הרב שלמה רביבו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

טוב, אני רק רוצה היום לדבר על כמה נקודות. יש לנו נקודה אחת שאמרנו לסיים

את השיעור הקודם שדיברנו,

אז זה חלק השני של השיעור הקודם,

ואחרי זה אני רוצה גם לעבור להלכה למעשה לגבי הימים האלו,

לגבי רחיצה, בחמין, בצונן,

בסבון,

ואולי נסיים גם בדברי ההגדה בסוף,

קצת על ענייני החורבן נראה.

אז בואו נתחיל קודם כל את החלק הראשון זה הנושא שדיברנו פעם שעברה ואחזנו באמצע. הנקודה שהגענו אליה זה הייתה

על דברי הגמרא בסנהדרין. הגמרא בסנהדרין דף פ״ב שאילו זמרי היה מתהפך

והורג לפנחס

אז הוא היה פטור עליו.

אם זמרי היה הורג את פנחס, הוא היה פטור עליו.

ככה הגמרא אומרת בסנהדרין.

אילו היה זמרי הורג את פנחס, הוא היה פטור עליו. למה? כי פנחס היה רודף אחריו להרוג אותו.

אז שבוע שעבר פלפלנו בכל הנושאים הארוך הזה, שליח בית דין וכולי וכולי וכל הנפקא מינות.

זה היה השיעור של שבוע, פעם שעברה, לפני שבועיים, סליחה.

שבוע, אני רוצה להמשיך את החלק השני שדיברנו, שאמרתי שנמשיך עליו,

על השאלה של החזוניש.

החזוניש בחושן משפט, סימן יז,

שואל החזוניש קושייה עצומה.

שואל החזוניש, הרי מבואר בגמרא בסנהדרין מ״ח,

מבואר שם בגמרא,

שכל רוידף

שמותר להרוג אותו,

אם אפשר להאצילו היא באחד מאיבריו,

אז אסור להרוג אותו, מתחייבים עליו מיתה.

כל הדין הזה שאפשר להרוג את רוידף זה רק אם אי אפשר להאצילו היא באחד מאיבריו.

אתה רוצה, הרודף הזה, ראובן רודף אחרי שמעון להרוג אותו,

אז מותר לך להרוג את ראובן, אבל אם אתה יכול לפצוע את ראובן הרודף הזה, אסור לך להרוג אותו.

אתה צריך לפצוע אותו, להאציל את שמעון באחד מאיבריו.

אז החזוניש מביא שהוא שמע שאלה בשם גדול אחד,

ואת השאלה הזאת שואל באמת

הגל היא המסכת ביורד דעה, זו השאלה שלו.

השאלה היא שלכאורה למה מבואר בגמרא שאם זמרי היה הורג את פנחס הוא היה פטור עליו,

הרי כיוון שמבואר שחייב להאצילו באחד מאיבריו, אם אפשר,

אז על זמרי היה חיוב לכאורה לפרוש מהמעשה,

ואם זמרי פורש אז פנחס לא יכול להרוג אותו,

כי כל ההיתר של פנחס רק בשעת המעשה.

אז אם זמרי היה פורש,

אי אפשר היה להרוג אותו.

אז ממילא לא גרע מלהאצילו באחד מאיבריו,

כמו שאתה מחויב להאצילו באחד מאיבריו,

ואם לא אתה חייב על זה,

אז גם פה אתה חייב להאצילו באחד מאיבריו, פה פחות מלהאצילו באחד מאיבריו,

רק לפרוש.

הוא היה מתהפך וכבר לא היה חייב... אם? הוא היה מתהפך וכבר לא היה חייב... לא, מתהפך עליו בשבעותו מעשה בלי לפרוש. מה שהגמרא אומרת מתהפך זה בלי לפרוש.

כי אם הוא פורש זה ודאי אתה צודק, כן, בכלל עליו, הוא לא חייב להרוג אותו.

סלום, אבל אם הוא פורש, ואז נכנס בה להרוג אותו, אני חושב שהוא...

כן, אז מדובר, הגמרא מדברת, אילו זמריה מתהפך, מה זה מתהפך?

הוא מתהפך רק, הוא ממשיך את המעשה ומתהפך להרוג אותו, לא פורש.

זה הגמרא.

כן, סובב את הראש, זה הגמרא, כי אם לא, זה לא צריך להתהפך.

להרוג אותו, אם פורש.

הגמרא זה ברור שהוא ממשיך את המעשה ויכול להרוג אותו.

אבל הרגע אחרי שהוא פרש זה ודאי שאסור לו

כי גם הוא לא יכול להרוג אותך, זה בכלל לא רודף.

הוא לא יכול להרוג אותו,

אז פנחס לא יהרוג אותו.

אסור לפנחס להרוג אותו בחיי גוונה. כל הבוהל ערמית קנאים פוגעים בגמרא ומת,

רק בשעת מעשה.

אבל אוטומטית הוא ממשיך. הוא לא ממשיך, מה פתאום?

אוי ואבוי, אסור לי. מה, פנחס סתם יהרוג בן אדם?

כל הדין שהוא יכול להרוג זה בשעת מעשה.

אז כך שואל החזונאיש, את הקושייה.

החזונאיש רוצה לתרץ את זה על פי המשנה למלך.

המשנה למלך כותב בהלכות מזיק, מביא המשנה למלך את הראם.

שכל הדין הזה שאפשר להצילו באחד מאיבריו, הוא חייב להצילו באחד מאיבריו,

אומר המשנה למלך,

זה רק על שאר בני אדם. הרי כולם מצווים להרוג את הרוידף הזה.

כל העולם מצווה להרוג את הרוידף הזה.

כדי, כן? כולם, הרי דיברנו על זה לפני, פעם שעה האחרונה שדיברתי פה, דיברנו שיש בזה שתי לאווים ועשה מי שלא הורג אותו.

עשה שבקצות את כפה ולאווים לא תעמוד על דם רעיך, לא תחוס עיניך עליו. כולם מוכרחים להרוג את הרוידף.

אבל אחד, הוא מצווה להרוג אותו,

קנאים חוגים בו,

והוא מצווה להתגונן?

כל אחד... לא, אחד שרודף אחרי חברו להרוג אותו,

אז כולם צריכים להרוג את הרודף. על-ידי שרודף להרוג מישהו, צריכים להרוג אותו.

על זה נאמר שכל אלה שיכולים להרוג אותו חייבים להאצילו באחד מאיבריו, אם אפשר.

אבל אומר המשנה למלך, הנרדף עצמו,

אומר המשנה בן המלך,

לא נאמר עליו הדין שהוא חייב להאצילו היא באחד מאיברם.

עליו לא נאמר. ככה אומר המשנה למלך. יישר כוח.

תודה רבה.

מובן?

אז החזון איש מביא את המשנה למלך הזה ואומר ממילא הרי זמרי

מה השאלה הייתה?

למה זמרי הרי לא פורש?

הרי הוא יכול להצילו באחד מאיבריו וזמרי הוא הנרדף.

הנרדף לא צריך להצילו באחד מאיבריו.

ככה מביא החזון איש בחוי של משפט, סימן י״ז את התשובה הזאת על פי המשנה למלך שמביא את הראם.

תשובה נפלאה, אבל מה שיש להעיר בתשובה הזאת

שמי שרואה את הראם בפנים

פותח את הראם שהמשנה למלך מביא

אז אומר הראם מה הטעם?

מה הסיבה?

אומר הראם מה הסיבה שהנרדף

עליו לא נאמר הדין שצריך להצילו באחד מאיבריו?

אומר הראם בגלל

שאדם בהול שרוצים להרוג אותו אז אם תתחיל להגיד לו תשמע תכוון ההוא רוצה להרוג אותך אל תהרוג אותו נסה קודם כל לפגוע בו ברגליים או בשאר דברים

ואדם בהול לא יכול להיזהר הוא בלחץ

לכן אומר הראם התירו לנרדף אפילו לא להצילו באחד מאיבריו

ככה מבואר בראם

הריבוש גם צריכים לדעת הריבוש

רבותיי, המחלקה שם, האם אפשר שקט שם?

הריבוש בסימן רל״ח הוא מביא עוד דין שהנרדף אפילו לא צריך להטרות כי הוא בהול

אז הנרדף אפילו לא צריך להטרות בזה שרודף אחריו

כן? הוא יכול להרוג אותו

כי הנרדף הוא בהול לא כמו הרשבו הרשבו הוא חושב שהוא כן צריך להטרות

הרשבו והרייבד בהלכות איסורי ביאה אבל ככה הרשבו והרייבד אבל

מפורש כתוב בריבוש לא ככה

שהוא לא צריך להטרות כי הוא בהול זו הסברה של בהול

אותו רעיון שאומר הראם כי הוא בהול אז פה הנרדף לא צריך להציל עוד באחד מאיבריו כי הוא בהול

ככה הוא אומר אם ככה רבותיי

אז פה לא נכאורה למרות שהרב המגיד אתם צריכים לראות הרב המגיד מסיק להלכה שוודאי

בכלל לא צריך להתרות, רק בחייבי מיטות צריכים להתרות בהם,

אבל פה כשהוא בא ומזיד להרוג, לא מצאנו חיוב, והוא מבין שלא מצאנו שזמרי יתרה בו גם,

פה ודאי שלא צריך להתרות. מכל מקום,

הסברה של בהול, ועל זה הריבוש נמשך, והוא גם המלגיד מישנה,

שלכן לא צריך אפילו להתרות,

כן, זה בגלל שהנרדף הוא בהול.

אז על זה אמר הראם את היסוד הגדול שלו, שהנרדף,

איפשהו בהול, לא צריך להאצילו באחד מעבריו,

יכול להרוג את הרודף בכל צורה.

אבל רבותיי, זה לא יעזור אצלנו,

כי אצלנו לא יעזור התירוץ של החזון איש, אם ככה,

כי פה לפרוש לא קשור לבהול,

זה רק לפרוש.

אתה אומר לבן אדם, תשמע, תהרוג אותו, או תפצע אותו רק,

אז פה הוא בהול, אני לכוון לפצע אותו ולא להרוג אותו,

אבל לפרוש, לא צריך לכוון שום דבר, תפרוש רגע אחד וזהו.

פה אין שום בעיה לפרוש.

אם ככה רבותיי,

אז התירוץ הזה שאומר החזון איש,

אם אנחנו רואים על פי מה שהמשנה מלך מביא,

שהנרדף לא צריך, אבל המשנה מלך מביא את המקור זה הראם, ובראם כתוב את הטעם של בהול,

אז זה לא יעזור אצלנו התירוץ הזה.

אם זה לא יעזור אצלנו, חוזרת הקושייה.

הקושייה חוזרת למה באמת

הנרדף.

למה באמת,

זמרי, אתה אומר שיכול להרוג אותו, את פנחס. למה הוא יכול להרוג את פנחס?

היה צריך לפרוש.

ברוך אתה אדוני אלוהים המלך, שהכל נהיה בדברו.

אתה יכול גם לפצור אותו בשעת מעשה או שהוא חייב לפרוש?

מה? כדי לפצוע, כדי לרודף.

לא, הוא מספיק רק לפרוש פה,

ואז הרודף לא יהרוג אותו.

כל היתר להרוג אותך רק בשעת הביאה.

אם פרשת, הוא לא יהרוג אותך, פנחס.

אז אתה צריך רק לפרוש.

אבל היה אולי, רבותיי,

אפשר לקיים את החילוק הזה של החזון איש

בצורה אחרת.

יש את הגריז המפורסם, הגריז אומר בהלכות רוצח,

כתוב בגריז, יסוד גדול.

הוא אומר, הגריז שרודף,

הגריז אומר שרודף,

אם אפשר שוב שקט שם, זה מאוד מפריע.

איפה יצחק?

כן.

קצת להשקיט שם בחלק האחרון שם.

אז,

בגריז כתוב, בהלכות רוצח, יסוד גדול. הגריז אומר

שאומר הגריז יסוד.

יש הבדל בין הרודף לנרדף. הוא כותב ככה

כולם חייבים להרוג את הרודף. למה? כדי להציל את הנרדף.

אז ודאי אם אתה יכול לא להרוג אותו, אלא להצילו באחד מאיבריו,

אסור לך להרוג אותו.

וזה הדין שצריך להצילו באחד מאיבריו.

אבל הגריז אומר שלגבי הנרדף זה לא מצד להציל את הרודף, להציל אותו.

הנרדף מותר להרוג אותו כי אותר דמו של הרודף ביחס לנרדף.

אז ביחס לנרדף אותר דמו של הרודף. אז לכן פה לא צריך בכלל לאחד מאיבריו.

ככה מבואר בגריז, שיש הבדל בין הרודף לנרדף.

כי לגבי הנרדף הוא אותר דמו. לגבי הרודף זה רק להציל את הנרדף.

אז לכן אם אתה יכול להציל בצורה של אחד מאיבריו, אין בעיה.

אתה מחויב בזה, כי הכל זה הצלה.

ככה מבואר בגריז, אז לפי הגריז יש לנו הבנה למה זמרי,

כן?

לא צריך לפרוש.

למה?

כי זמרי לא צריך לפרוש

בגלל שפה הותר דמו של הרודף עליו. לגבי הנרדף, הותר דמו של הרודף.

אז הוא לא צריך לעשות שום דבר, לא צריך לפרוש, לא צריך להציל לו בהיכן מאיבריו.

ככה מבואר לכאורה לפי הגריז, יהיה לנו קיום לחילוק הזה.

אבל הבעיה היא שרב קיוויגר בדרוש וחידוש,

בסוגיה גם בכסובס לג, רב קיוויגר מוכיח בארוכה שאין הבדל, זה רש״י וטוסות שם בכתובות לג,

שאין הבדל בדין של להצילוי באחד מאיבורוב בין כל העולם

לבין הנרדף.

גם ברש״י בתייסס שם מוכיח רב קיוויגר ובעוד הרבה ראשונים שאין הבדל, בכולם נאמר הדין שחייב להצילוי באחד מאיבריו.

אז אם בכולם חייב להצילו באחד מאיבריו ולא כמו החילוק של הריהם,

ככה מוכיח את זה רבי קיוויגר מהראשונים,

אז שוב חוזרת הקושייה לדוכתה,

מה ששואל החזון איש וגם לא יעזור לנו הגריז,

קושייה חוזרת,

לכאורה,

מה הפשט?

למה זמרי יכול להרוג את פנחס? הרי היה לו להצילו היא באחד מאיבריו על ידי שהוא יפרוש.

הדברי יחזקאל

בסימן חוף ג',

סעיף קטן יב', בדברי יחזקאל כתוב,

הוא גם מביא את השאלה הזאתי

והוא מביא בשם גדול אחד,

הוא לא אומר מי זה הגדול, אבל הוא מביא בשם גודול אחד

שהוא רצה ליישב את זה על פי הסוגיה בשבוי סייח.

הגמרא אומרת בשבוי סייח שגם פרישה זה איסור גמור,

גם הפרישה מהביאה זה איסור גמור בעבר חי, כן? אז גם הפרישה היא אסורה,

אומר הדברי יחזקאל, בשם אותו גדול.

ממילא,

אז גם אם הוא היה פורש בשעת הפרישה, הלאה הוא יכל להרוג אותו פנחס, וזה לא היה עוזר לו בשעת לפרוש.

ככה הוא אומר.

אז לכן הוא לא, זה אומר שהוא יושב, לכן פנחס בעצם לא, זמרי לא פרש.

אז קודם כל, בעיקר התירוץ שלו, מה שצריך להבין זה בסדר, בשעת הפרישה, אתה צודק, הוא יכול הלאה להרוג אותך.

כי גם בזה ישתעסור של פרישה.

אבל דקה אחרי הפרישה הוא כבר לא יכול להרוג אותך.

אז תפרוש, שעד שהוא יגיע לפחות

תצליח לפרוש לגמרי, ואז הוא לא יהרוג אותך. נכון שבשעת הפרישה עצמה באותה שנייה הוא יכול להרוג אותך,

אבל דקה אחרי זה הוא לא יכול להרוג אותך.

זה קצת פלא מה התשובה, כי הוא אומר,

בדברי חזקאל מבין שהוא מביא אותו, אז הוא אומר שכיוון שבשעת הפרישה גם אסור, אז הוא יכול להרוג אותו בזמן הפרישה.

בסדר, בזמן הפרישה אנחנו נאם יכולים להרוג אותו, אבל אחרי הפרישה הוא לא יכול להרוג אותו.

מהר זה חצי שנייה, מה זה לפרוש?

הוא לא יודע שהוא הולך להרוג אותו. מי?

אז איך הוא רוצה להרוג אותו?

כל הנידון שהוא יודע שהוא רוצה להרוג אותו והוא יכול להתהפך ולהרוג אותו

אז מה הוא רוצה להרוג אותו? כל מה שהוא רוצה להרוג מותר לזמרי להרוג על זה אנחנו מדברים בגלל שפנחס רוצה להרוג אותו אז הוא רודף עכשיו. אבל איך מי יסמר אותו שהוא רוצה להרוג אותו?

על זה הגמרא מדברת על זה הגמרא מדברת על כל הדין של פנחס מי מהר הוא רואה את כל

הרי הוא לא התהפך עליו כל הדין שהוא התהפך עליו בגלל שהוא יודע שהוא רוצה להרוג אותו כל הדין על זה מדובר

שכשהוא יודע שהוא רוצה להרוג אותך מותר להתהפך

ממילא רבותיי אז אם ככה אפשר להתקדם עכשיו עוד שלב

האמת היא שהעיקר התירוץ הזה שהדברי יחזקאל מביא, חוץ מהקושה שאנחנו מעירים הדברי יחזקאל בעצמו מתקשה בדברים של אותו חכם

הדברי יחזקאל עצמו שואל

שהוא מתקשה

מה הוא אומר? שאסור לפרוש, הדברי יחזקאל אומר נכון אסור לפרוש

אבל גם הביאה עצמה היא אסורה להמשיך אותה

אז ממה נפשך אתה עושה איסור?

אז אומר הדברי יחזקאל אם ככה אם ממה נפשך אתה עושה איסור

אז מצד פיקוח נפש תפרוש שהוא לא יהרוג אותך

ואפילו לפי הרמב״ן יש רמב״ן בפרק בן סוירל

הרמב״ן ובן סוירל

זה איסור גם בשעת הפרישה זה איסור נכון בשעת הפרישה זה איסור אבל להמשיך את הביאה זה גם איסור

אז גילוי הראיות יש לך בין שתיהן

אז הוא אומר אז אפילו לפי הרמב״ן בפרק בן סוירל שהרמב״ן כותב

שג' עבירות צריך למסור נפש זה גם על בועל ארמית,

שיטת הרמב״ן בבן סוירר,

שג' עבירות צריך למסור עליהם נפש זה אפילו בועל ארמית,

פה זה לא יעזור, פה הוא חייב לפרוש, כי נכון האיסור הוא פרישה,

אבל ההמשך הביעה הוא גם איסור.

אז ממה לא אפשר לשחק את האיסור של גילוי עריות?

אז תפרוש מצד הפיקוח נפש, שהרי בין הכל אתה עושה איסור, אין הבדל בין תפרוש או תמשיך.

אז תפרוש כדי להציל על ידי שתפרוש, הוא לא יהרוג אותך.

אז זו העיקר, זו הכושה שהדברי חזקאל בעצמו מקשה על אותו חכם.

עד שבא לדעה עשורה, מה נעשה?

הוא יכול לעשות איסור,

אז יש גמרא, גמרא בנידה מעריכה על האצבעות, איך יעשה, דברים שגמרא במסכת נידה מעריכה, איך צריך לעמוד על קצה האצבעות וכולי,

אבל זה לא דבר שבבעלה, אבל פה זה דברים שלא,

אז הוא לא יכול, פה הוא צריך להמשיך הלאה להיות.

לא לפרוש.

דברים כאלה שהוא... אפשר להגיד דבר פשוט שמתוך בהלה הוא פשוט לא חשב עליו.

לא, הפוך, חייבים אותך לפרוש, שלא יהרוג אותך. תפרוש כדי שלא יהרוג אותך.

הפוך, תפרוש, שלא יהרוג אותך. פה לא צריך לדקדק, תפרוש רק, זו הייתה השאלה.

מדברי חזקאל מוסיף עוד קושייה,

שהוא אומר, הוא מביא רייבד, שכתוב ברייבד לעדיה,

שאחד שרוצה לפרוש,

אז אסור להרוג אותו אפילו בשעת הפרישה,

אומר הרייבד, כיוון שהוא רוצה לעשות תשובה, הוא רוצה לפרוש.

אז אומר דברי יחזקאל, הנה, יש לנו רייבד לעדיה, שאפילו בשעת הפרישה אסור להרוג אותו.

למה? אנחנו שאלתי אתכם מקודם, אחרי, אבל ברייבד כתוב שאפילו בשעת הפרישה אסור, כי הוא רוצה לפרוש,

אז הוא רוצה לחזור בתשובה.

ככה שואל דברי חזקאל, החושה אותי לא כל כך קשה.

זה באמת בהחלט שפרוש בשביל לחזור בתשובה,

אבל פה אצלנו לא מדובר שהוא רוצה לחזור בתשובה.

כל מה שהגמרא רוצה שהוא יפרוש כדי להציל כשלא יתחייב עליו,

אז הוא לא מחפש פה לחזור בתשובה,

הוא מחפש רק שהוא לא יהרוג אותו.

אז פה ודאי אין את החושה של דברי חזקאל מהרייבן.

הרייבן מדבר באחד שרוצה לחזור בתשובה, זה המילים של הרייבן.

פה הוא לא מחפש לחזור בתשובה. כל הנאום של הגמרא שיפרוש כדי שלא יהרוג אותו, מדין להצילו באחד נאבריו, אבל פה זמרי לא חיפש לחזור בתשובה בכלל.

מה?

כן, לא, אז בשביל הפרישה יש איסור.

אם כל מה שהרייבד אומר זה כי הוא לא רוצה לחזור בתשובה,

אז לכן אין איסור, אבל אם הוא לא רוצה לחזור בתשובה אז ודאי שיש איסור.

בפרישה היא פרישה של איסור.

עצם הפרישה זה עבירה, הגמרא אומרת.

אז מה שהיה נראה ליישב את עיקר הזה, במילא אנחנו חוזרים לקושייה.

חוזרת הקושייה כמו שהתחלנו,

קושייה של החזון איש,

קושייה עצומה, לכאורה למה זמרי

לא, למה זמרי לא הרג, לא פרש, בזה הוא מציל לו באחד מאיבריו.

אז מה שהיה נראה ליישב את זה יישוב אחד פשוט יותר,

זה לפי מה שדיברנו לפני, בשיעור האחרון שדיברתי פה.

הארכתי והוכחנו מהרן ומראשונים ומהמאירים, אתם זוכרים, ביבמות ומהמאירי בסנהדרין ומהגמרה בברכות הוכחנו בסמך בית.

שלוש ארבע ראיות הבאנו פעם שעברה שיש הבדל בין רוידף להבא להורגך,

והסברנו את כל הסוגיה שם, הגמרה מעניינת מאוד, עם דוד ושאול שהוא רצה להרוג אותו,

כשהוא בא למערה, אז דוד אמר לו,

בן מוות אתה, שאתה רודף אחריי,

והוא גם הכניס לו הבא להורגך,

שתי המשפטים האלה זה שני דינים שונים לכאורה,

ולמה הוא חס עליו? בגלל הצניעות שבך, הרי מצד רוידף אסור לחוץ עליו, ושלבי כמו שאמרנו.

אז הארכנו והסברנו בארוכה שיש שתי דינים, ובזה אישרנו את כל הסוגיות בפעם שעברה,

שיש דין

של רוידף, ויש עוד דין של הבא להורגך, השכם להורגו.

ומצד רוידף אמרנו זה דינים אחרים, ומצד הבא להורגך זה עוד דינים, כן?

מצד רוידף אתה חייב להרוג, והשתלבים, אבל מצד הבא להורגך אתה לא חייב, זה רק להציל.

ואנחנו בזה נפקא מינות וראיות בפעם הקודמת.

אני אומר, לפי מה שייסדנו אז, שתי דינים, והוכחנו את זה מהראשונים ומהגמרות,

בארוכה פעם שעברה,

אז אפשר לומר באמת,

שנכינה ממה שמבואר בסוגיה בכתובות ל״ג,

שאין הבדל בין הרוידף לנרדף בין...

אלה שרוצים להרוג את הרודף, כל אלה שרוצים להרוג את הרודף, לנרדף עצמו,

שבשתיהם הוא מחויב להאצילוי באחד מאיבריו,

כל זה רק מצד הדין של רוידף.

אז באמת אין הבדל ביניהם.

וזה כמו שהגמרא שם מדברת, מצד רוידף.

אבל הדין השני של הבא להורגך השכם להורגו,

זה דין אחר, שאז הארכנו עליו הרבה בפעם הקודמת.

מדין הבא להורגך השכם להורגו,

פה באמת,

מצד הדין הזה,

הנרדף לא צריך להאצילוי באחד מאיבריו.

מדין הבא להורגך השכם להורגו, הוא יכול להרוג אותו, ופה הוא לא צריך את הדין של להאצילוי באחד מאיבריו.

אם ככה, אה?

אז הארכנו בזה בפעם הקודמת, הלכות גדולה,

שיש שתי חלקים ויש שתי דינים,

והדין של הבא להורגך זה בכלל לא מדין רוידף, וזה היה הפעם שעברה המון המון ראיות.

לא, הרודף, כל השאר יכולים להרוג את הרודף.

זה דין אחד שעליהם הגמרא מדברת, כל העולם.

עכשיו, הנרדף עצמו,

יש לו שתי דינים.

הנרדף יכול מצד רוידף להרוג את הרוידף,

וגם מצד הבא להורגך, וזה שתי דינים שונים.

מצד הבא להורגך הוא רק.

לא, היה לנו פעם שעברה, הסברנו את הנפקא מינו, איפה שזה ספק רוידף.

כגון, שזה, ארכנו בזה, בספק רוידף.

אמרנו שפינכה זה ספק רוידף בכלל.

למה?

כי אם הוא מתכוון לשם שמים, אז זה לא נקרא רוידף. הוא עושה את מתווס השם.

למה הגמרא קורא לזה רוידף? כי אולי, אנחנו לא יודעים אם הוא באמת מתכוון לשם שמים. אולי הוא מתכוון חשבון אישי.

אז יש איזה דין של ספק רודף.

ספק רוידף, אז אמרנו שמצד ספק רודף אסור לך להרוג.

מצד ספק רוידף אסור להרוג אותו.

שבעלתה יישא עדיף.

אבל מצד הבא להורגך, מותר לך להרוג אותו.

וזה אנחנו אז, כל הנפקא מינו, בארוכה.

אני לא שומע, בקול.

מי?

לא, לא, זה מה אני אומר, אתם לא הייתם פעם שעברה, חבל, אבל אמרתי, יש מקומות שזה נקרא סופק רוידף, הוא לא ודאי רוידף.

אם מותר לו על פי דין, הוא לא רוידף.

אם מותר לו, הוא לא רוידף.

אז הוא לא רוידף.

רוידף.

לא.

אם מותר לו להרוג, הוא לא רוידף. רוידף כשאסור לך, צדיק. שליח בית דין, זה הרגנו אז עם הרן.

הרן בסנהדרין שואל מה ההבדל בין זרמי לכל שליח בית דין שרוצה להרוג אותך

שליח בית דין הוא ודאי לא רודף אפילו לא סופה כי מותר לו על פי דין הזה לא נקרא רודף ואין פה דין הבא להורגך אומר הרן

ומי חייב מיתה?

אם אחד שחייב מיתה והשליח בית דין לא יכול...

אני אומר לך דוגמה, אתה אמרת הכל חייב, אני מסביר לך, שאחד שחייב מיתה,

אז שואל הרן למה הוא לא יהרוג את השליח בית דין מצד הבא להורגך,

כמו אצל זמרי.

אומר הרן שהוא חייב, אבל פה הוא לא חייב. פה הוא לא חייב.

יפה, עכשיו מה הוא עושה? אבל אם הוא עושה את מצוות השם, אז מותר לו.

טוב, אבל הוא לא חייב מיתה.

אז הוא ספק רוידף. לא, הוא די רודף. אז אמרתי לך שלא, הוא לא רוידף ודאי.

טוב, אני לא יכול ברגע לחזור לך על שיעור שלם, אם היית פעם שעברה היית מבין.

יש ספק רוידף, וגם אצל דוד הוא נקרא סופק רוידף. למה הוא נקרא סופק רוידף שם גם?

פה הוא ספק רודף, כי אם הוא עושה את מצוות השם אז מותר לו, הוא לא רודף.

רודף זה סתם רודף אחד אחרי להרוג אותו, אבל אם הוא עושה את מצוות השם או לא, זה יערך בפעם שעברה.

אותו דבר אתה שומע גם על דוד ושאול.

דוד המלך, למה דוד לא הרג את שאול?

כי שאול היה לו בעצם, הרי יש חיוב להרוג אותו. אז אמרנו אז,

שמצד, הוא לא נקרא ודאי רודף.

כי אפשר שלדוד היה דין של מורה במלכות, זה הוכחנו מהסוגיה בברכות סב.

אז ספק אם הוא רוידף אחריו,

כי עד כמה שיש לו דין מורה במלכות, אז הוא ודאי לא רודף.

ואם אין לו דין מורה במלכות, אז הוא כן רוידף.

אז יש סופק רודף, ובזה אנחנו פעם שעברה.

מכל מקום לענייננו נחזור הלאה רבותיי, אז בואו נתקדם הלאה.

אז אם כן, אז מצד הדין הזה, מצד הבא לא הרגך השכם לא הרגו,

בזה אין הבדל,

וזה גם הנרדף יכול להרוג ולא צריך להאצילו מאחד מאיבריו. רק בדין רוידף נאמר שכולם חייבים. בדין רוידף נאמר הדין ההוא. טוב,

זו תשובה אחת. אבל בואו ניכנס לרמב״ם, ופה נאריך בעוד תשובה וניכנס פה קצת לסוגיות.

יש רמב״ם, הרמב״ם מאוד מעניין.

הרמב״ם נמצא

בפרק ה' מהלכות רוצח.

הרמב״ם בפרק, סליחה, פרק א' מהלכות רוצח, הלכה י״ג.

כתוב ברמב״ם בהלכות רוצח כך

אומר הרמב״ם, כל אחד שיכול להאציל

באחד מאיבריו והוא לא הציל ולא טרח אלא הוא הרג פרוידף,

אז אומר הרמב״ם הוא שייפך דומים.

נכון? אתה רצית להאציל את הנרדף.

אבל כיוון שיכולת להאציל לו באחד מאיבוריו ולא הצלת אלא הרגת אותו,

אומר הרמב״ם הוא שייפך דומים.

אבל ממשיך הרמב״ם עוד כמה מילים.

אבל אין בית דין ממיתין אותו. שימו לב טוב,

אומר הרמב״ם שאין בית דין ממיתין אותו.

הוא לא חייב מיתה.

אז לפי הרמב״ם הזה, עוד מעט נראה, הרמב״ם הזה לא פשוט בכמה סוגיות, אבל לפי הרמב״ם הזה כבר יש לנו יישוב נפלא.

מה שאלנו? למה זמרי לא פרש?

הרי אם היית פורש, אתה מציל לו באחד מעבריו.

נו, בסדר, אבל מה העניין של זמרי להצילו?

כי זמרי לא רוצה להתחייב עליו מיתה.

אבל אם כתוב ברמב״ם שלא ממיתים על זה,

אז שהוא נקרא שופך דמים לזמרי זה לא מפריע, הוא עושה את העבירות, או עכשיו הוא הגיע למצב שהוא עושה עבירה והוא רוצה לעשות הכול.

לא הבעיה שלו מצד העבירה, מצד הבעיה שלו יהרגו אותו, וזו כל השאלה איתה.

אבל אם כתוב ברמב״ם שאחד שאפשר להציל לו באחד מעבריו ולא הצלת אלא הרגת אותו,

לא ממיתים על זה,

אז מיכל הקודשיה נופלת. כל הגמרא הרי אומרת,

אילו מתאפך היה זמרי על פנחס

והיה אורגו אין נהרג עליו. זה נשאר הדין באמת שהוא לא נהרג עליו, כך כתוב ברמב״ם. הרב אומר שהוא לא נהרג עליו.

אז זה הגמרא סך הכל אמרה שהוא לא יהרג עליו, באמת הוא לא נהרג עליו.

מה שאלת רגע אבל יכול לפרוש. די אם יכלתי לפרוש ולא פרשתי, מה הבעיה? למה אני אפרוש? כדי שמה?

שעל ידי זה אני אלוהי מחויב מיתה. אתה לא מחויב מיתה, זה כתוב ברמב״ם.

אז לפי הרמב״ם הזה רבותיי הדבר מיושב נפלא לפי הרמב״ם ואין את הקושייה. רק מה בוא נראה איך הרמב״ם מסתדר עם הסוגיות.

זה בוא נראה איך הרמב״ם מסתדר עם הסוגיות.

הגמרא אומרת

בגמרא מבואר

נתחיל עם ההערה של המנחס חינוך. המנחס חינוך בתר שואל המנחס חינוך קושייה על הרמב״ם הזה.

שואל המחסכין הוא איש גמרא בסנהדרין מ'ט, צריכים לדעת את הגמרא הזאת

הגמרא אומרת בסנהדרין מ'ט ששלמה המלך

תפס את יואב, שר הצבא

קרא לו שלמה המלך ליואב

אמר לו למה הרגת את אבנר?

הוא הרג את אבנר

למה הרגת את אבנר?

אז הוא אמר לו אני גואל אדם הייתי

כי אבנר הרג את מי? את עשהאל כיוון שאבנר הרג את עשהאל אני משפחה של עשהאל

אז הייתי גואל אדם ולכן הרגתי את אבנר בנר, אבנר בנר, שר גדול נפל בישראל, זה על אבנר בנר.

כן?

איך הרגת אותו?

כן?

איך הרגת אותו? ככה דוד המלך שאל את

שלמה המלך שאל את

יואב שר הצבא למה הרגת את אבנר? מה הוא ענה לו? הייתי גואל אדם

כי הוא הרג את עשהאל.

אמר לו שלמה המלך, מה זה גואל אדם היית?

אבל הרי עשהאל רדף אחרי אבנר להרוג אותו.

וכיוון שעשהאל רדף אחרי אבנר להרוג אותו,

לכן אבנר הרג אותו.

היה לו דין רואידף, הוא רצה להרוג אותו, את אבנר.

לכן אבנר הרג אותו.

אמר לו, אומרת הגמרא, תראו את הגמרא בסנהדרין, הוא אומר לו, אמר לו יואב לשלמה המלך,

אמר לו יואב

נכון שעשהאל הרג אותו רדף אחריו להרוג אותו

אבל הגמרא אומרת ויכהו בדופן החמישית אומרת הגמרא שהוא הכה אותו בצלע החמישית

אבנר כיוון למקום מיוחד כדי להרוג את עשהאל הוא אמר לו הרי היה לו להציל אותי באחד מאיבריו

אבנר היה צריך להציל ולא להרוג את עשהאל נכון שעשהאל רדף אחרי אבנר להרוג אותו אבל הוא יכל להצילו באחד מאיבריו הוא כיוון בדיוק להרוג אותו

לדופן החמישית כדי שוודאי הוא ימות.

ככה, סתם, תראו את הסוגיות על אבנר, כתוב שכשהוא הרג,

באמת כשיואב הרג את אבנר, את זה תדעו.

אבנר תפס את יואב אחרי זה ביד, איפה שהוא היה גוסס, רצה להרוג את יואב.

ברגע אחד, אבנר היה כוח עצום.

אז ביקשו ממנו שיישאר שר צבא, דוד וכולם, שישאירו אותו בחיים,

כי לא יהיה להם שר צבא, יואב גם היה חזק. אחרי שאבנר הלך, שר הצבא החזק הזה,

התחננו שהוא יישאר. אז אדם לפני מיטה, מישהו שהרג אותו,

התגבר ולא הרג אותו, השאיר אותו. אמר, אתם צריכים אותו, השאירו אותו לפני שהוא מת.

זה, אף נר בן נר.

איזה גדלות.

מכל מקום, רבותיי,

מכל מקום, בואו נחזור אלינו. אז הגמרא מפורש, מבואר בגמרא,

ששלמה אמר לו את הטענה, והוא אמר לו שהוא היה,

היכל להציל לו באחד מאיבריו. הוא אומר את הגמרא, אמר לו, שלמה, טוב.

אז על אבנר ענית לי,

אבל למה הרגת את המסע גם?

שאומר על מיכאלס חינוך, רואים בגמרא לידיעק, לא כמו הרמב״ם.

הנה, בגמרא מבואר,

הדין הוא שממיתים.

הנה, שלמה קיבל את הטענה.

שלמה המלך קיבל את הטענה של יואב, ואמר לו, בסדר.

ניזל, למה את המסע הרגת?

על אבנר בנר, הוא הסכים עם יואב שהוא הרג אותו.

למה הוא הרג אותו? כי הוא חייב מיטה. למה הוא חייב מיטה?

הרי עשהאל היה רועדף אחריו,

כיוון שיכל להצילו באחד מאיבריו.

אז הנה אנחנו רואים להדיע שכיוון שיכל להצילו באחד מאיבריו,

אפילו שהוא יכל, כן, יכל להצילו באחד מאיבריו,

והוא לא הציל אלא אבנר הרג אותו,

אז מבואר שהוא חייב על זה מיטה.

לא כמו הרמב״ם, שהרמב״ם אומר שאין ממיתים.

הנה, רואים שממיתים.

ככה שואל המנחס חינוך.

האמת היא

שאת השאלה הזאתי כבר,

פלא שנעלם מהמנחס חינוך,

אבל השאלה הזאתי כבר שואל הרמב״ם,

הרייבט, סליחה, הרייבט שואל את השאלה הזאתי.

הרייבט שואל את זה בהלכות מלכים, פרק ד', כתוב ברמב״ם שבן נוח, הרמב״ם מדבר על בן נוח, בפרק ד' מהלכות מלכים

כתוב ברמב״ם שבן נוח, מה הדין עם בן נוח?

הרג

רוידף שיכל להצילו באחד מאיבריו.

בן נוח שירק את הרוידף, הוא יכל להצילו באחד מאיבריו, את הרודף הזה,

והוא הרג אותו.

אז ברמב״ם כתוב שבן נויח נהרג.

כיוון שיכל להצילו באחד מאיבריו,

מה שאין כן בישראל כתוב ברמב״ם, אבל בבן נויח נהרג.

אז הרייבד על המקום שמה שואל, וקש עלי אבנר? הרי אבנר זה ישראל.

הנה אנחנו רואים, קש עלי אבנר, הנה זה ישראל,

ובכל זאת כתוב בגמרא מפורש שבישראל הדין הוא שממיתין על זה אם יכל להאצילו.

ככה הרייבט שואל.

למרות שאתם צריכים לדעת שהרדב״ז כותב לידי, הרדב״ז כותב שהרייבט לא חולק בזה על הרמב״ם.

הראיה שהרמב״ם שהזכרנו מקודם

בהלכות רוצח שהרמב״ם מפורש כותב שם מה שהזכרנו מקודם שאין ממיתין הרייבט שמה לא מאיר כלום והוא לא חולק על הרמב״ם.

פה יש לו קושייה, אנחנו ניישב את הקושייה בעזרת השם.

אבל הוא לא חולק, ככה כתוב ברדב״ז,

הוא לא חולק על הרמב״ם. אז גם לפי הרייבט וגם לפי הרמב״ם מבואר לאדיה שלא ממיתין.

יש קושייה מהגמרא עם אבנר, אנחנו נדון עוד רגע בקושייה עם הגמרא באבנר.

אבל גם ברמב״ם וגם ברייבט מבואר שלא ממיתין.

מה כן ליישב את הקושייה?

הטור,

ת׳כו׳ה כתוב,

הוא מתפלא על הרמב״ם עצמו.

הוא אומר לך, הרמב״ם אומר שאין ממיתים,

לא ממיתים אותו.

הרי אתה אומר שהוא שופך דמים, כן?

וכיוון שהוא שופר דמים, אז למה לא ממיתים אותו? מה הבעיה? למה לא ממיתים אותו?

אז הרדב״ז גם על זה מדבר הרדב״ז שהזכרנו.

והרדב״ז אומר שהרואי דף,

כיוון שהוא הפקיר את דמו,

כי ההוא יכול לנרדף לקום עליך ולהרוג אותך,

אז הפקרת את דמך, לכן לא נהרגין על זה, בין אם לא מורגים אותך.

אבל כלפי שמע אתה נקרא שופר דמים, כי היית צריך להציל לו באחד מאיבריו.

ככה מבואר ברדבז

ליישב את הקושייה הזאת של ה...

כן? את הקושייה הזאת, ככה מיישב הרדבז, את הקושייה של הטור,

שהטור טמא על הרמב״ם.

מכל מקום,

בואו נתקדם הלאה לגבי עיקר הקושייה.

מה עם אבנר?

מה עם אבנר?

אז המשנלמלך עומד על הקושייה של אבנר,

כן?

המשנלמלך עומד על הקושייה של אבנר,

במשנה מלך כתוב יסוד מעניין, אומר המשנה למלך

שיש הבדל. יואב,

מה מבואר הרי?

מבואר בגמרא שכיוון שאפילו שיכול להציל לו באחד מהם עבריו, הורגים על זה.

כן?

זו הייתה הקושייה מהגמרא.

אומר המשנה למלך יסוד,

יואב הוא הרי היה גואל אדם, כן? כי עשהאל זה היה הדוד שלו.

אומר

המשנה למלך,

כיוון שיואב הוא היה גואל אדם,

כי הסלע היה עדות שלו.

גואל אדם יכול להרוג גם אחד שרצח בשוגג.

אחד שרצח בשוגג.

לא חייב מיתה על זה, בשוגג נפל לו, עף לו הגרזן,

הכת של הברזל מהגרזן,

ונפל על מישהו והרג אותו, הוא היה חסר הכל חטא וצאים ביער

ועף הגרזן, והרג מישהו. הגואל אדם יכול להרוג אותך,

את הרוצח, אפילו שהוא לא חייב מיתה.

רק בגלל שהוא בא להרוג אותו. לא, לא, לא, לא. לא בא להרוג אותו, לא כלום.

הפוך, היה אחד, הלך ליער,

חטב עצים, עף לו מהגרזן שלו, הברזל, הרג מישהו למטה.

אז הדוד של הבן אדם הזה למטה, הגואל אדם שלו, יכול להרוג את הרוצח הזה.

הוא עליו לברוח לעיר מקלט, לא הספיק, הוא יכול להרוג אותו.

זה דין שהתורה התירה לגואל אדם.

אז אומר המשנה למלך, עד כמה שהתורה מתירה לגואל אדם להרוג, אפילו לא רק בשוגג,

היא מתירה גם להרוג אחד כזה שאפשר להאציל לו היא באחד מאבריו.

אתם שומעים?

ככה אומר המשנה למלך.

שזרק בגואל אדם נאמר הדין הזה.

אבל היא מתירה להרוג רק אחרי שעומד בבית דין, לא? מה?

היא מתירה להרוג רק אחרי שעומד בבית דין. במה?

בדרך גם, כשהוא רודף אחריו, הוא יכול להרוג אותו.

לפני בית דין? אם הוא רודף אחריו והוא תפס אותו באמצע, אז היא תכניס סימנים.

כל כך שתגיע מהר, אם הוא לא יכול להרוג אותו.

אז זה מבואר בגמרא לכאורה, כן?

ככה אומר המשנה למלך.

אז הוא מיישב ככה את הרמב״ם.

מה שכתוב ברמב״ם שלא ממיתים,

מפורש ברמב״ם שלא ממיתים,

מדובר ברמב״ם על בית דין,

כן?

שבית דין לא ממיתים.

אבל מה שמבואר בגמרא שהוא יכול להרוג, מה שראינו שהרג את אבנר,

כי יואב היה גואל אדם. גואל אדם יכול להרוג, כמו שהתירו לו להרוג בשוגג. אז גואל אדם גם יכול להרוג את אבנר.

לכן יואב יכל להרוג אותו.

כי רק זה גואל אדם, רק בגואל אדם נאמר הדין הזה שהוא יכול להרוג, כי מותר לו גם להרוג מי שרצח בשוגג.

אבל ודאי ששאר הדברים זה כמו הרמב״ם,

שלא ממיתים, שאסור להמית מה שפוסק הרמב״ם, רק בגואל אדם הוא יכול להרוג אותו.

אבל בשאר אדם אסור להמית אותו,

אפילו שהוא יכל להציל לו באחד מעבריו,

הוא הרג אותו.

אסור להרוג את האדם הזה.

זה מבואר ברמב״ם,

וככה מיישר במשנה למלך, נפלה את הרמב״ם.

אז יוצא לדינה לפני המשנה למלך, כמו הרמב״ם והרייבד,

שוודאי אסור להמית

את זה שהרג ולא הציל באחד מאיבריו.

אסור להמית אותו.

הקושייה מהגמרא, שמה שמותר להמית אותו,

שמה זה רק מצד גואל אדם. גואל אדם, כמו שהוא יכול להרוג מי שרצח בשוגג,

גם הוא יכול להרוג את זה שמה שיכול להציל לו באחד מאיבריו והרג. ולכן יואב הרג את אבנר.

ככה מבואר.

במשנה למלך.

הכסף מישנה אומר תשובה אחרת. הכסף מישנה אומר שבאמת שלמה המלך לא הסכים עם אבנר.

רק אתה, אבנר, טענת את הטענה הזאת, הוא אמר, טוב, נגיד שאתה צודק פה, מה תענה לי על המשאה?

לא שהוא הסכים איתך, לא כמו רשי כתוב בכסף מישנה. ברשי משהו שהוא הסכים איתו.

אבל בכסף מישנה כתוב לא כמו רשי. הכסף מישנה אומר שוודאי שלמה לא הסכים איתו.

רק הוא אמר לו, אתה מתווכח על זה, מה תענה לי על המשאה? למה הרגת את השני?

והוא מוכיח את זה, כן?

כסף מישנה רוצה להוכיח את זה. כתוב בפסוק

אשר פגע בשני אנשים צדיקים.

אז אומר הכסף מישנה, מה זה שני אנשים צדיקים? אחד מהם זה אבנר בן נר, למה הוא צדיק? מה זה נקרא צדיק?

צדיק במיתתו, שהוא לא היה צריך למות.

אם כמו שאתה אומר,

שהוא היה יכול להרוג אותו, אז למה הוא נקרא פגע בשני אנשים צדיקים? אחרי זה הפסוק אומר אשר פגע בשני אנשים צדיקים. הוא לא פגע בשני אנשים צדיקים, אבנר בן נר חייב מיתה.

למה? כי הוא יכל להציל לו באחד מבריו והוא הרג אותו.

אז הנה אומר כסף משנה, רואים שלא, שהוא לא היה חייב מיתה.

ככה מבואר לעדיה אומר כסף משנה מהפסוק,

ולכן אומר כסף משנה ששלמה המלך לא הסכים איתו, כי הוא אמר לו, אתה מתווכח בזה,

מה תענה לי על השני?

אבל האמת היא שברמב״ם לא משמע כמו שהוא אומר. הרמב״ם שהזכרתי לכם מקודם, רבותיי,

כתוב ברמב״ם אומנם שאין ממיתים,

אבל מה כתוב ברמב״ם? שהוא נקרא שופך דמים.

אז אבנר לכאורה נקרא שופך דמים. אם יכל להציל לו באחד מאיבריו והרג אותו,

הוא נקרא שופך דמים. אז איך אתה אומר שהוא צדיק במיתתו?

הוא לא צדיק במיתתו, הוא נקרא שופך דמים, רק לא הורגים על זה.

אז מהרמב״ם הזה לכאורה רואים לא ככה.

אז או שהוא ילמד כמו הרדבז שהזכרנו,

או כמו המשנה למלך.

ככה ילמד הכסף משנה, כדי לא לקושייה מהרמב״ם,

אז ככה הוא ילמד. או כמו הרדבז,

ואז שדווקא ברוידק הוא הפקיר את עצמו, או כמו המשנה למלך שהסברנו לכם עכשיו,

שהמשנה למלך אומר ששני גואל אדם. בסדר.

בעיקר הדבר היה אפשר להגיד עוד, איש ירושלמי, זה צריכים לדעת. הרי מה אומרת הרי אצלנו בבבלי שישה ניסים נעשו לו שלא התהפך עליו זמרי וכולי.

הירושלמי כתוב דבר מעניין.

הוא אומר הירושלמי, למה באמת זמרי לא פרש?

הירושלמי כתוב בחלק

שמלאך הדביק את זמרי, הוא לא יכל לפרוש, הוא רצה לפרוש, הוא לא יכל לפרוש כי המלאך הדביקו אליה. כך כתוב בירושלמי, בחלק.

אז לפי הירושלמי לכאורה לא מתחילה הקושייה, כי הוא באמת לא יכל לפרוש.

אבל זה לא כל כך עונה, כי הרי הדין הזה דין לעולם. הרמב״ם פוסק את זה להלכה בכל קנאי שעליו לפרוש.

אז לא יעזור מהתשובה על שמה,

כי זה דין לכל קנאי שאם פרש, פוסק הרמב״ם להדיא, בכל קנאי הוא את אותו דין. זה דין לדורות, לא רק לגבי.

וכל קנאי באמת, למה כתוב ברמב״ם שהוא יכול להרוג?

הרי יצטרך לפרוש, אומרים שלא צריך לפרוש.

אז זה לכאורה רבותיי, לא כל כך תשובה טובה. אז אמרנו שתי תשובות טובות על עיקר הקבושה של החזון איש.

יש עוד תשובה שכתוב

רב שלמה זלמן נוירבך במשנה של... במנחת שלמה של רב שלמה זלמן נוירבך,

הוא דן במשהו מעניין, ואותו דבר כותב גם הזיכרון שמואל,

רב שמואל רוזובסקי בזיכרון שמואל, הם רואים אותו יסוד.

אתן לכם דוגמה.

יש אדם ברחוב והוא רוצה להרוג מישהו,

הוא אומר לו, תשמע,

אני הורג אותך אם אתה לא מוריד לי את הדבר הזה,

עולה לקומה שנייה לעשות לי איזה שליחות.

כן? מה אתם אומרים? בא בן אדם, תופס מישהו,

אומר לו, תשמע, אם אתה לא מביא לי מהקומה הראשונה הזאת איזו חבילה שהם צריכים להביא לי, אני יורה בך.

אני יכול, רבותיי, מה אתם אומרים? מותר לאותו אדם להרוג את האדם הזה מצד רוידף?

או שהוא חייב ללכת לעשות את השליחות?

אה? מה הציבור אומר?

אני שואל שוב,

ראובן הולך ברחוב חזון איש,

בא אליו שמעון, אומר לו, תשמע ידידי,

תעלה פה לקומה ראשונה, יש שם איזה חבילה ש...

הכינו לי, תביא לי אותו. אמר לו, אין לי כוח, מה, אני עכשיו פועל שלך?

הוא אמר לו, אה, לא, מוציא אקדח, אם אתה לא הולך לעשות את זה, אתה מקבל כדור.

והוא רציני.

אז מותר לו, מה, הוא חייב ללכת להביא את החבילה,

או שהוא יכול להרוג אותו?

מה אומרים הציבור?

אה, מה אתם אומרים?

צריך ראייה, למה הוא יכול להרוג אותו?

אה?

אני שיביא את החבילה. שיביא את החבילה, לכאורה. למה הוא יכול להרוג אותו?

בסדר, אבל אפשר להציל אוהב אחד מיבוא רוב.

לא גרע מאחד מאיבריו, תלך תביא את זה וזהו, ולא יהיה כלום.

על חשבונו, על חשבוני. אה?

יכול להוציא אותו על חשבונו,

הוא רוצה על חשבוני. מה על חשבונך? יש דקה לעלות.

אז רב שלמה זנבא נוירבך אומר באמת, ככה כתוב בזיכרון שמואל,

אני לא חייב לעשות מעשים בשבילך.

אני לא חייב לעשות.

אתה רוצה להרוג אותי? מותר לי להרוג אותך, בא להורגך, השכם להורגו.

להצילוי באחד מאיברו, הגדר הוא שבמעשה שאני, הצולש,

שאני צריך להרוג אותך כדי להציל את ההוא או להציל את עצמי,

אז הדין הוא שההצלה היא,

המעשה של ההצלה היא לא להרוג לגמרי, אלא באחד מאיבורו.

אבל לעשות מעשים חדשים אני לא חייב לך, אני לא פועל שלך.

והוא מוכיח את זה, רב שלמה זנבא נוירבך את הדין הזה, את ההלכה הזאת, היא מזמרי.

אומר רב שלמה זנבא נוירבך, תראו בפנחס שלמה, אומר, אם לא ככה,

אז מה כתוב בגמרא שזמרי, את הקושי של החזון איש בעצם.

למה כתוב בגמרא שזימרי יכל להרוג את פנחס?

מה פתאום שיפרוש?

להציל לו באחד מאבורוב.

אומר רב שלמה זמנברבך, אתה רואה שאני לא חייב לעשות מעשים אחרים.

בהצלה אני חייב לעשות,

כשהותר לי להרוג אותך, לא לעשות הריגה אלא הצלה,

מעשה פחות.

אבל מעשים חדשים, פה לפרוש? מה זה קשור?

לעשות מעשים אני לא מחויב.

אבל, ככה הם כותבים,

זה לא כל כך פשוט, בסברה המון אפשר להתווכח,

ובמיוחד שמרן ראש הישיבה,

הרבן של ישראל,

הקדוש ברוך הוא יאריך ימיו,

הרב שטימון אז, לפני שנים, שדיברנו על זה,

הוא לא הסכים עם זה בכלל.

אמר ודאי שהוא חייב ללכת להביא את החבילה,

ודאי שהוא חייב ללכת להביא את זה,

לא גרע מאחד מאבריו, מה זה משנה אם זה מעשה אחר?

זה מעשה שלא גרע מלהציל לו באחד מאבריו,

אם כן, אז אם ככה הקושייה חוזרת,

כן, אז הקושייה חוזרת.

השאלה אם הוא יכול להרוג אותו, לעשות מה שהוא אמר, או שהוא צריך ללכת להביא את החבילה.

אם אפשר להצילו באחד נאבריו, הוא חייב להצילו באחד נאבריו. אז למה פה לא?

טוב, זה הנושא של השיעור הראשון, רבותיי.

ירושלמי זה רק שמה, מה לעשות?

בחלק, זה רק שם הוא הדביק אותו.

אבל אברהם הוא פוסק את זה, זה שאלנו, אברהם הוא פוסק את זה לכל הדינים.

מהרמב״ם, הרמב״ם פוסק את זה לכל הדורות.

לא חבילה, כי זה מעטפה, לא משנה מה, כל דבר, כל מעשה.

לא, איך אפשר להגיד עליכם מטען חבלה מצדיק, לא אמרתי לו תביא פה מרחוב ממשפחה חשובה.

טוב, מטען חבלה, לא מדברים על מטען חבלה.

מדברים שוב, תיכנס למכולת, תביא לי שקית שוקו.

משקית שוקו שמיתן לך בלט?

דוגמה הבאתי, כן, חבילה.

טוב, אני עכשיו רוצה לעבור לעוד נושא עכשיו, בענייני דיומא קצת.

ניכנס קצת להלכה.

אם הזכרתי, רבותיי, לפני שאני מתחיל את הנושא השני, אם הזכרתי את מרן הרב שטימא, אני חייב להגיד לכם

שלא מזמן, כשהייתי אצלו, לפני, מתי זה היה?

לא שבת שעברה, לפני שבועיים אולי?

לפני מעל שבוע ומשהו,

סיפרתי לו על ה...

אנחנו הרי בישיבה באשדוד.

הישיבה אצלנו, באורך השם, פועלת באשדוד, תחת המטחים,

לומדים יום ולילה, רגיל בישיבה. כל הבחורים, מאה בחורים, נשמרים בישיבה רגיל ולומדים.

והכול בהוראה של הראש איבה, הוא לקח עליו אחריות.

אמר לרב שטימן, אמר לזה...

אז שאלתי אותו, שזה באמת פלא,

כל כך, כבר הגענו לו כמעט, אה, זה היה 1,500

טילים.

לא קרה כמעט שום דבר. אם אתם יודעים שלפני שבוע וחצי, שבועיים,

לפני שבוע הם הרטו טיל, רצו לפגוע באילת,

והגיע למצרים, לסיני.

נהרגו שם שבע במקום ו-22 פצועים.

ובארץ אלף ומשהו טילים ושום דבר.

אז הרי הישיבה אמר,

זה ודאי ניסים, והניסים האלה זה בזכות ריבוי התורה שיש.

כיוון שיש ריבוי תורה, ולכן, ברוך השם,

במקום ישראל יש ריבוי תורה.

אז בגלל הריבוי התורה שיש,

לכן יש את כל הניסים האלו.

אבל הוא הוסיף עוד מילה.

אבל אם היה יותר ריבוי תורה,

לא היינו צריכים את הניסים האלו בכלל.

אתם שומעים?

אם היה יותר ריבוי תורה,

אז לא היינו צריכים את הניסים האלה.

טוב, בואו נתקדם הלאה.

אני רוצה קצת לדון בכמה הלכות פה למעשה.

שכון אורוך,

לפני השכון אורוך אני אתחיל עם הטור.

הטור בסימן תקנא, שפה גם השולחן אורוך נמצא,

הטור כותב נהגו אבותינו, אני עובר לנושא של ההלכה, כן רבותיי?

נהגו אבותינו שלא להתרחץ מראש חודש אב, כך כתוב בטור.

נהגו אבותינו שלא להתרחץ מראש חודש אב.

המקור זה המורדכה,

בתרל״ט בתענית המורדכה,

שהם הראשונים שלא להתרחץ מראש חודש אב.

התרומה סדשן שהבאתי פה, התרומה סדשן בתשובה קנון,

התרומה סדשן פה מאריך.

דן התרומה סדשן, רבותיי, בדין הזה של השולחן אורוך,

של הטור, דן התרומה סדשן, מה שאסור להתרחץ מראש חודש אב.

האם אסור להתרחץ רק בחמין,

או גם בצונן אסור להתרחץ?

ועוד מעט נגיע לדברי השולחן ארוך, כן?

אני מתחיל עכשיו עם התרומה סדשן.

או התרומה סדשן, דן, האם האיסור הוא גם,

רק בחמין מראש חודש אב שאסור להתרחץ,

או גם בצונן?

אז אומר התרומה סדשן,

בקנ',

כתוב בתרומה סדשן,

בספק שלו הזה, מתחיל עם הסוגיה, יש לנו סוגיה בתענית, צריכים לדעת,

הגמרא בתענית דף יג אומרת יסוד.

הגמרא אומרת בתענית יג,

כל דבר שהוא אסור מצד אבל,

אז זה אסור להתרחץ בין בחמין

בין בצונן,

כי אבל אסור ברחיצה בכלל, בין בחמין בין בצונן.

דבר שהוא לא אסור מצד אבל, אומרת הגמרא,

אלא מצד תענוג, יש תעניות שזה רק מצד תענוג, על הגשמים וכולי, שהגמרא מעריכה שזה רק מצד תענוג,

אז אסור להתרחץ רק בחמין, כי זה תענוג,

אבל בצונן מותר להתרחץ.

זה הגמרא בתענית יג.

אז אני אומר, אז לפני שאנחנו נכנסים על דיון של התרומה סדשן,

שזה צריכים לדעת, קומה ראשונה,

תלוי מה הימים האלה, מראש חודש אב

עד תשעה באב, איזה דין יש להם?

האם יש להם דין כמו תשעה באב, שזה מצעד אבל,

אז ודאי שאסור להתרחץ בין בחמין לבית צונן.

או שאין להם דין אבל, יש להם דין של תענית,

כמו של תענוג, אז מותר בצונן, ורק בחמין יהיה אסור.

זה דן

התרומת סדשן, ובואו נראה מה הוא רוצה לפשוט.

הוא רוצה לפשוט שלכאורה, מוכיח ראיה ברורה,

הוא רוצה להוכיח שלכאורה אפילו בצונן אסור,

מה הוא מביא? אומר התרומת סדשן כך,

רעיון נפלא, אומר התרומת סדשן,

הרי הוא מביא את המורדכי שם, בתרלט, שהמורדכי מביא את הסוגיה בתענית דף ל', היא סוגיה לקמאל, בדף ל' בתענית.

הגמרא שם כתוב, תנו רבונות.

כל,

אומרת הגמרא, כל מה שנוהג,

כל המצוות והדינים שנוהגים באבל,

נוהגים בתשעה באב.

זה הגמרא,

והמורדכי מביא את הגמרא הזאת.

המורדכי מביא את הגמרא, כל מה שנוהג באבל,

נוהג בתשעה באב. זה אחרי שהמורדכי אמר לנו שאסור לרחוץ מראש חודש.

ואז הוא מביא את הגמרא, כל מה שנוהג באבל, נוהג בתשעה באב.

ומוסיף המורדכי, ומיהו עוד פעם?

נהגו שלא לרחוץ מראש חודש אב.

אומר הטרומס הדשן, היה קשה פה למרדכה קושייה עצומה.

אני המורדכה מתחיל שאסור להתרחץ מראש חודש אב.

יש גמרא נגד מפורש, הגמרא אומרת בתענית דף ל',

שכל מה שנוהג בתשעה באב,

באבל נוהג בתשעה באב.

אז בגמרא מבואר שרק בתשעה באב זה נוהג,

לא מראש חודש.

אז איך אני רוצה לאסור מראש חודש?

זה היה הקושייה של המורדכה.

ואומר התרומא סדשן בא המורדכה ומתרץ ומיהו נהגו מראש חודש אב מה שמראש חודש אב זה רק מנהג זה לא דין הגמרא מדברת על עיקר הדין אז בעיקר הדין אסור לדחוץ בתשעה באב

זה הגמרא אומרת שכל מה שנוהג בהאוון נוהג בתשעה באב שאסור לראות

מה שכתוב מראש חודש אב מיהו נהגו אומר המורדכה ככה מבאר התרומא סדשן

בסימן קנ את דברי המורדכה

עכשיו, פה הוא רוצה להוציא את הדין שלו. שימו לב מה הוא אומר.

אומר,

אומר התרומה סדשן,

אם נאמר שלפי,

ככה אומר התרומה סדשן, אם נאמר שהאיסור שכתוב במורדכי שאסור לרחוץ מראש חודש אב,

זה רק...

בחמין ולא בצונן,

אז מה הקושייה של אמורדכי?

שואל אמורדכי,

איך בגמרא כתוב רק מה שנוהג באבל נוהג בתשעה באב?

ושואל אמורדכי, אז איך זה אנחנו אומרים שמראש חודש אב אסור לכרוץ?

מה הקושייה?

מה שנוהג באבל נוהג בתשעה באב, הרי הדין הוא שמה זה בין בחמין בין בצונן.

גם בצונן אסור בתשעה באב להתרחץ.

זה לכולי עלמי, בתשעה באב עצמו אסור גם בצונן.

ממילא אם בין בחמין ובצונן,

אז זה הדין של הגמרא לתשעה באב.

מה שכתוב מראש חודש זה מדובר רק בחמין אסור, אבל בצונן מותר.

אז מה הקושייה של אמורדכי והוא צריך לתרץ,

שמראש חודש זה רק מנהג?

מה הקושייה?

אין פה שום קושייה בכלל.

בהכרח אומר הטרומס הדשן שהאמורדכי למד

שהאיסור החיצה הוא בין בחמין בין בצונן.

גם בצונן אסור.

ואם אין אז קשה לאמור לך קושייה עצומה. אם מראש חודש איסור בין חמין בין בצונן,

אז מה הגמרא בדף ל' בתאייניש? הגמרא שם אומרת רק

תשעה באב, אבל הוא כמו תשעה באב.

אז הוא מתרץ, שמראש חודש זה רק מנהג.

זה הראייה שמביאה טרומס הדשן בק.נ.

אבל אחרי הראייה הזאת של טרומס הדשן, הוא אומר,

אבל ברמב״ם כתוב,

ופה הוא קצת מתקשר, איך אני רוצה ככה ללמוד בבא מורדכי?

אני בא ועושה פה מחלוקת ראשונים?

ברמב״ם כתוב לעד יהיה לא כך.

הרמב״ם נמצא בפרק ה' הלכות תענית הלכה ו', כתוב ברמב״ם כך.

נהגו הכל,

אומר הרמב״ם, שלא להיכנס למרחץ. בשבוע הזה,

שבוע שחל בו, תשעה באב, נהגו הכל לא להיכנס למרחץ.

עכשיו, לשונות של מרחץ, אתם צריכים לדעת, זה הסוגיה גם בי״ג,

הלשון לא להיכנס למרחץ. למרחץ הפשט הוא רק בחמין הסוג,

בקר מותר. הגמרא שם,

בדף י״ג למטה, רפרם אומר.

הגמרא שם אומרת,

לעדיה,

היא מוכיחה את זה, שכתוב למרחץ זה רק בחמין.

גמרא מביאה ראיה מהמשנה, כתוב נועלים המרחצאות,

שאיפה שכתוב מרחץ זה רק בחמין.

אם כתוב לרחוץ,

אז אפילו בצונן, אבל אם כתוב מרחץ,

אז מרחץ רק זה בחמין.

אז אומר, הנה כתוב ברמב״ם, כמו שמבואר בגמרא, ברמב״ם לעדיה כתוב,

לעדיה מבואר ברמב״ם,

שמותר לרחוץ בקר, רק בחמין אסור.

הכל נוהגו לא להיכנס למרחץ רק.

וכמו שמובהר בגמרא שמרחץ זה רק חמין.

אז אם מרחץ זה רק חמין, אז כתוב ברמב״ם להידע שעשו רק בחמין, אבל בצונן מותר.

אז מה, אני בא לעשות פה מחלוקת בין אמורדכי לרמב״ם?

אומר התרומא סדשן, אבל כיוון שבין כל הם חולקים, אמורדכי הרי מדבר שמראש חודש אסור.

אמורדכי...

מה קורה שם?

והכינו את אשר יביאו.

אמורדכי רבותיי מדבר,

אמורדכי מדבר,

כן? אמורדכי

מדבר מפורש שמראש חודש אב אסור לרחוץ.

אז אם אמורדכי מדבר שמראש חודש אב אסור לרחוץ,

על זה אמורדכי מדבר,

שמראש חודש אב אסור לרחוץ רבותיי,

אז זה מפורש נגד הרמב״ם, הרמב״ם מדבר רק על שבוע שחל בו.

אז כימן אומר התרומא סדשן שבן גו הם חולקים.

הוא סובר מראש חודש והרמב״ם סובר רק בשבוע שחל בו אז גם בזה הם חולקים שהרמב״ם אוחז שאסור רק בחמין אבל בצונן מותר והמורדכי אוחז שגם בצונן אסור

מסיק בסוף דבריו התרומת סדשן

למרות הוא מביא כמה קהילות בחוץ של הארץ שכן ראינו אומר התרומת סדשן שהיו הולכים לנהרות לשחות בנהרות

אז רואים שבצונן כן מותר לכן הוא מסיק שהמחמיר תבוא עליו ברכה אפילו בצונן לא

זה התרומת סדשן

מכל מקום רבותיי אבל זה צריכים לדעת לפי הרמב״ם

הרמב״ם כתוב להדיע שמותר אפילו בשבוע שחל בו בצונן

לפי הרמב״ם הפשטות מה שיצא לנו עד עכשיו

ברמב״ם מבואר להדיע שכל האיסור הוא בשבוע שחל בו רק בחמין

אבל בצונן מותר אפילו בשבוע שחל בו

וזה מביאים גם תראו בחמסלוני ועוד שהיו הולכים לנהרות אפילו בשבוע שחל בו לנהרות זה צונן

אז ככה מבואר ברמב״ם.

עכשיו בואו נתקדם עוד שלב, שימו לב טוב.

השולחן הערוך פה אצלנו, אני רוצה להקריא לכם את השולחן הערוך.

מה?

מביא מחלוקת ראשונים בזה, ולכן הוא אומר שהמחמיר תבוא עליו בברכה.

השולחן הערוך, בואו נראה את השולחן הערוך אצלנו.

השולחן הערוך בסימן תקנא, אני קורא לכם את השולחן הערוך,

הלא חטא ז.

אומר השולחן הערוך, יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש.

אז הרי ראשונוך מביא דין ראשון, יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש, ואנחנו נזכרנו מזה, זה המורדכי, כן?

ממשיך השולחן ערוך ואומר,

ויש שאין נמנעים אלא בשבת זו.

ויש שאין נמנעים רק בשבוע, מה?

יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש,

ויש שאין נמנעים, אומר השולחן ערוך, אלא בשבת זו.

בשבוע שחלבו, כלומר.

רק בשבוע שחלבו.

אז אנחנו יודעים את הכלל, יש ויש,

הלכה כויש.

משנבורו מביא את זה לכמן מפורש,

נראה לי בתרכוו,

כן,

תרכוו כתוב במשנבורו לאדיה בשער הציון.

אני רק אגיד לכם את המילים של המשנבורו,

בביור הלוכי הוא כותב, על פי הכלל הידוע,

דבשני שומרים פסק השולחן ערוך כהשני.

הוא מדבר אז גם אחלה, לגבי סוכת אחת האילן, תראו.

אז גם פה,

רק בשומרים הולכים כמו האש שומרים השני.

אז השוכנות אחוז פוסק, רבותיי, להידיע,

כמו האש שומרים השני.

כשהאש עומרים השני כותב שרק בשבוע זה אסור לרכוץ.

אז מה זה רק בשבוע זה? כמו הרמב״ם,

שרק בשבוע שחל בו לפי השולחן הערוך אסור לרכוץ.

עכשיו, פה אני רוצה להגיד לכם חידוש גדול,

ובוא נראה מה שטוענים.

בא העור לציון,

כן, רק בשבוע שחל בו.

אבל הרמב״ם אומר שמי ש.. שבוע שחל בו הרמב״ם. זה המורדכי, צדיק, אתה מה.. התערבב אצל כבודו המורדכי והרמב״ם. כנראה בגימטריה זה אותו דבר, אבל

אמרתי שהמורדכי אומר מראש חודש שם.

הרמב״ם אומר רק בשבוע שחל בו.

לא, אבל בצונן.

הרמב״ם אומר שרק בשבוע שחל בו אסור בחמין.

אבל בצונן אפילו לפי הרמב״ם מותר בשבוע שחל בו.

גם אמר רמב״ם ככה.

עכשיו כתוב בשולחן ערוך שיש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש ויש, אין, שנמנעים רק בשבוע שחל בו.

לא כתוב במה בשולחן ערוך.

בא מרן הרב בן ציון אבא שאול בספר שלו, אור לציון חלק ג'

והוא רוצה לחדש חידוש גדול.

הוא אומר שלפי השולחן ערוך הוא לא פוסק כמו הרמב״ם.

שולחן ערוך פוסק לגבי השבוע שחל בו.

הוא מוביל ראיה כזאת, איך השולחן ערוך מתחיל?

שיש נוהגים שלא לרחוץ.

לא כתוב מרחץ, אלא לרחוץ.

זה הבאתי לכם מקודם את הסוגיה שאיפה שכתוב מרחץ זה רק בחמין.

איפה שכתוב לרחוץ זה גם בצונן.

אז הוא אומר, הנה השולחן ערוך אומר לא לרחוץ,

אז לרחוץ זה אפילו בצונן.

אז כתוב בשולחן ערוך שבשבוע שחל בו אסור אפילו בצונן.

נכון, אתה אומר כמו היש אומרים בשולחן ערוך, פוסק.

אז בשבוע שחל בו אסור כמו בצונן.

אז אומר רב בן ציון אבא שאול להלכה,

להלכה, שלפי הספרדים פוסקים כמו השולחן ערוך.

שולחן ערוך, אז אסור בשבוע שחל בו אפילו בצונן.

השולחן ערוך קיבל את דעת הרמור בחלק הזה של שבוע שחל בו, שאפילו בצונן אסור.

ככה הוא כותב.

עוד רגע נגיע, רבותיי, תנו לי לגמור, נגיע מה אנחנו אומרים בהלכה למעשה.

אבל קודם כל אני אומר מה כתוב באור לציון,

והוא מוכיח את זה ראייה ברורה.

זה הראייה של האור לציון, שלפי הספרדים,

בשבוע שחל בו אסור אפילו,

בצונן, כי כתוב לא לרחוץ, מרחץ זה חמין, אבל לרחוץ זה אפילו בצונן.

זה הראייה שהוא מביא.

כן, אבל מה התיר?

רק בצונן לכאורה.

אז רק לכאורה בצונן.

רק בצונן. מה התיר? אמר שגם זה התיר. עוד פעם, לא, אני אומר.

כשהרב בן צביון אבא שאול אומר

דבר כזה,

שהפוך, אין נמנעים, הוא לא התיר.

השכונה הוא כותב, ויש שאין נמנעים אלא בשבת,

זו

שרק בשבוע שחל בו נמנעים מלרחוץ. הוא לא כתב במה.

הוא לא כתב בשולחן ערוך במה.

אז לפי הרמב״ם עד עכשיו, איך שלמדנו,

רק בחמין אסור. נמנעים בחמין רק, אבל בקר מותר.

בא האור לציון ומוכיח לא. הוא אומר שכיוון שהוא התחיל לכתוב שלא לרחוץ,

ולרחוץ זה לא כתוב מרחץ,

אז לרחוץ זה אפילו בצונן. אז כיוון שזה אפילו בצונן,

אז הוא כותב

מפורש שרם לפי השולחן ערוך,

הוא פוסק כמו הרמה בשבוע שחל בו.

אז ככה, זה עסק הדעת, זו שיטה שלישית.

עד עכשיו יש לנו את השולחן, המורדכה בראשונים,

שאומר בן בחמין, בן בצונן, ושאתה רמב״ם שרק בחמין אסור,

אבל בצונן מותר.

פה לפי האור לציון זו שיטה חדשה, שלישית.

וגם זה, אני לא רוצה לפלפל באורך בנושא הזה, אבל לפי זה אין את הראייה של המורדכה.

חשבנו שלא הייתה את הראייה של המורדכה. מה שהמורדכה רצה להביא ראייה,

לגבי צונן זה לא תהיה ראייה כי הוא יכול לסבור בדין הזה ככה ובדין הזה ככה.

כל מה שהוא אמר, הוא בנה כי הנה אתה רואה שהרמב״ם בינקו חולק על הדימים, אבל אישות השלישית יכולה לחלוק על הימים ולא לחלוק על המים,

אם כמו שהוא אומר.

אבל בלי השאלה הזאת, אני רוצה רק להעיר ירח חרד

שמהשולחן ערוך משמע לא ככה.

בוא נראה, כל מה שהוא מדייק זה מהשולחן ערוך.

מה השולחן ערוך?

יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש.

נכון, לא לרחוץ. מה זה לא לרחוץ?

אפילו בצונן.

אבל מי זה הנוהגים האלה? זו הדעה הראשונה,

זה הולך לפי הרמור, המורדכה.

באמת, שם חייב להיכתוב לרחוץ,

כי אם תיכתוב לא להיכנס למרחץ אז זה משמע רק חמין.

והמורדכה אומר מפורש שבן בחמין בן בצונן, כמו שהוכיח את תרומת שדשן.

וזה פוסק הרמה, בן בחמין בצונן.

אז אני לא שייך שאני אכתוב פה מרחץ.

הוא מדקדק, למה כתוב לרחוץ? למה לא כתוב מרחץ?

כי השולחון הוא כתב את זה על הדעה הראשונה.

בדעה הראשונה חייב לכתוב לא לרחוץ.

כי בדעה הראשונה אנחנו מדברים לפי איזה שיטות?

לשיטות שאומרים מראש חודש. מי זה?

זה מראש חודש זה המורדכה.

והמורדכה הרי אסור אפילו בצונן.

אז חייב לכתוב לרחוץ, כי לרחוץ זה אפילו בצונן.

מה שהוא ממשיך הלאה, ויש שאין נמנעים אלא בשבת זו,

פה הוא כבר לא נכנס לחלק, הוא לא כתב פה מרחץ ולא לרחוץ, לא כלום.

אז פה הוא לא נכנס לעניין הזה. אז מה אתה רוצה, שהוא ילך ויוסיף?

ויש, אין נמנעים להיכנס למרחץ? למה הוא צריך להכניס את כל זה?

מה שהוא כתב לרחוץ רק על הדין של שולחן ערוך, הראשון, שעל זה זה לפי הר עמו והמודחה.

ובאמת בזה חייב לכתוב לרחוץ.

אז אני אומר, גם הראייה שהוא מביא מהלשון, לכאורה זה לא ראייה.

ולכן השולחן ערוך בפשטות משמע,

כמו הרמב״ם, ולא לחדש פה עוד דעה שלישית,

שזה לכאורה, אף אחד מהראשונים לא אומר את זה, היה חילוק כזה.

להגיד דעה ששולחן ערוך עשה פשרה ולא נגע בזה,

וגם בבשל יוסף רואים שהוא לא הכניס את הדעה הזאת, השולחן ערוך, כן?

אז לכאורה, רבותיי, בשולחן ערוך מבואר כפשוטו שבשבוע הזה שחל בו זה כמו הרמב״ם שרק אסור לרחוץ. במה?

בחמין.

אבל בצונן לפי השולחן ערוך יהיה מותר לרחוץ אפילו בשבוע שחל בו.

אנחנו נוכיח לזה עוד ראייה.

צונן זה פושט?

קר, צונן.

מה שחם קצת זה תענוג, מה שלא חם.

כבודו, זה הסברנו מקודם, שאם זה מצעד אבלות זה לא קשור להנאה.

אם זה מצעד אבלות, זה הגמרא בי״ג בתענית,

שמה שמצעד אבלות בין חם בין קר אסור, זה לא קשור להנאה.

כל דין של הנאה, תענוג, אם זה לא מדין אבלות,

זה מדין תענית, כמו שזה טעניות של גשמים.

אז אם זה מתעניות,

אז זה רק תענוג,

ואז חמין אסור וצונן מותר.

זה הקדמנו מקודם את הסוגיה בתענית י״ג.

מכל מקום, בואו נתקדם הלאה, רבותיי. אני רק רוצה להגיע לפה, לכמה נפקמיות, לדינה פה,

גם אצלנו, וגם, עוד רגע, ניכנס לפה לכמה דברים חשובים.

צריכים לדעת דבר אחד.

אז זה קודם כל אני אומר בשחולחן הערוך לכאורה,

גם לעד יהיה, בשחולחן הערוך

קשה לחדש את החידוש הגדול הזה,

ובשחולחן הערוך משמע שבשבוע שחל בו מותר אפילו בצונן. זה לכאורה ברור.

עכשיו, צריכים לדעת מה זה המחלוקת. לפי מה שדיברנו,

יצא דבר כזה.

אני אומר, מלבד השיטה החדשה, יצא לנו דבר כזה.

הרי זו המחלוקת בין הרמב״ם לראשונים. מה המחלוקת?

האם הימים האלה מראש חודש, יש להם דין של מה?

של אבלות,

ואם זו אבלות אז אסור בין מחמין בין בצונן כמו שאמרנו, וזה סובר המורדכה והרמ״ם.

והרמב״ם סובר לא, אלה הם דינים של אבלות,

רק דינים של תענית.

הקדושה באב זה אבלות,

ואז אם יש להם רק דינים של תענית, אז רק

בשבוע שחל בו אסור בחמין, אבל בצונן מותר. זה ההסבר, המחלוקת של הראשונים, כן?

אז בואו ניכנס פה לנקודה שאני רוצה קצת לדון עליה

ולהוכיח.

יש שולחן ערוך בתקנ״ד, כתוב בשולחן ערוך שם,

בתקנ״ד זה בהלכות תשעה באב, כתוב בשולחן ערוך במפורש שרחיצה אסורה בתשעה באב.

אז כתוב בשולחן ערוך,

בין בחמין בין בצונן, זה המיום של שולחן ערוך.

רחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין בין בצונן.

אז כשהשולחן ערוך רוצה להגיד על צונן שזה גם אסור, הוא אומר במפורש,

בין בחמין בין בצונן.

ואם פה השולחן ערוך לא כותב לנו,

ויש בין בחמין ובין בצונן, סימן שזה כפשוטו, רק בחמין, כמו שדיברנו.

זה סימן שזה רק, כפשוטו, רק בחמין ולא בצונן.

כן? ככה מבואר פה בשולחן ערוך.

אז בשולחן ערוך אנחנו רואים להדיע,

כן? שרק

בחמין ולא... שפה ההיתר של שבוע שחל בו,

שהאיסור בשבוע שחל בו הוא רק בחמין, אבל בצונן מותר.

כי כשהשכונך רוצה לכתוב גם על צונן, הוא לא אומר את המילה רק מרחץ,

את המילה לרחוץ, אלא הוא אומר בין בחמין בין בצונן,

בתקנון דלת.

אז פה שהוא לא אמר לנו את זה, זה עוד ראייה לדין הזה שדיברנו שכל דברי השולחן ערוך זה רק בחמין,

אבל בצונן מותר לרחוץ בשבוע שחל בו, ולא כמו מה שאומר לכאורה האור לציון.

עכשיו אני רוצה להגיד על נפקא מינא,

עוד נפקא מינא על ההלכה, זה צריכים לדעת פה, אנחנו צריכים לדעת דבר חשוב.

אבל שאסור לו לרחוץ רבותיי,

מה הדין לגבי פניו ידיו ורגליו?

כל אבל שאסור ברחיצה,

מה הדין לגבי פניו ידיו ורגליו?

אז הדין הוא שאסור פניו ידיו ורגליו אבל בחמין,

בצונן מותר לו,

אבל ידיו ורגליו בחמין אסור, כן?

נכון?

אם ככה רבותיי,

לפי הרמב״ם ששבוע שחל בו אסור לנו לרחוץ רק בחמין, אבל בצונן מותר לנו.

אז הפשט הוא, זה לא מצעד אבלות.

אז כיוון שמותרנו בשבוע שחל בו בצונן,

רק בחמין אסור, אז הוכחנו מהגמרא רבי יג,

שמה שאסור מצעד אבלות זה גם בצונן אסור.

אז הרמב״ם לומד ששבוע שחל בו זה לא מצעד אבלות, ולכן בצונן מותר.

אז אם בצונן מותר, כן, לפי הרמב״ם,

אז גם פניו, ידיו ורגליו יהיה מותר אפילו בחמין,

כי כל האיסור באבל בחמין, פניו, ידיו ורגליו,

כי זה מצעד אבלות,

אז אם אבלות אסור כל גופו, גם פניו וידיו ורגליו אסור.

אבל אם האיסור שלנו זה לא מצעד אבלות,

שהראייה בצונן מותר לגמרי,

אז גם פניו וידיו ורגליו לפי הספרדים יהיה מותר אפילו בחמין בשבוע שחלבו.

כי אם זה היה מצעד אבלות אז היה אסור אף בצונן, אז ודאי שגם פניו וידיו ורגליו אסור בחמין.

אבל עד כמה?

מה?

אמרנו הוא מצא תענית, תענוג, רק תענוג.

אז פניו וידיו ורגליו מותר.

גם כשהוא אסור תענוג, בכל התעניות שאסור לכרוץ בתענוג, הגמרא אומרת רק כל גופו.

אבל פניו וידיו, אגב, לא נאמר על זה, רק אם זה מצד אבלות.

אז ממילא עד כמה שאנחנו אוחזים בשולחן העוך וברמב״ם,

כשהרמב״ם ובשולחן העוך אוחזים שבשבוע שחל בו

האיסור הוא רק

בחמין ולא בצונן, אז זה לא מצד אבלות.

אם זה לא מצד אבלות, אז גם פניו, ידיו ורגליו,

מותר לו אפילו בחמין.

אז זה, אה?

כל גופו. לא כל גופו בחמין, אבל פתאום, רמב״ם... בצונן, לא? בצונן, כן, צדיק, התקדמתי עוד שלב.

שלפי הרמב״ם גם פניו וידיו ורגליו, מותר אפילו בחמין, לא רק בצונן.

לפי השולחן העוך והרמב״ם. זה חישבנו.

אה, רגע, אתה אמרת על כס חרדים, מה אין אשכנזים?

אמרתי, אין מראש חודש כבר.

אין מראש חודש, מה? לא, איך שהתרומת שדשן אומרת, לא בחמין ולא בצונן.

כן.

אז בשבוע שחל בו לפי הספרדים, יהיה שאסור שיהיה מותר אפילו פניו, ידיו ורגליו בחמין.

זה חידוש אחד שיוצא מהדברים האלו, בכל המחלוקת הראשונים שהביענו. כי אם זה המחלוקת

בין הרמב״ם לאמורדכי,

שמה הגדר אם זה אבלות או תענית כמו שדיברנו, אז עד כמה שלפי הרמב״ם זה רק תענוג וזה לא אבלות,

אז אם ככה, יהיה הגדר הזה.

עוד דין רבותיי שאנחנו רוצים להגיד פה, עוד דבר.

מה הדין בסבון רבותיי?

מה הדין בסבון?

אה?

מותר להתרחץ בסבון או לא? אז בואו נראה את הרמו.

כתוב ברמו,

הרמו כותב, מדבר ברמו, במלאכה טז, אני אקריא לכם את הלשון של הרמו.

הרמו כותב כך,

ואפילו בערב שבת של חזון

אסור לרחוץ לו מהרמו.

כי אם ראשו פניו ידיו ורגליו בצונן.

הרמו מתיר לפני שבת הזאת, של חבת חזון,

להתרחץ רק פניו ידיו ורגליו בצונן.

כך כתוב ברמו.

ממשיך הרמו ואומר,

ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין.

מהרמוש יש מקילים, לאו דווקא חפיפת הראש, תראו את חיי אדם,

גם פניו ידיו ורגליו.

חפיפת הראש לאו דווקא כן, חיי אדם על המקום.

אז יש מקילים,

מקילין או מהרמו, שבכבוד שבת מותר,

פנה ידיו ורגליו, או איך שהרמון מביא, חפיפת הראש מותר בחמין למי שרגיל בכך כל שבת. רק מי שרגיל בכך כל שבת,

אז גם השבת הזאת מתירים לו

בחמין פנה ידיו ורגליו.

מה זה אם פנה ידיו ורגליו?

אחרי זה ניכנס לכל הפרטים, אחרי זה. ככה אומר הרמון, כן?

עכשיו,

אומר לנו,

תראו, הביאור הלוך, המשנה בורי מביא,

על הדין הזה שמותר בחפיפת הראש בחמין,

כותב המשנה ברורי אבל לא בזיף ולואיג שעושים מאפר.

מה זה זיף ולואיג?

תראו את התרגום למטה זה סבון.

אומר המשנה ברורה שסבון אסור.

אז ככה,

אז כתוב במשנה ברורה שסבון אסור.

כלומר,

הרמון שהוא מתיר לנו לכרוץ פניו ידיו ורגליו בחמין,

הרמון שמתיר לנו לכרוץ פניו ידיו ורגליו בחמין,

אומר לנו הרמון שסבון אסור.

אז בפשטות רבותיי, מה הפשט בזה?

שלכאורה סבון זה יותר חמור מחמין.

כי אתה מתיר לכבוד שבת פניו וידיו, הרמון מתיר לכבוד שבת פניו וידיו ורגליו בחמין.

אבל בכל זאת, בסבון זה אסור.

אז אם בסבון זה אסור,

אז אם, וזוהי הפשטות לכאורה, לא? ככה הפשטות.

שהרמור אומר לך שחמין מותר, אפילו שחמין כל השבוע אסור, אבל לכבוד שבת מקילין בחמין, פניו ידיו ורגליו,

אבל בסבון אומר המשתבר של אסור, אפילו לפני שבת.

אז אם ככה,

יוצא לכאורה שסבון זה דרגה יותר גרועה,

יותר חמורה מפניו ידיו ורגליו.

אז אם ככה,

אנחנו הספרדים שמותר לנו בשבוע שחל בו

לעשות פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין כמו שאמרנו,

אבל סבון אין לנו היתר לכאורה, כי סבון לכאורה אנחנו רואים פה במשנה ברורה,

שסבון יש דרגה אחת מעל יותר חמורה.

אז ממילא, אז אפילו שמותר לנו פניו ידיו ורגליו

בשבוע שחל בו אני מדבר,

פניו ידיו ורגליו מותר לנו בחמין,

אבל בסבון יהיה אסור.

זה צד אחד.

אבל לכאורה אפשר ללמוד ברמה אחרת.

אפשר ללמוד שמה שהחמו התיר בחמין, לא פשט הוא שחמין ואסר לנו פה משלבורי ואסר לנו בסבון,

לא שפשט הוא שסבון זה יותר חמור מחמין.

יכול להיות שהם שתיהם אותה דרגה, גם סבון וגם חמין.

רק לא, התירו מה שהתירו, לא התירו את הכל, התירו את הדבר הנצרך יותר,

זה לפחות חמין.

יש לחקור בזה, האם הפשט הוא שסבון זה יותר חמור מחמין,

ולכן התירו רק חמין ולא סבון, או שלא, לא רצו להתיר הרבה דברים.

רחמים גם עשו, רק יקלו לכבוד שבת מי שרגיל כל שבוע.

אז יקלו כולה אחת. אם כמו הצד השני,

אז בעצם סבון וחמין זה אותו דרגה,

ורק יקלו דבר אחד,

אז כל זה מה שיקלו דבר אחד זה לפי הרמות,

שהרמות סובר, שאסור בחמין.

אבל לפי השולחן ערוך והרמב״ם, ששבוע שחל בו מותר פניו ידיו ורגליו בחמין,

אז גם יהיה מותר בסבון.

תלוי בגדר, בחקירה הזאת, איך לומדים את הפשט.

יש ראיות לפה, יש לי ראיות לשם, אני לא נאריך בכל הראיות, אין דבר, לא מוכרח לי כמו איזה צד מסוים,

אבל יש ראיות לפה ויש ראיות לשם, וזה תלוי בחקירה שאנחנו חוקרים, מה הגדר.

האם הגדר הוא שבאמת סבון זה יותר חמור,

ולכן הרמב״ם התיר רק חמין,

או שלא יותר חמור, יש את אותו דרגה,

רק לא מספיק יותר אחד להתיר לפני.

אז אם זו אותה דרגה, אז לנו יהיה מותר אפילו בסבון בשבוע שחל בו,

אבל אם זו דרגה מעל, אז זה יהיה אסור לנו בסבון, זה יהיה נפקא מינה לכאורה.

עוד דבר שאני רוצה פה,

חשוב מאוד

לדבר עליו בנושא שלנו, עוד נקודה חשובה מאוד, שימו לב.

אז אמרתי, תלוי בזה,

תלוי איך לומדים את הגדר.

תחמיר קצת, סבון לא, מה קרה?

להרגיש משהו.

הלאה.

תוספת ניקוי, לא יודע. מה?

סבון הוא בסך הכל תוספת ניקוי.

האור לציון,

מי שרואה באור לציון, שהוא אומר שבשבוע שחל בו

הוא אוסר אפילו בצונן, כן?

כן?

אבל הוא מתיר בסבון, לכבוד שבת.

כלומר, הוא אוחז כמו המשניבוריה, שבשבוע שחל בו אסור אפילו בצונן,

רק לכבוד שבת מתירים,

אז הוא גם מתיר אפילו ב... אז הוא מתיר גם ב...

הוא מתיר בסבון גם.

הוא מתיר בסבון.

אפילו שהוא מחמיר ששבוע שחל בו זה כמו ארמרמו,

זה האור לציון. הרי האור לציון, כמו שדידקנו,

בסדר, היה לנו עליו כמה הערות, אבל הוא אוחז עצמו,

האור לציון, ששבוע שחל בו,

אפילו שאנחנו אוסרים, לפי דבריו, אפילו צונן,

אבל לכבוד שבת, הוא מתיר גם סבון. הוא מתיר שם.

טוב, זה האמת היא שכולם רואים, זה כבר מדקדקים הפוסקים כולם, שלמה המשנה ברורי אמר סבון,

רק על הדין של חפיפה בחמין.

לפני זה גם על פניו ידיו ורגליו שמתירים בצונן,

הוא לא אמר את הדין של סבון.

אז הרבה פוסקים רוצים להגיד שכל דברי השולחן ארוך, האיסור של סבון זה רק בחמין.

האמס ליעקב, רבי יעקב קמינצקי, שלושה להלכה, גם כותב כמה מוצות סברה.

הוא מתיר, אחד שיש לו לכלוכים בידיים וצריך לשטוף את זה,

אז הוא מתיר בסבון עם כרים ולא, כן? הוא מתיר בסבון אפילו עם כרים ולא בחמין.

אז פה רואים לכאורה את הגדר כמו הצד השני.

אני אומר, זה נושא עם הרבה הרבה רעיות, אבל הוא מתיר להלכה

להעדיף בצונן עם סבון מאשר עם חמין. איפה שיש לכלוך שאתה כן צריך להוריד את זה.

אז הוא מתיר אפילו עם סבון. אז רואים שבסבון, ובזה מוצאים את זה הפוסקים הרבה,

שכל הדין שהמשנבורי הביא פה, כל הנידון,

זה רק על חפיפת הראש בחמין,

אז על זה כתב המשנבורי את הדין של סבון שאסור.

המשנבורי, מה שהוא מביא סבון, זה לא, המשנבורי לא מציין מי זה, אבל זה מגן אברום.

זה כבר הפוסק מגן אברום כותב את זה לעדת הסבון אסור. אבל כל הדברי על מגן אברום זה רק על החלק הזה של חמין.

אז פה רוצים להוציא שבקרין באמת בסבון יהיה גדר אחר,

שמותר הרבה מהפוסקים. אז לך אני אומר, זה נושא מאוד מאוד האור בחלק הזה.

אז לכן האור לציון גם מתיר אפילו בסבון.

כן?

אצלו זה יותר קל אפילו מאז.

אני יכול להגיד שסבון יש לו יותר הרעה להשתמש בו כשהוא מתרחץ בחלון מאשר שהוא מתרחץ בחלון. בסדר, ממילא, זו ההסברה של חמין, נכון? זו ההסברה של חמין.

אז יוצא רבותיי לסיכום מה שיצא לנו עד עכשיו,

שרק כל גופו בחמין אסור לפי השולחן ערוך,

אבל פניו ידיו ורגליו לפי השולחן ערוך, והרמב״ם מותר אפילו בחמין.

אני עכשיו רוצה להתקדם עוד דין. בעיקר הדין של תרומת הדשן שהבאנו,

פה אני רוצה לשאול אתכם שאלה אחת.

בעיקר הדין של תרומת הדשן שהבאנו שהוא שואל כן.

שבגמרא כתוב בדף ל�', רק בתשעה באב אסור.

אז הוא שואל איך אנחנו נוהגים מראש חודש? הרעמו שמבוסס על המורדכה,

שזה התרומת הדשן, דן בדברי המורדכה שהזכרנו.

איך הגמרא אומרת איך אנחנו רוצים מראש חודש לאסור? הרי בגמרא כתוב רק בתשעה באב אסור.

אז המורדכה תרץ מה שתרץ. נכון? שנהגו רק.

ואם פה הוא הוכיח שצונן אפילו אסור מראש חודש.

ככה תרומת הדשן, מה שהזכרנו מקודם, דקדק שאפילו צונן אסור. זה היה הראייה שלו, נכון?

בעיקר הדבר הזה, יש פה, לכאורה יש פה הערה אחת שצריך להבין אותה.

הרי

פה צריך להבין דבר אחד.

מה היה קשה בכלל לתרומת הדשן?

מה קשה לתרומת הדשן, רבותיי? מה כל הקושייה שאומרת שזה אמור להיות קשה?

הרי הגמרא אומרת בפסוכים נ״ד,

יש גמרא בפסוכים נ״ד, הגמרא שם אומרת

שתשעה באב,

זה כיום הכיפורים,

שבתשעה באב זה כמו יום הכיפורים שאפילו אסור להכניס את האצבע בצונן.

אז שואל, אז בואו נחזור על השאלה. מה שואל המורדכה,

ככה לומד התרומת הדשן, איך בגמרא כתוב להדיע שכל מה שחייב באבל חייב בתשעה באב,

וכמו שאבל אסור בצונן, אז גם בתשעה באב חייב בצונן.

נו, אז איך הגמרא אומרת שמראש חודש אסור? זו הייתה השאלה שלו.

איך מראש חודש? הרי כתוב בגמרא רק שבתשעה באב אסור.

לא, בתשעה באב מה שעשו זה כמו הגמרא בפסחים שאפילו בצונן אסור להכניס את היד לאצבע אבל מה שעשו מראש חודש

מה זה קשור? מותר להכניס את האצבע ודאי

אז מה הקושייה בכלל של המורדכי? יש פה שתי דינים שונים

מראש חודש אסור כל גופו אבל להכניס את האצבע בצונן מותר

ובתשעה באב כתוב בגמרא הרי בפסחים נד שאפילו אצבע אסור להכניס בצונן, בצונן אפילו

הגמרא אומרת שעשו את תשעה באב כיום הכיפורים

גמרא בפסיכימון ד', אז מה כל הקושייה? יש גמרא מפורשת שאפילו אסור להכניס אצבע אז מה שואל המורדכי? וגם הראייה שלו אם זה הקושייה מה הקושייה?

אתה שואל שפה כתוב בתשעה באב זה כמו האבלות שאסור בצונן

אז איך כתוב אצלנו מראש חודש אסור? לא, מראש חודש אסור על כל גופו

אבל האצבע מותר, תשעה באב אפילו אצבע מה הקושייה שלו מהגמרא?

זה פלא לכאורה שיש לנו קושייה, הערה לכאורה, על תרומת הדשן.

רק למה, מה אפשר ליישב את הערה על תרומת הדשן?

אז בואו נראה רבותיי, בואו ניכנס לסוגיה הזאת. זו סוגיה בפסחים שמה, זה רב לוזור שמה אומר. בואו נראה מה רב לוזור שמה אומר, ואולי פה יש לנו,

יש פה איזה,

הרב מבריסק אומר פה איזה הערה שמה, ליישב איזה תוספות מעניין, ולפי זה נוכל ליישב, אני חושב, גם את תרומת הדשן.

הגמרא, כשאנחנו מדברים עליה, הגמרא,

שאנחנו מדברים עליה, הגמרא בפסוכים נ״ד שם. הגמרא אומרת ככה,

רב לוזור אומר שאסור להושיט אפילו אצבע במים,

כיום הכיפורים, כן.

שואלת הגמרא, איך אתה אומר דבר כזה? הרי הגמרא מביאה ברייתא, כתוב בה ברייתא,

כתוב דין, כתוב בה ברייסא,

שאין בין תשעה באב לשאר תעניות, אלא עשיית מלאכה,

שבתשעה באב מותר לעשות מלאכה,

ושאר התעניות של הגשמים, שלא ירדו גשמים, אסור לעשות מלאכה.

אז כתוב בגמרא, שמה ההבדל בין תשעה באב לשאר התעניות?

רק מלאכה.

אז שואלת הגמרא, אז איך אתה אומר שבתשעה באב גם אסור לך לשים אצבע אפילו במים?

הרי הגמרא אומרת שאין הבדל בין שאר התשעה באב ושאר התעניות, אלא עשיית מלאכה.

שאר התעניות ודאי מותר להכניס את היד למים.

ככה שואלת הגמרא,

מהברייתא על רב לוזו,

מתרצת הגמרא,

כל מה שאמרנו אין בין תשעה באב לשאר תעניות זה לגבי כולה, להקל.

כלומר, זו הכולה היחידה.

בתשעה באב נשאר כל התעניות, שבתשעה באב מותר לעשות מלאכה.

אבל לגבי חומרות ודאי שהפוך,

תשעה באב זה הרבה יותר חמור מכל התעניות.

רק לגבי עשיית מלאכה אומרת הגמרא.

להקל, רק לגבי כולה, זה אין בין.

אבל להחמיר ודאי שתשעה באב יותר חמור.

ככה הגמרא אומרת.

תוספות במקום שואל שאלה והוא נשאר בצריך עיר, הוא לא מבין.

תוספות שואל למה הגמרא צריכה לשאול מאברייתא רק לפי רב לוזור.

כשרב לוזור אומר שאסור להכניס את זה במים,

שואלת הגמרא על רב לוזור מאברייתא.

הנה בברייתא כתוב שאין בן.

מהקושייה של אין בן אתה יכול לשאול לא רק על רב לוזור.

זה קושייה על הגמרא בתענית שהזכרנו בדף ל',

שבתשעה באב זה נוהג אבלות,

בתשעה באב אנחנו נוהגים אבלות כמו אבל שאסור בצונן.

אבל אצבע, מותר באבל להכניס אצבע.

למים קרים.

ואז הגמרא תשאל, הגמרא שמה, מה אתם אומרים, אז הגמרא תשאל מזה.

מהברייתא, כתוב פה בברייתא שאין בין תשעה באב לשאר תעניות אלא עשיית מלאכה.

לא נכון. וגם לגבי רחיצה, שבתשעה באב אסור ברחיצה. כל התעניות מותרות ברחיצה. רחיצה רגילה של צונן. בלי הדין של האצבע.

הרי בתשעה באב אסור ללחוץ בצונן.

זה לפי כולם שבתשעה באב אסור ללחוץ בצונן.

זה הגמרא בדף ל' שהזכרנו בתענית, כן?

שבתשעה באב אסור לכרוץ בצונן.

אז מה הגמרא צריכה לשאול רק על רב לוזור, שואל תוספות?

אתה רב לוזור, רב לוזור בא ואומר שאסור להכניס אפילו אצבע במים,

כמו יום הכיפורים,

שואלת הגמרא עליו, איך אתה אומר כזה, איש ברייתא אין בן,

זה רק כתעשיית מלאכה.

מה ששאר הדברים, אותו דבר, ובשאר התעניות מותר להתרחץ,

אז גם פה מותר להתרחץ.

אז הגמרא תשאל על הגמרא,

על רחיצה, למה היא שואלת רק על אצבע?

ככה שואל תוספות ותושבות נשאר בשאלה.

בא הרב מבריסק

והוא מיישב את התוספות נפלא, אומר הרב מבריסק ליישב את התוספות ביעור נפלא.

אומר הרב מבריסק כך,

אומר רעיון כזה

יש שתי דינים, צריכים לדעת אומר הרב מבריסק שיש שתי דינים.

למה לאסור רחיצה בתשעה באב?

יש סיבה אחת אומר הרב מבריסק לאסור מדין אבלות רחיצה בתשעה באב ויש עוד דין לאסור רחיצה בתשעה באב מצד תענית של יום הכיפורים

מה שרב לוזור בא לחדש זה כמו יום הכיפורים

אז יש שתי דינים לאסור רחיצה אומר הרב מבריסק

כל הרחיצה שזה מצד תענית

כן

הרי מה רב לוזור בא וכל הרחיצה שאנחנו עושים בגמרא בדף ל זה רק מצד תענית

כן

אסור תשעה באב.

יש לנו שתי דברים. יש לנו את הגמרא בתענית שאסור ללחוץ בתשעה באב,

זה מצד אוילות, כמו תשעה באב.

ויש לנו את הדין של אצבע, שזה מצד תענית שאסור להכניס.

עכשיו מה, אומר הרב מבריסק, מה תוספות שם?

למה הגמרא לא שאלה, מה הגמרא שואלת על רבלוז, או רק שתשאל הגמרא בדף למד?

למה היא צריכה לשאול על רבלוז? זאת שאלה מהבריתה בדף למד.

שבדף למד כתוב, מה?

דף ל״ד כתוב שבתשעה באב אסור לרחוץ בצונן,

תשאל מהברייתא, הנה כתוב בברייתא הזאת, שאין בין תשעה באב לשער תעניות, רק עשיית מלאכה.

מה שלהתרחץ בצונן מותר כמו שער תעניות?

ככה שואלת את זה.

למה היא שואלת את זה רק על רבלוזור?

אומר רבי בריסקי, היא שואלת את זה רק על רבלוזור פשוט.

כי רבלוזור בא ואמר לך שהאיסור להכניס את האצבע במים.

מה האיסור הזה? מצד מה האיסור אסור להכניס את זה במים? זה לא מצד אבלות,

כי אבל מותר לו להכניס את זה במים קרים.

כל האיסור להכניס אצבע זה רק מצד תענית של יום הכיפורים,

כן?

אז אני צריך לשאול עליו,

לכן הגמרא שואלת רק על רב לוזור שבברייתא כתוב אין בין תעניות לתשעה באב.

כלומר שהגמרא דנה מצד הלכות תענית, לא קשור ללכות אבלות בכלל.

בין כל תעניות תשעה באב לצד הלכות תענית.

אז היא יכולה לשאול רק על רב לוזור. מה הייתי שואל על הגמרא בדף ל? שם זה בכלל לא מצד תענית, זה מצד אבלות.

כשהגמרא אומרת בדף ל, שאבל אסור לרחוץ בצונן, אז גם שם בגלל הבעיה אסור לרחוץ בצונן.

אז אומר הרמי בריסק, הגמרא לא יכולה לשאול שם על דף ל?

כי שם זה מצד אבלות, פה אנחנו מדברים מצד תעניות.

ככה מתרץ נפלא, באופן נפלא,

הרמי בריסק, את קושיית התוספות.

לפי זה אנחנו רוצים גם ליישב הפוך אבל את קביעת מה ששאלנו על תרומת סדשן.

שאלנו על תרומת סדשן, מה אתה אומר? מה הקושייה בכלל שאתה שואל?

נתרץ תירוץ פשוט.

אתה שואל, תרומת סדשן שואל, קושייה עצומה. מה שהמורדכה שואל, שאם אסור מראש חודש, בגמרא כתוב שרק בתשעה באב אסור.

אז שאלנו, למה? נתרץ פשוט, שמה שכתוב מראש חודש זה אפילו רק כל גופו, אבל אצבע מותר. ופה כתוב בתשעה באב שאפילו אצבע אסור.

מה שאסור בתשעה באב אצבע זה מצד תענית.

מצעד תענית אסור להיות, זה לא מצעד אבלות.

זה לא קשור לאבלות. מה שתרומה סדשן שואל, הרב תרומה סדשן מדבר על הגמרא בדף ל זה מצעד אבלות.

לא קשור לדין אטבע שזה מצעד תענית של יום הכיפורים.

אז לכן לא שייך לשאול את הקבוצה ששאלנו על תרומה סדשן,

שנתרץ לכאורה את התירוץ הזה. כי פה זה מצעד תעניות, הוא מדבר רק מצעד אבלות.

על פי הרב מבריסק שייסדנו מקודם.

יש רק מה שיש, כבר אני מסיים, יש רק משהו להעיר על כל זה.

טוב, יש בזה כמה מלאכים, אני לא נדבר על זה עכשיו, אבל כבר הזמן מאוחר

והרב זיסקין כבר צריך לדבר, למרות שהייתי לדבר על שתי עניינים.

אבל מה שיש להאיר בעיקר הדבר, מה נפקמינה, אחרי מה שהרמי בריסק אומר,

אז מה נפקמינה בשתי הדינים האלה? אם מצד תענית יום כיפור אסור לי אפילו אצבע,

למה אנחנו צריכים בכלל את הדינים של אבלות?

להגיד שמאבלות אסור, מה היא צריכה את הדין של אבלות? עד כמה שאסור לי אצבע אפילו,

אז אם אצבע אסור לי,

אז ודאי שכל הגוף אסור לי מצד אבלות. מה התחדש בדין של אבלות?

אז פה יש לנו כמה נפקאים בזה בארוכה,

לא זה הזמן עכשיו,

בהזדמנות נעריך ליישב את החושה הזאת לכאורה סתם על כל ההיסוד של הרב מבריסק.

אין לנו כמה נפקאים עוד לגבי לכלוך של הידיים,

שפה אנחנו ניכנס אליהם לפוסקים.

אני רק רוצה לסיים רבותיי,

כמו שאמרתי, בדבר אגדה, משהו קצר,

שבוע הבא אפילו שזה, טוב, שבוע הבא זה כבר אחרי תשעה באב,

אבל הנושא על אגדה הוא נושא ארוך שרציתי לדבר אבל הזמן הוא קצר, כבר הגיע הזמן

שהרב זיסקין צריך לדבר.

אז בואו רק נגיד משהו קטן.

יש את האלשך הקדוש,

האלשך שחייבים להגיד, האלשך אומר דבר נורא נוראות.

האלשך אומר,

הגמרא אומרת על בניין בית המקדש הראשון, למה נחרב בית ראשון?

אומרת הגמרא ביומה על שלושה עבירות, עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות,

לכן הבית הראשון נחרב.

שואל האלשך איש גמרא, שבגמרא כתוב למה בית ראשון נחרב?

בגלל, גמרא בנדרים גם, בגלל ביטול תורה.

אז הוא שואל, למה בית ראשון נחרב? האם בגלל ביטול תורה או בגלל שלושה עבירות?

ככה שואל האלשך הקדוש. למה הבית הראשון נחרב?

רבותיי, תשמעו יסוד שאילולא האלשך אומר אותו,

אי אפשר לומר את זה, וזה יסוד שצריכים לדעת אותו.

דבר נורא מה שאומר פה האלשך,

ומחייב.

אומר האלשך הקדוש, נורא נוראות, הוא מביא מעשה שהיה.

הוא מביא מעיסי שהיה האלשך במלך.

היה מלך שהיה אוהב מאוד לשמוע נגינה.

היה לו כישרון מוזיקלי גדול,

והטענוע הגדול שלו זה היה לשמוע יצירות.

והנה הוא שומע אותו מלך שהגיע לממלכה שמה,

אחד הכנרים הגדולים בעלי השם בעולם.

לעשות הופעות בארץ אצלו.

גם היה למלך הזה כמה כנרים, אבל הוא שמע שמגיע מישהו מיוחד וביקש

שאותו כנר אחרי ההופעה יבוא לעשות לו משהו, ישלם לו ביד רחבה.

אותו כנר אחרי ההופעה שלו הגיע למלך והוא עשה למלך כמה יצירות.

המלך כל כך נהנה מהיצירות של אותו כנר.

אמר לו, כמה אתה פה בעיר?

אמר לו, אני 30 יום פה הופעות, אחרי זה אני טס לארץ אחרת.

אמר לו, כל יום תבוא אליי כמה יצירות, אני אשלם לך על זה. וככה היה, כל אותו חודש, כל יום, אצל המלך.

המלך נקשרה נפשו באותו כנר, מיום ליום,

היצירות, מה שהוא עשה, המלך יצא מהכלים.

לפני שהוא רצה לטוס, אמר לו המלך, תשמע, תשמע, אני כבר לא יכול בלעדיך, תשמע.

בוא נעשה דבר כזה.

כמה אתה מרוויח לחודש בכל המקומות שאתה מסתובב?

כן, הוא היה כנר בעל שם, סכומי עתק.

אמר לו המלך, כל הסכום אתה כזה, אין שום בעיה.

פי עשרה אני משלם לך.

אני בונה לך פה לידי ארמון.

ואני משלם לך פי עשרה מהמשכורת, ופה כל יום אני רוצה כמה נגינות בערב, כשאני ישן, בבוקר כשאני קם.

הוא אומר, רוב שמחה, לא, איזו הצעה כזאת, פי עשרה, הכול, עוד בניין.

אבל הוא לא יודע איך להביע את ההתרגשות.

המלך היה נראה לו שהוא עוד מסופק.

אומר לו המלך, וגם אני אתן לך תפקיד, אם אתה מפחד,

מה אמרו? אני אתן לך תפקיד חשוב אצלי בממשלה פה.

תפקיד חשוב מאוד.

הוא אומר לו, בסדר, בשמחה.

וכך היה.

אותו כנר מנגן למלך כל יום,

כמה יצירות בבוקר, יצירות בערב, יצירות בצהריים,

והמלך

ממש נקשרה לנפשו בנפשו של אותו כנר.

וגם קיים מה שהוא הבטיח לו,

שם אותו גנרל, אחרי זה רמטכ״ל,

עד שהוא הגיע לפסגה,

נהיה שר הביטחון של אותה מדינה, אותו כנר.

שר הביטחון וגם כנר.

אחרי תקופה, רבותיי,

אחרי תקופה,

אותו כנר

נתפס בעוון חמור מאוד.

הוא גילה סודות מדינה

למדינה עוינת,

סודות מדינה של הצבא,

שמסופג במדרגה ראשונה,

גילה את זה למדינה עוינת עבור בצע כסף.

הם ידעו שהכנר הזה הוא לא יליד המקום.

שלחו עם סכומי עתק,

פיתו אותו שיגלה להם סודות מדינה.

הוא לא עמד בזה עם כל מה שהיה לו אוהב כסף, לא עזבק כסף,

והוא גילה להם סודות מדינה.

כשעלו על זה השב״כ של אותה מדינה,

חבר השופטים שישבו לשפוט אותו,

החליטו פה אחד, 13 שופטים,

שדינו גזר דין מוות, ליה בוגד.

רק פחדו שאולי המלך לא יחתום, צריך שהמלך יחתום.

כבר שלחו למלך, הסבירו לו ואמרו למלך שהם חוששים,

שאם לא יהרגו אותו יכול להיות מרד במדינה.

כזה בוגד, המלך נתן לו את הכל, מא' עד ת',

בנה לו ארמון, העלה אותו בדרגות.

אם ישאירו אותו בחיים זה חס ושלום חוששים.

אנחנו כל כך אוהבים את המלך, אבל מפחדים שיהיה מרד, הציבור לא יקבל את זה.

טוב, חבר השופטים מגיע למלך

עם הפרוטוקול.

ורוצים שהמלך יחתום, המלך קורא ואז המלך אומר להם דבר כזה.

אומר להם המלך,

תראו,

אתם תולים אותו כאילו אתם תולים אותי.

אני לא מסוגל לזה.

אם אתם רוצים לתלות אותו, תדעו לכם שאתם תולים אותי.

מה?

אמרו לו, אבל הוא מורד, הוא זה.

אמר להם, אתם רוצים לתלות אותי? בבקשה.

לתשובה כזאת השופטים לא ציפו.

ואז כמובן שהגזר דין יתבטל.

כמובן שגם הורידו אותו מהדרגות בצבא, הוא כבר לא היה במים בצבא, לא כלום.

אבל בארמון הוא ממשיך לנגן למלך, הוא מקבל משכורת, רגיל.

אבל את הגזר דין המלך ביטל, לא היה שייך.

ככה הוא ממשיך לנגן למלך.

אחר תקופה של כמה חודשים,

אותו כנר באחד הנסיעות העסקיות שלו

עשה תאונת דרכים.

איבד את ההכרה, היה שבועיים בבית חולים בלי הכרה.

אחרי שבועיים שמעירים אותו והוא התעורר אחרי שבועיים,

המצב, הוא רואה מצב לא טוב. בסדר, חזר להכרה, חזר לבריאות, אבל הוא קטוע ידיים,

הידיים הלכו בתאונה.

התחיל להלל על מצבו,

אבל הוא נזכר שהוא קשור למלך. הוא אמר, המלך בא לבקר אותי? מה עם המלך?

אמרו לו, לא, הוא ידע שאתה בלי הכרה, מה? אז תודיעו לו שעכשיו חזרתי להכרה והכל.

הודיעו למלך, ובאמת,

למחרת כבר הגיע המברק מהמלך.

הוא כל כך שמח, פתחו לו את המברק, מהמלך כבר.

אבל זה שפתח לו את המברק ורצה להקריא לו מה שכתוב, חשכו עיניו.

כתוב במברק מהמלך,

תתכונן

בשבוע הבא ביום זה וזה,

תולים אותך בכיכר המרכזית.

מה?

מאז לא עשיתי שום דבר רע. חודשים, הם חושבים שאני הלכתי עוד פעם לעשות משהו?

הלכתי רק לעסקים שלי.

הוא ביקש מהמשפחה, תיקחו אותי מהאלונקה עכשיו למלך.

וככה היה, לקחו אותו למלך.

ואז הוא אומר למלך, כבוד המלך,

מאז לא נגעתי בדברים האלו.

מאז

שהורדת אותי לא דיברתי עם אף אחד שום דבר, רק מתעסק בעסקים שלי.

לא, המלך, נכון? אני יודע.

אז הוא אמר לו, אז מה עכשיו גזר דין, מוות?

אמר לו המלך, תראה, אתה בוגד,

אתה גילת סודות מדינה למדינה עוינת.

וגזר דינך זה מוות כמו שהשופטים רצו לתת.

כל מה שהשארתי אותך בחיים,

לא בגללך, בגללי.

כי אני לא יכלתי בלי הנגינות האלה.

היצירות שהיית עושה לי, לא יכלתי בלעדיהן.

אבל עכשיו כשאתה קטוע ידיים ואתה לא יכול לנגן לי,

אתה לא יכול לחזור ליצירות האלה,

אז חוזר הפסק דין הקודם שלך, שאתה בוגד וגזר דינך מוות.

אומר האלשיך הקדוש, נורא נוראות.

אומר האלשיך הקדוש,

שבאמת גזר דינם של כלל ישראל, כמו הגמרא ביומאי, על בית ראשון שייחרב בגלל עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, היה צריך לחרב הבית.

וכשנחרב הבית אין קשר עם הקדוש ברוך הוא, אין השפעות, אין כלום. ניתוק גמור היה צריך להיות, חורבן הבית.

אבל הקדוש ברוך הוא אמר, אני לא יכול לנתק את זה כי אני שבוי במנגינה שלהם.

כל אחד מכם פה הוא קנר בעל שם עולמי. למה?

כי אתם לומדים תורה.

הקדוש ברוך הוא שבוי בלימוד התורה.

אילולא שאלשיך אומר את זה, אי אפשר לחזור על הדברים האלה.

עד כדי כך שיש מערית,

בתשובה מביא,

שחכם אחד אמר דבר כזה וקשה לאומרו, הוא מעיר על זה.

כן? שלא להגיד דבר כזה.

אני יודע, נכנסו כבר לרב שך בזמנו על זה.

רב שך אמר, אם האלשיך אומר, אז האלשיך אומר, רק צריך להגיד שהמערית אומר אחרת.

אבל צריך, אפשר להביא את האלשיך.

אומר האלשיך דבר נורא,

שהיה גזר דינם כבר אז,

על השלושה עבירות האלו.

רק הקדוש ברוך הוא אמר, אני לא יכול, אני שבוי במנגינה של לימוד התורה שלכם.

אבל אחרי זה שהיה עוון ביטול תורה, זה מה שהגמרא בנדרים,

אז מה שכתוב בעוון ביטול תורה נחרב הבית, הכוונה שכשהיה עוון ביטול תורה, אומר להם הקדוש ברוך הוא כל מה שלא הוצאתי את הפסק דין אז, כי הייתי שבוי במנגינה.

עכשיו שאין את המנגינה, שאתם קטועי ידיים, שאתם לא לומדים,

אז חוזר הפסק דין הראשון של השלושה עבירות,

נחרב הבית.

אז אנחנו מבינים מה שכתוב פה רבותיי,

זה הקדוש ברוך הוא אומר שהוא שבוי במנגינה של לימוד התורה.

איך אפשר להפסיק את הלימוד הזה? איך אפשר להפסיק את המנגינה הזאת של תורה?

אז הימים האלה,

שהם ימים של חורבן בית, שהבית נחרב על הדבר הזה, הבית ראשון,

זה מחייב אותנו יותר בלימוד התורה.

זו הסיבה שנחרב הבית הראשון, כי הקדוש ברוך הוא היה שבו...

הפסיקו את המנגינה, את התורה.

יש רמב״ם פעם,

שרמב״ם פירוש המשנה יש רמב״ם נורא נוראות.

כתוב ברמב״ם, אבל רואים אותו יסוד, הרמב״ם כותב

עת לעשות להשם הפרו תורתך. אומר הרמב״ם, מה הפשט בפסוק הזה?

אומר הרמב״ם, עת לעשות להשם, לפעמים מגיעה עת לעשות, שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות עם בן אדם.

הגיע הזמן שלו חס ושלום, או למיטה, או למחלות, או השם ירחם.

אז עת לעשות להשם,

הגיע הזמן של הבן אדם, שהקדוש ברוך הוא צריך לעשות איתו.

מה המשך הפסוק? הפרו תורתך, אומר הרמב״ם.

הקדוש ברוך הוא שולח לו דברים, ניסיונות,

להפר את התורה. היום אל תבוא לכולל, היום אל תבוא לישיבה.

יש לך איזה סידור דחוף מאוד עכשיו, תעשה את זה, כל מיני הפרעות של סידורים ותוכניות,

בעיקר שלא יגיע.

אומר הרמב״ם, אם הרא אדם,

הפרו תורתך, הוא לא בא בגלל הסידורים,

אז העת לעשות להשם מתבצעת. הגזר דין שהיה צריך להיות לאדם להגיע,

העת לעשות להשם, לעשה לו.

אבל אם הרמב״ם, האדם הזה, התגבר, והפרו תורתך, הדבר שרצה להפיר אותו מהתורה,

הוא הזיז אותו,

ולא עשה, וכן למד תורה,

אז מתבטל העת לעשות להשם.

כך כתוב ברמב״ם. זה כוח התורה.

אז אנחנו בימים האלה.

אני רציתי להאריך על החורבן, אבל לא היה לנו את הזמן.

במיוחד, יש האריזה על היום היורצייט שלו, האריזה על כל החורבן, מה...

אבל לא, לפחות על החלק הזה, שאנחנו כן מדברים, על תורה. בואו נתחזק בחלק הזה.

בימים האלה במיוחד. להתחזק יותר בלימוד התורה.

כמה שפחות לדבר וכמה שיותר ללמוד.

מלבד כל המצב החמור שיש לנו,

והמלחמה,

שכידוע, מי ש... לימוד התורה זה מה שמציל.

אני יודע שהיה במלחמה הקודמת, רבי צחוק זילברשטיין,

הגאון רבי צחוק זילברשטיין,

היה משפחה מבת ים שבאו אליו שהם מפחדים,

הבן שלהם במלחמה הפרות יצוקה, וההורים רועדים ומפחדים, הם לא רוצים שהוא ילך לשם, מה לקרוא לו הם רוצים?

אז הוא אמר להם, מה, כתוב אלף למטה, אלף למטה,

שכנגד י״ב שבטים שיצאו למלחמה,

12,000 ישבו מכל שבט אלף, 12,000 ביחד ולמדו תורה, ולא קרה לאף אחד שום דבר.

אז הוא אמר, בואו ניקח חבריך שילמד לאותו חייל.

והרב אליושיב אמר לו, זה אז בחז״ל שהיה איתם ארון הברית במלחמות.

היה איתם, אמר לו הרב אליושיב, היו כולם יראי השם אלה שיצאו למלחמה.

אבל היום הוא אמר לו, אם אתה רוצה, צריך עשר לומדים על חייל אחד.

אז אתה יכול לאבטח בחייל.

עשר לומדים, אמר לו מרן הרב אליושיב.

אז כל אחד מאיתנו, כמה חייבים ללמוד כדי אחינו שם, שבמצב השם, איך הם מכורים בגיל 20, 19,

איזה צער, כמה משפחות נהרסות טוטאלית.

וזה כבר 56 משפחות, זה לא 56 חיילים,

זה 56 משפחות, זה האחים, זה ההורים, זה...

השם מרחם.

אכזריות היא לא להתחשב בזה, ואנחנו צריכים ללמוד יותר, להתחזק. כל אברך, כל בחור שהוא לומד יותר,

זה מציל, זה עוזר.

זה עוזר, זה מציל. אז אני מעריך על זה כמה קולטוסות מציל בחזית.

אבותיי, אחריות עלינו בימים האלה להתחזק יותר בלימוד תורה.

מלבד כל הדברים,

מלבד החורבן הבית, מה שדיברתי, מלבד שכל הבית נחרב בגלל עוון ביטול תורה,

בלי כל זה, מצד זה שהאחים שלנו במצב כזה של סכנה,

נמצאים בין הישמעאלים האכזריים האלה,

צמאי אדם, שכל תזוזה שם השם מרחם, רק כוח התורה שלנו יכול לעזור.

ועשו לנו להיות אכזרים, אנחנו צריכים לנצל את זה.

לכן גם בישיבות עכשיו, אתמול הראשי והכריע שכל הישיבות ימשיכו עוד שבוע, והכוללים, הישיבות הגדולות והכוללים.

כי המצב הוא לא פשוט, רבותיי.

לכן בואו נתחזק כולנו

בלימוד התורה כמה שיותר, עם כל הקשיים.

קצת שהלב יהיה פתוח

להבין מה שאחרים עוברים, את הצער והצרות.

קצת, קצת.

אני אומר לכם, בישיבה אצלי היו בחורים, אצלנו בישיבה, שההורים פחדו.

היה לי אימא אחת שאח שלה נרצח על ידי מחבלים,

שיש לה בן בישיבה.

היא לא מסוגלת שיהיה במלחמה בישיבה.

הסברתי לה, אמרתי לה, תראי, אלה שם, גם ההורים שלהם מפחדים שהם בחזית.

והם שולחים את הבנים שלהם, כי הם מבינים שזה צריך.

חייבתי אצלנו את כל ההורים לשלוח את הילדים לישיבה. אמרתי, משלוש יישאר בבית עד שנה הבאה גם.

החזית האמיתית זה לימוד התורה, זה אנחנו מצילים, זוהי החזית האמיתית.

אז אם מפחדים לבוא ללמוד בגלל זה,

אנחנו, יש מקלט, יש הכול.

והכרחתי את כולם לבוא ללמוד, רבותיי, ובאמת היה אצלנו שטייגן עצום בסוף זמן עכשיו.

לא מרגישים בכלל סוף זמן, הכל, הבית מדרש מלא, מפוצץ.

והנקודה היא, כי הסברתם, זה אחריות.

אנשים שמה,

יש לנו אחים שהם סובלים שמה, בפחדים ובסכנה גמורה.

אנחנו חייבים לתת כתב, להיות שקועים יותר בלימוד,

חייבים להיות שקועים בתורה,

זה מה שיציל, זה עיקר המערכה.

כמה שהם הרבה יותר תורה,

הקדוש ברוך הוא יעזור ואז יהיה פחות אסונות,

ונזכה במהרה לבניין אריאל, אמן ואמן.