הרב אבנר עוזרי

- - - לא מוגה! - - - 

כן, הכל מסובך.

בסדר?

אפשר להתחיל?

אנחנו בשבת, מסכת שבת דף ל' עמוד א',

נסכם בקצרה מה שלמדנו אתמול,

הבאנו מחלוקת רבא ורבי יוסף

לגבי כוורת

גדולה

עד מתי,

עד כמה תהא היא גדולה ועדיין יהיה מותר לטלטל אותה,

וממתי כבר אסור לטלטל אותה.

אז דעת רבא שכוורת שהיא מכילה ואפשר והיא מחזיקה למעשה שני כור,

שזה מידה של 60 שיאה,

עדיין מותר לטלטל.

אבל אם היא גדולה יותר מכך,

אסור לטלטל.

מדוע?

כי אם היא מכילה רק שני כור,

עדיין שם כלי עליה,

אבל אם זה יותר, אין עליה שם כלי ואסור לטלטל.

לעומת זאת, רבי יוסף

צובר

שגם אם היא בת שלושה כורים, עדיין מותר לטלטל.

רק אם היא יותר משלושה כורים,

אסור לטלטל.

הבאי בא ומספר שהיה לו שאלה הלכה למעשה בכוורת שהוא רצה לטלטלה בשבת ממקום למקום,

והיא הייתה מכילה שני כורים, וגם זה הרבא לא התיר לו לטלטל.

ומדוע?

משום שיש משנה במסכת כלים ואוהלות.

המשנה הזאת נמצאת גם במסכת כלים וגם במסכת אוהלות,

ששם מוכח

שכאשר יש כוורת שמכילה

שישים שאים,

אין לה שם כלי וממילא טהורה מטומאה.

ארבעים שאה בלח שהם כוריים ביבש, כוריים ביבש זה פירושו שישים שאה.

כי כשזה יבש אז אפשר להקדיש

מעל גבי, מעל שפת הכלי,

בהפרש בין מה שבתוך הכלי לבין הגודש,

כן?

הגודש הוא שליש יותר מאשר הכמות שיש בתוך הכלי.

אמרנו שמדובר כאן במצב כזה שאם אתה מכניס דבר לך לתוכו, זה יכול להחזיק ארבעים שאה.

אבל ביבש זה מחזיק כוריים, שישים שאה.

חשבתי שליש פחות.

לא.

יש מי שיותר, כי שליש פחות הוא נותן גודש,

ובמילא שליש פחות ממה?

שליש פחות מארבעים שאה.

לא, מה פתאום? הפוך, כוריים זה שישים.

כוריים זה שישים שאה.

היבש שייך בו גודש.

הלך לא שייך בו גודש.

ממילא...

אתה יכול להכן ולהגיד הפוך, פחות פחות ופחות כלים וכוחות, כי בכלי פחות אני יכול להכניס יותר.

הכלי... עוד פעם. אז אתה יכול להגיד לי שבכלי קטן יותר... כאן באים לתת לנו אומדן,

כן, של איזה כלי מדובר.

אז אם בכלי מחזיק

ארבעים שאה משקה,

אז אם זה דבר יבש, זה מחזיק שישים שאה.

ואז שי מפרש שמדובר פה בכלי כזה שגובהו כחצי רוחבו.

כאשר זה כלי כזה שגובהו כחצי רוחבו,

אז שם ההפרש,

ההפרש,

הכמות שיש בתוך הכלי כלפי הכמות הכללית,

זה שני שליש מתוך הכמות הכללית.

אם בכמות הכללית יחד עם הגודש יש שישים שאה,

אז כמה למעשה הכלי מחזיק

עד שפת הכלי?

ארבעים שאה, שזה שני שלישים מתוך השישים.

זה באמת דרך זה מחזיק שליש עד הקצה.

רק שאומרים שארבעים שאה, בגלל שהוא לא יכול להחזיק גם את היתר.

הפוך, ארבעים שאה,

אם זה מלח, אז זה מחזיק רק עד שפת הכלי.

זה מייבש.

ייבש זה אפילו יותר.

כאשר אתה מכניס דברים יבשים לתוך הכלי,

שייך להקדיש, להוסיף את הכמות הזו גם מעל שפת הכלי.

כן, אבל הרעיון לא יגיד לך.

אתה צריך כלי שהוא יחזיק וייבש עד שפת הכלי,

אבל בגודל, זאת אומרת, השישים שאה זה אחרי הגודל של הכלי.

יחד עם הגודל. יחד עם הגודל. נכון. ובלי הגודל, אם אני אקח וייבש, אני אקח ו... למה אתה צריך להסתבך? עוד פעם, כלי הקיבול של הכלי עצמו זה ארבעים שאה, זה הכל.

מה שנוצר לנו כאן, מצב שכשאתה מניח דברים יבשים,

אתה יכול להקדיש, להוסיף מעל שפת הכלי.

כמה הפרש יש בין הכמות הכללית לבין הגודש? שליש.

השליש הוא, הגודש הוא שליש מהכמות הכללית.

וזה אותו כלי לבד פה.

דובר על אותו כלי.

כלי כזה שהוא מחזיק ארבעה עם שאה המלח ואיזה כוריים בייבש,

כלי כזה אין לו שום כלי לגבי טומאה, טהור בטומאה.

וממילא הוא עדין לעניין שבת, אסור לטלטל.

כך הסבירה הגמרא.

נראה ברש״י,

רש״י בדיבור המתחיל וחילופה,

כן? בלמ'ה עמוד א',

בשורה השלישית מתחילת שורות רש״י.

וחילופה, וחילופה,

אתה ראית את זה?

וחילופה הפליגו רבב רב יוסף בחלטא.

כלומר למעשה,

רבא ורב יוסף, שמצאנו שהם חלוקים בשיעור של בין השמשות,

שרבא מאריך את זמן בין השמשות ורב יוסף מקצר, מצמצם,

לגבי כוורת מצאנו את שיטתם הפוך,

שרב יוסף הוא המרחיב את גודל הכלי,

ואילו לדעת רבא הוא מצמצם.

דעתם שאורת רב יוסף נפיש מדרבא.

לגבי חלטא, לגבי כוורת,

רב יוסף מגדיל,

מרחיב יותר את השיעור מאשר שיעורו של רבא.

רבא דאמר החלטא אמר הטמטרא.

רבא שאמר כאן לגבי בין השמשות,

שזה זמן של שלושת רבעי מיל,

שם הוא אומר לגבי חלטא, שתיים.

שתי כורים מותר לטלטל,

ולא יותר.

ואילו רב יוסף דאמר החלטרא אמר הטמטלטא,

ואילו רב יוסף שאומר לגבי בין השמשות שזה שני שלישי מיל,

שזה פחות משלושת רבעי מיל,

שם הוא אומר, הוא מגדיל את השיעור יותר מרבא. לומר שעדיין, אם זה שלושה כורים,

עדיין מותר לטלטל.

זה הכוונה בחילופה.

השיטות הפוכות לגבי הכוורת הזו, אם מותר לטלטלה בשבת ועד כמה.

זה מה שכתוב בגמרא, זה הביאור של המילים של הגמרא. לא, לא, לא. הכוונה לחומרה. בסדר, הבנתי. פה הוא מחמיר כאילו בקצר,

הוא מחמיר שם, הוא מחמיר בשיעור בקצר,

ופה הוא מחמיר כאילו, פה הוא מחמיר בשיעור ארוך.

זאת אומרת,

אם הוא לוקח בכל מקרה את המטח של החומרה, כאילו פה, אם זה פה... מי לשיטתך מחמיר יותר?

רבה או רב יוסף?

אתה רוצה לצאת מנקודת הנחה

ששניהם שווים בדעתם,

שהאחד מחמיר,

ולכל אורך הדרך.

והאחר מקל לכל אורך הדרך, גם בשבת וגם בטומאה.

בוא תגיד לי

מי הוא לדעתך הוא המחמיר.

רבה.

רבה. רבה אומר בין השמשות, זה שלושת רבעי מיל.

כן.

נכון?

כן.

ובטומאה מה הוא אומר?

שעד שנחקורים מותר לטלטל.

יותר אסור?

הלאה, ואילו שמה ב...

ואילו רבי יוסף מקל.

נו, מה הוא מקל שמה?

שלושה, שלושה לפני כן.

לא, דבר על בין השמשות.

אה, בין השמשות,

אף פעם מיל.

שרק שני שלישי מיל זה זמן בין השמשות.

נכון?

ממילא הוא מקל.

כי לפי רבי יוסף רבה, 18 דקות זה בין השמשות,

ואילו לפי רבי יוסף

16 דקות.

שתי דקות הראשונות הן עדיין יום לדעת רבי יוסף.

אז הוא מקל.

תלוי בגניסיית השבת וביציאת השבת, נכון? מה, מה?

תלוי בגניסיית השבת וביציאת השבת.

או, זאת אומרת ביציאת השבת, מה?

רבי יוסף מחמיר.

ורבה מקל, הוא אומר שזה ספק.

אז מאחר ואי אפשר לבוא ולומר ששיטתם לכל אורך הדרך,

רבה מחמיר ורבי יוסף מקל, כי נמצא פעמים שאז רבה רבה הוא המקל ורבי יוסף הוא המחמיר,

לכן הגמרא לא הלכה בדרך הזו, אלא באה ואמרה,

שמה שאתה מוצא כאן לגבי בין השמשות,

שרבה מגדיל את זמן בין השמשות ורבי יוסף מקצר,

בכלל אתה מצאנו שיטתם להפך.

שמה שרבה סובר לצמצם את השיעור המקסימלי של הכלי לטלטול,

שיהיה בו יותר טלטול,

רבי יוסף אומר שאפילו יותר גדול, שיעור גדול יותר.

יותר עדיין מותר ללטלטל.

בסדר. הלאה,

אומר השחלת הכוורת,

שאר אלה טלטולה זה תורת כלי עליה.

בת לטה

גדולה יותר מדי,

ואין תורת כלי עליה.

רש״י מפרש,

למה,

מה היתר טלטול,

בכוורת שמכילה שני קור,

בגלל שעדיין תורת כלי עליה, יש לזה שם כלי.

לעומת זאת, אם זה שלושה,

והבאנו שהראשונים אומרים שלאו דווקא שלושה,

אלא מספיק שזה יותר משניים,

זה כבר מספיק שנאמר שאין על זה שם כלי,

וממילא אסור לטלטלה בשבת.

בהם, הנה, דמר רבא, כלומר, אביי הביא מעשה שהוא שאל את רבא,

מר זה הכוונה מרו ורבו, רבא, הוא היה רבו של אביי.

בשעת מעשה הייתי צריך לדבר, כלומר, הייתה לו שאלה הלכה למעשה,

שרצה הוא לטלטל כוורת ממקום למקום בשבת,

והוא לא התיר לו אפילו אם זה היה מחיר רק שני קור,

כמען, חדה, אפילו בתר די קורי אל אושערה.

כמו מי

סובר רבא שלא התיר לטלטל אפילו בכוורת בת שתי קור,

אז הביאה הגמרא את המשנה במסגת כלים ואוהלות.

קש זנבות שיבולים,

על מובן שכוורת הקש היינו זו שעשויה מזנבות השיבולים.

יש גם כוורת הכלים, זו שעשויה מקנים.

ומוסיף רשי, ובור ספינה אלכסנדרית,

ספינה גדולה,

שפורסין בה על הים הגדול,

ומהים מלוחין,

ועושין כלי גדול כמין בור,

ונותנים לתוכו מים יפים, יפים הכוונה מתוקים,

ראויים לשתייה.

אז מהו הגודל של הבור הזה? אם הוא גדול

ומכיל בלח ארבעים שאה, רשי אומר מה ההבדל בין לוח ליבש,

למה בלח זה ארבעים שאה וביבש זה שישים שאה?

כי לח אין בו גודש.

לא שייך להקדיש

מעל שפת הכלי,

שבשאז ייפול הכל החוצה.

אבל ביבש היה כשאין כוריים,

כלומר שישים שאה ביבש,

שהגודש מחזיק שליש בכלים שלהם,

שהיו עשויים כים שעשה שלמה.

ים שעשה שלמה, כידוע, גובהו היה כחצי רוחבו.

הרוחב היה עשר אמות,

כן בריכה, בריכה גדולה

שהוא בנה,

והיה שם עשר אמות רוחב על עשר אמות

אורך,

כלומר מרובע.

כן?

והגובה היה חמש אמות.

אמנם בים שעשה שלמה זה לא היה לכל הגובה מרובע,

אלא שלוש אמות ראשונות זה היה עשר על עשר,

והשתי אמות העליונות זה היה עגול.

כנראה היו צריכים לזה, לכן בנה את הבריכה הזו.

זה מה שאומר רשי.

אם זה כלי כזה, כמו ים שעשה שלמה,

שגובהו כחצי רוחבו,

והם עגולים,

אז שם אתה מוצא את ההפרש

שביבש אתה יכול להקדיש שליש,

כן?

יותר מאשר בלח.

אם בלח זה מחזיק ארבעים שעה,

מייבא איזה שישים שאה.

כן, אנחנו באמצע שיעור.

טהורין.

רשי טהורין דאית קש כלי עץ לשק.

למה באמת מתארים את הכוורת הזו, שהיא גדולה?

מה זה שונה מכל כלי שכן מקבל טומאה?

אבל זה אומר רשי,

כי מצאנו בתורה הקדושה,

שהתורה היא קישה כלי עץ לשק.

לגבי טומאה של שמונה שרצים,

אז כידוע, התורה אומרת

שאם אחד משמונה שרצים

שמנויים בתורה מת

ונגע בכלים, הכלים הללו טמאים.

כי השרץ נקרא, אחד מהשמונה שרצים הללו במותו,

נקרא אב הטומאה לטרמות אדם וכלים.

אומרת התורה הקדושה, וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא,

מכל כלי עץ או בגד או עור או שק.

דורשים חז״ל כלי עץ, בגד או עור, שק.

תורה באה להקיש גם כלי עץ לשק.

מה שק מיטלטל מלא וריקן?

אף כלי עץ, דווקא אם מיטלטל מלא וריקן.

אבל אם זה כלי עץ שהוא לא מיטלטל כשהוא מלא,

פן יישבר,

ורק כשהוא ריק,

אין זה דומה לשק, ובחיי גבנה טהורו.

למה?

התורה באה לגלות לי שבאופן הזה שהוא כזה גדול,

שאי אפשר לטלטלו כשהוא מלא,

זה מתבטל מזה שם כלי, ואשר על כן לא מקבלו טומאה מן אשר אצא מת.

אומר רש״י, כל זה כתוב ברש״י. נראה ברש״י.

אני לא מדבר על אדם אחד שנושא.

בעצם המציאות לקחת אותו.

אומר רש״י.

תאורינד אית קש כלי עץ לשק

דמיטלטל מלא וריקן.

כלומר, מתי התורה מטמאה נוטלת טומאה לכלי עץ? דווקא אם זה דומה לשק,

שאפשר לטלטלו בין מלא ובין ריקה.

וזה,

אבל אם זה כלי עץ כזה גדול,

שמכיל כוריים ביבש,

אינו מיטלטל מלא,

דגדול יותר מדי.

ואם יטלטלו, הוא יישבר בידיהם.

לכן,

לכן זה לא מקבל טומאה, ואשר על כן גם לגבי היתר טלטול בשבת זה גם מאותה סיבה.

שמאחר ואין על זה שם כלי לטומאה, אז גם אין לזה שם כלי לגבי שבת,

ואסור לטלטלו הלאה.

אמר רבייה,

שמאמינא היי גודשא, טילטא ואין רבייה.

משמע מתוך ללשון המשנה שההפרש

בין הכמות שמכיל הכלי

לבין הגודש,

החלק שמעל הכלי, הלא אמרנו שיש כוריים ביבש.

כמה זה כוריים?

שישים סער.

ואם זה לך כמה הכלי מכיל?

ארבעים. מה ההפרש?

כי הלך לו שייך בו גודש,

ואילו היבש שייך בו גודש.

כמה זה הפרש בין ארבעים לשישים?

שליש.

הארבעים זה שני שלישים מתוך השישים.

יוצא שהעשרים הנותר בין הארבעים לשישים זה שליש.

מובן?

השאלה נשאלת.

קודם כל צריך לומר, כמו שאמרנו, שמדובר פה בכלי מסוים

שגובהו כחצי רוחבו.

מה ההפרש בין ארבעים לשישים זה?

ולא מצאנו.

זה מה שמצאנו בתורה הקדושה.

ברוך היתו אמנו היא,

ראינו מהלך העולם של הכל איום בגמרה.

לא מצאנו.

לא מצאנו.

הבדל כזה של

אם הוא מטלטל בעלי ברכה, רק לגבי אלה.

כלי העץ,

כתוב בהמשך, בגד, עור.

כן.

עכשיו,

למה היא נפקא מינה? השאלה היא לשמה אביי מדקדק את הדיוק הזה במשנה.

היי גודשא, טילתא הווה.

בשביל מה הוא צריך להגיד לי את זה?

אומרים המפרשים,

זה בא ללמד אותי את הדין הזה, שמה יהיה הדין

לגבי מקח וממכר. אם אדם

התנא

ואם אדם אחר המוכר התנא עם הלוקח, שימכור לו שאה גדושה.

כשאומר שאה גדושה,

צריך הוא להוסיף שליש.

כלומר,

כלי כזה

שאפשר שיכיל סיעה,

צריך שיהיה אפשר להוסיף עליו גודל של שליש.

אבל אם לא כך,

אז לא יתקיים התנאי במכה.

לכן אמר את מה שאמר, היי גודשא, טילתא הווה.

מוסיפה הגמרא מעשה באביי.

אביי, אביי חזה אל רבא.

אמרנו שההפרש בין

החלל שבתוך הכלי,

האפשרות קיבולת שבתוך הכלי,

לבין הגודל שמעל,

שמה שיש בתוך הכלי זה שתי שליש מתוך הכלל.

לא, בארוח ובאורן.

אמרנו גובהו כחצי רוחבו.

ככה רשי אומר.

שהרוחב שלו יהיה טיף שתיים מהגובה שלו.

אז לדוגמה רק מי כזה, נכון? כן. אז באמת יכולים גם, באמת, אם גוברו כמו רוחבו יש דבר אחר, זה כבר לא שייך, כן.

זה לא שייך.

כאילו, גם בניהול לקבל דוגמה.

אם נגיד זה ארבעים צאה וגוברו כרוחבו הוא מכיל ארבעים צאה ביבש,

אבל ביבש הוא לא... אתה שואל, אתה שואל מה יהיה... אתה שואל מה יהיה עדין,

אם בכלי קיבול יהיה ארבעים צאה בלח,

אבל ביבש לא יוכל לקבל את השליש הנותר.

לשון המשנה משמע, דווקא בתנאי הזה,

שאפשר ביבש שיחזיק שליש יותר.

אז זה טהור.

אבל אם זה כלי כזה

שלא מחזיק ביבש שליש יותר,

אז זה לא יהיה כך.

השאלה בסברה למה?

הלוא כשאנחנו באים ואומרים שזה טהור, למה מתארים?

בגלל שאינו מיטלטל מלא.

נכון? אינו מיטלטל מלא.

לכאורה, האינו מיטלטל מלא יכול להיות בין אם זה ארבעים צאה בלח,

ומעין אם זה יותר.

כלומר, למה זה צריך שיהיה אכפת לי כמה אפשר להוסיף עליו בגודש?

מה הסיבה למה אינו מיטלטל מלא?

בגלל הכמות הגדולה שיש בו.

השאלה, על איזה כמות אתה אומר שהוא לא מיטלטל מלא? כמות של יבש

או כמות של ארבעים צאה בלח?

זה, יש מקום להסתפק בזה.

אתה מבין מה אני אומר?

כשאמרת שהסיבה לטהר את הכלי בגלל שאינו מיטלטל מלא,

האם מדובר דווקא בכלי כזה?

אבל מה יעד אין כלי אחר?

שאומנם יש בו ארבעים צאה בלח, אבל אין בו גודל של שליש יותר ביבש,

אז האם הוא כן מיטלטל מלא?

צריך לדעת את המציאות בשטח.

פה נתנו לנו דיאגנוזה שלא צריך לנסות את זה בפועל.

אלא, דע לכם, זה כך,

זה לא מטלטל מלא.

אבל מה יהיה שאר הכלים שהם לא עשויים בצורה הזו?

כמו שאתה שאלת, הנדיד שגובהו לא כחצי רוחבו,

אלא הגובה,

נאמר שהוא יותר מרוחבו.

אז לכאורה, ככל שהגובה יותר מהרוחב,

אז כלי הקיבול, הקיבולת הפנימית שלו,

היא יותר מאשר,

זאת אומרת,

הגודש הוא פחות משליש כלפי הקיבולת שיש בתוך הכלי.

כי הגובה הוא יותר גדול.

אתה מבין?

לעומת זאת, אם הגובה הוא פחות מחצי,

נאמר, הכלי הוא מטר על מטר,

ואילו הגובה הוא ארבעים סנטים,

לא חצי מטר, ארבעים סנטים.

לכאורה זה יותר משליש,

נכון.

יותר טוב.

נכון.

לא, זה צריך לדעת, במצבים הללו,

איך אני בודק לגבי טומאה.

מה שאנחנו הבאנו את המשנה הזאת, רק להשמיע לי את היסוד הזה,

שכאשר כלי מחזיק שני קוראים,

מתבטל בזה שם כלי.

והתחדש כאן שגם כלי כזה,

שמצד החלל שבו הוא לא מקבל קוריים, שתי קוראים,

אלא רק על ידי היבש, רק אם זה,

אם ממלאים אותו מייבש, אז שייך

שיהיה לו שתקור על ידי הגודש.

גם אז זה מספיק כדי שיהיה אסור לטלטל לו בשבת.

מה יהיה אם יש לך איזושהי קופסה או ארון,

כן?

ארון מועץ,

שהאפשרות קיבורת שלו,

האפשרות קיבורת שלו

הוא ארבעים סאה בלבד.

אתה מבין? ארבעים סאה בלבד.

אבל מה?

עם הגודש יש לך פה שישים סאה.

זה מספיק שיהיה אסור לטלטל.

כשאסור לטלטל,

וכי זה דווקא במצב כזה, לגבי שבת,

וכי זה דווקא במצב כזה שהאקלים מלא?

לא.

מאחר ששייך

שיקבל כמות כזו, יש פה אפשרות של קיבולת,

של ארבעים סאה בלחשי קוראן ביבש,

אז כבר אין לזה שם כלי גם אם הוא ריק.

אסור יהיה להעבירו ממקום למקום.

מאחר מה שאתה אמרת. אתה מבין מה שאני אמרתי?

כן.

אה.

גם אם הוא ריק, בין הוא ריק ובין הוא לא ריק.

לגבי שבת.

אין לו שם כלי.

לגבי שבת.

ולגבי תומה וטערה, אחת הוא מומלא?

לגבי תומה וטערה אותו דבר, כן, אותו דבר.

כן, כן.

ולכאורה, כשהוא עוד מטלטל עם אותו, מה?

ולכאורה, כשהוא עובד כמו הוא ריק ניסיון.

לא משנה, אבל שם כלי כבר אין לו, כי הוא גדול.

כשהוא גדול עד כדי כך שהוא נושא קוריים ביבש,

אז כבר אין לזה שם כלי.

ממילא גם לגבי תומה אין אותם,

גם לגבי שבת אסור לטלטל אותו.

בואו נמשיך, פשוט אנחנו זוחלים פה.

חייבים להזדרז.

אמרת נתונים שאם הארוך יותר

יותר קצר, יותר ארוך מהגובה, מ-40 סנטימטר הגובה. אם הגובה הוא פחות מחצי של הרוחב.

שבנוזל הוא יכיל פחות,

וכשמקבישים... מייבש?

זה מה שאמרתי, מה אני אמרתי? זה מה שאמרתי.

כן, זה מה שאמרנו.

טוב, הלאה.

עכשיו הגמרא חוזרת לעניין הזה של בין השמשות.

הבאנו דעת רבי יהודה שאומר איזהו בין השמשות

תשכח חמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, נכון?

והוסיף רבי יהודה ואומר,

הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות.

הכסיף התחתון וישבע לעליון והכסיף העליון וישבע לתחתון, לילה.

כך כתוב בלשון רבי יהודה, כן.

בואו נראה.

אם העליון והתחתון שווים, שניהם

החשיפו,

כלומר,

אין אור חשוך,

אז זה לילה.

אבל אם

הכסיף עלינו בשביל התחתון, מה אמרתי?

כן.

אבל מה יעדין אם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון?

זה בין השמשות.

ומה יעדין אם לא הכסיף לא זה ולא זה?

אז מה הדין?

זה מחלוקת רבה ורבי יוסף.

רבה אומר, מאז

תשכח המה, גם אם עדיין לא הכסיף התחתון,

זה גם בין השמשות?

ולפני רבי יוסף לא.

כל זמן שלא היו סיף התחתון זה עדיין יום.

הלאה.

בואו נראה מה פירוש המילים,

שתשכח המה כל זמן שפני מזרח מאדימין.

מה הכוונה שפני מזרח מאדימין?

פשטות הכוונה,

שאתה מסתכל על המזרח ואתה רואה

את

האדמומית של החמה בעבים, כמו שאומר השישה.

אבל נראה שזה לא כך.

אביי, הגמרא מביאה חזה לרבה דקדוין למערב.

אביי ראה את רבה בערב שבת,

כאשר הוא מסתכל לצד מערב.

לשם מה?

כדי לראות אם יש שם אדמומית חמה.

הרבי יכול להיות שהחמה זו

שוקעת במערב ופני מזרח מאדימין.

למה לא?

עדיני השקיעה הפנים מזרח מאדימין.

יש עדיין קרני אור מן השמש שמאירים לכיוון מזרח, כן.

מזרח שקעה.

שקעה, שקעה, אבל עדיין יש...

טוב, זה לא קשה.

זה לא קשה.

תצא החוצה ותראה

שיש מצב כזה שעדיין...

זאת אומרת שפני מזרח לא מאדימין, אבל פני מערב מאדימין,

מבחינתם זה לילה.

פני פני מערב מאדימין.

בואו נראה את האמת תכף, ואז על פי זה תשפוט.

מרה שואלת,

כאשר רבה רואה את רבה שמסתכל לצד מערב,

למה הוא רצה לבדוק אם הוא רואה את האדמומית של החמה?

אמר לה, ועתניה כל זמן שפני מזרח מאדימין?

כלומר, למה אתה מסתכל בצד מערב? תסתכל בצד מזרח.

שם זה המודד לדעת אם זה בין השמשות או לא.

כלומר, מה אבייס סבר?

אבייס סבר, צד מערב זה לא אומר כלום.

ייתכן שפני מזרח כבר לא מאדימין,

אז גם אם פני מערב מאדימין זה כבר בין השמשות.

מה פתאום אתה הולך ומודד על פי צד מערב?

אמר לה,

שאומר לו רבה לאבייס,

מי סברת פני מזרח ממש?

לא.

פנים המאדימין את המזרח.

וכי סבור אתה שהמשנה מתכוונת

פני מזרח ממש, כלומר שתסתכל על הצד המזרחי,

ועל פי זה תבדוק אם האדמומית של החמה נמצאת שם,

וממילא נדע שזה בין השמשות?

לא, לא.

הכוונה של המשנה, פנים המאדימין את המזרח.

אתה צריך להסתכל בצד המערב שהם גורמים להאדים את צד המזרח

כן, בערב החמה שוקעת במערב

ועדיין זהרורי החמה מאדימים את המזרח

כן, זה מספיק

אז אתה צריך לבדוק לפי שקיעת החמה

החידוד הוא בא לומר שכדי לדעת את העומדן הברור מתי מתחיל בין השמשות

אל תסתכל על המזרח אלא תסתכל במערב לראות אם כבר שוקעה החמה, זה הכול

פנים המאדימים את המזרח

אז תצטרך להסתכל בצד הזה שגורם להאדים את המזרח

מהו הגורם להאדים את המזרח?

החמה שנמצאת במערב

שאלה יפה, אבל זה ברור הדברים

שהוא צריך לבדוק את הצד המערב

ועל פי זה לדעת אם כבר התחיל בין השמשות או לא

אגב גם נשאר ככה להלכה

להלכה נשאר כך

ואז מה יבדוק? איך תגיד לו? מה תבדוק?

ומה תבדוק?

אבל אתה צריך להסתכל במערב עד כמה עדיין נשאור מן השמש שגורם להאדים את המזרח

אבל אם... עוד פעם, ברור שצריך

את פני המזרח שיעדימו

אבל ההסתכלות שלך צריכה להיות בצד המערב

לדעת שזה נמצא בעוצמה שכזו שזה מאדים את המזרח

אבל נסתכל על המערב הכי מגיעים בפועל... כנראה שאם תסתכל רק על צד המזרח

לא תמיד יהיה לך את העובדה הנכון לדעת אם הגיע המצב של בין השמשות

יותר קל לי לעמוד את הפנים מזרח מאז שאני מסתכל על המזרח מאשר שאני מסתכל על המערב עוד פעם איך אני יכול לדעת אם האור הזה יכול להיות למזרח אני אסתכל על המזרח ואני יודע אם האור יגיע למזרח אז אני אומר השאלה היא מהיכן

מהיכן מגיע האור הזה

לא תמיד לא תמיד אתה אומר לי להסתכל על המערב פה הוא אומר להסתכל על המערב ואז אתה בודק שיש משם זערורי החמה מכים לצד מזרח

זה מה שאומרים לך כאן

כשאתה מסתכל לצד מערב ורואה שעדיין זערורי החמה פונים לכיבול מזרח,

זה בין השמשות.

אז לפי הדבר הזה... עדיין לא לילה. לפי הדבר הזה, אתה בעצם אומר גם במילים אחרות,

כל הזמן שהשמה חכה שקר את הסוף.

אתם יודעים מה שאני רואה בצד מערב.

אני רואה ששקר חמה לסוף. זאת אומרת, אפילו מה שאני רואה בצד מערב,

כיוון שההקריאה אצל החמה כבר לא פרשקים.

האמת היא תלוי לפי מי, לפי רב או לפי רב יוסף.

רבא באר, שזה בין השמשות, מתחיל מאחר שקיעת החמה.

אז לפי ביאורו של רבא,

מה הביאור בדבריו יהודה לפי זה?

איך רבא פרש את דבריו ביהודה, אתה זוכר?

משקיעת החמה,

זה מתחיל בין השמשות,

ועדיין, גם אם הכסיף התחתון, עדיין בין השמשות,

רק אם הכסיף גם העליון, אז זה לילה.

כלומר, זה מתחיל משקיעת החמה, נכון?

אז לכן אומרים לך, תסתכל לכיוון המערב,

ותראה ששקעה חמה,

גם אם אתה רואה שפני מזרח מעדימין,

אבל זה כבר בין השמשות, כך יוצא לפי דברי רבא.

אל תשפוט על פי זה להחליט שזה יום,

לא.

גם אם פני מזרח הידים, כך יוצא לפי רבא, אם אתה מחשבן נכון את הדברים,

יוצא שרבא בא ואומר,

לא רק מאז שהכסיף התחתון זה בין השמשות,

אלא כבר קודם לכן.

פירושו של רבי יהודה בא לומר, להחמיר,

שכבר מאז ששקעה החמה,

כשעדיין פני מזרח מעדימין, זה כבר בין השמשות, ואתה נכנס לספק איסור,

ספק יום, ספק לילה.

לכן הזכיר ואמר, תסתכל על המערב,

ואז תחמיר מיד משקיעת החמה,

אפילו שפני מזרח מעדימין.

מובן?

הלאה. עכשיו, לפי רבי יוסף...

מערב, אתה תתקן מערב. ודאי.

במערב אתה תבדוק מתי כבר הגענו למצב שזה ספק,

וממילא אסור לך לעשות מלאכה בערב שבת.

עכשיו, לדעת רבי יוסף,

אדרבה,

רבי יהודה מקל ואומר,

ואומר, כל זמן שפני מזרח מעדימין, זה עדיין יום.

רק אם החסיף תחתון, אתה נכנס למצב של בין השמשות.

ולפי הרבי יוסף.

אז רבי יוסף בא ואומר...

לפי הרבי יוסף, קשה למצב אותי להסתכל על העם.

שוב, אני מסביר לך.

זה שאתה רואה,

זה, אה, זה שאתה רואה את פני המזרח מעדימין, זה חייב להיות שזה בגלל,

בגלל החמה?

הרבה פעמים אתה לא יכול לראות את זה בצורה ברורה.

איך אני אבין, בוא נשאל ככה. איך אני אבין לפי המעמד,

שזה צריך לחיוך לי ככה קרני אור למזרח?

איך אני אסתכל במעמד ככה קרני אור? זה ברור. השמש שקעה. איך אני אבין שהחמות הזאת, הכזאת של האור? אני אומר, אני מסכים איתך,

אני מסכים איתך שצריך לבדוק גם את המזרח,

אבל לא הוא המודד לבד.

זה נכון.

כי איך הוא ידע,

איך הוא ידע שאלה הפנים מאדימין את המזרח?

צריך לראות גם במזרח.

אבל לא זה לבד מספיק, זה מה שהוא בא ואומר.

אני צריך לבדוק גם את הצד המערב, כדי לדעת שכבר שגרה החמה.

אז מה אני אראה במערב? אני אראה במערב יותר ממה שאני רואה במזרח?

מה שתראה, לא הבנת.

משום שאם אתה, אם אתה מסתכל פה ופה,

אז אתה יכול להבין שפני מזרח מאדימין בגלל החמה.

אז ממילא זה עדיין יום, כך יוצא לפי דעת רבי יוסף.

הלוא אם רבי יוסף מבאר שכל זמן שפני מזרח מאדימין זה יום,

אז הוא בא אדרבה,

באופן מסוים, בערב שבת הוא בא למשל להקל.

בערב שבת זה בא להקל.

מה לומר?

שזה עדיין יום,

ומותר לעשות מלאכה.

נכון?

אז כאשר אתה בא לאמוד את ההיתר מלאכה בערב שבת,

תבדוק

גם בצד מערב, לדעת זה אכן כך,

שאותם זרערו חמה המקים במזרח, באים מכוח החמה.

עכשיו, לעומת זאת, במוצאי שבת, זה בדיוק הפוך.

במוצאי שבת באים ואומרים לך, אדוני,

אם עדיין אתה רואה מצב של פני מזרח מאדימין, אז זה עדיין יום, ואסור לך לעשות מלאכה.

אז אדרבה.

אתה צריך לאמוד ולהסתכל גם במזרח וגם במערב

כדי להיות בטוח

כדי להיות בטוח שאכן זה המצב.

וממילא יהיה אסור, יש פה חילול שבת, ודאי.

נפקא מינא במוצאי שבת, לדעת אם להביא חטאת או אשם, תלוי.

כאשר אדם עושה מלאכה בזמן הזה של משי תשכח המה עד שהכסיבה תחתון,

האם זה נקרא שהוא ודאי חילול שבת, או ספק איסור?

לא, לפי ארבע לכולם. לפי רבא, מה זה?

בין השמשות, לא.

ממילא זה סופק איסור, אז הוא צריך להביא מה? אשם?

תלוי.

מובן? אבל לפי רב יוסף, שזה ודאי יום,

הפוך, אני מדבר על שהוא עשה מלאכה בזמן הזה במוצאי השבת.

זה הפוך עכשיו.

אז במצב הזה הוא ודאי עשה מלאכה בשבת,

ואשר על כן צריכו להביא חטאת, ולא אשם תלוי.

אשם תלוי מביאים במקום שאדם עשה ספק איסור

שיש עליו כרת.

אבל למה יש פה שתי שפקות?

יש לך ספק במציאות וספק בדין.

ספק במציאות, לפי רבא, זה ספק במציאות, נכון?

לפי רבא זה ספק במציאות. אם זה נקרא בין השמשות או לא נקרא בין השמשות?

אבל המחלוקת... מה, מה, מה, מה?

מי שתשכח אמה יש ספק יום, ספק לילה. ספק במציאות.

מה זה ספק במציאות?

ספק יום או ספק לילה.

ספק במציאות זה ליום או לילה. נכון.

אבל בפועל,

זה ספק בדין.

ממילא זה משליך לי לדין.

כשזה ספק יום, ספק לילה, ממילא זה גורם לי גם לספק בדין.

מבחינתנו זה ספק בדין, כי אם אתה אומר שיש פה מחלוקת,

מחלוקת פוסקים,

אז אפילו נגיד זה לא יספק במציאות,

אבל הייתי מבין שאתה אוסר לי, ואתה... אבל איך רבה אתה... אבל בכל מעניין, אני חטאת או עכשיו בוודאי? אני עכשיו לא מדבר מה אני אפסוק,

אני מדבר איך רבה פוסק את העניין.

איך רבה היה פוסק בעניין הזה?

ספק איסור או בוודאי איסור?

כאשר הוא עושה מלאכה לאחר שקיעת החמה ועדיין לא החסיף את תחתו.

האם זה ודאי איסור או ספק איסור?

איך רבא יפסוק?

ורבי יוסף מה יגיד?

זה ודאי.

ממילא יוצא שרבי יוסף שסובר את זה ודאי, מה יצטרך להביא? איזה קורבן?

חטאת.

ורבא שאומר לסופג מה יצטרך להביא, איזה קורבן?

אשם תלוי.

אז על חטאת זה באמת.

לא.

חטאת זה על השוגג שניהם. על שוגג. גם אשם זה על השוגג.

רק אשם תלוי מביאים במקום שיש ספק כמו עבר איסור בכלל.

זו דרגה נמוכה.

מה זה דרגה נמוכה? הוא חייב להביא קורבן, מה זה דרגה נמוכה?

הוא נכנס לספק איסור.

במקום שהוא עשה ספק איסור,

צריך להביא, אשם תלוי. בוא נשאל שאלה כאלה, לפי זה?

לפי מי? רבי יוסף?

כן. ודאי!

אבל הוא לא יחשב שזה רב או לא יחשב ש... לא, לא יחשב שזה רב.

הוא חולק עליו מכל וכול וסובר שזה יום,

או ממילא אם זה יום, זה בגלל שהוא חלל שבת מדין ודאי.

הלאה.

אנחנו ל״ה עמוד א׳

בהמשך.

כמה שורות לפני הנקודתיים הראשונות.

אמר להם, מי סבר פני מזרח ממש?

לא.

פנים המאדימין את המזרח.

אי כדא אמרי יש שאומרים שהמעשה היה להפך.

רבא חזי אל אבייה דקדא ולמזרח.

רבא ראה את אבייה כשהוא מסתכל לצד המזרח כדי לראות האם שם רואים את זר החמה.

אמרי, אז אומר לו רבא לאבייה,

מי סבר את פני מזרח ממש?

כנראה אתה עושה זאת על פי מה שאתה יודע עד דעת רבי יהודה ואברייתא,

האומר שתשכח מה קודם של פני מזרח מאדימין.

ואתה לומד את הדברים כפשוטן, שצריך להסתכל בצד המזרחי.

לא.

פנים המאדימין את המזרח. היינו המערב כמו שביארנו.

לפי גילתו, עדיין לא צריך להסתכל רק למערב.

בסימני, חכבת. זה תלוי, אבל אמרתי.

כדי לדעת בבירור שהפנים מאדימין את המזרח,

צריך להסתכל פה ופה.

בסימניך, כבתא.

סימן לדבר, כבתא. כבתא בארמית זה הכוונה חלון.

כמו שכשהחמה נכנסת בחלון,

אז הכותל שכנגד,

יש לו איזשהו אור אדמומית מן החמה, נכון?

כמו כן, החמה שוקעת במערב,

מאדימה את הצד שנגדה, שזה צד מזרח.

וזו הכוונה פני מזרח. מה הכוונה פני מזרח?

הפנים הגורמים למזרח להיות להאדים.

רבי נחמיה אומר,

רבי נחמיה אומר,

כדי שיעלך אדם משתשקע חמה חצי מיל.

רבי נחמיה חולק על רבי יהודה,

וסומר שמה זה בין השמשות?

משקיעת חמה עד

שיגמר זמן של הילוך אדם חצי מיל.

אם נאמר שמיל זה 24 דקות,

אז 12 דקות זה זמן של אלף אמה, זה חצי מיל.

ואז,

כעבור 12 דקות משקיעת החמה זה בין השמשות.

אם החמה השקיעת חמה, אמרנו אתמול זה בחמש, אז בחמש ושתים עשרה דקות

זה כבר לילה.

אבל בין חמש לחמש ושתים עשרה זה בין השמשות.

אמר רבי חנינא,

הרוצה לדע שיעורו של רבי נחמיה יניע חמה בראש הכרמל,

וירד ויטבול בים ויעלה.

וזהו שיעורו של רבי נחמיה.

רבי חנינא

נותן לנו סימן לדעת

מהו השיעור של זמן בין השמשות לדעת רבי נחמיה.

אומר רבי חנינא כך, אתה רוצה לדעת

מתי מסתיים השיעור של רבי נחמיה?

אז הוא אומר, יניע חמה בראש הר הכרמל.

כרמל, הכרמל זה הר שנמצא על שפת הים, כן?

במילים אחרות, כשהוא רואה את החמה סמוך לשקיעה,

אז רואים אותה בראשי ההרים,

אז יניח את החמה וירד לטבול בים,

ויעלה.

הזמן הזה לרדת מן ההר

עד למטה ולעלות,

זה זמן של רבי נחמיה, שזה חצי מין.

כאילו הוא אומר להם, יש לך מספיק זמן לטבול, וזהו שיעורו של רבי נחמיה.

אמר רבי חייא,

הרוצה לראות בעירה של מרים,

יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין קברה בים.

היום רואים את זה? וזוהי בעירה של מרים.

אולי הצדיקים רואים, אני לא יודע.

ידוע, תכף אנחנו נזכיר את העניין הזה.

בכל אופן, הגמרא מביאה בדרך אגב את העניין הזה, אם כבר הזכרנו הר הכרמל,

אז הוא בא ואומר, מימרה נוספת שרב חייא אומר אותה,

שאם אדם רוצה לראות בעירה של מרים, הלוא הבאר של מרים היה הולך עם עם ישראל במדבר.

זה לא נעלה, אלא זה נסתר מאיתנו.

עכשיו אם אדם בכל זאת רוצה לראות אותה, מה יעשה? יעלה לראש הר הכרמל

ואז יראה כהן סלע עגול כמין קברה בים. מה זה קברה?

כהן קברה זה כלי ניפוי גדול.

משהו עגלגל,

שבו מנפים את החיתים, את התבואה.

וזוהי בעירה של מרים.

אם אתה תראה איזשהו כמין סלע, כמין קברה בים,

זה בעירה של מרים.

פה מבהרים שזה גודל של אמה על אמה.

כלי עגול כאמה על אמה.

זה כמו שהארכה אומרת.

כלומר,

מצד לצד בקברה הזו זה אמה על אמה.

איפה זה ארכה אומרת?

זה לא יהיה מהר.

על הכרמל זה ידוע.

כמה שידוע לי זה בחיפה, לא?

זה אותו אר, כן? מה שידוע. חיפה?

יש כרמל שם, לא?

אבל איך הוא יגיע לראות את ה...

אז תיקח משקפת.

אז אי אפשר... משקפת לא תוכל להגיע לשם?

אתה לא, אבל כנראה... זה מקצה עד מקצה הארץ, אז זה קצה השני.

חיפה זה בקצה של ים התיכון,

ומה, טבריה זה בחודשני של הארץ.

לא, מה קורה? זה הצפוי בזה. מה זה? זה במערב, צבייבא זה במערב, באמת. אתה צודק, אתה צודק.

בירושלמי ובמדרש מבואר שנגנזה הבאר בימה של טבריה.

וכן כתב רב חיים ויטל,

עיין שם סיפור המעשה שהשקע הוא

הארי הקדוש מבארה של מרים.

שהוא לקח אותו,

לכנרת,

עד שהגיעו לבארה של מרים, והשקע אותו מן המים של...

בארה של מרים, ומאז

קלט את סודות התורה שלימד אותו הארי הקדוש.

ואחד המפרשים אומר, זה לא מסתדר על מה שכתוב כאן,

שערי הר הכרמל הוא במערבה של ארץ ישראל,

על שפת הים הגדול, מה שנקרא הים התיכון.

ואם הבאר בים כנרת שהוא במזרח לארץ ישראל,

לא יוכל לראותה מהר הכרמל.

ודוחק, כלומר, מחמת גובה ההר הוא יוכל לראות ממנו עד ים כנרת.

אז את השאלה שלך שואלים כבר,

שאיך ייתכן שיוכל לצפות ולראות?

לדידי לא קשה.

לא אמרו כאן,

לא נכנסו כאן לשאלה איך הוא יראה.

אם הוא יצליח לראות,

אם זה עם כלי מדידה, אם זה בלי כלי מדידה,

אם הוא יצליח לראות את זה,

אז זה משם.

משם הוא יכול לראות את זה.

כנראה שהר הכרמל הוא יכול להיות ממוקד עד,

אווירית עד לכינרת,

ואם הוא יצליח לראות אז,

ויראה את הסלע הזו כמין קברה, אז יבין שזו בעירה של מריה.

למה צריכים להגיע לשם? אתה יכול לשאול שאלה, למה צריכים להגיע לשם?

למה שלא נאמר, לא, למה שלא נאמר,

ילך לטבריה, ויסתכל סמוך לשפת הים,

ויראה משהו שכנראה יש יותר סיכוי שיוכל לראות אותה

מראש הר הכרמל מאשר במקום אחר, רק שזה קרוב יותר לכינרת.

אז גם שהוא שם ממש היה בכינרת,

כן, כן, אתה מבין? בשביל זה אני אומר.

כי אם אמרו את זה, כנראה שבאו ואמרו ששם

אפשר יותר לראות.

הוא מביא כאן,

שבירושלמי ובמדרש נאמר שעולה על ראש הר ישימון,

ומשם רואה את הבאר.

מה זה הר הישימון?

נראה שהוא הר העומד במזרחה של ארץ ישראל, סמוך ל...

ים כנרת

מובן

ככה הוא מביא כאן, כנראה שישנו איזשהו הר

כנראה שיש איזשהו הר

שהוא בסמוך לים כנרת

ולזה קורא הוא כאן, ולזה המדרש אומר שהוא יכול לעלות משם ולראות את בעירה של מרים

אבל אמרתי לך, לדידי לא קשה, אני מסביר לך,

לדידי לא קשה.

משום שאם כל הבעיה היא מצד המרחק,

חז״ל לא באו להיכנס כאן איך הוא יתמודד עם הבעיה של המרחק.

אם יהיה לו את הכלים הללו כדי לגמד את הבעיה הזו של המרחק

ויוכל אכן לצפות על הכנרת מהר הכרמל,

אז אפשר שיוכל להבחין באותו סלע לקראת בעירה של מרים.

אבל אפשר היום ללכת שהוא...

נכון. אימא, יכול להיות שאם אתה היום תעלה לכרמל

ותמצא שם את המיקום המדויק שמשם תוכל לספות עד יום הכנרת על ידי משקפת

שהיא טובה מאוד.

אנשים היו תושבים והם לא עושים את זה עוד פעם. מה?

אנשים יכולים להרים עליהם מים,

מפני שהם נותנים להרפויות ככה.

שיערו יום מהנו.

איי, אתה יודע שיש דברים כאלה שגם אם אתה תעשית את כל הטסדיקה שבעולם,

לא יעזור כלום, אתה מבין?

באו לדעת היכן קבעו כבולתו של משה רבנו.

נכון?

אז מישהו עלה לראש ארנבו, הוא אמר, הנה, זה שם, אני רואה את זה שם.

הגיע לשם, הוא לא רואה את זה שם.

הוא אומר, אני רואה את זה למטה.

הוא יורד למטה, שוב הוא לא רואה את זה למטה, הוא רואה את זה פתאום למעלה.

אז הלכו שני בני אדם, זה רואה למטה, ההוא שעלה למעלה רואה למטה, זה של מטה רואה למעלה.

כי כשהקדוש ברוך הוא מחליט

להעלים ממך,

לא יעזור שום ת׳ציר״י קשר בעולם. כל התחבולות שתעשה,

זה לא יעזור, לא תמצא.

השאלה אם הוא מסתיר באמת הרבה שאפשר להיות. ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה.

הקב' ברוך הוא בכוונה העלים את מקום קבורתו של משה.

מה שתעשה, שום דבר.

כי כשהקב' ברוך הוא רוצה לסתום לך את העיניים,

שלא תראה,

גם אם העיניים פקוחות אתה לא תראה.

ואם הקב' ברוך הוא רוצה שתראה, גם עם עיניים סגורות אתה תראה.

כי לא העיניים הפתוחות הן הרעות והעיניים הסגורות הן אוטמות את אפשרות הראייה,

אלא רצון השם הוא הגורם. ומה זה עד היום? הכל זה התלבשות בלבד.

אם נראה לך שהעיניים הן הגורמות לראייה, אתה טועה.

כשבו הוא רוצה שתראה, רק הוא מלביש את זה דרך העיניים.

ומה זה עד היום הזה? איזה יום?

מה?

זה נתור עד היום הזה. כל יום יום כשהגיע זה עד היום הזה.

זה לא עד היום היום.

לא, אבל יש יום מיוחד.

לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, אין שם יום אחד.

איי, איי, איי, איי, איי, איי. כשיגיע, בטח, כשיגיע, חיו המתים,

אז בעזרת השם נזכה לראות, להיות גם כן, לראות את משה רבנו גם כן.

מביאים פה, מביאים פה...

מביאים פה,

במדרש מובא,

הגמרא מביאה במסכת נידה, עניין של אנשים גבוהים,

ושם אתה רואה שהגיעו לכזה גובה עצום,

שכל דור שאחר הדור הקודם,

אז הצטמצם יותר ויותר.

היום אנחנו מבחינה של נסים כלפי הדורות הקודמים.

במילה, אנחנו אפילו לא מגיעים לבואין של הרמבים לפי ההגדרה.

במדרש רבא, ויקרא,

מובא מעשה במוכה שכין אחד שירד לטבול בטבריה.

והרעשה, והגיע לבארה של מרים,

ורחץ במימיה ונתרפא.

הוא אפילו לא ידע,

ירד לרחובה בכנרת.

ולגבי הגיעה שם, הן ישרות.

מה?

הן ישרות,

הבארה של מרים,

בעירה של מרים,

הוא מסתובב שם כנראה, הוא לא מונח במקום אחד.

הוא נעבה נעד בתוך הכנרת.

פעם פה, פעם פה,

ככה אני מבין.

לא יודע אם זה על פשעות,

או לפי רצון השם, איך זה יהיה, אינני יודע.

בכל אופן, לא קבוע במקום אחד.

והיכן היא בעירה של מרים,

אמר רב חייא בר אבא,

כתיב ונשקף על פני הישימון,

שכל מישהו עולה על ראש העיר שמעון

ורואה כמין קברה קטנה בים טבריה, אז זוהי בעירה של מרים.

וכן כתב בשער הגלגולים,

שמלכתך דרך ים טבריה על חמי טבריה,

באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים משפת היום ההוא,

משפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד לאישור בראש ההר,

שם הוא בעירה של מרים.

כנראה שיש לזה איזשהו תחום מסוים, ששם אפשר להגיע לזה.

ובספר תולדות הערים הוא בא שהערכו היה לומד תורת אסון ושוכח.

ערכו זה הכוונה רב חיים ויטל.

עד שיום אחד הלך הערל עם החברים לטבריה,

חברים הכוונה התלמידים שלמדו איתו,

והשקה לו מים, לרב חיים ויטל, מבעירה של מרים, ואז התקיים תלמודו.

ועל דרך זה כתב רב חיים ויטל בעצמו,

אני חיים, ככה הוא קודם על עצמו, אני חיים כשבאתי אצל מורי,

זיכרונו לברכה, על אחי העולב הבא, ללמוד חוכמה זאת ממנו.

הלך מורי זו לטבריה,

ושם הייתה ספינה קטנה,

והוליכה לי מורי בה בתוך הים,

כנגד העמודים של בית הכנסת הישן.

לקח מורי טס אחד,

ומילא אותו מים משם בין העמודים,

והשקה לי אותם.

ואמר לי, אתה תשיג בחוכמה זאת,

כי אלו המים שטטית, הם מבאר מרים.

ואז התחלתי להיכנס בעומק,

בחוכמה הזאת.

וחתן הכול בו,

שנהגו אנשים לדלות מים במוצאי שבת,

תכף ששמעו ברחו,

לדלות מים ממעיינות, מבארות,

כפי שמבואר בהגדה

שבארה של מרים בימה של טבריה,

וכל מוצאי שבת מחזירה על כל בארות ועל כל מעיינות.

וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים הללו וישתן,

אפילו כל גופו היא מוכה שחין, מיד נרפא.

מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין,

והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים,

ונתעכבה יותר מדי,

ונזדמנה לה בעירה של מרים ומילאה כדה מאותן המים,

כיוון שבאה אצל בעלה, כעס עליה,

ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד,

ונפלו מטיפי המים על בשרו,

ובכל מקום שנטזו המים נרפא השחין.

ועל זה אמרו חכמים, רכזן לא עלתה בידו אלא רכזנותו,

אם הוא לא היה כועס,

אז ייתכן שהיה מתרפא מכל מה שיש עליו, כל השחין שהיה פה.

אבל בגלל שרק טיפות מים היו, אז רק אותם מקומות שיגעו טיפות המים הללו.

ולכן נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת.

זה כנראה מנהג שלנו כבר לא ידוע אותו, אבל זה מנהג שהיה כנראה בזמן קדום,

שהנשים היו נוהגות במוצאי שבת

לדלות מים.

טוב, עכשיו נמשיך הלאה.

את הקטע הבא בגמרא.

מאיכן אנחנו?

אמר רב, מעיין המיטלטל טהור.

וזהו בארה של מרגם.

אם יש לך מעיין

שהוא מיטלטל,

כלומר, שאינו נמצא במקום אחד, אלא אפשר שיעבור ממקום למקום,

אז הוא טהור בלקבל טומאה.

מה זה אומר במקום למקום? הוא נעלם ומפיע במקום אחר?

כי אין הרי חיבור בין המעיינות.

יש מעיין פה, אז זה משהו שהוא כמו אלטיבי כזה. זה משהו חסי. נכון מאוד. הוא נעלם פה ומפיע שם. נכון.

ואם הוא יזדמן לך ומתמוך, יש לך זכויות ודלים את האנושה ואתה לא מאמין. זה מה שכתוב כאן.

שהמעיין הזה המיטלטל טהור מלקבל טומאה, וטובלים בו.

אין לזה דין כמו מים שאובים.

מים שאובים מקבלים טומאה. אלה לא.

כי כדי שיהיה מים שאובים צריך שיהיה בתוך כלי.

זה לא נקרא כלי.

וזהו בארה של מרים.

על איזה מעיין אתה מוצא אותו שהוא מיטלטל?

בארה של מרים.

לכן המים שבו טהורים מלקבל טומאה.

רשי, קודם שנמשיך נראה את רשי.

רשי בדיבור המתחיל דווה. אתם רואים רשי בדיבור המתחיל דווה?

מביט

ערב שבת.

אני יכול להתחיל? מצאתם?

רשי, קודם כול.

ל״א עמוד א',

רש״י בדיבור המתחיל ד״ו.

ד״א, ו״ו, י״.

מביט ערב שבת לראות אם יש שם אדמומית חמה. הוא היה מסתכל לצד המזרחי.

ועל זה אמר לו רב הפנים המאדימין את המזרח.

לערב חמה שוקעת במערב,

וזהרורי החמה מאדימין את המזרח.

כחלון, וכשהחמה נכנסת בה,

מאדמת כותל שכנגדה.

כן?

וסימניך קבתא.

חלון, כמו שפירשנו.

כרמל הר שעל שפת הים,

וחמה סמוך לשקיעתה נרדת על ראשי ההרים.

וכדי שירד ויטבול ויעלה,הווי לילה.

כמין קברה, סלע גדול ועשוי כקברה.

זהו בארה של מרים,

שהים התגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים.

דכתיב עד תמות שם מרים, וסמיך ל,

ולא היה מים לעדה. כלומר,

שלמה קוראים לזה בארה של מרים?

כי המים היו בזכות מרים, מרים הצדקת.

אמנם כתוב שכשנפטרה,

אז בהתחלה לא היה, אבל בסוף חזר הבאר גם בזכותו של משה רבנו.

טהור מלקבל טומאה וטובלין בו,

דליו ככלי דם אין להיות המים הנובעין ממנו כשאובין,

ואין לך מעיין מיטלטל

אלא בארה של מרים.

נחזור לגמרא,

סוגיה שמדברת על עניין בין השמשות.

הבאנו, אם אתם זוכרים, בבריתא שלוש שיטות,

מה זה בין השמשות?

דעת רבי יהודה,

דעת רבי נחמיה ודעת רבי יוסי.

רבי יהודה מה אמר? משתשכה חמה,

כל זמן שפני מזרח מעד ימין,

החסיף התחתון והחסיף העליון עדיין בין השמשות.

החסיף העליון וישבן התחתון זה לילה.

זה מי דעת מי זה?

רבי נחמיה אומר כדי שיעלך אדם משתשכה חמה חצי מילה.

זה רבי נחמיה.

רבי יוסי מה אומר?

כערב עין.

זה נכנס

וזה יוצא.

מובן?

צריך לדעת

אליבא זה רבי יוסי שאומר בין השמשות כהרף עין.

האם הזמן של רבי יוסי הוא קודם לזמנו של רבי יהודה

או אחר זמנו של רבי יהודה?

נאמר שלפי רבי יהודה, מ-5

עד 5 ו-18 דקות זה בין השמשות.

בסדר?

רבי יוסי שאומר כהרף עין.

האם כוונתו של בין השמשות לשיטתו מתחיל

אחר הזמן של בין השמשות של רבי יהודה?

ממילא לשיטתו רק אחר שכבר הגענו ל-5 ו-18 דקות זה בין השמשות.

אבל בתוך הזמן הזה של 5 עד 5 ו-18 לשיטת רבי יוסי זה עדיין יום.

בשונה משיטת רבי יהודה שסופר לזה בין השמשות.

מובן?

אז בואו נראה. אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

בין השמשות רבי יהודה כהנים טומנים בו.

כהנים,

שנטמאו

בטומאתם

והם צריכים לטבול לטומאתם,

הם יכולים לטבול בבין השמשות של רבי יהודה.

כהן רוצה לאכול תרומה.

זה כמו קריאת שמע של בעיה. בדיוק.

כהן שרוצה לאכול תרומה, מה הוא יעשה?

התורה אומרת,

ובא השמש ויטהר,

ואחר יאכל מן הקודשי.

כלומר, הוא טבל במקווה,

או לאחר מכן, באה השמש. מה זה באה השמש?

מה זה באה השמש? רק התחיל? או שפה? לא. באה השמש בראשו, שקעה השמש,

ואז יאכל מן הקודשים.

אז מה משמע מתוך לישון הפסוק?

שהוא צריך לטבול לפני ביאת השמש.

אבל אם הוא טבל אחר שכבר שקעה השמש,

עדיין הוא לא יכול לאכול תרומה.

אם הוא טבל קודם שקיעת השמש,

ואחר כך הגיעה השקיעת השמש,

אז יאכלו לאכול מן התרומה.

והתחילה חייבת להיעשות שש או שמש.

אז זו השאלה.

האם הוא יכול לעשות את זה במצב שכבר הייתה השקיעה?

בלשון, לפי ההגדרה שלנו,

האם הוא יכול לעשות את זה במצב שהוא ספק יום ספק לילה,

או שהוא חייב לעשות את זה ביום? זה ממש יום. עדיין יום?

אז בואו נראה מה נקרא יום.

אז רבי יהודה אומר בשם שמואל,

שאם רוצים הכוהנים לטבול בבין השמשות של רבי יהודה, יכולים לטבול.

שואלת הגמרא, איך יכולים לטבול?

הלא לפי רבי יהודה, בין השמשות מה זה ספק יום,

ספק לילה, אז איך יועיל לטבול בו?

שואלת הגמרא, למען,

לדעת מי אומר שמואל שאפשר לטבול בבין השמשות של רבי יהודה?

אי לימא לרבי יהודה ספק ההוא.

אם נאמר שכוונתו לדעת רבי יהודה,

ואז יהיה אפשר לטבול בין השמשות, איך ייתכן?

הלוא זה ספק.

הלוא מאחר שרבי יהודה קורא לו בין השמשות,

הוא קורא לזמן הזה בין השמשות.

פירושו שזה ספק יום, ספק לילה.

איך אפשר יהיה לטבול בו?

הלוא מוכיח בתורה הקדושה שבשביל לטבול צריך שיהיה ודאי יום.

ולא במקום שאולי הוא כבר לילה.

לא בזמן כזה שאולי כבר לילה.

אז איך אתה אומר כהנים טובלים בו?

אומר רבי גמרא, אלא בין השמשות רבי יהודה לרבי יוסי כהנים טובלים בו.

הכוונה שלדעת רבי יוסי אפשר לטבול בזמן הזה שנקרא בין השמשות לדעת רבי יהודה.

זהו בין חמש לחמש ושמונה עשרה.

בדיוק, יפה.

אז מה שנקרא בין השמשות לדעת רבי יהודה, ואנחנו תרגמנו את זה הלכה למעשה נאמר,

שחמזה השקיעה ואף חמש ושמונה עשרה זה בין השמשות לדעת רבי יהודה,

אומר רבי יוסי,

לדעתי אפשר לטבול עדיין בזמן, זה נחשב יום, זה נחשב יום לדעתי ואפשר לטבול, רק בחמש ושמונה עשרה ואילך זה בין השמשות,

אבל קודם חמש ושמונה עשרה דקות,

מה שאתה קורא לו בין השמשות, יאמר לך רבי יוסי, לא, אני בשיטתי זה יום, יפה.

שואל איזה גמרא, פשיטא?

פשוט,

שיכולים לטבול. שהרבי יוסי שאומר בין השמשות כערב חיל, זה נכנס וזה יוצא.

יוצא שמה שלפני הזמן הזה הוא יום.

בין השמשות מתחיל רק

אחר כך.

עונה הגמרא, מה עבודת אימה? בין השמשות רבי יוסי משח שייך בדרמי יהודה.

כמה שמע לאן דשאלים בין השמשות רבי יהודה.

והדר מתחיל בין השמשות רבי יוסי.

הייתי יכול לחשוב ולומר שהשיעור של בין השמשות לדעת רבי יוסי הוא כלול בתוך זמן בין השמשות של רבי יהודה.

ממילא, אתה לא יודע מתי.

אם זה כלול, אז יכול להיות שזה בחמש ושבע עשרה,

יכול להיות שזה בחמש ושש עשרה,

יכול להיות שזה בחמש ורבע, חמש וארבע עשרה.

אז הייתי יכול לחשוב שאי אפשר יהיה לתבור שם.

מספק שאולי זה כבר הגיע בין השמשות רבי יוסי.

לכן בא רבי יהודה בשם שמואל ואומר לו, דע לך,

שרבי יוסי שאומר בין השמשות, הוא סובר שזה מתחיל מתי?

רק אחר שנשלם זמן בין השמשות של רבי יהודה.

רק לאחר שנשלם הזמן של בין השמשות לדעת רבי יהודה,

אז מתחיל בין השמשות של דעת רבי יוסי.

אז אם נאמר שכערב עין זה נכנס וזה יוצא, נאמר שזה דקה,

שתי דקות,

אז דע לך, זה מתחיל לאחר הזמן של בין השמשות של רבי יהודה.

אם נאמר, אליבא רבי יהודה בין השמשות זה מחמש עד חמש ושמונה עשרה דקות,

אז רק בחמש ושמונה עשרה ואילך זה בין השמשות.

אבל כמו שביארנו קודם, אבל קודם לכן זה ודאי יום

לדעת רבי יוסי,

ואפשר שהכהנים ידמלו בו.

הגם שכבר שקעה חמה.

בכל זאת, לדעת רבי ישי זה עדיין יום.

אמר רבא בר בר חנה, אמר רבי יוחנן,

הלכה כרבי יהודה לעניין שבת,

והלכה כרבי יוסי לעניין תרומה.

מה פירוש?

שאם אתה בא לדון לגבי הילכות שבת,

אתה צריך לדעת, הלכה כרבי יהודה.

להחמיר,

כי הלו בין השמשות של רבי יהודה הוא קודם לזמן בין השמשות של רבי יוסי.

אז אתה צריך לדעת שלגבי שבת פוסקים אנו כמו רבי יהודה.

אבל לגבי תרומה,

תכף אנחנו נראה מה הכוונה, הלכה כרבי יוסי.

זאת אומרת, יש לב תוכניו של שמועת, אין להם ספקים.

מה הכוונה להלכה כרבי יוסי לעניין תרומה? מה הכוונה?

לא יודעים, הכוונה עדיין לא יודעת. הגמרא באה לבדוק את הדברים, מה הכוונה?

בישלמה הלכה כרבי יהודה לעניין שבת, לחומרה.

את תחילת הדברים הלכה כרבי יהודה על גבי שבת,

אני מבין מה הכוונה.

הכוונה שצריך לחשוש, להחמיר.

שמא הלכה כרבי יהודה.

שבין השמשות הוא קודם

הזמן של בין השמשות של רבי יוסי

לכן מאז אסור לעשות מלאכה

אז גם אם עלים בעד רבי יוסי, שימו לב, יהיה מותר לעשות מלאכה עד חמש ושמונה עשרה

אבל לדעת רבי יהודה יהיה אסור כבר משעה חמש לעשות מלאכה

מובן?

אז לכן פסקו הלכה כרבי יהודה

לומר שלא יעשה מלאכה בזמן בין השמשות של רבי יהודה

הגם שלדעת רבי יוסי זה יום אבל מחמירים בדעת רבי יהודה בזה

אבל לעניין התרומה מה היא? אבל מה זה שאתה אומר הלכה כרבי יוסי לעניין תרומה? מה הכוונה לתרומה? למה?

שיהיה מותר לטבול בבין השמשות של רבי יהודה?

כי לדעת רבי יוסי זה עדיין יום?

אי למה לטבילה אם לא מרשה הכוונה לגבי זה שהוא יכול לטבול מתי?

בבין השמשות

של רבי יהודה,

כי לשיטת רבי יוסי זה עדיין יום.

ספק ההיא!

איך אתה יכול לפסוק כך?

הלוא מאחר ולגבי שבת החמרת מספק

לומר שמא בין השמשות של רבי יהודה,

שם ההלכה יקרה ביהודה לומר שכבר מחמש זה בין השמשות,

אז גם לגבי תפילה אתה צריך להחמיר לחשוש שאולי זה כבר לילה,

ומילא לא תוכל, בדיוק, מילא לא תוכל,

אי אפשר יהיה לטבול באותו זמן,

אלא לאכילה תרומה,

זה לא אחלה כהנים תרומה,

עד אשאלים בין השמשות רבי יוסי.

אלא הכוונה היא כזו, זה ברור שתפילה הוא צריך לעשות לפני השעה חמש,

עד חמש ולא יותר.

כי מחמש זה כבר בין השמשות לדעת רבי יהודה, וצריך לחשוש להחמיר, שמא

בין השמשות

זה דעת רבי יהודה מחמש ואילך. לגבי אכילה של רבי יהודה. הכוונה שאם הם טבלו מבעוד יום,

והוא רוצה לאכול מיד בחמש ושמונה עשרה, כי הוא אומר נגמר בין השמשות.

רבי יהודה אומר בין השמשות נגמר בחמש ושמונה עשרה.

ואומרים לו, אדוני, תמתין עד שיעבור גם בין השמשות של רבי יוסי.

איזה כמה זה? הוא אמר, מ-5 ו-5. דקה, שתי דקות.

לא, כן, לא. שלא יוכל להכניס את התרומה לפיו מיד ב-5 ו-18,

אלא רק

ב-5 ו-20,

שאז ודאי עבר זמן מן השמשות גם לדעת רבי יוסי.

הבנו?

הכהן עומד מסקן, מחכה, הביאו לו תרומה.

התרומה הזו זה איזה קומפות טעים שהוא אוהב אותו מאוד.

הכינו לו קומפות של תרומה, מביאים לו. הוא כבר מתגעגע להכניס את זה לפה.

הוא עומד עם הכפית.

הוא מסתכל על השעון, האם הוא כבר יכול להכניס את התרומה לתוך פיו.

אומרים לו, אדוני,

תשתלט על התאווה שלך, תמתין בסבלנות.

כל זמן שלו הגיע השעה 5 ו-20, אסור לך לאכול.

כי לגבי העניין הזה צריך להחמיר כדעת רבי יוסי. אז תמיד הולכים לחובה.

מובן? אם להחמיר זה רבי יהודה, אז פושעים כמו רבי יהודה.

אם אתה רוצה להחמיר אתה צריך את רבי יוסי, אז אתה מוצא כמו רבי יוסי.

מובן?

אז לגבי שבת,

בין השמשות מתחיל מתי?

מהשקיעה.

וכן לגבי טבילה, עד השקיעה אפשר לטבול.

לגבי אכילה,

לא יהיה אפשר לאכול, אלא עד שיושלם הזמן של בין השמשות של רבי יוסי.

ואז וודאי לילה. ואז וודאי לילה, גם לשיטת רבי יוסי.

אותו דבר מביא רשי.

גם יש אפשרות למצוא גם לגבי שבת חומרה.

שצריך להחמיר כמו רבי יוסי.

משום שלפי רבי יהודה, ב-5 ו-18,

אפשר יהיה כבר לעשות מלאכה, נכון?

במוצאי שבת.

כי לשיטתו, מיד ב-5 ו-18 זה כבר לילה, נכון?

זה כבר מוצאי שבת.

ואז הולכים להחמיר ואומרים לו, לא, אדוני, אל תעשה מלאכה.

כל זמן שלא ייגמר זמן של בין השמשות של רבי יוסי.

נכון.

רק שאנחנו עושים שמונה עשרה דקות לתוך הלימוד,

עשינו את התחבון של השעות,

של השעות, של השעות.

לא, אבל לפי האמת סבור.

אבל לפי המציאות,

זה אורך של היום.

זה לא...

לא לגבי בין השמשות, אתה טועה.

תמיד כשבאים לחשיב את בין השמשות, אתה מסתכל על השעון, הם עברו 18 דקות או לא עברו 18 דקות.

לא מודדים את זה לשיש שעות זמניות.

את העניין הזה של בין השמשות,

אתה מסתכל, גם אתה הלכה למעשה,

ככה נוהגים כולם.

מסתכלים על...

חבר'ה, חבר'ה, היום מתקדם. מסתכלים על פי השעון. אתה לא יכול להגיד שה-18 דקות של הקיץ זה דומה ל-18 דקות של החורף.

הכל תלוי, כמו שאמרנו בזמנו,

בכוכבים שיוצאים.

אתה מבין? השאלה אם זמן הכוכבים משתנה,

בין החורף לקיץ, לגבי המרחק בין השקיעה עד יציאת הכוכבים.

אתה טוען שזה משתנה.

בקיץ, למשל,

אז הכוכבים יוצאים יותר מאוחר מאשר בחורף.

ככה יוצא לפי שיטתך.

היום, הקיץ, זה כל הזמן, כל הזמן משתנה מה שהיום.

כן, בשביל זה, אז תפסתי את הקיצוני,

שביום הארוך בקיץ,

אז ההפרש בין השקיעה לצאת הכוכבים הוא הרבה יותר

גדול מאשר ההפרש שיש בין השקיעה ליציאת הכוכבים בזמן בחורף,

ביום הקצר.

אבל בפועל לא נוהגים כך.

בפועל נוהגים להסתכל בשעון,

18 דקות על פי השעון,

על פי זה אתה מודד בין השמשות.

למה, למה לא?

וגם לגבי תוספת שבת, גם לגבי יציאת השבת.

ביציאת השבת עושים תוספת.

פה אתה לא נכנס לבעיה.

כן, אבל למה לא מודדים לתוספת שבת?

זה עיקר השעון.

השעון הזה זה כאילו בעיה, השעון מפודש.

עיקר השעון, ועיקר השעון זה שעון זמניות, לא?

לא. לא, אתה לא כל דבר אומר מזה.

זה שעון שמש ככה.

שאלה טובה, אתה שואל, צריך לבדוק.

מה השוני כשישנם דברים שאתה פועל לפי שעות זמניות,

ואילו דברים מסוימים אתה פועל לפי השעון שכל שעה היא בת 60 דקות.

אתה מבין?

צריך לבדוק את זה באמת, למה.

אבל אני אומר לך, מתוך

העובדות

שקיימות בשטח,

זה לא רק

הרם נוהג ככה, אלא גם גדול העולם נוהגים ככה.

להסתכל על השעה,

ולפי זה לקבוע את זמן של צאת הכוכבים.

דרבר רשי.

רשי אומר,

כהנים טומלין בו.

אתם מוצאים את רשי?

ואף על פי שצריכים מערב שמש, אחר, טבילה, לאכול בתרומתם,

איך אתה אומר שבבין השמשות של רבי יהודה כהנים טומלין?

הרי לכאורה צריך שהשקיעה תהיה אחר הטבילה.

כדי שיוכלו לאכול בתרומה.

אז איך אתה אומר שאפשר לטבול בבין השמשות?

בין השמשות לכאורה, כבר הייתה שקיעה, לא?

אומר רשי, כה סבר, יממהו.

סובר הוא שזה עדיין יום.

כמו שהגמרא בערה בהמשך, מי סובר שזה עדיין יום?

רבי יוסי סובר,

שבין השמשות הזה של רבי יהודה הוא עדיין יום. לשיטתו,

ממילא ויש ההוט אחריו לשקיעת החמה. לשיטתו זה לא נקרא שקיעת החמה.

מה שאתה רואה בעיניים, שהחמה שקעה, לא זה המודל לשקיעת החמה.

אלא 18 דקות שאחר כך הוא עדיין יום.

שקיעת החמה זה רק שקיעת האור.

וזה פועל רק אחר שנשלם הזמן של בין השמשות של רבי יהודה.

כך לדעת רבי יוסי.

טוב, הגמרא חשבה שהוא מתכוון לומר בין השמשות של רבי יהודה לשיטת רבי יהודה.

והשאלה היא למה? ספק הוא לדידי.

לשיטתו זה בין השמשות.

הואיל וקרא לבין השמשות מאחר ורבי יהודה בעצמו קורא לו בין השמשות כולי ספק ההוא. אז זה נקרא הכל ספק.

ושמא טבלו בלילה. אז ממילא יוצא שאולי אם טבלו למעשה מתי?

בלילה. כי זה ספק גם ספק לילה אמרנו.

ואין כאן ערב שמש, אז יוצא שלא נקרא פה מה שמש מתאר.

אז למה מותר להם לטבול בזמן הזה?

אלא בין השמשות רבי יוסי לרבי יהודה לא גרסינו.

בהדיע אמר שמואל בין השמשות רבי יהודה הכהנים תומלין בו.

יש גרסה שאומר,

אלא בין השמשות רבי יוסי לרבי יהודה תומלין בו.

זה לכאורה לא מובן, בדיוק הפוך.

צריך לגרוס בין השמשות רבי יהודה לרבי יוסי תומלין בו.

מובן,

אז רש״י בהתחלה מוחק את הגרסה.

בסוף הוא אומר, רומן דגר אצלם מפרש אחי. זה שגורש כן כך, הוא מתכוון,

כך כוונת הדברים.

אלא בין השמשוד רבי יוסי לרבי יהודה ואחי איתמר. והכוונה היא כזו.

בין השמשוד רבי יוסי לרבי יהודה הכהנים תומלין בו.

מה שמועי נא לשמואל,

ובין השמשוד רבי יוסי קאדים לרבי יהודה.

בדיוק הפוך.

כמובן,

כאילו הגרסה הזו אומרת שהזמן של רבי יוסי הוא קודם לזמן בין השמשוד רבי יהודה,

ותחילת בין השמשוד רבי יהודה לרבי יוסי לאליהו.

ממילא יוצא שתחילת בין השמשוד

לדעת רבי יהודה, לדעת רבי יוסי זה כבר לילה,

כי הוא סובר שבין השמשוד הוא קודם לזמן בין השמשוד של רבי יהודה.

ורבי יוסי לרבי יהודה היא מאבא ולעומא הזאת.

בין השמשות של רבי יוסי, לדעת רבי יהודה הוא עדיין יום

כי הוא סובר שבין השמשות מתחיל אחר הזמן הזה של בין השמשות של רבי יוסי

בקיצור, בדיוק הפוך ממה שאמרנו קודם

כך יש גרסה

אתם שומעים?

ככה הייתה גרסה בתלמוד ורשי רוצה לטעון שיש כאלה שפרשו כך את הדברים

ואז, והבא ערב שמש

כלומר נהיד רבי יהודה עם אמה הוא, מי הוא איך אתה תבין?

הבין השמשות רבי יהודה ספק לילה הוא

אבל איך ייתכן לומר שיהיה אפשר לטבול בו?

איך שיהיה אפשר לטבול בו? נכון, אמנם של רבי יהודה זה עדיין יום

אבל

בין השמשות רבי יהודה זה ספק יום, ספק לילה

כיוון שבין השמשות רבי יוסי קרב עין

מקמד אסליק בטבילה, שאלים ואוהיל בין השמשות של רבי יהודה.

כלומר, השאלה היא,

אם תבוא ותאמר שהזמן של רבי יוסי

הוא קודם בין השמשות של רבי יהודה,

נו, אז נתאר לנו.

כן, אתם שומעים?

אתם איתי?

אם זה קודם בין השמשות של רבי יהודה,

יוצא שבשעה חמש מתחיל בין השמשות של מי? של רבי יהודה.

ורבי יוסי שהוא קודם לו,

זה בארבע חמישים ותשע וחצי.

אז בואו נראה, אז מה שצריך לבוא ולומר, תשמע,

לדעת רבי יהודה אפשר לטבול בבין השמשות שנקרא,

בזמן הזה שנקרא בין השמשות לדעת רבי יוסי.

כמה זמן זה?

חצי דקה?

נו, הוא יכול וכאילו יכול להספיק לטבול בזמן הזה ועדיין הוא עוד לא יגיע בין השמשות של רבי יהודה בעצמו?

הלא הוא נכנס פה לספק בין השמשות, מובן?

זו הייתה השאלה ברשי.

מעלו וכיבד בין השמשות רבי יוסי כרף עין מקאמי דסליג בטבילה, לפני שהוא עלה מן הטבילה,

שאל עם ועין בין השמשות רבי יהודה כבר נשלם ונכנס בין השמשות רבי יהודה.

וספק לילה הוא בין כאן לערב שמש.

דקה.

מובן?

כך

ביאור הדברים לפי הגרסה הזו.

שוב,

הייתה גרסה בתלמוד שרשי מעריך לבאר אותה,

שרבי יוסי היה לפני רבי יהודה.

ועל זה אומר רשי ואליו מלתיים.

זה לא נכון.

זה לא נכון. למה?

דלקה לבימד רבי יוסי קדים.

אי אפשר בכלל לומר שהזמן של בן השמשות אליו רבי יוסי

הוא זמן מוקדם מאשר בן השמשות של רבי יהודה.

מי דקה אמר בסיפא, מזה שבהמשך הדברים כתוב,

אלא דרבי יהודה אל רבי יוסי.

אלא הכוונה הפוך,

שהזמן של בן השמשות של רבי יהודה,

עשה לי בן רבי יוסי טוב ללמוד,

ופרחינן פשיטא.

ועל זה הגמרא שאלה פשיטא, פשוטו.

אז מה משמע?

שזה היה פשוט לכל חכמי התלמוד,

שבין השמשות של רבי יוסי,

מתי מתחיל?

קודם זה ודאי שלא.

מה כל הספק הוא, האם זה כלול בתוך בן השמשות של רבי יהודה,

או לאחר מכן?

ויהי אבל הנספוק ידידי לימד רבי יוסי קדים,

ואם יש קצת לחשוב שאולי זמנו של רבי יוסי הוא קודם לבן השמשות של רבי יהודה,

מהי פשיטותא?

אז מה כל כך פשוט לגמרא?

בטח, עכשיו אפשר לטבול בבן השמשות של רבי יהודה לדעת רבי יוסי.

איזה פשיטא?

טוב אה שמועינא שמואל, הלא שמואל בא להשמיע לי, אדרבא.

דאה שמועינא דבן השמשות רבי יהודה כתים.

בא לומר שאל תחשוב שרבי יוסי קודם, אלא שרבי יהודה קודם.

אלא ודאי, פשוט היה הדבר שרבי יוסי לא יכול להיות מוקדם מרבי יהודה.

כן?

לכן הגמרא היה פשוט, אם אתה בא לדון זמנו של מי מוקדם למי, האם רבי יוסי קודם לרבי יהודה, או רבי יהודה קודם לרבי יוסי,

פשוט היה לחכמי התלמוד שרבי יוסי הוא לא קודם.

הוא לא קודם.

ובא להשמיע לשמואל שלא רק שרבי יוסי הוא לא קודם, אלא אפילו לא כלול בין הזמשות של רבי יהודה.

אלא הוא כולו מתחיל רק לאחר בין הזמשות של רבי יהודה.

פשיטה, אני לא יכול לבטל את הקשר ואת הרצף,

משום שאנחנו חייבים להשלים את הסוגיה, בסדר?

לך ברור הדברים ברשי? הדברים ברורים?

כן, אני חושב שזה קשר לזה.

אני מבין את זה קשור לזה.

אבל האם אתה מבין את מה שקראתי עכשיו ברשי?

היו שני גרסאות

שרשי נזקק לבאר את הגרסה שלדעתו היא אינה נכונה.

הייתה גרסה שבין, שכהנים טובלין מבין השמשות

דרבי יוסי לרבי יהודה.

שאז יוסף שכאילו זמנו, זמן בין השמשות של רבי יוסי, קודם לבין השמשות של רבי יהודה.

ועל זה התקיף רשי ואמר, לא ייתכן לומר דבר כזה.

כי מוכח בתוך הספר, בתוך המשך הגמרא,

שלחכמי התלמוד היה פשוט.

זו שאלה של טעויות שנמשך במשך הדורות.

רשי אומר, אם הגרסה הזו נכונה,

אני אוכיח לך מתוך ההמשך שלא ייתכן.

על כורחנו שהיה פה טעות סופר, זה הכל.

טעו בזה.

רשי הרבה פעמים באה לבסס את הגרסה הנכונה, את הנוסח, מובן.

אז הוא מוכיח.

רב פועלים סריזיני.

לפני חצי דקה, פועלים סריזיני.

כנראה שרשי לקח את זה בחשבון והחליט שבכל זאת. כמה שהם זריזים,

אבל מאחר שזה כארף עין, לא שייך שיספיק לגמור זאת,

גם יתחיל בבין השמשות וגם יגמור קודם שייכנס בבין השמשות של רבי יהודה.

כרף עין.

כרף עין.

לא כרף עין, אמרת חצי דקה.

אני תפסתי דוגמה בשביל שאתם תבינו,

אבל רשי אוחז כפשוטם של דברים.

כרף עין.

כמה זמן לוקח לעשות?

פשיטה, בואו נמשיך. אם הוא נכנס לפני ויצא אחר כך,

אדם שנכנס... אני פשוט לא מסוגל. נו, אני חייב להזדרז.

פשיטה, רבי יוסי, כהנים טוב ללמוד את רבי יהודה.

דעת ספקת, רבי יוסי, כערב עין, וכל למעלה ימינו יממהו.

אז לפני הזמן הזה של בן השמשות של רבי יוסי, זה יום.

אז פשוט שיתמול שם. ושאול עד רבי יהודה נפיש טובה.

זה הרבה יותר.

ממילא מעריכים ש... אז אם הוא יתמול בחמש ועשרה,

הווה ימתין

עד בין השמשות של רבי יוסי.

כמובן,

עד שיגמר בין השמשות של רבי יוסי, אז באמת הוא קיים פה גם טבילה ביום, כי לשיטת רבי יוסי בין השמשות של רבי יהודה זה עדיין יום,

וגם ערב שמש.

אז הגמרא שאלה פשיטה, מה החידוש?

אז אומרת הגמרא, ואני מסביר עכשיו קורא את ראשי, בין השמשות של רבי יוסי משחשייך ברבי יהודה.

בסופו הוא נכלל.

הייתי יכול לחשוב שהוא כלול בתוך

בין השמשות של רבי יהודה.

הוא לא אחר כך, אלא כלול בתוכו.

וכי שאל עם רבי יהודה, ממילא כשנשלם הזמן בין השמשות של רבי יהודה,

לאליאל אפילו רבי יוסי, אז ממילא אני יוצא שזה גם לילה, דעת רבי יוסי.

וכי תביל בסוף בין השמשות רבי יהודה, אז אם הוא יטבול

בחמש ושבע עשרה וחצי,

תולק ערב שמש, אז כבר לפי כולם לא יתקיים פה ערב שמש.

כי אם נגיד שרבי יוסי,

הזמן של רבי יוסי הוא בתוך,

הוא בסוף זמן בין השמשות של רבי יהודה.

כמה שמעלן שמואל, לכן שמואל באל חדשתי,

דכל בין השמשות רבי יהודה,

לרבי יוסי ימא מאו, זה יום.

וכאשר תבילה,

והדר מתחיל רבי יוסי, והוא ערב שמש.

אז אם הוא טבל בחמש ושבע עשרה,

בחמש ושמונה עשרה יש את הערב שמש לשיטת רבי יוסי,

ומתקיים פה כל מה שצריך.

כמובן.

נמשיך עוד, נגמור את הרשי.

אז רבי יוחנן בא ופסק לנו, הלכה כרבי יהודה לעניין שבת,

והלכה כרבי יוסי לעניין תרומה.

נכון?

אומר רשי, בישום הלכה כרבי יהודה לעניין שבת לחומרה. כלומר,

מי התקיים, אמר רבי יוחנן, הלכה כרבי יהודה לאחה,

והלכה כרבי יוסי לאחה, מזה שרבי יוחנן פוסק לגבי שבת כמו רבי יהודה,

תרומה כמו רבי יוסי, שמאמינה מספקה להם, משמע שלא היה ברור לו כמו מי לפסוק.

והראיה שהוא פעם פוסק כך, פעם פוסק כך.

אז על כורחנו שהוא מתכוון לומר שתמיד צריך ללכת להחמיר.

ילקח על כורחך לחומרה בעל המזל. לכן מן הספק צריך תמיד להחמיר.

תרומה זה מתאורי.

כן, ודאי.

ובישנא מה,

ובישנא מה, כי אמר הלכה כרבי יהודה לא עניין שבת.

אז עכשיו בוא נברר,

מה שייך להחמיר לא עניין שבת, זה אפשר להבין.

היא היכה למי מרדל חומרה אמרה, שמה אפשר להבין שזה חומרה. איזה?

איזה? ובערב שבת אמר.

שאם עשה בו מלאכה, מביאה שם,

תלוי.

אבל במוצאי שבת לא עדינן כבתי,

לא נעשה כמוהו במוצאי שבת,

כמו רבי יהודה.

כי אז יוצא שזה כולה, למי מרד בן השבשות דידי אל אליהו.

מובן.

לא נוכל לפסוק כמו רבי יהודה לגבי מוצאי שבת.

בגלל שאז נמצא שאתה מקל.

אבל לגבי כניסת השבת,

אתה כן מחמיר.

לכן פוסקים כמו רבי יהודה לגבי שבת לגבי כניסת השבת.

שכבר משעה חמש אסור לעשות מלאכה,

כי זה בין השמשות.

אבל לגבי תרומה, הולכים כמו רבי יוסי עומר רבי יוחנן.

לגבי מה הוא התכוון? לגבי טבילה שאי אפשר לטבול בתוך בין השמשות של רבי יהודה?

אי למה לטבילה דסבירא ליה.

דסבירא ליה.

כשרבי יוסי סובר, דוקא אני מטובלים את רבי יהודה.

קידקא מרבי יוסי,

איך ייתכן ועל רבי יוחנן את רבי יהודה ספקאו.

הלוא לדעת רבי יוחנן,

הזמן של רבי יהודה זה ספק.

שמא זה בין השמשות, שמא עדיין יום.

מדלעניין שבת, כאי כבטלו חומרה. מזה של גבי שבת.

הוא פוסק כמו להחמיר משהו שהוא סובר שאולי זה בין השמשות.

אז איך ייתכן לטבול באותו זמן?

איך הוא פוסק שאפשר יהיה לטבול?

אז אולי כוחנו שהוא לא בא לומר לגבי טבילה.

טבילה באמת צריך לטבול קודם בין השמשות של רבי יהודה.

אלא להכילה,

שמא,

וכולי מלתד רבי יוחנן לחומרה.

כל מה שאמר רבי יוחנן, הלכה כרבי יהודה לאין שבת והלכה כרבו שלה לתרומה זה להחמיר. שמא?

דלא תמה כי שני בין השמשות של רבי יהודה לאליהו ונאכול.

אל תבוא ותאמר שכאשר נשלם בין השמשות של רבי יהודה אז זה כבר לילה.

ואז יכול הכהן לאכול את התרומה,

וממילא נאמי לעניין מוצאי שבת לא אברינן כרבי יהודה אז גם במוצאי שבת לא נקה לומר שבין השמשות הוא כמו רבי יהודה אלא דנא מה רבי יוסי? ליליהו ובשהרי שאז נאמר שהזמן שהוא נקרא בין השמשות לדעת רבי יוסי אז לדעת רבי יהודה זה כבר לילה לא

אלא צריך להחמיר שלא יעשו מלאכה ב-15' ב-18'

אלא רק ב-15' ב-20' שאז עבר גם בין השמשות של רבי

יהודה, וגם בין השמשות של רבי יוסי.

יוצא שתמיד אני הולך אליבא רבי יוחנן לחומרה.

אם בשביל להחמיר את הצד של החומרה הזה כמו רבי יהודה, אז פוסקים כמו רבי יהודה.

אם הצד של החומרה הזה כמו רבי יוסי, אז פוסקים כמו רבי יוסי.

מובן?

יש עוד דעה או שרבי יהודה ורבי יהודה זה אותה?

יש את רבי מלחמיה אבל לא פסקו, אתה רואה שלא פסקו את רבי יוסי.

להלכה אבל לא פוסקים גם את רבי יוסי.

להלכה פוסקים כמו רבי יהודה.

רבינו תם, ואנחנו נציאר רבינו תמיד.

מה?