוף וכתוב.

אתה מבין? באופן שניכר לכול

שאין דרך לבשל בזה,

אז הם מורידים את המחזק ומבשל.

אז גם, וגם כן, אתה מבין?

כל זה דווקא, כמו שאמרנו,

באופן שזה נחשב כאילו מניח לכתחילה בשבת.

אבל באופן שהוא עדיין עודן בידו ודעתו להחזיק,

באופן הזה זה נקרא כאילו המשך המצב הקודם

שמה שהוא הניח את הגדרה מעל גבי הקירה מערב שבת, זה נקרא כאילו המשך המצב הזה.

לכן,

מותר.

רגע, לפי התאם הוא הניח לגבי הפלטה, אם הוא נוכל להחזיק?

אם זה דבר יבש או זה או...

דבר לך. דבר לך זה משהו אחר, אז יש פה עניין של בישול.

זו כבר שאלה אחרת, תתבונן.

יש מחזיק ממה של, יש מציאות של בישול.

לא, הוא חם, זה רותח.

אה, אם זה עדיין רותח, יד צולדת בו והכול,

ואין בזה עניין של בישול, אז אתה צודק.

אז לא בישול, ולא מחזיק ממה של...

מותר.

אם זה לא מחזיק מבשל, אתה מבין?

ככה צריך לצאת, לתבי החשבון.

אני לא בא לפסוק לך הלכה עכשיו.

אני מדבר מתוך מה שמוכח מתוך הסוגיה,

כך צריך לצאת.

שאם אין את המבשל כי זה עדיין, זה רותח.

ואין את המחזיק כמבשל כי אין דרך

לבשל בדרך הזו.

אז באופן הזה, יהיה מותר.

כך צריך לצאת.

אבל אנחנו צריכים לבדוק את זה להלכה.

אנחנו נבדוק את זה בעזרת השם.

אם יש סיבה לאסור, צריך לבדוק מה הסיבה.

אבל בפשטות אני לא מוצא סיבה לאסור.

נמשיך הלאה.

מכלל, ממשיכה הגמרא ואומרת, מכלל דאר גבי קרקע, אף על פי שדעתו להחזיר,

אסור.

מזה שאביי

הולך ועושה את החילוק בין דעתו להחזיר לבין אין דעתו להחזיר.

במצב הזה שעודן מידו,

משמע רק באופן שעודן מידו יועיל דעתו להחזיר.

אבל אם זה על גבי קרקע,

לא יועיל דעתו להחזיר.

מובן?

לא יועיל דעתו להחזיר.

איכא דאמרא אמר חזקיה משמד אבייה

הדא אמרת לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר

לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר

הדא אמרת על גבי קרקע אסור לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר אבל דעתו להחזיר מותר יש שאומרים

שאבייה אמר את דבריו לא על אופן של עודן מידו

את החילוק בין דעתו להחזיר לבין אין דעתו להחזיר, הוא אמר את זה על אופן של הניח על גבי קרקע.

שגם בהניח על גבי קרקע, כל האיסור הוא דווקא אם אין דעתו.

אבל אם היה דעתו להחזיר, מותר.

לפי זה משמע מי כל הר שבעודן מידו אף פי שאין דעתו להחזיר, מותר.

רק בהניח על גבי קרקע

יש מקום להבדיל בין דעתו לבין אין דעתו

שבאופן שאין דעתו אסור ובדעתו מותר

אבל בעודן בידו יהיה מותר אפילו אם אין דעתו להחזיר. יוצא

שיש לנו כאן מחלוקת

בלשונות

איך אביי אמר את דבריו

אביי אמר יש חילוק בין אם דעתו להחזיר לבין אין דעתו להחזיר.

חכה,

זה גופה הוויכוח בין שתי הראשונות בגמרא. יש אומרים שאביי אמר את דבריו על עודן בידו.

על עודן בידו הוא אמר את החילוק שדעתו להחזיר מותר.

לא צריך באוויר, לא צריך באוויר.

עצם הדבר שלא נערך על גבי קרקע זה נערך על עודן בידו.

כן?

יש דיון מה יהיה הדין אם הוא נערך אותו על גבי השולחן לא על גבי קרקע.

אבל נלך,

נתפס ללשון שנאמר בגמרא עודן בידו.

הוא מחזיק את הגדרה בידו,

האם יהיה מותר לו להחזיר או לא?

על זה אמר הבאי את החילוק,

שלא יועיל לו מה שעודן מידו אם אין דעתו להחזיר.

אם בשעה שהוא הוציא את זה מהקירה לא היה דעתו להחזיר,

אז גם אם זה עדיין מידו,

זה לא יועיל.

למה? כי סוף סוף בשעה שלקחת את זה, לא הייתה דעתו להחזיר. ממילא התבטלה השהייה הראשונה, וכאילו אתה, אם תרצה להחזיר, זה כאילו שאתה

עושה פעולת הנחל כתחילה בשבת, וזה ודאי אסור.

זה הכל לפי הלשון הזה.

עכשיו נדקדק אותו עוד יותר,

שרק בעודן בידו יש את החילוק הזה.

אבל בהניח על גבי קרקע, לפי זה יהיה אסור בכל מצב, בין בדעתו להחזיר. כבר אין אלמנט שלך ש... בין בדעתו להחזיר. בדיוק.

יפה מאוד אמרת, מצוין.

זה הכל לפי הלשון הראשון בגמרא.

לפי הלשון השני,

גם בהניח על גבי קרקע, לא תמיד אסור.

אלא דווקא באין דעתו להחזיר אסור.

אבל בדעתו להחזיר עדיין יהיה מותר.

לפי זה,

אם עודן בידו יהיה מותר בין דעתו להחזיר ובין אין דעתו להחזיר.

מובן.

יוצא שלפי הלשון הראשון,

די בדבר אחד כדי לאסור.

אם אין דעתו להחזיר, זה אוסר אפילו עודן בידו,

ואם הניח את זה על גבי קרקע,

אסור אפילו דעתו להחזיר.

הבנתם מה שאמרתי?

לפי הלשון הראשון,

אחד משני המצבים, די בזה כדי שיהיה איסור חזרה.

אם הניח על גבי קרקע, אסור אפילו אם דעתו היה להחזיר,

כן?

ואם דעתו היה להחזיר,

מותר יהיה אפילו,

סליחה, ואם אין דעתו להחזיר, אסור אפילו בעודן בידו.

זה לפי הלשון הראשון.

זה כאילו הניח על הקרקע.

בדיוק.

בדיוק.

זה לפי מי?

לפי הלשון הראשון.

כן, הכל בדעת אביי, אבל יש מחלוקת לשונות מה הוא אמר.

זה הלשון הראשון. הלשון השני אומר לא.

כדי לאסור...

אביי זה אמורה.

נכון מאוד.

אז יש מחלוקת בין בני הישיבה,

איך נאמרו הדברים בבית המדרש בשמו של אביי.

אמוראים בדרגה נמוכה יותר, כמובן.

האמוראים זה התלמידים שהיו באותו זמן בבית המדרש,

והובא לפניהם,

הובא לפניהם העניין הזה של אביי, שאמר שיש חילוק בין דעתו להחזיר לבין אין דעתו,

ובזה חלוקים הם האם זה נאמר על מצב של עודן בידו,

או על מצב של הניחן על גבי קרקע.

עכשיו, כשאני בא לדקדק יותר,

אז אני אומר כך, לפי הלשון הראשון,

די בדבר אחד כדי לאסור.

כדי להתיר צריך שני תנאים.

כדי להתיר צריך שני תנאים, גם עודן בידו וגם דעתו להחזיר.

לעומת זאת, לפי הלשון השני, היא בדיוק הפוך.

כדי לאסור צריך שני תנאים.

אבל אם אין שני תנאים, אז ממילא מותר.

מה עם שני המצבים הכי חמורים שבשביל זה אני אאסור?

שיהיה גם מצב של הניחן על גבי...

וגם אין דעתו להחזיר.

כאשר שניהם גם יחד חברו,

חברו יחדיו, אז אסור.

מובן.

לפי הלשון הראשון, צריך שני תנאים בשביל להתיר.

ואם אין את שני התנאים הללו, אסור. מה עם שני התנאים שמותר?

מה עם שני התנאים שנצרכים בשביל להתיר?

שים עודן בידו וגם דעתו להחזיר.

לעומת זאת, לפי הלשון השני, כדי לאסור צריך שני תנאים.

מה עם שני התנאים לאסור?

שגם אין לך על גבי קרקע וגם אין דעתו להחזיר. אבל אם חסר אחד משני התנאים הללו, יהיה מותר.

כמובן?

כך ביאור הדברים בגמרא,

והגמרא עכשיו שואלת שאלה נוספת.

באי רבי ירמיה, סליחה.

באי רבי ירמיה,

תלען במקל מו.

מה יהיה הדין אם הוא לא הניח את הגדרות על גבי הקרקע?

אלא היה איזשהו מקל בולט

מהכותל

ותלה את זה שם במקל.

האם דינו כי הניח על גבי קרקע? כי סוף סוף זה לא בידו.

או שנאמר לא, כל זמן שהוא לא הניח את זה על גבי קרקע,

לא מוכח מתוך מעשיו שנתבטלה השהייה הראשונה.

זו שאלה אחת.

שאלה נוספת.

הניחן על גבי מיתה, מה הוא?

מה יהיה הדין?

אם הוא לא הניח את זה על גבי קרקע, רק על גבי מיתה,

האם זה נחשב כאילו עודן בידו?

כי סוף סוף עדיין לא הניח על גבי קרקע?

או שנאמר לא, עצם הדבר הזה כבר לא ביד שלו. הוא הניח והחזית את זה? לא.

שיניח נעזר.

על זה מדובר, שהוא הניח את זה על גבי המיתה,

וזהו.

לא מדובר פה בבן אדם מטומטם.

בן אדם זה שנייה, כי אולי זה שנייה אחים. לא מדובר פה בבן אדם מטומטם

שהולך ואוחז וזה כבר על המיתה. בשביל מה עושים את זה על המיתה? הוא עדיין אוחז.

אלא מה מדובר, שהוא הניח על גבי המיתה,

בשביל שהמיתה, בשביל שזה מונח על גבי המיתה.

באופן הזה אתה צודק, נראה

אם זה רק בשביל שהיה קצת קשה לו, אז נראה שהוא התכוון תמיד להחזיק בידו, רק בגלל הקושי היה צורך את העזרה הזו.

כן, אתה צודק. כאן אני מדבר באופן שהניח על גבי מיטה,

היינו, הוא הניח את זה.

הניח את זה,

ולאחר שסיים את מה שצריך,

רוצה הוא להחזיר את הגדרה על גבי הקירה.

האם יהיה דינו כאילו כבר הניח על גבי קרקע, או שנאמר לא? במציאות זה לא על גבי קרקע.

ממילא, עצם זה שהוא לא על גבי קרקע, אלא על גבי המיטה,

זה נחשב כאילו עודן בידו ויהיה מותר.

כן. על הקרקע, על הקרקע הזה נחשב, או יש איזשהו כמה סנטימטרים שהם מעל הקרקע, אם אתה מניח. לא, לא, לא בגלל סנטימטר, לא זה הנקודה. נקודה היא, קרקע.

באי, רב אשי, פינן ממחם למחם.

מהו? עוד שאלה שרב אשי שואל אותה.

מה יהיה הדין אם היה לו מחם עליהם מים חמים?

והוא רוצה עכשיו, אחרי שהוא הסיר את המחם של המים החמים על גבי הקירה,

שפך את המים עצמם למחם אחר.

האם יהיה מותר להניח את המחם השני על גבי הקירה אגרופה?

למה? כי סוף סוף המים עצמם כבר היו מונחים מקודם על גבי הקירה.

או שנאמר לא,

עצם הדבר הזה כבר עבר להיות במחם אחר.

נתבטלה השהייה הראשונה, ויהיה אסור.

פשוט, מה? מה כל כך קשה?

היה לו... זה ברור שיהיה אסור. היה לו מחם... ברור, הגמרא מסתפקת.

הגמרא...

מדובר פה שהיה לו מחם, היינו כלי שבו מונח מים חמים.

לפתע הוא רואה שיש איזושהי דליפה של מים,

והוא לא רוצה שתהיה דליפה זו, אז מה הוא עשה?

להביא מחם אחר,

מחם אחר שהוא נקי ויבש,

ושפך את המים הללו במחם הראשון למחם השני.

הוא רוצה להניח את זה שוב על גבי הקירה.

האם מותר או אסור?

מאחר וזה רק סברה,

זו מה שלא היה ברור לו הדבר.

במחר הזה נמצא.

אתה מבשל, נכון? אני לא חושב, אני לא מבשל, סליחה, אני לא מבשל.

מה אם כלי כלי ראשון מבשל?

כלי שני לא מבשל.

נכון.

אז קבע שכלי שני לא מבשל,

אם אתה הופך את זה לכלי שני...

מה זה שייך זה לזה? זה לא שייך זה לזה.

כלי שני לא מבשל. נכון. אז אתה הופך את זה לכלי שראוי למחם. נכון מאוד, שזה כלי שני.

אז עכשיו אתה הופך את זה לכלי ראשון, כי אתה שם את זה על הפלטה.

את הכלי ראשון אתה הופך אותו על הפלטה,

ואתה הופך את זה לכלי ראשון. אבל אמרת בעצמך שאם המים עדיין רותחים,

עדיין המים רותחים, אז זה בעיה,

בעיה של מישול אין כאן. אבל לא זה כלי שני.

בעיה של מישול אין כאן, אתה מבין? זה לא משנה, גם מה שאתה עושה תהיה, אתה מעביר כלי לכלי. עוד פעם, ואתה מבשל, אתה מבשל את התה עצמו.

מה? בגלל שאתה מבשל את התה עצמו.

אני מדבר המים, אותם מים שהיו רוצחים, העביר אותם למלחם אחר.

בסדר, אבל אתה הופך את המים למים שהיו ראויים לבשל בהם, למים שלא ראויים. היו רותחים, אבל הם רותחים עדיין.

רותחים.

טוב, אני שומע מה שאתה אומר, אבל בכל זאת רב אשי הסתפק.

מה שאתה אומר זה לא סיבה לאסור,

אלא כל השאלה היא רק בדין חזרה.

מאחר וכל איסור חזרה הוא מדרבנן,

כשמיח זה כמבשל,

האם האיסור הזה קיים גם באופן שהוא פינה את אותם מים שהיו בקדרה מקודם לגדרה אחרת?

הרי הם היו על גבי הקירה, אלא מה? עבירה מקירה לגדרה אחרת.

זה יהיה סיבה כדי לאסור?

ממש להסתפק בזה.

והתשובה בכל השאלות הללו,

תיקו, מה זה תיקו?

תעמוד. כלומר, אין לנו תשובה בזה,

וממילא נשאר התלמוד בספק.

שאלה,

מה נפשט להלכה בעניין הזה?

אז נראה קודם כל את רשי,

ולאחר מכן נראה מה נפסק.

רשי אומר,

מחזירין,

ואפילו בשבת, אתם איתי?

ל״ח עמוד ב״, רש״י הראשון.

אמרתי ל״ח עמוד ב״.

עמוד ב״.

מחזירין אפילו בשבת.

אומר רש״י, מה הכוונה? ביום המחרת.

ולא תמה פלוגתאי ומשחשכה.

אל תבוא ותפרש כל מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אם מותר להחזיר או לא,

זה הכל דווקא בסמוך לכניסת השבת אחר שחשכה,

אחר שנהיה חושך.

ורק שמה התירו. למה רק שמה יש סברה לומר שהתירו?

ועתה בו דשרו משום דמוכא מילתא, משום שמאוכח הדבר.

דא דתא דא דורא לצורך מחר שאקילא.

על דעת להחזיר,

על דעת להחזיר לצורך מחר הוא לקח. כלומר, הוא לקח,

אבל הלוא כשמניחים, בשביל מה מניחים?

על גבי הקירה. בשביל מה? כדי שיהיה אוכל לשבת.

כלומר, למחרת.

כי אם לאכול בכניסת השבת,

זה אולי היה צריך להניח קדרה על גבי הקירה.

אז אם כן, מה פתאום הוא לוקח?

גם אם הוא לקח,

אבל כל אדם מבין, רק לזמן מסוים.

אבל כוונתו להשתמש בגדרה לצורך מחר.

אז כאשר מוכיח מתוך מעשיו

שהגדרה שמונחת על גבי הקירה

היא לצורך מחר, אז גם אם הוא נטל אותה,

אבל כוונתו תכף יהיה להחזיר את זה על גבי הקירה.

פה התירו בתילל.

אבל ביום.

אבל אם הוא לוקח את הגדרה ביום, ביום השבת עצמה,

לא מוכיח תשא כי לאדעתא לאדא דורי.

אין פה הוכחה מתוך מעשיו שהוא לקח על דעת להחזיר.

ממילא היה מקום לחשוב ולומר, בטלה להטמנה.

זה נקרא שנתבטלה ההטמנה הקודמת,

והבה לה כמטמין לכתחילה.

כן? זה כאילו הוא הולך ומטמין

בתחילה בשבת, וזה ודאי שאסור.

קומקמוס,

יורה קטנה.

קומקמוס זה כלי שיש בו מים חמים, מיועד לבישול מים חמים.

דיוטה עלייה למקומו לקירה,

אבל היא נהיה על גבי קרקע אסור להחזיר.

למה?

רש״י מפרש, למה זה אסור להחזיר?

דבטלה להטמנה.

משום שההטמנה התבטלה, ההטמנה דאתמול,

והבה כמטמין לכתחילה.

אנחנו פירשנו קצת אחרת ברש״י,

בטלה לה שהייה הראשונה, וזה כאילו מצב חדש שהוא מניח את הגדרה על גבי הקירה בשבת.

זה, כך פירשנו. רש״י בא ואומר לו שכל עניין של החזרה,

כל איסור חזרה אם אסור, זה רק בגלל זה לחשוב כאילו הוא מטמין לכתחילה.

כי מדובר במצב כזה שאת כל המציאות של הקדרה שהייתה שם,

זה היה במצב שזה היה מוטמן בדבר אחר, המקיף את הקדרה,

כדי לשמור את חום הקדרה.

רש״י אומר, כן, רש״י.

לגרמי,

רש״י בדיבור המתחיל לגרמי,

יחיד הוא בדבר,

ואין הלכה כמותו.

תלעד במקל מהו

כעודן בידו דמה,

או כי ניחן על גבי קרקע דמה.

פינן ממחם למחם מהו? מיהה וכמטמין לכתחילה

ואסור להחזירן לקירה או לא?

מחם קומקמו שמחמם בו חמים.

בעניין הזה של איסור חזרה הבאנו שתי לשונות, אם זכור לכם.

לשון ראשון אומר להחמיר

שמתי מותר להחזיר, דווקא אם

עודן בידו ודעתו להחזיר.

צריך שני תנאים בשביל

שיהיה מותר, אבל בלאו הכל בלי זה יהיה אסור.

הלשון השני מקל ואומר מתי אסור דווקא אם יש שני תנאים.

מה אם שני התנאים לומר שיהיה אסור לפי הלשון השני?

דווקא ניחן על גבי קרקע ואין דעתו להחזיר.

אבל אם אין את שני התנאים הללו, מותר.

עכשיו השאלה היא, מה תהיה ההלכה?

האם כמו הלשון הראשון או כמו הלשון השני?

אז מביאים כאן שיש ראשונים ובתוכם הריף

שהם החמירו כמו הלשון הראשון.

כן?

זאת אומרת שלא יכול להיות שני תנאים,

כדי להתיר צריך שני תנאים.

אבל אם אין את שני התנאים,

כלומר צריך גם עודן מידו וגם דעתו להחזיר.

אבל אם אין את שני התנאים הללו, אסור.

כלומר, אם יש עודן מידו אבל אין דעתו להחזיר.

או עומדן דעתו להחזיר אבל כנראה ניחה לגבי קרקע.

אסור.

שאלת השאלה איך הריב הולך, איך הריב עוד ראשון אם פוסקים כמו הלשון, הראשון להחמיר.

הלוא לכאורה כל האיסור חזרה זה דין רבנן.

אם זה דין רבנן,

היה ראוי יותר להקל,

כמו שמצאנו שהקל הוא בדרבנן יותר,

ספק דרבנן לכולה.

אמנם בדאוריתא ספק דאוריתא לחומרא,

אבל ספק דרבנן לכולה.

אז למה הוא מחמיר?

אז אומר הרן, רבנו ניסים,

מפרש את הדברים ואומר,

אמנם החזרה זה איסור דרבנן,

ולפי הכללים הידועים לנו יש להקל יותר ברבנן,

אבל פה החמיר הוא יותר,

כי קרוב הדבר שיבוא לידי איסור תורה.

קרוב הדבר לבוא לידיכן לידי איסור תורה.

כי אם אדם יראה את מעשיו,

כן?

ויהיה נראה בעיניו כאילו הוא מבשל,

אז יבוא להסיק מסקנות שהן יכולות להיות הרות אסון.

שיבשל בשבת,

חמור ביותר.

חילול שבת.

פעמים שזה אדם שלומדים ממעשיו,

אז אם חכמים היו מתירים והאדם הגדול הזה יעשה כך,

זה שמן הצד עומד ואומר, אה,

אפילו פלוני אלמוני עושה כך.

אז כנראה שזה לא איסור כזה גדול, איסור כזה חמור, ויבוא לעשות

פעולה שהיא אסורה באיסור דאורייתא.

לכן החמירו שלא יחזיר, אלא אם כן, את שני התנאים הללו.

לעומת זאת, יש ראשונים אחרים,

ובתוכם

הרידבה פסקו להקל.

פסקו להקל.

יש אפשרות להביא לי משנה ברורה, חלק א',

לא חלק א', חלק ג', אבל החלק הראשון שביעל. אתה יודע, יש עוז והדר,

אז תביא לי את החלק הראשון בחלק ג'.

כרך א' בחלק ג'.

וגם בכל הספקות הללו שהזכרנו,

תלאן במקל,

אתם זוכרים? הוא הניח על גבי מיטה, פינן ממחם למחם,

גם בזה יש שאלה איך לפסוק.

הלוא בתלמוד לא נפשט הספק, נכון?

אמרו תיקו,

אבל מה להלכה עושים?

אז גם פה הרידבה פוסק להקל,

כמו שהוא פשט שם להקל,

אז גם פה הוא פושט להקל.

אבל הטור פוסק להחמיר.

למה? מצד הטעם הזה, כמו שאמרנו, כי מאחר ו...

כמו שהרן כתב, שאיסור חזרה זה חמור יותר, כי קרוב הדבר שיגיע לידי איסור דאורייתא,

אשר על כן החמירו יותר,

אפילו שזה עזרה בנן.

במובן, עכשיו בואו נראה

אומר מרן

קירה שהיא גרופה וכתומה

בסימן רנג סעיף ב'

כותב

בעל השולחן ארוך

קירה שהיא גרופה וכתומה

ונטה לה קדרה מעליה אפילו בשבת,

כמו שראינו בגמרא, אפילו בשבת,

מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת.

למה אמר כל זמן שהיא רותחת?

פשוט מאוד.

כי אם אינה רותחת אז זה כבר שאלה של בישול.

באופן הזה כבר לא משנה לי אם זה נראה מעשה חדש או המשך המצב הזה. זה מציאות. מציאות. יפה, אמרת מצוין.

כי אז גם אם נתבשל כל צורכו,

אבל יש בישול אחר בישול.

זה יש ויכוח. כן?

בפרט שזה דבר לך.

ואז באופן הזה זה לא משנה אם דעתו עודה בידו.

יהיה אסור, כי סוף זה בישול.

לכן אמר,

מותר יהיה להחזיר כל זמן שהיא רותחת,

אבל עם תנאים.

מהם התנאים?

הרמה אומרת צריך תנאי של עודה בידו.

מרן בשולחן ערוך אומר, ולא הנחה על גבי קרקע.

שמעתם?

מה ההבדל בזה?

מה יהיה הדין אם הוא יניח את זה על גבי המיטה?

או ספסל.

אז לפי הרמה שאומר,

עודה בידו צריך שיהיה.

אם לא היה עודה בידו, אפילו לא יניח על גבי קרקע, אז יהיה אסור.

לעומת זאת, לדעת מרן לא יניחה על גבי קרקע.

מה הפירוש?

שאם הוא הניח את זה על גבי ספסל...

אם היא לא הייתה דעתו להחזיר, הוא יכול... לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, אל תוסיף דברים. אני לא הזכרתי את דעתו. עוד לא הזכרתי.

אני מדבר על המעשה עצמו.

כדי להתיר, להחזיר, צריך שני תנאים.

מהם שני התנאים?

האם צריך שני תנאים שיהיה עודה בידו ודעתו להחזיר?

או לא צריך עודה בידו, אבל מספיק שיהיה תנאי שלא יניח על גבי קרקע.

הרמה אומרת עודה בידו,

אבל אם נניח על גבי מיטה

או ספסל,

בזה לא יועיל, כבר יהיה אסור לו להחזיר, גם אם דעתו היה להחזיר.

לעומת זאת,

מרן בא על השולחן, ערוך,

אומר שאם לא יניח על גבי קרקע,

אז זה בסדר.

גם אם דעת... בפרט ש... דווקא בתנאי שדעתו להחזיר.

דעתו להחזיר זה פשוט שצריך.

אבל לא צריך

שיהיה עודה בידו.

לא צריך.

אלא אפילו אם יניח על גבי מיטה או ספסל,

מאחר ולא יניח על גבי קרקע, אז זה מותר.

מובן?

כך כותב גם המשנה הברורה.

המשנה הברורה בסימן נ״ה.

אז איך הם הגיעו למטכלה הזאת? כותב כך.

אם אמרנו את תיקו, איפה הוא הגיע למטכלה שנותר?

אז הסברנו.

בגלל ש... זה שמקל אומר,

מאחר וכל איסור חזרה הוא דרבנן,

ספק זה רבנן נקולה.

זה שאוסר אומר, פה זה אחרת

מכל ספק זה רבנן. כי קרוב הדבר לבוא לידי איסור תורה.

זה לא אני אומר, זה כבר הראשונים קדמו לומר את הסברות הללו.

טוב, על כל פנים,

אבל יש לנו כמה וכמה דברים שצריכים ללמוד אותם במשנה ברורה.

אבל מה יוצא מדעת מרן?

צריך שיהיה תנאי שהעקירה תהיה גרופה וקטומה.

צריך שיהיה רותחת.

צריך שתהיה לא הניחה לגבי קרקע,

ולפי הרמה צריך עוד יותר שייעודה בידו,

ודעתו להחזיר.

והתבשיל מבושל כל צורכו.

כך אומר הרמה.

צריך שיהיה גם תנאי של התבשיל מבושל כל צורכו. אז אם כן, כמה תנאים יהיה בשביל שיהיה מותר להחזיר?

יש לנו לפי הנראה חמישה תנאים.

עקירה גרופה וקטומה,

הקדרה רותחת,

לא הניחה לגבי קרקע,

דעתו להחזיר,

והתבשיל מבושל כל צורכו.

עכשיו אומר המשנה ברורה,

אפילו בשבת.

אל תבוא ותגיד לי שכל מה שהטילו להחזיר

זה דווקא אם נטל מערב שבת, הוא מחזיר בערב שבת סמוך לחשיכה.

לא, לא, לא, לא.

הדין של היתר חזרה לפי בית הלל זה גם אם הוא עושה את זה בשבת עצמה.

כמה שמה לאן זה מותר ליטול ולהחזיר אפילו בשבת גופה.

כלומר אפילו בשבת עצמה.

ואפילו כמה פעמים מותר.

כל זמן שהיא רותחת,

אומר המשנה ברורה, הטעמו,

דכיוון שנסתלק מרתיחתו, אם זה לא היה רותח,

דהיינו שאין היד צולדת בו. זה הכוונה אין ה-רותחת, שזה ירד משיעור של יד צולדת בו.

יהיה בו שוב איסור בישול,

וכדלקמן מסימן שני יח'.

הרמה שם אומנם מקל, ואומר שנהגו להקל אם לא נצנן לגמרי.

כלומר, גם אם זה לא יד צולדת,

כן? אבל כל דבר שלא נצנן לגמרי, אין בישול אחר בישול.

נהגו להקל.

אבל ממרן משמע לא כך.

מרן סובר שבדבר שהוא לך

יש בישול אחר בישול,

ומתי יהיה מותר רק באופן שעדיין יד

סולדת בו, אז אין בזה בישול.

ועודה בידו.

אומר הרמה, ועודה בידו צריך.

לא מספיק שלא יניח על גבי קרקע,

אלא עודה בידו. מה המחלוקת בין הרמה לבין

מרן בעל השולחן הארוך?

אומר המשנה ברורה,

רצונו לומר שלא הסירה קדרה מידו מאת נטילתה מן הקירה,

עד שיחזיר הנה.

כך צריך להיות.

לאפוקי, אבל, אם זה יהיה, אם היא ניחה על גבי מיטה או ספסל וכדומה לזה, בינתיים.

הווה כמו שהיא ניחה על גבי קרקע בינתיים,

וזה אסור לכו לעלמה.

זה נחשב כאילו מושיב לכתחילה על גבי הקירה בשבת.

והחכמים לא התירו אלא חזרה,

אבל לא לושיב לכתחילה.

אפילו שנתבשלה כל צורכה,

ואין איסור בישול, כיוון שעדיין רותח.

אבל מאחר ומעמיד אותה במקום של דרך לבשל שם תמיד,

נראה כמבשל לכתחילה בשבת.

ודעתו להחזיר,

הטעם גם כן כנע שעל ידי זה לא בטלה עדיין שהייה הראשונה,

שישה אותה על גבי הקירה מבעוד יום, כיוון שהיה דעתו להחזיר עד שלא תצטנן.

אבל אם בתחילה כשנטלה לא היה דעתו להחזיר,

לא היה דעתו לזה, ושוב נמלח להחזיר תכף.

אסור.

כלומר, אם לא היה דעתו,

לא יעזור משהו אחר כך, פתאום תוך זמן קצר רוצה להחזיר. לא יעזור לך, אדוני.

בדעתך, כשנטלת,

היה להחזיר או לא, לא היה דעתך.

אז נגמר, אסור לך יותר.

ועיין בביאור הלכה.

אומר המשנה ברורה,

בביאור הלכה אתה תראה שהבאנו הרבה מהראשונים שמקילין בעודן מידו,

אפילו אין דעתו להחזיר.

אתם זוכרים שהבאנו שזו מחלוקת לישונות בגמרא?

איזה לשון מקל ואומר שעודן מידו מותר אפילו אין דעתו להחזיר?

הלשון השני בגמרא, מקל.

וכך פסקו הרצפה ועוד ראשונים, להקל בעודן מידו אפילו אין דעתו להחזיר.

וכן מקילין בדעתו להחזיר, אפילו שבינתיים הסירן מידו.

יש כאלו שמקילים

גם באופן

שהסיר אותם מידו, אבל אם דעתו להחזיר, כמו שאמרנו, בשביל לאסור צריך שני תנאים.

אבל אם אין את שני התנאים, מותר.

כלומר, אם עודן מידו מותר, אפילו אין דעתו להחזיר.

ואם דעתו להחזיר, אפילו היא נכונה לגבי קרקע מותר.

דברים מובנים.

אומר הביאור ההלכה, אומר המשנה ברורה,

מאחר ויש ראשונים שמקילים,

אז אם קרה שאדם

הניח על גבי קרקע,

והייתה דעתו להחזיר, יוכל להחזיר.

והוא הדין.

אם לא היה דעתו להחזיר, אבל עודן מידו, גם יוכל להחזיר.

כמובן,

מלכתחילה ראוי להחמיר.

כעודם דעות הסוברות, שבשביל להתיר חזרה צריך שני תנאים.

מהם שני התנאים?

שגם ידעתו להחזיר, וגם עודן בידו.

נכון.

אנחנו מאותם אלה שמשתדלים להחמיר,

לא מאלה שמשתדלים לעכל.

אמנם כשיבוא אדם וישאל אותי, נו, מה לעשות כשכבר קרה?

אז אני אומר לו, כשכבר קרה,

או אם הוא רוצה לכתחילה להקל ויש לו על מי לסמוך,

לא נמחה בידו.

אבל אנחנו מאותם אנשים שרוצים לחשוש לאיסורי תורה,

והוא עדין למה שנפסק בהלכה גם בגלל איסור רבנן,

אשר על כן ראוי

לעשות את הכל על הצד היותר טוב,

כי מי שנפשו נוטה להחמיר, זה מוכיח שנפשו יותר גבוהה.

תדעו לכם.

ככל שהאדם,

נשמתו גבוהה יותר,

כך הוא נוטה יותר להחמיר

מצד החשש

שמא יעבור פה על רצון השם.

אמנם לכלל יבוא בן אדם וירצה להקל, ויש מקום להקל,

אולי נוכל לפסוק לו להקל, כן.

אבל אני, כשלעצמי,

גם אם אתם ראיתם כאלה גדולי עולם,

שבפסקיהם פסקו להקל,

זה הכל הרבה פעמים כלפי הציבור,

שלא רצו להחמיר על הציבור.

במקום שיש מקום בהלכה להקל, לא אוסתר.

אבל לעצמם, דעו לכם,

השתדלו להחמיר.

אז אולי זה שכתוב פה במחמד,

והשתדלו למקומו, ולא אמר לנו דבר.

הוא לא אמר לנו דבר, הוא נחזיר לו הייתי,

זה היו,

זה מדובר פה על תלמידים שלו.

תלמידים שלו, אז הוא ודאי היה אומר משהו.

אומר להם, דו שדישקינגלאט, אומרים ביידיש. זה לא חלק מה שאתם עושים.

פה שום דבר, כלום לא.

תבין, זה אחרת.

כן.

יש אומרים, יש פה דבר שהרבה לא יודעים אותו.

אמנם תוספות כבר, ראשונים כבר דיברו על העניין הזה.

אבל לא הרבה יודעים אותו.

הרמב״ם מביא, יש אומרים,

דכל שהוא סמוך לחשיכה

או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן,

אם הוא סמוך כל כך, שאם נצטנן הגדרה,

אי אפשר להרתיחה מבעוד יום,

דינו כמו בשבת.

דינו כמו בשבת.

שמעתם מה שכתוב פה?

כמו בשבת עצמו.

ויש מקלין בזה.

כלומר, מה יהיה הדין

אם אדם הסיר

את הקדרה מעל גבי

עקירה שגירופה וכתומה

קודם השבת.

והוא רוצה להחזיר את זה סמוך לכניסת השבת.

הייתה לו דעת להחזיר או לא הייתה?

מדובר באופן שבשבת עצמה היה אסור לו להחזיר.

אז האם גם בסמוך לשבת זה אסור

או לא?

יש דעות הסוברות שאיסור חזרה באופנים שאסור,

זה לא רק בשבת עצמה.

אלא גם בזמן הזה שהוא סמוך לשבת,

גם פה יש איסור חזרה.

מהו הזמן?

הזמן הוא שאם,

כמה זמן לוקח למשל לחמם את הקדרה מאז שהיא קרה למצב שתהיה רותחת?

אם נאמר למשל לוקח עשרים דקות לקדרה,

כן?

אבל למה? אבל זה גרוע וכתום.

מה?

מה אם זה גרוע וכתומה? יש פה את המחזק כמבשל. כבר דיברנו על זה, לא אחת ולא שתיים.

שעניין חזרה של מחזק כמבשל זה אפילו גרוע וכתום.

בערב שבת זה גופא.

האם הם הקלו בערב שבת?

או שנאמר לא.

מאחר וזה כבר קרוב לשבת,

גם בזה החמירו לאסור את החזרה, שלא יבוא לעקל באופן הזה של חזרה בשבת.

איך זה פה? הוא לא שבת.

אבל בשבת זה יש מחזק עם מבשל?

בשבת, אבל עכשיו לא החזק. בשבת יש מחזק עם מבשל?

או.

אז מאחר וכן, אמרו שגם בזמן הזה שהוא סמוך לשבת,

זה נחשב כאילו כבר שבת לגבי זה.

שמה? תתבונן.

אם למשל לוקח לגדרה להתחמם

חצי שעה או עשרים דקות,

ואתה נטלת, שים לב, נטלת את הקדרה מעל גבי הקירה הגרופה,

והנחת על גבי קרקע, או שלא היה ידעתך להחזיר.

ולפתע אתה רוצה להחזיר את זה,

ובזמן הזה שהוא ממש סמוך לשבת,

שאם היא הייתה צוננת, אולי הייתה מספיקה לרתוח עד כניסת השבת,

באופן הזה יהיה אסור להחזיר.

זו שיטה,

תוצרות מביאים את השיטה הזו, יש עוד ראשונים.

הרמב״ם פוסק, יש אומרים,

והמנהג להקל בזה, אבל מקלים בזה.

מובן?

אבל ראוי להחמיר

שזה לא יהיה כך.

גם לפני.

גם לפני.

אבל היום, טוב. אבל אנחנו לא רוצים כך. אתה יודע למה אנחנו לא רוצים כך?

משום שאתה תתבונן, נאמר, בדרך כלל, כן,

אנחנו מאותם אלה שמנחים על גבי הפלטה.

עכשיו, אתה מוציא את הקדרה על גבי הגז

ומניח אותה היכן?

על גבי הקרקע, לא, תלוי איפה הפלטה.

פעמים שהפלטה מונחת במקום שיש טמת הגז,

פעמים זה מונח על גבי הסיס או על גבי שולחן סמוך.

אז צריך לשים לב לפי השיטה הזו,

שלא יניח את הקדרה שאותה הוא רוצה להניח על גבי הפלטה,

על גבי הקרקע,

ושידעתו באמת לשים את זה שם.

זו חומרה שהיא חומרה-חומרה, אבל

מי שרוצה,

איך אומרים, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

אבל הרב בימינו זה לא יכול להגיד שצריך לחכות עשרים דקות עד שהמים מתחממים.

היום בימינו המים מתחמם תוך חצי דקה.

בקומקומים חשמליים, אתה רק פותח את זה, בסדר, מים בסדר.

אז אתה כבר מקבל את זה חם.

מים, בסדר, מים. אז מה, אתה אומר, תגיד על קדרה,

תבשיל,

אתה לוקח תבשיל קר ומחמם אותו.

כמה זמן לוקח לו להתחמם, להיות רותח מאז שהוא צונן?

מדובר פה על קדרות כאלה שהן חמות עכשיו,

אבל כל המודד הוא כמה זמן היה לוקח להן אם היו מצטננות והיה צריך שוב להרתיחה.

את הזמן הזה אתה צריך.

רק מה, אולי אפשר לצרף

שלא צריך להחמיר,

לא צריך להחמיר

שיהיה קודם הכניסת השבת הכתוב בלוחות.

תוכל לקחת גם את הזמן הזה של התוספת שבת עד בעינשמה שלו.

אני חושב שהבת עצמה, אפילו... הלא, בדרך כלל...

הזמן הכתוב בלוחות זה 22 דקות בערך קודם השקיעה.

אז תוכל לצרף את זה כאילו לזמן הזה.

זה כן. כי זה חומרה,

החומרה אפשר יהיה להקל.

מה?

אם זה יהיה מרושל,

לחמים גם מרושל, הכל מרושל. זה דבר יפה שאתה מדבר.

אפילו יש רוטף טיפה.

תצפר אותם זה לא הופך את זה ללחם.

אני מדבר על אופן שיש מרק,

כמות גדולה של מרק,

ואתה רוצה להניח בשבת. זה בוודאי שיהיה אסור.

לא תגיד אם... נכון.

טוב.

אשרינו, אשרינו, אשרינו,

שיש לנו אבא כזה.

מה, מה היה? בלי התורה הקדושה, מה היה?

היה טעם בחיים?

שום דבר.

טעם בא רק על ידי זה.

כל הפורש מן התורה כפורש מן החיים.

כי הם חיינו ואורך ימינו.