הרב אבנר עוזרי

- - - לא מוגה! - - - 

אההההההההההההההה

זה שאתה אומר עשרים דקות זה באמת תמיהה גדולה.

הגהן מבין, עם כל גדולתו,

בחר ל-11 דקות שבזבז במשך שנה שלמה.

עשרים דקות אצל החופש חיים

זה באמת מעלה עצומה, אם אכן ככה, אם אכן למה שקיים.

נויר רב אורייר, אתה מבין מה שאמרת עכשיו?

אתה מבין מה שאמרת?

איך אפשר ככה להיות שלב ושקט במצב הזה?

כמה ביטול תורה יש לנו במשך החיים?

תעשה חשבון רק יום אחד. כל יום ויום, כמה זמן אתה לומד מתוך העשרת וארבעה שעות שביממה?

מבהיל.

זה מבהיל, פשוט מבהיל.

חוץ מזה שיש גם מושג שנקרא ביטול תורה באיכות. אתה יודע מה זה ביטול תורה באיכות?

אם אתה יכול ללמוד בעמקות,

ואתה לוקח לך ללמוד דברים קלים, קורא תהילים,

קורא איזשהו משניות קלות,

דברים שלא צריך לעמור עליהם,

אבל יש לך את האפשרות ואת הכוחות

לעמול יותר,

גם זה יטבועו אותך.

זה מבהיל.

מבהיל מאוד עד כמה יטבעו מהבן אדם.

תבוא ותגיד, למה?

למה באמת תבואים עד כדי כך?

תשובה היא, כי נתנו לך את הכלים לזה.

ולא בכדי, לא בחינם נתנו לך את הכלים,

נתנו לך על מנת שתנצל את כל ימיך.

אם נתנו לבן אדם 70-80 שנות חיים, פירושו של דבר, לזה הוא זקוק

בעבודת השם הפרטית שלו.

לא שאמרו לו, תשמע, 50 שנה מספיק לך,

30 שנה ניתן לך ספייר.

אין דבר כזה.

כשנתנו 80 פירושו שזה מה שהוא זקוק להם,

בשביל עבודת השם הפרטית שלו.

נו, אז אם יבוא בן אדם

ולא יתייחס לזמן הזה,

ויגיד, יש לי זמן, יש לי זמן, יש לי זמן, אוי, אז באמת,

זו בעיה. איך הוא יחזיר את אותן שנים עבודות שעבדו לו?

הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו,

כן, יקבל את תשובתו.

אבל הדרגה שהוא היה אמור להגיע אליה,

היה אמור להגיע אליה, אם היה מנצל את זמנו,

זה חסר ממנו.

הוא יכל לגדול להיות תלמיד חכם

בגלל זה שהוא לא התמיד

ובזבז את זמנו.

לא גדל להיות תלמיד חכם.

נתנו לו את כל הכלים לזה.

נתנו לו את הפוטנציאל מבחינת הכישרונות,

נתנו לו את האפשרות לשבת וללמוד בהתמדה,

נתנו לו את ההורים הטובים שישקעו בו וייתנו לו את הכול,

נתנו לו את הסביבה הראויה,

נתנו לו את הרבנים הטובים ביותר,

והוא עדיין בשלו.

בשעשועיו ובמשחקיו.

אוי לו ואוי לנפשו.

יתבונן בעצמו, כמה יתבור ממנו.

אבל אדוני שאמר הייתי, יש כבר לא עולם חדושה ויש כבר לא עולם חדושה.

מה, אתה משווה בין מי שעכשיו קדם בתורה למי שהשכה 20 שנה בתורה,

לבין אחד שקדם בשער הרבה ומלאדם בגרוביה,

שעכשיו הוא קדם בתורה.

אז נכון, זו נכונה במצוות, יש לו עולם חד.

אבל הוא לא ראה את כל התורה שלו.

אתה צריך לדעת.

שניהם אמת.

שניהם אמת, אבל השאלה שלא עדיין קיימת בעיניה.

משום שהמשפט כפשוטו אומר,

יש קונה עולמו בשעה אחת.

נכון?

ויש קונה עולמו בכמה שנים.

איך אפשר שבן אדם יקנה את עולמו בשעה אחת?

אם נתנו לו כך וכך שנים,

איך אותו נשאל על בן עזרא בן זורדיה לכשלעצמו?

איך הוא הגיע למצב שקרה את עולמו בשעה אחת,

בו בזמן שאת כל השנים הקודמות, לפני שעשה התשובה,

הלך לאיבוד?

יש הבדל.

אתה אומר, אני עושה, אתה לא אומר מה אני בסוף אעשה את העצמי כמו של אבי אליעזר עשה,

זה לא יהיה.

זה לעולם לא יהיה.

כשאתה מוצא ותורדיה עשה את התשובה,

זה פתאום קפץ לו בראש, זה לא משהו שהוא תכנן את זה.

זה פתאום עשה לו פוויזט. הוא הבין שמה שהוא עשה, זה לא משהו שהוא עשה. כן, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה על השאלה

הזו שאנחנו שואלים.

איך אפשר שעדיין יקנה עולמו בשעה אחת?

האם הוא יכול להגיע לאותם הישגים בשעה,

הוא לא אמר את כל העולם הזה,

זה עולמו. מה פירושו?

לא בקושי תשובה. אז בואו, אני אגיד לכם מה שאני חושב.

הוא עושה תשובה. ברור שהוא לא יקבל את התשובה. הוא יהיה בגנן אבל לא בדרגה שהוא צריך להגיע אליה.

ואם הוא הגיע לדרגת תשובה שלמה,

כמו שאומר רמב״ם, שעד עליו יודע תעלומות של להשיב זה אחת לעולם.

מה?

יפה.

אז מה הפרשים ככה יש כאן, ואני מסכים איתך.

זה מה שאני גם טוען.

שאם אותם 90 או 80 או 70 שנה הלכו לו לאיבוד,

בוס אלפטוס, מה זה יעזור, השעה האחרונה שלו.

אבל מה עם ה-70 שנה הקודמות?

אז צריך לדעת שיש כוונה עולמו בשעה אחת.

גם מה שהוא אמר מקודם זה נכון,

וגם הבחינה של עולם שאליהם התכוונו שם,

התכוון רבי, זה הכוונה, הקרבה לקדוש ברוך הוא.

יש ואדם זוכה להגיע לדרגת קרבה לקדוש ברוך הוא כמור בתור רבי נחזור בן דורדיה,

מה שהספיק רבי נחזור בן דורדיה בשעה אחת,

אחרים מספיקים בכמה שנים.

ההכרה בחטא והכרה עד כמה חסר הוא מהקרבת השם,

ועל ידי עוצם היגון הגיע למצב שנפטר,

זה הביא אותו לקרבת השם עצומה,

ועל זה אמר רבי יש כאן עולמו בשעה אחת.

אבל ביותר צריך להוסיף את מה שהוא אמר,

שהאדם צריך לדעת מה זה בחר רבי ואמר.

בחר רבי, למה רבי צריך לבכות?

זה היה צריך לכאורה לשמוח.

התשובה היא, הוא עשה חשבון.

אם יש קונה עולמו בשעה אחת,

אז כמה עולמות אפשר לקנות בכמה שעות?

ובוודאי ובוודאי בכמה שבועות? ובוודאי ובוודאי בכמה חודשים?

ובוודאי ובוודאי בכמה שנים?

אם על ידי שעה אחת אפשר להגיע לכזו מעלה,

אז כמה שעות כאלה התבזבזו?

אנחנו הגענו לאותה דרגת קרבה שהגיעה רבי נחזור בן דורדיה,

הגענו לזה רק לאחר כמה שנים, אם בכלל.

אם בכלל.

הוא לא חבל על כל השנים האחרות,

שמזבזבזו?

אין הכי נביא, תורה לא היה לו.

אין הכי נביא, אבל חלק מהעולם הבא הוא קיבל.

זו הכוונה.

לתלמיד חכם?

לא.

לא.

מסתמה לא.

מסתמה לא. אמנם מובא שם בגמרא,

הרבי בנוסף למה שאמר את המשפט הזה,

הוא אמר

שלא עוד אלא שקראו לו רבי.

בת קול יצאה ואמרה,

אשריך רבי אלעזר בן דורדיא שאתה מזומן לחיהו על המבט.

מזומן לחיהו על המבט, תוספות במסכת כתובות אומר שכשנאמר בלשון על בת-קול, מזומן,

פירושו בלא דין ובלא איסורים.

תוספות בכתובות אומר את זה.

אז הוא אומר, מזומן לו פירושו, ככה תוספות אומר,

בלא דין ובלא איסורים.

הוא נכנס, הוא מגיע לדרגה הרוחנית הזו שנקראת העולם הבא,

להשגה הזו הנקראת העולם הבא,

בלא דין ולא איסורין.

כי הוא כבר,

בדרגת התשובה שלו, נטרל את עצמו מהקשר לחטא,

ולו במידה מינימלית,

לא נשאר אפילו מידה מינימלית של קשר לחטא,

ובזכות זה הוא זכה להגיע לאותה השגה רוחנית שנקראת העולם הבא.

אבל,

ברור הדבר שתורה עדיין אין לו,

משום שאיך הוא יגיע לתורה?

אז למה הוא נקרא רבי?

רבי, פירושו של דבר שהוא זכה ללמד

את דרגת התשובה לדור כולו ולדורות הבאים,

וזה לבד סיבה שיקראו רבי,

כי הוא היה גדול בהבנה איך לעשות תשובה.

השר לא יעזור לדורת פרסה על שקטוננות. זה אני לא יודע.

זה לא אמרתי.

זה לא אמרתי.

כתוב שאדם שזוכה

להיות מחזיק תלמידי חכמים מלכסיו,

בצל החוכמה, בצל הכסף.

אדם זוכה ויושב בישיבה של מעלה

כשהוא מחזיק תלמידי חכמים מלכסיו.

יושב בישיבה אחת עם אותם תלמידי חכמים עצמם.

אבל, אמרתי לכם כבר,

פעם באו לרב שך כמה וכמה אברכים, בני תורה,

ושואלים אותו, מה זה?

ההוא תמורת פרוטות שהוא נותן

לתמוך בתלמידי החכמים, יזכה וידע את המסכתות שאנחנו לומדים. אנחנו עוסקים ביבמות, בכתובות, במסכתות קשות ומורכבות,

עמלים, ימים ולילות,

והוא תמורת

כמה, כמה שקלים,

גם אם זה מיליון או שני מיליון או שלושה מיליון שקלים,

אבל זה דרגת העמל שאנחנו עמלים על להשיג?

אז מה אוי שב להם? אז מה אוי שב להם?

נו, לכם יש לפחות גם אוי לא מה זה.

לא את אוי לא מה זה.

הוא הבין,

אוי לו מה זה, זה העושר הרוחני.

לעשיר הזה יש עושר רוחני?

הלוא כל הזמן הראש שלו תפוס בעברי העולם הזה.

להשקיע פה, ולקנות פה, ולמכור שם,

וללכת לפה, ולחתום חוזר עם פלונים.

זה אוי לו מה זה? זה אושר זה?

האוסר זה תראה,

לומדים תורה, זה האוסר,

זה העולם הזה, אז מה אתם רוצים?

אבל אני חושב שיש פה משהו הרבה יותר עמוק. אבל אני אמרתי את זה

לפני כמה ימים לרונן,

זה משהו שיכול, אני חושב שהוא אמיתי מאוד.

נתאר לנו,

נכנסים לנו לקונצרט,

ובתוך האנשים שמאזינים לקונצרט יש אנשים שמבינים במוזיקה,

ויש אנשים שלא מבינים במוזיקה.

כולם נמצאים ושומעים את המנגינות היוצאים מפי טובי האומנים,

כן?

העוצמה

של ההנאה שיהיה, למי תהיה יותר?

למבינים

או ללא מבינים?

מה אתם אומרים?

תלמיד חכם שעמל, אז הוא בבחינת מבין בקונצרט.

הוא יודע את כל הניואנסים שיש שם בתוך המנגינות,

והוא חש תענוג אליי כשהוא שומע את זה.

מחזיק תלמיד חכם, בוודאי, הוא ישמע, הוא ישמע.

אתם מבינים?

אני אגיד לכם עכשיו מערכה של הבקיא ואיגר.

נו, תסתכלו עליי ככה.

אבל אם איזה תלמיד חכם יושב פה,

הוא כל-כולו יענה עד לשמיים.

מה יש?

אני אומר פה איזה מערכה של הבקיא ואיגר.

לא פשוט.

אתם מבינים?

זה ההבדל יהיה.

לבראחי בכלל.

הוא לא בטריאס בכלל.

אחת שהוא בתורה, היינו, היה לו שייכס לזה.

טוב, יש אגר עדן לתחתון.

יש אגר עדן לתחתון, יש אגר עדן העליון.

צריך לדעת שיש בזה רמות.

אתה מבין?

מסתם אגר עדן העליון הוא לא יגיע.

אחד כזה שלא למד תורה לא שייך שיגיע לשם.

אגר עדן תחתון, נו, נו, אם הוא יתפלל עד היום ביומו,

שמע שיעורים איכשהו מפעם לפעם, נו,

יקבל משהו משם בדרגה נמוכה.

אם הוא ישן ילדים כרגילים, אה, ילדים זה...

הילדים זה משהו אחר.

כבר אמרנו לזה, שמואל, שילדים

אין כמותם.

הם מעלים את הבן אדם עד למעלה למעלה, וחלילה הם גם יכולים להוריד אותו מטה-מטה.

יש לי בית המלחקה וזה.

לא צריך כאילו להשקיע על זה.

תגיד לי, בעולם הזה יש אחד שיש לו בן עשיר בזמן.

יש לו הרבה כיף,

יש לו הרבה כיף,

אבל זה לא הכול,

זה כאילו, בתוך ההרוג של הבן,

אין לו בן,

אבל בקדם שלך,

הדבר שווה לתבות כמה שאתה עושה, לא עכשיו אתה מגן לבית, אתה תהיה עם הבן.

אבל זה לא, אבל אתה תהיה עני, אבל אתה תהיה בגדור של הבן.

זה כאילו,

זה לא כאילו בראש שלך,

זה לא כאילו בראש שלך.

זה ברור שאם אדם זכה לבנים, תלמידי חכמים,

אז זה ברור שזה פועל יותר מאשר,

אם למדי, למשל, שניים למדו בשווה,

והאחד יש לו גם בנית, תלמידי חכמים, והאחר אין לו.

אז מסתמה זה שיש לו בנית,

דברים אחד לא מצאו,

ומחאבר לא מצאו כמעט,

אז זה כנראה, משהו יתקזז.

יהיה פה משהו שיקזז.

רק בלעולם תארים בנית, שיצאו את המופע הזה. נכון, נכון, נכון מאוד.

אין לכן עמי.

בין עולם הבא כמה זכור לי יותר.

כמדומני, בין עולם הבא זה יותר.

אני לא זוכר.

תביא לי את הגמרא כתובות, אבל לא,

לא

מטילטל.

רגיל, תביא לי.

בלעוד דין ובלע איסורית.

יש להם חלק, בעולם הבא.

חלק בין?

לא, לא, לא.

תרשה לי, זה משהו אחר.

בין עולם הבא זו דרגה גבוהה יותר מיש לו חלק.

והשאלה, כשאדם מעמיד את מזומן או זה, מה עדיף על מה?

יכול להיות שתוספות שמה מביאים,

רבי עקיבא, מה נאמר עליו?

נדמה לי שגם שם כתוב שהוא מזומן אחרי העולם הבא.

יש פה תוספות בדף קג עמוד ב', תוספות שואלים.

היה איזה מעשה שמכוחו יצאה בת קול ואמרה כל מי שהיה באשכבתא דרבי,

כלומר בשעת הלווייתו ואשפדו של רבי,

מזומן לחיי העולם הבא.

תוספות שואלים, תימא,

והלא כל ישראל יש להם חלק מהעולם הבא.

מה המעלה של זה שהיה באשכבתא דרבי,

בהלוויה ובהספי של רבי?

ופירש הרב רבי מאיר,

כל אחד אמר, מזומן לחיי העולם הבא,

היינו בלא דין ובלא ייסורין.

הוא נכנס,

תשמע טוב,

חושבני, אני לא יודע, לא בדקתי,

אבל נראה לי שהמעלה של בן העולם הבא

היא מעלה גדולה יותר.

ואני אסביר למה אני אומר את זה.

כשאומרים מזומן לחיי העולם הבא,

פירושו שעדיין הוא לא הגיע לדרגה הזו של להיות בעולם הבא,

אלא מזומן.

הוא יוכל להיכנס לשם בלא דין ובלא ייסורין.

אבל בן העולם הבא,

כבר פה בעולם הזה הוא בדרגה של אחד שהוא בעולם הבא.

במובן, כי השייכות והדרגה הרוחנית שלו כל כך גבוהה,

שהעולם הזה כבר לא קיים אצלו, לא מהווה חציצה בפני ההשגה הרוחנית הזו של להיות עולם הבא.

אומנם,

עצם מציאותו בעולם עושה על זה שיעור חציצה,

אבל שייכות כבר לעולם הבא, בעולם הזה, יש לו כבר, כן.

אבל אם אחד עדיין לא זכה לזה,

עדיין הוא חי כמו כל אדם אחר, אלא מה? מקיים מצוות.

כן, רוצה להיות צדיק,

אבל בתכלס הוא עדיין לא הגיע לדרגה הזו של להיות בן העולם הבא.

אז יכול להיות בהחלט שהוא עדיין לא בן העולם הבא, אבל מזומנו.

נתנו לו הזמנה.

כשיש הזמנה,

אז לא צריך להתחנן,

אלא פותחים את השערים בלי שום מאמץ.

כן, כן, בן העולם הבא.

כן, כמה שזכור לבן העולם הבא.

כן, כן, כמה שזכור לי.

זה כל ישראל יש להם.

זה כל ישראל יש להם, אנחנו נראים לעולם הבא.

אבל,

אבל,

נכון.

כי באמת זו דרגה גבוהה?

בא מישהו שואל אותי,

סתם שאלה של עם הארץ,

כל ישראל יש להם חלק רבה. טוב, אז ישראל יש לו חלק.

מה עם הכהנים והלוויים?

אז הוא אומר לי, אני אגיד לך את התשובה.

כל ישראל, כל כהן לוי ישראל. יש לו חלק רבה.

טוב,

נחזור לענייננו.

אנחנו בדף כט עמוד א',

הגענו לאמצע העמוד בהדריו לו, בפירוש איתמר.

אני אחזור משם.

הבאנו אתמול בשיעור את העניין הזה שלדעת רבי יהודה מסיקים בכלים ואין מסיקים בספרי כלים,

והוא הדין שאם אדם אכל תמרים ביום טוב,

אם הוא רוצה להשתיך את התמרים קודם שאכל אותם, רוצה להשתיך את התמרים, עם האוכל שבהם,

לתנור, על מנת

שיוסקו בתנור,

מותר.

כי מותר לטלטל את התמרים, כי יש בהם את האוכל.

אגב, כך גם מותר לו להשליך אותם לתנור.

אבל אם אכלן, אין מסיק בגרעיניהן. למה? זה נולד.

אם הוא כבר אכל ונשאר הגרעינים,

אסור לו להשליך אותם לתנור,

כי בזה מה? בזה הוא עובר על איסור נולד.

כי אסור לטלטל את הגרעינים אחר שכבר

נפרש מהם כל האוכל,

ואינם ראויים יותר לאכילה.

אני לא מסתכל עליהם.

לא, לא. עיקר האיסור זה הטלטול מסתעמם.

אסור לטלטל אותם

ולהשליחם לאש.

גם אם הם מיועדים לאש, אסור, כיוון שאסורים הם בטלטול. מישהו נולד?

אז הוא לא מטלטל אותם בגלל שהם מטלטלו אותם.

מה?

כן, יכול להיות שיהיה מותר, כן. אבל כאן מדברים באופן שהוא לוקח, מטלטל אותם להדיא בשביל להעסיק אותם בתנור.

וזה אין לו היתר, כיוון שזה נולד לדעת רבי יהודה.

אבל אם אתה אומר שכל האיסור, אנחנו חייבים להספיק.

מה אם צריך להגיד לי, אם אתה אומר לעצמם,

אתה אומר איתנו, אז אתה אומר כן, אם אתה אומר לי שאתם, באים להבדיל בין כשהאוכל עליהם לבין כשאין האוכל עליהם,

שכשהאוכל עליהם מותר להשליחם לתנור,

ואפילו שלמעשה

אפילו שלמעשה הוא משליך אותם לתנור,

כן,

בכל זאת,

מכיוון שבין כך מותרים הם טלטול, גם אם הם לא מיועדים להסקה.

תמרים, כשיש עליהם את האוכל, או כלים

שהם ראויים לשימוש, הם מיועדים להסקה?

אינם מיועדים להסקה.

בכל זאת, אגב, זה שמותר לטלטלם יכול גם להשיג בהם.

ואילו כשהם הפכו להיות גרעינים,

שאז למעשה הם מיועדים להסקה, קודם כל זה אסור לו להשליחם להסקה.

זה גוף הבאים לומר.

ממשיכה הגמרא ואומרת,

מי אמרה לו את העניין הזה? רב

אמר את הדין הזה.

אמר רבי יהודה, אמר רב,

אכל תמרים, כן,

מסיקין בתמרים,

החלל אין מסיק בגרעיניהם,

דברי רבי יהודה.

כך רבי יהודה אמר בשם רב,

שכך אמר רב,

שאם אכלת תמרים אין מסיק בגרעיניהם.

האם הוא שמע את הדין הזה ישירות מפי רב,

או שהוא הבין את זה מתוך מעשה שהיה עם רב?

אומרת הגמרא והאדר רב, לאו בפירוש איתמר

אלא מכללה איתמר.

העניין הזה שרב אמר שאין להשיג בגרעינים אחר שאכל את התמרים,

זה לא נשמע בפירוש, הוא לא שמע זאת בפירוש מרב,

אלא רק הבין את זה מתוך מעשה שהיה עם רב.

מהו המעשה?

זה רב אכל תמרה

ושדה קשייתא לבוחיא.

רב אכל תמרים באיזשהו יום חול והשליך את גרעיני התמרים לקירה.

קירה זה מקום שראוי להניח שם

קדרה ולבשל על אותה קירה.

אז הוא השליך את זה לקירה על מנת שיוסקו שם בקירה הגרעינים הללו.

זה היה ביום חול.

אמר לרב חיה בר פחתא, כנגדו ביום טוב אסור.

אומר לו רב חיה לרב, רב חיה היה דודו של רב,

כידוע מהגמרא בפסחים,

אז הוא אומר לו, בר פחתא,

כלומר זה כינוי לבן גדולים,

כנגדו, כלומר מעשה כזה,

הפחות,

הפחות,

מביאים כאן שזה מלשון גדולה ונשיאות.

מצאנו בנחמיה, פרק ה', לחם הפחה לא אכלתי,

וכן בנחמיה ה', פרסוק ט״ו, הפחות הראשונים,

פחות ללשון גדולה ונשיאות, כך מבארים כאן,

על פי הערוך.

על כל פנים אומר לו רב חיה לרב, כנגדו, כלומר אם היית עושה

מעשה כזה לאכול תמרים ביום טוב,

אסור היה להשליך את הגרעינים לעקירה.

כך הוא אמר לרב. כלומר, פה אני שומע ברור

שדעת רווחייה, שאם אדם אוכל תמרים ביום טוב, אסור

להשיג בגרעיניהם.

השאלה, רק מה שנשאר לשאול,

האם רב הסכים איתו או לא הסכים איתו?

האם הוא הסכים לומר שאסור,

או הוא לא הגיב לו, לא בגלל שהוא מסכים איתו,

אלא בגלל

שהוא לא ראה צורך לחלוק עליו, כי בין כך זה מחלוקת תנאים

בין רבי יהודה לרבי שמעון,

והוא סובר להלכה, כדעת רבי שמעון, שאין בעיה שנולד?

כבר גרים ביד שלו, אז עדיין זה עולה, טוב, זה לא ברור שזה היה כך.

לא, לא חייב להיות

שזה עדיין ביד שלו הוא השליך.

יכול להיות שהוא ניחם על גדי השולחן,

ואחר כך השליך אותם לאש.

ממילא מה שאתה רוצה לדגדג אינו נכון.

אתה מבין?

כן. טוב, בהמשך נראה.

בהמשך נראה, כשהולכים ומסיקים,

האם יש איזושהי דרך ללכת ולהפך בהם? גם אם מותר להסיק,

השאלה היא אם מותר להפך בהם.

גמרא בהמשך תביא, יש עצה שהוא יוכל להפך בהם

גם אם תחילת ההשלכה לצורך הסקה לתנור

היה מותר,

אבל יש בעיה אחר כך להפך בהם בתנור.

הגמרא מביאה אחר כך עצה איך יהיה מותר.

אתה מבין? אני יודע מה אתה רוצה. אתה רוצה לומר שמה שהוא טוען זה לא נכון,

כי גם אם נגיד

שהוא השליך את זה מיד בתום אכילתו, את ההתמרה,

זרק את זה,

אבל עדיין היה צריך להפך,

ועל זה התכוונו, איך הוא יפך.

אז כנראה שהוא התכוון לומר שאסור להפך.

כשאמר הרב חיה כי נגדו ביום טוב אסור שאסור להפך.

ירימו את הדמרים בממשלה קודם, קודם יום טוב, קודם יום טוב אסור להפך.

מה, מה, מה, מה?

ירימו את הדמרים, אבל מוקצה מוקצה.

מוקצה, מתי?

אם הוא אכל את הדמרים ביום טוב.

לא.

מה פתאום? זה מיועד להסקה.

אם זה עומד להסקה, לא צריכה להיות בזה בעיה.

זה כמו עצים בעלמא.

הימים.

מוקצה מוקצה מחמת גופו זה משהו אחר.

מוקצה מחמת גופו, באמת, שלא עומד לשום דבר,

לא מיועד לכלום ולא ראוי לשימוש כלשהו,

כגון אבנים.

אבל תבין, זה מוקצה מחמת גופו, אבל דבר כזה שמיועד לצורך שימוש מסוים,

וזה הייעוד של אותו דבר,

אז אין בעיה.

זה לא מוקצה מחמת גופו.

הם לא ראויים לכלום.

הם לא ראויים לכלום, גליפות של ביצים. אני מדבר כאן שכן היו מיועדים להעסקה.

גרעיני התמרים, אפשר היה להשיג בהם,

ובזמנם היו גם מסיקים בגרעיני תמרים.

לא.

בימינו זה לא עומד לזה.

בימינו יש טכניקות אחרות בשביל להשיג. לא צריך את

הגרעיני תמרים.

יכול להיות בהחלט, זה לא עומד לזה.

כל זמן שהוא לא ייחד אותם לצורך זה,

בשביל לבטל אותם

ומהעניין הזה של מוקציה, צריך שייחד אותם לשם זה.

כמו שאת האבנים, אם רוצה הוא לטלטלם לצורך מסוים,

אז הוא צריך לייחד אותם.

השאלה איך לייחד, יש בזה דינים.

ייחוד לשבת אחת יועיל, האם צריך ללכות לעולם, זה כבר

שאלות שקשורות לסוגיות אחרות,

ובהלכה כבר נזכר העניין הזה.

היום נגמרם, ובאיזה שהתחיים נגמרו של שמיים.

בשבת, ודאי.

ודאי, בשבת.

כן.

הלאה.

נמשיך הלאה.

שואלת הגמרא, קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה?

האם רב קיבל את הדברים מרבחיה לאסור את הסקת הגרעינים כשהאכלה ביום טוב

משום נולד?

או שהוא לא קיבל.

הוא לא סובר כמוהו אלא כמו רב שמעון,

שאין בעיה שנולד.

תא אשמה זכייתה רב לבבל אכל תמרי

ושדה קשייתה לחבעתה.

בוא ותשמע ראיה לפשוט את הספק הזה.

הגמרא רוצה להוכיח מהמעשה הזה שהוא לא קיבל את דברי רב חיה.

איך, מהיכן, היה מעשה ברב.

כשרב הגיע מארץ ישראל לבבל,

בתחילה הוא היה בארץ ישראל.

כעבור זמן הוא הלך לבבל.

אכל תמרי.

היה איזשהו יום טוב אחד שהוא אכל תמרים

ושדה קשייתה לחבעתה.

והוא השליך,

טלטל את גרעיני התמרים לאכילת הבהמות.

מה עיליו בפרסייתא?

האם לא מדובר כאן בתמרים פרסיים?

שמה יש בתמרים הפרסיים?

שהם מבושלים היטב,

וכשאוכל את התמר, את גוף האוכל,

הגרעין

נפרד מהאוכל לגמרי, ולא נשאר שיעריים מן האוכל על גבי הגרעין.

כלומר, הגרעינים הללו, אין בהם אפילו שיעריים של אוכל.

אז איך הוא טלטל אותם לאחר אכילתם? הלוא זה נולד לכאורה, לא?

אלא מה? אולי נוכיח מכאן ולא קיבלה.

נוכיח מזה שהוא לא קיבל את מה שאמר הבחייה לאסור את טלדול גרעיני התמרים אחר אכילתם ביום טוב משום נולד.

לא, הוא לא סובר כמוהו.

עונה הגמרא, לא.

בארמייתא.

הואיל וחזה, אגב, אם היו.

מה פתאום?

המעשה הזה לא היה בתמרים פרסיים.

ייתכן שהמעשה הזה היה בתמרים ארמיים.

ומה ההבדל?

התמרים הארמיים אינם מבושלים היטב,

וגם כשאדם אוכל את התמר עדיין נשאר שיעריים מן האוכל

על גבי הגרעין.

אז מאחר ועדיין נשאר אוכל,

מותר לטלטלם. הואיל וחזה, אגב, אם היו. הואיל וראוי לטלטלם.

אגב, האוכל שעליהם, גם אם הוא מעט אבל עדיין

משמש הוא את האוכל שעליו,

אז אגב, כך שמותר לטלטל אותו, יהיה מותר גם להשליך אותו לבהמות.

אבל יכול להיות שאם זה היה גרעינים כאלה שלא נשאר עליהם בכלל אוכל,

הוא לא היה מטלטלם.

ואכן הוא סובר כדעת בבחייה.

ואכן הוא סובר כדעת בבחייה.

שאסור לטלטל גרעינים כשלא נשאר בהם שום אוכל.

אז כבר אמרנו שכנראה באים אנו להוכיח מעצם זה שהוא

לוקח דבר כזה, גם שכבר לא בידיים שלו,

אלא הניח את זה כבר, בכל זאת,

עשה את זה.

מזה רוצים לוקח. כי אם זה עדיין בידיו,

אז לכאורה אתה צודק.

הלא-מוקצה, כשהוא עדיין בידיו,

אז הוא לא חייב להשליכו מיד, אלא יכול כבר לא לכלול למקום אחר.

זה מה שאתה טוען, נכון?

אז אמרנו, כנראה שהמצב היה שהוא כבר הניח את זה על גבי השולחן.

כן, נראה את רשי קודם, שנמשיך.

ואא דראב,

אתם יחד איתי, ואא דראב

דאמר רבי יהודה אל מסיקין בגרעינין,

לאו בפירוש איתמה.

זה לא נאמר בפירוש,

אלא מה מכללה? מה זה כללה?

ממשמעות שהבין מתוך מעשה.

אכלתם רבי בחול. המעשה הראשון שהגמרא הביאה הוא שרב אכל תמרים בחול.

ומה הוא עשה עם הגרעינים לאחר שאכלת תמרים?

השליך אותם לבוכיה. מה זה בוכיה?

אומר רשי, אתם איתי.

לבוכיה קירה של רעפים,

והיא חלולה.

וספרים שכתוב בהם לבי טאפה, היינו בי עיני מקירה.

בקיצור, איך שתגרוס,

זה הכוונה האחת, שזה היה לתוך הקירה,

ששם מסיקים

על מנת, מסיקים עצים או דברים אחרים שהם חומרי בעירה,

כדי שיהיה ראוי לשים על זה קדירה לבשל,

והוא תרגום של בית שפיטת שתי קדרות.

הקירה הייתה ראויה להניח עליה שתי קדרות.

יש תנור,

יש קירה ויש קופח.

בפרק שלישי נלמד שיש מושג שנקרא קופח.

זה כאילו קירה, אלא שראוי להשיג עליה רק קדירה אחת.

ואילו הקירה זה שתי קדרות,

והתנור הוא בכלל עמוק יותר כמו הטבור אצלנו, מי שיודע.

תנור זה בכלל משהו אחר.

זה הרבה יותר עמוק.

וגם היו פעמים שאופים שם,

לא רק לבשל, אלא אופים גם כן.

קשייתא, אומר רשי גרענין,

בר פחת בין גדולים, אכלת, אמרי ביום טוב.

פרסייתא, תמרים טובים, מתבשלים יפה.

וכל אוכל שלהם נפרש מעל גרעיניהם. מה זה נפרש? מלשון פורש, נפרד.

ואין הגרעינים מכאן ואילך ראויים לטלטל.

ואפילו האחר,

שראי, ובכל זאת

התיר עצמו לטלטלן, ומשדינו לחבטה,

להשליך אותם לבהמות.

על מה? אז מה רואים? לא קיבלה מניהם. עצם זה שהוא השליך

את הגרעינים. אגב, כשלא היה עליהם אוכל,

טלטל אותם לצורך הבהמות.

על זה התשובה, לא.

אולי זה מדובר בארמייתא.

מה זה בארמייתא? אומר רשי,

דיהן מתבשלות יפה,

ואין האוכל נפרש מעליהן.

כן?

זה נפרש מהן. הוא משתייר בגרעיניהן. נשאר קצת מהאוכל בגרעינים.

וחזו לאדם. ממילא האוכל הזה עדיין ראוי לאכילת אדם.

אז מאחר וראוי לאכילת אדם, יכול לטלטל גם את הגרעינים. אגב, אם היו,

בגלל שיש עוד מאימן עליהן,

האימן הכוונה, האוכל,

אז נראה מתוך הסוגיה, לפי ההבנה הזו,

שלא ברור לנו הדבר בדעת רב, האם הוא קיבל את העניין הזה לאיסור משום נולד,

את טלטול הגרעינים אחר אכילת התמרים או לא.

אבל דעו לכם שבראשונים

מבארים אחרת.

למשל, הריתוה אומר שרב ודאי שהסכים עם רבחייה

שגרעיני תמרים הם נקראים נולד

ואסור יהיה לטלטלם.

זה שייך למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון,

שרבי יהודה אסור משום נולד,

ורבי שמעון מותר משום נולד.

אלא מה? אז מה הגמרא מסתפקת?

הגמרא מסתפקת אם רב הסכים להלכה לפסוק כמו רבי יהודה לאסור עסקה בנולד או לא.

כלומר, לא הבעיה האם רבי יהודה אוסר.

היה פשוט

שרב הסכים שלדעת רבי יהודה אסור,

כי כשרבחייה פסק כמו רבי יהודה אסור.

השאלה היא אם רב גם סובר כמו רבי יהודה בזה

או לא.

אבל כשרבי יהודה סובר לאסור היה פשוט לגמרא שרב

לומד בדעת רבי יהודה שאסור לטלטל את גרעני הדמרים אחר אכילתם,

כך מבאר הרידווה את הסוגיה.

הפוך.

הפוך, לאסור בשום נולדת רבי יהודה.

אבל ייתכן שהוא עצמו לא סובר להלכה כדעת רבי יהודה,

אלא

שומע כאן את דעתו של רבי יהודה, שאסור.

אבל מאחר שרבי יהיה גדול ממנו והיה גם דוד שלו,

היה גם דוד שלו, הוא היה הדוד שלו גם מצד האבא וגם מצד האימא.

איך זה נוצר?

לא בהזדמנות הזאת.

הוא היה הדוד שלו גם מצד האבא וגם מצד האימא.

אז הוא כיבד אותו, לא בא ואמר לו, אני לא אוחז כמוך.

אולי בדור שלנו, החצוף, מסוגלים לומר לדוד ואפילו לאבא,

אני לא סובר כמוך,

אני אוחז אחרת.

אבל היה דרך ארץ.

גם אם הוא שומע דעה מנוגדת לדעתו,

בסדר, שומע.

תמיד צריך לדעת

היכן לפתוח את הפה, לא

כל אימת שאתה בא לך להגיד משהו אז אתה יכול

להרשות לעצמך.

גם כשמדברים, את זה צריך לדעת.

גם אם אני בעד זה

שיקשו ויתקיפו והכול,

כן,

אני אישית בעד זה,

אבל צריך לדעת שבצורה מכובדת,

לא שלפעמים יש כאלה שאומרים, אתה מדבר שטויות.

ככה לא מדברים לרב.

גם אם תיפגש באחד כמוני

שלא יעביר על זה ואפילו לא ירגיש בזה,

רבנים אחרים עדיין שאסור לעשות את זה, כי יש כאלה שייפגעו בזה.

מה זה אתה מדבר? ככה מדברים?

או שיש כאלה שפולטים ואומרים,

נו, זה לא הגיוני מה שאתה מדבר.

זה לא הגיוני מה שאתה מדבר.

לא הגיוני.

זאת אומרת, הוא כבר נמצא מצורף בכור ההיגיון.

ההיגיון שלו הוא כל כולו היגיון צרוף

מכל סיג ופסולת,

והוא בוחן את האמת על פי ההיגיון

המיוחד שלו.

אתם מבינים? זה לא הגיוני.

יש שלום ולא עניין.

עוד יותר, אני אביא לך דבר שפשוט,

בגמרא יש כמה וכמה מעשים כאלה, אבל מה שמזדקר מול עיניי,

הזכרתי את זה בעבר פה בבית המדרש.

בגמרא מובאה, בגמרא במסכת בבא קמא,

יש שאלה אם גוביל מן העבדים או אין גוביל מן העבדים.

כלומר, בעל חוב,

כתוב שהוא יכול לגבות מייט מהם, זה מקרקעות.

אבל מן המיטלטלין לא גוביל.

כן?

איזה גדר יש לעבד, כמטלטלין או כקרקעות?

אז יש בזה שאלה.

אז כתוב שרבי אלעזר אמר, הלכה גוביל מן העבדים.

רבי נחמן לא אחז כך.

פעם בא לרבי אלעזר ואמר לו, אפילו מי עטמה.

מה,

גובים לעבדים גם אם חלילה העם שלו האמת והעבדים נבלו מירושלת היתומים, גם אז גוביל?

אבל לא, לא, לא.

מי נה?

לא, מה פתאום?

רק אם היה בחייו, אבל מה יתומים?

לא.

לבטר דנפק,

אחרי שיצא הרב נחמן,

אז הוא אומר להם, לא, עזולה אומר להם,

אמר רבי אלעזר אפילו מי עטמה.

נו, למה פתאום שינית?

כשהיה הרב נחמן פה, אמר לו, לא, מי נה?

לאחרי שהוא יוצא אתה...

נו, מה ההסבר?

תשובה, בשביל מה? בשביל מה?

הוא יודע את דעתו של הרב נחמן,

והוא אוחז לו כמוהו.

עכשיו, סתם להתווכח,

סתם להרבות מחלוקת.

מה העניין?

יש עונה להרבות מחלוקת?

לא.

אז לפעמים אני משנה מפני השלום.

צריך להיות החכם,

לדעת מתי להגיד לא, אני, יש אמת.

אני אמת.

אני אגיד לך דוגרי מפלים.

אל תהיה טיפש.

אמת נמדד לפי מה שנכון, על-פי דעת תורה. זו האמת,

לא על-פי מה שאתה מבין.

ואם על-פי דעת תורה ראוי ככה להשיב,

אכן תשיב.

לא ראוי כך להשיב,

אז אתה חייב להימנע מזה.

פעמים שאדם אומר אמת מגוף העובדה,

אבל הוא אומר שקר, כי זה לא על-פי דעת תורה.

ופעמים אדם משנה מגוף העובדה,

וזה אמת על-פי דעת תורה.

אתם יודעים?

זה כמו

לבן,

אישה אומרים את הפנטו,

ולבן יש ככה אישה, ככה טובה, ולא מביא מחלוקת רעים, זה חלק מהאווה ומהאווה.

כן, כאישות מרגזים לפני הכלה.

צודק?

מה?

נמשיך.

שואלת הגמרא,

אנחנו חוזרים לגמרא, כן?

אמר לרבי שמואל

ברבר חנה לרב יוסף

לרבי יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים

כיוון דאדליק באו פורתא

הבלי שברי כלים

וכי כמהפך

באיסור רק המהפך.

אתם שומעים את השאלה?

רבי יהודה אומר, אסור להשיג בשברי כלים. אוי וואי, זה נולד.

אסור לטלטל את זה לצורך ההסקה אחר שזה נשבר,

כי הרי זה לא היה שבור בכניסת היום טוב,

זה מסיבה חדשה, משהו חדש שנוצר ביום טוב.

נו,

אבל בכלים מה?

בכלים מותר להשיג.

מותר להשיג.

כי מאחר שזה כלים, מותר לא לטלטל.

ואגב, הטלטול יכול גם להשיג את זה לתנור.

אה, ככה?

בסדר. אבל מה נעשה אחר כך

כשזה כבר בתנור?

האם הכלי נשאר כמו שהוא,

או שהוא מתבטל מלהיות כלים כתוצאה שהאש נאחזת בו?

מתבטל מלהיות כלים, נכון.

נו, אז זה הופך להיות כמו שבר כלי.

כשהוא מהפך את העצים שבתנור,

בתוכם גם את הכלים, נכון?

נכון?

אם ככה, איך הוא מהפך בכלי? הרי הוא שבר כלי.

ואסור לטלטל את השבר כלי.

כי אתה אומר, כלי שנשבר ביום טוב,

אסור לטלטלו משום נולד.

שוב נחזור את רשון הגמרא. אמר רבי שמואל

בר בר חנה לרב יוסף, שואל אותו רבי שמואל בר בר חנה את רב יוסף

לרבי יהודה דאמר מסיקין בחילים ואין מסיקין בשברי כלים, לדעת רבי יהודה שאומר שרק בחילים מותר להסיק, אבל לא בשברי כלים.

כיוון שהדליק בהם מעט, כלומר נאחזה האש מעט בכלי,

הווה לשבר הכלים. אז זה הפך הכלי להיות כמו שבר כלי,

שהרי מכאן ואילך כבר לא ראוי לשימוש,

וכי היכה מהפך.

אז כשהוא מהפך לאחר מכן עם איזשהו מוט את מה שיש בתנור, על מנת שהאש תאחז בכל מה שיש שם,

באיסור רק המהפך, נמצא שהוא מטלטל את השבר כלי,

וזה אסור.

זה דבר שאסור לטלטל לו.

עונה הגמרא,

נאבת כי רב מתנא דאמר רב מתנא אמר רב עצים שנאשרו מן הדקל לתנור ביום טוב

מארבעי עצים וחונים ומעשי ייקון.

עונה הגמרא, אתה יודע מה הוא עושה?

אפשר שיעשה כמו שרב מתנא לימד.

רב מתנא אמר בשם רב,

מה יהיה הדין אם ישנו איזשהו דקל

שעומד

מעל גבי תנור?

ישנו תנור בקרקע,

והדקל טיפס עד למעלה למעלה בסמוך לתנור,

ולפתע נופלים עצים מן הדקל לתוך התנור ביום טוב.

נו,

מותר היה לטלטל את העצים הללו? אם למשל העצים הללו לא היו נופלים לתנור,

היו נופלים במקום אחר. היה מוטל טלטל את העצים הללו? לא. כי מאחר שזה היה מחובר

מקודם לכן, היינו בכניסת היום טוב זה היה מחובר, או בכניסת השבת.

אז מודל שאסור לטלטל עם לאחר מכן, גם אם זה כבר עכשיו תלוש.

כן?

זה הדין שאומר, מגודי את קיצה אל לבין השמשות,

את קיצה אל לכו' יומא,

מאחר שבכניסת היום טוב, בבין השמשות,

זה היה מוקצה כי זה היה מחובר,

נכון,

מוקצה מחמת אישור,

אז גם אם יתקצה אל לכו' יומא, אז גם אם יתבטל הסיבה הזו, זה כבר לא מחובר, זה נתלש,

אסור לטלטל.

אז עכשיו, אם זה נפל לתוך התנור ביום טוב, מה יעשה?

האם ייתן אש?

ייתן אש באותם עצים,

ואיך הוא יכול להפך בהם?

הרי למעשה מה הוא מטלטל בעשי איסור.

תשובה, מרבה עליהם עצים מוכנים,

ומטלטלה,

ומסיקה.

אתה אומר, יש שעצמה לבר הסבירה, אבל לא סתם מערב,

לא סתם מערב, מרבה עצים מוכנים.

הוא שם בתנור כמות כזו גדולה שהעצים המוכנים, העצים שהיו ראויים להעסקה מלכתחלה ועומדים להעסקה הם הרוב

בדרך הזו הוא יכול להעסיק.

ריבוי עצים, אבל, נכון?

אם זה מה שאמרת,

אז אשריך שזכית לחווה,

ואשרי שזכיתי שיהיה לי אחד כזה שמבין כל כך טוב.

זה זכות שלי גם כן, לא רק זכות שלך.

אז אם אתה מוכן לטלטל בשביל להעסיק משאירות כלים,

אם הוא מרשה לי, יוצאים מוכנים.

אבל אסור לטלטלם מלכתחילה, שתהיה בריא לתוך התנור.

זה הבעיה.

כאן מדובר שכבר נשרו לתוך הדקן,

לתוך התנור.

אז גם פה אותו דבר.

אדם שמססיק בכלים,

כשהוא בא לטלטל עם, צריך לדאוג שלהרבות שם עצים שאינם מוקצים,

כשהוא בא להפך בהם, יותר נכון.

אז הוא צריך להרבות עצים מוכנים, היינו שהם לא מוקצים,

אלא הם מועדים להעסקה מלכתחילה.

בדרך הזו אפשר שיהפך בהם.

למעשה,

על עצם דינו של רב מתנא,

הגמרא שואלת במסכת ביצה שתי שאלות.

שאלה ראשונה,

הרי אסור לבטל איסור בידיים.

יש דין אין מבטלין איסור לכתחילה.

מה?

יפה.

מה עונה? אתם שומעים את השאלה.

השאלה היא,

הרי אסור לאדם לבטל איסור לכתחילה.

נאמר, למשל,

יש לאדם, יש לו תפוח של עורלה.

תפוח של עורלה מותר באכילו או אסור באכילה?

אה? אסור באכילה.

מה יהיה הדין

אם הוא נפל

לתוך 200 תפוחים של היתר?

של שלוש שנים ראשונות.

והוא נפל לתוך 200 תפוחים של היתר. מה הדין?

מותר.

נכון?

נכון?

תרומה בטלה במאה.

את מקדישו ממנו, לומדים מהפסוק? את מקדישו ממנו.

מאחר שתרומה זה אחד ממאה,

תרומת מעשר הכוונה,

אז למילא זה גם מקדש.

היינו, אם זה נפל

אם זה נפל לתוך

99 או 100, זה תלוי בדעות, אסור.

אבל אם יש 101, ודאי שזה התיר.

עכשיו אומרת הגמרא ש-100 מתיר את התרומה,

וה-200 את העורלה. למה? מתוך שכפר לסורו כפר עלייתו.

פירושו, מאחר שהוא אסור גם בהנאה,

שלא כמו בתרומה שמוצר בהנאה,

אז לכן גם כפל עלייתו. את הצורך לבטלו צריך 200. על כל פנים,

זה דרבנה.

מה?

זה דרבנה. נו, אז מה יש לזה דרבנה, זה לא דאורייתא.

דאורייתא.

נכון, אני מדבר על הבריא.

זה שאין דין ביטול בבריא זה דין רבונו.

מדאורייתא אין שום בעיה. חד מתרבטיל,

ובכל מצב,

אחר הרבים להטות.

אין לך אינם יאז.

אז אתה יכול לשאול גם את השאלה הזו.

אז אני אביא לך דוגמה לא של בריא.

מה יהיה עדין חצי?

בסדר? אני אביא לך רק דוגמה. נו, עכשיו אתה,

אתה לתפוס את המילים עד הסוף.

תהיה קצת

גמיש.

אז מה יהיה עדין אם נפל חצי תפוח של עורלה?

אז צריך שיהיו 200 חצאים של היתר כדי לבטל.

אם אכן כך היה,

שנפל החצי תפוח הזה לתוך זלזלה מלאת תפוחים ויש 200 כנגד האיסור,

בטל.

נכון?

יש שאר איסורים הבטלים בשישים.

כן? לך בלך, אז הדין אומר שזה בטל בשישים.

נפל איסור

בתוך

קדירה של היתר,

כן? חלב

בקדירה בשרית,

שישים כנגד, מתיר.

נכון?

עכשיו, היא שואלת השאלה אם מותר לו לעשות את זה לכתחילה.

יבוא בן אדם ויתחכם.

יגיד,

נו, איך אני עכשיו, אני כל כך תעב לתפוח הזה?

אני לא יכול בלי תפוח.

אבל הוא איסור.

מה אני עושה?

אז הוא ילך,

ויקנה 200 תפוחים,

יקנה 200 תפוחים ממישהו, והוא יאמר לו, זה בסדר,

אני חייב לך.

אחרי שהוא קונה,

יכניס את התפוח של העוררה לתוך 200 של ההיתר,

ושולם על ישראל. וזה סיים את הסיפור.

לאחר מכן, לאחר שהוא לוקח תפוח כלשהו

מתוך הסלסלה ואוכל,

עובר, הוא הולך חזרה למוכר ואומר לו,

אני מתחרט,

אתה מוכן להחזיר את הכסף ולקבל חזרה את ה-200?

אין בעיה.

כל הכבוד, אין בעיה.

בינתיים ההוא הרוויח לאכול את העורלה את התפוח של העורלה בהיתר,

הרי הוא ביטל את זה ברוב.

התשובה,

באו חכמים ואמרו, אין מבטלים איסור לכתחילה.

אסור לכתחילה ללכת לבטל איסור.

אם כבר קרה שנפל איסור בתוך היתר,

ויש שיעור מספיק שיכול לבטל את האיסור, אז זה בסדר.

אבל לא לכתחילה.

אם יש שיעור שאתה קורא לבטל את הכוח של העורלה, אוה, זה לא נקרא תערובת.

פה מדובר שהוא לא מזהה, לא ניכר האיסור.

כל מה שמותר זה דווקא באופן שזה לא ניכר.

אה, זה תערובת.

טוב, בכל אופן, בכל אופן.

טוב, זו שאלה טכנית,

איך נכון לזהות, לא יכול לזהות.

הוא יאמר לך שהוא יכול לזהות. בסדר? יש לו איזשהו סימנים.

סימנים.

זה לא נקרא תערובת.

מדובר באופן שלא ניכר.

עכשיו נחזור לענייננו.

אז הרי אין מבטלים איסור לכתחילה.

פה העצים הללו שהיו, שנשרו מן הדקל הם עצי איסור.

כן? אמרנו שזה היה מחובר בכניסת היום.

אסור.

נו, אז איך מרבה עליהם לכתחילה עצים מוכנים ומסיקן?

לכתחילה לבטל את האיסור?

זו שאלה בגמרא שם, במסכת בצע.

מה הגמרא בצרסת? מה אמר החכם לנו?

הנמי לביטאורייתא.

אבל ביטרבנן מבטלי.

כלומר,

גם האיסור שאין מבטל איסור לכתחילה הוא ביטרבנן.

אז מתי רבנן הלכו ואמרו אין מבטל איסור לכתחילה דווקא כשבאים לבטל אישור דאורייתא?

אבל מוקצה איזה איסור זה?

דרבנן.

פה רבנן לא אמרו אין מבטל איסור לכתחילה.

מובן?

זה מה שיש לנו קרק גדול פה,

שמבטלים איסור להתחיל את הרבנן.

נכון. איסור דרבנן מוודא לאפריקה תחילה.

תלוי אם יש לו עיקר בדאורייתא או אין לו עיקר בדאורייתא, גם זה יש מקום לחלק.

כשיש לו עיקר בדאורייתא ורק זה גזירת רבנן שחשוב לאיסור דאורייתא,

יכול להיות שיהיה אסור.

אבל כאן זה דרבנן דרבנן.

הדבוקטה זה כל כולו בדרבנן.

מה?

עיקר בדאורייתא. כלומר, אם שורש של הדבר זה מן התורה, רק מה?

שרבנן הרחיבו את האיסור של תורה משום כל מיני גדרות וסייגים,

אז פה באמת יכול להיות שלא יבטלו.

אבל אם זה רבנן לגמרי, כמו למשל המוקצה הזה,

שכל ראשיתו של האיסור הוא דרבנן,

אז פה אפשר לבטל אפילו לכתחילה.

לא, לא. העניין של הטלטול,

כל מה שנוקטים בפוסקים, במפרשים,

של האכילה, לאכול מוקצה,

יש לזה דינתי של תורה לפי שיטות מסוימות.

כן? והכינו את אשר יביאו.

אם אדם אסור לו לאכול או ליהנות ממוקצה,

וזה איסור של אוהל תורה לפי שיטות מסוימות.

אבל לטלטל הוא מדי את רבנן.

טוב, נחזור לענייננו.

אני לא רוצה, אני לא לומד עכשיו מסכת ביצה.

אם זה חייב לפי שיפו הדברים האלה, או יין נסך,

אני אמרתי פה, אבל תתחיל לך.

יין נסך?

יין רבנן, מינם.

אתה מוזכר בסתם יינם, לא אין נסך.

יין סתם יינם.

כן, יש הבדל ביניהם.

טוב,

אחזור לענייננו.

זו שאלה אחת שהגמרא שאלה. עכשיו תרצה מה שתרצה, כמו שאמרנו,

שעדיף שלא מבטלים איסור דאורייתא לכתחילה,

אבל איסור רבנן מבטלים אף אחד כתחילה.

שאלו בגמרא עוד שאלה,

אבל יש כאלה נוסף, שדבר שיש לו מתירין,

אפילו באלף לא מבטיל.

מה זה דבר שיש לו מתירין?

כלומר, אם בין כך זה יהיה מותר למחרת,

אז לא, אין דין ביטול בזה.

פה אפשר שיסיק

את אותם עצים, מתי?

למחרת.

אז אם כן, אין דין ביטול.

אז מתרצים?

לא.

מתארצת הגמרא מכיוון שההנאה מהעצים הללו שנפלו אינם כשהם בעין,

אלא רק לאחר שכבר כלאו מן העולם והפכו להיות גחליים,

מכיוון שכן,

אין בעיה ולא אומרים בזה את הכלל של דבר שיש לו מתירין.

דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא מבטיל, אמרו מתי?

במקום שהאיסור עדיין בעין.

אתה בא ליהנות ממנו כשהוא עדיין קיים.

אבל כאן, כשההנאה מן העצים אינה אלא לאחר שכבר כלאו מן העולם,

לאחר שנשרפו והפכו להיות גחלים,

אתה דן לגבי הפת

שהיא מוסקת בתנור.

מה עובדת הפת?

השלהבת או הגחלים?

החום.

לאחר שהפכו להיות גחלים,

אז מניחים את הפת כדי שתיעפה מחום התנור.

יפה.

על זה לא אמרו את העניין הזה של דבר שיש לו מתירין ולא החמירו לומר שלא יתבטל.

שם בגמרא בביצה,

מוסיפים המפרשים כאן, המגן אברהם בא וטוען

שפה לא צריך להגיע לתירוצים הללו.

למה?

כאן הוא מסיק בכלים שלמים,

אז בשעה שהוא מסיק

זה נקרא מותר.

מתי זה הופך להיות איסור? אחרי שתתפס בהם האש.

מאחר וזה רק לאחר שייסרב זה הופך להיות מוקצה.

כשהוא הולך ומרבה עצים מוכנים, הוא מרבה אותם לפני שהוא שם את האש.

אז זה נקרא ביטול היתר בהיתר.

יחייה גבלא,

אין שום בעיה ואין שום קושייה לבוא ולומר איך אתה מבטל.

כל העניין הזה שאמרו, אסור לבטל,

אין לבטל איסור בהיתר.

אבל כאן, שהוא מניח את העצים המוכנים לפני שהסיק

את הכלים, הלוא כאן מדברים בסוגיה לגבי מסיקים בכלים,

נכון?

אז בשעה שהוא בא להסיק,

אומרים לו, אל תתחיל להסיק עד שתרבה עצים.

הכלים הללו עדיין היתר בשעה שהוא מרבה עצים.

יוצא שחל דין ביטול במצב שעדיין יש פה היתר והיתר.

גם הכלים היתר וגם העצים המוכנים הם היתר.

אומר המגן עברו, פה אין פה מקום לשאלות,

איך מבטל לכתחילה,

דובר שיש לו מתירין.

אין פה בעיה כזאת.

אבל בעיתם שנשרו, שם צריך להגיע לתירוצים הללו.

זה אומר המוגן אברהם.

מובן?

אמר בעליהם

הרבה עליהם ומבטלן ברוב.

אני לא זכיתי לרוח הקודש,

שאני אהדע את הזמן.

אז הייתם רמזים לי.

אתה חושב שאני לא שמח בזה?

אני כל כך רוצה להישאר כל הזמן סביב הלימוד.

אבל מה לעשות?

עוד לא זכיתי להיות מהפרושים,

שאין לי, לא צריך להיות את הבית ולא זקוקים לי.

עדיין תפלה טליינבה.

כבוד הרב, אנחנו נהנה ממך הלאה.

אחרי שהדמלה הזכתה אותי שם,

כבוד השר,

ואמרה אחת כנראה לי, איך?

כן.