הרב אבנר עוזרי

- - - לא מוגה! - - - 

מה?

נחזור שוב על הסוגיה שלמדנו אותה אתמול.

לא הספקנו

ללמוד את רשי על הסוגיה של אתמול,

אז נסכם בקצרה בעל פה את מה שלמדנו אתמול,

את אותו חלק שלא למדנו על זה את דברי רשי.

כן,

יש לי תשובות.

תזכיר לי אחרי השיעור בעזרה השם, בסדר?

מה?

אתה רוצה עכשיו?

באמצע

לא מן העניין.

יש, הגמרא הביאה

גזירה נוספת

שגזרו, והיא בכלל שמונה עשרה דבר.

ישנה משנה האומרת כל המטלטלין

מביאים את הטומאה בעובי המרדע.

זוהי משנה במסכת אוהלות בפרק טז, משנה א',

שאם

ישנו איזשהו

דבר המיטלטל

והוא העיל על אדם

או כלים

ועל הקבר.

האם

יש דין אוהל

וממילא הכלים שנמצאים תחת אותו דבר המטלטל מקבלים טומאת אוהל המת

או לא?

אז מובא במשנה,

כל המטלטלין מביא את הטומאה,

אבל יש לזה שיעור.

איך?

מהו השיעור?

עובי המרדע.

מרדע זה מקל

שבו היו מנהיגים

את הבהמות.

המקל הזה הוא עגול.

השיעור שלו, של ההיקב שלו,

הוא היה טפח.

העובי

זה שליש טפח,

כי זה הכלל.

כל שיש בהיקפו שלושה טפחים,

יש ברוחבו טפח.

הקוטר של העיגול הוא שליש טפח.

במקרה שלנו,

שההיקף הוא טפח,

אז הקוטר הוא שליש מן ההיקף.

יוצא שזה שליש טפח.

אז אומרת המשנה, די במטלטל כזה,

שיש ברוחבו או בעוביו, איך שנגדיר את זה,

יש בו שליש טפח,

זה מספיק כדי שיוכל להביא טומאה

של אוהל המת.

פירושו,

אם חלקו של המטלטל הזה

מההיד מעל גבי קבר של מת.

ומצד השני של אותו דבר,

ישנם כלים או אדם.

באו חכמים וגזרו טומאה על האדם והכלים,

כאילו נכנסו לאוהל המת.

אמנם מדין תורה כדי שיהיה דין טומאת אוהל המת

חייב להיות שיהיה השיעור של הדבר המאהיל

לכל הפחות טפח.

היה רגע שהם גזרו את זה, זה אומר שמעניין.

עברתי על מדרעים,

יש טומאה שם.

מה זה עברת?

אם כך היה... זה לא אומר שבגלל שאני עברתי אני מקבל עונש על זה שאני לא עברתי. לא מדברים פה עכשיו על עונש, זה לא עניין של עונש.

לא. זה עניין של מציאות,

אם הבן אדם שהיה במצב הזה תחת אותו דבר המטלטל, כשצידו האחד של הדבר הזה

נמצא מעל גבי המת,

הרי אותו אדם או כלים שנמצאים שם, טמאים.

זה אומר שגדעון הוא טוב שזה מקבל טומאה? נכון. נכון.

או שזה יכול בגלל שזה לא מקבל טומאה, והחכמים עשו את זה כדי לעשות מה שנקרא גדר,

כדי לא להיכנס ל... בדיוק, בדיוק. זה כתוב לנו בהמשך.

זה אומר שצריך להיזהר לא לעשות את זה, לא לקבל טומאה. יש טומאה מדרבנן.

זה לא שקבעו את זה, אז בעצם נתנו לטומאה לחדות. בדיוק.

קבעו שיש בזה טומאה,

ויש טומאה מדרבנן.

זה לא הפשטו שרק רצו שלא תגיע למצב הזה,

אלא באו ואמרו שכאשר היה מצב כזה,

הרי האדם הזה טמא כאילו הוא נטמא באוהל המת,

ואשר על כן צריך

טהרה ראויה.

מהי הטהרה ראויה לטהר אדם שנטמא באוהל המת?

הזאה מאפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי.

מובן?

אז זה המשנה.

הגמרא הביאה שרב טרפון אמר,

אז יוצא שליש טפח.

אם יוצא שליש טפח...

אז אין סברה לגזור.

הלוא זה הכל גזירה,

זה הכל גזירת רבנן.

גזרו, אם יש בעוביו, אה תוהה כפו.

אבל אם גם בעוביו אין טפח,

אז מה שייך לגזור?

כל מה שאמרו שליש בגלל שמדובר פה בציור כזה,

שהיקפו טפח.

ואז חששו שלא יבואו להבדיל

ויאמרו שגם דבר שיש ברוחבו טפח אינו מעיל.

לכן אמרו, אם יש בעוביו, כבר אז הם מעיל.

ואז לא יטעו לטהר אם היה רוחב

של טפח.

אז זו הייתה אחת מהגזירות הנוספות.

על הגזירה הזו, רב טרפון בא ואמר שלדעתו

היה פה איזושהי טעות

בהבנת הפסק.

היה זה, כל הפסק הזה הוא כתוצאה מאיזה מעשה שהיה.

מה היה המעשה שעל זה אמרו את הפסק הזה?

אומר רב טרפון,

רב טרפון, כל כך היה ברור לו

שלא נאמר דבר כזה, כמו שאמרנו מקודם,

עד כדי כך שהוא אמר בלשון

אקפח את בניי

שזו הלכה מקופחת.

רשי מפרש כביכול קילל את עצמו שימותו בניו

אם ההלכה הזו נכונה.

ככה רשי מפרש.

תוספות אומר זה לשון שבועה.

כלומר, הוא מוכן להישבע עד כדי שימותו בניו

אם ההלכה הזו נכונה.

כאילו, כדי לבסס עד כמה ברור לו הדברים שהוא חולק על מה שאמרנו מקודם,

התבטא בלשון הזה אקפח את בניי.

כבר דיברנו על זה אתמול,

ותעיין

בשיעור של אתמול.

אז תשמע עכשיו מה שדיברנו.

זה לא הייתי, זה לא, לפני שדיברתי ולא היה בניי. אתה דיבר על בבן אדם. כן. לא איתי.

לא יודע.

טוב, בכל אופן,

אז רב טרפון בא ואומר

את הלשון הזה,

שלדעתו הפסק הזה הוא הבנה של טעות של אדם ששמע פסק ופירש אותו בצורה לא נכונה.

זה היה על מעשה שהיה, כך אומר רב טרפון. מה היה המעשה?

אומר רב טרפון,

היה סיפור בעיקר שעבר בשדה עם המרדע על כתפו.

המרדע זה אותו מקל, כמו שאמרנו,

שבו מנהיגים את הבהמה בשעה שחושבים עם הבהמות,

מנהיגים אותה שתלך בצורה שהוא רוצה כדי שתחרוש את השדה.

אז הוא הלך לאחר העבודה עם המרדע,

והיה מונח לו אותו מרדע על כתפו, והאהיל צידו אחת על הקבר.

כלומר, חלק מן המרדע היה מעיל על קבר שהיה שם.

והלכו ופסקו שהעיקר הזה טמא.

מה חשבו?

שהעיקר הזה טמא. למה?

בגלל שהמרדע מאהיל עליו ועל הקבר.

ממילא טמאו את העיקר משום אוהל המת.

כביכול נכנס לאוהל המת.

אומר רב טרפון, זו טעות.

מה שהאדם הזה נטמא,

הוא בכלל לא נטמא טומאת שבעה,

ולא צריך הזעה שלישי ושביעי,

כי לא נטמא באוהל המת. אז איזה טומאה הייתה לו?

טומאה הייתה לו בסך הכל שהוא נגע במרדע,

וממילא הדין אומר שמי שטמא אהב הטומאה,

אז הנוגע בו הוא בלעד הטומאה.

המרדע הזה קיבל טומאה

מן המת, אכן יש לו דין של אהב הטומאה,

אבל האדם שנשא אותו על כתפו אינו טמא מצד שם,

מרדע מאהיל עליו,

אלא רק בגלל שהוא נגע במרדע,

ממילא, אז משתנים לנו כל הדברים הללו.

גם העיקר הזה אינו טמא טומאה שבעה,

אינו צריך הזעה שלישי ושביעי, דינו רק בלעד הטומאה,

אז זה לא מצדו אל המת,

אלא בגלל שהוא נגע במרדע הזה.

ממילא הפסק הזה שהבינו שדבר שעוביו כמרדע,

כן, וממילא הרוחב שלו הוא שליש,

הוא בכוחו לתת טומאת...

טומאה למי שתחתיו

זה פסק של טעות.

ההבנה של טעות יותר נכון.

לא ככה היה הפסק, לא לזה התכוונו.

טומאה טומאה

טומאה טומאה. כן, זה לא משנה.

בכל אופן, מה שכוונת רבי טומאה טומאה לומר,

שבשביל שיהיה טומאה טומאה,

חייבים, כמו שאמרנו מקודם, שיהיה רוחב טפח.

שליש טפח לא משווים לזה.

בא הרבי עקיבא וניסה לקיים את דברי החכמים,

והוא אומר כך,

למעשה יש כאן שלושה נידונים.

נידון ראשון,

מה דינו של האדם הנושא?

דבר שני, מה דינו של המרדע עצמו?

דבר שלישי,

מה דינם של הכלים שעליהם האהיל

אותו מרדע?

דקה, אנחנו נפרש, אני אסביר.

כאשר האיכר הזה הולך במרדעו על כתפו,

המרדע זהב הטומאה? דקה.

מרדע נמצא על כתפו של האיכר.

זה מקל ארוך.

צידו האחד של המרדע מאהיר על הקבר,

ובצידו השני של המרדע מאהיר על כלים.

יש כאן עכשיו שלושה נידונים.

א',

מה דינו של המרדע?

ומה השיעור של קבלת טומאה במרדע?

דין שני, מה דינו של האדם הנושא את המרדע?

דין שלישי, מה דינם של הכלים

שהיו תחת אותו מרדע?

הרדע מאהיל עליו. כן.

אז כך,

אומר רבי עקיבא,

אם מדברים

על האדם שנושא אותם,

אז עובי המרדע מספיק

כדי שיהיה לו טומאת שבעה,

וממילא טעון הזעה שלישי ושביעי.

אומנם זה לא מן התורה,

כי מן התורה צריך שיהיה רוחב טפח ולא שליש טפח,

כי המרדע זה רק שליש טפח.

אומנם היקפו טפח, אבל הרוחב

הוא רק שליש טפח.

מן התורה אין טומאת אוהל כזו,

אבל באו רבנן,

משום גזירה, ואנחנו נראה את זה בהמשך,

ונתנו דין,

כאילו יש פה אוהל המת,

וממילא האדם הזה יש לו טומאת שבעה,

וחצאון הזעה שלישי ושביעי.

אומנם מדרבנן, אבל זה הדין כלפיו.

עכשיו, על הכלים עצמם, שם אין שיעור.

אלא הכלים עצמם טמאים

כלשהו

כמה שיהיה בהם.

אפילו לא שליש טפח, לא צריך.

בעצם הדבר שהם העילו על

המת, נטמאים.

עכשיו, שאר אדם וכלים, כלומר, הכלים שנמצאים מתחת לאותו מרדח,

שלמעשה נמצאים תחת מרדח,

שחלקו אחת מהעיר על הקבר וחלקו אחר על אותם כלים,

הכלים הללו

צריך שיהיה לכל הפחות שיעור של טפח בשביל שיקבלו טומאה.

אם כן, נשנן שוב מה רבי עקיבא סיכם,

רבי עקיבא סיכם את ההלכה הזו,

שכאשר אדם נושא על כתפו

איזשהו דבר המיטלטל,

וצידו האחד של הדבר המיטלטל הוא על גבי הקבר,

צידו האחר יש כלים

תחת אותו דבר המיטלטל.

אז יש כאן שלושה נידונים.

כאשר באים אנו לדון כלפי,

כאשר באים אנו לדון כלפי

הכלי עצמו,

הכלי עצמו בכל שהוא הוא טמא,

אין שוב.

כשאנו באים לדון כלפי האדם הנושא את הדבר המיטלטל,

הוא טמא אם יש בדבר המיטלטל שליש טפח,

כן?

ולגבי הכלים,

שם צריך שיהיה החלק המאהיל,

כן?

אותו דבר שיהיה על הקבר ועל הכלים,

צריך שיהיה לכל הפחות טפח.

לא יספיק שליש טפח.

יוצא

שהאדם הזה שנשא את הגמרדע אכן נטמא טומאת שבעה מדרבנן,

הגם שמן התורה אין שיעור מספיק כדי לטמא אותו מדינת אוהל המת,

כיוון שאין פה רוחב טפח, אלא רק שליש טפח.

בכל זאת, ברבנן נתנו טומאה גם במצב הזה.

מדוע?

רבי ינאי מפרש, בגלל שהחכמים גזרו

היקפו עד תום אוביו.

אם יש בה היקף של הדבר הזה טפח,

אז אמרו שגם באופן הזה יהיה מדין אוהל,

חששו שאם יקלו בזה, אז יבואו להקל גם במקום שיהיה בזה רוחב טפח.

כשזה רוחב טפח, אז זה ודאי תמיד מטמא מדאורייתא.

הלכו והוסיפו שלא רק רוחב טפח מטמא,

אלא גם דבר עגול שבעובו אין טפח, אבל אם בהיקפו יש טפח,

זה מספיק כדי לטמא אותו.

מובן?

כך

ביארנו אתמול,

ונראה עכשיו את רשי.

רשי בדף טז עמוד ב',

במסכת שבת אנחנו נמצאים, כן, דף טז עמוד ב',

בדיבור המתחיל כל המיטלטלין

מביאין את הטומאה,

כן, ברשי.

מצאתם?

טז עמוד ב'.

בצד שמאל יש את דברי רשי,

קרוב

לסוף העמוד,

כל המיטלטלין מביאין את הטומאה

משום אוהל.

שאם איהל ראשו אחד על המת

וראשו אחד על הכלים,

מביאין להן טומאת אוהל המת לטמא שבעימים

ולהיות אב הטומאה כדין אוהל טמא.

כך

נאמרה בתחילה ההלכה,

ועל זה רבי טלפון חלק, עוד מעט נראה

למה הוא חלק,

בעובי המרדע,

כלומר, מהו השיעור של המטלטל הזה שיביא טומאה משום אוהל המת?

עובי המרדע.

אומר רשי, אפילו אין באל פותח טפח,

כלומר, אפילו אם אין בזה שיעור של רוחב טפח,

אלא כעובי המרדע,

כלומר, רק שליש טפח,

גם אז

בכוחו להאיל ולטמאות משום אוהל המת.

ולקמן מפרש,

יש בהיקפו טפח,

חוט טפח צריך להקיפו.

כן?

יש בהיקפו טפח,

חוט טפח צריך להקיפו.

מה זה יש בהיקפו טפח?

היינו, איך אתה יודע?

אתה לוקח חוט, ואם חוט באורך טפח

יכול להקיף את אותו מקום,

הרי זה נקרא בהיקפו טפח.

ואף אגב, דא אוהל, דאורייתא, פחות מטפח לא הווה.

אפילו שאין דבר כזה אוהל מן התורה,

כאשר זה פחות מטפח.

וההלכה למשה מסיני הוא כישר כל השיעורים,

שהרי הדין הזה שצריך לכל הפחות טפח,

זה ההלכה למשה מסיני.

כמו כל שאר השיעורים שנאמרו בתורה,

שהם למעשה יתקבלו מדין ההלכה למשה מסיני,

אז גם זה אחד מן השיעורים.

דיני טומאה,

דיני אוהל,

השיעור של אוהל זה מינימום טפח, זה הכל מדין דאורייתא.

אבל באו רבנן, האחר כזו רבנן,

היקפו משום עוביו.

כזרו חכמים, שגם אם יש רק בהיקפו טפח,

בכל זאת יהיה דין של טומאת אוהל המת

משום עוביו כדי שלא יבואו להקל, ובאופן זעבה ברוחב טפח.

אקפח את בניי.

אומר רשי,

מצטער היה על תורה משתכחת

ומקלל את עצמו.

אתם שומעים?

רשי מפרש שלאקפח את בניי הכוונה שהיה לו צער

מזה שהוא שגח,

מזה שהתורה משתכחת,

וקלל את עצמו במה שאמר, אקפח.

אומר רשי, אקברם לשון חיתוך וקיצור.

כששמע השומע,

כשנשאלה השאלה

על ידי מעשה בבית המדרש,

ושמע שטימאו,

וטעה ולא ידע משום מה טימאו.

כלומר,

רב צרפון אומר,

היה מעשה שעליו נשאלה השאלה.

אותו שומע שהלך ואמר את הדין הזה,

הוא למעשה שמע את הפסק וטעה בהבנת הפסק.

הנה, בואו נראה.

הוא טעה ולא ידע למה טימאו אותו. כלומר, טימאו את העיקר הזה,

אבל הוא חשב שטימאו אותו. למה?

נתנו לו דין כאילו נכנס...

הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת.

המרדע עצמו, טוב מאוד,

הוא טמא מצד שהוא אהיל על המת.

שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהוא.

כשאני דן כלפי הדבר שהאהיל בעצמו,

שם אין שיעור, אלא אפילו כלשהו.

זאת אומרת, זה בטוח שהוא מקבל עוד שנה שיעור, כן.

דלא בעינן פותח טבח,

אלא לשב יהיה אוהל להביא טומאה תחת ראשו השני,

להביא טומאה על אחרים.

כל מה שצריך טבח מכוח הלכה למשה בסיני,

זה הכול כשאני בא לדון האם יש בכוחו של הדבר הזה שהאהיל

להעביר טומאה מן המת לכלים שנמצאים מצד שני של הדבר המאהיל.

שם אני אומר,

מהו הדבר שבכוחו להעביר את הטומאה מדין טומאתו אל מן המת לאותם כלים,

שם צריך שיהיה פותח טבח, היינו רוחב טבח.

אבל לגבי דידי, בכל שהוא.

אבל כשאתה דן כלפי הדבר המאהיל עצמו,

הוא טמא אפילו בכל שהוא. מה זה בכל שהוא?

אין בזה שיעור.

כמה שהוא.

לא הכלים,

המאהיל על הכלים.

המאהיל על הכלים. כן.

כמובן, נאמר, הנה כאן אתם רואים את זה.

עכשיו, זה מההיל, יש פה קבר.

מצד שני, לא משנה הגובה.

ומצד שני, כלים.

אנחנו דנים האם זה נקרא שיש פה דבר אחד

שמאהיל על הכבר ועל הכלים,

ואז זה נקרא אוהל המת.

כי דבר אחד מאהיל על שניהם.

הקבר מעביר לו טומאה, והוא מעביר טומאה. לא, לא, לא, לא, לא. זה לא... הקבר ישירות מעביר אליו. כן.

כשיש דבר, כשיש אוהל, דבר אחד,

כן, שהוא מאהיל על שניהם,

בדיוק. כשיש דבר אחד המאהיל על הקבר ועל הכלים,

הכלים האלה טמאים טומאה עד שבעה.

כאילו נכנסו לאוהל המת.

יפה.

עכשיו,

מה שהיה שם סיפור, אומר רבי טרפון?

שבן אדם הלך עם ארדח,

כן?

ונשא אותו על כתבו.

ונתנו טומאה לאיכר.

הוא חשב, השומע, אומר רבי טרפון,

שהאיכר הזה תמיד טומאת שבעה.

אז הוא בא ושאל את עצמו, למה טומאת שבעה?

אה,

כנראה בגלל שזה נקרא שהוא היה באוהל המת.

איפה האוהל?

המרדע הוא האוהל.

מזה הוא הגיע למסקנה...

אוהיל במובן הזה, אלא איזה צריך לתת אותו... כן, מאהיל, בדיוק.

מזה הוא הגיע למסקנה מוטעת, אומר רבי טרפון,

שדי בשליש טבח כעובי המרדע כדי לתת טומאת אוהל.

אומר רבי טרפון, אבל זו טעות.

לא, זה לא כך.

הוא פרש לא נכון את הפסק.

מה שתימאו את העיקר

שנשא על כתבו את המרדע זה לא טומאת שבעה ואז חייבים לומר מדין אוהל. לא.

זה היה דין של ולד הטומאת, טומאת ערב בלבד.

למה?

כי הכלי עצמו ודאי טמא, המרדע,

והוא נגע בכלי.

אז דינו, כמלד הטומאת בלבד, אומר רשי,

ותימאו לעיקר...

ברוך אתה, מנוי,

אלוהינו, מהלך העולם, שהכל נהיהו בדבריו.

אם אדם עומד ליד מת, הוא נכנס?

הוא לא נכנס? לא, אם הוא לא אוהיל עליו.

אם הוא לא אוהיל עליו.

יש דין שצריך להצרחק דלת אמות, זה כן, זה דין בית רבנן.

פתאום בא מטוס,

בא מטוס, בא מטוס, בא מטוס מכמיים ופסר אותם.

אני אנכון להאמין,

אבל יש שאלה אם זה נקרא אוהל.

אתה מבין?

לא.

לא הבנתי, לא הבנתי, לא הבנתי.

לא, מתי, יש.

שבח של זמן, השאלה היא.

השאלה היא,

יש לזה גדל של אוהל, כי יש

שיטה שסוברת אוהל זרוק, לא שמי אוהל.

אוהל זרוק,

לא שמי אוהל.

אז אוהל זרוק.

כאן, שהוא נע ונד בשמיים, זה נקרא אוהל זרוק.

אולי לא שמי אוהל, אתה מבין?

אבל כן אוהל זרוק.

הוא נע, הכול על שמיים.

בהליכה.

אה, לא. הוא נע, כי אם מישהו לוקח אותו אולי הוא לא נע בעקבות עצמו.

מטוס בעקבות עצמו. טוב. אין אני יודע. השאלה טובה, אתה שואל. יכול להיות שזה שווה, יכול להיות שלא.

בכל אופן, אם אכן

יש למטוס דין אוהל, אז ינכן אבי, אותו דבר יהיה.

אז כן יהיה טומן.

נכון?

אבל ככה תשאל גם על העננים.

מה העננים?

העננים זה לא אוהל, מה פתאום.

צריך דבר מטלטל.

על כל פנים,

דבר שיש בו ממשות, לא...

גם השמיים,

השמיים גם היינו. השמיים גם עברו.

טוב, הלאה.

בואו נראה ברש״י.

וטמעו לעיקר,

אתם רואים?

ברש״י, טומאת ערב,

משום שנגע באותו כלי, שהוא אהב הטומאה,

ממילא וזה שנגע בו, כלומר אותו עיקר,

יש לו גדר של

ראשון לטומאה.

והשומע טעה לומר שעשאו לעיקר רב הטומאה,

לטמא שבעה ולטעון הזיה.

מובן?

אותו אדם ששמע את הטומאה, שטימאו את העיקר,

הוא חשב שהעיקר טמא טומאת שבעה.

ממילא טעון הזיה, שלישי ושביעי.

אבל מה האמת, אומר רב טלפון, מה פתאום?

את העיקר טמאו רק דין של ולד הטומאה,

ראשון לטומאה.

למה?

כי הוא נגע במרדע הזה.

זה הכל.

אומר רבי עקיבא, אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים.

אומר רבי עקיבא, אני אתקן, אני קורא את רשי,

שיהיו דברי חכמים שאומרים עובי המרדע מביא טומאה קיימים.

יש דבר,

יש דבר,

שמביאין עליו טומאה ממש

לטעון הזיה.

יש דברים יותר נכון.

יש דברים שמביאין עליו טומאה ממש

לטעון הזיה מדבריהם.

כלומר,

ישנם סוגי דברים כאלה שאכן

יביאו על האדם טומאה ממש.

כלומר, אב הטומאה.

ואם ממילא יהיה טעון הזיה שלישי ושביעי.

אגב שזה לא מדאורייתא, אבל מדברי רבנן.

זאת אומרת, זה לא המקל שנייה, הבן אדם עצמו חושב על זה. בדיוק.

איך?

כגון,

כגון

על האדם הנוסען

שטמא בו טומאת מגע מן התורה,

האדם שנושא את המרדע, אז מדאורייתא אין לו טומאת שבעה.

אין לו דין של אב הטומאה, אלא מה דינו? רק

שהוא טמא טומאת ערב בגלל שהוא נגע במרדע. זה הכל מדאורייתא.

גזרו עליו, באו חכמים וגזרו בעובי המרדע להיטמא טומאת אוהל מדבריהם.

שיהיה כאילו נכנס לאוהל המת,

והכל זה מדרבנן.

למה?

לכאורה מדאורייתא אין דבר כזה ששליש טבח יהיה לו דין אוהל?

ממילא כל טומאתו מדאורייתא זה רק טומאת מגע בעלמא, רק בגלל שהוא נגע, ואז דינו קיבלה לטומאה,

כראשון לטומאה, לא כאווה טומאה.

בכל זאת מדרבנן גזרו. למה? גזרה,

היקפו משום עוביו.

אמרו שגם דבר שרק היקף או טבח

מטמא באוהל

משום עוביו שמא יבואו להקל בטעות גם אם עוביו טבח.

אומר רש״י דחייבא דמי טמא על כורחך

טומאה דאורייתא.

לה עצרו כהערב שמש,

מכיוון שמדאורייתא אתה מצריך אותו על כל פנים להיות טמאה טומאת ערב,

כי מדאורייתא מה אמרנו? איזה טומאה יש לו?

טומאת מגע.

הוא לא נכנס לאל המת מדאורייתא,

רק נגע בכלי, במרדע.

אז מאחר שמדאורייתא נתת לו על כל פנים טומאה עד הערב,

לומר לו תמתין עד הערב,

שמש עד צאת הכוכבים,

אף על פי שהוא לא נגע במת.

כסבור,

הוא יכול לחשוב שמשום אוהל אתה מטמאו.

הוא יכול בטעות לחשוב שאיזה טומאת אתה נותן לו טומאת אוהל.

הוא לא ידע להבדיל,

לומר טומאת מגער ולא טומאת אוהל.

מה יחשוב?

שזה מטען אוהל,

נכון?

והוא משום שיש בהיקף עוד טפח. הוא יגיד, למה?

אה, בגלל שזה ההיקף של עוד טפח.

וכיוון שזה מתעמד לטומאת שבעה, שילמו למה יכול להיות תקלה גדולה פה?

אם ייתנו לעיקר הזה דין טומאת ערב,

הוא יחשוב למה אתה מטומאת ערב לא מדין שהוא טומאת רק טומאת מגע עמת.

אלא בגלל שהוא נקלע...

כאילו נכנס באוהל המת,

ואז בטעות הוא יחשוב שאוהל המת מטמא רק טומאת ערב.

שמעתם איך יכול להיות הטעות כאן?

אם היו משאירים לתת טומאה על האדם

רק טומאת ערב,

הוא יכול חלילה לפרש את זה בצורה לא נכונה,

שמה שהוא טמא זה רק מצד אוהל המת,

לא בגלל שהוא נגע באותו מרדח.

וממילא, מה יבוא לומר?

למה יש פה דין אוהל המת?

כי יש בהיקף עוד טבע.

ממילא, מה הוא יחשוב?

שאוהל המת מספיק

גם טומאת ערב.

ומה האמת?

שמי שנכנס לאוהל המת, מועיל לו טומאת ערב? לא. עוצר שבעה ימים.

או,

אז לכן כדי שלא יבואו להגיע לקולה הזו,

לכן גזרו. אומר רשי,

עוד פעם אני קורא.

קסאבור, אתם איתי? אתם רואים את רשי קסאבור?

אולי נחזור שוב מתחילת דבר הרשי. אני אתקן

שיהיו דברי חכמים

שאומרים עובי המרדח מביא טומאה כימי.

יש דברים שמביאים על הטומאה ממש לטעון הזיה מדבריהם. כלומר,

ישנם דברים שמדרבנן

יש טומאת שבעה וטעון הזיה שלישי ושבעי, כגון

על האדם הנוסען,

שטמא בו טומאת מגע מן התורה.

מדאורייתא איזה דין, איזה טומאה יש פה?

טומאת מגע, ולא מעבר.

לכן גזרו עליו בעובי המרדע, באו חכמים והוסיפו לגזור ואמרו,

שאם יש כאן עובי מרדע בדבר שהיה על גבו, כתפו של העיקר,

לטמא טומאת טומאת, מדבריהם, שיהיה לו דין טומאת טומאת,

להטעין אותו שבעה ימים והזעה שלישי ושביעי,

גם אם לא מדאורייתא, אבל על כל פנים, את רבנן.

למה היו צריכים לגזור

בעובי המרדע, להטעין אותו טומאת שבעה ימים והזעה שלישי ושביעי,

גזירה היקפו משום עוביו.

באו וגזרו

גם בהיקפו משום עוביו, משום שיש חשש

שבאופן שיהיה עוביו טפח, שעד זה דאורייתא,

הוא יבוא ויחשב שמספיק טומאת ערב, כמו שאמרנו קודם.

דחבא דמט עמת לעל כרוכה קדומה דאורייתא.

כמו שהוא מסביר בהמשך,

שאם היו מקלים לומר

שיהיה טמא טומאת ערב בלבד, אותו עיקר,

אז יחשוב אותו אדם לאיזה טומאה הוא

טומאת אוהל.

איך?

יש פה מרדע בהיקף טבח.

אז זה טומאת אוהל,

ממילא יחשוב שטומאת אוהל די לה בערב שמש.

די לה טומאת ערב, יום אחד.

נכון?

ואז האדם יבוא ויגיד,

אם אוהל המת מספיק

טומאת ערב, אז כבר מה זה משנה אם זה היקף או טבח,

אם זה עוביות טבח, הוא לא ידע להבדיל ביניהם.

הוא יאמר שבכל מצב, גם אם עוביות טבח,

הטומאה הזאת תהיה טומאת ערב.

כמו שבמרדע זה שקפ או טבח.

הסתפקו בטומאת ערב,

יבוא האדם להקל בטעות גם בעוביות טבח, שאז זהו ילמד מדאורייתא,

להסתפק בתאומת ערב.

ומה האמת?

שכאשר עוביות טבח, אז הוא טמא מדאורייתא שבעה,

וטעון הזאה שלישי ושביעי.

זה אומר רשי.

דכבד, אם היא תהמת לעל כורחה הטומאה דאורייתא,

לעצרוכי ערב שמש,

מאחר ובאמת ככה אתה חייב לתת לו טומאאה מדאורייתא,

כדין מגע, מדין מגע, באמת,

מדין טומאת מגע,

לעצרוכי ערב שמש,

שיהיה לו דין טומאת ערב עד לצאת הכוכבים.

והרי הוא לא נגע באמת.

הוא יבוא וישאל את עצמו רק רגע, למה אני טמא?

למה אני טמא?

הרי לא נגעתי באמת.

אה, עכשיו אני מבין, למה אני טמא?

בגלל שהמרדע שהיה עליי, העיל על.

עליי ועל המת.

אז הוא יחסוק בטעות שטימאו אותו מצד אוהל.

אתם מבינים?

הלאה, כאס אבור שמשום אוהל אתה מטמאו,

ומשום שבהקלבו טבח

יבוא ויגיד, תשאל את עצמו, איזה אוהל? אבל אין פה טבח.

ידאג, כנראה שהיקף טבח זה כבר מספיק כדי לתת דין טומאת אוהל.

ממילא, אם הוא יחשוב בטעות שזה מדין טומאת אוהל, כי יש פה היקף טבח, אז זה מספיק.

ממילא, וכיוון, זה לא מתאמת לטומאת שבעה,

מאחר, אם אתה תלך על פי הדין דאורייתא.

אז הרי טומאת ערב תהיה לו בלבד, ולא טומאת שבעה עד לדמר.

אז יכול הוא לומר בטעות,

באוהל גם מורנה מטומאת הערב. אז גם אם זה טומאת אוהל אורגינל מדאורייתא,

גם אז נסתפק בטומאת ערב.

אבל שאר אדם, כן, מובן עד כאן.

לכן גזרו שהאדם הנושא את המרדע,

אכן תמא טומאת שבעה, להטחינו הזעה

שלישי ושביעי.

מדרבנן, לא מדאורייתא. מדאורייתא באמת?

מאחר ואין ברוחבות טבח, זה רק היקף עוד טבח,

אז אין פה טומאת מדאורייתא.

אבל אם את רבנן גזרו,

בגלל החשש הזה שאם נבוא לעכל או לתת אומת ערב במצב של היקף עוד טבח,

יבוא להגיד,

בסתמה זה מצד אוהל.

אז אם אוהל זה טומאת ערב, אז כל אוהל זה טומאת ערב, גם אם יש בחוביות טבח.

אבל שאר אדם וכלים

שנוגעים בו,

ואין עליך לטמן כלל,

אבל שאר אדם וכלים שלא נוגעים במרדע,

לא כמו העיקר שהוא נוגע במרדע,

אדם וכלים שנמצאים מתחת למרדע.

שם

אין מביאים שום טומאת אלא ופותח טבח.

שם נשאר הדין האורגנל,

שמאחר שאין במרדע רוחב טבח, אלא רק רק רכב טבח,

אבל רוחבו זה שליש טבח,

אין בכוחו להביא טומאת

לאדם וכלים שנמצאים בצידו השני של המרדע.

מובן.

אז זה מה שהסברנו מקודם,

יש כאן כמה וכמה נידונים.

כאשר אדם

נושא מרדע, שזה מקהל שמנהיגים בו את הבהמות,

מקהל עגול ארוך,

צידו אחד, והאדם הזה נשא אותו על כתפו וצידו אחד

מהיר על הקבר וצידו השני מהאיר על כלים,

אז יש פה שלושה נידונים,

מה דינו של המרדע עצמו, מה דינו של האדם שנשא אותו על כתפו,

ומה דין הכלים האלה שהמרדע מהאיר עליהם.

אז זה כתוב.

המרדע לכשלעצמו מקבל טומאה,

למה?

אפילו ללא שיעור.

זאת אומרת, אין,

לא נאמר פה שיעור.

לגבי הכלי עצמו לטמאותו,

לא משנה טבח, שליש טבח, פחות משליש טבח, כלשהו,

הוא מקבל טומאה.

האדם הזה שנשא את המרדע,

אכן די במרדע לטמאות אותו, אמנם לא מדהורייתא,

כי אין פה רוחב טבח,

אבל גזרו גם אם רק בהיקףו טבח,

גזרו לתת לו טומאת שבעה והזעה שלישי ושביעי.

אגב שמדין תורה אין לו טומאה כזו, רק טומאת מגע, ואז

טומאתו רק טומאת ערב בלבד,

בכל זאת גזרו חכמים שיטמא טומאת שבעה והזעה שלישי ושביעי, צריכו.

אבל הכלים שנמצאים מתחת למרדע,

זה הנידון השלישי, שהם באמת לא יקבלו טומאה,

אלא אם כן הדבר שמאהיר על המת ועליהם,

זה בשיעור מינימלי של כל הפחות טפח,

עובי טפח,

רוחב טפח, מובן.

נמשיך ברש״י, ואומר ביד רגל שנאה,

מרדע שאמרו,

ומביא את הטומאה על נושאו לטמאו שבעה מדבריהם,

מה שאמרנו במרדע,

שזה שנשא אותו טמא שבעה ימים,

וזה מדרבנן, כמובן.

מדובר שאין בעוביו טפח.

אלא רק היקפו טפח.

ואם כן, משום שאם היה בעוביו טפח,

זה לא רק מדרבנן,

והיה אוהל דאורייתא.

אז בוודאי שמדובר במצב שרק היקפו ולא עוביו.

ממילא גזרו היקפו משום עוביו.

אז זו הגזירה הנוספת

שגזרו בכלל השמונה עשרה גזרות שהביאה המשנה לטמאות את האדם הנושא דבר

שיש בהיקפו טפח,

שהוא טמא את טומאת שבעה וטעון הזעה שלישי ושבעי.

כל זה טוב לפי החכמים,

לפי רבי עקיבא, שכך מסביר.

ששליש טפח

כן אם יקפו טפח ועוביו ורוחבו שליש,

די בו כדי להביא טומאח על האדם הנושאו טומאת שבעה.

אז יש פה גזירה נוספת.

אבל רב טרפון הרי לא הסכים לומר שהוא טמא את טומאת שבעה.

רב טרפון עד כדי כך היה בטוח שהוא היה

עד כדי כך רב טרפון היה ברור לו שזה לא נכון,

והוא אמר שהעיקר זה לא טמא טומאת שבעה,

שהוא אמר בלשון הקפח את בניי.

אז לפי רב טרפון

יש פה, חסר לנו פה גזירה

בכלל החשבון.

נו, אז איך לשיטת רב טרפון,

איפה הוא ישלים את השמונה עשרה גזירות?

אם אנחנו נמנה,

אז בכלל השמונה עשרה זו הגזירה הזו,

אבל רב טרפון סובר על עושה שאין גזירה כזו.

לא הייתה מעולם גזירה כזו.

לטעמות את האדם הנושא שבעה ימים מדבריהם, מדרבנן.

אומרת הגמרא, אני אקרא את לשון הגמרא.

אול רב טרפון ואמר

אקפח את בניי

שההלכה זו מקופחת,

כלומר שלשיטתו הדין הזה אינו נכון ולא גזרו מעולם

לטמות את האדם הנושא את המרדע שבעה ימים,

שילעת עינו עזה, שלישי ושביעי.

אם כן בצרו להוא, אז חסרה גזירה אחת לשיטתו.

איפה יש שמונה עשרה?

עונה הגמרא,

אמר רב נחמן בר יצחק,

אף בנות קוטים נדוד מעריסתן

בו ביום גזרו.

הוא משלים את המניין

על ידי גזירה נוספת שהייתה.

מצאנו את הדין הזה שבנות קוטים נדוד מעריסתן,

מצאנו את זה דין במשנה במסכת נידה.

הוא סובר שהדין הזה זוהי גזירה מכלל השמונה עשרה גזירות.

הוא מכניס את זה בחשבון,

ולכן לשיטתו שהוא מכניס את זה בחשבון,

אכן גם לשיטתו יש שמונה עשרה גזירות.

מה זה בנות קוטים נדוד מעריסתן? כבר בערנו בשיעורים שעברו,

שלמעשה מדין תורה גם קטנה שנולדה,

כן, אם רעתה דם, יש לה דין תומת נידה,

אם נגע בתרומה וקודשים, הרי תרומה וקודשים האלה טמאים,

אבל בת ישראל לא חיישינן לאחר.

כל בת ישראל שנוגעת בתרומה וקודשים,

אז אם מפרישים אותה שלא תיגע בתרומה וקודשים,

אם היא טמאה, הטומאה זו,

אבל כותים שלא היו נזהרים בזה,

אז חיישינן בכל אחת מהן

שנוגעת בתרומה וקודשים, שמא היא טמאה,

וזוהי גזירה שגזרו בכלל השמונה עשרה גזירות.

כך

אומר רב טרפון,

ובאידך

סבירה לקרבי מאיר.

ואם תבואו ותקשו,

הרי כבר למעלה אמרנו שזה כלול בכלל השמונה עשרה גזירות,

אז מה אוכלנו?

במה שאמרת, יש פה גזירה נוספת.

איזה גזירה?

בנות קוטים לדרות מעריסתה,

זו גזירה נוספת.

זה לא נכון.

הלא למעלה הבאנו

שזה כלול בכלל אלה,

ואם כן עדיין חסר לנו,

חסר לנו גזירה אחת.

עונה הגמרא,

למה אנחנו למעלה הבאנו

שהגזירה הזו כלולה בכלל שמונה עשרה גזירות?

הכל בגלל שמצאנו מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יוסי, אם זכור לך, רונן,

במניח כלים תחת הצינור.

האם

בית שמאי ובית הלל מתארין בשוכח, בית הלל מתארין בשוכח ובית שמאי מתמעיל?

של שיטת רבי מאיר

נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל וטימאו אפילו בשוכח.

ורבי יוסי שאמר, מחלוקת במקומה עומדת,

לשיטת רבי יוסי הוספנו את הגזירה של בנות קוטים לדוד מעריסתן, בו ביום גזרו.

אבל לשיטת רבי מאיר לא הוספנו את זה.

ממילא,

יאמר לך רבי טרפון, אני סובר גם כמו רבי מאיר,

ואז יש לנו את הגזירה של כלים שנמצאו תחת הצינור, גם אם הוא שכח אותם,

אז נפסקה ההלכה לתת למים דין מים שאובים,

פושטים את המקווה,

ובנוסף גם את הגזירה של בנות קוטים לדוד מעריסתן,

שאז זה נשלם המניין להיות שמונה עשרה גזירות.

כדי שאתם

תבינו איך את החשבון,

אז אנחנו נמנה אחת לאחת בינתיים כמה גזירות

כבר יש לנו.

כן?

ואני יחד איתכם, אתם תספרו בבקשה.

אתם מסוגלים להחזיק ראש?

בואו, תקשיבו.

אתם תמנו אותה ואני אגיד את הגזירות.

אדם שאכל אוכל ראשון, פוסל את התרומה.

אכל אוכל שני,

פוסל את התרומה.

שותה משכין דמעים,

פוסל את התרומה.

הבא ראשו ורובו מים שאובים,

פוסל את התרומה.

טהור שנפלו על ראשו ורובו שלושה לוגים מים שאובים,

פוסל את התרומה.

כמה הגענו?

חמש.

הלאה.

הספר,

זוכרים שגזרו

שספר פוסל את התרומה כי היו שמים

אוכלים של תרומה ליד הספר, לכן גזרו.

הידיים,

כלומר סתם ידיים, אם לא היה נטילה, הם פוסלו את התרומה.

אוכלים,

אם נטמו במשכין,

וכלים שנטמו במשכין.

כמה זה, כמה יש לנו?

מה?

תשע.

עכשיו נעבור

לגזירות הבאות.

כן, כן, כן, כן, כן, כן.

זה אני לא זוכר.

זה אני לא זוכר.

אני צריך לבדוק את זה.

מה?

אז אנחנו, יש לנו תשעה, נכון?

עכשיו, יש לנו

המניח כלים תחת הצינור.

אתם זוכרים?

מניח כלים תחת הצינור. שמואל, אתה היית בשיעור הזה?

אם אתה מניח כלים תחת הצינור, אם יש למים הללו, שהם יקבלו בתוך אותם כלים,

דין של מים שאובים?

זה היה, לא, שיעורים הקודמים.

כן.

אז יש לנו עשר, נכון?

יש לנו עשר?

יופי.

אבל זה הכל. למי יש לנו עשר?

רק לשיטת רבי מאיר יש לנו עשר.

אבל לשיטת רבי יוסי

הוא לא סובר שבמניח כלים תחת הצינור זה כלול בכלל לשמונה עשרה גזרות.

אז לשיטת רבי יוסי,

מה היא העשירית?

בנות קוטים לידות, מעריסתן.

אתם איתי?

אז עכשיו יוצא שלגבי העשירית יש מחלוקת מהי העשירית.

האם

זה דין של מניח כלים שהוא, מניח כלים תחת הצינור,

שאז אפילו בשכחת הכלים שם

מטמאים את המים עם דין מים שאובים?

האם זו הגזרה העשירית?

או הגזרה העשירית שבנות קוטים לידות מעריסתן?

מחלוקת.

עכשיו, למשל... גם אמרת את זה לא שכחת הכלים. חכה רגע, חכה. יפה.

חכה רגע, זה גופה.

עכשיו, יש לנו גזרה נוספת.

לשיטת רבי מאיר,

רבי עקיבא, מה אמר?

יש לנו גזרה נוספת, שאם אדם נושא מרדע,

ששיעורו שליש טפח, שיעור עוביו שליש טפח,

הוא מטמא את האדם טומאת שבעה.

זה כבר הגזרה האחת עשרה.

נכון?

בין לשיטת רבי מאיר,

שמונה את המניח כלים תחת הצינור בתור הגזרה העשירית,

ובין לשיטת רבי יוסי, שאומר, בלא תקוטים לידות מעריסתן בו ביום גזרו.

הדין הזה של טומאת שבעה לתת למי שנשא את המרדע,

זה כבר הגזרה האחד עשה.

מובן?

עכשיו, שאלה הגמרא,

אבל לפי רבי טרפון זה יורד מהחשבון.

אומרת הגמרא, רבי טרפון סובר גם כמו רבי מאיר,

שהמניח כלים תחת הצינור זה הגזרה העשירית,

וגם סובר כמו רבי יוסי,

שהם לא תקוטים לידות מעריסתן, ואז יש לו את הגזרה האחת עשרה.

מובן?

אז יוצא שיש לנו כבר אחת עשר גזרות

מתוך השמונה עשר.

רק מה?

יש מחלוקת מהי הגזרה העשירית והאחד עשרה.

לשיטת רבי מאיר, מה עם שתי הגזרות הללו? הגזרה העשירית

זה מניח כלים

תחת הצינור.

והגזרה האחת עשרה זה שהאדם הנושא את המרדע מטמאת ומטמאת שבעה.

לשיטת רבי יוסי הגזרה העשירית זה בנות קוטים לידות מעריסתן.

והגזרה האחת עשרה, כמו שאמרנו לשיטת רבי מאיר, זה שהמטלטלין מביאים את הטומאעה לאדם הנושא בעובי המרדע.

לשיטת רבי טרפון,

אז העשירית

זה המניח כלים תחת הצינור,

והאחת עשרה זה בנות קוטים.

עושים לידות מעריסתם,

דברים מובנים,

הסתדלנו.

חכה, זה בהמשך.

נראה עכשיו

את המשך הגמרא.

ואידך,

יש לנו את הגזרה הנוספת,

שהיא הגזרה השני מעשר.

הבוצר לגת.

שמאי אומר, הוכשר.

הלל אומר,

לא הוכשר.

נדמה לי שלמדנו את זה בעבר, לא?

במחלוקת הזו בבוצר לגת.

אדם שבצר ענבים.

מה זה בשר?

תלש ענבים מן הגפן.

תלש ענבים מהגפן,

והוא בצר אותם לצורך

לעשות מהם יין.

הוא בצר אותם על מנת לעשות מהם יין.

אז שמאי אומר, הוכשר.

הלל אומר, לא הוכשר.

אתם שומעים?

שמאי אומר, הוכשר,

הלל אומר, לא הוכשר.

מה הוכשר? מה הוכשר? מה לא הוכשר?

מה מדובר פה?

אז התשובה,

כשהאדם בוצר לגת, הרבה פעמים,

תוך כדי

תלישתו את הענבים,

אתם שומעים?

נפלט, יוצא, קצת משקה מן הענבים, על גביהם, על גבי הענבים.

השאלה, האם המשקה הזה מכשיר את הענבים לקבלת טומאה?

כי הרי כל אוכל בשביל שיקבל טומאה

צריך שיהיה מוכשר לטומאה על ידי שייפול על האוכל אחד משבעה משקיעים

שסימנם יד שחת דם.

אתם זוכרים מה עם השבעה משקיעים?

כן, יין, דבש,

סמל,

ח' זה חלב,

ט' זה טל,

דם זה דם ומים, ד' זה דם

והמ' זה מים, יד שחת דם. זה סימן של שבעה משקיעים

שאם אחד מהם נפל על אוכל,

הרי זה מכשיר את האוכל לקבל טומאה מכאן ואילך.

אז עכשיו בא באים ובא שמיים

ואומר

אם אדם בצר לגת אז הוא אוכשר.

רק הענבים הללו הוכשרו לקבלת טומאה.

שבעה משקיעים.

זה השם של שבעה משקיעים.

מה?

מפירות וגם?

לא מפירות. לא אמרתי מפירות.

אמרתי יין,

כן,

דבש,

שמח, חלב, טל,

דם, מים.

אני לא יכול להתקצל מה...

זה יין. הכוונה היוצא מן היין,

שתהיה בר... היוצא מן הענבים, זה יין.

זה לא משנה אם כבר...

לא לא לא. מה פתאום?

הוא כתב את צורך אחרים.

כן.

אני יודע מה... זה לא... מפירות לא מכשירים.

מפירות אחרים, ואתם העמיצו, זה לא מכשיר. זה לא מכשיר.

אבל זה יין, הדבר הזה?

רק מים או אחת משבעה משקיעים האחרים.

כאן זה יין, כי יוצא מן הענבים.

אבל הלל אומר, לא הוכשר.

הוא סובר

שהענבים הללו לא הוכשרו לקבלת טומאה על סמך המשקיעים הללו,

שיצאו תוך כדי בצירה.

מה בדיוק סברות המחלוקת שלהם?

אנחנו ביארנו בעבר

שלמעשה המשקיע הזה שנוטף על הענבים,

הוא הולך לאיבוד.

היה נוח יותר לבוצר

שישאר כל המשקיעים בלועים בתוך הענבים,

ואז יוכל להכניסם לגת ולעשות מהם יין.

יוצא שמאחר זה הולך לאיבוד, לא ניחא לאיבוד, לא נוח לו במה שהם יוצאים החוצה.

אז זו המחלוקת האם

במשקיע הולך לאיבוד כזה יכול הוא להכשיר או לא.

מים מסבירה? מחובר לא מקבל, לא מוכשר לטומאה. רגע, הוא מחובר המים? הלו, הלו, אני באמצע שיעור.

זה הוא דלק אותו?

או שיש איזשהו דלק של הגבעון כי אין עושה דלפיים, הוא ישב כבר ראשון.

גם זו משנה מפורשת, אינני זוכר.

צריך לפתוח מסכת מכשירים ולראות.

כי מציד זה אתה יכול גם להגיד על הענבים האלה. אתה.

בכל אופן,

זו המחלוקת של שמאי והילל,

וזו אחת הגזירות הנוספות, זו הגזירה השנים-עשר.

אמר לו הילל לשמיים, בואו ונמשיך,

אמר לו הילל לשמיים,

מפנימה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה.

שואל אותו הילל לשמיים,

למה רק בענבים אתה מצריך

שיהיו בוצרים אותם בכלים טהורים,

כדי שלא יקבלו טומאה

מכוח המשקה שהכשיר אותם לטומאה?

כי מה היה הצורך?

שמאי אומר, מאחר ולמעשה משקה יוצא בשעת המצירה, הרי הוא מכשיר את הענבים לקבלת טומאה,

אז אם הוא יכניס את הענבים הללו לתוך כלים טמאים,

אז מיד יטמאו אותם ענבים.

אז כדי שלא יטמאו, מה הוא היה עושה?

הוא אומר, אם אתה בא לבצור, היינו,

לקחת ענבים שאתה תולש ולשים אותם בכלים,

זה רק כלים טהורים,

כדי שלא יהיו טמאים מכוח אותו משקה שהכשירה מקודם לכן.

אבל לגבי זיתים,

אין משקין בטהרה. אתה לא הצרכת לומר שזיתים שאתה תולש מחץ הזית,

אתה לא חייב להכניס אותם לתוך כלים טהורים.

מה ההבדל?

למה בזיתים לא תאמר שהמשקה שיוצא מהם מכשירה לטומאה,

וממילא אם יניח בכלים טמאים,

הרי הם יהיו טמאים מכאן ואילך.

למה אתה לא מחייב שימסוק בטהרה את הזיתים כמו שחייבת שיבצור את הענבים בטהרה?

אמר לו,

אם תקניתני גוזרני טומאה אף על המסיקה.

השמאי אומר לי, ליל,

אם תקניתני, כלומר,

שאתה רוצה לטעון שזיתים וענבים שווים מהם

וראוי לגזור

גם על המסיקה, אז אני ככה אגזור.

שגם במסיקה

יהיה טומאה,

אם ימסוק אותם לתוך כלים טמאים,

וממילא כדי שיהיו טהורים,

יהיה חייב למסוק בטהרה.

תראי, אם צריך לגזור, אם צריך לגזור את המזורה, אז אתה מרגיז אותי עכשיו?

בדיוק.

יפה, יפה מאוד.

יפה מאוד, אתה שואל.

מה זה אם תקניתני?

ראוי לגזור או לא ראוי לגזור? מה זה אם תקניתני?

אז מבארים,

כי הם מביאים פה בשם

תשובות הגאונים,

שככה הם מפרשים את הדברים.

לא הייתה כוונת שמאי לגזור על המסיקה מפני ההקנטה.

לא התכוון לומר, תשמע, אם תקנית אותי,

אני אגזור שיתה, יכולו למסוק בקנים טהורים.

לא.

אלא ששמיים והילל נשאו ונתנו הרבה בזה.

כלומר, היה להם כבר משא ומתן די,

שנמשך לאורך זמן

בכל העניין הזה.

והרבה הילל להקשות על שמאי,

עד שדחק הדבר על שמאי ולא מצא שינוי ברור בין מצירה למסיקה.

כלומר,

בית שמאי אחז

שאין צורך לגזור על מסיקה.

מצד הטעמים שלו, פה לא מובא מה הטעמים שלו.

כן?

בשלב הזה, אנחנו לא יודעים מה אתה.

הילל לא הסכים איתו, אז הוא הלך ודחק אותו, כי הוא לא ראה

סברה ברורה להבדיל בין מסיקה לבין מצירה, לומר שמצירה כלים טהורים צריך, ואילו מסיקה לא.

ממילא.

ולכן אמר לו,

לכן אמר לו שמאי להילל,

אתה כל כך מתעקש

שאני...

אגזור את אותה גזירה,

אז אני אגזור.

לדעתי אין מקום לגזור.

אבל אל תבוא ותגיד לי מה ההבדל. אמרתי לך את הטעם שלי מה ההבדל.

יש מקום להבדיל בין משיקה לפצירה.

זה שאתה לא מקבל,

בסדר, אז דעתך לא לקבל, אבל לדעתי נראה להבדיל ביניהם.

כך כוונת הדברים במה שאמר לו שמאי להלל אם תקניתני.

אז מי גזר בית המדרש?

נעצו חרב בבית המדרש. מה זה, מי זה גזר?

שמאי, זה מה שכתוב פה.

אמרתי שמאי.

נעצו חרב בבית המדרש,

אמרו

הנכנס ייכנס

והיוצא אל יצא, כלומר בזמן שהתווכחו שמאי והלל

נעצו חרב בבית המדרש.

ואמרו הנכנס, מי שנכנס לבית המדרש

בבקשה ייכנס.

מכאן ואילך היוצא אל יצא.

למה? למה העדיפו שייכנסו ולא יצאו?

בגלל שהם רצו לעמוד למניין, כלומר לבדוק

כמו מהלכה,

האם הרוב הם כדעת בשמיים או הרוב כדעת הלל.

וכך באמת היה בסוף, נפסקה ההלכה כשמיים.

מה?

לגמור חזקיית מילה שנה עד חרב ולא לגמור חזקייה.

לא, הכוונה כנראה שעמדו שם בתקיפות שאף אחד לא יצא משם

כדי שנדע בדיוק

עם מי דעת הרוב מסכמת, האם עם דעתו של שמאי

או עם דעתו של הלל.

והיה באמת שדעת הרוב היה כדעת שמאי.

ואותו היום

היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים.

כלומר,

כל כך היה גדול כבודו של שמאי, שהלל היה נראה כאילו הוא אחד מן התלמידים.

והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.

למה?

למה היה קשה מאוד לישראל לראות את הדבר הזה?

עד כדי כך כיום שנעשה בו העגל?

מאחר והלל היה הנשיא,

אלא שהוא היה ענוותן מאוד,

והסכים לשבת בפני שמאי כאילו הוא תלמיד.

כן.

גזור שמאי והלל, וגזור שמאי והלל,

ולא קיבלו מן היו.

ועטו תלמידיו, גזור, וקיבלו מן היו.

כלומר,

אם זה כבר מחלוקת קדומה שהייתה בין שמאי להלל, כמו שבערנו, אם אתם זוכרים,

הבאנו שבשלושה דברים חלקו שמאי והלל.

רק בשלושה דברים.

כן?

אז מה זה שאתה אומר כאן, הלוא כל אותן שמונה עשרי גזרות זה מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל.

נו, אם אתה אומר שהבוצר לגז זו אחת מהגזרות,

מה זה שייך לבית שמאי ובית הלל?

זה שייך לשמאי והלל, לא בית שמאי ובית הלל.

אנחנו צריכים להכליל בכלל הגזרות הללו

גזרה כזו שיחלקו בזה בית שמאי ובית הלל.

אז שימו לב מה כתוב.

שמאי והלל,

גזרו, אבל לא קיבלו מניי.

הגזרה הזו לא התקבלה.

עד שבאו תלמידיהם,

בית שמאי ובית הלל,

וגזרו וקיבלו מניי, התקבלה הגזרה.

זוהי הגזרה הנוספת

שיש לנו בתוך שמונה עשרה גזרות.

לא קיבלו.

זה לא,

יש הרבה פעמים

שחכמים גזרו גזרה ולא קיבלו.

ואדרבה,

יש עניין של אין גוזרים גזרה על הציבור,

אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה.

אז כנראה שיש פה משהו נורא ואיום שמביאים המפרשים

בשם הירושלמי.

העניין הזה של המחלוקת של שמאי והלל,

עד כדי כך שהלל היה קפוא ויושב,

נעצו חרב בבית המדרש,

אז הוא מביא שבירושלמי כתוב

שתלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה

והיו אורגין בתלמידי בית הלל אילו היו רוצים לעלות.

כלומר,

כשרצו תלמידי בית הלל לעלות למעלה,

לעליית חנניה בלחזקיה בן גרון,

כדי שיהיה פה מניין גדול יותר ולפסוק את ההלכה כבית הלל,

תלמידי שמאי ירדו למטה ומנעו מהם בכוח

שלא יעלו למעלה.

שישה מהן מתלמידי הלל עלו,

מובא שמה בקורבן העדה, אחד מן המפרשים שם בירושלמי אומר,

שישה מהן מתלמידי הלל עלו,

השאר

עמדו עליהם תלמידי שמאי בחרבות ורמחים,

כדי שלא יעלו ויהיו הרוב.

זה לכאורה הפשטות של הדברים, כאילו הם הרגו בהם.

אבל הוא מביא פה שבעיגרות משה העריך לדון בזה,

האם באמת הרגו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל? איך ייתכן שיהיה מותר לעשות כדבר הזה?

החתם סופר אומר שאפילו שהתלמידים ששימשו לפני הלל היו מרובים יותר מהתלמידים ששימשו לפני שמאי,

אבל כשהיו בית הלל מסכימים לדברי בית שמאי,

היו נקראים תלמידי בית שמאי.

זאת אומרת, אמנם בפועל ישיבתו של הלל

הייתה גדולה יותר, היה בה מספר תלמידים גדול יותר,

אבל היו דברים מסוימים

שבהם הם היו מסכימים,

חלקם, חלק מתלמידי בית הלל היו מסכימים לדעת תלמידי בית שמאי.

והם, לגבי הפרט הזה שהם מסכימים, היו נקראים תלמידי בית שמאי.

וכן להפך.

זה אומר שביודחי דברים, כלומר בית הלל, הסכימו חלק מתלמידי בית הלל לתלמידי בית שמאי.

לכן גזרו בשמונה עשרה דבר.

אולי הורגים בהם, הכוונה כששכנעו אותם כדי שהם יהיו כמו בשמיים.

שהם הורגים בהם, כאילו הורגים, הורגים... שים לב, שים לב,

שים לב איך מבארים כאן.

אז החתם סופר אומר,

שלמעשה זה היה המצב, שלפעמים,

כן, בפרט ב-18 גזירות חלק מתלמידי בית הלל,

הלכו ואחזו כדעת בית שמאי. עכשיו,

ישנם כאלה מתוך תלמידי בית הלל שהם אחזו כדעת בית שמאי.

אבל לא רצו לחלוק על הלל הרבה שלהם,

אז מה הם עשו?

רצו להישמט וללך מהם.

ועמדו תלמידי בית שמאי בחרבות וברבחים ולא נתנו לצאת.

שמעתם ככה? חתם סופר אומר,

הם עמדו בכוח, שלא יצאו.

גם אם אתם רוצים לצאת, אבל אתם אוחזים כמונו.

כך אומרים תלמידי בית שמאי לאותם תלמידי בית הלל שאחזו כמותם.

אתם אוחזים כמונו.

אז מה אתם עכשיו רוצים לברוח?

אין לברוח, תישארו פה.

תביעו את דעתכם שאתם אוחזים כמונו.

עד כדי כך הם מסרו את הנפש לדעת מה היה לך.

ושישה מהחשובים שבהם

עלו למקום התעצמות תלמידי בית הלל,

להציע סברותיהם לפניהם כדי שיסכימו לדעתם,

ועל ידי זה רבו בית שמאי על בית הלל.

זה לא היה פשוט כמו שאתם חושבים.

יאללה, מתחילים למנות

מי בעד?

מי נגד?

היה ויכוחים גדולים בעניין הזה.

האם כדעת שמאי או כדעת הלל? על כל פנים,

נסכם.

יש לנו פה גזירה נוספת,

שזו הגזירה ה-12 שמבוצר ענבים לגת.

גם אם שמאי והלל בתחילה חלקו זה על זה,

אבל לבסוף הוכרעה ההערכה כדעת שמאי,

והתקבלה הגזירה בעם ישראל לאחר שגם תלמידי בית שמאי

פסקו כך.

וזו הגזירה ה-12.

ואומרת הגמרא, מה הייתה עמא? מה הסיבה?

אמר זרירא, אמר רב חנינא, הגזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות.

למה באמת

המשקה הזה היוצא על הענבים מכשיר את הענבים לטומאה?

הלוא לכאורה זה משקה שהולך לאיבוד.

זה משקה שהולך לאיבוד, לא מכשיר.

נכון? כי לא נוח לו בזה.

לא נוח לו במשקה היוצא מן הענבים, כי הוא הולך לאיבוד.

כשלא נוח,

אז זה לא מכשיר.

כמו שדרשנו מהפסוק, וכי יותן מים על זרע,

אמרנו שהמילה יותן

היא כתובה יו תו נון.

הגם שאם אתה הולך לפי הקריאה, היה צריך להיות כתוב יו תו נון.

ויש משמעות שונה אם אתה קורא יותן

לבין הכתיב, שזה ייתן.

ייתן מאז מה שייתן בידיים.

יותן מאז מה גם אם אחר נתן.

אז הגמרא דורשת על זה,

יותנתו מידי ייתן.

לא אכפת לי שהוא לא ייתן בידיים,

אבל צריך שיהיה נוח לו בדבר כאילו הוא נתן.

אז רק אם נוח לו זה מכשיר.

אבל אם המשקה נפל על המאכלים ולא נוח לו בזה,

לא הכשיר את המאכל לטומאה.

אז אם כן, כאן,

שלא נוח לבעל הכרם במשח, המשקה נוטף מן העלבים כי הוא הולך לאיבוד.

אז למה זה מכשיר?

עונה גמרא, גזירה.

אמר זירה, אמר רב חנינה,

גזירה שמא יבצרנו בקופות מאות.

ואז, אם זה קופות טמאות,

אז גם משקה שהולך לאיבוד יכשיר,

כי עצם הדבר

שהוא הולך

ושם את זה בתוך קופה,

מוכיח שקצת ניחלה לב הדבר.

אז זה יכשיר את הענבים לטומאה.

כן.

אנחנו נסיים פה.

מחר בעזרת השם נגמור את העניין הזה.

יש לנו מניין.