הרב ליבוביץ

- - - לא מוגה! - - - 

החכם,

הכהן הגדול אם הוא חכם, דורש

כדי שלא יישן, כדי שלא יירדם.

ראינו גם כן משנה קודמת

שהיו משביעים את הכהן גדול

שלא ישנה את עבודת הקטורת.

הצדוקים

בטעות שלהם חשבו שעבודת הקטורת

צריכים לעשות אותה בחוץ, באוהל מועד, להתחיל באוהל מועד,

ואז אחרי שזה מעלה עשן, להיכנס עם הקטורת שמעלה עשן לתוך קודש הקודשים.

ואנחנו יודעים, לפי חכמינו זיכרונם לברכה, שזה לא ככה,

אלא צריכים לעשות את העבודה בתוך

קודש הקודשים.

היה מי ששאל אתמול, האם קרה פעם כזה דבר,

שהכהן הצדוקי עשה

עבודה בחוץ,

לא כמו שאנחנו משביעים אותו, האם קרה כזה דבר?

אז הראו לי שבגמרא, במסכת יום ה' דף יט', הגמרא אומרת שפעם אחת הראה כזה דבר.

פעם אחת הראה כזה דבר, שכהן נכנס, כהן הצדוקי נכנס ועשה את העלאת הקטורת מבפנים,

אומרת הגמרא, העונש שלו, יש מחלוקת מה היה העונש שלו.

שתי שיטות, מה היה העונש של אותו כהן גדול שעשה לא כמו שצריך.

שיטה אחת, שהוא הצליח לצאת בשלום,

אבל הוא מת והיו זבובים יוצאים מחותמו.

היה מושלך באשפה, וזבובים יוצאים מחותמו. זה היה העונש שלו.

כנראה שהאף זה מקום של העשן.

כן? איך אומרים? עד שיעלה העשן מהפה.

הקטורת. הקטורת, כן.

אז כנגד זה שהוא עשה את העבירה בהעלאת העשן,

כנגד זה העונש שלו גם כן היה בעניין הזה של העלאת העשן. ויש אומרים שהעונש שלו היה שהגיע מלאך,

עוד כשהוא בבית המקדש, והיכה אותו,

הוא לא יצא בשלום.

מבית המקדש.

אחר כך שמעו, אומרת הגמרא, שמעו כל חבטה,

כל חבטה,

נכנסו לתוך אוהל מועד, וראו אותו עם מכה בצורת פרסה של עגל בין הכתפיים שלו.

כתוב שהמלאכים, הרגל שלהם כרגל של עגל.

זאת אומרת, הגיע המלאך,

נתן לו מכה והרג אותו.

זה פעם אחת שהיה כזה דבר. הוא עשה בחוץ.

כן, הוא עשה בחוץ.

זה כתוב בין הכתפיים, אז בין הכתפיים זה לכאורה בגב, אז יכול להיות אולי גם פה, זה גם בין הכתפיים.

גם כתוב בין כתפיו כפרסה של עגל.

כן, זה מה שאנחנו אומרים. היה מקרה, פעם אחת היה כזה מקרה.

לא עם רגעים, אבל רגע, הוא הכתיר בחוץ, אז לא הוא הכתיר בחוץ.

כן.

בבית המקדש, בעבודת הכהן גדול.

זה הדבר היחיד שמשנים.

בבית המקדש, כן.

בית המקדש ביום הכיפורים זה הדבר היחידי. היו דברים אחרים.

היו דברים אחרים שהם שינו. למשל, הם אמרו שאסור להשאיר אש בשבת.

לכן אומר, לכן הוא כתוב בספר בעל המאור,

רבינו זרחי הלוי,

הוא כותב שכל מי שלא אוכל חמין בשבת

הוא לא מאמין.

והרי הוא מין,

ככה הוא אומר.

מי שלא אוכל חמין, הרי הוא מין. למה?

כי התדוקים,

אחת מהטעויות שלהם היה שאסור להשאיר אש בשבת.

לא רק לא להדליק אש, אלא לא להשאיר אש בשבת.

אז ממילא, הם לא היו אוכלים חמין בשבת.

כי לא הייתה להם אפשרות להשאיר אש.

הם לא היו משאירים,

כן, היו טומנים. מה שנשאר חם, נשאר חם, מה שלא נשאר, לא נשאר.

לכן אומר בספר המאור, אם אנחנו רואים מישהו שמקפיד

לא לאכול חמין בשבת,

אתה רואה שהוא מקפיד לא לאכול חמין בשבת, תבדוק אחריו.

תבדוק אחריו, תגלה שהוא מין,

שהוא מהצדוקים. מה זה חמין? חמין. משהו חם, לא חייב להיות החמין שלו. לא, משהו חם, בדיוק. משהו שהוא, אם הוא מקפיד לא לאכול חמין, זה אומר, אני לא רוצה להשאיר אש בשבת. אש דלוקה בשבת, למה אתה לא רוצה להשאיר אש דלוקה בשבת?

זה מגלה עליך משהו. בוא נבדוק, נגלה שאתה אמין. ככה אומר... זה חם שאתה שותה בומה עם חמים, נכון? כן, זה גם בסדר.

העיקר להשאיר משהו חם, למרות שאנחנו לא חושבים כמו הצדוקים,

שהם לא האמינו בתורה שבעל פה.

רק בתורה שבכתב הם האמינו.

הלאה, אנחנו ממשיכים.

פרק א', מסכת יומאה,

משנה ז'.

ביקש להתנמנם.

ראו שהכהן הגדול, עם כל מה שעשו,

הרי אמרנו שהכהן הגדול, אסור לו לישון ביום הכיפורים.

לכן עשו כל מיני דברים כדי שלא יישן.

בכל אופן, מסתכלים הכהנים ורואים שהכהן הגדול מתחיל להתנמנם.

הולך לישון.

מה עושים? איך מעירים אותו?

צועקים לו?

מושכים לו באוזניים? מה עושים?

אומרת המשנה, פרחי כהונה מקין לפניו באצבע צרידה. דבר ראשון,

פרחי הכהונה.

מה זה פרחי כהונה?

הצעירים. למה קוראים להם פרחים? פרח?

הם מתחילים לפרוח. הזקן שלהם מתחיל לפרוח.

אז כיוון שהזקן שלהם מתחיל לפרוח, לכן קוראים להם פרחי כהונה.

יש כאלה שגורסים לא פרחי כהונה, אלא פרחי לוויה.

לא הכהנים הצעירים, הלוויים הצעירים.

היו מכים לפניו באצבע צרידה.

אצבע צרדה. מה זה אצבע צרדה?

איזה אצבע זאת?

אז יש בזה שתי שיטות.

יש אומרים שהאצבע צרידה זה האצבע הזאת,

מלשון צרה.

זאת האצבע, היא צרה של האצבע הזאת. מה זה צרה?

צרה זה האצבע שהיא סמוכה.

למשל, אדם שיש לו שתי נשים, איך קוראים להן?

צרות.

אחת צרה לשנייה.

ככה זה שתי נשים. היום אנחנו לא נושאים שתי נשים.

אשכנזי.

כמעט אצל התימנים, כן? יש כאלה שעדיין, כן?

אצל אשכנזים אין.

אצל אשכנזים אין כזה דבר.

אולי אצל התימנים. גם אצל הספרדים כמעט ואין כזה דבר.

אולי אצל התימנים.

מה כי אצל הערבים אין?

אצל הערבים, כן.

הנשים הן צרות. אדם, למה הוא צריך להסתבך? בקושי, משעה אחת הוא מצליח.

הוא צריך להסתבך עם שתי נשים, לרצות עם כל המריבות.

בשביל מה?

זה גם מאוד קשה לאדם לתת.

צריך לדעת שאדם מתחתן.

ציוו חכמים על האדם,

כך כתוב בגמרא,

נפסק להלכה ברמב״ם.

ציוו חכמים על האדם,

שאוהב את אשתו כגופו

ומכבדה יותר מגופו.

אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו.

זו עבודה קשה, זו לא עבודה קלה.

עכשיו, תאר לך, יש לך שתי נשים,

וכל אחת רוצה לראות שאתה אוהב אותה

כמו שאתה אוהב את עצמך, ולא פחות.

שתיים,

ומכבד אותה יותר ממה שאתה מכבד את עצמך.

מה זה?

צריך להיות דוד המלך או שלמה המלך בשביל זה.

זה לא פשוט.

אדם יש לו, צריך לחלק את האהבה שלו

לשתי נשים.

סיפר לי איזה רב אחד, הוא אומר, הגיע אליו בעל, אומר לו, תשמע, כבוד הרב, אני, כן,

קשה לי, אני לא טיפוס רגשן שיודע להביע את הרגשות שלי. זה לא טיפוס כזה.

זה לא טיפוס כזה.

ואשתי, אישה רוצה שהבעלה יהיה נחמד, ויחייך כאן, ויחייך, ויביע רגשות. אני לא טיפוס כזה, מה לעשות? לא נבראתי ככה.

אומר לו הרב, אתה יודע מה?

אני עושה איתך הסכם.

בחודש הקרוב, כל פעם שאתה מביע רגשות כמו שצריך,

כמו שצריך, אתה יודע להביע רגשות,

אתה מקבל עשרת אלפים דולר.

מסכים או לא?

תגיד לי אם זה יהיה פחות מ-20 פעם שאתה תביע רגשות.

נכון?

כן, בטח, עשרת אלפים.

אה, אז אומר הרב, אם ככה,

אל תגיד שאתה לא בנוי להביע רגש. תגיד שאשתי לא שווה עשרת אלפים דולר.

אתה מבין?

צריך לדעת, להחשיב, האישה שווה הרבה יותר.

בכל אופן,

אצבע הצרדה, אלה שאומרים שזו האצבע הזאת. היו עושים לו ככה, ככה. יש כאלה שאומרים שזאתי, כמו שאנחנו עושים באצבע הצרדה. היו מכים,

ולפי הקצב הזה של ההקאות היו עושים לו שירים

כדי להעיר אותו.

שרים לו, שרים לו לפי הקצב שהיו עושים. היו מומחים, הכוהנים, הלווים, היו מומחים בכל המוזיקה. היו יכולים לשיר לפי הקצב הזה.

כדי להעיר את הכהן הגדול, שלא יישן. כמה חשוב שהכהן הגדול יעשה את עבודת יום הכיפורים.

ואומרים לו אישי כהן גדול,

אדוני כהן הגדול, עמוד ואפג אחת על הרצפה.

שים רגליים על הרצפה. בבית המקדש הייתה רצפה של ישי, שהייתה רצפה קרה.

שים את הרגליים על הרצפה כדי שתתעורר, שלא תישן, שלא תירדם.

הגמרא אומרת, עמוד ואפג אחת על הרצפה, כתוב פה דבר נוסף.

יש דבר שנקרא קידה.

קידה מסוימת. מה זה קידה? איך עושים קידה?

נכון, אז יש את החוויה על הפירקיים,

קידה זה עד הרצפה.

עכשיו יש קידה כזאת, עמוד ואפג אחת על הרצפה. יש קידה

מאוד מיוחדת, שאדם נעזר בגודלים שלו,

ועושה את הקידה עד...

הרצפה,

נושק את הרצפה,

בלי שהגוף שלו ייגע ברצפה ומתרומם.

זו עבודה מאוד מאוד קשה, עבודה מיוחדת.

לעשות קידה כזאת בלי שהגוף ייגע ברצפה, רק על האגודלים שאתה חווה נושק את הרצפה ומתרומם בחזרה, בלי להיעזר בשום דבר. זו עבודה מאוד קשה,

אבל בשביל לעשות אותה צריך הרבה ריכוז.

אז היו אומרים לכהן גדול, אתה רוצה,

תתעורר, תתעורר. היו שרים לו שירים, והיו אומרים לו, תעשה לנו קידה.

תראה לנו איך אתה יודע לעשות קידה.

אז גם כן היה צריך ככה לתפוס הרבה ריכוז,

וזה היה מאיר אותו.

רגע, היה צריך לרגליים לעמוד?

להתכופף, לעשות קידה

על האגודלים,

על האצבעות של הרגליים,

כן, על האגודלים של הידיים עד הרצפה ולהתרומם,

בלי שהגוף ייגע ברצפה.

לא, בלי שהבטן תיגע ברצפה.

בלי שהגוף ייגע ברצפה בכלל.

איך זה היה אמור להיות?

מה, בבית המקדש?

איך חושבים, הרי הוא התפוסס כאן לשקר על הרגפה. כן.

זה גם נשמע לא הביוני, בלי הגוף, רק עם השפתיים.

ואפילו אפשר לומר שזה כמעט ובלתי אפשרי, אלא אם כן הוא רוצה להיות פה קורס מסוים,

אלא אם כן היה שם איזושהי מדרגה כלשהי, שאת זה אולי אפשר, כן, אלא אם כן הוא היה יכול לרדת על אביב כאן.

זה כן אפשרי.

צריך להיות גמיש גם.

מאוד גמיש.

צריך להיות מאוד מומחה.

אתה שואל אותי?

אני לא יודע איך עושים את זה.

אבל אני אגיד לך מה...

אנחנו מקשיב, אני מנסה... כן. איך אפשר לעשות דבר כזה?

זה לא בעיה.

בשבילך, היו חזקים, יש לך כואב...

הבעיה היחידה זה העקרות באצבעות, אבל ככה זה לא בעיה, זה כמו שאתה עושה שקיעות צפיחה.

כמו שאתה עושה שקיעות צפיחה, הבעיה היחידה זה אצבעות שיחזקו אחת, זה לא צריך גמישות... כן, תראה, הכוהנים למשל בבית המקדש היו מאוד זריזים. הכוהנים זריזים כתוב.

כתוב שבערב פסח

היו מקריבים קרבן פסח. היה המון, המון קרבנות בבית המקדש. מה זה? כל ישראל.

פעם אחת ספרו שם מיליון ומאתיים אלף כליות.

ביום אחד הכל, ועד...

כן, מאחרי צהריים, לא מהבוקר. מאחרי צהריים,

זה כמויות עצומות. והכול, עד הערב בית המקדש היה נקי, מצוחצח. והיו זריזים.

היה כתוב שמעבירים את הדם כדי לזרוק על המזבח. היו שורה של כהנים מעבירים את הדם, מאחד לשני, מאחד לשני.

והיו כלים מזהב, כלים מכסף. אז היו שתי שורות. שורה אחת מזהב,

היו מעבירים אחד לשני כלים מזהב.

שורה שנייה מכסף, מעבירים אחד לשני את הכלי עד המזבח כדי לזרוק את הדם.

אומרת המשנה, זה היה נראה כאילו שני חוטים של כסף, שני חוטים של זהב.

לא היו רואים כלים ש... זה היה נראה כאילו חוט. אתה רואה פה את החוט הזה של זהב? ככה זה היה נראה.

מרוב מהירות וזריזות שהייתה,

כמו שאנחנו רואים מהאווריר שמסתובב, זה לא נראה לנו כנפיים,

זה נראה לנו חטיבה, כן? צלחת?

ככה זה היה שם. כזו זריזות הייתה להם. אז אין לנו מושגים מה שהיה כשהיה בית המקדש, והייתה השראת השכינה, והקדוש ברוך הוא השראה את שכינתו שמה.

זה היה שפע שאין לנו היום, אין לנו מושג בזה.

לא, לא.

המשנה אומרת, זה היה כלים.

בזיחים.

היו מקבלים את הדם,

אחד כהן מקבל את הדם, מעביר לכהן שלידו, מעביר לכהן שלידו, מעביר לכהן שלידו,

זורק על המזבח ומחזיר.

ככה, במהירות, במהירות, במהירות.

היה נראה לך כמו חוט.

אז זה דברים שאנחנו צריכים, רק כשאנחנו לומדים את זה, ומתחיל הלב להתגעגע ולראות כמה דברים אנחנו הפסדנו מזה שבית המקדש נחרב. כמה חוכמות שהיו.

הגמרא אומרת, מאז שנחרב בית המקדש,

לא נשאר

לקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא דלת אמות של הלכה.

כל החוכמות שאנחנו מכירים היום יכולות להתרכז,

מדל אדמות של הלכה.

כשבית המקדש היה קיים, היה לנו עוד כל מיני דברים שהפסדנו.

המון המון דברים שהפסדנו. קדושה, איזה דברים שאמרנו

באחד השיעורים הקודמים, סיפרנו על זה שהעיר יריחו. למה היא נקראת יריחו?

העיר יריחו.

על שם הריח.

הריח של הקטורת

שהיו מקטירים כל יום בבית המקדש, היה מגיע עד העיר יריחו.

היום עשרה ניסים גם באה. עשרה ניסים, נכון, כל יום.

נכון.

הכלה לא הייתה מתבשמת בירושלים.

נכון, נכון.

עומדים צפופים, משתחווים רווחים.

כן, זה היה דברים מדהימים.

על טבעים.

על טבעים, נכון, אמרנו.

בית המקדש זה היה מקום מעל הטבע.

עמוד והפייג ממשיכה המשנה ומעסיקים אותו עד שיגיע זמן השחיטה.

עד זמן השחיטה של תמיד,

כל יום הרעים הקרובים קורבן תמיד,

גם ביום הכיפורים.

זו הייתה עבודת הכהן הגדול.

משנה ח'.

משנה ח' מדברת על מצווה שנקראת תרומת הדשן.

מה זה תרומת הדשן?

בבית המקדש,

באזהרה,

זה החלק החיצוני של בית המקדש,

היה עומד

מזבח החיצון, מזבח הנחושת.

על המזבח הזה היו מקריבים, מקטירים כל יום

את האיברים של כל הקורבנות שהיו צריכים. למשל,

מקריבים קורבן תמיד, שזה קורבן עולה, היו לוקחים את כל האיברים של הקורבן,

הראש, הרגליים, הידיים,

האיברים הפנימיים מעלים את זה על גבי המזבח ושורפים את זה.

זה היה המזבח החיצון, המזבח הנחושת.

בכל יום לפני תחילת העבודות

היה עולה כהן גדול אל המזבח בכבש,

היה איזשהו כבש

שדרכו היו עולים אל המזבח.

הכהן הגדול, לא הכהן, אחד הכהנים היה עולה ולוקח מהאפר

של כל הקורבנות של אתמול, לוקח מהאפר תרומה.

זה נקרא תרומת הדשן. מהדשן היה לוקח משהו,

מוריד,

ושם את זה על הרצפה של העזרה ליד המזבח.

ואז מה שהיה קורה,

האפר הזה היה נבלע באדמה. כל יום,

אחד מהניסים שהיה קורה כל יום,

היה מגיע הכהן,

מרים את הדשן, לוקח איזו חתיכה,

כמות מסוימת, מוריד את זה, שם את זה על הרצפה,

היה נבלע.

כל יום.

זה נקרא מצוות

תרומת הדשן.

תורמים את הדשן.

אז המשנה שלנו אומרת, מספרת לנו מתי, באיזה זמן,

בתחילת היום, היו עושים את תרומת הדשן. זה היה הפתיח.

תרומת הדשן היה פתיח תחילת העבודות בבית המקדש.

אומרת המשנה, בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו.

בין לפניו, בין לאחריו. מה זה קריאת הגבר?

זה שתי פירושים יש.

או שאנחנו יודעים, גבר זה תרנגול,

או גבר זה גבר.

איש.

כשהוא היה גבר וקורא,

מכל יום הגבר היה בבית המקדש יהודי,

שהתפקיד שלו היה להכריז הגיע זמן תחילת עבודות בית המקדש.

ואז כשהיהודי הזה היה מכריז, זה היה פחות או יותר בזמן

עלות השחר,

אז היה מתחיל זמן העבודות,

סמוך לזמן הזה שהתרנגול קורא או שאותו גבר קורא, סמוך לזמן הזה היה עולה כהן על המזבח,

לוקח מהדשן תרומה,

מוריד ושם את זה

על רצפת האזהרה.

כל כהן יכול היה לעשות את זה, או כנראה גבר? כל כהן.

בכל יום, כל כהן.

ביום הכיפורים,

לכאורה זו הייתה עבודת הכהן גדול.

גבר, למה באמת לגבר קוראים גבר?

גם לתרנגול וגם לגבר קוראים גבר. למה?

אנחנו, לנו, כן, אנשים, אז קוראים לנו אדם,

כי נבראנו מהאדמה,

קוראים, מה?

להתגבר, להתגבר.

או,

בלשון התגברות.

האדם,

האיש,

בלשון גבר, למה הוא תמיד רוצה לגבור,

להתגבר.

להתגבר על מי?

כל אחד רוצה להתגבר על השני. הטבע הבסיסי של הבני אדם,

הטבע הבסיסי האנושי זה להתגבר.

מה שאני חושב,

זה נכון.

מה שאני רוצה, זה הרצונות האמיתיים.

בסדר, יישר כוח, יש לי מים.

תודה.

זה לכן נקרא גבר, ואנחנו רואים את זה בבעלי החיים,

התרנגול הוא תמיד יש לו את העוצמה.

הוא גבר, הוא רוצה לשלוט.

הוא רוצה לשלוט. הגבר זה בלשון שליטה.

רוצה להתגבר, רוצה לשלוט.

העבודה שלנו בתור בני אדם זה להפך.

לא לשלוט.

לדעת לוותר, לדעת לקבל את האחר, לדעת שיש דעות אחרות, רצונות אחרים, אופי שונה.

אבל הטבע הבסיסי של הגבר, של האיש, הוא לגבור.

מה שאני רוצה,

זה מה ש...

זה הלשון גבר.

מה?

לשלוט על היצענים זה טוב. לשלוט על היצענים זה טוב, נכון. המשנה אומרת, איזה הוא גיבור?

הוא גובש את יצרו, זה בסדר.

בשביל זה ניתן לנו התכונה של הגבורה,

כדי לכבוש את היצר.

היצר הרע לוקח את התכונה הזאת של הגבורה כדי שאנחנו נשתמש בזה לדברים אחרים.

לגבור על החברים שלנו, לגבור על בני בית שלנו.

כן, אז זה הטבע הבסיסי. אדם חשוב לדעת מה הטבע שלו,

לגבור על השני. אז מה המלחמה?

להפך, להפך. לתת לו שני, לכבד את השני, יש דעה אחרת.

אז אומרת המשנה, בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו ובין לאחריו. קצת לפני, קצת אחרי, זה בסדר.

ביום הכיפורים

היו תורמים את הדשן מחצות.

יותר מוקדם, מחצות הלילה.

למה?

זה היה שהכהן גדול היה צריך לעשות את כל עבודות יום הכיפורים.

והוא היה הרי בי צום.

ואם הוא היה מתחיל לעבוד ישר מעלות השחר,

בלי רגע של מנוחה, עובד,

תרומת הדשן, ואחר כך את זה, ואחר כך את זה, ואחר כך את זה, ואחר כך את זה, אין לו כוח.

הוא מותש.

כדי שלכהן גדול יהיה הרבה כוח,

היו מקדימים את תרומת הדשן מחצות.

יותר מוקדם, ואז הוא היה גומר את תרומת הדשן,

יכול לנוח קצת,

ולהתחיל את עבודות יום הכיפורים.

וברגלים,

בשלושת הרגלים,

זאת אומרת, סוכות,

שבועות ופסח, סוכות, פסח ושבועות,

היו מקדימים את תרומת הדשן עוד יותר מוקדם.

מתי? מהשמורה הראשונה. מה זה השמורה הראשונה?

השמורה הראשונה, הלילה מתחלק על שלוש חלקים, שלוש השמורות.

סוף השמורה הראשונה, שזה אחרי ארבע שעות

מתחילת הלילה,

אז היו תורמים את הדשן.

למה?

למה ברגלים זה היה שונה?

אומרת המשנה,

ולא הייתה קריאת הגבר מגעת עד שהייתה עזרה מלאה מישראל.

ברגלים,

כל ישראל,

כל היהודים היו מגיעים לירושלים ולבית המקדש, וכל אחד שהיה לו קורבן לאבי היה מחכה עד שיגיע הרגל, ואז היה מביא את הקורבן. היו מגיעים ישר,

עוד לפני שהיה עלות השחר, כבר האזהרה הייתה מלאה ביהודים.

עכשיו, תארו לכם, האזהרה מלאה ביהודים,

ועכשיו אומרים, טוב, תרומת הדשן. הכהן עולה, מנסה לתרום את הדשן, בלאגן, ורעש, וכבשים, וצעקות.

אי אפשר ככה לעבוד.

לכן, היו מקדימים את העבודה הזאת לזמן הכי מוקדם שאפשר.

סוף השמורה הראשונה, עדיין האזהרה ריקה,

אין כל כך הרבה אנשים,

אין כל כך הרבה בלאגן.

ואז היו יכולים לעשות את העבודה הזאת כמו שצריך.

בזה סיימנו פרק ראשון של מסכת יומא.

נעשה סיכום קצר, פרק ראשון של מסכת יומא.

נעשה סיכום של המשניות האחרונות שראינו.

ליל יום הכיפורים, כדי שלא יהיה ער הכהן, הוא היה דורש, או דורשים לפניו, הוא היה קורא, או השוקרים לפניו, בכתבי הקודש.

אם הוא היה מתחיל להתנמנם, היו מקים לפניו בעץ והצרידה, אומרים לו, תעשה קידה, תתעורר.

והיו עושים את תרומת הדשן מחצות.

מחצות.

ולא כמו בכל יום שעושים את זה מעלות השחר,

ברגלים היו עושים את זה יותר מוקדם.

כמו כן ראינו במשניות הקודמות,

שכדי שהכהן הגדול לא יישן,

אולי היה אוכל הרבה בערב יום הכיפורים. היה אוכל רק קצת. ולא מאכלים כבדים, כדי שלא יבוא לידי טומאה.

אנחנו מתחילים

פרק שני.

פרק שני, מסכת יומאה,

מדבר בעיקר,

מתחיל,

בנושא הזה של תרומת הדשן. כיוון שסיימנו את הפרק הראשון עם המצווה של תרומת הדשן,

אז הפרק השני קצת מרחיב לנו את העניין הזה של תרומת הדשן.

מי היה יכול לתרום את הדשן? הרי אנחנו יודעים

שבבית המקדש היו כהנים שעובדים. איזה כהנים היו יכולים לעבוד בבית המקדש?

כל כהן שהיה רוצה היה מגיע לבית המקדש ועובד,

או שהייתה איזושהי תורנות?

תורנות, של שבוע בשנה. יפה, הייתה תורנות.

כל הכהנים היו מחולקים ל-24 משמרות.

כל משמר היה לו פעמיים בשנה.

ברגלים, בחגים, כל מי שרצה יכל לעבוד.

אבל בשאר השנה הייתה תורנות קבועה, כל שבוע משמר אחד. ואותו משמר היה מחולק

לשבעה בתי אב.

בכל יום היה עובד בית אב אחר.

באותו בית אב,

זאת אומרת, משפחה מסוימת,

נגיד משפחה מסוימת,

היה היום שלה לעבוד ביום ראשון בשבוע.

איך היו מחלקים את העבודות? תרומת הדשן.

זו המצווה הראשונה ביום, תרומת הדשן.

היו מגיעים לבית המקדש, כל כהן אומר, אני רוצה לתרום את הדשן.

אני רוצה לתרום את הדשן. מה היו עושים?

היו מחלקים ביניהם. מה? היו מחלקים ביניהם. מה עושים?

כל שבוע שבעה ימים. בכל יום משפחה אחת.

במשפחה הזו יש עשרים כהנים.

כל כהן אומר, אני רוצה לעשות תרומת הדשן, אני רוצה לעשות קורבן התמיד, אני רוצה לעשות...

מה היו עושים?

מה?

אז בדיוק בשביל לעשות סדר בדברים האלה,

על זה מדברת המשנה שלנו.

והמשנה מתחילה עם העבודה הראשונה.

העבודה הראשונה שהייתה מתחילה בבית המקדש.

מה הייתה העבודה הראשונה שמתחילים אותה כל יום בבית המקדש?

תרומת הדשן.

אז תרומת הדשן, אומרת המשנה, בראשונה,

זאת אומרת, בתקופה הראשונה של בית המקדש,

כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם.

אין בעיה.

בבוקר מגיע הממונה, אומר, רבותיי,

מתחילים לעבוד בבית המקדש.

ואז אחד הכהנים שרוצה לעבוד רץ

אל המזבח ותורם.

אם היה כמה כהנים רצים,

מי שמשיג, משיג, מי שראשון, ראשון.

אומרת המשנה, ובזמן שהם מרובים,

רצים ועולים בכבש,

וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה.

זאת אומרת, מי שמתקרב לאזור של המזבח למעלה,

לאזור של ארבע אמות של המזבח הראשון,

הוא זה שזוכה במצווה הזאת.

או,

תכף נראה,

תכף נראה מה היה, תכף נראה במשנה הבאה, נכון?

נכון.

היה איזה עניין, אנחנו נראה את זה במשנה בהמשך, שהיה איזה עניין. זו הכוונה פה בראשונה. בהתחלה, לפני שהיה את העניין הזה,

זה מה שהיו עושים.

היו רצים, מי שמשיג, תופס, תופס.

עכשיו, יש פה שאלה מאוד מעניינת.

אחת מהמצוות, או אחד מהאיסורים

שיש בבית המקדש,

זה כתוב בתורה,

ולא תעלה במעלות על מזבחי,

אשר לא תגלה ערבתך עליו.

אסור לעשות פסיעה גסה

בבית המקדש,

אסור לעשות פסיעה גסה על המזבח.

שהיו עולים בכבש, היו צריכים לעלות עקב בצד אגודל, אגודל בצד עקב.

לא לעשות פסיעה גסה.

משום צניעות, לא. משום צניעות, משום כבוד.

אומר ספר החינוך,

אחר הפעולות

נמשכים הלבבות.

כיוון שאדם צריך להיות בבית המקדש, ביראה,

בכבוד לפני הקדוש ברוך הוא,

כדי שיוכל הלב שלו להיות בכבוד כמו שצריך וביראה כמו שצריך, הוא צריך גם לעשות פעולות כאלה,

שעל ידי הפעולות החיצוניות שאדם עושה,

זה משפיע על הלב שלו.

אם אדם ילך בפסיעות גסות, זה יכול להשפיע לו גסות

על הלב.

כשאדם הולך בפסיעות עדינות,

זה משפיע לו עדינות על הלב. לכן היה אסור ללכת בפסיעות גסות.

הם היו מלובשים שמלות, נכון? כן.

גם מכנסיים.

אבל היה להם גם מכנסיים.

אה, אוקיי. אבל זה קשור לצניעות ובסוף זה יכול לתת צעד גבוה מדי שם שיכול להיות נראה כאילו שהאדם מתגלם, זה כל העניין. כן, אבל היה להם גם מכנסיים, נכון.

זה לא שבאמת הם היו... זה היה מגולה.

נכון, עניין של צניעות, נכון? באמת עניין, מה זה צניעות?

צניעות זה ההפך מגסות.

מה זה צניעות? צניעות זה פנימיות,

גסות זה חיצוניות, זה גאווה.

זה תמיד הכל אותו שורש,

אותו עניין.

אדם שהוא לא צנוע, אדם שהוא צנוע הוא עדין יותר, הוא נעים יותר.

אם אנחנו רואים כאלה שהולכים בלבוש צנוע, אבל

הדיבור שלהם הוא דיבור גס, אז האדם הזה צנוע או לא?

לא, הוא לא צנוע.

נכון, נכון.

נכון. צניעות זה מידה.

לאישה, חוץ ממידת הצניעות,

יש לה גם מצווה של צניעות בבגדים.

שזה, כן.

שזה גם איזה השפעה, כמו שאתה אומר, בבגדים צעקניים.

נכון,

נכון,

נכון. לאישה יש את שני החלקים, גם את מידת הצניעות וגם את לבוש הצניעות.

זה שני חלקים.

כי הלבוש הוא לא צנוע, לכן זה גם משקיע גם על... זה ברור.

ברור, זה ודאי ככה.

זה הסביבה. זה ודאי.

גבר, גבר אין לו מצוות צניעות,

לגבר יש מצוות כבוד.

אדם צריך לכבד.

את הקדוש ברוך הוא.

אין מצווה, אבל... ולכן,

אדם שהולך בצורה בלי חולצה,

זה לא הלכות צניעות, זה הלכות כבוד.

קוראים לזה הלכות כבוד.

צריך לכבד את הקדוש ברוך הוא.

האישה, יש לה הלכות צניעות, להצניע את הגוף שלה.

לאיש אין הלכה להצניע את הגוף שלה, יש הלכה לכבד את הקדוש ברוך הוא.

אתה לא נמצא בפני מלך,

ראית פעם מישהו שמגיע לפני מלך בלי חולצה?

אין כזה דבר.

אוי ואבוי, מורידים לו את הראש על המקום.

הקדוש ברוך הוא, מלוא כל הארץ כבודו.

הוא נמצא בכל מקום.

כדי לכבד את הקדוש ברוך הוא, אדם לא יכול ללכת בצורה כזאת. אפילו לפני מלך בשר ודם אתה לא הולך ככה, אז לפני מלך מלכים אתה הולך בצורה כזאת.

כן?

זה המצווה שיש לכל גבר, וזה יש גם לאישה.

חוץ מזה, לאישה יש עוד מצווה.

להיות תנועה בבגדים שלה.

למשל,

כן? אם הדרך היא באותו מקום,

הדרך גם להגיע לפני מלך עם זרועות מגולים.

כן?

אז אין בעיה ככה ללכת ברחוב, כי גם לפני מלך אתה מגיע ככה.

לאישה זה לא יעזור.

גם אם הדרך ללכת בצורה כזאת היא צריכה להיות צנועה,

זה לא יעזור.

זה ההבדל בין מצוות הצניעות של הגברים למצוות הצניעות של האנשים. אצל הגברים זה כדי לכבד את הקדוש ברוך הוא.

אצל אנשים...

גם הציבור, גם הציבור כשמסתכל על דברים ואומרים על נשים, יש הבדל בסך הכול, גם בלי קשר לדברים. מה הכוונה?

נכון, זה דבר שלישי.

שאישה שהולכת שלא בצניעות היא גם יכולה להכשיל אנשים.

אבל זה דבר שלישי כבר. אישה שהולכת שלא בצניעות יש לה שלוש בעיות.

היא לא מכבדת את הקדוש ברוך הוא,

היא לא מצניעה את עצמה והיא מכשילה אנשים אחרים.

אתה יודע, בסוף האחרים קבלים על הדעה הלא טובה.

טוב, זה כבר, כן, זה כבר משהו, כן.

זה בונוס.

כן.

נכון? זה מה שהוא התכוון. מה התכוון גורילה? הוא התכוון, תהיה מכובד, תכבה את עצמך, בדיוק.

בדיוק, בדיוק. יש לך דעת, אתה. נכון. תהיה בן אדם, תכבה את עצמך.

דבר לך אם אין להם רבוש.

נכון. אנשים מצחיקים, נכון.

נכון. אז מה השאלה כאן? היו רצים ועולים בכבש.

אז איך הם היו רצים?

כתוב שבהתחלה היו תורמים את תרומת הדשן,

כל מי שרוצה זכה בתרומת הדשן.

איך היו זוכים?

אם היה שניים, שלושה כהנים, מה היו עושים? היו רצים. הראשון שמגיע,

מתקרב לארבע האמות של הכבש,

של המזבח למעלה,

הוא היה זוכה.

רגע, כבש זה לא מדרגה.

זה עלייה.

כן, עלייה אלכסונית.

כדי שאדם לא יצטרך...

למה היו עושים את זה? כדי שאדם לא יצטרך להרים את הרגליים,

אז לכן היו עושים כבש.

אבל איך באמת היו רצים?

מה זה מבחינת צניעות, נכון?

מבחינת צניעות פנימית, כן.

יכול להיות רצים עד הכבש.

אה, אתה אומר שרצים עד הכבש, אבל המשנה, תסתכל מה המשנה אומרת,

רצים ועולים בכבש.

אתה רוצה להגיד שרצים, הכוונה היא רצים. רצים ומגודל. אה, יפה, יפה.

זה פירוש יפה.

עד הכבש.

יפה, פירוש יפה. הוא אומר שרצים זה עד הכבש, ועולים,

עולים בכבש, פסיעה בכבש עד הגודל.

יפה, תירוץ יפה.

נכון, אבל כתוב, ולא תעלה במעלות על מזבחי.

על המזבח אסור לעלות ככה בצורה, אבל עד הכבש...

כן?

ככה הוא רוצה להגיד. יפה, פירוש יפה.

יש כאלה שאומרים שבאמת

היו רצים, אבל היו רצים עקב בצד הגודל.

אפשר, מהר, מהר, זה צריך המון... כמו שאמרנו, הכוהנים היו מיוחדים, הייתה להם זריזות,

זה היה כמו הליכה מהירה, בדיוק. ללכת עקב בצד הגודל, מהר עקב בצד הגודל.

נכון, כן.

צריך להיות אומן.

אבל יש כאלה שאומרים שכל מה שאסור לעלות על המזבח זה רק בזמן העבודה.

בזמן שעובדים בבית המקדש על המזבח אסור ללכת עם פסיעה גסה.

לרוץ לתרומת הדשן זה עדיין לפני תחילת העבודה,

זה הדרך להגיע לעבודה.

וכשאתה עדיין לא עובד, רק עולה על המזבח כדי להגיע לעבודה,

אז מותר ללכת גם בפסיעה גסה.

כמה היום? אוקיי, יש כאלה שאומרים.

לא זוכר.

אני לא זוכר.

זה כתוב במשנה.

כתוב במשנה, כן. כתוב במשנה, אתה מידע. אני לא זוכר.

חשבתי עליו צוחק כאילו היה שם. לא, לא. זה כתוב.

טוב, אנחנו כבר הגיע, הרב הגיע, אז אנחנו נסיים פה במשנה הזאת.

סיימנו?

כן.

כל הקודמת חברו בארבעה עמוד זכה, זה היה בהתחלה.

מה היה בהמשך?

בעזרת השם נראה בהמשך.

תודה רבה.

אבל, אבל, אבל למה, אבל למה