השיעור השבועי: למי שייך היהלום

- - - לא מוגה! - - - 

מתחילים בעזרת השם את השאלה השבועית,

נסתכל בדפים שנמצאים אצלכם,

שאלה עולמית, פרשת נח בסייעתא דשמיא,

האם המאלף יונה כדי לגנוב יהלום חייב לשלם? זה למעשה הכותרת.

עכשיו אנחנו נקרא את השאלה בפנים,

וכשנתעמק בשאלה נשים לב מראש, יש פה חמישה אנשים שאנחנו צריכים לדון בהם,

ונראה את השאלה ואת הצדדים של הספק, ואחר כך נשמע את דעתכם, ואז נראה לפי הגמרות והשולחן ערוך איך מתקדמים.

אני קורא את השאלה.

אברהם, יהלומן ותיק ועשיר,

מנהל את עסקיו במשרדי הבורסה בטוקיו.

הבחין יום אחד כי נגנבו ממשרדו יהלומים יקרי ערך.

כנראה שהחלון היה פתוח,

הוא רואה שנגנבים לו יהלומים.

ראובן,

גנב מקצועי ביותר, אילף יונה,

והיה שולחה בכל יום למשרדו של אברהם כדי להביא לו יהלום בפיה,

וכך התעשר בקלות.

שיטה מעניינת,

לאלף יונה,

היא הולכת עם המקור, לוקחת יהלומים, מביאה לו.

דרך פשוטה, לא תופסים אותו, ידיים נקיות, אין טביעות אצבעות.

שמעון, שימו לב, זה כבר אדם שלישי,

שנודע לו המעשה, רץ מיד,

הביא את אקדחו וירה ביונה כשהיהלום בפיה בדרך חזור.

ירה.

היונה נפלה לחצרו של אדם אחר ששמו לוי, שימו לב זה כבר אדם רביעי.

יש לנו את אברהם,

ראובן, שמעון, לוי הגר ליד הבורסה,

נופלת לתוך החצר שלו.

יהודה,

אדם חמישי,

יהודי יקר, מתהלך לטומו ברחוב.

איך שראה את היונה נופלת,

נכנס לחצר של לוי שלא ברשות,

ומיד לקח את היהלום,

וכמובן שהודה להשם שזיכהו במציאה בקלות.

עד כאן המעשה,

השאלה למי שייך היהלום.

אז לפני שנשמע את מה שאתם אומרים,

נתמצת בקצרה את השאלה.

יש לנו אברהם, שיש לו משרד בבורסה.

יש לנו אדם שגנב, שהוא נקרא ראובן.

הוא היה שולח את היונה כל פעם כדי להביא לו יהלום מהמשרד של אברהם.

שמעון

שמע על המעשה,

לקח את האקדח, ירה ביונה.

היונה נופלת לתוך חצר שליד הבורסה.

החצר הזאת של אדם רביעי ששמו לוי.

ואז עובר אדם לטומו, רואה יונה נופלת, רץ לחצר, רואה יונה, רואה בפה יהלום,

מחפש, רואה מה קורה, מוצא את היהלום, לוקח את היהלום.

האם שייך, השמה שאלה, למי שייך היהלום?

בואו נקרא ביחד את צדדי הספק,

כדי שצדדי הספק בעמוד הראשון, לפני שנראה את הגמרות,

מסבירים לנו יותר את שני צד... כל צד

למי זה שייך.

ואחרי שנשמע את צדדי הספק,

אני רוצה לשמוע את דעתכם.

אחרי שנשמע את דעתכם, נראה את הגמרא בפנים.

צדדי הספק

לבעל המשרד אברהם שהוא היהלומן.

צד א'

אולי לא מגיע לבעל המשרד כי העונה עפה עם היהלום

וזה מצב של ייאוש,

אם כן הוא הפסיד את היהלום.

אז אני מסביר, צד א', אם נגיד

שאברהם היהלומן יתייאש,

כי הוא אמר,

מה פתאום שאני אמצא את היונה עם היהלום, דבר כזה קטן? אני מתייאש.

במצב כזה שהוא התייאש זה ודאי שלא מגיע לבעל הבורסה, כי הוא התייאש.

צד שני לומר,

אולי לא מגיע, אולי מגיע לבעל המשרד.

מכיוון שיש כאן אדם ששלח את היונה,

זה נקרא ייאוש שלא מועיל.

כיוון שהחפץ נמצא ברשות בעל היונה ולא היה בייאוש,

אחרי שזה ברשות של אדם אחר, צד שני לומר,

אין פה ייאוש.

למה אין פה ייאוש?

מכיוון שיש פה אדם ששמו אברהם הגנב ששלח את היונה,

אז החפץ של אברהם נמצא אצל מי?

אצל ראובן הגנב ששלח את היונה.

אז זה נקרא ייאוש שנמצא היהלום ברשות של מישהו אחר.

אז אולי אין פה ייאוש.

אז אני מסביר בקצרה צד א' של הספק,

האם היה פה ייאוש או לא היה פה ייאוש?

זו שאלת המפתח למעשה של השאלה השבועית.

אם היה פה ייאוש,

אז זה ודאי שלא מגיע לבעל הבורסה.

אם הוא לא יתייאש,

אז ודאי שזה מגיע לו. הוא עדיין לא מתייאש, הוא רוצה שהיהלום יחזור אליו. יהלום ייקר ערך.

זה צד של הספק באדם הזה ששמו אברהם שהוא בעל הבורסה.

בואו נעבור לשלב ב' לבעל היונה.

מה צדדי הספק?

מי זה בעל היונה? הגנב.

צד א',

אולי מגיע לבעל היונה,

כי לבהמה יש שליחות,

וראובן ששלח הוא הגנב,

כשייתפס, ישלם הכפל.

יש דין בשליחות,

שאם אני שולח מישהו לגנוב,

והשליחות מתייחסת אליי,

ולא יצויר,

אז אם זה מתייחס אליי,

כשאני נתפס,

אני צריך לשלם כפל, כמו כל דיני גניבה.

אז אם היונה למעשה שלחתי אותה, והיא כאילו השליחה שלי,

אז אני עכשיו זכיתי ביהלום, הגנב זכה ביהלום,

וצריך לשלם לבעל הבורסה כפל, כדין עם כל גנב שמשלם כפל.

או שנאמר לא, או צד שני לא מגיע לבעל היונה.

כי אין לבעלי חיים שום דיני שליחות.

אולי לא מגיע לבעל היונה,

כי יש לו דין ששורש ריזיק והוא לא נקרא גנב,

אז אין לו שום קניינים.

אז אני מסביר בקצרה מה הספק אם לבעל היונה מגיע או לא, האם יש שליחות לבעלי חיים או לא.

אם יש שליחות,

אז אם יתייחס לגנב,

הוא קנה וצריך לשלם כפל,

אם אין שליחות,

הגנב לא קנה ולא צריך לשלם כלום.

בואו נראה ליורה.

האדם הטוב הזה היורה,

לקח את היורה רובץ ציידים, ירה צד א',

אולי למגיע ליורה,

כי על ידי הירייה היונה התרוממה

והאוה דמיה דה אגבהה

וקונה את היהלום.

אם אני גרמתי לחפץ שיוגבה כמה טפחים,

קניתי אותו, נכון?

אז אם היורה עכשיו גרם ליונה שהיא תתרומם כמה טפחים,

אז יש פה קניין של הגבהה.

אז זה צד אחד לומר שאולי זה שייך למי?

ליורה.

צד ב',

ואולי זה לא נקרא הגבהה.

למה? עוד מעט נראה למה.

ואז זה לא נקנה בכלל למי? ליורה.

עוברים לשלב הרביעי, שזה בעל החצר,

ששמו לוי.

כשנופל צד א', כשנופל חפץ לתוך חצר שלא מדעת בעל החצר,

נקנה החפץ.

איש ידוע,

אדם שנופל לו דבר לחצר שלו,

אז כל מה שנמצא בתוך החצר,

בפשטות אולי זה נקנה לי.

אז היה לו מגיע לבעל החצר.

מצד שני לומר לו, מה פתאום?

לא נקנה לי חפץ שנופל לתוך החצר שלי.

ואז זה לא מגיע לו.

שאלה חמישית, האדם שנכנס לחצר יהודה, שהלך לתומו והודה להשם, צד א', אולי מגיע לו,

כי הוא מוחזק ביהלום, הוא תפס.

יש לו מוחזקות.

הוא עשה פה קהילה חזקה,

או שנגיד לא מועיל מוחזקות בחצר שאינה שלו ולא מגיע ליהודה.

אחרי שקראנו את השאלה

והבהרנו את כל צדדי הספק בכל צד וצד,

בואו נשמע אדרבה מה דעתכם, מה אתם אומרים?

למי שייך היהלום?

אני אומר שלאברהם.

למה לאברהם?

כי הוא אמר הוא הבעל הבית, הוא לא התייאש מזה. למה הוא לא התייאש?

הוא לא יכול להתייאש מזה כי זה לא איוש נקרא לזה. למה זה לא נקרא איוש?

הוא ראה, הוא ראה שהעיונה עפה.

מי?

אברהם. לא בטוח שהוא ראה.

לא בטוח שהוא ראה את העיונה עפה. אז איך הוא התייאש מתי שזה הגיע

לראובן, לשמעון, למי שיגיע?

עוד אברהם עוד בכלל לא התייאש, הוא לא יודע.

כן. אז איך הוא יכול להתייאש?

הוא לא יודע כלום, בגלל זה הוא התייאש.

הוא לא יודע מה המשרד שלו. תראה, יכול להיות שכבר היה כמה גנבות במשרד שלו, והיה כבר גנבות.

אז אם היה כבר גנבות,

אם היה כבר גנבות, אז אפילו שבשאלה,

אפשר לומר שאפילו נגיד שהוא הציב שם מצלמות וידע, עבירת עיונה,

השאלה היא האם האדם הזה התייאש או לא. אתם אומרים לפי דעתכם הבן אדם הזה לא התייאש,

יש לו ציפיות שזה יחזור אליו וזה מגיע לבעל המשרד.

אני חושב שהוא כן התייאש. מה אתם חושבים? מה אתה אומר? הוא כן התייאש. למה הוא התייאש?

כי אם זו לא גניבה ראשונה וכבר גנבו לו ושום דבר לא חזר לו

וזה בסך הכל, אפילו מוסר מצלמה ורשע זה יונה, מה הסיכוי שהיונה תחזור ותחזיר לו את היעלון? תחזיר את היעלון.

לבעל היונה זה גם לא חזיר. אז רגע, בוא נעבור שלב שלב. בקשר לשלב הראשון, מה אתם אומרים? למי זה שייך?

ליהודה. לא, אני חושב שזה יוצר. לאברהם? לא, לבעל המשרד. אני אומר לאברהם. אז יש פה ככה, יש פה את היהודי היקר שאומר לנו שזה שייך לאברהם,

ואתה יהודי יקר שני אומר שזה לא מגיע לו. אתה אומר הוא לא מתייאש, אתה אומר הוא מתייאש.

עכשיו בואו נעבור, זה מוסכם על כולכם, שתי דעות.

אז למעשה אתם אומרים פה את שני צדדי הספק.

אחד אומר כמו צד א', אחד אומר כמו צד ב'. יפה, עוברים שלב שני.

מה אתם אומרים, בקשר ליונה, לגנב?

הגנב קנה את זה או לא קנה את זה? מה אתם אומרים? למה לא קנה?

גנב, קנה את זה! קנה את זה! יפה! אז הוא קנה את זה, ואם הוא ייתפס מה הוא צריך לשלם? כפל! קנה או לא קנה? קנה! יפה, אם הוא אומר קנה... איך הוא יכול לקנות גנב? למה לא? מה? אדם אהה... אומרים לי את זה קניון... לא! הגנב לא הגיע, הגנב לא הריב!

היונה שלו, יפה. אז הוא אומר יש שליחות לבעל החיים. לא, אבל זה במידה... וזה מתייחס אליי, מתייחס לגנב, אז הוא קנה... הוא תכנן לגנוב את זה. התכנון, התכנון, הגנבה... כן. השליחות לא פיצה אבל עד הסוף, אבל היונה לא חזרה עם ה... היא מתה בדרך. יפה, זה כמו היונה של תיבת נוח, הראשונה לא חזרה, רק שנייה. יפה, אתה... אז אתה אומר ככה, הוא אומר, היונה לא חזרה אליו.

אז אתה אומר, אתה אומר ככה, אם היונה הייתה חוזרת, זה היה מתייחס אליו.

אם היונה לא חזרה זה לא מתייחס, זו סברה מעניינת הוא אומר, הוא אומר פה תלוי

כמו שיכול להיות שיהלום כבר נגנב כמה פעמים וכן חזר אליו, אז הוא רוצה לשלם כפל על מה שהוא קרא, על מה שהוא קרא, אז אתה אומר ככה, אבל הפעם לא, הפעם לא, יפה, אז ככה, אז עברנו עכשיו שני צדדים,

את בעל המשרד כבר דיברנו עליו,

ואת בעל היונה גם כן דיברנו עליו, עכשיו בואו נראה בקשר ליורה,

בקשר ליורה, מה אתם אומרים, היורה הזה קנה, אני לא חושב שזה נקרא הגבעה, למה זה לא נקרא הגבעה?

תורה זה צריך להיות מהרצפה ומעלה, ואם היונה יריתה בכדור ואיתה בבנה, אתה יודע, יש, בוא נראה מה, אם אדם יש לו על עץ

איזה משהו שהוא רוצה לקנות אותו, והוא ירה עליו,

הוא זרק איזה משהו ועל ידי זה זה הוגבה, נקנה לו או לא נקנה לו?

נקנה לו, אז איפה זה? לא על הרצפה, זה לא על הקרקע. אבל עץ זה עדיין מחובר לקרקע, זה עמד באוויר.

אתה אומר ככה, כל הזמן צריך להיות מוגבה מהקרקע,

אבל דבר שנמצא באוויר, לא נראה ששבע.

בהגבהה. בסדר, ביטלת לי נכון. כן, כל דבר שאני גרמתי לו להגבהה,

הדבר נקנה לי, נכון שזה באוויר,

אבל עדי,

איך ככה הסברנו בשאלה? על ידי היריעה שלי זה הוגבה קצת,

אז למה זה לא נקנה לי? הוא לא חשב על זה נכון.

אז אתה אומר נקודה עכשיו מעניינת, האם הוא התכוון?

מה קרה לפעולה, כשהוא לקח את הרובה וירה? הוא התכוון לזכות בזה או לא התכוון לזכות?

מה הוא התכוון לעשות? רק טובה.

הוא התכוון לעשות רק טובה לבעל הבורסה, אבל הוא לא התכוון לקנות.

אז הוא לא התכוון לקנות.

גם אם הוא התכוון לקנות, אבל לא בעירייה הזאת,

לא בהגבהה הזאת. למה לא?

אם הוא חשב... הוא התכוון לעשות הגבהה עכשיו?

כן.

תראה, לא צריכים לחשוב לעשות הגבהה. צריך לחשוב לעשות הגבהה. בהגבהה, לא מה זה נראה, בגמרות יש תוספות, לא צריך לחשוב לעשות הגבהה.

אם מחמתי יש הגבהה, זה מספיק.

אבל צריך לחשוב שאני קונה עכשיו. אז אני אומר, אם הוא התכוון לקנות, הוא התכוון.

בתיאוריה, עוד מעט נראה בהמשך, האם יש מציאות כזאת שכשאני יריתי בה היא יכולה להיות מוגבאת או שהיא מיד נופלת. זה צריך להיות בתיאוריה ומבחינה מציאותית איך זה קורה.

אבל בלו יצויר שיש ירייה, וכמו שהסברתי לך, מה את הירייה היא מוגבאת קצת, השאלה היא אם זה נקנה לי או לא נקנה לי.

אז גם פה אני שומע שתי דעות. דעה אחת אומרת שמה?

שלא נקנה בכלל.

כי אתה אומר צריך להיות מוגבה מקרקע.

מצד שני, אז למעשה כולכם אומרים שלא שייך פה הגבהה.

הוא צריך לחשוב שהוא מגביה. צריך לחשוב.

שהוא מגביה, הוא צריך לחשוב שבהגבהה הוא קום.

הוא לא חשב.

לא הוא עשה את המעשה הזה עם שלום עשה בשביל להציל את החבר שלו. לקנות, הוא רצה לקנות סתם, אבל לא בהגבהה. בעצם הוא רצה לקנות אחרי זה שהיונה תיפול, אבל בעצם שהיונה בעצם תגביה בקטע הזמן הזה שהיא תוגבה. לא ברור, לא, אני אגיד לך, לא ברור שצריכים לחשוב במאיץ להגבהה, בכל מקום, בהגבהה של כל בהימה שכתוב שהאדם שם משהו על הרצפה והבמה עולה,

ג' טפחים.

לא צריך לחשוב למעשה הגבהה. צריך לחשוב. עצם מעשה שאני עשיתי זה, מה זה הגבהה?

כשאני עושה ככה אני מוגבה, זה נקנה לי. לא צריכים לחשוב, אני צריך לחשוב שאני עושה הגבהה בצורות צריכות כוונה, זה לא תלוי. ברור לו שהוא זה, אבל אם הוא חושב שהוא בזה הוא לא עושה קניין.

אבל אם אדם, אני שואל אותך שאלה.

אם אדם לא חשב שזה הגבהה, תקנה לי. ואני עשיתי ככה, גנב נקנה לי או לא נקנה לי? הוא יודע שבהגבהה הזאת, גנב לא יודע, בין לומר אדם שגונב,

ולא יודע שיש קניין כזה של הגבהה. והוא הגביה. על פי דיני התורה זה נקנה לו? נקנה לו. אה, הוא לא חשב. הוא לא חשב על זה. אלא מה? אלא רואים מכאן שההגבהה, הגבהה זה לא תלוי במחשבה שלי.

התורה אמרה יש מושג כזה של הגבהה, שעצם הגבהה נקנה לי החפץ.

אם אני תכננתי או לא תכננתי זה עניין נוסף.

אבל פה אני מתכוון לשאלה אחרת, לא אם התכוונתי לי להגבהה.

להגבה השאלה אם הוא התכוון לזכות או לא התכוון לזכות, הוא לא התכוון, הוא לא התכוון, הוא לא התכוון, הוא לא התכוון, למה הוא לא התכוון? הוא התכוון לעצור את היונם,

כדי להרתיע את הגנב שלא ישלח יותר.

או שעושה טובה לאברהם, או שיעשה טובה לאברהם, או שהוא חבר של אברהם אולי,

עושה טובה לאברהם.

שעורת הגנרה באמת של העונה, שהוא ראה את זה במצלמות נגיד, ואז הוא ידע שיש את העונה, אבל באותו רגע הוא אומר לתפוס אותה. אני אעשה טובה עכשיו, שמע מהסיפור, אמר אני יש לי פה ידיד בבורסה.

יכול להיות?

ואתה שואל, השאלה שלי היא כזאת, השאלה האם באמת הוא התכוון, זה נקנה לו?

האם שייך הגבהה? זו בדיוק השאלה שאני שואל עכשיו, האם שייך הגבהה, לא שייך הגבהה,

התכוון, לא התכוון, מועיל, לא מועיל, זה צדד, אז מה אתם אומרים? נראה, קנה או לא קנה? קנה ושייך הגבהה. השאלה, אז היורה קנה?

קנה. אז אני יכול לעצור את השיעור ועם זה הוא נגמר? מה יעלה? מה קשר? מה קרה? אז נקנה או לא נקנה? נקנה.

אז בואו רגע, אם אנחנו מסתכלים עד עכשיו, אז למעשה אברהם היה הלומן, אתם רואים, הפסיד? כי לפי דעתכם יהיה ייאוש?

נכון? או שלא היה ייאוש? מה אמרתם בהתחלה? לא היה ייאוש.

אז למעשה הוא לא התייאש, אז בכלל אין לנו המשך של שאלה.

אז זה מגיע לאברהם? אם אנחנו סוגרים,

כשזה מגיע לאברהם אז אין המשך של שאלה.

אבל אנחנו עכשיו אומרים, לא בטוח שהוא התייאש.

עוד מעט נראה מהגמרות, האם בכלל שייך פה ייאוש?

ואז ממילא אתם אומרים לגנב לא.

למה לגנב לא מכיוון שאין שליחות?

נכון?

עכשיו מה קורה הלאה? מה קורה הלאה בקשר ליורם? אתם אומרים, תלוי אם התכוון או לא התכוון.

נכון. בואו נעבור הלאה.

בקשר לבעל החצר, מה אתם אומרים? מה נראה לכם? ושלא.

של בעל החצר, ברור, לבעל החצר שייך. כן. למה לחצר? כי חצר של אדם קונה לו שלא מדעתו. נכון. אבל אם אני משחק כדורגל בחצר, זה נראה כדור עף לחצר אחרת. אז זה שילוב? לא, כי זה לא הפקר.

כי זה שלך.

כמו זה הפקר. למה זה הפקר? כי הוא התייאש. אבל הוא אמר שהוא לא התייאש.

אבל הוא אמר שהוא לא התייאש.

תחליט, הוא התייאש או לא התייאש?

התייאש. אם הוא התייאש, אז יש מקום לדיבורים שלך. אבל אם הוא לא התייאש כדבריו,

אז זה נגמר. אז נגמר, לאברהם זה שייך. אז לכן אני אומר...

אז התייאש. אז לכן אני אומר, אם הוא לא התייאש כדבריו,

אז אין מה שאתה אומר. אז אתם ממש לאורך כל הדרך חלוקים.

כי אם התייאש, אם לא התייאש כדבריו,

אז משהו אחר ממה שאתה אומר. אם התייאש, אז יש מקום לדון. כן, בבקשה.

אם הוא, יש דין שאם הוא מעולם לא היה אמור לעלות על הדעת שייפול על החצרת, משהו זה לא קנה לו קצת.

אז תשמע, אנחנו עוד מעט נביא את זה.

עוד מעט נביא את זה, זה אחד מהמקורות פה.

עוד מעט אנחנו נראה, ונראה אם נפסק להלכה, ונדון בזה.

יש דעה כזאת בשיטת התוספות, נראה את זה בהמשך.

זה בדיוק, יש דיון כזה בהמשך.

חצר של אדם זה הפקר? אם נופל שם איזה משהו? לא, חצרו של אדם, הגמרא אומרת עוד מעט, נראה, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

אז אם חצרו קונה לו שלא מדעתו, אז אני רואה פה אחד לפי כולכם,

זה מגיע לבעל החצר, נקנה לו היהלום.

הלאה.

עכשיו,

האדם שנכנס לחצר, יהודה, יש איזה צד שמגיע לו?

לא, זה גניבה אמרתי.

זה גניבה, כי הרי אם מגיע לבעל החצר... לא, אבל אם לא מגיע לבעל החצר...

זה המשכתי של השלב החמישי, בגלל זה המשכתי שלב חמישי, על הצד שזה מגיע לבעל החצר,

אז אין לנו בכלל שאלה כלפי מי, כלפי הנכנס, כלפי יהודה.

כל השאלה של יהודה מתחילה רק אם אין קניין חצר,

עכשיו אנחנו דנים מה הדין של יהודה הנכנס,

האם מגיע לו או לא מגיע לו.

אם ראובן התייאש ו... אז אנחנו חייבים לעבור את כל השלבים, התייאש,

והוא לא התכוון, והחצר לא קונה. אבל אם הוא התייאש החצר קונה? הוא לא יודע בכלל, אין לו.

מה? אם ראובן התייאש החצר קונה. ברור, זאת אומרת יהודה שעובר ולוקח את היהלום, לא מגיע לו. למה אם הוא בזמן הזה התייאש יכול לשבת.

מתי אדם יכול להיכנס לחצר? מתי שהוא רוצה.

אבל זה, אז הוא... אתה אומר, אם הוא אומר מאיר פוארה, האם בכלל מותר להיכנס לחצר של מישהו בחביל רשות? מותר להיכנס? אסור. אבל הוא בא לחצר,

לא יודע מי זה בכלל ש...

אז אם הוא לא יודע, אז מה אתה אומר? הוא לא יודע, זה לא ש...

יש גם את האפשרות הזאת, יש רגע לחצר, כי הוא עונה לו, אם זה ההפקר ש... הוא יודע, נכנס לחצר, הוא בכלל לא יודע שזה חצר.

הוא חשב שזה... מה, לא, זה בוודאי שהוא ראה לדעת של חצר.

הוא כתוב שם, משפחת לייבוביץ', על הדלת. הוא ידע שזה חצר, יש פה חצר, וצדק נוסע. תראה, ליד הבורסה גרים רק עשירים, זה כנראה, כל יום נופל להם יהלומים שם, אז הם בדם עשירים.

כן, אז אנחנו עכשיו שמענו פה את הצדדים של הספק. אני, לפי מה שאני שמעתי מכם, אין לי פסקה לך, כי אני שומע פה בכל דבר שני צדדים.

אז זה למעשה השאלה שהבאנו.

אז למסקנה המסקנה, מה נראה לכם? למי שייך היהלום? סופית, אדם אחד. אני אומר לך. בעל החצר? אתה אומר גם כן בעל החצר? דעה אחת, כולם בעל החצר. אני אומר לאברהם. לאברהם, כי אם הוא אדם ישר, הוא אומר, תשמע, מסכן אברהם יהלומן, איך אפשר לקחת ממנו? אתה הולך עם היושר, עם הרגש.

אבל אנחנו אמרנו שהתורה שלנו היא תורה שכלית,

הם לא עובדים רגש. רגש לא עובד, השכל עובד. לכן אנחנו נראה לי שאלה...

הנה ממונות, צריכים להפעיל את ההיגיון של התורה הקדושה, מה כתוב בפסוקים, מה כתוב בראשונים,

מה כתוב באחרונים, מה כתוב בגמרא, מה כתוב בפוסקים.

יפה,

אני שמח מאוד על ההשתתפות הנפלאה. מה?

אז רגע, מה סיכמנו? בואו נראה, מי יש לנו? מי... רגע נתן ללוי. לוי, מי זה לוי? לוי זה בעל החצר.

בעל החצר. אז יש לנו את הרוב, אתה לוי בעל החצר, אתה בעל החצר, מי עוד בעל החצר?

בעל החצר, שלושה בעל החצר, אתה לא יודע, בעל החצר, מה אתה יורד מה העסק? לא לא לא, אני אומר אברהם, אז יש לנו דעה אחת שאומרת אברהם שהוא הבעל הבורסה שמגיע לו היהלום שלושה הורים בעל החצר, זאת אומרת אם אני מבין נכון הגנב לא בתמונה,

העיירה לא בתמונה, ההולך בדרך לא מגיע לו בכלל, מה אתה פתאום נכנס, מה אתה רוצה לקבל בקנות,

תעבוד,

תקבל את היהלום, מה אתה רוצה לקבל בקלות?

לפי הצדק. לפי הצדק, כן.

אם אני יכול לעשות הגבהה על ידי עירייה, למה אני לא יכול לעשות הגבהה על ידי יונה?

איך?

היונה היא בובה על ידי עירייה. מי?

לא.

יונה הגביע את היהלום. דין שליחות, איפה יש שליחות לבעלי חיים?

אם אין שליחות לבעלי חיים, זה אתה לא היית פה בשלב הראשון.

אם אין שליחות לבעלי חיים,

אז המעשה של היונה לא מתייחס לגנב בכלל. נכון, זה שמעתי. זה... אז מילא לפי זה... אבל הוא מגביה. אבל הוא מגביה. אז לפי זה אין שום... הגבהה לא הגבהה. המעשה הזה, הגולמי הזה, לא מתייחס אליי.

כי בגנבה אין שליחות.

אם היורה יורה, אז שייך פה משהו אחר. זה לא מדיני גניבה.

זה סתם מדינים של עם אדם בהפקר, קונה או לא קונה.

כשדיברנו פה מדינים אחרות גניבה,

אין כזה מושג שזה מתייחס אליי.

הבנת? יפה. אפילו שהילבתי אותה. אפילו שהילבתי אותה.

יפה, בואו נראה עכשיו,

עכשיו אנחנו נראה את הדף הראשון בעמוד ב',

שזה למעשה,

אז למעשה שאלת המפתח שצריכה להיות,

האם היה פה ייאוש

או לא היה פה ייאוש. זה לפי כולם מוסכם,

ששאלת המפתח הראשונה היא האם היה פה ייאוש או לא היה פה ייאוש.

אז בואו נראה, נראית הגמרא בעמוד ב',

הגמרא אומרת, בזוטו של ים, אתם רואים את המקום שבסוגריים?

בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר

אף על גב דאית בסימן רחמנה שריה

כדבאנה אלמם הר לקמן.

אז רשי כבר כותב בצד, תסתכלו בצד,

רשי אומר זוטו של ים

אומר רשי מקומות בשפת הים

שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או חמישה עשר פרסאות

פעמיים ביום ושוטף מה שמוצא שם והולך.

אז רשי מביא פה מה פירוש זוטו,

אני עובר לרשי השני ושלוליתו של נהר

כשהוא גדל ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא

רחמנה שריה אומר רשי ואפילו בת ליד המוצא לפני ייאוש

רשי אומר שאם אדם נפל לו משהו בים,

זוטו של ים או בשלולית של נהר שסחף

אז רשי אומר שהגמרא מביאה את זה וזה ככה נפסק להלכה אפילו שהאדם לא יתייאש

אומרת הגמרא מי שמצא את זה, התורה התירה לקחת

למה התורה התירה לקחת? כי האדם מסתמה ים?

אדם שמאבד משקפיים בים. אז אפילו שלפעמים עגלים מחזירים את זה חזרה,

מוציאים את זה על החוף, אבל מי אמר שזה יחזור לכאן ויחזור בכלל למקום אחר?

אנשים מתייאשים

אז מה אתם אומרים? לפי הגמרא הזאת מה צריך לצאת?

שאברהם מתייאש. מה הדין? האדם מתייאש? יונה. זה זוטו של ים? זה זוטו של נהר או לא? זה יונה?

הוא לא ראה את היונה, אבל יונה, זה נקרא זוטו של ים או לא? בטח, בטח. זוטו של ים, הוא מתייאש, נכון? יונה, מה פתאום, איפה נמצא, אני ארוץ אחריו באוויר,

מישהו אילף, איך אני אגיע לאותו אדם, אני יכול לראות מעקב לראות, מה יש לי בסרטה לראות?

אז מה אתם רואים לפי זה? אבל אני כבר אומר שהוא התייאש גם אם זה נפל לו, נגיד, בזוטו של ים וגם אם זה נגנב לו, כי פה זה במיוחד שליחות שלקחת לו את זה, השאלה היא באותו דבר. איך קוראים לך?

רגב. רגב. רגב מעיר פה דבר נפלא.

כי לפני, אני רציתי לומר את זה עוד דקה, אני אומר את זה עכשיו,

מכיוון שיש פה גמרא בהמשך, בעמוד השני, שדנה על בעל חי שקרא, בעל עוף שנקרא דיו, שהלך וגנב,

אז באמת בלהלכה נפסק בשולחן ערוך,

וגם ברמב״ם,

שכל הדין הזה של זוטו של ים נאמר רק באבדה ומציאה,

אבל בגנבה לא.

אז אם אני אומר שבגנבה לא,

אז לכאורה,

כאן אין את הדין של זוטו של ים,

שזה ייאוש ודאי. אז זה לכאורה מצדיק את מה שהיהודי היקר אמר שם בסוף,

שהוא לא מתייאש.

כי בכזה מקרה, בגנבה אין זוט... אין... זו אבדה אבל. מה? זו אבדה.

זו אבדה. למה זו אבדה? כי זה לא גנבה. למה זו לא גנבה? כי אין שליחות על גנבה. יפה. אתם שומעים? אם אני אומר, זה פה מסתבך לסברה שאמרנו קודם,

אם אנחנו אומרים שזה לא גנבה,

אלא מה זה אבדה?

אבדה. למה זו אבדה? כי אין שליחות לבעל חי.

אז אם המעשה לא מתייחס אליי, אז כבר אין פה גנב.

הגנב יצא מהתמונה.

אז אם זה לא זה, אז חוזר הדין של זוטו של ים.

אז זה נקרא ייאוש.

אבל יכול להיות, ש... מה יכול להיות? הסיבה שאין בגנבה אה..

ייאוש בגלל שהוא אומר, אני אמצא את הגנב.

זה גנב הנמצא.

איך הוא גנב? אז גם פה הוא אומר, אפילו אני אמצא את הגנב. איך הוא ימצא את הגנב?

ואז הוא אומר אולי הוא יחזיר לו

אולי יחזיר לי, אולי אני אמצא אותו, יעשה...

משום נמצא היהלום, היהלום נמצא בסוף.

כן.

אברהם יודע שהיהלום הזה נמצא בכלל. אז אני רוצה להגיע למסקנה בסוף שאפילו שהיהלום ידע שהיהלום נמצא, זו השאלה שלי. למי זה מגיע בסוף? בסוף אתם תראו דברים שמשתנים מאוד. לא לא לא שזה גניבה גם. יכול להיות ש... זה מה שהוא אומר, זה לא גניבה.

לא, אבל יכול להיות שזו גם מסיבה שהיהלומן הזה הוא השאיר חלונות פתוחים ופעל בצורה ש... תראה, אני אגיד לך, אני אגיד לך, מישהו כבר העיר את תשומת לבי בשקט. הוא קרא לגנב אולי. אני אגיד לך, נכון שיש מושג שנקרא פרצה קוראת לגנב,

אבל אני לא מאמין שבבורסה קומה 49,

שהשאיר חלון הוא פרצה קוראת לגנב. הוא לא פותח חלון עברו, מה אתה יכול להגביל אדם במשרד שלו לא לנהל לא ליצור החלון?

קומה 49. גנבו לו כמה פעמים. מה? גנבו לו כמה פעמים, הוא חשב שנכנסו ולא השאירו טביעת אצבעות, לא יודע איך הגיע. אולי הוא חשד באחד העובדים שזה יוציא מצלמות.

הוא היה אחד העובדים, מי אמר שזה דרך אגב לא נכנס?

עכשיו בואו נראה את הגמרא בדף השני,

גמרא מאוד מעניינת.

הגמרא אומרת

אהוא דיו

דשקיל ביסרא בשוקה.

דיו זה היה עוף דורס,

שככה היה השם שלו דיו.

דשקיל ביסרא בשוקה, הוא לקח בשר

בשוק

רשי כבר כותב פה דיבור מתחיל דיו בצד שמאל, רשי אומר עוף שקוראים ככה והוא לשון דיה.

ושדיה בצינייתא דווה ברמריון.

העוף הזה לקח את הבשר והשליך אותו, אומר רשי,

בין התקלים של בר מריון. היה אדם ששמו בר מריון,

העוף הזה לקח את הבשר הכשר וזרק אותו בתוך העצי דקל של בר מריון.

עטא לקמד דאבייה. באו לפני אבייה,

אמר לו זיל שקול לנפשך, מותר לך לקחת.

וערובה דישראל נינו,

הוא לא התייאש,

שמית מן ההלכה, כי רבי שמעון אלעזר,

אפילו ברוב ישראל סוגיה קודמת שמדברת על רבי שמעון אלעזר ולא ניכנס לזה,

עונה הגמרא שאני דיו דקזוטו של ים דמי.

אומרת הגמרא, דיו, אם אדם יודע שהדיו לקח בשר,

אז זה נחשב כמו זוטו של ים, האדם ודאי מתייאש.

אם האדם ודאי מתייאש,

אז כל מי שמוצא את הבשר, הבשר שייך לו.

אז מה אתם אומרים לפי שתי הגמרות האלה, מה יוצא לנו? הוא לא ידע שזה יונה, אבל הוא לא יכול היה להתייאש.

מה? הוא לא ידע שזה יונה. הוא לא ידע שזה יונה.

ולו הצליח שהציב מצלמות וראה יונה נכנסת.

או שכל אחד, כל בעל חיי אוכל אוהב בשר.

ואולי בגלל שהוא מתייאש,

זה לא רק בגלל שהוא יודע שהוא יניח את זה בגלל שהוא... אז הגמרא אומרת לא את הסברה, הגמרא אומרת שאני דיו דכזוטו של ים.

הגמרא מגדירה אותו לא בגלל שאדם חושב שהוא יאכל את הבשר,

אלא הגמרא אומרת הסברה בגלל שדיו יש לזה דין כמו זוטו של ים.

אז מה יוצא מכאן?

שעוף שלוקח חפץ מסוים,

איך ההגדרה כלפי הנגנב כמו זותו של ים? אז מה יוצא מכאן? שאם זה כמו זותו של ים, אז מה צריך להיות? אברהם התייאש.

ואם אברהם התייאש, אז מה צריך לצאת? מה אתם אומרים? אפשר להתקדם.

מה אפשר להתקדם? הוא יצא מהעניין. מי יצא מהעניין? אברהם יצא מהעניין.

הבשר אין לו סימן.

אז אולי היהלומים, הוא מכיר את היהלומים שלו אולי. מה?

אולי הוא מכיר את היהלום שלו.

בשר אין לו סימן, אין לו חתיכת בשר. זאת אומרת, לא הבנתי. חתיכת בשר אין לה סימן, אין לה כלום.

טוב, אתה נכנס עכשיו לסוגיה אחרת של הגמרא, בשר שנתעלה מן העין, האם מותר לאכול אותו, אסור לאכול אותו, זה כבר לא נידון לכאן.

זו גמרא בחולין, שדנה מה הדין בשר שנתעלה מן העין,

מה ההגדרה של בשר שנתעלה מן העין.

אם שנייה אחת לא ראו אותו,

אז יכול להיות שזה, אבל זה רק הבשר שלא הוכשר, פה מדובר פה על בשר כשר,

ואז במילא אין בשר שלא כשר, אז יש דיון בגמרא.

יש סימן, יש סימן המון. כן.

אמרה באלו מוציאות, מתחילה בהתחלה אם זה סימן או לא סימן, חיתוך של דגים, בשר,

זה לא נושא עכשיו העניין, העניין של עכשיו שהגמרא מדמה את זה לזוטו של ים.

אז בכל אופן,

אז מה יוצא? מה שהיהודי היקר היה בדעתו שהוא לא התייאש יוצא משתי הגמרות האלה,

שאנחנו ברור לנו שהוא התייאש.

זה נחשב כמו זוטו של ים,

אדם לא מעלה על דעתו בכלל שהגמרא תחזור אליו, שהוא יתפוס,

הוא רץ, היא בורחת יותר מהר ממנו,

היא בורחת לגבהים, לשחקים, הוא לא מגיע אליו.

אבל גם אם זה ים, אנחנו מניחים שזה צריך להיות שזה לא גניבה,

נכון? זה עכשיו אני נכנס לשלב השני.

אז קודם כל אנחנו עוברים את השלב הראשון,

השלב הראשון שזה ברור לנו שהבן אדם, זאת אומרת ככה, אם הוא לא התייאש,

ברור לנו שהוא לא התייאש,

אז בכזה מקרה יש מקום לדון,

זה שייך לבעל הבורסה.

אבל במקרה שלנו זה ודאי שהוא התייאש.

כי זה כמו זוטו של ים, אם הוא התייאש,

אז מה? אז למעשה היונה והיהלום שנמצא בתוך היונה לא מגיע כן.

תודה רבה. למה הזוטו של ים וטיו זה משהו ש... באמת אין מצב שהוא יחשוב שזה יחזור אליו לכל עיניים, הוא מצא את זה ולא התייאש.

השאלה פה למה ביונה, שהיא מאולפת וזה שהוא בחר לראות בה, אז הוא עשה את זה מרצונו.

אבל אם אני מחכה עוד יום אחד,

לא בעל הבורסה ירה.

אני מדגיש, תשים לב לשאלה, לא בעל הבורסה ירה, ירה אדם שלישי

ששמו שמעון. לא בעל הבורסה.

אם בעל הבורסה יורא, אתה הסברה שלך היא נכונה.

אנחנו בכוונה, לא סיפרנו בסיפור במקרה זה במקרה, מדובר פה שאדם אחר ירה.

זאת אומרת, מצד אברהם אנחנו עדיין הוא תימהוני כזה, אנחנו לא יודעים כלום.

אנחנו מסבירים את מה שהוא חשב לפי הגמרא שיש לנו, לפי המקורות של חז'ל.

לפי דיני הגמרא, של הגמרא ומסכת אלו מצירות,

מסכת בבבא מציעה, הפרק אלו מציעות, הבעל בית יתייאש,

אפשר להגיד לו שהוא ייפרד בשמחה, יגיד שהכל מת השם יתברך, יגיד שלום ולא להתראות, אין, היהלום, לא יחזור אליו. ימינו יכול להיות שהוא יכול לחכות שהיא תחזור ואז הוא יציב למסרטות ואז הוא יראה מי הגנב.

איך הוא יראה?

אבל הוא שולח עוד לא דבר. אבל הגנב נמצא במרחק 300 מטר או אפילו קילומטר.

המסרטות מגלות תיונה עם היהלום, הלאה, מה?

בסרטות הוא יציב, הוא יתפוס את העינייה, העינייה תחזור. אבל אתה יודע מה הוא צריך להיות? להיות 24 שעות במשרד,

לחכות מתי שההונה תיכנס בשעה 3 לפנות בוקר ואז הוא יתפוס אותה,

בחושך.

זה דבר באמת נדיר, באמת נדיר.

הוא צריך להיות שם שקוע,

לעזוב את הבית, לישון בבורסה בגלל היונה שנכנסת לו ומטרידה אותו. הרי עד שהוא גילה את היונה לקח לו זמן.

עכשיו אחרי שהוא יגלה,

הוא יישן שם במשרד במקום שהוא ינהל את העסקים שלו.

כל עסקה אולי היונה נכנסת, אז בכלל הוא לא יעבוד בכלל, הוא יכול לסגור את המשרד.

טוב בואו נעבור הלאה, עכשיו בקשר לגנב.

בקשר לגנב

זה למעשה הדף הזה של הגמרא,

שהגמרא פה מביאה, בואו נראה את זה בקצרה,

כי מה המסקנה שתצא לנו מהגמרא כאן, וזה עוד גמראות ממקומות אחרים?

אמר רבינה,

הגמרא פה דנה לגבי שליח לדבר עבירה, האם יש שליח לדבר עבירה או אין שליח לדבר עבירה?

אז ידוע, ידועים על דברי הגמרא בכמה מקומות בשס וגם כאן,

למה אין שליח לדבר עבירה? למה אני לא יכול להרסות שליח את מישהו שיעשה עבירה?

למה השליחות לא מתייחסת אליי? למה?

מכיוון שהמעשה שהוא עשה לא מתייחס אליי. אם אני שלחתי שליח,

לך תעשה איסור בשבילי, לך תגנוב, לך תרצח,

לך תעשה עבירה.

זה לא מתייחס אליי. אה, אני שלחתי אותו?

אז יש רשי בכמה מקורות בשאנס שרשי אומר את הסברה הידועה,

דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים.

אם תלמיד

נמצא בשיעור

והרב אומר משהו

והתלמיד אחר אומר משהו אחר, למי התלמיד צריך לשמוע? ודאי לרב. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?

דברי הרב זה הקדוש ברוך הוא.

דברי התלמיד זה המשלח.

למי הגנב צריך לשמוע? ללי או לקדוש ברוך הוא שאמר לא לגנוב?

ודאי, אז לכן השליחות, זו סברה ידועה.

שהשליחות של דבר עבירה לא מתייחסת למשלח, אני סתם מרחיף את העסק, זו ידיעה מאוד חשובה.

זה בגלל שדברי הרב ודברי התלמיד, דברי משומעים,

אז זה לא מתייחס. כן, בבקשה.

אבל יש גם עניין ש... נכון,

אין שליח לדבר עבירה, אבל אם אותו שליח הוא שותה או ילד...

הנה, זה הגמרא.

שותה ילד, מזה אני מגיע ליונה.

אז מה התיאורים? אם אין שליח לדבר עבירה, אם צריך...

זאת אומרת, זו ודאי שבשליחות צריך שאדם יהיה צלול בדעתו, אדם שהוא בר דעת.

אם אני שולח יונה, יש לה דעת?

אין לה דעת.

אז יש שליחות בכלל ליונה?

אין. זה מתייחס אליי?

ודאי שלא מתייחס אליי. אז מה קורה לגנב? מה אתם אומרים לפי זה? מה יוצא?

אה, לא, כן, הוא גם מתייחס.

לא, אם אין שליחות ליונה,

אז המעשה שהיונה הלכה, השליחות דתית, לא מתייחסת לגנב.

אז יש פה...

אם זה לא מתייחס אליי, אז מה זה נקרא?

שלא שיהנות בכל מקום. היהלוג, לא שלי. אז יוצא שהגנב, גנב לא קנה את היהלוג. כי הרי מה הספק שלנו בשאלה השנייה?

האם יש שליחות ליונה ואז הוא מתייחס אליי ואם הוא יתאפס צריך לשלם כפל

או אין שליחות? אז יוצא עכשיו לפי הגמרא הזאת שאין שליחות לבעל חי.

אז הוא לא גנב.

אז אם הוא לא גנב תשמעו הבן אדם עשה פה מעשה גרוע ביותר והוא פתאום מתנתק מהתמונה.

כן?

אם מדובר פה באדם שהוא באמת נורמלי, שרוצה להחזיר מידע, הוא לא היה משלח לגנוב.

פה מדובר בגנב שרוצה לנהל לגנוב, הוא לא בא להחזיר.

אז הוא לא פתור לגמרי, יש לו איזשהו חיוב על העם. יפה. אני רוצה לומר, בכיוון הזה שלך, איזה חיוב, איזה חיוב אתה חושב יש לו?

אבל הוא לא, בואו, דובר פה באדם שלא, מה אני מבחינה הלכתית יכול לחייב אותו?

שום דבר.

אני חושב שיש, בגמרא במסכת בבבא קמא,

יש כל המושג הזה שכתוב בחז'ל, פטור, אז כתוב, זה הגדרה, היא פטור מדיני אדם

וחייה מדיני שמיים.

הרי זה ברור לנו שהוא גרם פה, הוא גרם פה נזק.

מתייחס, לא מתייחס לעוד דמיין.

אבל הגנב הזה,

נגרם נזק לאברהם בגללו?

יש לנו כל דיני גרם הבשס של פטור מדיני אדם וחייה מדיני שמיים.

יכול להיות אפילו זה יותר, זה גרם.

אני עוד מעט מעניין. אם אנחנו אומרים פה שזה גרמה,

ומה זה גרמה?

אני גרמתי לשני שיהיה לו נזק,

אז אומנם אני פטור,

פטור מדיני אדם

וחייה מדיני שמיים. מסבירים הראשונים בכמה מקומות בשס,

מה ההגדרה של פטור מדיני אדם וחייה מדיני שמיים? למה? למה? אם בשמיים יחייבו אותו, למה פה אי אפשר?

אז ההסבר של כל הראשונים, זו סברה מאוד מעניינת, כי דרך אגב לכם שתדעו את זה לתמיד.

פטור מדיני אדם, כי הבדים אין להם את הכוחות לחייב אותו.

זאת אומרת, מבחינה הלכתית

לא מצאנו סעיף שיכול לחייב אותו מבחינה הלכתית. אבל זה לא אומר שהוא פטור.

פטור הכוונה, כי אנחנו לא מצאנו לחייב אותו.

אבל בשמיים, ודאי, כשהוא יגיע אחרי 120, הוא יצטרך לשלם על זה.

אז גם פה, לכאורה, בפשוט, אם זה גרמה,

אז אומנם הוא פטור מדיני אדם, אבל בדיני שמיים הוא חייב.

פה העיר הבחור הנפלא, מה שמך?

ארון. ארון.

ידוע בשס, יש מושג של גרמה ויש מושג של גרמי.

מה ההבדל בין גרמה לגרמי?

גרמה זה שאני שלחתי מישהו ועשה פעולה ועוד פעולה ואחר כך נגרם משהו.

כמו למשל אם אני זורק חפץ על הקיר, והקיר,

החפץ חוזר בחזרה ומזיק.

יש מושג שנקרא משסה כלב על בהימת חברו.

זה כבר גרמי. גרמי זה כבר יותר מגרמה.

בגרמי יש כאלה שרוצים לומר שפה אני אהיה חייב לשלם.

אז פה אני מסתפק האם המקרה הזה נכנס לקטגוריה של גרמה

או נכנס לקטגוריה של גרמי.

בפשטות זה רק גרמה,

כי אני רק שלחתי את היונה,

אילפתי עונה,

היונה לקחה לבד, כל המעשה קרה אחר כך.

אז זה מקום לנידון האם המקרה שלנו דומה לגרמה או לגרמי. זה לא יצא לי דבר ברור, אבל יש מקום לדון.

יכול להיות שזה יהיה, אז אני רוצה לומר ככה, שאם זה גרמה אז יהיה פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמיים.

אם זה גרמי,

יש מקום לומר שהוא יצטרך לשלם, כי זה מה שרצית לומר, נכון? יש לציין שבגרמה הוא לא חייב בגלל שהם, למעשה לא מתייחס אליו. נכון.

זה מה שאני אומר. כל הגרמה, כל גרמה פירושו של דבר, דבר שאני גרמתי.

לא, כן, פה זה הרבה יותר, כי פה אין שליחות לבהמה, אז ודאי שזה לא מתייחס אליי.

אם אני מזיק וזה נקרא שאני מזיק, אז אני חייב.

בגרמה זה לא נקרא שאני מזיק.

ולכן לא מחייבים. מחייבים רק מה שנקרא שאתה מזיק. נכון, נכון. מה שאתה מזיק. נכון. לא קשור עכשיו על הגניבה, אם מחייבים אותך על השליחות.

נכון, נכון. אם אתה יורך עץ, אז אולי עם יונה זה נקרא הכול. אם זה אמור להיות בטוח, שאתה מאלף. כן, אני אגיד לך למה. זה נקרא גרמי, זה לא בטוח, זה ספק. אז אני אגיד לך, אם זה לא גניבה,

אז אין פה גרמה.

הרי זה היה באטליה, מה זה גרמה?

יש פה מעשה גנבה ואני גרמתי למעשה גנבה, אבל אם אני אומר שאין פה מעשה גנבה אז אין פה גרמה.

גנבה זה תלוי בקניין.

אם זה בטוח שאם אני אשלח את היונה היא תיקח לך, זה גרמי.

גרמי זה מזה בטוח. כן, אז לכן אני אומר, יפה. זה בדיוק השאלה עכשיו שצריך.

אם הוא באמת יהיה,

אם בהגדרה שלו זה גרמא,

אז הוא יהיה פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמיים,

אם זה גרמי,

אז הוא יהיה פטור. זאת אומרת, אם אנחנו עוברים עכשיו את השלב הזה של הגנב,

זה תלוי בזה, אם זה גרמא או גרמי. זה לא גרמי. אלא?

כי הוא לא ידע שהיונה בוודאות תחזור.

הוא אילך אותה וכיוון שבאמת זה יתאחזור. היא ודאי תלך, היא ודאי תלך לשם.

היא ודאי תלך. האם היא ודאי תלך, אז זה ודאי זה. אבל גם לא בטוח שוודאי היא תלך.

יש רק מקרה אחד, כן, תמיד לא מציאות. יש רק מקרה אחד שאולי הגנב יקנה את זה,

וכשהוא ייתפס יצטרך לשלם כפל. יש רק מקרה אחד.

המקרה הוא רק אם יהיה,

הרי ידוע שלגנב נקנה החפץ רק אם היה פה ייאוש ושינוי רשות.

אם היה ייאוש והגנב הלך לחצר והעביר את זה מבעל החצר לרשות של מישהו אחר,

אז היה פה גם ייאוש וגם שינוי רשות,

אז יש צד לומר שהגנב יקנה בלי בעיות.

בלי זה,

אז נכנסים לשאלה אם זה גרמא או גרמי,

אבל עוברים הלאה. אז בינתיים אנחנו עברנו שני שלבים,

אמרנו שהבעלים התייאשו,

ממילא אברהם הפסיד,

על הצד שאין שליחות,

אז ממילא הגנב לא קנה,

אם הגנב לא קנה, הגנב לא צריך לשלם,

יוצא שיש פה מפסיד,

ואין פה מי שישלם לו אפילו.

הגנב, רק אמרנו, מדיני גרמא,

הוא חייב בדיני שמיים,

אבל פה הוא לא חייב.

בואו נעבור הלאה בקשר ליורה.

בקשר ליורה,

יש לנו פה את הגמרא הלאה בדף ט', הדף השלישי.

שם יש גמרא שכתוב,

אחד היה רוכב על חמור, אחד היה תפס בה מוסרה,

זה קנה חמור, זה קנה מוסרה, אז הגמרא מביאה באריכות.

רבי אברהם אומר, לעולם כדקטני,

אז רשי אומר, מה הכוונה לעולם כדקטני?

רשי מביא את הלשון של הגמרא,

זה קנה חמור וזה קנה מוסרה,

אפילו בית פגיה של חמור.

הואיל ויכול התפוס במוסרה למושכו בכוח, וינתק מראש החמור ויהיה נו אצלו. הגמרא שם מביאה נידון שהגמרא אומרת שאם היה אחד תפוס בחמור ואחד תפוס במוסרה,

אז אחד קנה את החמור ואחד קנה את המושכות.

למה?

כי הוא יכול על ידי המושכות למשוך את החמור אליו.

יש פה תוספות.

תוספות אומר,

יש פה בסוגריים, פה בצד למטה, תוספות.

התוספות אומר,

תימה דמשמע שאם נתקע שהוא קונה,

משום שעל ידו הוא גבהה למעלה משלוש.

זאת אומרת, מהתוספות משמע, נדייק מדברי הגמרא,

שכל דבר שבגללי נהייתה פה הגבהה יותר משלוש,

אז הדבר נקנה לי.

אז לכאורה, לפי התוספות הזה, אם היורה התכוון לקנות על ידי הגבהה, ובשעת הירייה היא נבהלה והיא עלתה שלושה טפחים,

אז בפשטות זה נקנה למי? ליורה. הנה, יש לנו פה כבר אדם ראשון שאנחנו קצת חושבים שאולי זה מגיע לו.

למה?

כי לפי התוספות הזה משמע שאם היונה הוגבהה למעלה משלושה טפחים, אז מה הדין?

אז זה נקנה לו.

מה אתם אומרים על זה?

זה הגבהה?

אני אומר,

דבר שהוא מונח עליהם הגבהה, דבר שהוא רבוע, מה?

ומי ירדה שלוש טפחים? מה עשיתם? זה בירידה אל הגבהה. כל הקנייה זה רק בהגבהה.

מישהו הזכיר פה קודם מהרצפה הזאת. אתה הסברת את הסברה? מי אמר פה את הסברה קודם, מתחילת השיעור?

שדווקא שיהיה דבר מהרצפה ואני אגביה אותו.

אתה אמרת. הנה, עכשיו הוא מצטרף אליך גם כן.

שניכם אומרים את רגב ומה שאתם כבוד הרב? יוסף. יוסף.

יוסף רגב.

שניהם אומרים שהגבהה זה רק בידו. האמת היא שזה סוף התוספות.

אומר התוספות, ויש לומר, התוספות שאין שאלה

מעני המנקף.

טוב שאתה אומר, ויש לומר, דשאני אחה שתופס בידו אחד מן הראש או שניתק.

זאת אומרת, מה יש לו מדברי התוספות שכל המושג הזה של הגבהה זה רק אם אני מגביה ממקום מסוים שנמצא על הקרקע.

אבל יכול להיות שפה, שברגע שהיא עפה במעופה ואני גורם לה להגבהה,

זה לא כל כך, זאת אומרת, זה מקום לנידון. יש מקום, יש... מה?

היא כבר מוגבת? היא כבר מעובדת.

יש כאלה שרוצים לומר שכל המושג של הגבהה, לא בגלל שניכר או לא ניכר.

הגבהה זה רק, הרי הסברנו קודם, לא צריך לחשוב.

הגבהה זה רק האם על ידי הפעולה שלי יש פה הגבהה או לא הגבהה.

פה, מהעירייה. זאת אומרת, אם ברור לנו, אם ברור לנו שהבן אדם הזה יתכוון לקנות

ובעקבות העירייה שלו הוא יתפלל לשבת דבר איך שהיא תהיה מוגבית קצת, וזה בגלל העירייה שלו,

והוא יתכוון, אולי בכזה מקרה יש מקום לנידון,

אולי שכן, אבל למרות שמדברי התוספות משמע,

ככה יצא לי שלכאורה הגבהה צריך להיות מדבר שהוא נמצא על גבי קרקע, מדבר ברור שנמצא על גבי קרקע. גם זית, זה גם נקרע על גבי קרקע. כן, על גבי עץ.

המנקה פה בראש הזית, מקום שמונח,

אז זורק סלע של חברו לים, כל המקרים שאתה זאת מביא,

זיל טרוף הקן, דלגבינום ולקינום מה של הקן, זה מונח.

אם אני רוצה לקנות איזה חפץ,

פתאום בטעות הרמתי את זה, זה לא נקרע בו אמה. ודאי.

בטעות הרמתי את זה, זה לא נקרא גבהה אמה. למה זה לא נקרא גבהה? כי זה לא עשיתי פה איזה מעשה של מורה איזה בעלות או איזה, סתם זה יבש, סתם הרמתי את זה.

אז אני אמרתי לך, אז אני אמרתי לך, אני אמרתי לך, בנושא של הגבהה, מה שזכור לי זה דבר כזה שעצם הפעולה מקנה לי, נכון?

יש בעיה?

אני אשאל אותך שאלה,

אתה מכיר את השאלה הפשוטה?

ודאי.

יש הרבה נידונים כאלה,

למשל בקידושין,

אז לא צריך להתכוון לשם לקידושין?

אם אדם לקח, אם ראה אישה ברחוב, אמר לה, ראה את מקודשת לי בטבעת הזו. אם מקודשת, היו שני עדים. הוא לא התכוון לקידושין בכלל. הוא משחק. הוא התכוון סתם... למשחק.

אתה יודע שהייתה שאלה כזאת? אני מגיד לשני עדים. הייתה שאלה כזאת באחד הבתי דינים? הייתה מקודשת. הייתה שאלה כזאת באחד הבתי דינים?

שני נערים במקום מסוים עשו משחק, בן ובית ספר, אמר לה, קרא לשניים, אמר בוא נעשה טקס על חופה,

והייתו צריכים לכתוב לה בתעודת זהות גרושה.

בגלל שאם הוא לא התכוון, אין כזה, אם הוא היה אומר לשתי עדים במקום שהוא לא מתכוון?

לא, הוא אמר לשני עדים. אם הוא היה אומר לשתי עדים שהוא לא מתכוון? אפילו, אפילו, עצם המעשה זה ידוע,

אין דבר כזה, לא לך, הוא מתכוון אבל בצורה, טוב, אנחנו נכנסים עכשיו לנושא אחר,

זה פתאום גמרים, הוא רוצה לראות את זה, הוא מגמרים, מה הוא קנה את זה? הוא לא רוצה לראות את החופה, הוא קנה, מי לא היה מוכר?

שמע, ואיבד לך תשלם כסף? טוב, אז בוא נאמר ככה, רבי יוסף,

יוסף נכון?

לא, איך קוראים לבחור? אהרון, אהרון, אז בוא נאמר ככה, אם הוא התכוון לקנות,

הוא קנה?

אם התכוון היורה לקנות,

זה תלוי,

אם הוא התכוון לקנות,

אז קנה,

אם הוא לא התכוון,

לא כנראה, פה יש נושא אחר, מה? בבקשה?

ורואה את התמונה הזאת, הוא לאו דווקא רואה פה הגבהה, כי פשוט היונה היא... אני, בנושאים האלה לא צריכים לראות, האם היה או לא היה.

אני לא אכפת עכשיו מה רואים, מה לא רואים. האם המציאות הייתה הגבהה או לא הייתה פה.

תיקח דוגמה, אם יורים, הוא לא עולה למעלה. יפה. אז זה אמר לי מישהו סברה, ואני חושב שיש בזה קצת חשיבה.

זה, אני אמרתי, זה נושא שצריכים לראות בשעת מעשה,

איך זה פועל.

כי יכול להיות,

ברגע שהעונה עפה ואני רואה, מי אמר שהיא תוגבה? אולי מיד בגלל הנפילה היא תיפול למטה. אם זה מלמטה למעלה?

גם מלמטה למעלה. גם מלמטה למעלה. יפה, ירייה זה לא. ירייה זה דבר למישהו, זה דבר כבד. היא הגביהה אותה.

כדור עובר כל כך במהירות שהוא לא... חצה אותה לשתיים, אתה אומר. אבל לא דובר בכלל על כדור של הראייה, כדור של רובץ ציידים, משהו קטן כזה. מה, היא הגבהה. לכן, זה תלוי. האם,

זו שאלה תיאורטית.

אם שייך מציאות כזאת, קונה,

אם לא שייך מציאות.

יש פה מאמר מוסגר, שאלה מעניינת מאוד.

מה אתם אומרים על זה? אני רוצה לשתף אתכם.

מה עם צער בעלי חיים? מותר לקחת את האירווה ולירות?

לא.

מה זה צער בעלי חיים?

יש לו אמור, יש לו עבודה.

הוא ציגר.

מה?

הוא ציגר. את מי? לא מדובר באדם שלישי.

אדם שלישי. מותר לו לקחת אירווה.

גם אם הוא הראה שעכשיו הוא רוצה טובה לבעל,

הוא יודע שהוא יחזיר אותו ליהלום, גם את זה אסור לו להרוג. אסור. אז תשמעו.

למעשה, יש גמרות מפורשות, יש גמרות בכמה מקומות מאשר בחולין, דף זין, שכתוב שם שצער בעלי חיים היא דעה שעומדת אפילו שזה דאורייתא.

אבל, אתם יודעים, יש, נזכרתי עכשיו, יש רמב״ן.

מביא אותו כף החיים בהלכות שחיטה, יורה דעה, חלק א',

ממש בעמוד הראשון. אם יש לכם כף החיים, תראו בבית יורה דעה.

הוא שואל, איך מותר לאדם לשחוט בהמה ועוף לאכול על צער בעלי חיים?

ורחמיו על כל מעשיו. כך שואל, זה הוא הביא את השאלה הזאת בשם הרמב״ן.

אבל הוא מיועד לזה, זה היה ייעוד שלו. פרה מיועדת השחיטה. נכון שידוע שהשחיטה זה הכי פחות צער,

אבל קודם היא הלכה, עכשיו היא לא הולכת.

מה עם רחמיו על כל מעשיו?

פרה מיועדת השחיטה. אחרי שהשם בדירו לא מבין פשוט לאכול את הבהמה הזו, זה מותר. אז אומר הרמב״ן ככה,

הרמב״ן אומר משהו יותר חזק ממה שאתם אומרים. אתה אומר, אתם כולכם טוב. הוא אומר ככה, הוא אומר

שהבהמה

היא הייתה בדרגה של בהמה.

ברגע שאני אוכל אותה, אני מעלה את הבהמה מדרגת בהמה לדרגת אדם. לכן הותר לשחוט. יסוד עצום של הרמב״ן, חידוש עצום,

מביא את זה כף החיים,

שאני אוכל את הבשר, אני מקדש.

הבהמה עולה עכשיו מדרגת בהמה לדרגת אדם. כמה אדם צריך להתקדש במעשים שלו, זה המאמר המוסגר.

אם הוא אוכל בלי כוונה, אז הוא עובר על צער בעליך.

אז זה צער בעל החיים.

עד כדי כך יכול להיות, יכול להיות. אם אדם יאכל בלי כוונה...

הבן תקועה, נכון.

רק מה?

רק מה?

כאן יכול להיות שאין

צער בעליך, כי יש...

האגרות משה, רמי משה פיינשטיין כותב באחד התשובות...

הוא מביא ספר נודע ביהודה, שהאודע ביהודה אומר

יש אתכם שלאדם יש לו בגג של איונים והאיונים מעצבנים אותו,

מותר לו להרוג אותם?

לא.

צער בעל החיים נכון?

מפורש הוא מביא נודע ביהודה שאם הדבר מזיק לאדם,

מותר להרוג.

לפי זה,

הרי אתם רואים, שמים רעל עכברים,

הולכים לאיונים שמים להם ריסוס, עופים מפה, דברים כאלה, איך מותר?

אלא זה היסוד,

היסוד, זה הסתמך על הלדה ביהודה המפורסם, הרבה מסתמכים על זה להלכה,

שכל דבר שזה לצורך האדם, אז בפשטות כאן היורה עשה את זה לצורך האדם, נכון? להציל את הבן אדם מהגנבות שלו.

אז כנראה שמצד צער בעלי חיים הוא לא עבר, פטור.

אז בואו נסכם עכשיו את השלוש שלבים, אנחנו כבר ממש, מה השלב הראשון? הגנב,

אין שליחות, הגנב לא צריך שלם, אברהם התייאש,

היורה, תלוי אם התכוון או לא התכוון,

אם בפשטות הוא לא התכוון, אז זה לא מגיע לו, אז בינתיים היה לו מה זה, תלוי באוויר, לא מגיע לאף אחד.

עכשיו עוברים לבעל החצר.

בקשר לבעל החצר,

זה גמרא במקור ה', תסתכלו בעמוד כאן,

כתוב שם ככה.

כן, אתם רואים?

ראה אותם רצים

ראה אותם רצים

אחר מציאה.

אדם ראה

בני אדם שרצים אחרי מציאה,

אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו,

ואמר זכתה לי שדהי,

זכתה לו.

היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחים, ואמר זכתה לי שדהי, לא אמר כלום.

אמר רב יהודה,

אמר שמואל, אני קורא את הגמרא,

והוא שעומד בצד שדהו.

שואל את הגמרא ותקנה לשדהו,

ואמר רבי יוסי בר חנידא, חצרו של אדם קנה לו שלא מדעתו,

שהחצר תקנה לי.

אומרת הגמרא, הנה מילא, בחצר המשתמרת.

אבל חצר שאינה משתמרת, תלוי.

אם עומד בצד שדהו, אין. היא לא או לא.

חצר המשתמרת זה הכוונה חצר עם גדר.

חצר שמורה,

אז יוצא,

שתלוי.

אני אסביר מה שקראנו פה.

מסקנת הגמרא,

שמתי החצר שלי מקנה לי את החפץ?

דווקא אם החצר היא משתמרת.

אם החצר משתמרת ככה.

אם החצר עם גדרות

אז החפץ נקנה לי אפילו שלא מדעתי.

זאת אומרת, יש לי פה בית, זה החצר שלי, גדרות,

נפל משהו לתוך החצר שלי,

אפילו שלא ידעתי מזה, נקנה לי.

אם זו חצר שלא משתמרת,

אז כבר תלוי האם אני רוצה או לא רוצה.

זה יוצא למעשה מהגמרא פה.

אז מה אתם אומרים למעשה? מה יוצא בסוגיה שלנו? צריך לבדוק.

הייתה חצר המשתמרת.

אני אומר לכם, היה חצר המשתמרת, נקנה לבעל החצר? כן, כן. הנה, פה אני רואה דבר ראשון,

לחצר כולם פה אחד כמעט, כולם כבר בדעה, מגיע לבעל החצר. למה?

כי זה חצר המשתמרת,

ואז אפילו שחצר המשתמרת מתנה לו שלא מדעתו, לכאורה זה מגיע לבעל החצר.

אם משחקים כדור, בכדור אחד זה דין שלו? אז תשמע, אבל אנחנו אמרנו קודם,

כל המהלך שישור היה,

שהבן אדם מתייאש.

אם הבן אדם מתייאש, אז זה כמו הפקר.

זה הפקר. אז אם זה הפקר, אז זה נפל לתוך החצר.

חצר המשתמרת זה דלת, דלת עם ידית, או הוא פותח את הידית.

מה זה חצר המשתמרת? חצר המשתמרת שיש לה גדרות, סגור, שמורה, חצר שמורה, שלא כל בעל חי יכול להיכנס, דלת עם ידית.

כל דירה עם דלת עם ידית זה נקרא חצר המשתמרת, בית המשתמר.

מהצדדים, לא מהשמיים. מה? אתה קודם כל משתמרת. נכון. רק לגדר של מהצדדים. חצר המשתמרת הכוונה שלא יכול כל אדם לגנוב דברים. מהשמיים אי אפשר לשמור את החצר. אין מושג ש... נכון, אז איך זה נקרא? אין דבר כזה. חצר משתמרת על דבר שנפל מהשמיים. למה?

זה חצר המשתמרת.

נפל לי מציאה מהשמיים. פתאום הקדוש ברוך הוא שלח לי,

כמו שמישהו אמר פעם, עכשיו הדולר נופל, הוא רק מתפלל שלמה הדולר נופל ידו.

נפל לידו דולרים.

לפי זה אם מישהו עם מסוק יגנוב לו דברים, לא חייב.

כי היא לא משתמרת.

היא לא משתמרת מהשמיים.

למה? החצר הזאת נקראת חצר משתמרת.

בגלל איזה עניין?

נהנית שאם מישהו יבוא מעצה ויפטר, וייכנס. לא, זה חצר המשתמרת ונכנע לי כל דבר, מה שיש לי שם זה שלי. להפך מי שייכנס יקרה גנב.

רגע, גם אם יש לי קצת כמישהו לא שמר. ודאי, אפילו אם יבוא מלמעלה.

יבוא מלמעלה עם מסוק מתכופף מהאוויר, יבוא עם עוף הפורח באוויר, בבלון האוויר, יהיה חייב. מה זה שלמה? זה שלי. ייתן לך את החשוטים וגונן. אבל זה בהנחה שהבעל, זהו. הכל נתון בתנאי שהבעל הבית, בעל הבורסה יתייאש. מצוין. הכל תלוי בזה.

רגע, תפף פתוח, קצת או משהו? בגדר?

אז תראה, תפף פתוח, אני לא יודע מה להגיד לך. זה כבר נכנסים למושג של לבוד, לא לבוד. הרי אתה יודע שבזה יש דינים הרבה, בדיני מחיצות,

מסכת שבת, עירובין, סוכה.

אם יש לי שתי קרשים ויש מרחק ביניהם פחות משלושה טפחים, זה נקרא לבוד,

זה נקרא סגור. אז זה נושא אחר לנדון, איך היה,

המקרה שלנו היה עם כל כללי ההלכה של הלכות שבת, הלכות עירובין, הלכות סוכה. זה קשור לבתוקר, שבת, גזרין? זה קשור למסתמר? לא, הוא שם אותי סתם של הכללית, מה הדין אם היה מפריד בין אחד לשני? מה זה משתמר? כן, זה נקרא, מה?

בודאסי גודאחי ודאי, את קצצה עולה. זה משתמר את זה לא קשור להלכות, זה טכנית, זה משתמר גם אם המסגר מגדר סייל וזה, מי שעובר מחסמל והרמלה שמאי, זה נקרא משתמר. יפה, בסדר. זה לא קשור לדינים. לא קשור, לא קשור לדינים. הוא אומר דבר נכון, צריך שבקיצור הדבר הזה יהיה שמור. אז בפשטות לפי זה מה יוצא?

למי מגיע היה לו?

למה הלחצה? אבל יש פה תוספות מאוד מעניין.

יש פה תוספות דיבור מתחיל דשתיך.

שאלה מעניינת או לא?

מאוד.

עכשיו בואו נעבור לשאלה מה קורה עם ה... תוספות אומר,

למעשה הגמרא פה לא מצולמת את החלק הראשון.

יש שם משנה בדף כו,

שהמשנה שם אומרת בדף כה עמוד ב, אצלכם מעין, ואני אקריא לכם רק את המשנה ונראה מיד את התוספות מה הוא שואל.

הגמרא שם אומרת בדף כה, אם אדם מצא אבידה,

אומרת הגמרא, אם אדם מצא אבידה

בגל

או בשאר המקומות,

מצא בגל או בכותל ישן,

אומרת המשנה שם הרי אלו שלא.

אז הגמרא אומרת, איך מדובר?

אז הגמרא אומרת, דשתיך תפה. מה זה דשתיך תפה? הגל הזה או המקום הזה אומר שם אלה חלודה רבה,

וממילא אדם מתייאש. לכן כל מי שנכנס לתוך הגל ולקח את החפץ, הרי אלו שלא.

שאל תוספות שם שאלה עצומה, וזה התוספות שנמצא לידינו. שאל תוספות, דיבור מתחיל דשתיך,

ואם תאמר

וליקנה לחצרו לבעל הגל או לבעל הכותל.

שאל תוספות,

למה לא נגיד שבעל הגל, הרי זה אדם, זה שלא הגל.

הכותל זה בעל הכותל, זה אדם שייך לו. למה לא נגיד שיקנה החפץ לבעל הגל או לבעל הכותל?

אומר תוספות יסוד, ויש לומר,

דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו אחא שהוא מוצנע בעובי הכותל.

מביא ראיה.

יכול להיות שאם היהלומה זה נופל, אז... קהל קדוש, לפי דברי התוספות הזה, מתהפכת התמונה.

מה מתהפכת התמונה? כי אם הוא לא ימצא את זה לעולם, מה צריך לצאת?

שזה מגיע לבעל החצר?

לא. לא מגיע לבעל החצר.

למה לא מגיע לבעל החצר? כי הוא לא ימצא... לא, זה לא ברור. זה לא ברור, תראו.

אני דיברתי עם יהלומה דווקא לפני... תגיד לי,

יהלומה, יהלום, אתם יודעים, יהלום שנופל פה, אפילו ששחור,

יהיה לנו מאוד קשה למצוא אותו.

כן. בטח. הוא כל כך קטן, רק בגלל שהוא מבריק כבר.

בחול, לך תמצא אותו. גם אם מוצאים, חושבים לצחור. גם אם אתה חושב, פתאום אתה רואה איזה...

איך הוא ידע שזה ייפול פה? זה אב, והוא ניירה, אני יודע. כן, ברגע של... זה יכול להיות ברדיוס גדול בכלל.

או, עוד יותר, א' לא תמצא... בלי הוא הצליח שהמקור שלה נהיה סגור.

היא שמרה על הילום כי הייתה שליחה נאמנה לגנב.

היא עושה את הדברים בנאמנות.

הוא ימצא את זה שם. הוא לא ימצא.

ולמעשה, לפי דברי התוספות הזה יצא,

שבעל החצר לא קנה. למעשה,

הגמרא הזאת והתוספות הזה, המורדכי מביא, שנייה רגע, המורדכי מביא,

המורדכי באלו מציאות, מביא

שתי דעות,

מביאים את זה כבר האחרונים, את השיטת המורדכי ועוד שיטה,

שבאמת כל דבר של הפקר,

או כל דבר שלא יגיע אליי,

אז זה ברור שלא נקנה לי החפץ.

אז אם ברור שלא נקנה לי החפץ,

פה בוודאי לא היה דעתו שזה יימצא, הוא לא ידע שזה יהיה שם, אז זה לא מגיע לבעל החצר.

הוא אומר, אם לא היה, אם לא הייתי אמור לשער שזה יקרו לי לחצר, אני לא יכול... יפה, יפה.

זה בערך הלשון של אמורתכם, מצוין. דבר שלא היית ידוע, יש לי פה, אין לי זמן עכשיו לקרוא את זה.

מצוין לי פה אמורתכם עם הלשון שלו, אבל זה בערך הלשון שלו.

בואו תפתחו את ההלכה בחושן משפט,

סימן רס.

כתוב שם ככה, מוצא בגל או בכותל ישן,

זוכרים מבנאו, ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו,

הרי היא של מוצאה.

מה זה גל אמור?

בגל זה הכוונה גל של אבנים, במקום כזה... גל ישן. כן, גל ישן.

אז יש פה באות בית, יש פה את אסמא.

מאירת עיניים זה אסמא.

תראו, הרי הוא של מוצאה. עשיתי שם קבקוב, אתם רואים את זה? הרי היא של מוצאה.

כן.

פירוש, אפילו נמצא לצד פנים הכותל.

הוא מביא את השאלה של תוספות,

והאה, דלא אמרינן שיקנה לו חצרו.

דזה הבעל הבית שדר בו.

כתבתי בדרישת טעמים והטעם הכולל לכמה עניינים הוא מה שכתוב בפרישה בשם המורדכי מה שאמרת קודם אהרון בשם רבנו ברוך דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור

אבל לא אבדה אפילו איך דהייקה ייאוש כמעט דהי לא היה וידעה לא היה מפקירו וכן יראה מתשובת הראש יוצא

יש דיון באחורים אני לא אכנס לזה עכשיו האם מה שאמר התוספות ומה שאמר אסמאס זה דבר אחד

או שיש שתי דברים כי לפי תוספות משמע זה דווקא אם הוא לא ידע אבל אם הוא היה יודע כן נקנה לפי דברי האסמא באבידה לא שייך אפילו אם הוא היה יודע כי יש מושג כזה שבאבידה לא נקנה זה דיון שלם באחרונים

האם זה דומה או לא דומה אני לא נכנס עכשיו לעידון הלמדני האם אסמא בתוספות אותו דבר או לא אבל מה אני רוצה לומר משני הדברים האלה מה יוצא שאם זה דבר כזה שלא ברור שהדבר הזה יגיע אליי בכזה מקרה בוודאי שלא נקנה לי החלפת יוצא לפי זה

שהיהלום הזה שנמצא עכשיו בתוך החצר

אם ברור שהבעל היה...

בעל הדירה לא ימצא את היהלום. בעל החצר לא ימצא את היהלום. או אפילו... אז למעשה לא נקנה לו החצר.

אז שימו לב מה יוצא פה עכשיו.

דבר שהיה נראה לנו ברור, פתאום הכל משתנה.

חוזרים להתחלה, הבעלים התייאשו,

אין שליחות, הגנב לא קנה,

היורה, רק אם התכוון, בפשטות הוא לא התכוון, לא נקנה לו.

בעל החצר שהיינו פתוחים שבאמת מגיע לו,

ולא מגיע לו לפי דברי התוספות הזה,

לפי דברי המרדכי הזה שמביא אותו עצמה.

מה נשאר לנו עכשיו? על אחד האחרון, האחרון, האחרון חיים שבכלל לא חשבנו שיקנה.

בואו נראה עכשיו אם מגיע לו או לא מגיע לו.

בקשר ל... אנחנו חוזרים עכשיו למי?

עכשיו,

בואו נראה בקשר לאדם שנכנס לחצר.

יש פה בסימן רס' ח',

תסתכלו בהלכה ג', יש פה את הרמה.

אז בואו נקרא את הלכה ג' לגמרי.

חצרו של אדם

קונה לו שלא מדעתו,

ואם נפלה מציאה הרי היא של בעל החצר. והבה דברים אומרים, החצר המשתמרת.

אבל אומר הרמה, עכשיו אני קורא את הרמה, כאן זה לשון מרן, מרן זה באותיות מרובעות.

כל מה שכתוב בדברי רש״י או תיאות רש״י זה שיטת הרמה.

ואין חצרו קונה לו אלא ביודע במציאה.

אודאה סיכה דעתה, העלה על דעתו.

תוספות. אבל בדבר שאינו רגיל לבוא,

אין חצרו, מה? זאת אומרת שתיהן. את הסברות של שתיהן, מצוין.

אין חצרו קונה לו אף על פי שבא המציאה לשם.

ובא אחר ונטלה שם,

זכה.

הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני.

אני מכיר את סדר מורדכי פרק אלו במציאות.

מה יוצא לפי דברי הרמה הזה? לא מחלוקת, מה יוצא לפי דברי הרמה?

שזה שנכנס לחצר זה שלו.

זה שלו. אמנם הוא נכנס שלא ברשות,

אבל בגלל שהדבר הזה הפקר.

ובגלל שהאדם הזה בכלל לא העלה על דעתו שיש שם את המציאה.

אז בעל החצר לא קנה,

ואז,

מה אמר האדם כותב?

הוא לא כותב את

מה ש...

דווקא הוא החצר המשתמרת.

נכון, מדברים פה על החצר המשתמרת.

נכון, הרמה פה מוסיף דבר,

נכון, הרמה מוסיף פה דבר של נימוקי יוסף,

אבל אם הרמה פוסק שמה את העניין הזה,

אז לפי דברי הרמה מה יוצא?

שזה שנכנס לחצר,

אומנם שיטת הנתיבות, נתיבות המשפט,

רוצה לומר, הוא דן בזה, רוצה לומר שיכול להיות שדברי הרמה האלה לא נפסקו להלכה, אבל דנים בזה, דנים בזה האם באמת זה ככה או לא, אבל לפי דברי הרמה שרואים לו פה עכשיו מול העיניים,

יוצא מצב שאם הוא נכנס,

אז הוא יהיה מוחזק.

עכשיו, לא רק הוא, כל אדם שירוץ

ויקח הוא יזכה בזה, כולל הגנב.

אם הגנב ירוץ

וידע מה המקום שלו, שיש פה את הסיפור הזה, וירוץ ראשון,

וייכנס אל החצר, הוא יקנה או לא יקנה?

הוא יקנה, הוא יקנה, הוא לא בעונש. הוא יצטרך לשלם?

לא. אז יש פה דבר מאוד מעניין. כבוד הרב, אנחנו מדברים שהיהלום נפל לתוך החצר של לוי,

ולוי בכלל לא חשב בכלל שהיהלום יפול שם. כן. עכשיו, פה לפי מה שאנחנו רואים פה, כתוב פה שהיונה נפלה בתוך החצר שלו. היונה עם היהלום? ודאי, היונה עם היהלום בפנים. אז עכשיו אם זה יונה, שהוא רואה בתוך החצר שלו, יונה מתה, החצר שלו... הוא קנה את היונה. הוא קנה את היונה. הוא רואה יונה. לא, אני רוצה לומר לך דבר אחד.

אדם שרואה יונה מתה, הוא מתכנן לקנות אותה?

יונה עם דם? הוא עוד מחכה לזה שעומד בזבל, שיעבור, תיקח אותה מפה, עזוב לו, הוא מסוגל דם, אני לא מסוגל בכלל,

לא בשבילי.

יראו אותו דם על הידיים, הוא נזהר.

הוא שם לב שישהו בחצר. כן, אבל אולי על דת היהלום, אנחנו נראה שם על היהלום,

הדבר היקר, העיקר ערך, אנחנו לא נראה שם על יהלום.

מה לחצר וקנית יונה?

מה?

יהודה מתה אף אחד לא רוצה לגנות, אני מוכן להבטיח לך,

אף אחד לא מוכן, מוכנים לתת את זה?

אני מבטיח לך גם שהוא השאיר לו את היוענד.

כן. למה זה לא חכם לבעל הבית?

תודיע לו שיש שם יהודה עם ינואר, אם הוא יסכים, תיכנס בדיקה. אז מה הוא זוכר לבן אדם כזה?

בואו תשמעו, מה הוא אומר? מה אתה אומר? לא הבנתי.

אחד, אחד, אחד, בואו נשמע אותו, כן?

ואמרנו שאם הוא נכנס, שולחים לשחור ברשות, הוא זכה בזה.

אז למה אומרים לו שיש את המצווה? כי יוכלו להשכיח בצלם בעבירה.

תודיע לבעל הבית שיש לך שם, נפל לך יהלום.

אם תסכים, אם הבעל הבית יסכים, יש שום מה יבוא לו איזה רוח טהרה ש... אמרתי לך, אני רוצה לומר לך משהו, אמרתי, התחלתי ותדעתי בלדיני ממונות,

אנחנו לא עומדים לפי רגש,

רק לפי שכל של התורה הקדושה. זה חייב לאחרינה, הוא חייב לבעל הבית. מה הוא חייב לאחרינה?

כן, בעל הבית היהודי. אם הוא בעל הבית לא קנה בזה הפקר,

הוא לא חייב לאחרינה.

אבל הוא נכנס ללא ברשות לדרכים שלום, לבית שלום. אז מה? הוא נכנס, הוא בודק, והוא יכול לשאול רב,

הרב אומר הפקר,

ההוא התייאש,

מה אתה רוצה ממני? לפי כל הכללים אני בסדר.

אתה רוצה שיהיה בעל מידות, זה כבר נושא אחרת, שלמד מסילת ישרים, אין לך ספק, מידות זה משהו אחר.

אנחנו עכשיו מדברים איתך על הנהגה מבחינת דיני ממונות.

רק מה אני הסתפקתי?

יכול להיות, תקשיבו טוב,

יכול להיות,

זה דבר מאוד מעניין, זו השאלה אם זה נכון, אם תסכימו איתי או לא.

יכול להיות שהיורה,

היורה,

יכול לבוא

לאדם הראשון שנכנס לחצר ולהגיד לו, שמע,

כל הזכייה שלך היא בגללי.

אני גרמתי, אם לא הייתי יורה, היא לא הייתה נופלת. אז תן לי קצת אחוזים.

הוא יכול לתבוע, הוא יכול, זה שירה.

הוא יכול להגיד לו, שמע, אני גרמתי לך זכייה.

בוא, אם אני גרמתי לך, שתרוויח.

אני יכול לבוא אליך, יש מקום נידון, זה לא ברור, זה בכל זאת משפט דנים.

מי כולם? אף אחד לא גרם. ההוא ששלח, עדיין לא קרה כלום. רק בגלל הירייה היא נפלה לחצר. הוא שולל לו את הכסף של הקדושה.

מעיקר הדין הוא לא חייב. זה הסתפקתי אם יש מקום שהוא יכול לתבוע.

מעיקר הדין אני חושב שזה לא חייב.

הוא משלם את היציאה, יורד לתוך דרך אברהם, הוא משלם את היציאה.

או, אז יש, יפה. כדור של רוברט. כדור, בסדר. אז יכול להיות, זה מה שאני אומר, לא משנה לי עכשיו הסכום.

כדור אולי. זה כבר נושא לנידון, כמה הוא יכול לתבוע.

משהו, מינימום, כמה שקלים. תן לו את היונה המתה עם הכדור.

מה? שייתן לו את היונה המתה עם הכדור. לא, תן לי כדור חי, לא כדור מת.

אז בואו נסכם את הדברים, את השאלה המעניינת הזאת. כדור מתה. מה?

זה לסת בכדור מת.

כן, אז בואו נסכם את מה שיצא לנו ממסקנת הדברים.

בקצרה, הגנב

לא קנה את זה בקניינים של שליחות, כי אין שליחות לבעלי חיים.

המעבד, שזה אברהם, בעל הבורסה, הפסיד כי הוא התייאש, כי זה למעשה כמו זוטו של ים ושנותו של ההר. אבל על יהלום הוא לא מתיישב.

גם זה היה עם צוללנים. לא, הם מתיישבים.

בדיוק הפוך, צוללנים לא ימצאו. אתה יודע מה זה יהלום בתוך ים? תחשוב רגע.

ירגיר קטן בתוך יהלום, אני לא יודע אם רשת אפשר.

מתייאש או לא מתייאש?

הנה, בטח מתייאש.

יהלום?

שלולית של ים.

שווינו להשקיע עשרות אלפים.

מה פתאום? הוא לא ימצא את זה, הוא לא ימצא.

אז ככה, על הצד.

על הצד, על הצד, על הצד שהיורה לא התכוון לזכות, אז הוא לא קנה.

בעל החצר לא קנה כי זה לא שלו.

מילא, לעניות דעתי, יוצא שכל אדם שרץ לשם יכול לתפוס את היהלום ולזכות בזה.

למרות שזה מה שיצא לנו, הדברים נכתבו באמת לעורר את לב המעיין בלבד.

מקווים שכיוונו להלכה. אני רוצה לציין שאתם באמת הייתם ציבור נפלא.

יהי רצון שבאמת נזכה ללמוד את התורה הקדושה

ולקיים את כל הפרטים של דיני ממונות, כל הדברים,

לעמדתו יתברך.

הכל טוב לכם.

ברוכים אמצים.

השם ישמור אתכם, הרבה הצלחה.

הכל גדול לכם, הרבה הצלחה.