הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נמסכת שבת, דף ל״ד עמוד א',

השורה השנייה מהשורות הרחבות.

השורות הרחבות נמצאות בסוף העמוד.

השורה השנייה מתחילת השורות הרחבות.

אמר רבא

מפני מה אמרו הן טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה.

זה רע השמא ירתיע.

הרבא בא לפרש את מה שמצאנו במשנה,

שבבין השמשות

אפשר לעשר את הדמאי

וכן לעשות ערובי חצרות

וכן להטמין את החמין.

היינו לכסות כדירה שנתבשלה

כל צורכה,

ורוצהו להטמין אותה מסביב במוחין וצמר,

כדי לשמור על החום שלה.

זה מותר בבין השמשות.

מתוך הדברים הללו אנו מבינים

שלאחר שכבר חשכה, היינו לאחר צאת הכוכבים,

אסור להטמין גם אם זה דבר שאינו מוסיף הבל,

כמו למשל צמר ומוחין.

ואת זה רבא בא לפרש כאן, מדוע באמת

אסרו חכמים להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל

משחשיכה.

כל מה שהותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל זה דווקא בבין השמשות,

אבל לא לאחר שכבר חשכה.

עונה רבא, התשובה היא בגלל גזירה שמה ירתיח.

הסיבה למה גזרו שלא להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, מי שחשיכה,

בגלל שחוששים שכשירצה להטמין את כדירתו,

יראה שכבר נצטננה,

ואז ילך וירתיח אותה.

נמצא אם כן שיבשלו בשבת.

לכן, משום כך אמרו שאין להטמין משחשיכה רק בבין השמשות.

אמר לאבייה,

יא אחי, בין השמשות נמי נגזור.

שואל אותו אבייה את רבא,

אם זו הסברה

לאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, משחשיכה,

אז מדוע בבין השמשות

אין את האיסור הזה?

מדוע שם לא גזרו שאולי ימצא את כדירתו צוננת

וירתיחנה בבין השמשות, ואז נכנסו לספק איסור שמא המבשל הוא בשבת?

משום שבין השמשות זה ספק יום, ספק לילה.

עונה הגמרא, אמר לסתם גדרות

רותחותן.

הרבא עונה לאבייה,

אין את החשש הזה בבין השמשות.

משום שבדרך כלל,

כשמעבירים את הקדירה מעל גבי האש ממש,

הרי זה בעוד יום.

מסיר את הקדירה מעל גבי האש קודם בין השמשות,

ומייד תכף הולכו להטמין

בבין השמשות את הקדירה.

אז,

כשעדיין מנשמשות,

זה עדיין רותח,

ואין חשש שמא ימצא את קדירתו צוננת.

אבל אם נתיר לו

להטמין משחשכה,

החשש הוא שאולי יעבור זמן מספיק

שקדירתו תהיה צוננת,

ואז

ירתיחנה בשוגג,

ונמצא מבשל בשבת,

שזהו אב מלאכה, שזה איסור תורה.

נראה את דברי רשי בפנים.

האחי גרסינן.

אני מתחיל לקרוא בדברי רשי, האחי גרסינן.

יש בראשי תיבות, ה' ג' זה האחי גרסינן. ככה הגרסה

הראויה שתהיה כאן בתלמוד. אמר הווה, מפניה אמרו,

אין תומנין מדבר שאינו מוסיף הבל,

כגון צמר ומוכין,

מי שחשכה.

כל האיסור הוא,

אם זה דבר שאינו מוסיף הבל,

האיסור הטמנה הוא רק מי שחשכה, ולא בבין השמשות.

והיכן רואים זאת אומר רשי, כדתנן במדנתין וטומנין את החמין.

מצאנו במשנה כאן בעמוד,

שכתוב שבבין השמשות מותר להטמין כדירה שיהיה חמה,

ובגלל שזה ספק חשכה, טעמה זה ספק חשכה,

העבדה חשכה, אין תומנין.

מאחר והמשנה רואה צורך לומר שבין השמשות מותר להטמין את החמין,

משמע שאם כבר עבר זמן בין השמשות,

כבר הגיע צאת הכוכבים,

אסור להטמין, גם אם זה דבר שאינו מוסיף הבל.

מאיפה אומרים שמדובר במשנה להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל?

גם זה רשי מתרץ, הוא סתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל.

כשהמשנה באה לומר שמותר להטמין בבין השמשות ולא משחשכה,

הטמנה באופן רגיל זה דבר שאינו מוסיף הבל.

דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור.

משום שאם בעל ההטמין הוא בדבר שהוא מוסיף הבל,

אז ודאי שיהיה אסור בבין השמשות,

שהרי אפילו קודם בין השמשות עשו.

כדתנן בפרק ד', כמו שנראה בסייעתא דשמיא,

כשנגיע לפרק רביעי כאן,

בדף מ״ז עמוד ב', נאמר שם במשנה, אין טומנין, לא מגפת וכולי. יש שם כמה וכמה דברים שהמשנה מונה,

שאסור להטמין את הגדרה בהם,

ואפילו מבעוד יום.

ממילא חייבים לומר שאם כאן התירו להטמין בבין השמשות

ולא בדי חשכה,

זה בדבר שאינו מוסיף הבל.

מדוע, אם כן, אומר רבה, למה אסרו?

על זה משיבו גזרה,

כל זה אני קורא בתוך דבר הרשי, גזרה שמא ימצא כדירתו שנצטננה כשירצה להטמינה,

וירתיכנה תחילה ונמצא מבשל בשבת.

אי הכה בין השמשות נמי ניגזו?

זה שואל אותו הבית, רבה,

אז למה גוזרים דווקא במשך חשכה ולא בבין השמשות?

דאה שבוט מעלייתא היא, משום שזו גזרה ככל גזרות אחרות רבנן,

משום חשש שמא יבוא לעבור על איסור דאורייתא.

אם כן, מדוע לא נגזור בבין השמשות כמו שגזרו על שאר איסורי דאורייתא בבין השמשות?

דא היכה גזרת איסור דאורייתא, שהרי כאן הגזרה היא משום שמא יבוא לעבור על איסור תורה.

שירתיח אותה,

ואז נמצא שעובר עליו מלאכה בשבת.

ותנא דמתניטין

היתנא דגזרו על השבות בין השמשות.

והרי התנא של המשנה מוכח מתוך דבריו שסובר הוא

שגזרו גזרות דרבנן גם בין השמשות, ולא רק בוודאי חשיכה.

דקתנא אין מעצרין את הוודאי,

שהרי למדנו במשנה שאסור להפריש תרומות ומעשרות

מפירות שהן ודאי תבל,

מפירות כאלה שוודאי לא יפרישו עליהן תרומות ומעשרות.

כל האיסור הפרשת תרומות ומעשרות מפירות שכאלה זה רק מדרבנן,

ובכל זאת אסור לעשות זאת

בבין השמשות. אם כן, מוכח

שגזרו על דבר שהוא בגדר שבות, היינו איסור דרבנן,

גזרו גם בבין השמשות.

אז אם כן, למה לא נגזור כאן

שלא יתמין בדבר שאינו מוסיף הבל,

גם אם זה בין השמשות, ולא רק משחשיכה?

על זה אומר רבא,

סתיו גדרות בין השמשות רותחותן.

אומר רשי, למה רותחותן שסמוך

לבין השמשות ומעבירה מעל האור?

משום שהוא מסיר אותן בדרך כלל סמוך לבין השמשות.

ממילא, ולכה למיחש, לשמע נצטננה וירתכנה.

אין לחשוש כל כך

שאולי עד הזמן שיבואו להטמין כבר תצטננה גדירה ושמא ירתכנה.

אבל אם היו מתירים לו להטמין רק לאחר שכבר,

אם היו מתירים לו להטמין כשחשכה,

שמא עד זמן שתהיה חשכה כבר הגדירה תהיה צוננת.

ואז יבואו להרתכנה בשוגג,

ונמצא מבשל בשבת.

לכן אסרו להטמין,

גם אם זה דבר שאינו מוסיף הבל,

אם ההטמנה היא מי שחשכה.

אבל בבין השמשות לא גזרו.

ואמר רבא,

יש דין שני שרבא אמר בעניין הזה של הטמנה,

מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל.

ואפילו מבעוד יום,

גזירה שמא יטמין ברמץ

שיש בה גחלת.

כמו שהבאנו מקודם, משנה מפורשת בדף מ״ז בהמשך,

שאין תומנין,

לא בגפת

ולא בזבל.

והמשנה מונה שם כמה וכמה דברים שאסור להטמין בהם, ואפילו מבעוד יום,

בגלל שהם בגדר דברים המוסיפים הבל.

וזה בא רבה להסביר מדוע באמת אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל, אפילו מבעוד יום.

על זה משיבו ואומר גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת.

אם לא היו אוסרים עליו להטמין בדבר המוסיף הבל,

יאמר בליבו,

מה לי דבר זה שמוסיף הבל?

לבין רמץ,

שיש בה גחלת.

רמץ זה אפר שמעורבים בו גחלים,

ממילא יבואו להטמין

בתוך האפר הזה שיש בו גחלים.

אמר לרבה, ויטמין?

אמר לאבייה, ויטמין?

שואל אותו אבייה,

מה הבעיה בזה?

איזה איסור יש אם הוא מטמין באפר המעורב בגחלים?

הרי הוא עושה זאת מבעוד יום.

כשעדיין לא נכנסה השבת,

עד מדוע אסרו עליו?

על זה משיב רמבה ואומר גזירה שמא יחטא בגחלים.

חוששים אנו

שאם נתיר לו להטמין בדבר המוסיף הבל,

ממילא עם הזמן יבואו להטמין גם ברמץ שיש שם גחלים.

ובזה החשש גדול מאוד

ששמא יבואו לחטות בגחלים לאחר שכבר חשיכה.

וחיטוי בגחלים,

הרי זה מבשל.

כדי למהר את בישול הגדרה, אם לא נתבשלה כל צורכה,

יבואו לחטות בגחלים.

לכן באו וגזרו,

גם אם זו גדרה שבשלה כל צורכה,

בכל זאת אין להטמינה בדבר המוסיף הבל,

שמא יטמין

גדרה שלא בשלה כל צורכה

באפר המעורב בגחלים,

ואז

כדי למהר את הבישולה, בישול הגדרה, ייחטא בגחלים בשבת.

יש שאלה שכבר שואלים כמה וכמה מן הראשונים.

כאן לכאורה זה נראה

כראה אין גזרה לגזרה,

שהרי כל האיסור להטמין בדבר המוסיף הבל,

בגלל שחוששים אנו שמא יבוא להטמין

ברמז שיש בה גחלת.

וגם אם יטמין ברמז שיש בה גחלת, עדיין הוא לא עובר איסור,

אלא החשש הוא שמא אחר שידמין ברמז שיש בה גחלת,

יבואו לחטות בגחלים.

הרי כלל הוא שלא גזרו החכמים גזרה לגזרה.

איך ייתכן שכאן

בתחילה אסרו כל דבר המוסיף הבל, גזרה שמא יטמין ברמז שיש בה גחלת,

וגם זה אינו איסור אלא משום גזרה שמה יחטא בגחלים.

הרמב״ם, בפירוש המשניות, בפרק ד', משנה א',

מתרץ קושיה זו ואומר

הכלל הזה

לא נאמר אלא באופן שגזרו החכמים גזרה מסוימת.

שלא יגזרו לאחר מכן גזרה לאותה גזרה.

כלומר, אם הייתה איזושהי גזרה מסוימת,

פה באו ואמרו שלא ייתכן להוסיף גזרה נוספת

על אותה גזרה,

משום שזה גזרה לגזרה.

אבל אם גזרו את שתי הגזרות בשעה אחת,

זה לא נחשף גזרה לגזרה,

אלא הכל זה גזרה אחת.

מה ההסבר בזה?

כאשר חכמים רואים שאין גזרתם יכולה להתקיים,

אלא אם כן יגזרו גזרה נוספת כדי לחזק את הגזרה הראשונה,

אז גזרו שתי הגזרות יחד.

במילים אחרות, אם בשביל

לחזק את קיום הגזרה הראשונה היה צורך לגזור

גזרה נוספת

וגזרו זאת באותו זמן,

אין זה נקרא גזרה לגזרה, אלא הכל זה גזרה אחת.

ממילא, אומר הרמב״ם, אז גם פה,

אם חכמים לא היו גוזרים

שאין להטמין בכל דבר המוסיף הבל,

אז גם הגזרה הזו של

שמא יבוא להטמין ברמז יש בה כחלת,

היא לא הייתה מתקיימת.

כי אם היו מטמינים בדבר המוסיף הבל,

ודאי היו באים גם להטמין גם ברמז,

ואז יבואו לידי חיטוי.

כאשר חשש גדול הוא

שמא לא יבדיל בדבר המוסיף הבל

בין

גפת וזבל, למשל, לרמז שיש בה כחלת,

שם החשש גדול מאוד שלא יבדיל ולא יראה

צורך לבוא ולאסור זאת,

אלא יטמין גם ברמז יש בה כחלת, ונמצא שאז החשש גדול הוא שמא יבואו לחטות בגחלים.

רש״י מוסיף שהעניין הזה של

אם מטמינו את קדירה בתוך גחלים,

יש את החשש שמא יבואו לחטות בהם,

כל זה דווקא באופן

שלא גרף

את הגחלים קודם שמניחו את הגדרה,

או לא כתם, היינו, לא פיזר אפר

על גבי אותם גחלים כדי למעט את החום שלהם,

אבל באופן שזה גרוף או כתום,

לא אסרו.

רש״י סובר,

כל דבר שהוא גרוף וכתום,

זה נקרא שאינו מוסיף הבל.

ממילא מותר להטמין בו

מבעוד יום.

נראה את רש״י מפני מה אמרו אין טומנין

בדבר המוסיף הבל.

ל״ד עמוד ב׳, עמוד ב׳.

מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום,

כדתנן לכמן,

אני קורא ברש״י,

כדתנן לכמן, לא בגפת ולא בזבל.

אמרנו שזו משנה בהמשך, בדף מ״ז, מובאת המשנה הזו,

שאין טומנין לא בגפת ולא בזבל,

ודברים אלו זה נקרא דבר המוסיף הבל.

ואף, אגב, דיסתם הטמנה מבעוד יום הוא.

אפילו שכשאשר אדם בא להטמין,

זה מבעוד יום.

דא אסרינה על מי שחשיכה.

שהרי אמרנו שאין להטמין

מי שחשיכה.

אם זה דבר שאינו מוסיף הבל.

על כורחנו שאם זה דבר המוסיף הבל,

האיסור גדול יותר,

שאין להטמין בו אפילו מבעוד יום.

והשאלה, מדוע אם כן אסור להטמין מבעוד יום?

על זה אומר רבא, שמא יטמין ברמץ.

מה זה רמץ?

רש״י מפרש

עפר המעורב בגחלים.

אם היו מתירים לו להטמין

בגפת עוזבל וכדומה,

שזה דברים המוסיפים הבל,

הוא לא יחלק אלא יאמר בליבו.

למה אם כן לא אטמין גם באפר המעורב בו גחלים?

אלה ואלה מוסיפים הבל.

ואז מה החשש?

הגמרא מפרשת בהמשך את הסיבה למה כאשר זה רמץ, החשש גדול

שמא יעבור איסור גאורייתא.

שואל אותו הבא, הביא יטמין, מה אכפת לך שיטמין ברמץ?

דע מבעוד יום, הוא הרי עושה זאת מתי מבעוד יום.

לפני שנכנסה השבת,

לפני שנכנסה השבת,

עונה הגמרא, גזירה שמאחתה בגחלים.

רש״י מבאר בדיבור המתחיל, גזירה שמאחתה בגחלים.

מי שחשכה,

החשש הוא שאולי לאחר שכבר נכנסה השבת,

יש פה ודחש שלך, יבואו לחצות בגחלים.

מפרש רש״י

שיבוא

לבשל הגדירה שלא בשלה כל צורכה.

מדוע שהאדם יבוא לחצות בגחלים, מה הסיבה?

משום שאם היו מתירים להטמין ברמץ שיש בו גחלת,

פעמים שישים שם גם כדירה כזו שלא בשלה כל צורכה.

ואז,

כדירה כזו שלא נתבשלה כל צורכה,

הרי פעמים שירצה זאת לסעודת הלילה,

וכדי למהר את בשולה של אותה כדירה,

ילך ויחטא בגחלים כדי שתתבשל מהר יותר.

שיבואו לבשל הגדירה שלא בשלה כל צורכה,

וגזרו, באו חכמים וגזרו אף בבשלה כל צורכה,

עד שיגרוף

או שיקטום.

מובן?

באו חכמים ואמרו, אסור להטמין

בשום פנים ואופן,

בתנור שיש שם גחלים,

משום החשש שמא יבוא לחטות.

אלא מה צריך לעשות מקודם לכן?

או לגרוף את הגחלים,

או לשים אותם בצד, או להוציא מהחוצה, זה תלוי בשיטות,

או לקטום.

לקטום בפשטות, כמה שזכור, אני זוכר, זה פירושו שיפזר אפר

על גבי הגחלים.

ואז, האפר הזה גורם הוא למעט את חום הגחלים,

אז הוא עושה פה פעולה הפוכה.

זה נותן לו את התזכורת שלא יבוא לחטות.

והכם עסקינן בפרק קירה,

וכך באמת מסקנת הגמרא בהמשך, בפרק שלישי,

שזה נקרא קירה,

דף ל״ז עמוד א', דאמר רבי,

דאמר רבי יצחק בר נחמניה, אמר רבי הושעיה, יש פה תיקון,

דאמר רבי יצחק בר נחמניה, אמר רבי הושעיה,

כתמה והובערה,

משין עליה חמין שהוא חמו מבעוד יום כל צורכם,

ותבשיל שבישל כל צורכו.

אם הוא עשה את פעולת

הכתימה, כלומר פיזר אפר,

גם אם לאחר מכן הובערה,

אפשר,

והוא הניח, לאחר שהוא כתם, הוא הניח כבר את הגדרה,

ואחר כך שוב

יש פה בעירה מצד הגחלים.

משין עליה, כן.

משין עליה חמין שהוא חמו מבעוד יום כל צורכם. אז אפשר להשאיר שם חמין, היינו, קדירה,

כן, קדירת חמין, שכבר התחממה כל צורכם מבעוד יום,

וכן תבשיל שבישל כל צורכו,

וכן אמר רבי יוחנן.

כן, גם רבי יוחנן אמר את מה שאמרנו כאן בשם רבי הושעיה,

שזה אותו דין שאם היה פה מצב שהוא כתם את הגחלים על זה שפיזר אפר,

זה מספיק

כדי שיוכל להשאיר מים חמים שחמו מבעוד יום, או תבשיל

שיתבשל מבעוד יום כל צורכו.

נראה את המשך הגמרא,

מיד בנקודתיים, טענו רבנן

בין השמשות,

ספק מן היום

ומן הלילה.

ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה.

מטילין אותו לחומר שני ימים.

ברייתא בא לפרש

שהזמן הזה שמוגדר כבין השמשות

יש שלושה צדדים בספק הזה של איך אתה מתייחס לבין השמשות.

האם זה לילה?

האם זה יום?

יש פה שלושה צדדים.

יש צד לומר

שמא חלקו יום וחלקו לילה.

שמא

כולו מן היום.

שמא, כולו מן הלילה.

כן, יש לי פה שלושה צדדים בספק.

שוב,

שמא כולו מן היום

או שמא כולו מן הלילה,

או שמא חלקו יום וחלקו לילה.

נאמר,

נתפוס לדוגמה, נאמר שבין השמשות

הוא זמן של עשר דקות, כדוגמה.

אחר כך נראה כמה זמן זה.

זה הרבה שיטות. זמן של הספק.

בדיוק.

הזמן הזה שנקרא בין השמשות.

יש מצב שאני בא ואומר,

חכמים הסתפקו,

שמא באמת

הזמן הזה, העשר דקות הללו,

הם עדיין נקראים כשייכים ליום הקודם.

המשך היום שעבר.

כלומר, זו עדיין לא שבת.

אבל הסתפקו גם שמא כולו מן הלילה.

אולי באמת כבר מתחילת בין השמשות

זה שייך כבר ללילה וממילא כבר נכנסה השבת בתחילת בין השמשות.

צד שלישי בספק,

חלקו יום, חלקו לילה.

כמה חלקו מן היום, כמה חלקו מן הלילה, גם זה לא היה ידוע לחכמים.

שמא חמש דקות

זה יום, חמש דקות הבאות זה לילה.

שמא שתי דקות יום והשאר זה לילה.

שמא להפך, שבע דקות הוא יום,

השלוש דקות האחרות זה לילה.

לא צעד, האם כל עשר דקות האלה כולם יום, כולם לילה?

לא.

כאשר יש צד נוסף

של שמא חלקו מן היום, חלקו מן הלילה,

זה יוצר לי דין נוסף.

ויש פה נפקא מינה דינית, ואנחנו נראה את זה בהמשך,

למה הברייתא מביאה שיש פה צד שלישי, שמא חלקו מן היום, חלקו מן הלילה.

ישנם מצבים

שאם היה ספק רק שמא כולו מן היום, או שמא כולו מן הלילה,

זה לא היה יוצר לנו שינוי דין.

אבל בגלל ששמא חלקו מן היום, או חלקו מן הלילה,

זה יוצא לנו נפקא מינה דינית,

הלכה למעשה.

ותכף אנחנו נראה בגמרא מתי זה באמת מתבטא בהלכה למעשה.

חלק זה חמש דקות של התיאום הראשון, לא? כן, נכון, כן. זה לא חמש דקות פה, אבל זה צריך לדעת.

שהרבה פעמים

לא ידעו, ייתכן,

כמה שזכור לי משנים קודמות שראיתי את הדברים,

שיכול להיות שיום מסוים,

אז חמש דקות ראשונות זה יום, חמש דקות לילה,

ביום שאחר כך זה ישתנה,

ואז שלוש דקות זה יום, ואז שבע דקות זה לילה.

ואז יום אחר כך, שבע דקות יום ושלוש דקות לילה.

חבל על זה הדרך.

ממש הספק הוא לכל הצדדים. זה קריטי, כי אם עשית שלוש דקות זה לילה,

ופתאום הגעת לדקה רביעית, אז אתה אומר, נכון, נכון מאוד.

נכון מאוד. עכשיו,

המפרשים כאן עומדים על העניין הזה, מה זה השם הזה בין השמשות?

הלו, מה זה בין השמשות?

רגע, בין השמשות זה כאילו יש הרבה שמים, זה לא שמש אחד. יש כמה.

זה שמש אחד.

בוא תשמע.

אחד מהמפרשים אומר שהכוונה בין הימים, בין השמשות פירושו בין הימים.

רק אצל בני אדם,

מה מוגדר כיום?

השמש היא המגדירה את היום. כשיש את השמש, יש את היום.

ממילא הזמן הזה שהוא ביני ביני, בין היום הקודם ליום הבא,

זה קוראים לזה בין השבשות.

אבל משמעות המילים זה פירושו בין הימים.

כך מבאר אחד מן המפרשים.

הגאון מוילה אומר, זה לא בין הימים.

הלילה זה כבר שייך ליום הבא, זה פשוט לך.

אז זה גם נקרא בין הימים.

אנחנו, עם ישראל יודעים שהלילה הוא קודם ליום.

כן, אבל לא, זה רק כינוי בלבד.

זה לא, מאחר ואחר ואצל בני האדם,

השמש מגדירה את היום, אז תפסו את העניין בסך הכל.

לומר, בין הימים, מה זה? בין השמשות.

כי השמש מגדירה את היום,

כוללת גם את הלילה הקודם יחד איתו כיום.

מילא זה בא להסביר שזה זמן כזה שאינני יודע האם הוא שייך ליום שעבר או ליום הבא.

כך, לפי אחד המפרשים.

הגאון מווילה אומר שהמובן בין השמשות פירושו

בין זמן שקיעת החמה לזמן שכבר השחיר הרקיע ונעלה מאורה.

כלומר,

המצב הזה של בין השמשות פירושו שזה זמן שהחמה שקעה כבר,

כן?

ויש פה ודאי לילה.

זה מצב של ביני ביני.

מה זה ביני ביני? בין

השמש הקודמת שכבר שקעה,

לבין

ההמשך

שהוא כבר די לילה.

רק קצת קשה, לפי הגאון מווילה, למה קראו לזה בין השמשות?

כנראה מכיוון שלגבי השמש שהייתה מקודם, שייך לומר בין השמשות,

כי יש על כל פנים שמש שהייתה מקודם,

אז לכן קראו לזה בין השמשות.

אבל בתכלס זה הפירוש בין השמשות,

לאחר שקיעת החמה.

זה נקרא הזמן הזה של בין השמשות,

זה הפשטות.

ממילא הסווג הזה, כמו שראינו אותו עכשיו,

שיש פה שלושה צדדים בספק, יוצא לנו נפקא מינא הלכתית.

והנה נראה את זה תכף.

ממשיכה ברייתא ואומרת,

ממילא מטילין אותו לחומר שני הימים.

אז אני לוקח לחומרה מכוח הספק הזה, השלושה צדדים של הספק,

לומר שמא יש בו משני הימים.

ממילא זה יהיה נפקא מינא, שאנחנו נראה את זה תכף.

ואיזה הוא בין השמשות?

כלומר,

מהו הזמן שאתה קורא לו בין השמשות?

משתשקע החמה

כל זמן שפני מזרח מאזימין.

אם כבר שקעה החמה

ועדיין

נראית

אדמומית החמה בעננים,

זה נקרא פני מזרח,

אז זה בין השמשות.

הלאה, אבל עוד לא סיימנו.

הכסיף התחתון

ולא הכסיף העליון

בין השמשות.

כלומר, יש מצב

שהחלק של כיפת הרקיע,

החלק התחתון של כיפת הרקיע השחיר.

כלומר, שם אתה רואה כעין חושך.

אבל גובהה של הכיפה, למעלה יותר,

אתה לא רואה את זה, אלא עדיין יש יותר אור.

הרבה פעמים השמש היא במצב של שקיעה,

החלק המערבי כבר במצב של אחרי השקיעה,

אז היותר מואר זה החלק העליון,

והחלק התחתון ששם לא מקבל קרני השמש,

אין, אז זה חשוב יותר.

אז זה עדיין, אומרת הברייתא, זה עדיין נקרא בין השמשות.

אבל הכסיף העליון והשווה לתחתון,

זהו לילה.

אבל אם כבר הגיע המצב שגם העליון,

החלק העליון של כיפת הרקיע השחיר,

כמו התחתון,

זה הזמן שכבר נקרא לילה.

כמה זמן זה?

זו שאלה גדולה בראשונים,

ונתייחס לזה בהמשך.

אבל הברייתא ככה באה להגדיר את זמן בין השמשות.

לאחר השקיעה,

בין זמן של שקיעת החמה עד הזמן שהשחיר העליון והתחתון.

כל אותו זמן נקרא בין השמשות.

כך, לפי רבי יהודה, דברי רבי יהודה,

רבי נחמיה אומר,

כדי שיעלך אדם שתשקע החמה חצי מיל,

הוא מביא לנו זמן,

אומדן של כמה זמן לוקח לאדם ללכת חצי מיל. מיל זה אלפיים אמה,

חצי מיל אם כן כמה זה?

אלף אמה.

אז כאשר עבר זמן משקיעת החמה בשיעור שלוקח לאדם ללכת אלף אמה,

אז הגיעה הלילה, אבל כל אותו זמן

שעדיין לא עבר

שיעור זמן שאדם יכול ללכת אלף אמה,

זה עדיין בין השמשות.

אם למשל ניקח לדוגמה של ללכת מיל

זה שמונה עשרה דקות,

כדוגמה שמונה עשרה דקות,

אז חצי מיל כמה זה?

תשע דקות.

אז תשע דקות זה בין השמשות.

לאחר מכן זה לילה.

רבי יוסי אומר, בין השמשות כהרף עין.

זה נכנס

וזה יוצא.

אומר רבי יוסי, לדעתי בין השמשות,

השיעור שלו הוא כל כך קטן,

שקשה לאמוד אותו,

אלא הוא כשיעור קריצת עין.

כמה זה לוקח לאדם לקרוץ את עינו ברפיון?

אינני יודע,

לא בדקתי.

זה נכנס וזה יוצא.

פירושו שלנו נראה,

כן,

שאז יצא היום ומיד נכנס הלילה.

אבל יש איזשהו זמן,

כמעט זמן מינימלי,

ששייך להגדיר אותו כבין השמשות.

ואי אפשר לעמוד עליו. אומר רבי יוסי, אי אפשר לעמוד עליו.

אתה לא יכול לומר בדיוק, הנה,

וזהו הזמן

שהוא בין השמשות לשיטת רבי יוסי.

אי אפשר לתת בו שיעור.

אז כך מביאים המפרשים, שמרשי כאן מוכח

שלרבי יוסי שיעור בין השמשות זה משהו.

כמה המשהו הזה?

אין בו שיעור.

אתה לא יכול לדעת כמה זה.

אבל

יש שמביא בשם הסמג,

שזה שיעור של שתי דקות.

ספר מצוות גדול, יש אחד שחבר ספר המצוות,

והוא נתן בו שיעור שתי דקות לאחר סיום זמן בין השמשות של רבי יהודה.

רבי יהודה בא ואמר שהחסיב העליון והשווה לתחתון זהו לילה, נכון?

אז נאמר שבחמש הייתה השקיעה.

נאמר.

ובחמש ושמונה עשרה הגיע המצב שהשווה התחתון לעליון.

השווה העליון לתחתון.

כלומר, גם כיפת הרקיע בחלק העליון שבה נהיה שחור כמו התחתון.

שזה בחמש ושמונה עשרה.

אומר רבי יוסי,

תוסיף שתי דקות.

כך מפרש,

כך מביא אחד המפרשים בשם הסמג,

שלדעת רבי יוסי זה שתי דקות אחר הזמן של בן השמשות של רבי יהודה.

ואז זה עדיין,

תשע הדקות הללו הם מוגדרים כבין השמשות לשיטת רבי יוסי.

כן, אז על כל פנים יש לנו פה ג' שיטות.

מה זה, כמה זה בין השמשות?

ועכשיו נראה

לבאר את תחילת דברי הברייתא,

שאתה אומר, מאחר ויש פה שלושה צדדים בספק של בין השמשות,

שמא כולו מן היום,

שמא כולו מן הלילה, ושמא חלקו יום וחלקו לילה,

הרי אתה הולך, אתה חייב להתייחס מכוח זה לחומרה בדינים מסוימים.

והנה הגמרא מבארת,

אתה,

למה התכוון התנא של הברייתא,

שמטילין אותו לחומר שני ימים, שאתה לוקח את הספק הזה ואומר להחמיר מכוח הספק,

כאילו

יש בו מן היום ומן הלילה.

המרמר מטילין אותו, מה?

ודאי ודאי, מכוח הספק, אז אתה צריך להחמיר.

המרמר מטילין אותו לחומר שני ימים.

כלומר, הגמרא באה לבאר את דברי הברייתא, ואז היא מקדימה ואומרת, אמרמר. מי זה המרמר?

כלומר, התנא של הברייתא אמר,

שמהספק הזה של בין השמשות

צריכים לנו להחמיר בו חומרה של שני ימים,

שמא

הוא יום, שם הלילה, שמא חלקו מן היום וחלקו מן הלילה.

למה היא הלכתה?

לאיזו הלכה אתה צריך לחשוש שאולי בין השמשות

חלקו יום וחלקו לילה?

אמר רב הונא ברד רב יהושע לעניין טומאה.

החשש הזה

הוא לגבי טומאה.

כדתנן,

רעש שני ימים בין השמשות,

ספק לטומאה ולקורבן.

ראה יום אחד בין השמשות,

ספק לטומאה.

במשנה במסכת זווים, פרק יא משנה ב',

כתובה משנה זו,

שאם אדם רואה זיווה,

אז אם הוא רואה

שתי ראיות,

אם הוא רואה שתי ראיות,

הרי הוא

טמא שבעת ימים.

אם הוא רואה שלוש ראיות,

אנחנו באים להסביר

לאיזו הלכה התכוון התנא במי שאמר שבין השמשות

גורם לנו להחמיר שמא חלקו מן היום וחלקו מן הלילה.

היכן זה מתבטא,

החשש הזה, שמא חלקו מן היום וחלקו מן הלילה?

אז הנה, אני אראה לך את הדוגמה.

אם אדם שהוא זב, רואה זיווה,

רואה פעמיים, שתי ראיות של זיווה,

אז הדין אומר שהוא טמא שבעת ימים.

רואה שלוש ראיות,

הרי הוא חייב גם להביא קורבן.

כן?

עכשיו,

קורבן, קורבן.

עכשיו צריך לדעת שהזב

הוא מטמא בראיות כבימים.

כלומר,

טומאה אצלו זה בראיות או בימים. אם הוא רואה שני ימים,

אז זה נותן לו טומאה.

רואה שתי ראיות ביום אחד, זה גם נותן לו טומאה.

כשהוא רואה שני ימים, זה פירושו,

גם אם ראה ראייה אחת, אבל הראייה הזו נמשכה

מיום אחד ליום הבא,

אז גם הראייה הזו נחשבת כאילו ראה פעמיים, כי זה שני ימים שונים.

אז באה המשנה שם,

במסכת זמין פרק א', משנה ו',

ואומרת,

מה יהיה הדין אם זהב ראה שני ימים מבין השמשות?

כלומר,

יש פה מקצת בין השמשות הראשון ומקצת בין השמשות השני.

אומרת המשנה, ספק לטומאה ולקורבן.

ספק

אם הוא טמא

או טהור.

וגם אם הוא טמא,

ספק שמא חייב קורבן או אינו חייב.

וההסבר הוא כך.

אם הוא ראה שתי ראיות ביום אחד

או בשני הימים רצופים,

אז הוא טמא שבעה, אבל פטור מקורבן.

למה? כי יש פה רק שתי ראיות.

אבל אם הוא ראה שתי ראיות בשני הימים שאינם רצופים,

אז הוא טהור בטומאת זר.

שם הוא לא יטמא,

כי היה יום אחד טהור ביניהם.

ואם הוא ראה שתי ראיות בשלושה ימים רצופים,

אז הוא גם חייב קורבן.

לכן כאן,

שבין השמשות

זה ספק יום, ספק לילה. שמא חלקו מן היום,

חלקו מן הלילה.

אז חוששים אנחנו מספק.

שמא

הראייה הראשונה

היה בגדר של שתי ראיות בשני הימים.

והראייה השלישית,

היה פה חלקה מן היום.

כי נמצא שיש פה שלוש ראיות.

כן?

עכשיו יש אבל מצב שיכול להיות שלא יתומה.

למה?

שמא כשהוא ראה בבין השמשות של יום ראשון,

ואמרנו שהבין השמשות הזה חלקו יום, חלקו לילה.

יכול להיות שהראייה של היום הראשון

הייתה כולה ביום.

והראייה בין השמשות של היום השני היה כולה בלילה.

נמצא, אם כן,

שביום בינתיים אין פה שום ראייה.

אז הוא טהור.

כי אין פה שתי ראיות

בשני ימים רצופים.

אם יש מצב שיום אחד טהור בין שתי הראיות,

זה צריך לזכור,

אין לו טומת זם.

אין שתי ראיות.

אבל מתי כן מטמא?

אם זה שתי ראיות רצופות אפילו באותו יום,

או אפילו שתי ראיות בשני ימים.

אבל צריך להיות, חייב להיות, שיהיה מצב שלא יהיה יום טהור ביניהם.

לכן,

משום הספק הזה יש לי ספק לטומאה, ספק לקורבן.

למה זה ספק לקורבן?

כי אני אומר ככה,

שמא

הראייה הראשונה

בבין השמשות של היום הראשון,

היא הייתה

ביום.

ההמשך

היה בה בלילה.

היא עושה שיש כאן שני ימים,

כן?

נביא לדוגמה, אני רואה שאני צריך לפרט את זה יותר טוב.

נאמר

שבין חמש

לחמש ועשרים זה בין השמשות.

נתפוס לדוגמה.

עכשיו, הוא ראה

את הראייה שלו בכל בין השמשות.

של יום ראשון,

כל בין השמשות, אפילו לא הכל, חלק.

נאמר שבין

חמש וחמישה לחמש ורבע היה פה את הראייה הראשונה.

וכן ביום השני.

מה שנוצר לנו כך,

שכאשר יש לנו ספק בין חמש וחמש דקות לחמש ורבע ביום הראשון,

אני אומר, שמא,

שמא,

עד חמש ועשרה זה יום.

מחמש ועשרה זה לילה.

ממילא כבר אז הוא נכנס לספק, שמא נתמא שבעה ימים. יש פה שתי ראיות בשני ימים.

זה נקרא אבל בשני ימים רצוף.

למה?

כי אם הוא ראה בבין השמשות,

ועד חמש ועשרה זה עדיין יום,

ומחמש ועשרה זה לילה,

נמצא שראייה אחת הוא ראה מתי?

ביום. ביום. בחלק של היום. בחלק של היום.

והחמש הבאות, חמש דקות הבאות זה כבר לילה, זה הראייה הבאה.

יש פה שתי ראיות.

עזוב את השבת, לא מדברים פה עכשיו על שבת.

יום רגיל אפילו.

הנפקא מינא כאן מדבר אפילו ביום רגיל.

ממילא אז יש פה שתי ראיות רצופות.

ואז הוא נטמא כמה זמן? שבעה ימים.

שבעה ימים.

שאלה, הוא יכל לראות את זה? תן לי לסיים, תן לי לסיים.

אבל שמא

אי אפשר לומר שהוא טמא.

למה?

כי יכול להיות

שמה שהוא ראה, תתבונן טוב, מה שהוא ראה ביום,

בין השמשות הראשון,

זה היה כולו ביום,

בזמן שמוגדר ככולו יום.

הבין השמשות השני הוא כולו לילה, ליום הבא.

נמצא שביניהם יש יום אחד פנוי שהוא לא ראה בו.

ואז הוא טער לגמרי.

עכשיו, אבל גם יכול להיות מצב

שהוא טמא לא רק

תאומת שבעה, אלא גם צריך להביא קורבן.

למה?

שמא בבין השמשות הראשון,

חלק ראה ביום, חלק ראה בלילה, יש לו כבר שתי ראיות.

הראייה השלישית, שוב, הוא ראה אותה

ביום,

כן?

ואז יש לנו פה שלוש ראיות רצופות.

כאשר אין יום אחד בינתיים לטהר.

לכן הוא צריך להביא קורבן.

מובן?

אז אם כן, כל הספקות הללו,

שמא חלקו מן היום, חלקו מן הלילה, שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה,

יוצר לי את הספק שאם הוא ראה

בשני בין השמשות, זה שני ימים בין השמשות,

זה יוצר לי ספק שמא הוא טהור לגמרי.

כי ראייה ראשונה הוא ראה כולה ביום, ראייה שנייה כולה בלילה, ונמצא יום טהור בינתיים,

ביניהם יש את יום טהור.

שמא

הראייה הראשונה היה ביום,

והמשכה זה לילה, ושוב לאחר מכן ראה בבין השמשות השני חלקית ביום,

ואז יש פה שלושה ראיות רצופות,

כן?

ואז הוא צריך להביא קורבן.

ושמא יכול להיות שלא, שאת הראייה הראשונה,

את הראייה הראשונה הוא ראה בשתי ראיות רצופות,

כן? בשתי ראיות רצופות,

אבל הראייה השלישית היא כולה בלילה.

ממילא אז הראייה השלישית, מאחר שיש יום,

יש יום ביניהם, יש יום אחד ביניהם. בין השתיים לשלישי יש יום ביניהם?

בין השמשות הראשון לבין השמשות השני.

שמא יש יום טהור ביניהם,

ממילא זה לא ייתן טומאה לקורבן.

יהיה פה טומאה רק

ל...

בין השני לשלישי הוא רע, זה יומיים, יש יומיים, אבל אין שלושה.

אז לא צריך קורבן.

לא יהיה קורבן, כי יש יום אחד,

אז ממילא זה יוצר לי ספק, שמא היה יום טהור בין ראייה ראשונה לשני, ממילא אין בכלל טומאה.

שמא ההפסק יהיה רק בין השניים לשלישית,

ואז יש טומאה, רק אין קורבן.

ושמא אין בכלל הפסק,

כי יש פה שלוש ראיות רצופות בשלושה עמים,

ויש גם קורבן.

וזה מה שכתוב במשנה, ספק לטומאה ולקורבן.

אבל מעדין אם הוא ראה יום אחד בין השמשות,

ספק לטומאה.

משום שאז כשהוא ראה בין השמשות ביום אחד בלבד,

אז יש פה ספק אם הוא טמא או טהור.

כי אם הוא ראה ראייה אחת ביום אחד,

טהור הוא עדיין,

זה לא מטמא אותו.

כדי לטמא אותו צריך שיראה,

אפילו ראייה אחת בשני עמים מטמאה,

אבל לא,

או ראייה אחת בשני עמים מטמאה,

או שתי ראיות, ואפילו ביום אחד.

אבל אם זה ראייה אחת,

אבל אם זה ראייה אחת ביום אחד, עדיין טהור הוא.

לכן, מכיוון שהוא ראה בבין השמשות יום אחד,

אז יש פה ספק שמא טמא, שמא טהור.

שמא טמא למה?

בגלל שאולי חלק מן הראייה רעה ביום,

חלק מן הראייה רעה בלילה.

ממילא נמצא שיש פה ראייה אחת בשני עמים.

אבל יכול להיות שהראייה הזו כולה ראה אותה ביום,

או כולה ראה אותה בלילה,

ובראייה אחת בשביל יום אחד,

עדיין לא נטמא להצריך אותו שבעה נקיים.

זה הספק,

זה הכל נובע מכוח הצדדים

של הספק שיש לנו בבין השמשות,

שמא כולו מן היום,

שמא כולו מן הלילה, ושמא חלקו מן היום וחלקו מן הלילה.

רשי כאן במקום

מבאר את שאלת הגמרא.

למה היא הלכתה?

כותב הוא כך

כתוב בגמרא מטילין, כתוב אברייתא מטילין אותו לחומר שני עמים

באה הגמרא ושואלת למה היא הלכתה? לאיזה הלכה כתוב לנו את הדין הזה שיש פה ספק וזה גורם לנו להחמיר בעניין?

לאיזה הלכה?

רשי מבהר שכל הספק לאיזו הלכה, כל השאלה בגמרא לאיזו הלכה זה נאמר

זה רק הצד לומר שמא חלקו מן היום או חלקו מן הלילה.

אבל לגבי הצדדים בספק שמא כולו מן היום או שמא כולו מן הלילה,

פה לא צריך שהגמרא תפרש אלא אני יודע לבד במה אני מחמיר מכוח הספק. כלומר, אם היה לנו רק ספק שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה,

לא היינו צריכים להגיע למשנה במסכת זווים כדי לפרש את הדברים,

אלא יכולנו לפרש גם בלי המשנה במסכת זווים.

הדברים מובנים.

עכשיו, השאלה למה זה באמת?

אז רשי אומר,

אם היה לנו רק ספק שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה,

אז שייך לומר כך.

מה יהיה הדין

בבין השמשות של מוצאי שבת?

הוא עשה מלאכה בבין השמשות של מוצאי שבת.

אשם, ודאי אני מחמיר עליו. ואני אומר, אדוני, אתה צריך להביא עכשיו

אשם תלוי. מה זה אשם תלוי?

אם אדם הולך ועושה עבירה שבמזיד יש בה כרת,

ויש לו זה ספק שמא עבר עבירה כזו שיש בה כרת,

הרי הוא צריך להביא קורבן, אשם, והוא נקרא תלוי.

מה הפירוש תלוי?

הוא מביא אותו לבינתיים עד שיוודע לו אם אכן ודאי חטא או לא.

זה תולל עליו שלא יקבל את האיסורים בינתיים.

זה הפירוש תלוי.

ממילא כאן,

שהוא הולך ועושה מלאכה בבין השמשות של מוצאי שבת,

אומרת הברית התומות, שמא כולו מן היום.

אולי הבין השמשות הזה הוא עדיין שייך ליום השבת.

נמצא שהוא עשה מלאכה בשבת.

אבל ייתכן

שזה לא כך.

ממילא יוצא שמכוח הספק שמא כולו מן היום,

הוא צריך להביא אשם, תלוי, אם עשה הוא מלאכה בבין השמשות של מוצאי השבת.

עכשיו בואו נמשיך הלאה.

ומה יוצר, איזה חומרה יוצר לי הספק שמא כולו מן הלילה?

לגבי אם עשה מלאכה בבין השמשות של כניסת השבת.

ואז אני אומר כך.

זה כמו החלק שהוא קלק לפה, או קלק לפה.

שימו לב.

כאשר עושים מלאכה בבין השמשות של כניסת השבת,

אז אני אומר כך.

על הצד שזה יום,

שכולו מן היום, אין סיבה שיביא קורבן.

משום שזה עדיין יום, הוא לא עשה שום חילול שבת.

אבל על הצד שזה לילה,

אז הוא עבר פה עבירה של חילול שבת.

לכן, מכוח הספק, יביאו השם תלוי.

נפרש שוב את הדברים.

מה שהברייתא מזכירה, שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה,

זה יכולנו לפרש

גם בלי קשר למשנה מהמסכת זווים.

זה הגמרא ידעה שאפשר לפרש את זה כפשוטו. מה זה כפשוטו?

שאם הוא עשה מלאכה בבין השמשות של

ליל שבת,

אז שם אני אומר, צריך להחמיר שמא כולו מן הלילה ונקרא חילול שבת.

ומין הספק יביאו השם תלוי.

וכשעשה מלאכה בבין השמשות של מוצאי שבת,

שם נאמר שמא כולו מן היום,

ונמצא שעשה מלאכה בשבת.

ושוב יביאו השם תלוי.

מובן, הדברים מובנים.

כן, ברור.

אם אני עכשיו, זה בעצם שני החלקים,

זה כמו חלק השלישי,

הוא מדבר על החלק הזה, דוגמא מבין השמשות הוא עשר דקות. לא.

והחמש דקות... לא, לא, לא, לא, לא. אני מדבר,

אמרנו שבין השמשות,

שנאמר זה עשרים דקות. נאמר.

כן, מ-5 עד 5.20.

אז יש צד בברייתא שמא,

הברייתא אומרת שיש פה צד שמא כולו מן היום.

גם עד 5.20 זה עדיין יום. לא עשרים דקות. אבל יש צד שמא כולו מן הלילה. כבר ב-5 נכנס הלילה.

ויש צד

שה-5.20 מתחלק, חלקו יום וחלקו לילה.

עכשיו, בא רשי ומסביר

שלגבי הצדדים הללו, שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה,

פה פשוט היה לגמרא למה זה מביא אותנו להחמיר.

פשוט בגמרא למה יש פה מקום להחמיר.

למה?

כדוגמה, אם אדם עשה בלאכה בבין השמשות של ליל שבת,

אז מכוח הסווג שמא כולו מן הלילה,

צריכו להביא השם תלוי.

משום שאז נמצא חלל שבת.

והעניין הזה של שמא כולו מן היום,

זה נפקא מינא, זה נותן לי דין של חומרש לגבי מעשה מלאכה בבין השמשות של מוצאי השבת.

ואז אומר אני, שאם זה מעשה מלאכה בבין השמשות של מוצאי שבת,

שמא כולו מן היום.

ונמצא שוב שם חלל שבת.

מובן?

לא, כי אני בלבד, אני חשבתי שמדובר בין שישי לשבת, אתה בין שבת לבין תשע.

אמרנו ש... היום זה נחשב של השבת. עוד פעם, כשיש לנו ספק על בין השמשות, זה ספק

על כל בין השמשות של כל יום ויום.

כן. עכשיו, כשאתה בא לומר,

למה זה גורם לי?

במה אני משתמש בספק להחמיר?

איך יוצר לי הספק דין להחמיר?

אז הנה באים אנחנו ואומרים ששני צדדים בספק מבינים אנו מהצד של החומרה שבהם.

שאם עשה מלאכה בין השמשות של ליל שבת,

שמה מחמירים שמא בין השמשות ולילה ונמצא שחולל שבת,

ובין השמשות של מוצאי שבת אומרים אנו שמא כולו מן היום,

ושוב נמצא שחולל שבת.

מובן?

פה זה הבוקר של השבת ופה זה הלילה של השבת. כן.

מה שנראה, שמה יהיה הדין אם האדם עשה מלאכה גם בבין השמשות

של ליל שבת וגם בבין השמשות של מוצאי השבת,

פה לכאורה לפי הצדדים הללו היה צריך לצאת,

שהוא יביא ודאי קורבן חטאת,

שהרי אחד מהם ודאי חיליל שבת.

זה אם זה כך.

אבל מאחר

ויש לנו גם ספק שלישי,

שמא חלקו מן היום, חלקו מן הלילה,

אז יוצא של עולם הוא לא יאכל

להביא

להביא קורבן חטאת בדין ודאי, אלא אם כן עשה מלאכה כל בן השמשות.

כל זמן בן השמשות, מתחילתו ועד סופו.

טוב, לא משנה.

אז זה מה שאומר השיר. רש״י אומר שכאשר שאלה הגמרא למה הלכתה,

שאלתה הייתה לאיזה דין כתבה הברייתא שיש פה צד של ספק,

שמא חלקו מן היום וחלקו מן הלילה,

ואשר על כן מחמירים לבוא ולומר שמכוח זה יוצא שצריך להחמיר בדבר מסוים.

מהו הדבר המסוים הזה?

לכן הביאו את המשנה במסכת זווים,

ששם רואים

שגם הצד הזה, שמא חלקו מן היום וחלקו מן הלילה,

יוצר לי חומרה,

איזה חומרה? שאם הוא ראה בשני ימים בין השמשות,

הרי זה ספק לטומאה ולקורבן,

יש פה גם ספק שמא טמא,

וגם אם הוא טמא, שמא צריך להביא אפילו קורבן,

ושמא בכלל לא טמא.

כן? גם אם הוא טמא, שמא רק טמא ולא צריך להביא קורבן,

ושמא טמא ומביא קורבן, ושמא הוא בכלל טהור,

כי לא היה פה ראייה בשני ימים רצופים,

אלא בשני ימים כאשר אינם רצופים,

כאשר זו ראייה בשני ימים שאינם רצופים,

אין זה מחייב אותו, אין זה גורם לעשותו זהב.

אבל אם הוא רואה,

וכן אם הוא רואה בבין השמשות של יום אחד,

אז זה ספק לטומאה.

שם הטמא, שם הטהור.

שואלת הגמרא,

הגופה קשיא,

גוף הברייתא קשה.

אמרת, איזה הוא בין השמשות?

ושהיא תשכח, אמר

כל זמן שפני מזרח מעד ימין.

תראה שאתה מברייתא, זה לא מבין.

מה?

מה הגמרא? עכשיו אני קורא את הגמרא. חזרתי לגמרא.

הגופה קשיא.

דברי הברייתא

סותרים זה את זה.

כלומר,

תחילת דברי הברייתא סותר את המשך הדברים באותה ברייתא.

אמרת, איזה הוא בין השמשות?

משתשכח המה

כל זמן שפני מזרח מעד ימין.

מה אנחנו מבינים מתוך זה?

שרק

אם עדיין פני המזרח מעד ימין, אז זה בין השמשות.

אבל אם הגיע מצב שהחשיף

אתה תח...

זה כבר לילה

כי אין פה פני מזרח מאדימים

כשאומרים לנו פני מזרח מאדימים מה אנחנו מבינים? מה זה פני מזרח מאדימים?

שגם החלק העליון של כיפת הרקיע וגם התחתון עדיין מאדימים

אבל אם חלקו כבר שחור, החלק התחתון הוא משחיר לפני העליון אז זה כבר לילה

ה... הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, לילה הוא

והדר טענה, אבל בהמשך מה כתוב?

הכסיף ותחתון ולא הכסיף ועליון בין השמשות,

שזה עדיין בין השמשות.

אז לא מובן מדוע הברייתא שונה את דבריה באופן הזה.

לכאורה היה צריך לומר, איזה הוא בין השמשות,

משתשקע החמה עד זמן שיחשיף התחתון והעליון.

כל זמן לא היה מצב של יחשיף התחתון והעליון,

הרי זה בין השמשות.

אבל איך הברייתא אומרת לו? איזהו בין השמשות,

מי שתשכח על מה הכל זה פני מזרח מאדימין.

אם עדיין יש מצב שלא הכסיף כלום, לא התחתון ולא העליון, אלא עדיין

פני המזרח מאדימין,

אז, בין השמשות.

אבל אם הכסיף התחתון,

שזה מקדים לבוא לפני העליון,

אז כבר לילה.

והנה, בהמשך רואים לו שאם הכסיף התחתון לבד,

ועדיין העליון לא הכסיף, לא השחיר,

זה עדיין בין השמשות.

סתירה.

אמר רבא, אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

כרו חותני,

איזהו בין השמשות

שתשכח אמה כל זמן שפני מזרח מאדימין.

הכסיף התחתון ולא הכסיף, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון,

נע מבין השמשות.

הכסיף העליון וישבע לתחתון,

לילה.

פירושו.

רבא

אומר

שרבי יהודה אמר לו בשם שמואל,

כרוך ותני.

כלומר, את הברייתא הזאת תפרש

על ידי שתכרוך

את תחילת דבריה עם ההמשך,

ואז ממילא תבין שאין מקום לקושייה.

איך תכתוב?

כוונת הברייתא כך.

איזהו בין השמשות.

ושתשכח המה,

שאז עדיין פני מזרח מאדימין,

אבל עדיין לא הסתיים,

אלא גם אם כבר הכסיף התחתון,

כל זמן שלא הכסיף גם העליון, זה עדיין בין השמשות.

רק אם גם העליון הכסיף,

אז זה לילה.

זוהי כוונת דברי הברייתא.

רבי יוסף, אמר רבי יהודה, אמר שמואל, לעומת זאת רבי יוסף חולק

ואומר כך,

הכי קטן.

תשכח המה כל זמן שפני מזרח מאדימין, יום.

הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, בין השמשות.

הכסיף העליון וישבע לתחתון, לילה.

כלומר, רבי יוסף אומר לו, מה פתאום?

גם אם שקעה חמה,

כן?

אבל הם עדיין פני מזרח מאדימין, היינו, לא הכסיף אפילו התחתון,

זה עדיין יום.

מתי?

ומהו הזמן שנקרע בין השמשות?

רק אם הכסיף התחתון

ועדיין לא הכסיף העליון.

אבל אם גם התחתון לא הכסיף, זה עדיין יום, גם אם שקרה שעה חמה.

מתי זה לילה?

אם הכסיף העליון והתחתון, ואז זה לילה.

יוצא

שבחלק הזה של הכסיף התחתון והעליון,

פה אין מחלוקת בין רבא לרבי יוסף.

כולם מודיעים שזה לילה,

כן?

עכשיו,

הזמן הזה שנקרא, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון,

כולם סוברים שזה נקרא בין השמשות.

השאלה איך אתה מתייחס לזמן שמשתשקע החמה עד שהכסיף התחתון, ולא עוד בכלל.

האם זה בין השמשות או יום?

לדעת רבא זה בין השמשות,

לדעת רבי יוסף זה עדיין יום.

יוצא שלפי רבי יוסף,

גם אם אתה רואה שקיעת החמה,

כן?

זה עדיין לא נגמר היום.

אם אתה רואה עדיין

שפני מזרח מאדימים,

היינו הקרניים של השמש מכות חזק בעבים,

ואתה רואה עדיין את האדמימות שבהם,

זה עדיין יום.

כך לפי רבי יוסף.

עכשיו,

כדי שכולם יבינו, גם אלה שמאזינים

ואינם פה בבית המדרש,

נתרגם את זה הלכה למעשה,

נביא דוגמה הלכה למעשה,

ואז

הדברים יובנו טוב יותר.

נאמר

ששקיעת החמה היא בשעה חמש

אחר הצהריים.

בשעה חמש.

זוהי השקיעה.

עכשיו,

עד חמש ועשרה עדיין פני מזרח מאדימים.

כלומר, לא נוצר מצב

שחלק התחתון של כיפת הרגיע החסיף. לא, עדיין לא.

בחמש דקות שבין חמש ועשרה לחמש ורבע החסיף התחתון,

אבל עדיין העליון, החלק העליון של כיפת הרגיע עדיין לא החסיף, עדיין רואים שם את קרני השמש שהן מאירות שם.

מתי הגיע המצב שהחסיף התחתון והעליון?

רק בחמש ועשרים.

אז שוב,

שוב אני חוזר.

בחמש הייתה השקיעה,

החסיף התחתון בחמש ועשרה,

מתי החסיף גם העליון? בחמש ועשרים.

אז עכשיו כך.

עד חמש ועשרים,

עד חמש ועשרים זה עדיין לא בלילה, זה כולם מודים.

רק חמש ועשרים זה ודאי לילה.

הזמן הזה של בין חמש ועשרה לחמש ועשרים,

זה כולם מודים שהוא נקרן בין השמשות.

הזמן של בין חמש לחמש ועשרה,

פה לדעת רבה זה בין השמשות,

ולדעת רבי יוסף זה עדיין יום.

כך

הדברים מתבהרים,

ואומרת הגמרא, ואז דו לטעמיי, למעשה,

אם אני רואה כך את הדברים יוצא שלפי רבה, הזמן בין השמשות הוא ארוך יותר מאשר לדעת רבי יוסף.

שהרי לדעת רבה, מיד אחר שקיעת החמה זה כבר בין השמשות,

עד שיגיע המצב של הכסיף התחתון והעליון.

מה שאין כן לפי רבי יוסף,

זה מתחיל רק מאז שהכסיף התחתון,

ולא מיד אחר שקיעת החמה. נמצא שלשיטתו בין השמשות הוא קצר יותר.

אז אומרת הגמרא,

למעשה כל אחד מהם הולך לשיטתו,

והם כבר נחלקו במקום אחר לגבי זמן בין השמשות,

כמה הוא.

כמה הוא.

דאיתמה.

נאמר בעניין הזה שיעור בין השמשות בכמה.

מהו השיעור שמוגדר כבין השמשות?

אמר אבא, אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

שלושה חלקי מין.

אמר רבי יהודה בשם שמואל ואומר,

בין השמשות כמה?

שלושה חלקי מין.

שלושה חלקי מין.

מה אנחנו מבינים, מה זה שלושה חלקי מין?

הנה הגמרא תסביר.

מהי שלושה חלקי מין?

חכה, שלושה חלקי מין.

שלושה מתוך כמה?

שלושה מתוך מין, אבל מתוך כמה חלקים?

לכמה חלקים אתה מחלק את המין?

אם זה שלושה מתוך שלושה חלקים,

אז יוצא שזה שלם, זה מין שלם.

שזה... לא, לא הבנת.

עמיל הוא השלם, נכון?

עכשיו, אם אתה מחלק אותו לשלושה חלקים,

אז שלושת החלקים שלו הוא השלם שבו.

נכון.

אם אתה מחלק לארבע,

או אתה מחלק לחמש,

או אתה מחלק לשש.

פה שאני רק לומר,

שלושה חלקים מתוך חמש, מתוך שש, מתוך ארבע, מתוך שבע.

בואו נראה. שואלת הגמרא, אי לימא תלתה פלגי מילה?

אם הכוונה שלושה חצאי מיל,

מה זה שלושה חצאי מיל?

חצי ועוד חצי ועוד חצי.

אז כמה זה יוצא, אם כן כמה זה?

מיל וחצי, נכון.

נמע מיל ומי החצה, שיגיד.

כמה זה בין השמשות? מיל ומי החצה.

זמן של הילוך אדם, כן? הלוא זה שיעור כמה אדם הולך.

מהו השיעור של בין השמשות?

שיעור כזה שאדם יכול ללכת בו שלושה חלקי מיל.

אם הכוונה שלושה חצאי מיל,

אז זה מיל וחצי,

אז נגיד שלושה של מיל וחצי.

אלא מה, אלא תטלת מילא, אלא מה נגיד אולי?

זה שלושה שלישים

של מיל.

בדיוק.

שליש, שליש ושליש, מה שאמרת, הראשון. אם ככה נאמר מיל, אז שיגיד מיל,

שלא צריך להגיד שלושה חלקי מיל.

כאשר אתה בא לומר שלם,

האם אתה בא ואומר שלושה שלישים, ארבעה רביעים, חמש חמישים?

אתה אומר שלם, אחד.

נכון?

אז מה שייך לומר פה שלושה חלקי מיל?

אלא תלת הרבעי מיל.

אלא רבה מתכוון.

שלושת רבעי מיל.

ואז... הוא קילק את המיל לארבע וזה שלושת רבעי מיל. בדיוק.

אז אם נאמר למשל שהמיל שמונה עשרה דקות,

כמה זה מיל אמרנו? כמה זה מיל אלפיים אמרה?

אז אם נאמר שזה שלושת רבעי מיל, כמה זמן זה?

זה אלף חמש מאות אמה.

נכון?

מה?

אז אם אני אומר שהמיל לוקח ללכת עוד את המיל

שמונה עשר דקות,

נמצא שכל רבע זה ארבע וחצי.

שלוש, שלושת רבעי מיל, ארבע וחצי כפול שלוש, זה שלושת רבעי וחצי דקות.

מובן?

אם נאמר שהמיל זה שמונה עשרה דקות, יש בזה שיטות,

יש שיטה הסוברת שמיל

זה שמונה עשרה דקות, יש שיטה הסוברת שזה עשרים וארבע דקות,

ויש שיטה הסוברת שזה עשרים ושתיים וחצי דקות.

זה הכל תלוי

בגמרא, בפסחים,

שזה לא הזמן עכשיו להעריך איך מדייקים את העניין הזה, את השיעורים הללו.

גאון אומר ארבעים דקות. מה?

גאון. לא, לא, לא, מה פתאום?

מי לדון עשרים ושתיים וחצי דקות הצביעה גאון?

רבי יוסף, לא על מנדקות, מה פתאום?

לא, זה היה על פי מים.

אתה, משהו אחר.

אתה פה נכנס עכשיו לעניין אחר,

של איך שהחזון איש נהג בעניין הזה,

של להחליץ שזה לילה.

זה הכל, אבל בין השמשות הוא ידוע שזה שלושת רבעי מיל.

בשלושת רבעי מיל,

יש בזה, אמרנו שזה שלוש שיטות,

אם המיל זה שמונה עשרה, אז זה שלושת רבעי וחצי, אם המיל זה עשרים ואלבע, זה שמונה עשרה.

אז עשרים ושתיים וחצי, זה משהו ביניהם.

ורבי יוסף, אמר רבי יהודה, אמר שמואל, שני חלקי מיל.

אומר רבי יוסף בשם רבי יהודה בר שמואל, לא,

מה פתאום?

הוא חולק על רבא.

זה שני חלקי מיל.

שני חלקי מיל.

שני חלקי מיל.

במקום שהוא יושב פה, אני יושב פה, אתה מבין?

מה לעשות?

שני חלקי מיל.

שואלת הגמרא, מהי שני חלקי מיל?

מה כוונתו במה שאומר שני חלקי מיל?

אי למה תרי פלגי מילא למה מיל.

אם כוונתו שני חצאי המיל,

כמה זה שני חצאים?

שלם, שיגיד מיל.

ואלא תרי רבע מילא? אלא מה נגיד אולי? כוונתו שני רבעים של מיל.

כמה זה שני רבעים? חצי.

למה חצי מיל?

אלא תרי תלתי מיל,

אלא כוונתו שני שלישים של המיל.

אז אם נאמר שעשרים וארבע הדקות

זה המיל, תחלק את זה לשלוש, כמה הגענו?

נו,

שמונה.

נו, אז כמה זה שני שלישים?

שש עשרה דקות, שמונה ועוד שמונה.

מובן.

יוצא שאם אני עכשיו אתפוס שהמיל, בואו עכשיו נתרגם את זה הלכה למעשה.

אם נאמר שהמיל זה עשרים וארבע הדקות,

לדעת רבה, לדעת רבה, שזה שלושת רבעי מיל,

אז תחלק את ה-24 על 4, כמה קיבלת? 6. 6 כפול 3, שלושת רבעי מיל,

אז כמה הגענו? 18. לעומת זאת, לדעת רבי יוסף, זה שני שלישי מיל.

כל שליש מתוך ה-24 זה שמונה דקות, נכון? שני שליש, כמה זה?

16 דקות. נמצא שלפי רבי יוסף,

כמה זה בין השמשות?

16 דקות?

ולפי רבא כמה זה בין השמשות?

שמונה עשרה דקות.

מובן?

מה מה?

אני מדבר, לפה עשרה וארבע.

ומכאן ישמע חכם ויוסף לקח,

אם זה שמונה עשית, אז תעשה את החשבון לבד, איך זה מתחלק.

מובן? כך זה יוצא.

תפסתי את הדבר שיובן יותר מהר,

אבל כן, בדיוק.

בדיוק.

שואלת הגמרא, מאי בנייו?

כלומר, כמה הבדל יש ביניהם, בין רבא לבין רב יוסף?

איכא בנייו פלגא דנקא.

דנקא זה שישית.

חצי שישית.

כלומר, כמה זה חצי שישית? אחד חלקי שתיים עשרה.

אז אם המיל, כמה הוא אמרנו? עשרים וארבע, נכון?

אז כמה זה אחד חלקי שתיים עשרה?

עשרים וארבע.

אחד חלקי שתיים עשרה של עשרים וארבע.

זה שתי דקות.

נכון?

שתי דקות זה אחד חלקי שתיים עשרה מהעשרים וארבע.

זה מה שיצא לנו מקודם, שלפי רבא, מה אמרנו? לפי רבא, כמה זה?

כמה זה לפי רבא אמרנו? שמונה עשרה.

ולפי רבי יוסף כמה זה 16. כמה המבדיל ביניהם? שתי דקות.

שתי דקות, זה אחת חלקי 12 מן המיל.

מובן.

זה מה שכתוב כאן, תרי אית אפלגא דדנקא.

בסדר, בינתיים נראה את רשי.

עד שיתחילו את המנחה, נוכל בינתיים לראות את דברי רשי.

לאט לאט.

רשי בדיבור המתחיל

מן היום ומן הלילה.

אתם רואים ברשי?

ל'ד עמוד ב'.

מן היום ומן הלילה, כלומר,

ספק יש בו משניהם.

כלומר, כשהברייתא אמרה ספק מן היום ומן הלילה,

הלוא היא באה ליצור לנו שלושה צדדים בספק.

יש צד שכולו מן היום,

צד אחר שכולו מן הלילה,

צד שלישי, חלקו מן היום וחלקו מן הלילה. וזו הכוונה בדברים.

ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, אומר רשי.

אם כן נמצא, הרי ג', ספקות.

כמו שהבאנו קודם, שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה,

ושמא חלקו יום חלקו לילה.

לפיכך, מטילים עליו חומר שני הימים.

לכן מכוח ספק זה נמצא שאנו צריכים להטיל עליו חומרה מכוח שמא זה שני ימים.

הגמרא מבארת את זה בהמשך, שזה מדובר לגבי

זב שרואה בשני ימים בבין השמשות שלהם.

אולקמן מפרש, למהיל חטא שייך לומר שמא יש בו משניהם.

בהמשך הגמרא תבאר לאיזו הלכה נזכר העניין שמה יש בו משניהם.

מעדימין,

כתוב בברייתא, כל זמן שבפני מזרח מעדימין,

שנראה אדמומית חמה בעבים.

הכסיף,

מה זה הלשון הכסיף בברייתא? השחיר.

התחתון,

חלק התחתון של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ.

זה מה שמשחיר קודם.

ולאחר מכן מגיע המצב של מכסיף העליון.

עליון גובהה של כיפה אינה ממהרת להכסיף, אלא רק לאחר שכבר הכסיף התחתון.

אולקמן פריח, מה היכה אמר?

דקא אשר הספר על רשע. בהמשך הגמרא תבאר מה כוונת הדברים.

לכאורה קשה מן הספר על הרשע סתירה.

ועל זה אמרה הגמרא מה שאמרה,

שזה בא לגבי העניין הזה של,

קודם כל, בהערה שיש מחלוקת האם בזמן הזה של מי שתשכח המה כל זמן שבני מזרח מאת דימית זה בין השמשות,

או שזה עדיין יום. זו מחלוקת מרמב״ל לרבי יוסף.

עד כאן.

טוב, בזה אנחנו נסיים.

אנחנו נתחיל את תפילת המנחה על סייעת השמיא.

תודה.