הרב אבנר עוזרי 24/06/14

- - - לא מוגה! - - - 

אתמול סיכמנו את ההלכה שקשורה ללימוד שלמדנו

ביום ראשון.

היום נמשיך, בעזרת השם יתברך,

מהיכן שהפסקנו ביום ראשון.

ממתי התחלת תספורת? זה השורה ה-13 מסוף העמוד.

אנחנו נמצאים במסכת שבת, דף ט' עמוד ב'.

נתחיל היום, בעזרת השם, בשורה ה-13 מסוף העמוד.

ממתי התחלת תספורת?

רש״י מבאר

שכאן הגמרא באה להסביר

את מה שאמרה המשנה, אם התחילו אין מפסיקין.

אבל לאחר שהמשנה הזכירה

איסור תספורת, מרחץ, בורסיקי ועוד,

קודם המנחה

אמרה המשנה, אבל אם התחילו אין מפסיקין.

לא חייבים להפסיק אם כבר התחילו בתספורת,

במרחץ וכדומה.

והשאלה, מה נקרא התחלה?

שעל זה נאמר שאם התחילו אין מפסיקין.

אז הגמרא בהתחלה מבארת תספורת. ממתי התחלת תספורת? אני קורא בגמרא.

אמר רב אבין,

מי שיניח מעפורת של ספרין על ברכיו.

רש״י מבאר שמעפורת זה סודר.

היו רגילים להניח

בגד כלשהו עובד,

שהספרים היו מנחים על ברכי המסתפר כדי שהסערות לא יפלו על בגדיו.

היום כורכים סביב צווארו של המסתפר

את הסודר הזה על מנת שלא יפלו על בגדיו.

אבל זה היינו הך.

אז כבר מייד שהוא ישב והניחו עליו את הסודר,

הרי זה לקראת התחלת תספורת, ואינו מחויב

להפסיק על מנת להתפלל לתפילת המנחה. כמובן, כל זה מדובר באופן

שיש

זמן להתפלל לתפילת המנחה

לאחר שיסיים.

ממשיכה הגמרא ושואלת, וממתי התחלת המרחץ?

אמר רב אבין, מי שיערם עברתו אמנו.

המשנה לא הזכירה שאסור לאדם להיכנס למרחץ סמוך למנחה,

ואם התחילו, אין מפסיקים.

מה זה התחלה שתאמר שאין מפסיקים?

כשאדם הוריד, סודר מעליו,

שזה הבגד הראשון שהוא מוריד ממנו קודם שנכנסו למרחץ,

קודם שנכנס להתרחץ,

זה נקרא התחלה.

אבל אם הוא נכנס למרחץ ועדיין לא הוריד את הסודר מעליו, שום בגד לא הוריד מעליו,

זה לא נקרא התחלה.

הוא מחויב לצאת

ולהתפלל מנחה מקודם.

וממתי התחלת בורסיקי?

משיקשור בין כתפיו.

לגבי העניין של בורסיקי, שזה העניין של עיבוד אורות,

מתי זה נקרא התחלה בעבודה הזו של עיבוד האורות?

מאז שהוא קושר את השרוולים בין כתפיו.

כדי שלא יפריעו לו בעבודה של עיבוד האורות,

הוא צריך להכניס את ידיו

לתוך המקום ששם מניח את האורות,

אז היה קושר את בתי זרועותיו, את שרווליו.

למשל, יכול להיות שהוא היה מקפל מה שהיה בזמננו נקרא לקפל את השרוולים.

אם הוא קיפל את השרוולים על מנת שיוכל לעבוד ביותר נוחות

בעניין הזה של עיבוד האורות,

הרי זה נקרא התחלה,

ואינו מחויב להפסיק ולצאת להתפלל.

וממתי התחלת אכילה?

מתי זה נקרא לגבי האכילה התחלה שתאמר שהיא בתחילה אינו מפסיק?

רב אמר, מי שייטול ידיו,

ורבי חנינא אמר, מי שייטיל חגורה.

רב אומר, אם הוא נטל את ידיו זה נקרא התחלה,

אבל קודם הנטילה זה לא נקרא התחלה.

גם אם הכל מוכן לו,

הסעודה מוכנה,

והוא הכין את כל מה שצריך אבל עדיין לא נטל ידיו,

לא ניקש שיתחיל בסעודה,

הוא מחויב הוא קודם להתפלל.

אבל לדעת רב חנינא,

מי שיתיר חגורה,

כלומר היה מנהגם שקודם לנטילת ידיים היו פותחים את החגורה שהאדם היה חוגר בו את עצמו,

כי לא נוח לאכול כשהחגורה מהודקת עליו,

אז היה דרכם להתיר את החגורה מקודם לכן.

זו ההתחלה.

יוצא שלפי רבי חנינא, גם קודם לנטילה.

כשהוא התיר את החגורה קודם לנטילה, זו נקרא התחלה, ויכול להמשיך. אינו מחויב להפסיק על מנת להתפלל.

ולא פליגר.

אומרת הגמרא, למעשה אין בין רב לרבי חנינא מחלוקת. אין מחלוקת.

אלא האה לאן והאה להוא.

רבי חנינא, שאמר מי שהתיר חגורה,

דיבר לבני בבל.

לאן זה לנו, כלומר הגמראי, התלמוד הוא מבבל.

אז לנו, לבני בבל, שהיו רגילים

לחגור חגורה בחוזק,

אז כדי שיוכלו לאכול בניחותא,

היו חייבים להתיר את החגורה מקודם האכילה.

אז, אצל בני בבל, התרת החגורה זה הסימן של ההתחלה.

אבל, והלא הוא,

אבל בני ארץ ישראל,

שלא היו נוהגים לחגור חגורתם בחוזק,

נדמה לא היו צריכים להתיר את חגורתם כל יום אכילה,

אז רק נטילת הידיים נחשבת כתחילת הסעודה.

עכשיו, נשאל אתכם, מה אתם אומרים,

אם למשל אנחנו,

כן,

בני ארץ ישראל,

או חלק מאיתנו רגילים

לחגור חגורה בחוזק,

ודרך אותו אדם שקודם האכילה

הוא פותח את החגורה.

אז מה תהיה ההתחלה כלפי אלה?

האם זה דווקא בני בבל ובני ארץ ישראל, או נקטו את זה בדוגמה, כי זו הייתה הדרך?

אבל זה לאו דווקא, אלא כל אחד לפי מנהגו.

מה אתם אומרים?

מה הסברה נותנת לומר?

הסברה נותנת לומר, כל אחד לפי מנהגו.

אז אם יהיה מצב שבן אדם אינו מתחיל את הסעודה, אלא אם כן מתיר חגורו,

לא משנה מה המוצא שלו,

גם אם הוא יחיד בכלל החברה כולה,

כך אצלו התחלה, ההתחלה אצלו זה כך.

לעומת זאת,

אדם שבמקומו כולם מתירים חגורותיהם ואין לו צורך לזה,

אז ודאי שלאותו אחד התחלת האנטיון ידיים זה תהיה התחלת הסעודה,

ולא קודם.

זה היה פשטות, אה?

אם זה אחד לתוך שאלה אתה יכול להגיד את זה לעזור לאור.

אני לא שייך פה בת לדרתו.

משום שאנחנו באים לדון,

מה נקרא אצלו התחלת סעודה?

זה הכל.

הוא התחיל או לא התחיל?

תגיד לי אתה, הוא התחיל או לא התחיל?

אם הוא בכלל לא... תתבונן טוב, תתבונן טוב.

הוא לא מתיר חגורה, אבל פה, אתה לא שומע? הוא לא מתיר חגורה.

מה יהיה בן בבל שלא ייתן חגורה?

אני שואל אותך שאלה פשוטה.

בן בבל, שאינו רגיל לחגור חגורה,

הוא לא סובל לחגור חגורה בחוזק, ממילא הוא לא צריך להתיר אותה כשהוא אוכל.

אז מה אתה חושב, שיהיה דין שונה מבני ארץ ישראל? אותו דבר.

תמיר, אתה מסכים איתנו, תמיר?

אה, בסברה.

בסברה נראה לומר שאין הבדל, זה לא תלוי במקומות,

במקומות.

אלא זה תלוי במנהגו של כל אחד ואחד, מה הוא נוהג.

זו הסברה.

אבל,

היה קצת קשה.

למה צריכים להגיד הלן והלהוא?

הלן והלהוא,

כשנאמר בתלמוד,

זה בא לומר חילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל.

קהל זה לא תלוי בזה, אלא תלוי כל אחד לפי מה שהוא נוהג.

אולי זה לאו דווקא, זה גם יכול להיות.

מה שהתכוונת לשאול?

מה השם הפרטי? סליחה שאני מפריע.

אה?

אברהם הלל. אברהם הלל, כן.

התחלת?

התחלת מרחץ.

התחלת מרחץ, כן.

כן, כן.

כל דבר שהוא לבוש בו.

כל דבר שהוא לבוש בו, זה נקרא התחלה.

כוונתם רק לאפוקה,

שאם הוא נכנס למרחץ ועדיין לא הולך כלום,

אז זה לא נקרא התחלה.

אפילו בתוך המרחץ.

הוא לא, הוא לא יתעזע בפועל.

מה אתה אומר? הוא לא יתעזע את החלשות.

מה יש?

הוא לא יתעזע אותו.

הרי אנחנו חוששים שהדולף זה עד שמה ישכח.

שמה ישכח.

שמה ישכח.

כן, שמה ישכח.

בגלל שיהיו כל מיני מצבים של אונס.

אבל כל עוד הוא לא יתעזע את המפעל.

כשאתה אומר כאן שפועל אסור להתקד,

מה מאמינה להמשיך?

מה מאמינה להתחיל לביקורת?

כשאתה טעות שאתה באמצע, אתה כבר באמת אתה תמשיך. אז כבר אתה טעות בה, אתה כבר טעות באמצע הסלולה, אתה כבר יכול לדבר עליו. תראה, אני חושב,

אם אני שומע את השאלה, אני שומע.

חושבני, חושבני ש...

עצם, בואו נשאל אחרת.

לא הניחו את הסודר על ברכיו.

אבל הוא הגיע לתספורת, הוא הגיע למשפרה.

עכשיו מחייבים אותו, מה? אומרים לו, אדוני, תצא עכשיו מהמשפרה,

תחפש לך בית כנסת שמתפללים, תתפלל ואז תחזור שוב.

זה טרחה או לא טרחה?

זה טרחה, והוא חייב להיות פחות מפעל.

בסדר, זה טרחה, נכון?

יפה.

אז חייב להיות שיש איזשהו גבול מתי חייבו אותו לצרוח ולהתפלל מקודם שיסתפר,

לבין מצב שלא חייבו אותו.

אז מהו הגבול?

אתה צריך לומר איזשהו גבול.

אז הגבול הוא, אם כבר ניכר,

ניכר עליו שהוא בתהליך של תספורת,

אז פה לא חייבו אותו להפסיק.

כשניכר עליו שהוא כבר התחיל את התהליך.

כשבן אדם נכנס למספרה,

כנראה שעדיין לא ניכר שהוא התחיל את התהליך של תספורת.

כשנכנס למרחז, כנראה לא ניכר עליו.

כשניכר עליו, אז חייבו אותו.

אז אמרו שלא חייב להפסיק.

שוב, אתה חייב לזכור,

אתה חייב לזכור שאלמלא החכמים לא הייתי חושש לזה.

הייתי אומר, עוד היום גדול, יש לו מספיק זמן להתפלל.

לך ותחשוש שמא ישכח. למה שישכח?

מבחינה הגיונית.

אני שואל אותך אתה.

אתה חי, ברוך השם, כבר למעלה משלושים שנה,

כן?

מצבים כאלה השכיחו מאוחד את התפילה, או שאתה,

כשאתה לא מתפלל אתה כל הזמן זוכר שעוד לא התפללת, עוד לא התפללת,

עוד לא התפללת.

נכון? זה דבר שלא כל כך שכיח,

שבן אדם ישכח מלהתפלל. לא על הצד הזה, לא על הצד הזה.

לא על הצד הזה.

אלא על הצד, שהשארו לך שפה זה עצום,

ועל הצד שלא לעבור איסור, שלא לעבור את דברי חכמים.

אדוני, בכל אוניברסיטה פרטה בפועל אנחנו מצילים אותך מאיסור.

איזה איסור?

איסור להתחיל לספור את דברי... אבל מה הטעם של האיסור? הטעם היה שמא ישכח. אדם לא רוצה לעבור איסור. למה לעבור איסורים? אני מסכים, אני מסכים.

אבל מי שחדש את האיסורים זה החכמים.

בלי זה לא היה איסור.

אם החכמים לא היו אומרים להיכנס... לא תעבור איסורים חכמים, עוד יש לך עוד הצלה.

אמרתי, אם חכמים... לא תעבור איסורים חכמים, עוד הצלה זה מספר... אבל אם חכמים... אם חכמים לא היו אוסרים... לא הייתי אוסר לאף אחד להסתפר, הייתי אומר לו, אדוני,

תראי זיקה אתה תיקח לעצמך,

שמא תשכח שמה לא תשכח זה בעיה שלך.

ככה היה אלמלא חכמים.

בואו חכמים עבר והגבילו, ואמרו לו,

חוששים שאולי בני אדם מסוימים יהיו במצב כזה, בדרגה רוחנית כזו,

שאינה כל כך,

לא כל כך תהווה להם תזכורת להתפלל,

כן?

וממילא יכולים לשכוח.

לכן, כלפי אותם אלה, שזה חשש קצת רחוק ולא מצוי,

הלכו ואמרו שלא ייכנס,

לא לזה ולא לזה.

אז פה היו חייבים לתת איזשהו גבול.

עד כמה אמרנו שמשום החשש הזה אסור לו לעשות?

זה הגבול.

כשעדיין לא ניכר שהתחיל בתהליך. אבל אם התחיל כבר בתהליך,

פה לא חיישינה.

ככה נראה מסברה.

כך נראה מסברה.

אני אומר, כולנו נמשיך.

אתה יכול לתת לחומרה.

עד עכשיו יכלת להינצל מהאיסור הזה. עכשיו כניסתנת. עכשיו כבר אתה לא יכול להינצל מהאיסור.

עכשיו את הקברים עשו, תוריד את זה, את האיסור עברת.

אפילו לא תחיל את המסבריים עליך, את האיסור עברת.

יש פה את השפת אמת

שמקשה.

כשהגמרא שאלה ממטה התחלת תספורת,

הגמרא עונה,

מי שיניחו

מעפורת על ברכיו,

למה לא נפרש בפשיטות, שואל השפת אמת,

שזה משעה שהיא כבר התחילה להסתפר ממש?

למה לא?

מי הכריח

את התלמוד לומר שלא הכוונה תספורת כפשוטה, שהיא תסתפר?

אם כבר המספריים חתכו מקצת בשערותיו,

אז הוא במצב שנקרא התחלה,

אבל הם עדיין לא התחלו בתספורת ממש, אז לא.

אומר השפת אמת,

כתוב בלשון המשנה, לא יושב לפני הספר.

ועל זה אמרה המשנה, ואם התחילו, אין מפסיקים.

מה זאת אומרת שאם הוא התחיל לשבת לפני הספר,

הוא לא מפסיק.

התחילו בא לומר, לא יושב.

אבל אם הפך להיות ישב, זה נקרא התחילו.

על זה באה הגמרא ואמרה, מה זה נקרא ישיבה?

ישיבה זו הכוונה שהניחו

סודר על ברכיו.

זה ההכרח.

אני עניתי לך בסברה, בהיגיון.

באה שפת אמת ומוכיח לך מתוך לשון המשנה,

שנראה שהתחלת התספורת זה לא כפשוטו שזו תספורת ממש,

אלא התחלת ישיבה לפני הספר.

רק שזה לא ממש כשהוא ישב,

אלא שנייה אחר כך שהספר הניח על ברכיו את

המעפורת, את הסודר.

יש פה כושה שגם כן מקשה אותה שפת אמת.

למה לגבי נטילת ידיים,

אתה אומר שאם הוא נטיל ידיו הוא לא מחויב להפסיק.

הלוא גם אם אולי היה נוטל את ידיו,

היה צריך לטור את ידיו לתפילה,

תפילה צריכה נטילת ידיים.

נו, אז הנטילה הזו יכולה לשמש לו בתור נטילת ידיים שלפני התפילה,

ואחר כך ייטול לאכילה.

לא כתוב שהוא ברך.

בגמרא כתוב מי שייצא לידיו.

אתה מבין? אז הוא שואל, מה הבעיה?

יוכל להשתמש בנטילה הזו לשם התפילה.

מה אתה שואל, אברהם הלל?

לאכילה, לסעודה.

בסדר, מה זה משנה, אבל למה?

מה הקושי הגדול כל כך לבוא ולומר לו, אדוני,

נטלת ידיים, אז מה? אבל בין ככה.

בישרתיים הוא לא היה צריך לטור ידיים לתפילה, אז אני מבין.

אתה עכשיו מטריח אותו ללכת ולהתפלל.

הוא נטל ידיו, הנטילת ידיים הזו, היא נעשתה רק לצורך אכילה,

והוא לא צריך לטור ידיו לתפילה.

אבל אם הוא בין כך צריך לטור ידיים לתפילה,

אז מה הטרחה?

איזה טרחה יש פה אם הוא נטל ידיו לאכילה?

להשתמש בנטירת הידיים הזו לצורך תפילה?

אתם מבינים?

זו הייתה השאלה.

כי השאלה באה,

שאלתו של הצוות האמת, מתוך שמלשון הגמרא משמע שאם הוא נטל ידיו זו כבר טרחה לבוא ולהגיד לו תתפלל.

איזה טרחה יש פה? מי סתם, אם לא צריך לידון ידיים לתפילה, זו באמת טרחה.

נטל ידיו לחינם, עכשיו יתפלל ושוב מעמיד לידיים.

אבל אם באין כך הוא...

צריך לנטוע ידיים לתפילה, איזה תרחש בזה?

אז מתרץ בעל אספת אמת,

על פי דברי המגן אברהם.

אם אדם נטל ידיו לצורך דבר אחר ולא השיח דעתו בינתיים,

עולה לו נטילה זו גם לצורך האכילה.

אבל אם נטל ידיו לאכילה, אינו יכול להתעסק בדבר אחר קודם מהאכילה,

אפילו אם לא יסיח דעתו.

משום שיש לסמוך את האכילה לנטילת הידיים.

ממילא,

זה גופה כתוב כאן.

כיוון שהוא נטל ידיו לאכילה, נכון מאוד, זה מה שכתוב שם בגמרא בדף כ שם, בברכות.

נכון מאוד.

נכון מאוד.

אבל,

אבל, אבל, כמדומני שזה לא דעת כולה.

ככה רשי שם מבאר.

בכל אופן, אומר בעל השפת אמת, על פי הדברים האלה אפשר ליישב,

כי מאחר שהוא נטל ידיו לאכילה,

אי אפשר שהוא יתפלל ואחר כך יאכל.

למה?

הוא יצטרך לטול ידיו שוב פעם לאכילה.

מה שאין כן,

אם בתחילה הוא היה נוטל ידיו לתפילה,

יכל הוא לשמור את ידיו גם לצורך האכילה, ולא היה צריך ליטול את ידיו.

מובן, כלומר, בנטילת ידיים לאכילה יש עניין מיוחד שלא יעשה דבר בינתיים בין הנטילה לאכילה,

שמשום שזה יהיה הסחת דעת והוא יצטרך שוב ליטול ידיים.

לכן, אומרים לו, אדוני, נטלת ידיים לאכילה,

תתחיל לאכול.

אבל אם הוא היה נוטל ידיים לתפילה, באמת,

לגבי זה לא אמרו בא אשר להסחת דעת.

אם בתוך מוחו,

לא יודע למה, אבל ככה אומר רבגן אברהם.

אם אדם נוטל ידיו לצורך דבר אחר, כלומר, למשל, לתפילה,

ולא השיח את דעתו,

הנטילה הזו עולה לו גם לצורך אכילה.

אבל אם הוא נוטל ידיו לאכילה,

פה באמת,

אם הוא יעשה...

חטפו את זה חלל לפני?

לא.

אם הוא נוטל ידיו לאכילה,

אפילו אם לא יסיח את דעתו.

אם הוא נוטל ידיים, אם הוא נוטל ידיים לאכילה, לאכילה, אז פה הוא יכול להתפלל והוא לא השיח את דעתו. גם אם הוא לא השיח את דעתו, הוא מחויב לצורך דעתו שוב.

לא, אבל הם יודעים שלא השיח את דעתו. למה? כי יש עיניין לסמוך את הנטילה,

את הסעודה לנטילת הידיים.

אבל אם הוא נוטל ידיים לתפילה, אז הוא אומר לך, זה לא צריך לגרור.

נכון. לא שלא צריך לשמור.

לא שלא צריך לשמור.

אם הוא לא השיח את דעתו,

זה עולה לו גם לאכילה.

אבל שונה שירדו אותו כשהוא ידע לאכילה,

והוא יתפלא ולהפך מה קורה. עוד פעם, אם הוא נוטל ידיו לאכילה,

אז פה לא יעזור שהוא לא ישיח את דעתו,

כי עצם הדבר שהוא יפסיק באמצע.

בין הנטילה לבין

האכילה

זה יהווה כעין הישך הדעת, הפשק,

כי יש עניין לסמוך את נטילת הידיים לאכילה.

אבל אם הוא נוטל ידיו לצורך דבר אחר,

ורק אגב כך

הוא רוצה להשתמש בזה גם לאכילה,

בזה לא נאמר תכף לנטילת ידיים שעודה.

דווקא ההצברה הזאת שנאת תפוך.

אבל ככה דעתו של המגן אברהם?

רק דעתו, כשמחשבת על האכילה מקודם, אתה יכול להמשיך,

אבל אם לא חשבת על האכילה מקודם,

על זה אתה אומרת, אתה יכול להמשיך.

ההצברה נותנת תפוך.

בכל אופן, זו דעת המגן אברהם,

שהדין של תכף לנטילת ידיים ברכה,

בסעודה, זה הכל אם הוא נטל ידיו לשם סעודה.

אבל אם הוא לא נטל ידיו לשם סעודה,

פה אין בעיה שיעשה דבר מסוים,

הכל בתנאי שלא יסיעה דעתו.

כי מגן אברהם טוען, אם ברור לך הדבר שידיך טהורות,

לא נגעת בשום דבר, לא הסחת דעתך ממילא הידיים טהורות,

אז אתה יכול להשתמש במה שנטלת מקודם גם לצורך האכילה.

אבל אם נטלת ידך לשם אכילה,

על זה אמרה ההלכה שאתה חייב מיד לאכול בסמוך לנטילה.

לכן,

אם כאל שהוא איתו נטל ידיו, אומר אספת אמת,

נטל ידיו לאכילה,

אז חל עליו החיוב לאכול מיד את הסעודה.

מובן?

אסור לו להתפלל,

שם שאם הוא יתפלל זה יחייב אותו ליטול ידיים שוב.

הבנתי את מה שאתה אומר, אבל לא ירדתי לצורך האכילה שזה כאילו,

עדיין התפלל, זה היה מאוד מובן. אז אני מסביר, הדין של תכף

לנטילת ידיים ברכה סעודה,

זה נאמר דווקא בנוטל ידיו לסעודה.

אם אתה נטלת את ידיך לשם אכילה,

פה אתה מחויב לאכול מיד.

אבל אם לא נטלת ידיך לשם סעודה,

לא נאמרה ההלכה הזאת, די.

הזמן נשאר.

תתבונן, אני רוצה...

רונן, אני רוצה שתקשיב, תקשיב עד הסוף. תקשיב עד הסוף, תנסה לרדת למה שאני אומר. תבין, תבין.

אם זו ההלכה שתכף לנטילת ידיים סעודה נאמר בנוטל שם סעודה,

אז ממילא הקושה שלך כבר לא קשה.

משום שאם הוא נוטל ידיו לא לצורך סעודה,

אז לא חיוב לאכול סעודה מיד.

אז מה צריך רק?

שיהיה ברור לו שהידיים עדיין טהורות.

די.

אז אם הוא היה נוטל ידיו לתפילה,

או לצורך דבר אחר, לא משנה למה,

יצא נאמר מזה אחר עשיית צרכיו,

נטל ידיו,

הייתה כוונה בנטילת ידיים עזור לצורך מה?

לצורך טהרה מעשיית צרכים,

כן?

והוא רוצה עכשיו להשתמש בזה לצורך האכילה.

פה אני אומר, אם ברור לך שהוא הסיח את סעד עד עתיך משמירת ידיך,

אתה יכול להסתמך על זה ולא ליטול ידיים שוב.

אבל באופן שהיא נטלת ידיים לשם סעודה,

פה חייבה ההלכה לאכול את הסעודה מיד בסמוך לנטילת ידיים.

מה אומר תמיר?

אדוני

ראשון,

לא, לא, הוא לא מזכיר, תרשה לי.

אני, במגן אברהם לא פתחתי בפנים.

אבל לא חייב להיות שזה נובע מכוח הדין של תכף נטילת ידיים ברכה.

יכול להיות שזה דין מיוחד בהלכוד סעודה.

שאם נטלת ידיך לסעודה, מחויב אתה לאכול מיד.

זה הכול.

לא לעשות שום מעשה ביניהם.

אתה יודע שדעת הרמה, שאפילו אם אתה מפסיק,

כן?

זמן של מהלך עשרים ושתיים אמה, אתה כבר נכנס לבעיה של הפסק.

מה זה? זו רמה.

אני יודע, אבל אתה יודע ממה הוא לא אמר את זה. והמזבח שם אמר פועלים, לא בקשר אלינו. זה קשור אלינו, אבל גדולים וטובים.

נכון, אני מסכים.

אני מסכים.

אבל, אני מסכים שאם יבוא אדם,

אני מסכים שאם יבוא אדם ויבוא ויגיד לי, לא עשיתי אלא המתנתי מעבר לזה, לא אחייב אותו.

שוב, ליטול ולברך.

לא.

אבל להרמה, מחויב אדם לדקדק ולהיזהר,

שלא יהיה מרווח של זמן,

של זמן שיכול ללכת עשרים ושתיים אמה.

יש לזה מקור, יש לזה מקור.

אני לא, אני קטן בשביל להתווכח עם זה.

אתה, אתה, תקשיב, התורה בבית יוסף שם,

כן? נדמה לי שזה,

איפה ראינו את זה?

ראיתי את זה באיזשהו מקום שהוא מסביר בדיוק איך המקור לכל העלייה זה של עשרים ושתיים אמה.

איפה אני לא זוכר,

אבל לא בהלכות נטירת ידיים, אני חושב. לא.

אולי גם שם.

בכל אופן, יש לזה...

אמרתי, יש לזה מקורות.

יש לזה מקורות. מי מביא את המקור, אינני זוכר,

אבל הרמה חושש לזה.

לכן הוא אומר שהוא ראוי להיזהר ולדקדק,

שלא יהיה הפסק בשיעור של הילוך עשרים ושתיים אמה.

אנו לא חוששים לזה.

את יודעת שיש הרבה מהתימנים שאפילו מדברים בין הטילת ידיים לאחר הברכה, הכוונה.

לאחר ברכת הטילת ידיים, עד הסעודה.

אתה מבין?

כן, נכון.

בסדר.

עכשיו עוד משהו יותר אומר,

אבל אולי יש מחלוקת לגבי נטילת ידיים ואולי זה עוזר לעפייתם.

כן, עוד מעט, כן.

אז אם הוא לא יכול להצביע שיטה לדוקת,

אני לא חושב שהוא לא יכול להתפרע אם עכשיו הוא נותן ידיים,

כי הוא כבר נראה,

על נטילת ידיים, נפלה על נטילה. כן.

אז עכשיו מה דרך אגבי לו ברכת בטלה אולי חשבתי להתפרעם עם הנטילה הזאת. למה, למה אי אפשר שזה ייחשב לו?

לא, לא, לא. אלמלא המגן אברהם,

מה הבעיה שילך ויתפלל, יתפלל,

ואחר כך באותה נטילה הוא יאכל. מה הבעיה?

הוא פוגע.

הוא פוגע. רק מה, בא מגן אברהם ומחדש שכשזה נטילה לצורך אכילה,

פה הוא מחויב להסמיך את האכילה לנטילה.

במובן?

זה דבר שאני לא יודע למה הוא כותב את זה, אבל ככה הוא מבין.

שזה העניין, שיש עניין להסמיך את הסעודה לנטילה,

לנטילה, ולא לעשות דברים ביניהם.

אפילו אם אין לצורך דעת, עצם הדבר שאתה עושה דבר באמצע בין הנטילה...

לבין האכילה

זה הפסק.

אתה רואה שרוב החברות האלה לא נגזרים בכל יחם, ולא רואים בפני מלאכה ומציאים פה קורות כמו הפסקים של המדינה.

למה זה?

האחד מלאכות האלה צריך לדבר על זה.

אבל באמת, אתה לא רואה שבבתי כנסת שאנשים עומדים בפני מלאכה וזה טוב

לחיות של המגילה לידיים, וכל הרבי כנסת פסקו לצד ידיים,

קודם כל זה שתדע שאם בן אדם

ברור לו שידיו טהורות ולא נגע במקום תינוף ולא כלום,

אין בזה בעיה.

אתה מבין?

המדקדקים מדקדקים לטול ידיהם קודם התפילה,

כן?

משום שכמו שהכוהנים קודם עבודתם היו,

נוטלים ידיהם ורגליהם במי הכיור,

אז גם אנו קודם עבודת התפילה נוטלים ידיים.

אבל, אבל, אבל אם בן אדם יודע שידיו טהורות,

לא חייב.

אם אני מקפיא את מה שאני שם במוקר,

לא נדע במקומות הנכוסים,

ואם אני נוגע במקומות המבוקרים, אני כן נוגע בהם, אני לא יכול לקבל אותו לידיי,

ובלי מי שלא יודע בכל איני נכים,

ואם אני מצפיק בגלל המקומות הנכוסים,

אני אומר לך, לפי רוב הדעות.

רק אם זה כלול בכלל היכול לקראת הלומדך ישראל.

אם יש עניין שתעשה מעשה של טהרת הידיים,

בשביל שתהיה הכנה לתפילה,

אז זה כבר אחרת.

אתה מבין?

אם העניין של נטילת ידיים זה בשביל להסיר,

לטהר את ידיך, אז זה נכון. אם לא הסחתה את דעתך,

לך ברור שהידיים טהורות, אז בסדר.

אבל המעניין הוא, בגלל שעבודת התפילה צריכה הכנה,

ואחת מההכנות זה ליטול את ידיך,

אז פה זה לא יעזור שלא הסחתה את דעתך,

משום שאתה צריך הכנה קודם,

קודם התפילה.

אבל הכל פעמים, לפי עבודה ודאי זה לא יעזור.

לפי עבודה ודאי זה לא יעזור.

לפי הרמגן אברהם כן יעזור.

אם אתה, אם אתה, לא,

בונטו,

אם אתה נטלת ידיך,

אם אתה עיר לא לדעת במקורות עצמכים,

אם אתה נטלת ידיים.

תתבונן טוב. אם אתה נטלת ידיך,

והידיים האלה, ברור לך הדבר שהן ידיים טהורות,

ולא הסחת את דעתך,

אז במצב כזה אתה יכול לסמוך על זה גם לאכילה.

לא, סליחה, ידעתי, אבל יש לך עוד.

הסחת את דעתך, אז זה נגמר.

אבל למה? אני לא יודע לסמרי מה אני מצא עם ידיים. אז זה נגמר.

בפועל, רגע. אתה יודע, בפועל, כשאני מקפיג,

לא להתאר לך עוד הרבה פעמים, אתה מתחיל, לא משנה, זה לא משנה.

אם היה הסחת דעת,

אם היה הסחת דעת,

בעצם זה שהסחת את דעתך, אז הנטילה היא כבר לא יכולה לעלות לך לאכילה.

בעצם זה שהסחת את דעתך.

אפילו שאני מתחיל. אז באופן כזה שאתה רוצה שכל כך הרבה זמן מקודם נטלת, ואתה אומר ידיך הטהורות, זה נראה.

אבל הסחת את דעתך, משום שבאמצע עשית כל מיני דברים אחרים.

אז היינו רוצחים לראות את דעתך על טהורות,

באתי להגיע אליי, אנחנו לא רואים את זה.

אני מסביר לך.

עוד פעם,

אני דיברתי על אכילה, לא דיברתי על תפילה.

תפילה, מספיק שאתה יודע, וברור שידיך טהורות, זה בסדר.

על אכילה אתה לא יכול לסמוך על ידי כל מיני שהסחת את דעתך מהנטילה הקודמת.

עם הנטילה הקודמת נטלת,

כן?

לצורך דבר אחר.

ואתה התכוונת שזה יעלה לך גם לאכילה ולא יסחת את דעתך, זה בסדר.

אבל שאר נטילות,

לא צריך בדיקה של הסחת דעת.

הייתם הדבר שברור לך שהידיים טהורות, זה מספיק.

אפילו שהידעתי דעתי. כן, כי פשוט, כן.

כי העניין הזה של הנטילה הזו, זה רק לצורך לוודא שהידיים טהורות

ולא טמאות, זה הכול.

לא, אבל באכילה הייתה קצת בעיה.

בסדר.

אז הסברנו כבר שהמגן אברהם מוחס שרק אם הוא נטל ידיו לצורך אכילה,

אז צריך להסמיך.

אבל באופן שהוא נטל ידיו לדבר אחר,

והוא יכול לסמוך על זה לצורך אכילה גם אם הוא לא הסמיך את הסעודה לאותה נטילה.

זה מה שאמר המגן אברהם.

אתם רוצים, אתם יכולים לפתוח את זה אחר כך.

בסימן קופסה מחדרת, סעיף קטן ו' במגן אברהם,

כך מביאים כאן, שזה, כך כותב המגן אברהם.

מובן?

אז בואו ונמשיך.

בואו ונמשיך.

בסדר, לא אמרתי שכדאי שתעשו כך.

אמרתי שכך דעת המגן אברהם.

הלאה.

אמר אביי.

אנחנו הזכרנו את ההבדל בין בני בבל לבין בני ארץ ישראל לגבי מה נקרא התחלת אכילה,

שאצל בני בבל

עטרת החגורה זו ההתחלה.

באה הגמרא ואומרת שיש גם דין מיוחד בבני בבל לגבי תפילת ערבית.

אם התירו את חגורתם לסעודה,

אז יהיה דין מסוים גם לגבי תפילת ערבית.

מה כתוב שם? מה, מה, מה, מה פרוס הדברים?

אמר אביי,

האנה חברין בבלי?

למען דאמר תפילת ערבית רשות,

כיוון זה שעליהם יענה לא מצריכין עליהם.

אני מסביר.

אומר רביי,

אלה חברינו שבבבל שנוהגים להתיר את חגורתם בתחילת הסעודה.

לדעת רבי יהושע שסובר שתפילת ערבית זה לא חובה אלא רשות.

יש בזה מחלוקת בגמרא במסכת ברכות,

האם תפילת ערבית זה רשות או חובה?

דעת רבי יהושע שזה רשות, לא חובה.

מדוע?

אומרת הגמרא, בגלל שתפילות

כנגד קורבנות יקנו.

אז תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, תמיד היה תמיד של שחר,

לכן תפילת שחרית חובה.

תפילת מנחה נתקנה כנגד תמיד של בן ארבעים,

לכן זו חובה, כמו שתמיד של בן ארבעים תמיד היה קרב.

אבל תפילת ערבית נתקנה כנגד איברים ובדרים שהיו עולים על גבי המזבח, לפעמים היו עולים על גבי המזבח,

אם לא הספיקו להקטירם קודם השקיעה, היו מעלים אותם גם במשך הלילה.

אז מאחר וזה לא תמיד היה כך,

אז גם תפילת ערבית שנתקנה כנגדם אינה חובה.

מאחר ולא תמיד היה מצב של איברים ובדרים, של קורבן התמיד של בן ארבעים, שהיו עולים על גבי המזבח בלילה.

אז מאחר

ותפילת ערבית רשות,

כיוון דשאר אליהם יאנה, כיוון שהוא פתח את חגורתו לסעודה,

לא יטריחו אותו להפסיק את הסעודה ולחגור שוב את חגורתו על מנת שיתפלל, אלא

יסיים את הסעודה ולאחר מכן יתפלל.

אתם שומעים?

כלומר הבעיה בא לחדש,

שאם אדם מבני בבל התחיל את הסעודה, מה נקרא התחיל את הסעודה? התרת חגורה,

אז מאחר ותפילת ערבית רשות הוא יכול להמשיך לאכול.

משמע, אבל אם תפילת ערבית הייתה חובה,

גם אם הוא הותיר את החגורה לסעודה,

מחויב הוא להפסיק ולהתפלל ורק אחר כך להמשיך לאכול.

ועל זה שואלת הגמרא,

ולמנדה אמר חובה, מצריכים עליהם?

מתוך דבריך בא ימי אשמח שרק למנדה אמר שאומר רשות,

אבל זה שאומר חובה,

מצריכים אותו לחזור ולהפסיק ולהתפלל.

למה? ותפילת מנחה דלכו לעלמא חובה היא,

הרי תפילת המנחה

לשיטת כולם זה חובה,

ובכל זאת הותנן אם התחילו אל מפסיקין.

וגם שם כתוב שאם התחילו בסעודה, למשל,

לא מפסיקין. מה נקרא התחילו? אמרה הגמרא,

ואמר רבי חנינא, משיתר חגורו. אז מה אתה רואה?

שהתרת חגורה מועילה להיחשב כהתחלה הצעודה לגבי זה שלא צריך להפסיק,

גם לגבי תפילה שהיא חובה על האדם.

אז למה בערבית אתה אומר שזה רק מועיל למי שאומר רשות ולא לפי מי שאומר חובה?

מובן?

זוהי שאלת הגמרא. תמיר, מצאת לנו פנינים?

שאתה קמת להסתכל באיזה ספר?

אה, כן.

טוב,

אני ראיתי את זה, אני אראה לך את זה בפנים בעזרת השם.

איפה בדיוק? אני לא זוכר עכשיו, לא בזמן הייתי את זה.

רק לצערי...

אני אדם שמאוד מאוד שכחן, אני אדם מאוד שכחן,

וכל פעם שאתם מזכירים לי שאני שוכח,

אז עוד יותר קשה לי שאני שוכח דברים.

אבל מה לעשות?

זה כמו תערונות, תערונות. כן, כן, כן, כן.

אני אומר שהרבה פעמים אני לומד ממש בסמוך דברים ושוכח.

לא ניחונתי בזיכרון.

אז תמיד אני חייב ללמוד שוב ושוב.

כן,

כנראה שזה תלוי בצדקות, אם אדם צדיק אז יש לו סייעתא דשמיא, כך כתוב בגמרא.

מי שלא צדיק אז הוא לא זוכר לסייעתא דשמיא.

כתוב בגמרא...

לא, זה לא נובע מהזיכרון, זה נובע מזה שלמדתי את זה הרבה פעמים, לכן.

אבל אם בן אדם אחר כמוני היה לומד כמוני,

היה זוכר את כל התורה כולה.

תאמין לי ככה, ברור לי הדבר.

טוב,

הקדוש ברוך הוא אוהב אותי, רוצה שאני אלמד עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, שאני לא...

לא אפסיק.

לכן אני תמיד צריך לשכוח כדי שאני אשנן את זה שוב.

עונה הגמרא, הטעם לא שכיחה שכרות,

הכא שכיחה שכרות.

שימו לב,

לגבי מנחה,

לא מצוי שבן אדם ישתכר.

אתם שומעים? לא מצוי שבן אדם ישתכר בזמן הראוי לתפילת המנחה.

אני רואה פה שהוא מבאר,

למה באמת לא מצוי שישתכר?

כי אין דרך להשתכר ביום.

רגע, יש פה שאלה מנשיאות כפיים, אני תכף אזכיר לכם,

אבל כך כתוב כאן בגמרא.

אין דרך להשתכר ביום,

אז מאחר ולא מצוי שכרות, אז גם אם נאמר תפילת מנחה חובה,

מה זה גם אם נאמר?

גם,

כן, בתפילת המנחה שזה חובה לחולי עלמא,

התחלה של התרת חגורה מספיקה כדי שלא נחייב אותו להפסיק.

כי פה,

כי פה אין כל כך חשש שישכח להתפלל,

כי מצב של שכרות לא קיים,

החשש הוא רחוק יותר.

לכן כשהתחיל עלידה התרת חגורה,

אז לכו לעלמא מספיק בזה כדי שלא נצטרך להפסיק את סעודתו.

אבל לגבי ערבית ששכיחה שכרות, מצוי שאדם משתכר כי הוא שותה בערב

שתי כוסות וודקה או שלוש כוסות, כל אחת כדרכו.

והרבה פעמים הסטייה הזו מושכת אותו עד שהוא משתכר.

לכן,

כל מה שאמרנו שהתרת חגורה מתירה לו להמשיך את סעודתו ולא להתפלל,

זה רק למי שסובר תפילת ערבית,

רשות.

אבל מאן דאמר שתפילת ערבית חובה,

לא יהיה מותר לו על סמך התרת חגורה שלא להפסיק

את סעודתו ולהתפלל.

אין היתר.

אלא מחויב הוא, גם אם יטיל חגורתו,

מחויב הוא להפסיק להתפלל ואחר כך להמשיך את אכילתו.

כלומר ככה, אני מתכוון,

אני חייב להוסיף משהו.

מתוך דברי הגברה, משמע שמה שאני מחייב אותו להפסיק,

למאן דאמר תפילת ערבית חובה,

זה דווקא אם הוא תיר חגורה לבד.

אבל מה העדין הוא ממש להתחיל בסעודה?

אם אתה מחסיק, אתה מחסיק.

אמרת אפילו בעניין היסטוריה.

אני חייב שתמיר ישמע את מה שאתה אומר, בוא נשמע מה הוא חושב.

אני באתי ואמרתי שייתכן שכל מה שהגמרא אמרה של מנדא אמרת תפילת ערבית חובה,

אז התרת חגורה לא נחשבת התחלה והוא מחויב להפסיק ולהתפלל מקודם,

זה דווקא התרת חגורה.

אבל אם הוא כבר אכל ממש, התחיל לאכול,

פה גם למדע אמרת תפילת ערבית חובה,

אם התחיל, אינו מפסיק.

אומר תמיר, אומר רונן, לא, לא, לדעתי זה לא משנה.

אם מטרת חגורה זה לא סיבה לחייב אותו להפסיק,

אז גם סעודה זה לא סיבה לחייב אותו,

זה לא סיבה, אלא חייב להפסיק.

מה אתה אומר?

מה אתה אומר, אברהם מילל? אתה שומע?

מה שרוצה לחדש רונן.

רונן רוצה לטעון שלדעתו אין הבדל,

אלא גם אם הוא התחיל לאכול,

הוא חייב להפסיק, למען דאמר תפילת ערבית חובה,

הוא חייב להפסיק

לגשת להתפלל,

ואז לאחר שיתפלל ימשיך את אכילתו.

למה פה, פה גם הוא פותח אדומה, עוד הוא נתן לי להם.

עוד הוא בלילה ברכת המזון, והוא מעביר ברכת המזון. לא, לא ברכת המזון. פה מדובר על נטילות אדם לפני הסעודה.

כן, זה התכוונת.

כן.

אתה שומע? אברהם מילל חולק עליך.

רונן,

הוא טוען שדיברו כאן על התרת חגורה שקודם הנטילה.

אז התרת חגורה קודם הנטילה,

זה לא נקרא התחלה, למען דאמר תפילות ערבית חובה.

אבל אם נתן ידם לסעודה,

פה כולם יודו שלא חייב יהיה להפסיק.

למען דאמר ערבית חובה.

למען דאמר תפילת ערבית חובה,

פשוט הדבר שנטילת עדיין ייחשב כהתחלה ולא יהיה חייב להפסיק.

רק בחגורה או רק בחגורה? רק בחגורה, זה מה שהוא טוען.

מה, למה? וגם אני נתתי איזשהו כיוון לזה. מה הספר הייתם?

פשוט מאוד.

התרת חגורה זה באמת דבר שהוא קודם התחלת הסעודה.

פשוט לי.

סעודה מתחילה, זה רק בכל בן אדם.

מה נקרא התחלת סעודה? מטילת ידיים.

אלא מה?

התרת חגורה זה סברה שלא רצו להטריח אותו,

לא רצו,

לא רצו להטריח אותו,

לא רצו להטריח אותו שוב לחגור את חגורתו על מנת להתפלל.

אם זו הסברה,

אז ממילא בתפילת ערבית למאן דאמר חובה ושכיח השכרות,

אז לא יסתפקו במי שהטיר את חגורו.

אבל אם כבר נטר ידיים באמצע האכילה,

אז תגיד לי, אתה ממה הדין עכשיו אם הוא פשוט נמצא עכשיו באמצע המנה, לפני המנה השלישית? הוא אמור לאכול שלוש סעודות,

שלוש מנות,

אכל מנה ראשונה,

מנה שנייה, והגיע עכשיו.

אתה נכנסת לאולם שמחות.

כן, השתתפת באיזה חתונה והתחלת לאכול.

ופתאום אתה נזכר, לא התפללת ערבית.

האם אתה מחויב עכשיו להפסיק באמצע הסעודה ולגשת להתפלל,

או לא?

הוא זוג שתיים, מה אתה אומר?

כן, השאלה האם מחייבים אותו, זה לא שאלה מה בן אדם

מסוים עושה.

מה הדין, האם מחייבים אותו או לא?

כן, נחשוש, נחשוש שהוא ישתה כמה בקבוקי וודקה,

וישתכר,

וייזרק על המיטה עד הבוקר ולא יתפלל.

עכשיו, זה המחלוקת הזו, תפילת ערבית רשות,

תפילת ערבית חובה.

ויש כאלה,

כן,

שסוברים שמה שאמרו, מה שאמר רבי יהושע, תפילת ערבית רשות,

זה כאילו הכוונה,

אם הוא לא רוצה, אז הוא לא יתפלל.

תוספות במסכת ברכות מביאים שזה לא הכוונה, דברי רבי יהושע.

בדיוק.

כל מה שאמרו, תפילת ערבית רשות,

לפי רבי יהושע,

זה הכוונה כאשר יש לו שתי מצוות לפניו,

מצווה אחת

שמותר עליו לעשותה עכשיו,

ומצווה אחרת של התפילה.

אז פה אמרו שמותר לו לא להתפלל תפילת ערבית על מנת לקיים את המצווה האחרת.

אבל מה יהיה הדין באופן שאין עליו שום מצווה עכשיו?

הוא יכול להתפלל, אין לו שום עול עליו.

האם הוא יכול לבוא ולומר, לא, לא חייב, אני יכול לא להתפלל.

אומרת עצמאות, זה לא אומרים.

זה לא אומרים.

מדי ומדי שהוא מחויב להתפלל.

גם לשיטת רבי יהושע. גם לשיטת רבי יהושע.

בכלל, אבל אם הוא תמון במצווה אחרת, הוא יכול לא להתפלל בכלל.

לא מדברים פה על שכבר התחיל במצווה.

אם התחיל במצווה, אז אתה צודק, העוסק במצווה,

אני מדבר כשיש לפניו שתי מצוות, כלומר הוא אמור לקיים גם תפילת ערבית ועוד מצווה.

אז פה אמרו שהוא יכול לבטל את תפילת הערבית בשביל לקיים את המצווה האחרת,

אבל אם אין, לא מותר עליו בכלל מצווה,

אז מה הדין?

חייב להתפלל. חייב להתפלל.

אם הוא יוכל לקיים את שניהם, זה היסוד של מצווה עוברת.

אם הוא יוכל לקיים את שניהם, גם להתפלל ערבית

וגם לקיים את המצווה האחרת לאחר תפילת ערבית,

אז הוא חייב.

זה היסוד, נכון?

אבל באופן שהוא רוצה בשרירות לב

להתיר לעצמו לא להתפלל בגלל שאמרו בגמרא תפילת ערבית רשות,

זה לא אומרים.

זה לא התכוון רבי יהושע. כך

תוספות מבערים במסכת ברכות.

עכשיו, השאלה היא,

כשהגמרא באה ואומרת שלמאן דאמר תפילת ערבית רשות,

אז התרת חגורה בערבית

זה כבר מספיק התחלה, ולא נטריח אותו להתפלל?

מה הטרחה הגדולה?

מה הטרחה?

שיעקב יתפלל.

מה הסיפור?

אתה רוצה לשאול אותה.

בסדר, אבל

בגמרא כתוב אבל לא מטריחין עליה.

לא מטריחין עליה. כלומר, לא נטריח אותו עכשיו שוב פעם לחגור את חגורתו ולהתפלל.

נו, נשאלת השאלה.

נו, מה הבעיה? שישפלל בלי לחגור את חגורתו.

אז הגמרא שואלת את זה. אז הגמרא שואלת את זה. אנחנו נראה את זה פה בהמשך.

זה באמת, זה לא על הטעם שלך.

מה, מה?

אז מדובר במצב כזה שהוא,

שהחגורה מפסקת בין ליבו לערווה, אתה אומר?

בגמרא לא כתוב את זה.

בגמרא מעניין, אני אגיד לך את האמת.

אם היית אומר את הטעם הזה,

אז ממילא זה יוצא שבמקום שאין את הבעיה הזו,

אז באמת זה לא טרחה בשבילו.

הגמרא אומרת תירוץ שגם אם אין בעיה של הפסק,

שצריך הפסק,

כי יש לו כבר הפסק אחר,

בכל זאת צריך לחגור את חגורתו.

לא, לא צריך לחגור את חגורתו. הפוך. צריך.

לתפילה? לתפילה. משום היכון לקראת אלוקיך ישרח. נראה את זה בהמשך.

נראה את זה בגמרא.

בואו יחד איתי תראו את הגמרא.

אבל לפני כן, נראה את התירוץ השני. אי נמי.

כלומר, הייתה שאלה למה לגבי תפילת מנחה,

אז הצהרת חגורה היא ודאי מהווה התחלה בסעודה, ולא חייב להפסיק להתפלל את מנחה.

אפילו שמנחה זה ודאי חובה, לכולי עלמא.

ואילו בערבית אתה אומר שרק לימאן דא אמר רשות הצהרת חגורה זה התחלה ולא חייב להפסיק.

אבל לימאן דא אמר תפילת ערבית, חובה.

הצהרת חגורה זה לא מהווה התחלה, הוא מחויב להפסיק וצריך להתפלל.

למה זה באמת? אז הגברה בתירוץ הראשון אמרה שבמנחה לא שכיחה שכרות,

אבל בערבית

שכיחה שכרות, כלומר שמצוי יותר שישכח להתפלל בערבית מאשר במנחה.

לכן למדע אמר תפילת ערבית חובה,

אז הצלת חגורה לא מהווה התחלה והוא חייב להפסיק,

כלומר לחגור את חגורתו שוב ולהתפלל תפילת ערבית.

כי יש שכרות, אז החשש שם הוא יותר גדול שהוא ישכח.

אי נעמי, תירוץ נוסף,

במנחה כיבן דקביעלה זמנה מרתט ולא התלם אי אפשר.

אבל ערבית, כיבן דחולה ליליה זמן ערבית,

לא מרתט

והתלם אי אפשר.

אומר, כשבן אדם יש לו מרווח של זמן,

זאת אומרת, יש לי זמן, יש לי זמן.

מנחה, כמה זמן זה תפילת המנחה?

עד השקיעה, כן.

אז מאחר והזמן שם הוא מוגבל,

לכן מאחר ויש זמן מסוים שרשאי להתפלל תפילת המנחה, ולאחר מכן עובר זמנה,

הזמן של תפילת המנחה הוא לא כזה ארוך כמו ערבית,

שם, אני אומר, הוא מפחד.

הוא תמיד ברגשת אחריות שלא ישכח מלהתפלל.

מילא לא חושבים שהוא יפשע, כלומר,

ישכח מלהתפלל.

אבל, ממילא מה? ממילא, מאחר ולא חושבים שהוא ישכח להתפלל,

אז התרת חגורה מספיק מהווה התחלה,

כן, כדי שלא יצטרך להפסיק, כי אני סומך עליו שהוא לא ישכח.

אבל בערבית, כולה ליליה זמן ערבית. הלוא תפילת, כמו שאמר כבודו,

כל הלילה זאת תפילת ערבית.

אז במקלוח הזה, הבן אדם בא ואומר, יש לי זמן.

יש לי זמן, לא מרטט, אז הוא לא חושש.

ואז מתוך זה הוא יבוא באמת לפשוח בדבר ולא להתפלל, כלומר, לשכוח.

פשיעה זה לא חייב במזיד.

אלא עצם זה שהבן אדם לא לוקח את זה באחריות גמורה,

בהרגשת הרצינות המחויבת,

אז זה כבר נקודה של פשיעה.

זה כבר נקרא פשיעה.

פשיעה זה לא מזיד,

אלא זלזול.

הגמרא מביאה שאם למשל בן אדם לא נניח הרבה תבשילין,

הוא יכול לסמוך

על עירוב של רב העיר.

אה, כן, באמת. אבל מה יהיה עדין אם פעם שנייה הוא שכח?

מובא בגמרא שהרבה של אחד מהתלמידים אמר, אה,

זה כבר פעם שנייה,

אז זה פושע.

הוא קרא לו פושע.

כלומר, מה זה פושע? הוא עושה את זה במזיד? לא.

אבל אתה מזלזל.

אתה אומר, מקסימום, מה יקרה? רב העיר. אה, זה נקרא שאתה מזלזל בתקרת חכמים,

כן, במצוות חכמים של עורבי תבשילין.

פה, לגביך, הערום שלי לא יועל לך.

לגבי פושעים, הערום לא יועל.

אז לזה נקרא פושע.

פושע זה נקרא מזלזל.

אפשר כבר להשפיע על הוכחה.

כן, אז יש הוכחה שהוא מזלזל.

בן אדם יכול לשכוח, כן, יכול לשכוח.

אבל פעם אחת שכחת.

נו, מה קורה כשאתה עוד פעם שוכח?

הלוא השכחה הקודמת הייתה צריכה להוות לך תזכורת

יותר חזקה שאוי ואבוי שלא יגיעה את המצב הזה שוב.

אבל כנראה שאתה אומר מקסימום, מקסימום.

אתה מבין?

כן, אבל פה גם צריך להכניס את העניין שיש שאלה. השם חוקק את הרב בלילה.

למה? מה פירוש?

יכול להיות שבן אדם באמת שכח ועצבכו ואתה סמך עכשיו על האיום של רב העיר.

מה, בפעם הראשונה אתה מדבר?

בפעם הראשונה.

נו.

לא, לא. אם ידוע בבירור שהוא הרשה לעצמו לזלזל בגלל שהוא סומך על רובו של רב העיר,

אז זה לא יועיל לו.

כאן אמרו, כן, גם בפעם הראשונה, רק מה אני אומר?

בפעם הראשונה אני אומר, יכול להיות שהוא שכח.

בא תלמיד ואומר לרב, כבוד הרב, שכחתי,

אני מאמין לך ששכחת.

קורה שבן אדם שכח.

אבל אם כבר בפעם הראשונה שכחת,

ושהוא חזרת ושכחת,

אז כנראה שאצלך המצווה הזו לא כל כך חשובה עד היום, בפרט אם שכחת כבר פעם אחת,

זה היה צריך לעבוד לך תזכורת יותר גדולה.

אף אחד לא שמח על מהאמון.

חוששים.

לא, ככה הרב אמרו שהוא,

יש מה הוא מבין, מה הוא אמר או שכח פעם שנייה?

לא, הזיד לו, לא הזיד מה פתאום.

עצם הדבר שאדם לא הניח בפעם השנייה, בו בזמן שזה היה צריך לעבוד עליו חיוב יותר גדול לזכור,

והוא לא זכר,

זה כבר הגדרה של פושע.

איך אומר רבני יונה בשערי תשובה אומר,

בן אדם לפעמים חוטא,

רבני יונה בשערי תשובה כותב את זה, בן אדם לפעמים חוטא, נו, נו, קורה.

אבל אם הוא חוטא כבר פעם נוספת,

והוא לא שם על ליבו, חטאתי כבר פעם אחת,

השתדל לזכור שוב לא להגיע למצב הזה,

זה כבר בעיה יותר קשה.

אחד כזה, מענישים אותו יותר מאשר אחד שבפעם הראשונה חטא.

למה?

כי זה היה צריך לעבוד לך סיבה ותזכורת,

לחשוב ולהתבונן, מה עושים?

מה עושים בשביל להגיע לזה שוב?

בן אדם אומר, לא, לא, לא, אפשר ללכת להגיע לפעם הבאה,

שוגג, לא נורא.

לא, זה לא צריך להיות ככה.

צריך בן אדם לעשות חשבון נפש,

שלא יבוא למצב הזה,

שלא יגיע למצב הזה.

אני לא מדבר על מצב שהוא לא, בכלל לא התכוון.

אנחנו מדברים פה על מצב שבן אדם רק לא ידע, למשל, שוגג.

כן? שוגג פעם שנייה.

למה בן אדם מגיע למצב של שוגג פעם שנייה?

אם אתה יודע שבפעם הראשונה טעית,

כן? בהלכה.

אז מה היית צריך לעשות מיד?

מיד לגשת, לבדוק את ההלכה, מכל צדדיה,

לתת לך תזכורות שלא תגיע לחולשה הזו שוב.

אתה לא עשית את זה.

אמרת לעצמך, לא נורא, זה שוגג. אה, ככה?

זה כבר יותר גרוע.

רבי יוני אומר שאחד כזה יקבל עונש יותר גדול.

בגלל שזה מהווה ראייה שהיראה מהשם יתברך היא לא כזו חזקה אצלו.

יראת החטא לא קיימת אצלו כל כך.

בן אדם חושב ששוגג זה בכלל לא עוון.

לא התכוונתי.

זה בכלל לא עוון.

לא, זה ודאי לא כך.

אדם צריך לדעת שגם אם הוא חטא בשוגג הוא מחויב כפרה.

מחויב כפרה.

אפילו אדם שמע מדובר באופן שהתכוונה לעשות דבר איסור, בסוף בעלה הפר לה ואז התגלה שזה התר.

אבל באופן שבן אדם, אפילו על כוונה לבד.

פה אבל לא הייתה כוונה,

הוא לא ידע.

אבל בכל זאת,

אדם צריך לדעת שגם אם לא הייתה כוונה,

אבל מעשה של איסור זה לבד סיבה,

כדי שלא יעשה אותו בשוגג.

זה היה צריך ללמוד.

לגשת מיד, לבדוק

את ההלכה לפרטי פרטיה,

איך ומה מותר ומה אסור,

ואז לתת לו תזכורת שבפעם הבאה זה לא יקרה שוב.

כן, כן, זה גם בגמרא מסכת יומה כתוב.

אתה צריך לדעת, אתה מדבר בלשון המקרא,

ואילו בלשון חזל פשיעה,

עצם הדבר שבן אדם מזלזל,

זה כבר נקרא בגדר פושע.

אתה מבין?

למשל בשמירה,

בשמירה, מה נקרא פושע?

האם מזיד

או מזלזל בשמירה?

אדם שקיבל פיקדון לשמור.

מה נקרא פשיעה שבגלל זה הוא יהיה חייב לשלם?

הלוא בפשיעה אפילו שומר, ידוע שיש דין שומר חינם,

שומר שכר,

שומר ושואל.

מה יותר קל מכולם מזה שומר חינם?

בכל זאת, גם השומר חינם חייב בפשיעה. מה זה פשיעה?

שהוא הוציא אותה במזיד על מנת שתזיק את הבהמה, את הפיקדון?

לא.

אלא מה?

לא שמענו כמו שצריך לשמור.

זה פשיעה.

לא קבעתי.

אמרתי שאני יכול להבין את מה שאברהם הינל אומר,

לא ברור לי שאתה תהיה צודק

שבכל מצב הוא לא צריך להפסיק.

לדעתך,

למען זה אמר, אתה מבין?

כן, אני שומע.

את דעתך הבנתי,

ואני צריך להתיישב יותר בדבר בשביל לבדוק אם אחרת אתה תהיה צודק.

בסברה אני נוטה לומר שלא כמוך.

אלא כל מה שאמרו, שתפילת ערבית רשות,

כל מה שאמרו, אם תפילת ערבית חובה אז אתרת חגורה לא מהווה התחלה, וממילא הוא מחויב להפסיק אלא להתפלל,

זה רק באתרת חגורה, וזה מתחיל ממש את הסעודה,

לא מחויב להפסיק.

גם אם המדע אמרתי לא תערבית חובה, אם הוא כבר אוכל.

כי הוא אוכל, זה כבר צריכה יותר גדולה.

ללכת ולהפסיק.

הגמרא לא אמרה לא את זה ולא את זה.

ולכן אנחנו אומרים,

לכן אמרתי שיש שני צדדים,

והסברה שלי נוטה לומר כך.

לבוא ולומר שאני מחליט שאכן ככה הם הדברים?

לא החלטתי.

אלא צריך לבדוק.

אבל בסברה נראה כך.

הבנת?

אתה לא חייב לקבל את הדברים,

עד שאני לא אבדוק ואני אגיד לך ברור מה האמת.

מקווה שאני אזכור.

הלאה.

יש פה שאלה.

מה זה שהגמרא אומרת שלמנדא אמר תפילת ערבית רשות,

אז הצהרת חוגרה זה מספיק והוא לא חייב להפסיק.

אבל מה העניין של קריאת שמע?

קריאת שמע זה חובה לאדר.

נו, אז בגלל קריאת שמע הוא צריך להפסיק.

מה אכפת לי שתפילת ערבית רשות,

כל מה שאמרו תפילת ערבית רשות זה היה קבל על השמונה עשרה,

אבל הקריאת שמע היא ודאי מחויבת.

אין מה מחלוקת, זה דאורייתא, בשחור בקרוב קומך.

נו, אז למה משום זה אולי צריך להפסיק?

להפסיק גם מה לעשות?

ולקרוא קריאת שמע?

אז תראו, התוספות שואלים את השאלה הזו.

לסגור את החגורה הכוונה?

לסגור ולקרוא? הוא יכול לקרוא ככה, מה הבעיה?

נגיד, תראה, נשמע עד שהוא... יפה, יפה מאוד.

אז הוא אומר ככה.

תוספות שואלים, תוספות, תסתכלו בתוספות.

לא, למאן דאמר.

למאן דאמר תפילת ערבית רשות.

בדף ט עמוד ב', ט עמוד ב'.

ואם תאמר, תיפוק לה משום קריאת שמע.

שואלים התוספות,

למה אתה אומר שלמאן דאמר תפילת ערבית רשות?

אז לא מצליחים אותו, והוא לא חייב להפסיק אלא להמשיך את סעודתו,

אבל סוף סוף הוא צריך לקרוא קריאת שמע, וקריאת שמע זה ודאי דאורייתא,

זו לא רשות, זו חובה.

יש לומר, כגון שקרא, קריאת שמע.

אה, הוא כבר קרא.

מדובר באחד שכבר קרה.

אז כל מה שנשאר לו זה רק תפילה.

ממילא, למדה מהרשות,

הוא לא חייב להפסיק כבר להטיל את חגורתו.

ועכשיו תוספות מביאים פה גם כן מה שתוספות אומרים במסכת ברכות,

ונראה לי אפילו למדה אמר תפילת ערבית

רשות אין לבטלה בחינם,

אלא בשביל שום צורך.

כלומר, אי אפשר לבטל את התפילה סתם, ללא טעם, ללא סיבה.

רק אם יש לו צורך בדבר, אז הוא יכול לבטל את תפילת ערבית למי שסובר תפילת ערבית רשות.

מה נקרא צורך? מה נקרא צורך?

כמו בשרהם יעני דעכה. למשל,

הוא התחיל והטיל את חגורתו לצורך להתפלל, לצורך האכילה.

אז פה אומרים לו, אדוני, אתה יכול להמשיך לאכול.

או אם יהיה שום מצווה שאינה עוברת,

יעשה המצווה ולא יתפלל.

אף על בישה המצווה אינה עוברת.

אבל בחינם אין לבטלה.

אבל בחינם אין לבטלה. אבל מה זה בחינם אין לבטלה?

לבוא סתם ולומר,

זה רשות, אני לא אתפלל בלי שום סיבה.

זה גם רבי יהושע מודה שהוא חייב להתפלל.

תדע שהרי יעקב תיקנה,

ולמה יש לו לבטלה בחינם?

הרי יש מי ששונא תפילות, אבו תיקנו.

מי תיקן תפילת ערבית?

יעקב אבינו.

נו, אז אם יעקב אבינו תיקן, אז למה זה לבטל אותה?

בחינה בלוטה.

סתם תשאל אם יעקב אבינו תיקן, אז זה למה שהיא תהיה בשר הרשות.

נכון.

אמרת טוב.

אז כנראה שהפירוש הוא כך.

נכון אמנם

שאברהם יצחק ויעקב.

התפללו,

כן, התפללו.

השאלה היא, כשהלכו ותיקנו חובה

על האדם,

מצד מה אתה חייב להתפלל?

מצד תקנת האבות,

או מצד תקנה של אנשי כנסת הגדולה?

אתה מבין?

זה אומר...

הנקודה היא אחרת. כשהם הלכו...

השאלה היא בגלל הקורבנות.

כן.

למה השאלה היא גם תקנות תפקידו,

אם הקורבנות?

יש שתי שיטות בגמרא, במסכת ברכות,

למה צריכים להתפלל את כל התפילות הללו?

יש מי שאומר, תפילות, כי נגד הקורבנות תקנו.

יש מי שאומר, תפילות, אבות תקנו.

נו, אז בואו נשאל שאלה.

האבות תקנו?

לא, לא.

האם זה שאומר תפילות כנגד קורבנות תקנו,

הוא לא סובר שאבות תקנו?

התשובה,

הוא מודה שאבות תקנו.

רק זה הייתה לבניהם,

התקנה הייתה לבניהם הם, אבל לא על כל הדורות כולם.

באו אנשי כנסת הגדולה ותקנו.

חובה על כל יהודי ויהודי להתפלל.

גם למה זה אמר אבות תקנו סובר אותו דבר?

זה גוף המחלוקת. זה שאומר, אבות תקנו,

אז הוא סובר שזה חובה על כלל ישראל מכוח תקנת האבות.

המדאמר השני...

אני יכול להגיד דבר כזה,

הרי ידוע שבמשל דוד המלך לא היה שישי תפילות ערבית. לא היה תפילת דהורייתא.

מזמן ראשי הכנסת הגדולה שתקנו את התפילות האלה של תפילות מרחב הערבי,

אז התחילו, אבל עד אז היה תפילת דהורייתא על המתפלל איך שהוא רוצה.

איך שהוא רוצה.

מה? כמה תפילות?

כמה תפילות?

היה חובה.

חובה. חובה, בסדר. עכשיו יוצא אם כן שגימל תפילות לא היה.

אז ממילא יוצא שמי תיקן את זה להיות חובה...

כל יהודי ויהודי להתפלל גימל תפילות

אנשי כנסת גדולה, יפה.

אז זה הגופה הדיון. האם העניין הזה של החובה המותרת עלינו,

כן, בתור בני אברהם, יצחק ויעקב להתפלל גימל תפילות,

זה מכוח תקנת האבות

או מכוח תקנת אנשי כנסת הגדולה שתיקנו כנגד הקורבנות?

הם לא מכחישים שהאבות תיקנו,

רק האבות תיקנו את זה לצורך, לבניהם הם, אבל לא לכל הדורות כולם.

אז להלכה פוסקים כי מנדה אמר כנגד קורבנות תיקנו,

אבל זה לא מכחיש שהאבות גם כן תיקנו.

רק שהחובה היא באה מכוח אנשי כנסת הגדולה כנגד הקורבנות.

אתה מבין?

אז רבי יהושע סבר תפילות,

תפילות כנגד הקורבנות.

כלומר עיקר התקנה להטיל חובה על כל יהודי ויהודי באשר לא להתפלל זה כנגד הקורבנות.

אבל זה לא סותר שהאבות תיקנו.

אבל החובה היא באה מצד התקנות המשך הכנסת הגדולה, זה היה כנגד הקורבנות.

לכן אומר רבי יהושע, מאחר וזה עיקר החובה,

שזה כנגד הקורבנות,

אז אם יש מצב שהוא לא יכול להתפלל,

כגון יש מצווה אחרת שעומדת לפניו שהוא צריך לקיימה, או שער הענייני כמו שמצאנו פה,

אז אומר רבי יהושע, אפשר לוותר על תפילת ערבית לצורך זה.

כי זה עיקר החובה מצד הקורבנות.

אבל רבי ישמעאל,

שחולק וסובר תפילת ערבית, חובה,

כי הוא סובר תפילות אבות תיקנו,

אז ינחם עמי.

לא נגרעה תפילת ערבית בשאר תפילות, כי שם ששכרית ומנחת זה חובה,

ואין לבטלם בשום פנים ואופן, גם לא משום מצווה אחרת,

אם לא שהוא עוסק במצווה, שזה דין אחר.

אני מדבר, שעדיין לא התחיל במצווה אחרת,

אז הוא חייב לקהל תפילת ערבית, שחרית ומנחה, הוא עדיף תפילת ערבית.

אתה מבין מה שאני אומר?

חובה.

למה? אמנם להלכה, תרשה לי, תן לי לגמור.

להלכה קיימה לאן, כרבי יהושע,

תפילת ערבית רשות, אבל כבר קיבלו עליו כל ישראל לחובה.

כל ישראל קיבלו תפילת ערבית כחובה,

והאדם לא רשאי לבטלה בשום פנים ואופן.

אבל נשים שהם לא קיבלו עליהן לחובה,

הן יכולות לא להתפלל.

נשים זה לאו דווקא נשים, אלא גם בנות.

שחרית ומנחה ראוי שהתפללו.

האישה היא אישה לא נשואה.

זו חייבה תפילת ערבית. אמרתי,

נכון מאוד.

אבל תפילת שחרית ומנחה,

אם אין לה את הטרדה בעול הבית, שהיא רווקה,

היא צריכה להתפלל שחרית ומנחה.

מחויבת להתפלל,

ולא ערבית.

אישה שהיא...

מה?

מחויבת? כן, כן.

מה לך?

האישה מחויבת להתפלל שחרית ומנחה. בנות רווקות, אני מדגיש,

אני מדגיש, בנות רווקות,

מחויבת להתפלל שחרית ומנחה.

תביא לי, תביא לי בבקשה, זה ההבדל

בגלל שאם היא טרודה בעול הבית אז זה כמו עוסק במצווה, פטורים מן המצווה

חזון איש מצא את הפטור הזה, הוא שחידש את הפטור הזה

שאישה שטרודה בעול הבית, הופה, אז יש פה כוס

לא גילה את זה

מה?

הנה החינם, היא חוזרת להיות חייבת

זה לא פטור גורף

אני כבר ברכתי קודם, שלא תחשדו שאני לא מברך

בכל אופן, ככה אמר החזון איש

קשה, קשה, לא נורא

יש הרבה דברים שקשים

צריך ללמוד שיש דברים שמתחדשים במשך החיים גם כן

אז אחד מהדברים זה כנראה

חובה של תפילה לנשים

בואו נראה מה כתוב לגבי זה,

אולי נמצא את זה פה,

כנראה שזה בחלק א',

אתה שומע?

ואתם רוצים שאנחנו נראה את זה לפניכם

אז זה בחלק א',

אתה רוצה להביא לי משם חלק א'?

כן.

כל אחד התפלל כפי הבנתו,

ביקש מהקדוש ברוך הוא את צרכיו הוא בנוסח שלו,

וזהו.

בזמן שבית המקדש היה קיים?

בדיוק מתי זה התחיל?

אינני יודע.

אבל היה מצבים כאלה

שזה,

שאתה התפלל

וביקש את צרכיו

בלי שהיה איזשהו נוסח מסוים,

יצא בזה את עיקר חובתו של תפילה.

הבנת?

זה היה חובה תפילה אחת ביום?

עיקר החובה זה תפילה אחת ביום, כן.

ומאיפה זה נורא בעיקר חובה תפילה אחת ביום?

זה כבר הרמב״ם הקדים,

ואמר

שיש

תפילה שחייב אדם מדאורייתא, דעת הרמב״ם,

שחייב מדאורייתא

להתפלל פעם אחת ביום. והוסיפו חכמים. איפה זה נולד על פי הרמב״ם?

אה, ולעובדו בכל לבבכם.

איזו עבודה שהיא מלאה, והווי אומר,

הווי אומר, זה תפילה.

אתה מבין?

תודה רבה.

בואו ובואו ובואו.

אולי נראה בינתיים את רש״י.

אני אמצא, אז אני אקרא לפניכם. בינתיים נראה את רש״י.

מהיכן שהתחלנו,

דקה, מאיפה אנחנו עכשיו?

אה, בעצם אנחנו עוד לא סיימנו את הסוגיה.

יש פה איזושהי שאלה ותירוץ ובזה מסיימים את הסוגיה. בואו נראה את השאלה.

מה תקיף לה רבששת?

אמר רבי חלינה אמר שהתרת חגורה אדם לא חייב להפסיק.

כן?

במנחה אדם שהתיר את חגורתו לסעודה לא חייב להפסיק.

מי שהיה רגיל

של קודם סעודה ומתיר את החגורה,

מיד נתרת חגורה זה כבר יצפור לקראת חלת סעודה,

והוא לא חייב להפסיק על מנת להתפלל את מלאכה, אלא יתפלל אחר הסעודה.

שואל רבששת, וכי טריחות אה טריחותא למסר המייאמר?

מה הטרחה הגדולה?

בגלל שהוא פתח את החגורה?

תסגור אותה.

וכי טרחה גדולה לחזור למסר הכוונה שוב פעם לקשור את החגורה?

לעוד.

ליקוח וליצלע?

מה הבעיה שיעמוד ככה ויתפלל בלי שלא יסגור את החגורה? מה הבעיה?

כנראה שאין לך חשש כזה.

כנראה שהיו הולכים כמו מורי אמנון שהיה עם שמלה.

עונה הגמרא משום שנאמר היכון לקראת אלוקיך ישראל.

יש עניין

להכין את עצמו לעמוד בתפילה בצורה ראויה,

ובכלל הדברים שזה גם להניח את חגורתו חגורה עליו,

ולא להתפלל כשהחגורתו לא... מה שאומר, התנאים לפניו.

בדיוק. היכון לקראת אלוקיך פירושו צריך אדם להתנאות לפני הקדוש ברוך הוא כאשר באו להתפלל.

אבל השאלה נשאלת... נתנו לרב ששת. בדיוק.

על השאלה השנייה. יפה.

על הראשונה אמרנו. על הראשונה, לא אמרנו.

אז אתם יודעים שתוספות מאיר את ההערה הזו שלכם.

אז קיבלנו את דעתו. דקה. תוספות אומר לו, חי איש לשינוי הקושי הקמייטה.

טריחותא.

אומר תוספות, ולא חי איש לשינויה שינויה קמייתא.

הגמרא לא ראה את הצורך לחשוש בכלל לתרץ את הקושייה הראשונה.

לא!

כנראה שעיקר הקושייה של ראשי שדה השנייה.

יש אבל שאומרים שלמעשה

שיש מאחד מהאחרונים שרוצה לומר שזה מתרץ גם את הקושייה הראשונה.

לא, סליחה, הראשונים, הרידבא כותב את זה. הרידבא כותב כי מאחר וצריך לקראת אלוקיך ישראל,

יוצא שהוא צריך לטרוח שיהיה בצורה הראויה לעמוד בתפילה.

אז להכין זה טריחותא, זה טרחה באמת.

מובן?

כנראה שהתרת החגורה גרמה לו למצב שאם הוא יצטרך שוב להכין את עצמו לתפילה,

יהיה לו טרחה גדולה יותר.

זה לא רק לסגול את החגורה.

לכן אמרו לו, התרת את החגורה,

תגמור את התפילה,

תרגע, תברך בקעת המסוד,

תכין את עצמך להיות ראוי ואז תתפלא.

לא כמו אותם אלה, באמת אני רוצה, רציתי להעיר

שייתכן שיש הרבה כאלה שמרשים לעצמם,

אבל צריך לדעת.

אדם בא עם בגדים מלוכלכים, בגדי עבודה,

כאשר הוא כל-כולו מבולבל, לא מסודר.

כך לא עומדים לפני מלך וכל שכן מלך, מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

יש עניין שבן אדם

ינאה את עצמו,

יתנאה בגופו, בבגדיו.

הרמב״ם גם כן מזכיר שאחד מהתנאים לתפילה זה נקיות,

הכנה ראויה שיעמוד לפני מלך.

אני הולך לשאול הרמב״ם

מה שהוא כותב בזה.

בוודאי שהאדם צריך לדקדק בזה.

כל שכן כשהאדם בא מכנסיים קצרים להתפלל,

זה ודאי בעיה יותר קשה.

איך היא ככה תעמוד לפני מלך?

מכנסיים קצרים?

יש דורגות בהלכה, בסדר.

יש דורגות גם בזה, אני יכול להעתיק תשובה. יש דורגות.

יש דורגות, אבל יש דברים שהם... מסכים,

אבל יש דברים שהם מינימליים.

בגדים מלוכלכים זה פשוט לי שאי אפשר ללכת כך.

אני שואל, אדם בא עם בגדים שיש להם כל מיני כתמים,

אם זה מצבע,

אם זה מגריז,

אם זה משמן,

אני יודע מה.

נו, כשהוא יצטרך להיפגש עם איזשהו חבר כנסת,

פוליטיקאי, שאני לא רוצה להתבטא

על פוליטיקאי,

כן?

איך הוא יעמוד? הוא ילך ככה או שהוא יחליף בגדים?

נו.

אבל אמרתי הוא ככה, אני לא צריך לעמוד לפני שבת, כי הוא הולך לפני ראש הממשלה,

הוא ילבד לפני שבת. לא, לא, לא, לא, לא להגזים, לא להגזים.

דבר שכל בן אדם יבוא ויאמר לך,

זה ודאי לא ראוי, זה חייב כל אדם.

יש דברים שיבוא ויגיד לך, בסדר, נכון,

אני, אבל לא הייתי הולכה לבגדי שבת.

אני לא הייתי הולכה לבגדי שבת.

אבל בגדים מלוכלכים?

מי הוא שיבוא ויגיד שהוא היה הולך לבגדים מלוכלכים לפגישה?

מי ילך? תגיד לי אתה, מי ילך לבגדים מלוכים?

אז לכתוב לקחת מהם על מלכי המלכים.

כן.

אשר נובע, מרן צמחה, בסימן אלף,

על ארבעה מביא בשם עומדנו ובאמרו, שם מדובר בברוב רבים ובחים, כן, אם

משיבת האדם, שימו וקבלתו,

כמשיבת ימיהם, אין בגבולות, נכון, נכון, זו ההלכה הראשונה.

שימוי בו וכו', שיבתי לפני השאלה,

שיבתי לפני השאלה, ואני קצת קשה לפעמים, אפשר ממש לפחות חצי דקה,

העניין הזה קודם כל יש את המאמר הנפלא,

של טביחות צערה אגלה.

גם אם נגיד שזה טביחותא בשבילו,

תאמרו לו, טביחות צערה אגלה.

לפי הצער, ככה נקרא,

פעם גם מישהו אמר לי,

אחרת הגאוי מבין, לפי צערה זה יכול להיות אגלה.

לפי הצער שלך, של הלימוד, זה יכול להגיע לאגלה.

אבל אני אומר משהו אחר, פה,

למשל על האמון של הטביחותא הזו,

מה קשה פה?

מה, יש לו עוד עשר דקות רבע שעה תפילה?

או שאנחנו אומרים שאם הוא עכשיו,

הוא התיר את החגורה,

עכשיו, בגלל שהוא כבר התיר את החגורה,

אבל אנחנו אומרים שזו תפילה צעודה,

אז לא מתחילים להתפלט ממך.

זה דווקא אם יש לו שעות להתפלט.

אחר הסודות. מה הבעיה? מה, יש לו עכשיו מניין ליד שטיפלך, ויש עכשיו מטבעה?

ועוד מה, יהיה עוד מניין?

אז מה, במערכת, למה יש שאלה כזאת? אם יש לו מניין בטוח,

למה לשאול אם כן יקום או לא יקום?

יש לו מניין, לא עובר הזמן.

למה באמת אסרו לו אם הוא לא יטיר את החגורה?

מה? במשנה כתוב שלא יושב אדם,

הבנתי,

אבל במשנה כתוב לא יושב אדם לאכול עד שיתפלל,

ורק אם התחיל הם מפסיקים.

אז זו השאלה.

אז אם יש את האיסור הזה,

מתי אם כן ויתרו חכמים על העניין הזה? כשהתחיל.

מה נקרא התחלה?

ברור שחזל חששו שהוא ישכח ולא יתפלל.

ואמרו, אדוני, אם אתה אוכל, יש חשש.

אז החשש הזה מהווה איסור, זו סיבה לאסור אותו קודם שהתחיל.

אבל זו לא סיבה לאסור אותו אחר שהתחיל.

באו חכמים ואמרו, מהו הגדר? מה לפרי ההתחלה?

זה ברור, ברור אם הוא יפסיד. אנחנו אומרים שאם יש, אז מלכתחילה, לא, שבע ישכח. כן. אבל אם כבר התחיל, אז אנחנו נכון. כן, נכון, נכון.

אבל צריך לדעת שהקריאה של פונציה ארא אגרא,

זה לא כלל שמכוחו חכמים הלכו וויתרו על כל מיני דינים,

או מאידך הטילו עליו חיובים. לא.

פונציה ארא אגרא זה מיוחד לכלל כולו. כל יהודי ויהודי באשר הוא, שיבין שככל שהוא טורח במצווה, שכרו גדול יותר.

אני לא יכול לבוא ולחייב ולהגיד לו,

לא, אתה דווקא תצרח כדי שתקבל שכר.

זה לא מחובתי,

זה בעיה אישית שלא. ירצה יצרח, לא ירצה, לא יצרח.

אתה מבין?

אני יכול גם לומר לך עכשיו ככה, למה אתה לומד עכשיו פה אצלי?

תעיין לבד, תלמד לבד גמרא,

תעמול ותשבור את הראש.

הלוא זה תקבל שכר יותר גדול כשאתה עמל לבד.

התשובה היא, אני לא יכול לבוא ולחייב אותך את זה.

כל אחד עושה את השיקול שלו,

מה, עד כמה יצרח בדבר.

אז אמרתי,

לא בגלל זה...

זה נהפך להיות אינדיבידואלי אישי לכל אחד,

הוא יודע שזה תחום. זאת אומרת שזה... והוא רוצה רק מוצר. זאת אומרת שבאים רק לומר לכל יהודי ויהודי באשר הוא, דע לך,

כמה שתצלח במצווה יותר, כך תקבל שכר גדול יותר.

אבל זה לא דבר שמכוחו באו חכמים והטילו זכויות או חובות,

אלא זה דין על כל יהודי ויהודי שיבין ששווה לא להתאמץ. ירצה, יתאמץ, לא ירצה, לא יתאמץ.

זה הכול.

אנחנו חייבים להזדרז.

לא, לא, זה פשוט לי, זה פשוט לי שזה כך.

אבל לבוא ככה לאדם הזה ולתתם לה.

לדעת רגילה שבנאדם יפתור שם ארוחות על ארוחות חוץ מלך.

מה, תגיד לבן אדם דווקא זה ככה הוא יפתור שם ארוחות על ארוחות חוץ מלך?

זה הפרוטוקולוגיה לא להתאמץ לדיין אחמדיו שלו?

טוב, אני צריך לבדוק בהלכה מה דעת ההלכה לגבי אלה.

לגבי אלה.

אבל פשוט לי הדבר שהמינימום הוא שראוי שבן אדם יחשוב על זה שהוא עומד לפני מלך

וראוי שיעמוד בצורה יותר ראויה.

זה פשוט לי.

אם לבוא לחייב אותו, זה צריך לבדוק בהלכה.

אתה מבין מה אני אומר?

אבל...

כל יהודי כזה, אם היה בא ושואל אותי, הייתי אומר לו כן, תחליף.

אפילו אם בהלכה אין חיוב,

כן?

אפילו אם בהלכה אין חיוב, אבל כבוד השם מחייב את זה.

כבוד השם מחייב את זה. אתה עומד לפני מלך.

אתה מדבר על מקבי מלך הוא.

זה לא מליצה, זה אמת לאמיתה.

אתה מדבר בלשון נוכח. ברוך אתה חוננו מאיתך דעה ומנאוס, כן.

יש לך דרגה גדולה יותר... אתה לא אומר לו לחזק. כן, אבל יש לך דרגה גדולה יותר.

את הכלל של עומד לפני מלך אמרו רק על גבי שמונת.

לא אמרו בה ברכות.

לא כל ברכה. אבל שמונה עשרה זה ברור.

אתה יודע שגם על פי הסוד,

זה כאילו נקרא שהגעת לעולם האצילות כשאתה מתפלל לשמונה עשרה.

למה? כי באמת הגעת להתקשרות הכי טובה והכי חשובה ביותר בין האדם לבין בוראו.

איך? על ידי זה שבן אדם מתפלל.

אתה מבין?

כשבן אדם מתפלל הוא עומד לפני מלך.

אמנם כשבן אדם לומד, הלימוד של בן אדם

זה דרגה...

של דבקות גדולה יותר,

שמשעה הזו הוא מדבק בהקדוש ברוך הוא על ידי לימוד התורה.

אבל דרגה של עומד בפני המלך זה שמונה עשרה.

אתה יודע, למה זה כשאנשים נגישים לו המקום, נמצא פנינה,

עושים לברכה, זה עושה, זה עושה, זה עושה.

לא, זה כבר בהלכה מוזכר, תלוי מה המנהג של אותו מקום,

אם זה יקרה עבר או לא.

יש דעות לכאן ולכאן, זה לא...

אני יודע שיש

מהספרדים שמקפידים שגם בנות רווקות מכסות את ראשן בשעת התפילה.

אבל יש הרבה שמקילים, ויש עוד אסמכתה בהלכה, זה לא בחינם.

זה לא שהם מקילים ומזלזלים.

בואו נראה, פשוט נסיים את התוספות.

התוספות אומר,

מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל. כלומר, עצם זה שכאן הגמרא מסכמת

שראוי שאדם יחגור חגורה קודם התפילה,

משום היכול לקראת אלוקיך ישראל,

אז ראוי שהאדם

כך יעמוד בתפילה.

ובמחזור ויתרי מפרש הטעם, זה בעניין אזור שלא יהיה ליבו רואה את הערווה.

כלומר, הוא מפרש שהעניין שצריך אזור זה רק שיהיה הפסק בין ליבו לערווה.

ממילא היום שיש מכנסיים, זה כבר מהווה הפסק,

אז הוא לא חייב לחגור את החגורה.

מובן? אבל יש דעות הסוברות שלו שאף על פי שיש הפסק בין ליבו לערווה על ידי שאנו

לובשים מכנסיים.

האם כל זה משום היכול להניח דבר מיוחד לכבוד התפילה?

לכן יש כאלה,

גם ליטאים, יש כאלה ליטאים, ספרדים,

אומנם הם לא רבים, אבל יש כאלה

שלוקחים את הגרטל, אתם יודעים איזה גרטל?

מה שהחסידים מקיפים עצמם בחתיכת בד,

אז גם קצת מהליטאים והספרדים עושים את זה.

למה? משום מי כל נקראת אלוקיך ישראל.

אנחנו זוכרים, כמו שהמחזור ויטרי אומר,

שהעניין הוא רק בצד שיהיה הפסק בליבו לערווה, ממילא לדידן, אנחנו, שאנחנו לובשים מכנסיים,

אין בעיה של ליבו רואה את הערווה, יש את ההפסק של המכנסיים.

מובן?

אני רואה את רשי,

אני חייב להזדרז מרשי כדי לסיים.

אומר רשי, ממטה התחלת תספורת

דנימה שוב אין מפסיק, כי דתננים התחילו.

מעפורת סודר, ונותנו על ברכיו שלא יפול הסיעה על בגדיו.

מי שיערם מעפרתו אימנו סודרו הוא ראשון להפשטת בגדיו.

מי שיקשור בין כתפיו את בתי זרועותיו, כלומר את השרוולים.

הלן והלאו, בני בבל היו חוגרים את עצמם בחוזק,

וכשה אוכלים צריכים להתירם.

אבל בני ארץ ישראל לא היו נוהגים כן בהתרת חגורה,

קודם נטילת ידיים. למה לא? כי הם לא היו רגילים לחגור את החגורתם בחוזק,

אז לא היו צריכים ממילא להתיר את החגורה קודם מהאכילה.

למען ואמר תפילת ערבית רשות, במסכת ברכות, מפני שהיא כנגד הקטר חלבים והימורים,

שאין מעכבין כפרתן. כלומר, למה זה רשות?

בגלל שרבי יהושע סובר שכל עניין של תפילת ערבית נתקן כנגד הקטר חלבים והימורים של תמיד של בן הערביים,

שלא הספיקו להקטירם קודם הלילה,

אז מעלים אותם בלילה על גבי המזבח.

והדין הזה של חלבים והימורים, אין מעכבין כפרתן. כלומר, הכפרה חלה בזריקת הדם. לא מעכב אם לא זרקו,

לא הקטירו את החלבים וההימורים.

לא מטריחינן להפסיק, אלא יגמור, ואחר כך יתפלל. כך למי שסובר תפילת ערבית רשות.

ולמדאמר חובה, מטריחינן, בתמיהה.

אני עברתי עכשיו לדף י' עמוד א', לא שכיח השכרות.

כלומר, במנחה לא מצוי שכרות.

אין דרך להשתכר מבעוד יום, אומר רשי. לפיכך גומר להתפלל,

אבל בלילה עשוי להשתכר בסעודתו.

יש פה תיקון בצד.

היכון,

תחפש ותמצא. היכון לקראת אלוקיך,

התנאה לפניו.

אצלך אין תיקונים.

אה, יש רק קלקולים?

תבדוק טוב.

אין איזשהו ציון ליד המילה בסעודתן?

אה?

אז פה יש את ה...

טוב, אנחנו סיימנו בזה להיום.

מה שנתבקשנו זה רק לגבי הדין הזה של נשים,

לגבי תפילה.

אז אני אבדוק את זה עם נהדר.

בינתיים אפשר להגיד

לישחק שיבוא וינתק.

אתה יודע רק מנתקים שם?

תודה רבה.

בבקשה.