הרב אבנר עוזרי : שיעור בגמרא והלכה

- - - לא מוגה! - - - 

שאל הלוי להפריש מהמעשר הראשון שלו כדי לתת לכהן

אדם שאכל פת מחיטים של מעשר ראשון לאחר שהפרישו מזה תרומת מעשר

יכולו להצטרף לשניים אחרים לזימון

שאלו בגמרא פשיטא

כלומר, פשוט שאדם שאוכל פת שכזו יצטרף לזימון

משום שזו אכילת היתר

שהרי הפרישו מזה את כל מה שצריך להפריש.

עונה הגמרא לא צריכה

אלא שהקדימו בשיבולים.

והפריש ממנו תרומת מעשר לא הפריש ממנו תרומה גדולה.

וכי רבי אבאו,

ואמר רבי אבאו אמר יש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים פטור מתרומה גדולה שנאמר

והרי מותה ממנו תרומת השם מעשר מן המעשר.

מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

הגמרא מתרצת שהמשנה

שהזכירה את העניין הזה שאדם החלפת בחיתים של מעשר ראשון לאחר שהפרישו מזה תרומה גדולה

מדובר שהלוי הקדים את הכהן

והוא לקח את המעשר הראשון לפני שהוציאו מאותה תרומה גדולה

כשעדיין

הם היו שיבולים לפני שדשו אותם בשדה.

יוצא אם כן

שעדיין הכהן לא לקח את התרומה הגדולה השייכת לו מאותה תרומה.

הלוי הזה

הפריש רק תרומת מעשר,

אבל את החלק של התרומה הגדולה שכנגד המעשר שהוא לקח

לא היה כאן הפרשה.

ממילא היה מקום לחשוב ולומר שזה לא אכילת היתר, זה אכילת איסור.

שהרי מאחר והיה צריך להפריש תרומה גדולה כנגד כל התבואה

וכאן כנגד אותו מעשר ראשון שקיבל הלוי

לא הופרש תרומה גדולה?

בכל זאת בא המשנה החדש שאכן יכולו להצטרף

לשניים האחרים לזימון.

מדוע?

לכאורה הרי לא הפריש מזה תרומה גדולה.

על זו הולכת גמרא והחליט רבי אבאו.

המשנה למעשה משמעה כאן את דינו של רבי אבאו,

שאם הלוי הקדים בשיבולים לקחת את המעשה הראשון שלו,

פטור הלוי מלתת תרומה גדולה עבור חלק המעשה הראשון שקיבל.

לכן זה לא נחשב מה שאוכל הלוי מאותו מעשה ראשון כאוכל תבל.

הוא מצטרף לזימון.

ואמר רבי אבאו, אמר ראש לקיש,

רבי אבאו מביא את הלימוד בשבר ראש לקיש,

שמאחר שיודעים שבמצב כזה שהקדימו הלוי בשיבולים

פטור מלתת כנגד המעשה הראשון תרומה גדולה,

מעשה ראשון שהקדימו בשיבולים פטור מתרומה גדולה.

אם הלוי הקדים לקחת את המעשה הראשון לפני שהכהן הגיע,

והוא לקח את זה במצב שעדיין זה בשיבולים,

התבואה עדיין לא נידושה, לא דשו אותה.

פטור הלוי מלתת תרומה גדולה לכהן עבור החלק של המעשר הראשון שהוא קיבל,

שנאמר, וערי נוטה ממנו תרומת השם,

מעשר למעשר.

המקור לדין הזה זה מהפסוק שכתוב בחומאס במדבר, פרק י'1 פסוק עבר.

התורה שם מצווה ללויים לתת תרומת מעשר, היינו להפריש מעשר מן המעשר,

חלק עשירית מהמעשר הראשון שקיבל הלוי,

ועל זה כתוב בפסוק, והרי מוטה ממנו, כלומר מהמעשר הראשון,

תרומת השם,

תרומה לצורך הכהן,

איזה תרומה תרימו ממנו, היינו מהמעשר הראשון הזה,

מעשר מן המעשר, עשירית.

עשירית מהמעשר הראשון שקיבל הלוי צריכו להוציא לכהן.

מדייק ריש לקיש ואומר,

מעשר מלמעשר אמרתי לך.

כל מה שאתה חייב להוציא מהמעשר הראשון שהביעדך זה רק מעשר מן המעשר.

עשירית,

שזה תרומת המעשר.

אבל לא תרומה גדולה, זו תרומת מעשר מלמעשר.

אבל אינך חייב להוציא חוץ מתרומת המעשר גם תרומה גדולה.

לכן אם הלוי הקדים ולקח את המעשר הראשון שלו,

כשעדיין זה בשיבולים, עדיין לא נידושה התרועה,

פטור הוא מלתת כנגד המעשר הראשון את החלק של התרומה הגדולה.

די במה שיפריש את תרומת המעשר,

ולא צריך להפריש תרומה גדולה.

אמר לה רב פאפה לאבייה,

היא האחי,

אפילו הקדימו והכירי נמי.

שואל אותו רב פאפה את אבייה על דברי רבי אבאו,

אם כך, כמו שרבי אבאו אומר, שדורשים מהפסוק הזה,

שאינו חייב להוציא מהמעשר ראשון רק תרומן מעשר ולא מתרומה גדולה,

אז למה לא נלמד שאפילו אם הקדימה לוי את הכהן לאחר שדשו את התבואה,

לאחר שעשו מזה קרי, ערימה בה בשדה,

מרוח,

גם אז ייפטר הלוי מלתת מתוך המעשר תרומה גדולה.

מדוע רשת הקיש אומר, רק אם הקדימה הלוי לקחת את המעשר הראשון כי זה עדיין בשיבולים?

מה זה משנה אם כבר נידושה, אם לא נידושה התבואה או כבר נידושה התבואה?

אמר ליה עליך אמר כרע.

מכל מעשרותיכם תרימו את כל תרומת השם, מכל מעשרותיכם תרימו.

אומר לו, אביי לרב פאפה,

כנגד שאלתך,

שאתה לא צודק,

בשביל זה התורה לימדה אותנו פסוק אחר.

וגם זה נאמר בפרשת הרביעים לגבי חובת תרומת מעשר.

שם נאמר בפרק יח פסוקים כח כט מכל מעשרותיכם,

מכל מתנותיכם תרימו.

מזה שהתורה אומרת, מכל מעשרותיכם, מכל מתנותיכם תרימו,

בא ללמד שחייבים להפריש מן המעשר כל חלק של תרומה השייך לכהן.

לכן,

אם כבר נוצר פה מצב שהיה דישה ומרוח בשדה,

כלומר שדשו את התבואה ולאחר מכן עשו

קרי ערימה וגם

הידקו אותה היטב היטב על ידי כלי מיוחד, זה נקרא מרוח, הפעולה זו נקראת מרוח,

כדי שלא יעופו השיבולים אחר הדישה,

שלא יעופו את תעוף התבואה מהרוח.

לכן היו מהתקים, כדי שלא להתפזר,

היו מהתקים את התבואה זה לזה,

לעשות מזה ערימה מהודקת יותר.

משום כך צריך הלוי,

אם הוא הוציא,

אם הוא לקח את המעשר הראשון במצב שזה כבר היה קרי,

אחר דישה ומרוח,

מחויב הלוי להפריש לא רק תרומת מעשר,

אלא גם תרומה גדולה.

שואל אותו, רב פאפא את הבית,

ומה ראית?

כלומר, מה פתאום החלטת לומר שאם זה הקדימו לאחר שכבר היה דישה ומרוח,

כלומר, בקרי.

אז הוא חייב להוציא תרומה גדולה חוץ מתרומת המעשר,

אבל אם הוא הקדימו בשיבולים,

אם הקדימה בהם, הלוי לקחת את המעשר הראשון,

כשעדיין לא היה דישה ומרוח,

אז פה אתה פוטר מחובת הפרשת תרומה גדולה.

מה פתאום באופן כזה אתה מחייב, באופן אחר אתה פוטר?

עונה לו אביי, היי אידגם, היי לו אידגם.

כלומר, כשהוא מקדים ולוקח את המעשר הראשון,

כשכבר נעשה דישה ומרוח,

אז התבואה הזו כבר יש לה שם דגן, וחל בזה כבר חיוב תרומה גדולה.

לכן מסתבר שאם כבר חל חיוב,

אז על זה אומר הפסוק שיפריש תרומה גדולה חוץ מתרומת המעשר.

זה הפסוק שאומר, מכל מעשרותיכם תרימו,

היינו כל צד תרומה שיש בתבואה,

בתבואה לא רק תרומה למעשר, אלא גם תרומה גדולה, מחויב הוא לאף איש.

אבל, היי, אבל באופן שהוא הקדימו בשיבולים,

קודם דישה ומרוח, לא ידגה.

הרי הלוי, כשבא ולקח את המעשר הראשון במצב שהיה קודם דישה ומרוח,

עדיין לא חלה חובה תרומה גדולה על התבואה הזו,

ולכן פטורו מלתת תרומה גדולה,

וחובתו היא רק...

הפריש תרומת מעשר מאותו חלק של המעשה הראשון שקיבל

אז זה סיכום הדברים שהמשנה שהזכירה שאם אדם אכל פת ממעשה ראשון שנטלה תרומתו

יכול הוא להצטרף לזימון כדי להשמיע לי שאף על פי שלא הפריש תרומה גדולה

אבל אם זה במצב כזה שהוא לקח את המעשה הראשון קודם

שחל חיוב בהפרשת תרומה גדולה

היינו באופן שזה היה קודם דישא ומרוח

אז זה נקרא אכילת היתר ויכול הוא להצטרף לזימון על מהשניים האחרים

שנינו במשנה הלאה עוד ציטטה מן המשנה

מעשר שני והקדש שנפדו

כלומר אם אדם אוכל

פת מחיטים של מעשר שני

על המעשר שני כידוע צריך לאוכלו בירושלים

הוא אכל את הפת הזו שעשויה מאותם חטים של מעשר שני מחוץ לירושלים

או אם הוא אכל פת של הקדש

אבל כבר פדו את המעשה הראשון

מעשר שני ואת ההקדש

כי הרי התורה אומרת שאם אדם לא יכול לאכול לקחת איתו את המעשר השני לאוכלו בירושלים

יכולו לפדותו על גבי מטבע

על כסף

והוא עדין הקדש

כדי שיהיה מותר להשתמש וליהנות מן ההקדש

חייבו לפדות את ההקדש מקודם לכן

אז על זה מדובר כאן במשנה שאם היה מצב שאכלו פת העשויה מחטים של מעשר שני

אכל אותם מחוץ לירושלים וזה היה כבר לאחר פדיעה

או פת של הקדש לאחר שנפדתה

מצטרף האוכל לזימון יחד עם השניים האחרים

עד כאן לדברי המשנה

ועל זה שאלה הגמרא פשיטא

מה החידוש?

הרי אם פדה אותם

אז אם כמו כל אוכל חולין אחר

זה אכילת יותר גמורה

אז מה החידוש? מדוע שלא יצטרף לזימון? ודאי יצטרף לזימון

עונה הגמרא אחר כך במעסקינן

כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש

כאן מדובר שהבעלים של התבואה הזו, של החטים הללו

פדה את זה

אבל בשעה שפדה הוא נתן רק את הקרן

הוא הפריש מטבעות כנגד שווי החטים של המעשר שני

אבל הרי התורה אומרת שכשאדם פודה מעשר שני

צריך הוא להוסיף חוץ משווי החטים או משווי הדבר שהוא פודה

חוץ מזה הוא צריך להוסיף תוספת של חומש, חומש

כלומר עשרים וחמישה אחוז

נאמר למשל שהחיטים היו עשרה שקלים

אז הוא צריך להוסיף שניים וחצי שקלים

ואז יוצא שהשתיים וחצי מתוך השתיים וחצי זה יוצא חמישית

והכמה אשמע לה

והמשנה הבאה להשמיע לנו שהאגם שלו נתן את החומש

דהן חומש מעכב

שמה שלא נתן את החומש זה לא מעכב לומר שהפדיון לא יחול,

אכן הפדיון חל

והפת של ההקדש או הפת של מעצר שני יצאה לחולין

ולכן מצטרפו לזימום.

עוד שנינו במשנה ושוב ציטטה מן המשנה השמש אכל כזית

כלומר אם ישנם שני סועדים

וישנו אדם שלישי שהוא משמשם בסעודה מגיש לפניהם את כל מה שהם צריכים

אז כתוב שאם השמש אוכל כזית פת עם שני הסועדים

מצטרפו לזימום

אפילו שהוא למעשה משמשם,

הוא לא יושב איתם באותו שולחן לאכול איתם.

שאלה הגמרא פשיטא

למה שלא יצטרף איתם לזימון?

הרי הוא אכל כזית

שזה השיעור המינימלי כדי לחייב בזימון אם אוכלים שלושה

הנה יש פה שלושה שאכלו כל אחת את השיעור הראוי

אז מדוע שלא יצטרפו לזימון?

מה החידוש בזה?

עונה הגמרא מהו דה טעימה שמש לא כבה

כמש מעלן

כלומר יכולתי לחשוב ולומר שהשמש אין לו כלירות בסעודה מאחר שהוא אוכל מעומד כלומר אינו יושב איתה

הרי הוא הולך ובא כדי לשמשם שם

לכן גם אם הוא אכל כזית הייתי יכול לחשוב ולומר שהוא לא יכול להצטרף ממים לזימון במצב שכזה

כמשמעלן לכן נתן הבא להשמיע לנו שאף על פי כן השמש מצטרף לזימון

מהו הטעם שהשמש אכן מצטרף

אף על פי שאינו יושב איתה

אז יש מי שכתב

יש מן הראשונים שכתב

שמאחר שהוא עומד ומשמש אותם

הוא בטל לגביהם, הוא נחשב כחלק מהם גם בלא שישב איתם ביחד

אבל יש ראשונים אחרים שמפרשים

מאחר וכך היא דרך אגילתו של השמש

זו הצורה שבה הוא קובע עצמו לסעודה

ציטטה נוספת מן המשנה והכותי מזמנים עליו

אם יש אדם שלישי

שהוא למעשה כותי, כותי

היה זמן מסוים שבאו קבוצה

או עם של או תושבים ממקום שנקרא כותא

והתגיירו

אז אם יש כאן גר מאותם אלה שבאו ממקום הנקרא כותא

אם אחר יחד עם השניים מצטרף עמהם לחובת זימון

קודם שנתגיירו הם היו גויים

המלך אשור הביא אותם לארץ ישראל

והוא הושיבם בערי שומרון, הוא הניח אותם שם שיגורו שם בערי שומרון

והתגיירו לאחר מכן,

מאחר והיו אריות שאוכלים בהן

נתגיירו מהמת אותן אריות

למעשה העניין הזה מבואר בספר מלכים,

מלכים ב' פרק יז',

פסוק כ״ד.

יש למעשה מחלוקת, תנאים,

האם גרותם

תפסה והם גרים ככל גרי צדק אחרים,

הם גרי אמת

ויש אומרים שמאחר ולא נתגיירו אלא מחמת העריות שהיו אוכלים בהן

אז הם נקראים כגויים

על כל פנים כאן חייבים לומר שהמשנה כאן סוברת שהכותי,

כותים הם נקראים גרי אמת

ולכן מזמלים עליו כמו כל גר אחר שהוא הופך להיות כיהודי לאחר גרותו.

על זה שאלה הגמרא, מים?

לא יהא אל עם הארץ ותנא הן מזמינין על עם הארץ.

שואלת הגמרא, מדוע באמת אפשר לצרף את הכותי לחובת זימון?

הרי אלה הכותים אינם מדקדקים לקיים את כל המצוות.

ואם כן,

יש להם דין של עם הארץ.

בהרישנין ובברייתא אין מזמינין על עם הארץ. לא יכולים להצטרף

עם הארץ לזימון. אחד כזה שאינו מדקדק במצוות

לא יכול להצטרף לזימון.

עונה הגמרא, בא יאמר, בכותי חבר.

לא מדובר פה בכותי רגיל שבדרך כלל אינו מדקדק במצוות.

מדובר פה במשנה בכותי חבר.

בכותי כזה שידוע לנו שהוא מדקדק לקיים את כל המצוות כהלכתם.

למה בכל זאת המשנה צריכה להגיד לי את זה? אם הוא מדקדק בכל המצוות,

אז למה המשנה צריכה להגיד לי את זה? זה גופה.

המשנה באה לחדש

שגירותם אמת,

והרי הם גרים ככל גוי אחר שמתגייר.

רעמה אמר,

אפילו תימה וכותי עם הארץ,

והכה בעם הארץ דרבנן ופליגה עליה דרמימי רסקינא.

רבא מתרץ ערוץ אחר ואומר שהמשנה מדברת גם בכרותי עם הארץ, לאו דווקא בכרותי שמדקדק לקיים את כל המצוות כהלכתם

אלא גם בכרותי שלא מדקדק לקיים את כל המצוות כהלכתם

ואם תבוא ותשאל אותי אז איך הוא מצטרף לזימון?

התשובה היא, כאן מדובר בברייתא

באופן שהוא עם הארץ דרבנן דפליגה על עד רבי מאיר, כלומר

אדם כזה שנחשב לעם הארץ לפי שיטת חכמים שחולקים על רבי מאיר

דתניא

למעשה שנינו את ברייתא

הברייתא הזו היא מובאת בעבודה זרה פרק ג' הלכה ג'

כתוב שם בברייתא איזה הוא עם הארץ

מתי אדם יחשב עם הארץ?

כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי רבי מאיר

רבי מאיר אומר, מי נקרא עם הארץ?

זה שאינו מוחזק אצלנו שמקפיד לאכול את החולין שלו בטהרה

הרבה בסוף ינקוט טומאת אוכלין, פרק ט״ב הלכה ג' ב' כותב

שאף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאים ולשתות משקיעין טמאים

אבל חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה

גם את החולין היו משתדלים לאכול כשאינם טמאים

ונזהרים מן הטומאות כולן כל ימיהם

כל ימיהם של אותם חסידים הראשונים היו נזהרים שלא לנגוע ולא להתקרב לדברים שיש בהם טומאה והן הנקראים פרושים

ודבר זה אומר הרמב״ם קדושה יתרה היא

ודרך חסידות

שיהיה נבדל אדם ופורש בשאר העם

ולא ייגע בהם ולא יאכל וישתה עימהם

זוהי מעלה גדולה בעבודת השם שהאדם יהיה פרוש

מסתם

משאר בני אדם

עד כדי כך שהוא ייגע בהם מחשש שיהיה לו טומאה על ידם

ואף על פי ואפילו לאכול מלשתות על מהם לו

שהפרישות מביאה על ידי טהרת הגוף ממעשים רעים

על ידי הפרישות אדם זוכה

שיהיה לו טהרה בגופו

ופורש הוא מן המעשים הרעים

וטהרת הגוף

מביאה על ידי קדושת הנפש מדעות הרעות

כשאדם טהור בגופו

אז זה גם מועיל לו שלא יהיה חלילה ייכנסו לתוך מוחו

דעות והשקפות רעות

אלא דעתו תהיה דעת תורה

וקדושת הנפש, אומר הרמב״ם, גורמת להידמות בשכינה שנאמר, ויתקדשתן וייתן קדושים

כי קדוש אני

כלומר הפסוק הזה בא להורות על ידי שאתה מתקדש

בזה אתה מדמה עצמך לשכינה

אדם צריך להשתדל ללכת בדרכי הקדוש ברוך הוא, כמו שמצאנו במקום אחר שחזן אומרים

מהו רחום אף אתה רחום, מהו חנון אף אתה חנון, מהו גומר חסדים אף אתה גומר חסדים

וכן בעניין הזה של קדושה ויתקדישתן ויתן קדושים כי קדוש אני מאחר שהקדוש ברוך הוא קדוש,

לכן מצווה אותנו שגם אנחנו נהיה דומים לו בזה שנהיה קדושים

אם כן

זוהי מעלה גדולה להיות במצב כזה של להיזהר מכל טומאות

ועל ידי זה לזכך את עצמו

שיהיה טהור בגופו ויהיה קדוש במחשבותיו

ועל ידי זה יזכה למעלות נשגבות וגדולות.

ממילא אם אדם, אומר רבי מאיר,

אינו אוכל חוליו בטהרה,

הרי זה בחזקת עם הארץ.

חכמים אומרים,

כל שאינו מעשר פירותיו כראוי,

אבל חכמים אומרים, מה הוא נקרא עם הארץ?

אם הוא לא דואג להפריש תרומות ומעשרות

מן התבואות או הפירות שיש בידו,

אם הוא לא דואג להפריש כהלכה את כל מה שצריך להפריש,

אז

הוא נקרא עם הארץ.

ובזה מתכוון רבי לומר, דווקא עם הארץ כזה שהוא לא מדקדק בהפרשת תרומות ומעשרות כהלכה,

אין לצרף אותו לזימון.

משום שחוששים שהפת שאכל

היא אסורה משום תבל

ואי אפשר לזמן על סמך אכילת שלישי שאכל דבר איסור.

והנקוטאי עשו להם מאז נגד החזי.

אמנם הכותים הללו שהמשנה דיברה עליהם שאפשר לצרפם לזימון,

הם מעשרים כראוי.

דבא מאי דכתיבי באורייתא מזהר זירא.

משום שמאותן מצוות הכתובות בתורה הם נזהרים בה.

נזהרים באותן מצוות ולא מקלים כלל.

דאמרמה כל מצווה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל.

אותן מצוות שידוע שהכותים החזיקו,

מוחזקים אצלנו, שמקיימים את אותה מצווה,

אז הם מדקדקים בה לקיימה כהלכתה את אותה מצווה יותר מסתם יהודי שמדקדק בה.

מאחר וחובת הפרשת תרומות ומעשרות למצווה הכתובה בתורה,

והכותים מדקדקים לשמור את המצוות הכתובות בתורה,

אז בדרך כלל כותים מקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות.

לכן, גם אם הוא נכרע מהארץ לגבי שאר המצוות,

אבל מאחר ומקפידו על המעשרות, אפשר לצרפו לזימון. אמנם,

אם ידוע לנו שהכותי הזה אינו מדקדק בהפרשת תרומות ומעשרות,

אז ודאי שלא יהיה אפשר לצרף אותו לזימון.

משום שחוששים אנו שאכל פת שהיא תבל.

נראה את רש״י,

מ״ם, ז׳ין, עמוד א׳.

שהקדימו בשיבולים.

רש״י, דיבור המתחיל,

שהקדימו בשיבולים.

מסביר רש״י, לוי, קדם את הכהן

ונתן מעשר בשיבולים,

כשעדיין לא היה דישא ומרוח.

קודם שנתן הכהן תרומה גדולה,

הוא לקח את המעשר הראשון, האמור להיות שלו,

לפני שהספיק הכהן לקחת תרומה גדולה מאותה תבואה.

והכהן, היה לו ליטול תרומה גדולה תחילה,

אחד מחמישים.

היה ראוי שהכהן ייקח תרומה גדולה לפני הלוי.

שיעור של תרומה גדולה צריך להיות אחד מחמישים.

זה רחמנא קריא ראשית.

משום שהתורה קוראת לתרומה גדולה ראשית ללמד

שזה הראש להפרשת התרומות ומעשרות.

וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר.

גם הפסוק הזה, מלאתך ודמעך, בא ללמד שאותם חובות של תרומה גדולה

או הביכורים צריך להיות כל אחד בזמן שלו.

אסור לאחר את חובת הפרשת התרומה הגדולה שייתן זאת רק לאחר הפרשת מעשר ראשון.

נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה,

אחד מחמישים שבו יוצא, אם כן,

שבתוך המעשר הראשון שיש ביד הלוי

ישנו חלק של תרומה גדולה שהיה אמור להיות של הכהן.

אחד מחמישים מהמעשר הראשון שיש ביד הלוי,

לבד מתרומת מעשר. חוץ ממה שהוא צריך לקבל תרומת מעשר,

גם תרומה גדולה שעל הלוי להפרש תרומה ממעשרו.

ובכל זאת, גם אם הוא לא הפריש תרומה גדולה,

זה כאילו שכתוב כאן, שהוא פטור מלהפריש את התרומה הגדולה.

למה? וכי דרבי אבאו.

אומר רשי השמואלין על מדניתין דהכר,

שזה כך באמת, שפטור הוא מלצא תרומה גדולה.

כי דרבי אבאו דפטר אל הלוי מתרומה גדולה שבו.

מכל מעצרותיכם בפרשת...

לא קצת לויים כתיב,

ואל הלויים תדבר,

וכתיב,

וכתיב בהקרא את כל תרומת השן,

ללמד כל קצת תרומה שבו חייבים להפריש ממנו, כלומר גם תרומה גדולה.

אז הגמרא הסבירה שאם כבר נעשה מזה קרי,

היינו עד אישה ומרוח בשדה,

אז כבר חלה חובת הפרשת תרומה גדולה,

ולא ייתכן להיפטר מזה.

למה? למה אם כבר היית אישה ומרוח,

אז הלוי גם אם ייקח מעשה ראשון לאחר שנעשה, לאחר שזה בקרי,

לא יועיל לפותרו מתרומה גדולה?

משעה שנתמרח בקרי נעשה דגן,

וכיוון דאי קרי דגן, מאחר ומאז נקרא דגן,

חלה עליו רשות כהן תחילה,

לכן כבר יש זכות לכהן באותו קרי,

שיקבל מזה את חלקו אחד מחמישים,

דכתיב ראשית דגן אחד תיתן לו,

אבל בשיבולים, אבל אם הקדימה לוי לקחת את המעץ הראשון,

כשעדיין

זה שיבולים, היינו לא היה דגישה ומרוח,

לא עיד גן, אז אין לזה שם דקן,

ממילא לא חלה עליו רשות כהן,

מעשר שני בהקדש, אם הבעלים פודיר אותו, מוסיפין חומש.

לא קבע,

אין לו קביעות, לפי שהולך ובא.

דאחא בא מעם הארץ רבנם.

ברייתא דקתני אלו מזמינין על עם הארץ,

בא מעם הארץ רבנם.

דפליגא עליהן רבי מאיר, וכאמרי,

כשאינו מעשר פירותיו,

ילקח כותי מזמינין עליו,

דאסור מעשר.

לכן כותי יכולים לזמן עליו, בגלל שבאמת הוא מעשר.

איזו עם הארץ שדיברו חכמים בכל מקום,

אז הבאנו את מחלוקת רבי מאיר בחכמים.

הראשונים כותבים שהדין הזה של כותי,

שהביאה המשנה שמזמינין עליו, ומדקדקו בהפרשת תרומות ומעשרות.

כל זה נאמר

רק לגבי כותים של אותו הזמן.

בזמנם של חכמי המשנה

היו עדיין כותים שהיו מוחזקים כגרי אמת,

ויש להם דין ככל יהודי אחר,

אבל בזמננו,

הרי כמו כל גוי אחר, הם גויים גמורים,

והם מזמינים עליהם.

גמרא במסכת חולין מביאה

שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים, כלומר מצאו אצלם ברשותם,

שעשו כהן פסל, עבודה זרה, בדמות יונה,

שהיו עובדים אותה, את אותה דמות.

אם כן, מכאן הוכח

שעובדים הם עובדי עבודה זרה, ולכן

מאז עשאום חכמים כעובדי כוכבים גמורים, כגויים גמורים לכל דמריהם.

הדיל הזה שהיוינו אלו מזמינים על עם הארץ,

בא לומר שאם אדם אחד, עם עם הארץ, אכלם שניים אחרים,

לא יכולים הם להצטרף לזימון, משום החשש הזה שעם הארץ אינו אוכל דבר היתר, אלא דבר איסור.

מה יהיה הדין אבל אם שלושה עמי הארצות אוכלים יחד?

האם גם אז לא יזמנו ביניהם,

או שרק לא מצרף לתלמידי חכמים, אבל בתוך כוחם ביניהם מצרפים זה לזה?

כותב המאירי,

עמי הארצות ביניהם ודאי מזמנים ביניהם.

כל מה שהמשנה,

כל מה שכתוב לנו כאן, אין מזונה על עם הארץ,

זה רק שלא יכולו לצרף

לתלמידי חכמים.

אומנם

יש מן הראשונים שכותב

שלדעת חכמים שעם הארץ נקרא מי שאינו מעשרת פירותיו,

אז גם לא יכלו להצטרף ולזמן ביניהם.

משום שהרי חוששים שאכילתם זה אכילת איסור, אכילת תבל.

זה אכילה שאם אוכלים מפת כזו שעשויים מחיתים,

שלא יתרגשו מזה תרומות ומעשרות.

מאחר וזו אכילת איסור,

אי אפשר כלל כלל לברך על אכילה שכזו.

האם יכול להצטרף עם הארץ לתשעה שיהיה פה מניין עשרה כדי לזמן בשם?

או שאין הבדל כמו שלהצטרף להיות שלושה,

הוא לא מצטרף,

אז גם להצטרף להיות עשרה הוא לא יכול להצטרף.

אז מביא פה בשם תוספות רבי יהודה החסיד,

שאין מזונן על עם הארץ אפילו בעשרה.

היה לו איזושהי גרסה בגמרא שמכוחה רואים אנו שגם בעשרה הוא לא יכול להצטרף.

אפילו שלמעשה אינו ניכר,

הוא בטל כלפי הרוב, כלפי התשעה שאינם עמי ארצות.

בכל זאת הוא לא יכול להצטרף.

העניין הזה שהכותים האלה הם מעשרים,

גמרא מביאה ואניקותה אסור הם מעשרים, הם כן מעשרים,

הם מברישי תרומות ומעשרות.

האם זה מדבר בכל הכותים?

או שיש הבדל.

אז ישנם כאלה המבארים,

אם זה תוספות, רמב״ן, רשב״א,

שהגמרא מדברת בכל הכותים.

כל הכותים

מעשרים את פירותיהם, אבל צריך לדעת שזה דווקא פירות שהם אוכלים בעצמה.

הם דואגים שלא לאכול מפירות כאלה שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.

אבל בפירות שהם רוצים למוכרם אינם זהירים.

לעומת זאת, הרשב״א מבאר שמה שהגמרא אמרה,

שהכותים מעשרים,

מדובר פה באופן שידוע שהכותים הללו מעשרים את פרותיהם.

אבל סתם כותי, אם לא ידוע לנו אם מעשר או לא מעשר,

לא יכול להצטרף לזימון.

למה?

כי אינם דואגים להבריש תרומות ומעשרות,

וכמו שהם לא זהירים שלא למכור תבל לאחרים,

כך לא זהירים הם שלא לאכול

פירות כאלה שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.

נראה עד תודה בהלכה על העניינים הללו שדיברנו היום.

ישראל,

שהפריש מעשר ראשון כשהוא שיבולים,

קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה,

ונתנו ללוי,

אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה לאחר שידושנו,

אלא תרומת מעשר בלבד.

כלומר,

אם היה מצב שכשעדיין היו שיבולים,

בעל הבית שגידל בשדהו תבואה,

וקודם שהדשו את התבואה,

הלך ישראל, הלך בעל הבית והפריש מזה מעשר ראשון ונתן הלוי,

הלוי לא חייב להפריש מהחלק שקר.

תרומה גדולה רק תרומת מעשר אבל אם דש ישראל והפריש המעשר מן הדגן

קודם שאפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה או תרומת מעשר

כלומר אבל אם המעשר הראשון

הפרישו אותו מן התבואה לאחר שכבר דשו את התבואה

באופן שכזה גם אם נתנו ללוי קודם שנתן לכהן את התרומה הגדולה

חייב הלוי הזה להפריש מהחלק של המעשר הראשון גם תרומה גדולה וגם תרומת מעשר

תרומה גדולה זה אחד מחמישים מתוך החלק של המעשר הראשון שקיבל

שמאחר שנעשה דגן התחייב בתרומה

שנאמר ראשית דגנך

אם אכל דמי

אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים

או מעשר ראשון שנתלה תרומתו

אף על פי שלא ניתן ממנו חשבון תרומה גדולה

והוא הושיק דימו בשיבולי

או מעשר שני והקדש שנפדו אף על פי שלא נתן את החומש

הרי זה מברך תחילה וסוף

וכן כל כיוצא בהן

כלומר אם אדם אוכל דבר שהוא ספק

שהוא נקנע מעם הארץ ולא ידע אם נתעשר

או שאכל מעשר ראשון שהפרישו מזה תרומת מעשר ולא תרומה גדולה

אם זה היה במצב שפטורו מתרומה גדולה כגון שקדימו בשיבולין

והוא עדיף אם הוא אכל פץ עשויה ממעשר שני או הקדש לאחר שכבר נפדו

אבל פי שלא נתנו על זה את החומש בשעת הפדיון

יכולו לאכול ולברך

תחילה בסוף כי זה אכילת יותר

חמישה מינים מהם מחיטים על שעורים

על כושבים ושיבולת שוער ושיפון

חמישה מינים הללו לאחר שדשים מזורים אותם

נקראים דגן

הלכה נוספת

השמא שאכל כזית מזמניה עליו

עם הארץ גמור מזמניה עליו בזמן הזה

ההלכה מודגשת בזמן הזה

כוונת השולחן הולכת לומר שאפילו עם הארץ גמור שאין בו מקרא ומשנה

מזמניה עליו בזמן הזה משום שאם היו פורשים מהם

אז היו פורשים לגמרי מן הציבור

מה הדין אם הוא לא קיים, מקיים מצוות

בדברים המפורסמים לכל ישראל כמו למשל שהוא לא קורא קריאת שמעה שחרית וערבית

אז יש בזה דעות אם אפשר לזמן עליו או לא

כל שכן אחד שהוא רשע

ועובר חברות בפרהסיה

אז ודאי שהוא לא מצטרף לזימון

ועדות אם אפשר לדבר עליו בזמן ההלכה

בבקשה.